פרשת ויקרא - לא לפספס את הקריאה

לא לפספס את הקריאה

ויקרא (א, א-ב): ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב...".

שמו[1] של חומשנו - ״ויקרא״, נראה לכאורה צדדי ושולי, ביחס לתוכנו ועיקר ענינו העוסק בעבודת הקורבנות. הכוהנים והמשכן.

הרי הקריאה היא לכאורה טכנית בלבד - מעין פתיחת דיבור בין הקב״ה, משה ועם ישראל, ללא קשר מהותי לעבודת הקורבנות המהווה את סוד וסדר ההתקרבות בין עם ישראל להקב״ה.

אבל חז״ל במדרש העצימו מאוד את משמעותה של קריאה זו, וכהסברו הכפול של רש״י (במקום):

א. ״לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה״.

ב. הקריאה היא - ״לשון שמלאכי השרת משתמשים בה שנאמר ״וקרא זה אל זה ואמר״.

מה אפוא יש בה בקריאה אלוקית זו, שהיא לשון חיבה ולשון שמלאכי השרת משתמשים בה?

מבאר הגר״א (משלי א,כא): ״קריאה - היינו בריחוק קצת אף ששומעין הדיבור, מכל מקום אין יכול לדבר רק קוראין שיבוא אל המדבר, וכשיתקרב אליו הוא מדבר עמו״.

הקריאה מעידה על קירבה נפשית בין בני אדם, כמו כן היא מעידה על הקירבה בין עם ישראל להקב״ה שזו הנהגה אלוקית הנקראת הארת פנים, שבה נראה גלוי לכול, שהקב״ה קרוב לעמו ישראל על-ידי הטבתו וחסדיו לנו ועלינו.

לעומת זאת, ישנה מציאות של הנהגה אלוקית הנקראת הסתר פנים, שבה כלפי חוץ נראה שהקב״ה רחוק מאתנו, מידת הדין שולטת, עד שנראה כביכול שעזב אלוקים את הארץ, והשאיר את ה׳מושכות׳ בידי בני-אדם ובחירותיהם החופשיות המקולקלות.

אך באמת אין הדבר כן, שהרי גם בזמן של הסתר פנים והדין האלוקי מכה בחזקה ח"ו, הקב׳׳ה נמצא בתוכנו, משגיח עלינו, ומנהל את העולם בטובו ובחסדו, המתלבש באמצעים מורכבים מסובכים וקשים, וזאת באופן הנכון המדויק ביותר.

גם  בקריאה האלוקית הנראית כלפי חוץ כהסתר הפנים טמון וגנוז הטוב האלוקי המקדם את עולמנו לגאולתו.

כך גם ניתן להבין את סיבת קטנותה של האות אל״ף שבמילה ״ויקרא" - ההופכת את המילה ׳ויקרא׳ ל׳ויקר׳, במובן של מקרה 'קרי' - ״לשון עראי וטומאה״ (רש"י).

א' זו באה ללמדנו שדווקא בקריאה האלוקית הסמויה והנסתרת מרחוק, טמונה הסכנה שנחשוב שהכל במקרה ובקרי, מפני בחירתם והשפעתם המקולקלת - הארעית והטמאה של בני-אדם, המסתירים את ההשגחה האלוקית המדויקת במהלכיה והמופלאה במימוש מגמותיה.

ככל שנדע לזהות ולחשוף את הנהגת ה׳ הנסתרת אשר למהלכי ההיסטוריה, ככל שנהיה שייכים לקריאות האלוקיות המופיעות עלינו מרחוק - כך נזכה לחוש את קרבת ה' ואת פעולותיו הטובות – ונשמח בהן כמוצא שלל רב.

קורה לפעמים שאדם מתבלבל בחייו הפרטיים וחושב שהבעיה העומדת בפניו כרגע נוצרה בגלל סיבה שולית (שכן / בוס / בן זוג וכדו') ושוכח שגם זה מושגח מאת הבורא עד לפרט הכי קטן...

אבל לא לשים לב לקריאה של הבורא לכל עמו, קריאה שלא היה כדוגמתה בשום עם ולשון בכל שנות ההיסטוריה - לזה צריך עיוורון רציני...

קבלתי סרטון היום בוטסאפ המראה כמה משוגעים (יהודים לצערי...) שורפים את דגל ישראל ושרים תוך כדי זה "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק"...

כנראה שהמסכנים האלו לא מבינים ש"אין צדיק בעולם שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל" (אורות קעא)...

ולא מכירים את הרמב"ן  (שמות יד,ה) על הפסוק: "בני ישראל יוצאים ביד רמה" – "שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".

ולא מבינים שדגל ישראל מסמל את הגאולה הכי אדירה בהיסטוריה! גאולה שעקפה בסיבוב את גאולת מצרים...

הרב קוק (אגרת שעח): ״ועצת ה' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כפי שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חולאים רוחניים, ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע... נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל בגבורות ישע ימין עליון!".

---

[1] בנין אמונה – הרב ערן טמיר.

פרשת ויקרא - מה עושים עם כבוד?

מה עושים עם כבוד?

בדרך כלל, הזמנים הקשים אצל בני הזוג אלו הפעמים שהם מרגישים מושפלים ושבן הזוג ביזה אותם...

מאוד מומלץ להתגבר ולא להתחיל מריבה בגלל השפלה או בזיון.

כמו שכותבת הגמרא (סנהדרין ז.): " ההוא דהוה קאמר ואזיל טוביה דשמע ואדיש חלפוה בישתיה מאה".

