פרשת בלק - איך נופלים?

איך נופלים?

הדבר הראשון שמלמדים בחוג ג'ודו הוא לא איך לעמוד ולהילחם אלא איך ליפול...

יעקב אבינו נקרא בשני שמות, יעקב וישראל.

יעקב מלשון עקב –"וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה,כו).

ואילו את השם ישראל קיבל יעקב רק לאחר שיכול להתמודד עם אנשים ועם מלאכי עליון: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט)

בתורת החסידות ביארו כי השם יעקב מרמז על קטנות, ואילו השם ישראל מרמז על מצב של גדלות.

 

בזמנים של גדלות – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" - אנחנו יודעים איך להתנהג והכל הולך חלק...

אבל מה עם הזמנים של הקטנות? מה עם הזמן של "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"?

 

הרב חיים שלום דייטש (קרוב אליך התשפ"ב):

במדבר (כד,ט): "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ".

הגמרא מספרת (ברכות יב.) שרבותינו רצו לקבוע את פרשת בלק כפרשה בקריאת שמע, בגלל הפסוק הזה.

הבעיה הגדולה מתחילה כאשר הולכים לישון בצורה כזאת שיש שאלה רצינית - "מי יקימנו?".

כלומר, מדובר על יהודי שלא חושב שהוא מסוגל לקום. זהו יהודי שאומר לעצמו: "ניסיתי כבר הרבה פעמים לקום, אבל שום דבר לא הולך!".

יהודי כזה הוא בבעיה של "מי יקימנו".

 

אבל צריך לשים לב שבאותו פסוק בעצמו גם יש פתרון: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא". מי שהולך לישון כמו אריה, ומלא ביטחון שבעזרת ה' הוא יצליח, אז הוא גם קם כמו אריה!

 

הבעיה מתחילה כאשר יהודי הוא חסר בטחון עצמי. הוא מחשיב את היצר הרע לגדול וחזק יותר ממה שהוא מחשיב את הכוחות שיש לו כנגד.

הוא חי עם מחשבות כאלה: "ניסיתי כמה פעמים, ולא הצלחתי - אז מה פתאום שעכשיו הכל יסתדר?...".

 

כשילד קטן לומד ללכת, המכשול העיקרי שלו הוא חוסר האמונה שלו ביכולת שלו ללכת. כדי לעזור לו נותנים לו יד, ומראים לו באיטיות איך שהוא כן מסוגל. אחר כך גורמים לו שיתחיל ללכת לבד, עד שהוא נעשה עצמאי. לכל אורך התהליך אומרים לו כל הזמן - 'אתה יכול, אתה תצליח'! האמונה בתוקף, היא המפתח להתגבר על הספקות.

 

אחד מהחסידים שהיו בעלי תפקיד קבוע אצל הרבי, היה יהודי בשם ד"ר מאיר אבוחצירא. הוא בעצמו היה בעל תשובה, ורופא במקצועו.

בתור רופא, המומחיות העיקרית שלו הייתה ברפואה אלטרנטיבית, אבל הוא היה מוסמך גם כרופא קונבנציונלי.

הסיפור אירע בשנת תשל"ט. הרבי מצאנז-קלוינזבורג שהה אז בטקסס, והיה חולה מאוד. המזכיר של הרבי, הרב גרונר, התקשר לד"ר אבוחצירא, וביקש בשם הרבי שיסע לרבי מקלויזנבורג, ויאמר לו שהוא בריא.

הד"ר מיד יצא לדרך, וכשהגיע ראה שהרבי מקלויזנבורג שוכב בחלישות, כמעט מעולף. היו שם עוד רופאים שבאו לבדוק את הרבי, וכשהוא הציג את עצמו כרופא נתנו לו לגשת ולבדוק מה המצב. הוא בדק מה שבדק, ולאחר מכן הכריז שהרבי מקלויזנבורג בריא!

כולם מסביב כעסו עליו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות. הם התווכחו אתו, אבל הוא עומד בתוקף על שלו וטוען שהרבי בריא...

אחרי כמה רגעים, הרבי מקלויזנבורג התעורר ואמר: "אתם לא שומעים מה הוא אומר? אין לי שום מחלה. אני בריא!"

אני עצמי גר בקרית צאנז, ודיברתי עם כמה מזקני החסידים בצאנז, הם העידו על כך ששמעו כמה פעמים מהרבי מקלויזנבורג שאמר: "הרבי מלובביץ' מחזיק אותי כאן בעולם הזה".

אחרי ג' תמוז, החסידים בקלויזנבורג דאגו מאוד. אם הלובביצ'ר החזיק את הרבי שלהם בחיים, מי יודע מה יהיה עכשיו. בסופו של דבר התברר שהדאגה הייתה נכונה. מיד בגמר השבעה על הרבי, נפטר גם הרבי מקלויזנבורג...

 

אפשר ללמוד מהסיפור הזה שלעמידה בתוקף יש כוח גדול. הרבי שלח דוקטור שיהיה לבוש כמו רופא ובעל תעודה, אבל אמר לו מראש מה צריך לומר. אם יאמרו לו באופן חד משמעי שהוא בריא – כך יהיה! יש כאן הוראה גם לנו, לומר בתקיפות - 'אני בריא ברוחניות, ואני יכול לקום!' להיות כארי וכלביא.

 

צריך לחשוב כמו אריה ולהתנהג בתוקף של לביא, ולא לפחד אפילו מחטאים שהיו בעבר ובאים להחליש את מצב הרוח. אם תתנהג כמו אריה, הכל יהיה בסדר.

 

חסידים אומרים על הפסוק: "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שגם כשיהודי נמצא "בשמים ממעל", וגם כשהוא נמצא במצב גרוע, בבחינת "הארץ מתחת", הוא עדיין יכול להכיר שה' הוא אלוקים.

בכל מצב, יהודי יכול להתבונן באחדות ה'. אפילו בעל עבירה שעושה את הדברים הכי גרועים, יכול להתהפך ברגע אחד.

 

המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן סיפר על ר' הלל מפאריטש, שהוא היה שד"ר של אדמו"ר האמצעי. הרבי היה שולח אותו לכל ה'קולוניות' - הכפרים המרוחקים - כדי לעודד ולחזק יהודים, ולהדריך אברכים בעבודת ה'.

אחד האברכים שר' הלל השקיע בו הרבה – בחינוך להנהגות של קדושה ולהתפלל כמו שצריך - היה נופל בכל פעם מחדש. ר' הלל היה מגיע לכפר של אותו אברך פעם בשנה, תוך כדי הסיבוב שלו בכפרים, ובכל פעם האברך היה מדווח שבמהלך השנה הוא נפל מאוד.