רש"י: "הלכו להם בשתיקתו מאה רעות שהיו באות עליו על ידי התגר".

אבל זה כמובן לא פשוט, מאיפה לוקחים את הכוחות לעשות את זה?

ויקרא (א,א): "ויקר_א אל משה".

מעשה במלך של מדינה גדולה, שמינה פעם מושל על אחד המחוזות החקלאיים, והתושבים היו נוהגים בו כבוד גדול. יום אחד הגיע המלך אל המחוז כשהוא מחופש לאחד העם, כדי לראות כיצד מנוהל המחוז על ידי המושל החדש.

האיכרים בני המחוז לא הכירו את המלך המחופש, אך את המושל שנתלווה אל המלך בעודו מסייר במחוז - ידעו גם ידעו.

בעת שעבר המושל עם המלך ליד השדות - כבוד גדול חלקו התושבים למושל, אך לא למלך.

התמלא המושל בושה, ביודעו שהכבוד מגיע באמת למלך ההולך איתו, ולא לו...

כך הסביר רבי ישראל מרוז׳ין את המילה הראשונה בפסוק הפותח את הפרשה ואת החומש כולו - ׳ויקר^א׳. האל׳׳ף במילה ויקרא נכתבה בקטן, ׳אל׳ף זעירא׳, כביכול כתוב ׳ויקר׳, ללמדנו על ענוותנותו הגדולה של משה רבנו:למרות שהתורה מתארת שהקב״ה בכבודו ובעצמו קורא למשה באופן אישי מבין שני הכרובים, הוא לא מחזיק טובה לעצמו; מבחינתו, לא מגיע לו כל הכבוד הזה, מפני שהוא יודע שהכבוד מגיע באמת לקב״ה, אותו משוה משה לנגדו תמיד (ע״פ תהלים טז,ח). לכן מציג משה את הקריאה אליו כמקרית - "ויקר׳.

מה קורה לנו כאשר אנו מקבלים כבוד או מחמאות?

יש מי שמתמלא בגאווה, יש מי שמתמלא בבושה, כי ׳אם היו יודעים מה אני באמת...', ויש מי שמתמלא מרץ להצדיק את המחמאה.

מה באמת אנחנו צריכים לעשות עם המחמאות?

הרב קוק כותב (שמונה קבצים,קובץ ג,קנז וכן במידות הראי"ה 'כבוד' פיסקה ה) כשמכבדים אותך יותר מידי תשמור את זה בלב לזמנים שנותנים לך בזיונות:

"כשהאדם מתכבד בעולם, ולבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו, יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון. הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושים באהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

כעפעפי שחר (הרב חיים סבתו עמ' 16): "לא היה עזרא מאותם שאוּמנותם אוּמנות קלה, ולא מאותם שאוּמנותם אוּמנות בזויה. אוּמנות שלו מלאכה המפרנסת את בעליה. חבריו כיבדו אותו לפי ערכו. לא רדף עזרא אחר הכבוד, ואף הכבוד לא נתייגע הרבה לרדוף אחריו. יום שכיבדו אותו יותר מדי, דאג. מקובל היה שאם זוכה אדם לכבוד יותר ממה שמגיע לו, עתידים לבייש אותו יותר מן הראוי לו. עצה טובה שמע פעם מחכם יוסף פינטו, אם רואה אדם שמכבדים אותו יותר מכפי ערכו לא ימחה בידם, אלא ישמור את העודף לעצמו, ולעת אחרת, כשידמה בעיניו שאין מכבדים אותו לפי מעלתו, ישתמש בעודף זה ותנוח עליו דעתו".

שני בעלי דין הגיעו פעם לדין תורה לפני רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שהיה גם רב העיר. והנה, כאשר פסק להם את הדין, מיאן אחד מהם לציית. אמר לו הרבי: "כשנתמניתי כאן לרב, הבאתי עימי קופסא אחת, והיא מונחת כאן למעלה על הארון, והצביע על המקום המדויק.

בתוך הקופסה הזו מונח כעס, וכשאני צריך לכעוס לכבוד שמים, אני עומד על הספסל ומטפס על הארון, פותח את הקופסא, לוקח משם קצת כעס, וכועס... אם אכעס עליך, לא תהיה תרופה למכתך! ראה הוזהרת!" מיד נפל מורא ופחד על בעל הדין וקיים כל מה שפסק הרבי.

גם הקב"ה לווה מהשבת בשביל ימות השבוע:

סידורו של שבת[1] (ח״א שורש ה ענף ה): "...כל הטובות הנעשים לאדם בכל ימי השבוע הכל נעשה ונגזר למעלה ביום השבת. והנה בדרך משל אם יבואו ליסטים או איזה רעות המתרגשות לבוא לעולם. וימצא את האדם ביום ב או ג בשבת והקב"ה מצילו מידם הנה הנס וההצלה הזו שינצל מכף אויביו היה נעשה ונגזר ביום השבת שלפניו בעת אשר הבעל הנס לא היה מכיר בו כלל לא בנפילת הליסטים עליו ולא בהצלתו מהם. כי עדיין לא בא עליו הרע ובפיו לא צעק אל ה'. ורק המביט לסוף דבר בקדמותו וידע וראה בצעקת האדם מה שיהיה אח"כ גזר עליו הברכה שיהיה ניצול מן הליסטים בעת צעקתו כשיצעק אל ה' ולפ"ז הברכה והמתנה ניתן לו בעת שאין בעל הנס מכיר בו עבור מעלת השבת לזה אנו מעלים לשבח הזה בשבת שעתה הוא דרכו לעשות נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בהם עתה כלל והוא גוזר עליו עתה הגזירה הטובה הזאת ועושה לו עתה נפלאות גדולות ונסים לבדו בלתי ידיעת בעל הנס וזה שאמר שם שבת שלפני הפסח קורים שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו כי אף שהנס של יציאת מצרים לא היה כ״א ביום ה בשבוע הברכה וההצלה היה נגזר ביום השבת כנ״ל ויפה אמרו מפני הנס שנעשה בו בו ממש נעשה ונגזר להיעשות הנס".