שנה אחת, ר' הלל אמר לאברך שכעת אין ברירה. אם כך מצבו, הרי שהוא חייב ללמוד את העניינים הכי עמוקים בחסידות.

בכל הפעמים עד אז הוא דיבר אתו דברי תורה ומוסר על פי טעם ודעת, אבל מתברר שהדברים הללו לא החזיקו מעמד. דווקא הלימוד של פנימיות התורה בעמקות עזר בסופו של דבר לרומם אותו ולהציל אותו מהנפילות.

לימוד כזה גבוה הוא לימוד של אריות...

אין ברירה חייבים להיות אריה גם כשנופלים...

 

מיכה (ה,ז): "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל".

 

בהפטרת פרשת בלק הנביא מדמה אותנו לאריה שמסתובב בתוך עדר כבשים, דימוי שאומר שאין אף אחד בעולם שיכול להפריע לך אפילו כשאתה שוכב לישון...

למרות שכאן מדובר על יעקב שזה קטנות, ושארית, וזה בקרב העמים...

עדיין, אריות!

דרך השם - שיעור 16 - חלק א - פרק ד – מוחין ועבודת המידות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

א. במצבו של האדם בעוה"ז יבחנו שני ענינים, תכונת עצמו של האדם בחלקיו והרכבתם, והמקום אשר הוא מושם בו בכל מה שמתלוה לו.

תכונת האדם בעוה"ז:

ב. בענין האדם עצמו, הנה כבר זכרנו איך הוא מורכב אחד שנתרכבו בו שני הפכים, דהיינו הנשמה והגוף.

ואולם הנה אנחנו רואים בעינינו שהחומריות ראשוניי בו ותולדותיו חזקות בו מאד, כי הנה מיד אחר לידתו, כמעט כלו חמרי, ואין השכל פועל בו אלא מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק בכל אחד כפי ענינו, ועל כל פנים לא יסור החומריות ממשול בו ומהטות אותו אל עניניו.

כשהגענו לעולם פגשנו קודם כל את הדאגה לחומר ואת הרצון לפתח את עצמנו ולגדול ולאכול ולהתחזק וזה בסדר.

לאט לאט אנחנו אמורים להטות את המאמץ לכיוון השכלי והרוחני...

גם כשבונים מדינה זה כך, בהתחלה בונים את הגשמיות ולאט לאט נופחים בגוף הזה רוח.

אלא שאם יגדל בחכמה וילומד בה ויתחזק בדרכיה, הנה יתאמץ לכבוש את טבעו, ולא ישלח רסן תאוותיו מידו, ויתעצם ללכת בהליכות השכל.

בהתחלה מוחין דקטנות אחר כך מוחין דגדלות לפי השלבים...

שלבי המוחין:

עיבור, הוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה.

והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד.

בקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו.

גדלות: האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד.

בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה.

באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית.

באור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו.

קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול.

לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו.

בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל (רמח״ל בקל״ח פתחים קכז - קכט).

דרושה יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, כדי לקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית, שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם.

וסוד עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה, אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ה' ".

עבודה רוחנית גדולה היא לאדם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו.

התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים, הנה הוא, שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחשך בטבע, והוא מציאות רחוק מאד והפכי, למה שהוא הענין באמת לקרבים אל האל ית' ומתדבקים בקדושתו.

והנשמה עצמה אע"פ שבעצמה היא זכה ועליונה, הנה בהכנסה בגוף החומרי והסתבכה בו, נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו, וכבושה בו בכח מכריח, לא תוכל לצאת ממנו אלא אם כן תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה.

ובהיות שגזר האדון ב"ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד מעולם פירוש - כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לפי שעה עד תחית המתים, אך אחר כך צריכה לשוב לגוף ושניהם יתקיימו יחד לנצח נצחים הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק, ותהיה הולכת ומחלשת את כח חשך החומריות, עד שישאר הגוף בלתי חשוך, ואז יוכל להתעלות הוא עמה וליאור באור העליון, תחת מה שהיתה מתחשכת ונשפלת היא עמו בתחלה.

ואולם האדם בעוה"ז, הוא במצב אחד שהחומר חזק בו וכמ"ש, ובהיות החומר עכור וחשוך, נמצא האדם בחשך גדול, ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה להיות מתדבק בו ית'.

ואמנם בזה צריך שישים השתדלותו, לחזק את נשמתו נגד כח חמרו, ולהיטיב את מצבו, להעלות עצמו מעילוי עד השיעור הראוי לו.

אין ברירה! אנחנו חייבים לעבוד על המידות! אין דרך אחרת!!!

שני תלמידיו הגדולים ביותר של הגר"א היו ר׳ חיים מוולוז׳ין ואחיו ר׳ שלמה זלמן.

אביהם ר׳ יצחק היה מנכבדי קהילת וולוז׳ין. אמם היתה אישה פשוטה ועממית. ודווקא ההורים האלה זכו להוריד לעולם שתי נשמות שהיו למאורות גדולים. וישנה מסורת שזה בזכות ברכתו של ה׳שאגת אריה'...

בדורו של הגר״א היו הרבה גאונים. אך ר׳ אריה לייב, מחבר הספר הידוע 'שאגת אריה׳ - המיוחד בעומק החריפות שבו - היה ממש מגאוני הגאונים שקמו לעם ישראל.

כדי לתת לכם מושג באיזו מדרגה הוא היה: בשבת, כשהיו קוראים לו לעלות לתורה, מהרגע שהיה הגבאי אומר: ׳יעמוד מורנו הרב ר׳ אריה לייב בן ר׳ אשר׳ ועד שהגיע לבימה, היה עובר ביעף על כל הש״ס!

אתם מתארים לכם דבר כזה?

הוא הסביר: ׳כדי לברך על התורה כמו שצריך, אני חייב לדעת על מה אני מברך, לא? לכן אני עובר עליה מהר.׳ אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל המוח שלו היה מעבר לאנושי.

הוא היה בעל אישיות מיוחדת, יוצאת דופן. התורה בערה בקרבו כמו אש, וכש׳אמיתתה של תורה' היתה ברורה לו, לא חת מפני כל ולא נשא פני איש. הוא היה תקיף מאוד, רוב הערים והישיבות שהזמינו אותו לשמש אצלן בקודש, אחרי כמה זמן, לא יכלו לסבול עוד את תקיפותו. וכך, פעם אחר פעם, מצא את עצמו ר׳ אריה לייב מגורש ונודד - ברוסיה, בליטא ובאשכנז, כשהוא שרוי בדחקות ועניות.