בשולי הדברים אוסיף ממתק חמוד שכותב החיד"א בשם זקנו ה'חסד לאברהם' (מדבר קדמות מערכת הנו"ן אות י"א):

התלמיד חכם, כפי מה שמתנהג הוא עם הקב"ה, כן אשתו מתנהגת עמו, וזה סוד מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', שמורדת בו, כמו שהוא מורד בקונו. וזה הסוד לא שייך אלא לצדיקים, ולזה כל בן תורה שאין אשתו נשמעת לו, אין ראוי להתרעם עליה, כי איהו דאפסיד אנפשיה. אמנם אם אינו בן תורה, דרך טבע שאשתו נשמעת לו מפני שהיא יראה ממנו".

ומוסיף החיד"א על דברי זקנו וכותב: "וזה שנים רבות שאני בעניי פירשתי כן כוונת הכתוב (תהלים ל"ח, ד') 'אין שלום בעצמי מפני חטאתי', כי האשה היא עצם מעצמיו, וזהו שאמר 'אין שלום בעצמי', באשתו אמרו, והטעם הוא - מפני חטאתי, שכן אמרו חז"ל (ב"ר פר' נ"ד) על הפסוק 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו' - אלו בני ביתו, ואם כן, אם ה' מרוצה מדרכיו, ודאי שאשתו תשלים איתו...".

---

[1] רבי חיים מצ'רנוביץ'.

פרשת ויקרא - שבת זכור - מעלת מצוה אחת!

מעלת מצוה אחת!

ויקרא (ה,יז): "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה".

נפגשו שניים מתלמידי המגיד ממעזריטש איש ברעהו, אמר האחד. מה יהא בסופנו, להיכן נוביל את כל העבירות שלנו. השיבו חברו, על העבירות אינני דואג, לכך תיקנו תשובה, אלא מוטרד אנכי בשל המצוות שלנו, איך נישא פנים עם 'מצוות' כאלה...

לכל מצוה ומצוה יש מעלה עצומה!

ויקרא (ב,יג): "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח".

רש"י: "מלח ברית - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג".

הרבי מסלנט המים התרצו לרדת לעולם התחתון ולהיות אלפי שנים בשיפלות וטומאה בשביל 3 לוגין מים שיזכו להינסך על המזבח בסוכות. והמלח התרצה בשביל הקרבנות שלא הוקרבו כל ההיסטוריה אלא רק חלק קטן מהזמן[1]!

שמואל (א' כד,ו): "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל".

הביטוי 'ויך לב דוד' מוזכר עוד פעם רק במקרה שמתו 70,000 יהודים, למה הוא מוזכר כאן על כנף בגד?

ילקוט שמעוני (ב,קלג): "ר נחמיה אומר שביטלו ממצוות ציצית שעה אחת".

ר' יחזקאל סרנא רצה להחזיר לאחר 20 שנה הלוואה של עשרים אלף דולר לעשיר שתרם לישיבה כשהיתה במצב קשה.

כשהגיע לארה"ב הסתבר לו שהעשיר ירד מנכסיו והוא עכשיו עני מרוד. הגיע אליו הרב ורצה להחזיר לו את הכסף, התחיל העני לבכות 'הדבר היחיד שנשאר לי זו מצוות ההלוואה שנתתי לישיבה, וגם זה אתה רוצה לקחת ממני?!?

חגיגה (ה:): "רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא".

רב אידי היה חוזר חודשים ברגל רק בשביל לשמח את אשתו בחג סוכות.

ישנה מצוה אחת מיוחדת המוזכרת בפרשת זכור:

מגלה עמוקות (ואתחנן - אופן קמ): "הנה מלחמת עמלק היא מצוה אחת שצוה הקב"ה לישראל בכניסתם לארץ מג' מצות (סנהדרין כ:), שסימנם מצות ה' 'ברה 'מאירת 'עינים (תהלים יט,ט), בר"ת מן 'ברה 'מאירת 'עינים, נרמזין ג' מצות אלו שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, דהיינו ב' של בר"ה 'בנין בית המקדש, מ' של מאירת למנות להם 'מלך, ע' של עיני"ם מלחמת 'עמלק. וסימנם מב"ע, והיה חושב שיקיים שלשתן 'משה 'בן 'עמרם, אבל באמת שלא יתקימו עד שיבא 'מנחם 'בן 'עמיאל".

ממצוה זו של מחיית עמלק לומדים על כל המצוות שצריכות להיעשות בדחילו ורחימו:

השל"ה הקדוש (שער האותיות - עמק ברכה כד): "וזהו טעם סמיכות פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל בפרשת כי תבא.

כמו שארז"ל (ברכות ה.) שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל ולא נתנם אלא על ידי יסורין, ואלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא.

וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק, הכי נמי בקיבוץ גליות כשרוצים לבא לארץ ישראל עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד, ירא ה' וישפוט.

והתחיל בתיבת 'והיה'... רמז למה שארז"ל (ב"ר מב,ג), כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה הוא.

וכתב הרמב"ן במנין תרי"ג, מצות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה הזו.

וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה, כדכתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה באהבתו אותה.

וגם צריך להיות ירא וחרד, כדכתב רשב"י (עי' תק"ז תי' י' כה:) כל פקודא דלאו איהו ברחימו ודחילו לאו פקודא היא. לכך אמרו באבות דר' נתן (דא"ז ב'), הוי שש וחרד על המצות.

והנה תיבת והיה אצל מצות ישיבת ארץ ישראל רמז לשמחת המצוה, וסמיכת הפרשה לעמלק רמז לחרדה במצות מהרצועה התלויה באויר.

ויסורין של ארץ ישראל, הן מן הישמעאלים הן מן החלאים, מזבח כפרה הם, כדבר שנאמר (ישעיה לג,כד): 'ובַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן'...

ופירוש הענין, שעל ידי הצרות שבארץ ישראל מתנכים ומתמעטים העונות, והעם היושב בה נשוא עון, וכתיב (דברים לב,מג), וכפר אדמתו עמו, ודוקא בעונות קלים ששבים ומתחרטים עליהם, ויסורין אלו ממרקין, ובעת מותו של אדם הולך נכוחו לגן עדן".

יהי רצון בזכות עשיית המצוות בדחילו ורחימו ובחום והתלהבות נזכה לקיים את מצוות מחיית עמלק מבפנים ומבחוץ!!!

---

[1] זה מתרץ את השאלה מה הכוונה "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" למה כתוב גם, מי עוד בכה חוץ מבני ישראל? אלא בנ"י לא בכו לבד, גם נהרות בבל בכו איתם על כך לא יזכו להינסך על גבי המזבח עקב החורבן והגלות.

פרשת ויקרא - שבת זכור - ויהי ידיו אמונה

ויהי ידיו אמונה

הרב כסא רחמים: כתוב שבעת שמשה רבינו עלה לשמים המלאכים מסרו לו סוד קדושה שאומרים בתפלתם קדוש קדוש קדוש, כמו שאנחנו אומרים כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה וכו'.

הס"מ מסר לו מעלתו של פטום הקטורת כשיש דבר ומגפה בר מינן, שיעמדו הקהל בארבע פנות ביהכ"נ או העיר או המדינה, ויאמרו פטום הקטורת בכוונה שלימה ותעצר המגפה במהרה.

רבי חנינא בן דוסא שהיה לו קב חרובין מע"ש לע"ש מסר לו שם ק"ב, ואמר לו אם תזכור שתי פעמים נ"א (בגי' ק"ב) - אנכי אענה אותך.

כשעמד בתפילה על מרים אחותו אמר אל נ"א רפא נ"א לה ונתרפאה.

כשחטאו ישראל בעגל עמד משה בתפלה ואמר "ועתה אם נ"א מצאתי חן בעיניך הודיעני נ"א את דרכך וגו'.

אח"כ הוא מתפלל אם נ"א מצאתי חן בעיניך ה' ילך נ"א ה' בקרבנו.

גם כשחטאו במרגלים הוא אומר בתפלתו ועתה יגדל נ"א כח ה' וגו' סלח נ"א לעון העם הזה וגו'

וכן כשרצה להכנס לארץ ישראל אמר אעברה נ"א ורצה להזכיר עוד פעם נ"א, אמר לו הקב"ה רב לך, אל תאמר נ"א פעם אחרת.

ק"ב זה בגי' אמונה! (וגם מילוי ע"ב ס"ג מ"ה).

ויקרא (א,א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".

רש"י: "לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי  וטומאה, שנאמר ויקר אלהים אל בלעם".

אם נשים לב ההבדל בין ''ויקרא" שנאמר אצל משה ובין ''ויקר'' שנאמר אצל בלעם הרשע הוא אות אחת ''אלף''.

האות א' רומז לאמונה.

האדם המאמין רואה בכל דבר שקורה לו קריאה מאת ה' אליו.

מי שאינו מאמין בה' רואה בכל דבר מקרה.

ארבעת השבויים: ב"ספר הקבלה" לרבי אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון) הספרדי, נכתב סיפור המסביר איך התפשטה התורה בעולם לאחר תקופת הגאונים בבבל.

על פי הסיפור, היתה אניה שהפליגה בים התיכון, ועל סיפונה ארבעה חכמי ישראל שהפליגו מנמל בארי שבאיטליה הדרומית על מנת להשתתף בחתונה.

כששהתה האניה בין איי יוון, נתפסה בידי הצי של הכליף מקורדובה עבד אל-רחמן השלישי. ארבעת החכמים שהיו על סיפון האניה נשבו, ונפדו על ידי קהילות יהודיות בערי הנמל בהן עגנו אניות הצי.

אחד השבוים - רבי שמריה בן אלחנן, נפדה על ידי קהילת אלכסנדריה שבמצרים, ומהר מאד הפך לראש יהודי מצרים ודיין בפוסטאט שעל יד קהיר (עירו של הרמב"ם).

השני - רבנו חושיאל, הגיע לקירואן שבמרוקו, והפך להיות המנהיג הרוחני של יהדות צפון אפריקה- מרוקו, אלג'יר ותוניסיה.

בנו של רבנו חושיאל הוא רבנו חננאל המפורסם, בעל הפירוש על הגמרא.

השלישי - רבי משה ב"ר חנוך, הגיע עם בנו רבי חנוך לקורדובה שבספרד, ושניהם הפכו לרבנים חשובים שם (במשך המסע שם רב החובל את עינו על אשתו של ר' חנוך, שאלה הצדקת את בעלה האם מתי הים קמים בתחיית המתים? ענה לה בעלה שכתוב 'אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים'. שמעה הצדקת את התשובה ומיד קפצה לים ונעלמה בין הגלים, הי"ד).

זהותו של השבוי הרביעי עלומה.

סיפור זה מראה דבר שקרה במקרה אבל היה מאת ה', שטרם פסקו הישיבות בבבל התפזרה התורה בשאר תפוצות העולם!

הבדל זה בין אמונה למקרה אנחנו מוצאים אצל עמלק. השבת נקרא בפרשת זכור: ''זכור את אשר עשה לך עמלק...אשר קרך בדרך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים''.

שיטתו של עמלק הוא שאין השגחה אלוקית על העולם אלא ''אשר קרך בדרך'', כל מה שקורה בעולם הוא מקרה.

לכן המן הרשע שהוא מזרע עמלק אחז בשיטתו ומפיל פור גורל מתי להשמיד את ישראל להראות שאין השגחה והכל מקרה.

כאשר מרדכי שומע על גזירת המן הוא מספר לשליח של אסתר מה שקרה: "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים לְאַבְּדָם".

אמרו חז''ל שאמר מרדכי לאסתר ''קרהו בנו של קרהו בא עלינו'' – המן בנו של עמלק שנאמר בו ''אשר קרך בדרך'' בא להלחם ולהרוג את עם ישראל.

גם כאשר המן מצטווה על ידי אחשורוש להרכיב את מרדכי על סוס בשושן הבירה ולהכריז בקול ''ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו'' , הוא חוזר הביתה אחרי ההשפלה שעבר ומספר לאשתו ואוהביו: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ"... המן הרשע רואה בהשפלה שעבר ע''י אויבו הגדול , מקרה של גורל – הפך ההשגחה.

במלחמת משה בעמלק, נאמר: "ויהי ידיו אמונה" – צריך אמונה כדי להילחם בעמלק!

בזכות האמונה והתפילה של משה רבינו יהושע הצליח בעמק לכסח את העמלקים לפי חרב...

ארועי החדשים האחרונים אינם מקרה ח''ו הם קריאה של ה' להתעורר!

השבוע יש לנו הזדמנות נפלאה לחזק את העבודה של כוחות הביטחון ע"י צום ותפילה ואחדות של הרבה חלקים בעמ"י.

אי אפשר רק פתרון צבאי ולא נכון להגיד שמספיק רק אמונה.

אנחנו נתפלל ונאמין וחפץ ה' יצלח בידי החיילים שלנו ושאר כוחות הביטחון.

פרשת ויקרא - טעות לשם שמים

טעות לשם שמים

בתקופת האריז"ל היה יהודי קשה יום, אופה במקצועו, שבמשך ארבעים שנה עבד במאפיה. כל חייו סבבו סביב עבודתו במאפייה. לעת זיקנה, היהודי היקר כבר לא יכול היה לעמוד על רגליו ולעבוד במאפייה. ובצער ישב בביתו וימיו עברו ללא מעש ובלא תכלית. אשתו דחקה בו ללכת לבית הכנסת לפחות לשמוע שיעור תורה מפי הרב.

אינני יכול ענה, אינני זוכר מתי בפעם האחרונה בקרתי בבית הכנסת , אני יהודי פשוט , לא אדע ולא אבין כלום. ניסתה שוב אשתו: "לך בעלי היקר, לך לבקר בהיכלו של המלך".

האופה אזר אומץ ויצא לכיוון בית הכנסת כדברי אשתו. בשקט התיישב על כיסא פנוי והצטרף לשיעור. הוא שמע את הרב מסביר על: "לחם הפנים".

הלחם, שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש כל שבוע אופים 12 חלות ומקריבים חלות אלו לכבודו של בורא עולם והיו החלות נשארות טריות וחמות..

קם האופה מכיסאו ויצא בריצה משערי בית הכנסת. במהירות חזר לביתו תוך שהוא צועק: "אשתי, אשתי"...

"את לא מאמינה, הרב בבית הכנסת אמר שהיו מכינים חלות לכבודו של בורא עולם , חלות טריות וחמות ובוודאי היה אלוקים אוכל אותם". 

"אני יודע לאפות חלות יפות ומיוחדות ומדוע שלא נאפה חלות לאלוקים? נוכל לעשות חלות ולהכניס אותן להיכל בבית הכנסת וכך האלוקים יוכל לאכול מהחלות שלנו ...".

עמדו האופה ואשתו ביום חמישי בלילה במטבחם, שמחים ומאושרים, אופים, רוקדים ושרים: "חלות לאלוקים"...

ביום שישי בבוקר, לקח האופה את המגש והלך לבית הכנסת. בית הכנסת היה ריק ממתפללים, בהתרגשות ובשמחה פסע לעבר ארון הקודש, בעדינות הסיט את הפרוכת וברעדה פתח את ההיכל בו ניצבו ספרי התורה המהודרים.

הכניס האופה את מגש החלות אל תוך ההיכל בין ספרי התורה, סגר את ההיכל והחזיר את הפרוכת בחזרה למקומה.

עמד בתפילה לאלוקים: "ריבונו של עולם, אני מקווה שתאהב את החלות, אני מקווה שהן תהיינה לך טעימות ואם אכן תאכל את החלות, אני מבטיח לך כל שבוע להביא לך חלות טריות וטעימות. תודה אלוקים".