אך כנראה שזה התאים לאישיותו ה׳פראית׳... למה אני מתכוון ׳פראי׳?

ראיתם פעם אריה בגן חיות, לפני שמאכילים אותו? איך הוא מתהלך כך בכלוב שלו, הלוך ושוב, ללא מנוחה... כך גם ה׳אריה׳ הזה, ר׳ אריה לייב: לבו בער באהבת התורה, הוא היה הולך ממקום למקום, לבוש כאיש פשוט, ופיו לא פוסק לרגע מלימודו. באותן שנות גלות שבין רבנות לרבנות, לא יכול היה, על פי רוב, להישאר בעיר אחת יותר מכמה שבועות. משהו בתוכו דחף אותו ללכת הלאה והלאה.

אחרי ש׳גורש׳ ר׳ אריה לייב ממינסק, הגיע לוולוז׳ין. כדרכו בקודש, הסתיר ה׳שאגת אריה׳ את עצמו והתחזה לעובר־ אורח פשוט, כך שבמשך זמן מה לא ידע איש בוולוז׳ין את זהותו האמיתית. ומפני שרק ספרים מעטים היו אתו, שאל למי יש ספריה ראויה לשמה. הפנו אותו לביתו של ר׳ יצתק, מחשובי הקהילה. כשהגיע אליו ר׳ אריה לייב, הבין ר׳ יצחק מיד שזהו תלמיד חכם גדול, ושמח לארח אותו בביתו ולהעמיד לרשותו את הספרייה שלו.

לילה אחד, הגיע זמנה של בעלת הבית ללדת, והיא נתקפה צירים. היא עמדה לצעוק מתוך חבלי לידה, אבל נזכרה בר׳ אריה לייב היושב שם ולומד בריכוז עצום. בחוש הבריא שלה כבר ידעה שהאיש הזה הוא כנראה מגדולי הדור, ועם כל הקושי שבדבר, התאפקה ולא צעקה...

אחר כך ניגש האבא לר׳ אריה לייב ואמר לו: ׳נולד לנו בן, במזל טוב'. הבין הגאון שהאישה התאמצה בכל כוחה לשתוק, כדי לא להפריע לו בלימודו. הוא התפעל ממסירות נפשה, ובא לברך אותה. וכך אמר: ׳אני מברך אותך שבזכות השתיקה שלה יהיו לך בנים שקול תורתם יישמע מסוף העולם ועד סופו.' ואישה זו זכתה להוריד לעולם את נשמות שני הגאונים המופלאים: ר׳ חיים, מייסד ישיבת וולוז׳ין המעטירה, ואחיו הגדול - ר׳ שלמה זלמן.

הרב קוק (מידות הראי"ה הדביקות א-ב): "מלמדת היא לנו החכמה הא-להית את המדות, את הספירות הא-להיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק... ושאנו יכולים (!) להתדבק בהן".

עם איזה כח אפשר לעבוד על המידות?

בראשית (יח,ד): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ".

הרב קרליבך: כשאברהם אבינו הכניס את שלושת אורחיו, שנראו כעובדי עבודה זרה אבל באמת היו מלאכים, הוא לא התקמצן. הוא שחט שלושה עגלים כדי לתת לכל אורח לשון בקר.

אבל משום מה, כשהגיע אברהם אבינו למים, אמר ״יקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם״. האם נעשה אברהם אבינו קמצן פתאום, או אולי היה לו חשוב פתאום לחסוך במים?

השאלה הכי עמוקה בעולם היא: מה חזק יותר, האם העולם ותאוותיו הם החזקים, או שהתורה והיהדות חזקים מהם? מה חזק יותר, ששת ימי המעשה, או שבת קודש? כל ארצות העולם או ארץ ישראל?

כשחושבים על השאלה הזו מנקודת מבט מדעית, נקודת מבט יוונית, השאלה נראית מגוחכת. יהודים וארצם הקטנה, או אברהם אבינו ושרה אשתו - האם זו באמת שאלה האם הם חזקים יותר מכל העולם? וגם ביחס לתורה - כן, היא חשובה ומתוקה, ויש בה דברים יפים.

זו הסיבה שנח לא ניסה לקרב את בני דורו לה' הוא חשב שתאוות העולם חזקות יותר מיהדות. הוא לא האמין שישנה אפשרות לשוב לה'. הדרך היחידה לא לטבוע במבול היא פשוט לא לעשות לעולם שום דבר רע. מרגע הלידה עד יום המיתה, אדם מוכרח להיות טהור. ואם חם ושלום הסתבכת בעולם, אין דרך חזרה, כי התאוות חזקות מדי, המשיכה חזקה מדי.

לכן מי שעלה לתיבה היו רק בני האדם הצדיקים והחיות שלא חטאו...

כשבאו המלאכים לאברהם, הם בישרו לו על סדום ועל יצחק. אבל מה הקשר בין שתי הבשורות הללו?

התשובה פשוטה מאוד: כדי לזכות לגדל ילדים אני צריך לדעת מה ללמד אותם. האם אני מלמד אותם ״נסו להיות יהודים, אבל דעו לכם שהעולם הרבה יותר חזק מהיהדות, לכן עליכם להתרחק מהעולם״. או שאני מלמד, ״העולם יפה כל כך, העצים והפרחים נפלאים. התורה, השבת, ירושלים, הם חזקים לאין ערוך יותר מכל דבר בעולם״.

כשחזרו המרגלים מארץ ישראל ואמרו, ״לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו״ (במדבר יג,לא). זה גרם חורבן נורא. חז״ל אומרים שזה קרה בתשעה באב. כי צורת דיבור כזו היא קץ היהדות.

אברהם אבינו אמר לה': סדום היא עיר גדולה וחזקה, היא העיר הכי מושחתת בעולם. תן לי חמישים אדמו״רים ואלך לשם, ואהפוך כל אדם בסדום לבעל-שם-טוב. אני לא מפחד מסדום. אני יודע שהתורה הרבה יותר חזקה מסדום. נח, לעומת זאת, האמין שהעולם חזק בהרבה מהתורה, למרות שהיה צדיק. הוא חשב שכשאדם מושחת, ושקוע בעולם, אין לו דרך לצאת משם.

כתוב ״אין מים אלא תורה״ (בבא קמא פב.). אברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים: הדבר שאתם צריכים כדי להפוך לטובים הוא ״יקח נא מעט מים״, ״מעט״, מילה אחת של תורה, יכולה להפוך את הקרביים שלך אלף פעמים. לא זו בלבד שהתורה בכללה חזקה יותר מכל העולם, אלא אפילו מילה אחת של תורה חזקה יותר. ״יקח נא מעט״, אתם צריכים רק טיפה אחת של מים.