חזר האופה לביתו, ישב עם אשתו שהם מתוחים ומתלבטים: "האם אלוקים יאכל את החלות שלנו". בליל שבת לא יכלו להירדם מרוב התרגשות. והנה שבת בבוקר, מיהר האופה לבית הכנסת, ממתין בסבלנות לכל אורך התפילה והנה הגיע הרגע: כולם עומדים בטליתות, ליבו הולם בחוזקה, ההיכל נפתח ו... אין חלות!!!

יש! יש! קרא בשמחה ויצא בריצה לביתו... אשתי, אשתי, אין חלות! אלוקים אכל את החלות שלנו...

מאז, בכל יום חמישי בלילה, היו עומדים הוא ואשתו, עובדים וטורחים בשמחה ובהתרגשות... ובכל שבת, בתפילת הבוקר, בזמן פתיחת ההיכל... אין חלות!

מה שהתרחש מאחורי הקלעים: בכל יום שישי הגבאי היה מגיע לבית הכנסת, רואה חלות בהיכל, לא הבין מאיפה הן מגיעות והיה מחלק את החלות בין האנשים...

יום אחד הגיע האופהלבית הכנסת עם החלות ורב בית הכנסת כבר היה יושב בבית הכנסת.

הרב שאל את האופה: למי הבאת חלות? ענה האופה: הבאתי לאלוקים, אני עושה כך כל שבוע ואלוקים אוהב את החלות ואוכל אותם...

הרב אמר לאופה: "אלוקים אוכל חלות?" וגבאי בית הכנסת סיפר, שהוא בעצמו בכל שבוע היה מוציא את החלות מההיכל ומחלק לאנשים.

לאופה ואשתו נגרם צער רב והם בכו ויבבו: "אלוקים לא אכל את החלות..." צערם של הזוג היה קשה מנשוא...

זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האריז"ל לומר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י, שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו.

הרב לא יכול להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י, שאמר לו: "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לנו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים, לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה".

משנה (מנחות יג,יא): ׳׳נאמר בעולת בהמה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (ויקרא א,ט), ובעולת העוף: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם,יז), ובמנחה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם ב,ב) - ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים׳׳.

על המשנה הזו מקשה הט״״ז (שו"ע א, סק"ג): "מה ששנו חז״ל אחד המרבה ואחד ההמעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים, על כרחנו צריך לומר שגם המרבה מכוון את לבו לשמים, שאם לא כן - הממעיט בוודאי טוב הימנו. אם כן, מדוע נאמר 'אחד המרבה ואחד הממעיט', כלומר שווים הם, והלא עדיף המרבה שהוא גם מכוון"?

שפת אמת (ויקרא, תרל״ו): ׳׳... כי באמת אין הפרש בין המרבה לממעיט, אף אם שניהם מכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבה - מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט - אפשר חשוב יותר!׳׳.

לקב"ה אין נפק"מ בריבוי, מה איכפת לו אם נשרף שור או ציפור על המזבח... אלא הלב חשוב, אבל גם העשיר מכווין? אבל העני נתן את כל כולו פלוס כוונה! לעומת זאת לעשיר לא הזיז כ"כ המחיר של השור...

אברך נכנס לרב שך זצ"ל לספר לו על בנו בכורו שנולד לו למז״ט לפני מספר חדשים. למרבה פליאתו של אותו תלמיד חכם צעיר שאל אותו מרן: "נו, ומה הוא כבר עושה התינוק?" אכן, שאלה מביכה, והאברך חש אי נעימות מבלי לדעת מה לענות לרב. והרב לוחץ בנעימות: "מה כבר עושה התינוק שלך? מחייך?" "כן", השיב האברך במבוכה. ממשיך הרב ושואל: "ואתה נהנה מזה, שמח בחיוך שהוא מחייך אליך?" "פשיטא", השיב הלה מבלי להבין עדיין לאן חותר הרב ומה הוא מבקש לרמוז לו. ואז אמר הרב שך: "חיוכו של התינוק שלך ונחת הרוח שזה גורם לך מאפיינים את הדור הזה. לפנים, בדורות הקדומים, כשהיו מלאים תורה ועבודת ה׳ ברחוב היהודי, הרי כדי לגרום נחת רוח להקב״ה היה צריך היהודי לעמול קשה - להשתדל ללמוד הרבה ולרדוף אחר קיום המצוות. ואילו היום בדורנו הירוד כל כך מן הבחינה המוסרית, שבו התמעטה תורה בעם ישראל, הרי כל מעשה קטן שעושה אדם, כל לימוד וכל תפילה או מעשה הסד - גורם נחת רוח לשכינה. בדיוק כנחת הרוח שחיוכו הסתמי של התינוק שלך גורם לך".

קהלת (ט,י): ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה...״.

הרב דן סגל סיפר ששמע מנהג מונית ירא שמים את הדברים הללו: זכיתי להסיע במונית שלי את הסטייפלר זצ״ל, והוא שאלני, האם לאחר יום עבודה מפרך, אני קובע עתים לתורה? השבתי לו, שאני משתדל ללכת לשיעור גמרא, אבל צר לי, שכבר בתחילת השיעור, אופסים כוחותי, ומרוב עייפות, שמורות עיני נעצמות, ראשי נשמט על הגמרא, ואני מתעורר רק כשמגיד השיעור מסיים את ביאורו על הדף. הוספתי לתאר לפני גדול הדור, גודל שברון לבי על כך שנמנע ממני להישאר ערני, ולהקשיב לכל מהלך השיעור.

ברדת הסטייפלר מהמונית, האיר לי פנים ועודדני מאד. ליטפני בחביבות רבה ואמר: ״דע לך, שאמנם כאן בעולם הזה, נראה לך שאינך שוה הרבה, אבל יכולני להבטיחך נאמנה, שבשמים מתייחסים אליך כאל גנרל גדול! וזאת משום שהינך עושה כל מה שאתה יכול לעשות, ויותר מזה אין בכוחך לפעול מאומה. המשך והמשך לבוא לשיעור, גם אם תרדם על הגמרא, כי בשמים מחשיבים אותך לצדיק גדול״.

היהודי הזה, נהג המונית, באמת עשה כל מה שהיה מסוגל לעשות. יש לו בבית משפחה ברוכת ילדים, ועל פי דין תורה הוא חייב לפרנסם. עבודתו כנהג מונית מביאה אותו לעייפות רבה, אם כן, כל מה שהוא מחויב לעשות, זה לבוא לשיעור, גם אם אינו מבין כלום ונרדם על הגמרא.

רבינו יונה (שערי העבודה אותיות מג,מה): ״...ואין יתרון בעבודת הבורא יתברך לעשיר מן העני, ולא לגיבור מן החלש, ולא לחכם מן הטיפש - כי הוא יתברך חפץ בנפש טהורה ומחשבה נקייה, שיעבוד אותו כל אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט לפי כוחו והשגתו, כענין שנאמר (קהלת ה,יא): 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל', ובזה יהיה במעלת השלמים, כי השם יתברך אינו מבקש מבני אדם כי אם לפי כוחם... וכן בכל דרכי העבודות - יעשה האדם כפי כוחו והשגת ידיו, ויהיה במעלת העובדים השלמים״.

בשיחה שנשא ה״שפת אמת״, שבועיים לפני פטירתו (בשנת תרס״ה) התייחס למאמר חז״ל שישראל נמשלו לכוכבים, אולם - הדגיש ה״שפת אמת״: קיים ביניהם הבדל אחד. הכוכבים הינם בשמים ומאירים על הארץ, ואילו ישראל הינם בארץ, אולם מאירים בשמים!

הבעל שם טוב זיע״׳א אמר, שכשם שהכוכבים נראים לעינינו קטנים וזעירים - וזאת משום שאנו רחוקים מהם, אולם לאמיתו של דבר הינם ענקיים, כך גם ישראל. ישנם יהודים שבעולמנו מראיהם קטן ועלוב, אולם בשמים הם באמת גדולים ועצומים!...

מדרש (ויקרא רבה ג,ה): אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני!

בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול! ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי.

נטלן והקריבן. היה אגריפס שמח, בא לו בחלום אמר לו קרבנך מהודר, אבל קרבנו של עני מהודר ומרוצה יותר! בא לכהן אמר לו: מאי האי? סיפר לו כל המעשה, ושיבחו אגריפס״.

״שוב מעשה באשה אחת שהביאה לכהן מעט סולת להקריב ולא רצה לקבלו. ובא לו בחלום [ואמר לו] אל תבזה קרבנה, כי חביבה עלי כאילו הקריבה נפשה, דכתיב (ויקרא ב,א) ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳״ כאילו נפשו הקריב...".

מספר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש: ר' ישראל מהעיר פולוצק היה חנווני פשוט שלא היה "מבין" גדול בלימוד תורה וחסידות. פעם, כשהסתופף בליובאוויטש במחיצתו של ה"צמח צדק" שמע מאמר חסידות בו אמר הרבי: "וכדאיתא ב'פרדס' בשם 'ספר הבהיר', אמרה מדת החסד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מימי היות אברם בארץ, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי".

וביאר על כך ה"צמח צדק":

אברהם אבינו בגמילות החסד שלו החליף את מידת החסד שבאצילות ואף הגיע לדרגה גבוהה יותר ממנה. שהרי אם מדת החסד היתה יורדת לעולם הזה, היא לא הייתה יכולה "להתלבש" בגשמיות העולם. ואילו אברהם אבינו הצליח להחדיר את החסד לתוך גשמיות העולם. הוא היה מסוגל לעשות זאת מכיוון שלנשמה יהודית ניתנים כוחות מיוחדים שמאפשרים לה לזכך את העולם הגשמי.

ר' ישראל הקשיב לרבי ואת רוב הדברים הוא לא ממש הבין. אבל, ההסבר של הרבי על מידת החסד דאצילות דווקא כן "תפס אותו". הוא חזר ושינן את המילים האלה עד שהן חדרו לעצמותיו.

כשחזר ר' ישראל לביתו התאספו החסידים כנהוג וביקשו לשמוע ממנו "חזרה" של המאמר ששמע אצל הרבי, בליובאוויטש.

"אני לא יכול לחזור לכם על כל המאמר", אמר ר' ישראל, "כי הבנתי רק משפטים בודדים". הוא חזר להם על הקטע שהבין בעניין מידת החסד ומעלתה של הצדקה.

לאחר שסיים, הלך ר' ישראל לעסקיו אך המילים של הרבי לא עזבו אותו. הוא רצה ליישמן בפועל והחליט להגדיל את מאמציו בעניני הצדקה, יחד עם חבריו החנוונים.

נכנס ר' ישראל לחנות של ידידו ר' נחמן ולמרות שהוא לא היה זקוק לכסף, ביקש ממנו הלוואה. הוא סיפר לו מה ששמע מהרבי בגודל מצוות הצדקה, ומכיוון שגמילות חסד היא גם צדקה (ואף יותר מכך) הוא מבקש ממנו הלוואה. הם הלוו כסף אחד לשני ואף לחברם יוסף החנווני. ומאז, הם היו מלווים כסף אחד לשני כל יום - כדי לקיים את מצוות צדקה.