מה שגורם לאדם עולמו ועסקו:

ג. והמקום אשר הוא בתוכו גם הוא חמרי וחשוך, וכל הנמצאים שבו חמריים, והעסק של אדם בו ובמלואו אי אפשר שיהיה אלא עסק חמרי וגופני, כיון שכלם חומריים וגופנים.

ותכונתו של האדם עצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי אי אפשר לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הענינים הטבעיים, ואי אפשר לו מבלי הון וקנין לשיוכל להשיג צרכיו אלה.

ונמצא שבין מצד גופו של האדם, בין מצד עולמו, ובין מצד עסקו, הוא טבוע בחומר ומשוקע בחשכו, ועמל גדול והשתדלות חזק יצטרך לו להתעלות אל מצב זך מזה, והוא מוכרח בטבעו בענינים החומריים האלה.

הרב ניסים פרץ זצוק"ל – קרבנות אדם:

ויקרא (א,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

א. למה לא כתוב איש כי יקריב, או נפש כי תקריב? למה אדם?

ב. מה זה מכם? גם המילה הזאת מיותרת? וגם לא מקריבים אנשים?

ג. כתוב בקר וצאן למה צריך להוסיף מן הבהמה הרי זה שם כולל לכל הבקר והצאן?

אחרי חומש שמות שיש לעמ"י עכשיו משכן וקורבנות, הקב"ה חשש שהם יתחילו שכונה יותר מידי, ולא יזהרו במצוות ובעבירות כי מקסימום אם נטעה - נביא קרבן, מה יש?

מזהיר הקב"ה את משה שיגיד להם: אני לא רוצה את הקרבנות הכי טוב בשבילי זה שהאדם יזהר כל הזמן לא לחטוא!

אני לא רוצה קרבנות של בהמה אני רוצה את האדם! בהמה טועה ולא שמה לב כי אין לה דעת, אבל 'אדם מועד לעולם' אתה 24 שעות צריך להיות עם דעת!

תהיה אדם לא במובן של נוצר מהאדמה, אלא "אדמה לעליון"!

אני רוצה קורבנות 'מכם' לא שמישהו יביא לי קרבן איזה פר ישחטו אותו וזהו - "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א,יא), אלא מכם! מה הכוונה מכם?

מן הבהמה - מהחלק הבהמי שיש בך!

קשה לקום בבוקר - את זה תקריב לה' ית'!

קשה לא לענות לאשה כשהיא אומרת לך משהו לא נעים? תקריב את התגובה הבהמית שלך לקב"ה!

אתה רוצה לטרוף איזה אוכל מאוד טעים לכבוד הכרס שלך? תקריב את הרצון הזה לה' ית'!!!

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎

פרשת כי תבא - גאולה ותשובה בגדלות!

גאולה ותשובה בגדלות!

בהפטרת הנחמה[1] של פרשתנו, קורא הנביא (ישעיהו ס,א-כב) לירושלים לקום מאבלה על החורבן ולהתבונן במה שקורה בפועל בשטח:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה... שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה... מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם... תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר... הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

בשמחה גדולה מתקבצים ובאים הבנים האבודים[2], כולם חוזרים הביתה מהגלות המרה והשמחה האדירה מרקיעה שחקים ופורצת גבולות.

אך אל השמחה הגדולה מתלווה תחושה נוספת (פסוק ה): "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ".

רד"ק: "כאדם הנבהל בבוא אליו טובה רבה פתאום"

בדרך כלל הפחד משתק את האדם ומונע ממנו לפעול כראוי, הוא מעצים את הקשיים והופך כל עכבר להר גדול.

אך יש סוג נוסף של פחד אותו מתאר דוד המלך (תהלים ב,יא): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה".

רבי לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה 'ובזה מתורץ') - מסביר את הפסוק בהסתכלות מחודשת - פירושה של המילה 'גילה' היא אכן שמחה, אך היא יכולה להתפרש גם כ'גילוי'.

ההתגלות החדשה משמחת מאוד, אך היא כוללת בתוכה גם יראה.

ע"פ דברי ה"קדושת לוי" ניתן להרחיב ולומר שבעקבות הגילוי האדם מרגיש "רעדה" - חשש זהיר מהדרישה להתעצב מחדש על פי המצב החדש שהוא עומד בפתחו. זהו הפחד שאוחז בכנסת ישראל בתקופה הנכספת שבה היא זוכה לראות כיצד "הָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ", ו"תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה" תהפכי ל"גְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר".

במקום שיתוק מוחלט מתגלה זהירות מחושבת שלא פוחדת לפעול ולנסות, אך גם מכירה באתגרים ובמורכבויות שבמשימה.

גם פרשתנו פותחת בתיאור השיבה לציון ובמצוות התלויות בה:

דברים (כו,א-ב): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

ההכרה בשפע האדיר שמרעיף עלינו הקדוש ברוך הוא, והזכות ליהנות מארץ מיוחדת שנותנת את פירותיה בעין יפה ומפיקה תנובה מזינה ודשנה ממלאות את ליבנו בשמחה.

הציווי להביא את ביכורי הפירות לבית המקדש הופיע כבר בפרשת משפטים (שמות כג,יט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקיךָ".

החידוש שמופיע בפרשתנו הוא מקרא הביכורים (דברים כו,ה-י) שמשלים את המצווה:

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'...".

בשעת הבאת הביכורים מוטלת החובה על כל אחד ואחד לעמוד ולחזור בפרטי פרטים על ההיסטוריה – לא שלי ושל חלקת האדמה שלי, אלא של העם כולו.

החקלאי הבודד שבמשך השנה נמצא בשדה, נאנק תחת החום הכבד בקיץ והקור המקפיא בחורף, מוצא את עצמו לפתע במרכז העניינים, לא של מהדורת החדשות היומית, אלא של ההיסטוריה כולה.

התאנה והרימון שלו קשורות ליציאת מצרים, לעבודת האדמה שלו יש משמעות אדירה כלפי המרכז הרוחני של עם ישראל, העליה לרגל אל ירושלים סוללת את הדרך לדורות הבאים.

על ידי הביכורים מבין החקלאי כי הוא חלק ממערכת ענקית – כלל ישראל, והוא שותף בכינון ההבטחה ש "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' טו,כט). הוא ניצב אל מול הכהן כנציג האומה, מאחוריו עומדים דורות שלמים שהיו ושיהיו, ומעניקים למעשיו הפשוטים והיום-יומיים משמעות כבירה.

בניית התודעה הזאת מתחילה כבר בדרך לירושלים, כפי שמתארת המשנה (ביכורים ג,ב): "כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים...", כולם יחד עולים ועוברים דרך כמה שיותר ערכים בכמה שיותר רעש בשביל לעלות כקבוצה גדולה יותר, לחזק את ההרגשה הבריאה שבחיבור האמיתי אל הכלל.

גם מקרא הביכורים עצמו מחזק את אותה תודעה, הרמב"ם (ספר המצוות; מצוה קל"ב) מחלק את המקרא לשלושה חלקים: "לספר... להודות... ולבקש...". לספר את מה שהיה, להודות על מה שיש, ולבקש על מה שיהיה. אדם אחד קושר עבר-הווה-עתיד של עם שלם.

הספר הכי מודפס והכי נקרא בעולם זה התנ"ך.

אם היו מבקשים מאיתנו לכתוב 'טריילר' (תקציר לתנ"ך), זה בטח היה נשמע בסגנון: הם נבחרו על ידי אלוקים... הם יצאו למסע ארוך שהתחיל במצרים... הם יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה... הם מגיעים לארץ ישראל... ואז - באו להילחם איתם, היו עליות וירידות עד שהם יצאו לגלות.

אבל התנ"ך לא מסתיים במילים 'וזה הסוף!' אלא במילים 'המשך יבוא...'.

המילים האחרונות בתנ"ך לקוחות מהצהרת כורש: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברי הימים ב' לו,כג).

המשפט האחרון של התנ"ך בתרגום חופשי: צאו מהגלות, עלו בחזרה לארץ ישראל.

והנה אנחנו, הגענו, שוב אנו עומדים על סף הכניסה לארץ, נהנים משפע אדיר וזוכים לראות כיצד נבואות התנ"ך מתגשמות לנגד עינינו, זוכים לקשור יחד עבר-הווה-עתיד ומעניקים למעשינו משמעות נצחית אדירה.

לתודעה הברורה שעכשיו הגיע תורנו יש השלכות רבות, אנחנו לא מתחילים ב-200 שנה האחרונות, אנחנו עם עם פז"מ ארוך.

אנו שייכים לעם הנצח שאחראי להוביל את האנושות, את המציאות ואת ההוויה כולה.

אירועי היום-יום הם הפסוקים של הספר שלנו – הפרק הבא בתנ"ך - ולנו יש את היכולת והאחריות לשכתב אותם כמו שצריך.

כפי שתיארו זאת חז"ל (רות רבה ה,ו): "אילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו; ואילו היה יודע אהרן שהקב“ה מכתיב עליו: 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה".

כמובן שהמדרש לא בא לצייר את אבותינו הקדושים, ראשונים כמלאכים, ככוכבי ריאלטי צמאי רייטינג. אלא הוא מחדד את אותה תובנה שאם בשעת מעשה היינו יודעים מהי המשמעות הנצחית וההשלכות מרחיקות הלכת שיש למעשינו על האנושות כולה, היינו משתדלים מעט יותר ולוקחים את עצמנו קצת יותר ברצינות.

ובשביל שלא נתבלבל סיימו חז"ל את המדרש כך: "ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו".

היחס לשיבה לארץ ישראל הוא לא מצמצום רעדה ופחד להישאר בגלות אלא ממוחין דגדלות ומראיה של גאולה בכל עבר.

גם החזרה בתשובה צריכה להיראות ככה[3] - מתוך מבט של גאולה ושל גדלות ושל בן יחיד ששב אחרי אלפי שנים לארמון בשמחה וששון ובניסים גלויים!

הרב קוק (אורות התשובה יד,א): "כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות, אע"פ שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה".

שיחות הראי"ה (רמ"צ נריה, כפר הרואה תשמ"ח, עמ' שנא): "שאלו את הרב חרל"פ זצ"ל: "מה ראית שכה נדבקת ברב, והרי הכרת בירושלים גדולים וצדיקים?" 
השיב הרב חרל"פ ואמר: "הכרתי גדולים שהיו להם שעות גדולות, הרבה שעות ביום, אולם היו להם גם שעות של קטנות מוחין, שעות שבהן היו כאחד האדם. לא כן הרב, אצלו לא היו שעות של קטנות, הוא היה גדול עשרים וארבע שעות".

הרב אשר סבג: בכל שנה בחמ"ד יש דמויות מופת שמלמדים עליהם במשך השנה בבית הספר, ובשנה הזו אחד מהדמויות שנבחרו הוא הרב שלמה גורן, מי שהיה הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל.

בשבוע האחרון נחשפתי לראיון ישן שנעשה עם אחד ממפקדי המעוזים בקו ברלב, שסיפר על אירוע שקרה בתקופת מלחמת ההתשה כאשר אותם מעוזים חטפו הפגזות מידי יום ביומו, והיו שם הרוגים ופצועים כמעט בכל שבוע.

באחד מהמקרים נהרגו שנים מהחיילים שהיו בתוך תעלות המגן, והיה צורך לצאת החוצה לתעלות ולהכנס פנימה כדי לחלץ את הגופות, תוך סכנה ממשית לחיי המחלצים.

הרב גורן יחד עם אותו מפקד מעוז ירדו למטה לתוך התעלות, כדי לחלץ את הגופות לקבר ישראל, הרב הרגיע אותו ואמר לו אל תדאג "שלוחי מצוה אינם נזוקים", וכמו שתיאר זאת מפקד המעוז שלא היה אדם דתי, שבאותו יום במפתיע לא היו הפגזות כלל.

לאחר שהוציאו את הגופות , המצב במעוז היה מאד ירוד, המורל היה נמוך מאד, והחיילים היו במצב רוח קשה מאד.

מפקד המעוז אמר שבאו למעוז מפקדים ואנשי רוח שבאו לעודד את החיילים, דברו איתם על מלחמות ועל המחיר שלהם, אבל לא הצליחו להרים את המורל.

ודוקא באותו יום נורא כשחולצו הגופות, סיפר מפקד המעוז הרב גורן שלף בקבוק יין, ודיבר איתם לא על מלחמות ומחירים, אלא על כמה טוב לחיות, ואיך ב"ה זכינו להיות חיים, והרימו כוס לחיים, ושרו קצת שירים חסידיים, וכשעזב הרב את המוצב, הוא השאיר את החיילים עם מורל גבוה ובטחון.

הרב קוק כותב באגרת אל הרב חרל"פ (אגרת שעח באגרות הראי"ה): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו...".

אנחנו חוזרים בתשובה בדור הזה מתוך שמחה, הכרת הטוב, ורצון להיות יותר קרובים לה' אלוקינו שעשה עימנו טובה כ"כ גדולה בדורות אלו!

---

[1] שיעור של הרבנות הצבאית מדור עתי"ד.

[2] אור החיים הק' (דברים כו,א): "והיה כי תבא אל הארץ - אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו'"!

[3] רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע כתב לרמוז בפס': "הללוהו בתף ומחול", כי יש מראש חודש אלול עד יום כיפור ב' פעמים ת"פ [480] שעות, סך הכל 960 שאז הוא זמן מחילת עונות. וזהו "הללוהו ב-תף" - דהיינו ב' פעמים ת"פ, ואז, "ומחול" -הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל... ויש בזה רמז נוסף, שהתשובה והעבודה בחודש אלול צריכות להעשות מתוך שמחה – בתף ומחול, ולא ח"ו מתוך עצבות ומרה שחורה!

הרב גינזבורג: בספר ראשית חכמה – ספר מוסר וקבלה שהיו לומדים במשך כל הדורות – כתוב שתשובה ר"ת תענית, שק ואפר, בכי, הספד. תשובה עצובה מאד... זו התשובה שלפני החסידות.

באה החסידות ואומרת שצריכים לתת ר"ת אחרים לגמרי למלה תשובה: "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו" ו"הצנע לכת עם הוי' אלהיך". זו באמת התשובה של הבעל שם טוב, תשובה של עבודת ה' פנימית-לבבית. העיקר תלוי בדעת (מקור מדות הלב), "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", הכל בחיות ובשמחה.

פסח - יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין (שיעור)

יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין

הרבי מקוצק (כוכב השחר עמ' 19, שמחה רז): 

"חרותו של אדם חשיבותה כלימוד תורה
חייב אדם מישראל ליגע בעצמו בפרשת חירותו וביציאת מצרים - 
כבסוגיה קשה שבתלמוד".

טללי חיים: ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״

כיצד יעשה זאת? הלא יציאת מצרים רחוקה היא מאוד בהיסטוריה, וכיצד יהיה הוא עצמו יוצא ממצרים? שתי דרכים לכך. המפורסמת יותר, השאובה ממעיינות החסידות ודרכי עבודת ה׳, באה לקרב את מצרים לאדם. המושג ׳מצרים׳ מתרחב, לכלול את כל המיצרים שבעולם, ובמובן זה, כל אחד מתמודד עם מצרים אישיים לו. בכל דור יש אתגר חדש של יציאה והתגברות, ובכלל זאת לכל אחד באופן אישי.

ובאמת, כמבואר ברמח״ל, יציאת מצרים לא נגמרה, שכן גבולות וצוררים קיימים בכל דור ועומדים עלינו לכלותנו. לפיכך בכל דור וכל ארם צריך לשאוב כוח מיציאת מצרים ומהניצחון על ממלכת מצרים שבעבר, ועל ידי כך להתגבר על המיצרים הסובבים אותו.

ואמנם, דרך אחרת, שהיא למעשה פשט דברי חז״ל, שצריך האדם עצמו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, עם עם ישראל שבאותו הדור. כלומר, צריך האדם לנתק עצמו מההקשר הפרטי של חייו כאן, ולדלג במרחב הזמן אל המאורע ההיסטורי, ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובמובן הפשוט, צריך הוא לחבר עצמו לשלשלת הדורות ולהבין שמאורע זה שהתרחש, הציל אותו ממש ממצרים. כמו שאנו אומרים בהגדה. ״ואילו לא הוציאנו.. עדיין היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים״. ודבר זה יוליד בנפש אח הכרת הטוב האישית. לדעת שעימו ממש ועם אוהביו נעשה חסד עולם, לחרות עולם. נמצאת המטרה ב׳לראות את עצמו׳ כדי להכיר את הטובה האישית שנעשתה עימו, למען יהיה אף הוא מודה לה׳ כאילו הוא ניצול ממש.

ומכל מקום יש לדבר זה עומק גדול יותר. שהנה עדיין נשאל: הלא סוף כל סוף הוא לא יצא ממצרים, והוא נולד בן חורין בארץ ישראל. וכיצד יוכל להעמיק בהכרתו כאילו הוא יצא ממצרים?!

התשובה לדבר היא בשינוי נקודת המבט ביחס בין הפרט מישראל ובין הכלל כולו. היחס בין כל אחד מישראל ובין האומה בכללותה דומה ליחס בין התאים המרכיבים את גוף האדם ובין האדם עצמו. כידוע, התאים מתחלפים בכל עת כך שגופו של האדם ׳מוחלף׳ בכל כמה שנים. מכל מקום, הגוף והאדם נשארים על עמדם אפשר להביט על כל תא בנקודת מבט פרטית, כישות בפני עצמה, ואפשר להביט בה כחלק ממרקם הגוף כולו. במבט הפרטי תא זה מתקיים לפרק זמן קצוב ואין לו קשר לחיי הגוף לפני ואחרי תקופת קיומו של התא. ואולם, בשעה שהמבט אינו על התא לבדו אלא על הגוף כולו, אזי התא אינו נבחן כישות נפרדת, אלא היחס הוא לגוף כולו, שהוא קיים כל חיי האדם.

אם בזמן מסוים בחיי הגוף היה האדם בסכנת חיים וניצל ממנה, אזי התאים של הגוף שנוצרו לאחר עשרות שנים, אין להם קשר אל אותו המאורע, מלבד העובדה שבזכות הישרדות התאים שהיו אז, לא נכחד הגוף, ומתוך כך זכו התאים הנוכחיים להתקיים. לעומת זאת, הגוף עצמו בכללותו חווה את אותו המאורע גם לאחר עשרות שנים, והוא עצמו ניצול ממוות לחיים.

כך גם ביחס לכל פרט מישראל. כל אחד מאיתנו הוא תא בגוף הכללי של השכינה שהוא נצחי, וחרוז בכל ההיסטוריה כולה. דור הולך ודור בא, והשכינה, הארץ, ׳האני׳ הלאומי, לעולם עומד. כמו במשל, יכול אדם להתייחס לעצמו בהקשר האישי שלו, כישות בודדת, ואז נקודת התחלתו היא בלידתו עד מאה ועשרים. במבט זה, היחס אל שלשלת הדורות באה מתוך מבט פרטי. ההורים והדורות לפניהם ניכרים כסיבה לקיום הפרטי של האדם, ומכיר הוא טובה אליהם. אך הם נחלת העבר, וכל היחס אליהם הוא כסיבה קדומה לקיום של האדם. לעומת זאת, יכול האדם להרחיב מבטו על עצמו ולצאת מתוך חוג חייו הפרטיים. לא יביט על עצמו כישות נפרדת אלא ייכלל כולו ברוח ישראל ויתמזג כתא בגוף גדול ואיתן. מתוך כך, יצא גם ממסגרת הזמן המוגבלת של חייו אל חיי הנצח של ישראל. ביציאה זו תתעצב זהותו הפרטית באופן מוחלט עם הזהות הכללית של ישראל, וממילא יזכה להרגיש בלבבו את מה שפועם בלב הכללי של האומה. וכמו מבמשל הגוף שניצל ממוות לחיים, גם לאחר עשרות שנים יהיה זוכר הצלה זו וחווה את משמעותה העצומה, כן הדבר בנמשל, שהאומה כולה, עם ישראל, יצא לחירות עולם, נולד ונוצר ביציאת מצרים.

הבשורה העצומה הטמונה ביציאת מצרים, בו ניתן דרור לרוח ישראל, בו החלנו את פעולתנו העצומה על במת ההיסטוריה כדי להדריך עוז את כל העולמות אל תיקונם, בגבורה כבירה נגד כל המעכב והמחשיך את א-להותו יתברך, הנה כל עוצמה זו וכל תוקף משמעותה תמלא את רוחם של כל בני האומה שידלגו מעל חוג חייהם הפרטיים ויחושו את חיי העם כולו, על כל התהליך העצום והגלגל האדיר שעבר העם, מיציאת מצרים ועד עתה. שמחת הקודש הזו תתורגם לגבורת נצח, הכרה בכוח הגדול של ישראל ובחוסנו שאין למעלה ממנו כדי לנצח ולהכניע את כל המתנגדים, ולהאיר אור ישועת עולמים בגאולה שלמה.

נמצאנו למדים שבאמת האדם הפרטי לא יצא ממצרים, אך העם כולו אכן יצא. וכמו במשל, הגוף - גם לאחר שנים רבות הוא אותו הגוף ממש, אף שבנוי מתאים חדשים.

אם כן, הדרך שבא יזכה האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ממש, תהיה על ידי שינוי בהסתכלות על עצמו ועל זהותו. הוא אינו צריך לדלג אל העבר דווקא, אלא להעמיק בתודעת עצמו ולהבין שזהותו האמיתית איננה פרטית, אלא לאומית כללית. להבין שכל אחד מאיתנו הוא תא ואבר בגוף הכללי של העם, על ידי כך יחוש בכל לבבו את לב האומה, וממילא יתרגש בכל עוז בליל הסדר, בלילה בו השכינה, כנסת ישראל, שבה לחוש את יציאתה לאור עולם ומתרגשת האומה בהתרגשות מחודשת על לידתה והופעתה להאיר תבל ומלואה.

נקודת עומק עצומה יש כאן. השכינה, כנסת ישראל, היא מהות חייה. ועושר רגשותיה עצום הוא מאוד מאוד, הרבה מעבר לרגשות הבאים מהאדם הפרטי. ככל שהמשמעות של הדבר היא עמוקה ומקיפה יותר, כן עושר החיים שבו גדול יותר. אינה דומה התרגשות האדם בשעה שקנה רכב חדש, להתרגשותו בחתונת בנו יחידו. כך, אין ערוך לרגש שיש לו משמעות לאומית נצחית, וכל רגשות החיים הפרטיות אינן מתקרבות אליו. זאת הסיבה למסירות הנפש הטבעית שמוסר הפרט את עצמו בשביל הצלת הכלל, כי עושר החיים של הכלל ועומק משמעותו מבטלים כשרגא בטיהרא את חיי הפרט. ולמרות חשיבותם הרבה, הם אינםעולים כלל לעומת חשיבות חיי הכלל. ברצוננו לומר שישנם עוצמות חיים אדירות בנפש האומה, רגשות כבירים ואדירים לעילא לעילא. אלו הם רגשות השכינה כנסת ישראל המנהמת כיונה הומיה וחיה את חייה הכלליים, חיי העם כולו ממש. מעין אותו הרגש צף בנפשות הפרטיות בשעה ששמעו שהרב הבית חזר לידי עם ישראל. היה זה פרץ רגשות מנפש האומה, אור השכינה, כנסת ישראל קרקע עולם, שורש הפנימי של הווית החיים של כל פרט ופרט מישראל.

עבודה רוחנית גדולה היא לארם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו. התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

התבטלות זו, אין בה חלילה זלזול בחיי האדם הפרטיים, כמו שמסירות הנפש של חייל בקרב לא נובעת מזלזול בחייו האישיים, אלא מהופעת ערך עליון מהם, שמבטל אותם כביטול נר באור יום. ובאמת, ההיפך הוא הנכון. הביטול של הפרט בחיי העם נוסך משמעות עצומה וגדולה לסוגיות החיים האישיות של כל אחד. כי חיים שאין להם חיבור למשמעות גדולה יותר מהחיים עצמם, הרי שאין להם את הכוח והעומק ואת משמעות הקיום. אין מדרגה במציאות שמתקיימת רק מכוח עצמה, רק מהשתייכות למשהו גדול ואדיר ממנה. בנוסף לזאת, כמו במשל - הגוף הוא הוא התאים כולם. ממילא, כל חיי הפרט - הם הם חיי העם. והסוגיות האישיות שבהם האדם מתמודד, אם ישכיל ויביט לעומק - יראה שהם ממש סוגיות העם כולו לדורותיו. על ידי כך תינסך משמעות עצומה לכל האתגרים האישיים של היחיד ושל כל דור, לחברם ממש לאותו אתגר ואותה השליחות מימות אברהם אבינו ועד עתה. ועם קבלת המשמעות העצומה - גם רוח הגבורה וביטחון ההצלחה יבואו כי לא סוגיה אישית בודדת היא, אלא סוגיה לאומית היסטורית, ומלוא כוח האומה וכוח ה׳ שבה, הוא המניע את אתגרי ההווה ומסייע מראש להצלחתם.

דוגמא לדבר היא האתגר שיש ללומדי הישיבות, כאשר מצד אחד נפשם חשקה בעבודת ה' פנימית, ומצד שני בהתמדה וגדלות בתורת הנגלה. וחשים את הסתירה הנפשית שיש באיחוד בין שני חלקים אלו, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהתגוששות שבין החסידים והמתנגדים. אפשר להביט על סוגיה זו כדבר בודד ואישי, וממילא גם משמעותו תהיה אישית. גודל ויוקר המשימה תהיה ההצלחה והגדילה בתורה עם טהרת הלב, שהיא אמנם דבר גדול אך אינו כמו יוקר המשימה בשעה שתיבחן במבט היסטורי וכללי. המבט הכללי יציג את האתגר הזה כמהלך עצום הקשור לחיי העם, לבית המקדש הראשון והשני, למצב האומה בגלות ולתהליך תחייתה וגאולתה. החיבור בין נגלה ונסתר הוא חיבור בין עולמות, בין פרצוף רחל לפרצוף לאה, חיבור עץ יהודה ועץ אפרים, והוא תיקון שורש הגלות והחורבן. מסכת הייסורים של הגלות הבשילה את האומה לחיבורים אלו, המעמידים את האומה במלא שיעור קומתה. כשזה מבטו של האדם, אזי אתגריו האישיים מקבלים משמעות עצומה ואדירה, וממילא כוחותיו יהיו גדולים בהתאם.

המבט הכללי הוא הוא מוחין דגדלות אמיתית, והמבט הפרטי המצומצם הוא מוחין דקטנות.

בליל הסדר, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים, ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו, במובנה ההיסטורי והנצחי. כמו כל פרק התחלה שהוא זמן שבו ניתן להביט על החיים בהיקפם הרחב, תחת היותנו ביום יום שקועים ביער עבות המסתיר מאיתנו את אור השמש הכללית של משמעות חיינו הפרטיים. כך סגולת החזרה אל הראשית, אל היציאה הלאומית מרחם בו גדלנו, ״גוי מקרב גוי״, יכול הדור וכל יחיד שבו לטעום את משמעות החיים האמיתית של העם כולו ושל כל תא ותא ממנו. ועל ידי כך, בכלל מאתיים מנה, יצא גם מהמיצרים האישיים שלו, שרובם ככולם הם תוצאה של מבט מצומצם, של השתקעות יתר בחייו הפרטיים ואיבוד פרופורציה בין העיקר והטפל. העיקר האמיתי זוהר ומאיר בליל הסדר. לא רק עיקר פרטי, אלא עיקר העיקרים, יסוד היסודות. ליל הסדר מחדיר בנו אמונה שלמה, שלא להיות ״כופרים בעיקר״, אלא חיים אותו וממקמים את כל יתר פרטי החיים על פי משקל ואיזון נכון של עיקר זה.

זהו סוד המוחין דגדלות שמאירים בליל הסדר, כמבואר בדברי האריז"ל. עיקר אור החג וזוהר קדושתו הוא בהופעת המוחין דגדלות, שהולידו את קומת האומה בשלימותה. מוחין אלו יכולים להימשך לכל אחד ואחד מישראל, שיפתח לבבו להאזין להד קול האומה כולה. המהדהד בגלוי בליל התקדש החג. כל אחד יכול לצאת מקטנות מבטו, קטנות המוחין, שדווקא מהם באה יניקת פרעה ומצרים, בחינת כל הבעיות שבאו לאדם נגזרת ממבטו המצומצם והקטנוני. עיקר רפואת האדם מכל תחלואיו ומכל קשיי חייו, בחינת פרעה ומצרים האישיים שלו, אינו אלא ע"י הגדלת המוחין, הרחבת הדעת, שהוא הרחבת תפיסת עצמו, סוד עומק הדעת, שהיא דעת עצמו ומהות חייו. ועל ידי גדילה זו תתבטל ממילא אחיזת פרעה וכל המעכבים והמנגדים את האדם להוציא אל הפועל את כוחות חייו ולממש את החלומות האמיתיים באמת, החבויים בכל עת במעמקי הלב, ומקבלים דרור בליל חג החירות.

והנה תשכיל עניין גדול המבואר באריז״ל בסוד הגדלת ׳ישראל העליון׳ (סוד ז׳׳א כנודע שכל אחד מישראל בחינת מקביל לו, כדברי האריז״ל בסוף פרק א׳ בכוונות הפסח). האריז״ל מלמד שנס הגדלת ׳ישראל העליון׳ בליל הסדר היה עצום, שגדל מבחינת מצב העיבור, אל בחינת הגדלות העליונה ביותר, המכונה ׳גדלות שני׳, (שהוא סוד הארת אבא ואימא, שהם בחינת גדלות שני, לעומת גדלות ראשון שהוא בחינת תבונה ויש״ס כנודע). והנה קודם הארת פסח, היה ישראל בסוד עיבור, שהוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה. והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד. ובקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, פרעה ומצרים, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו. והנה תוקף הגדלת ישראל בליל הסדר היה עצום מאוד. להעלות מתכלית נמיכות האדם בקטנות מוחיו, אל תוקף שלמותם, והוא סוד גדלות שני.

והנה יש להשכיל יסוד עמוק בדבר ההבדל בין גדלות ראשון לשני, שהוא ההבדל בין בינה שהיא סוד מוחין דגדלות שני, לבין תבונה שהיא סוד מוחין דגדלות ראשון (סוד ההבדל בין אבא ואמא עילאין, ובין יש״ס ותבונה). דבר זה מבואר ברמח״ל בקל״ח (פתחים קכז - קכט). למעשה חכמה ובינה הם בחינת אבא ואמא. אלא שיש שתי בחינות של האבא והאמא, שהם סוד ההבדל בין בינה ובין תבונה. האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד. בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה. באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית. ובאור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו. קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול. לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו. בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל, (היא היא סוד אור א״א, שהוא האור השלם של הילד, סוד בחינת ז״א, שיתממש בפועל בשבועות). נמצא השגת מוחין דגדלות שני, (סוד או׳׳א עילאין), מעין השגת היעד, ראיית התכלית, המאפשר את הצעידה אליו, מפסח ועד שבועות, בו יגיע לתכליתו בביאת כתרו.

והנה השגת מוחין זו בליל הסדר, כמו שהיא מופיעה באור הכללי של ישראל, סוד ישראל העליון (סוד ז״א דאצילות), כן הדבר לכל אחד מישראל המקביל לו. וזה נותן משמעות למה שאמרנו למעלה של קבלת המוחין הגדולים שבאים בלילה זה - יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, ולקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית. שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם. וסור עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה (כמו שעולה מדברי הרב קוק בכמה מקומות, ראה לדוגמא אורות התשובה ט,ב). אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי. זהו תכלית יציאת מצרים, תיקון החטא הקדמוני, נפילת מוחיו של האדם שהם בעצמם הולידו את המוות, שהוא אינו אלא נקודת מבט זעירה, שדווקא מנפילת פנימיות האדם, נקודת מבטו, התקצרו גם שנות חייו בחיצוניותם, ובתיקון נקודת המבט, להשיבם אל גדלותם, סוד אריכות הימים, יהיה ממילא גם אריכות שנים, תיקון חיצוניות החיים, שהוא העולם כולו, שהוא אינו אלא שקף של המוח, סוד דעתו של האדם.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ד'".