מספר חודשים לאחר מכן, נסע ר' ישראל שוב לליובאוויטש. מיד כשהגיע לעיירה יצא ה"צמח צדק" מחדרו לשאול את הגבאי היכן ישראל החנווני. "שלח אותו אלי", אמר הרבי, "אני רוצה לדבר איתו".

כאשר נכנס ר' ישראל לחדרו של ה"צמח צדק", פנה אליו הרבי בבקשה: "ספר לי מה סדר היום שלך".

"אני קם בחמש בבוקר", ענה ר' ישראל, "אומר תהלים, שותה תה והולך להתפלל שחרית. אחר כך אני לומד משניות, אוכל ויוצא לעבודה. אני חוזר לבית המדרש לתפילת מנחה, לומד עין יעקב ומתפלל מעריב".

המשיך ה"צמח צדק" ושאל: "נו? וצדקה?"

"אני אדם עני", ענה ר' ישראל, "ואין ביכולתי לתת צדקה". ה"צמח צדק" המשיך לתחקר אותו וגילגל את השיחה כך שבסופו של דבר סיפר לו ר' ישראל על התנהגותו בגמילות חסדים יחד עם חבריו.

רבי שמואל מליובאוויטש, שהיה קרוב לאביו ה"צמח צדק", התפלא מדוע הוא קרא לר' ישראל, ושאל על כך את אביו: "מה ראית במיוחד בחסיד הזה שקראת לו ליחידות?"

ענה לו הרבי ה"צמח צדק": "ראיתי שמעל ישראל החנווני זורח עמוד אור של מידת החסד דאצילות".

סיפר הרב זעפרני, כי בביקורו של מרן הרב אליהו זצוק"ל במוסקבה לפני 25 שנה הוא ראה בבית הכנסת יהודי עם תפילין ירוקות.

הרב שאל אותו על התפילין, והוא השיב כי לא היו לו תפילין מעולם, פעם הוא ראה תפילין של יהודי אחר, ועשה לעצמו תפילין מחתיכת אזבסט ושם בתוכן נייר צילום של מזוזה.

הרב אליהו זצוק"ל התרגש מאוד מחיבת המצווה של היהודי הזה, וביקש מהרב זעפרני לתת לו תפילין רגילות מהודרות.

היהודי הרוסי שאל בחשש האם עד עתה הוא לא קיים את המצווה עם התפילין הירוקות?

אמר לו הרב זצ"ל, כי הנחת התפילין שלו היא יקרה מאוד בעיני הקב"ה, אולי יותר מכל הנחת תפילין אחרת. אבל כל זה הוא עד שיש לו תפילין רגילות. עכשיו שיש לו אפשרות להניח תפילין כמו שכל ישראל מניחים – הוא צריך להניח תפילין כאלה ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה.

ומנין לרב שהוא קיים מצוות תפילין בהידור? מתשובה של רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי זיע"א (שו"ת רב פעלים חלק ד - אורח חיים סימן ב. עיין נפש החיים - שער ג - פרק ז מב) שמספר כי בזמן הסבא שלו, הרב רבנו משה חיים זצוק"ל, לא היו התפילין מרובעות כל צרכן. "עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה". ובאותו זמן בא החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז"ל, שהיה מתושבי דמשק יע"א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מור זקני זלה"ה על דבר התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים.

אחרי שעיין הרב מור זקני זלה"ה בדברי הפוסקים בדבר הזה והסכים לפוסלם, עלה והכריז בכל בתי הכנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין. ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה, עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה ריבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה. אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם. וכך היה. יומם ולילה למדו האמנים איך עושים תפילין מרובעות. וכך קנו והחליפו כל תושבי בגדד את התפילין שלהם לתפילין כשרות. והיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים, עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים. עם כל זה לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מור זקני זלה"ה ומי יוכל למרות פיו.

כך מספר בעל הבן איש חי גם על מו"ר אביו זיע"א, שבימיו התברר כי כל הרצועות לתפילין לא כשרות כיוון שהיו עושים אותן נכרים. בסוף התהליך היה בא יהודי וזורק מעט סיד לתוך העורות שהיו כבר מעובדים לגמרי ואומר "לשם מצוות תפילין". ובאמת אין זה מועיל אלא שיעשה אותם היהודי לשמה מתחילתן. ונתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אביו של הבן איש חי זלה"ה ועשו רצועות חדשות מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה.

וחקר בעל הבן איש חי זיע"א האם יאמרו כי אלה שהיו קודם התיקון לא קיימו מצוות תפילין כתיקנה, או שמא נחשב להם כאילו קיימו את המצווה כיוון שהיו אנוסים בדבר זה, שלא ידעו אותו קודם לכן. כן יש לשאול על איש שכתב תפילין ונתנו למגיה, והתברר בבדיקה אחרי כמה שנים כי היה חסר בתפילין אות. האם האיש הזה שלבשן לפי תומו כמה שנים הלך ערום מן המצווה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה? זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.

והביא בעל הבן איש חי ראיה שהביאה החיד"א (דבש לפי מערכת ד אות ד משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח') שהביא את דברי רב שאמר "חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה". ראיתי את התפילין של רב חייא שתפורות בחוט פשתן, ואין הלכה כמותו. ובוודאי שלרבי חייא הגדול היה שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שאנו פוסקים היום כי תפילין תפורות בחוט פשתן אינן כשרות. עם זאת רבי חייא קיים את המצווה הזאת, כיוון שלדעתו מכוון לשמים לקיים המצווה יש לו שכר תפילין...

כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו. והשתא הוא הדין לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים".