פרשת שופטים - משפט עצמי

משפט עצמי

דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

מדרש רבה (דברים ה,ה): "במקום שיש דין - אין דין, ובמקום שאין דין - יש דין. ומהו כן, אלא אמר ר"א: אם נעשה הדין למטה - אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה - הדין נעשה למעלה".

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן טו,קנד): "וּמִשְׁפָּט, הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹפֵט וְדָן עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה, טֶרֶם שֶׁיָּדִינוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וְעַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ נִצּוֹל מִדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'...".

פירוש הדבר הוא, מכיון שאדם שופט ודן את עצמו לפרטי פרטים על כל מעשיו, אזי הוא, כביכול, נעשה השופט והדיין של עצמו, ועל כל פרט ופרט שהוא דן את עצמו ועושה עליו תשובה הוא ממתיק מעליו את הדין ואין שופטים אותו מן השמים, כי הוא עשה את המשפט שלו בעצמו.

הרב שבדרון בשם החזון איש (שאל אביך ויגדך ח"א קמ') : ה"טורי זהב" היה חתנו של ה"בית חדש", וה"בית חדש" הבטיח ל"טורי זהב" להיות סמוך לשולחנו והקציב לו אכילת בשר בכל יום. פעם אחת נתנו לו לסעודתו ריאה במקום בשר, ועל זה הלך ה"טורי זהב" וקרא את חותנו לדין תורה, ונימוקו שהיה עמו: ריאה שהיא מבני מעיים אינה ראויה להיקרא בשר!...

באו שניהם לדין תורה ובית הדין שמע את טענותיהם, ולבסוף פסק שה"בית חדש" צודק לפי שגם בני מעיים נקראים בשר... והנה כל העניין הלזה נראה פלא עצום שעל זאת יקרא ה"טורי זהב" את ה"בית חדש" לדין תורה?!

הוסיף החזון איש והטעים בחכמת הגיונו: יודע אתה למה קרא ה"טורי זהב" את חותנו ה"בית חדש" לדין תורה? כי ה"טורי זהב" היה לומד בהתמדה עצומה שאין כדוגמתה, ממש עד טיפת הכוח האחרונה שלו, עד אפיסת הכוחות, והנה, באותו יום שבו אכל ריאה ולא בשר, הוא למד כמה דקות פחות, כי היה לו פחות כוח מבכל יום אחר, ואז נתעורר קטרוג בשמיים על ה"בית חדש", שבגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם.

ה"טורי זהב" ידע מזה והוא רצה להסיר את הקטרוג מה"בית חדש", ולכן קרא אותו לדין תורה, מתוך ידיעה שבית הדין יפסוק לטובת ה"בית חדש", והלא כל מה שפוסקין למטה פוסקין למעלה, ממילא יוסר בזה הקטרוג מחותנו!...

כמה משפט וכמה משטר צריך האדם לחשב לפני כל פעולה שקשורה לשבעת השערים של האדם (עיניים אוזניים נחיריים ופה).

לכן צריך להעמיד שוטרים במקומות הללו כי דרכם יכול להיכנס היצר הרע בקלות.

מספיק שער אחד שלא שומרים עליו כמו שצריך כדי שייכנס משם היצר הרע:

מעשה שהיה בזמן החתם סופר זצ"ל שהיתה לו ישיבה לתפארת שכללה כשלוש מאות תלמידים והרב לימד אותם במסירות נפש אדירה יומם ולילה, ובתוך התלמידים היו שני תלמידים יתומים מאב, ופעמיים בשנה היו נוסעים לביתם לחג סוכות ולחג הפסח וחוזרים לישיבה שוב. והיו לומדים בשקידה עצומה. והנה הגיע חג הסוכות ושניהם הלכו לביתם לבקר את האימא ולשהות במחיצתה ולקיים מצות כיבוד אם שנבצר מהם כל זמן היותם בישיבה.

וכשנגמר חג הסוכות בא האחד לרעהו ואמר לו שהוא מתכונן לחזור לישיבה ושיכין מזוודה לצאת לדרך הארוכה, אולם ענה לו הבחור שהפעם הוא לא מתכנן לחזור לישיבה ובמוחו נתרקמו מחשבות לילך ללמוד באוניברסיטה כדי להיות רופא ואמר שאם אין קמח אין תורה. והבחור הראשון נסע לישיבה בלעדיו, כשראה אותו החת"ם סופר אמר לו ברוך הבא אבל היכן החבר הטוב שלך? הוא העדיף לילך ללמוד רפואה באוניברסיטה. כשמוע הרב את דברי תלמידו נצטער עד מאוד, ועשה מה שעשה בכוונות ויחודים.

בלילה הבחור השני שרצה ללמוד רפואה חולם חלום, והנה הוא רואה את עצמו שהלך לאוניברסיטה ולומד ומחכים בענייני רפואה ואפילו הפרופסור של האונברסיטה כיבד אותו ואהב אותו מאוד.

ואחר כשלוש שנים קיבל תעודה של רופא והחל להתעסק בענייני רפואה ושמו הלך לפניו בכל האיזור והפרופסור היה מחבבו מאוד וממליץ עליו לפני האנשים שהוא רופא טוב. ואין צורך לומר שככל שעלתה אצלו הגשמיות כן ירדה לו הרוחניות. ויהי היום והנה הגיע הפרופסור לבקר אותו ואמר לו שהוא מזמין אותו לארוחת צהריים.

ואכן הבחור הגיע והתפריט היה נבילות וטריפות שקצים ורמשים, אלא שהבחור כבר לא הלך בדרך ה' ולכן פיטם את עצמו במאכלי התועבה הנוראיים, ובינתיים הפרופסור אומר לו אתה יודע שיש לי בת רווקה וגם אתה הרי רווק, מה דעתך להיפגש איתה. ואחרי שהוא אכל את מה שאכל והלב כבר נטמא הוא לא מבחין בין יהודיה לגויה.

ולכן מיד הסכים והם הלכו לתיאטרון ולקולנוע ולגיהנם ובסופו של דבר התחתנו והורידו בית מישראל, ואחר חודש מהחתונה אמר "לאשתו" שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו שנשארה לבד בעירו והוא רוצה להביא אותה שתגור לידם והאשה הסכימה. והוא הלך להביאה לעירם וכשראתה האמא שבנה התחתן עם גויה כמעט ונתעלפה ואמרה לו אני לא אשתה אצלך אפילו מים, ורק אגור סמוך אליכם וכך היה וכעבור שנה נולד להם בן, והגיעו כל הכמרים למסיבה שהוא עשה.

ובהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה החליט האב שהוא עושה לו יום הולדת גדולה מאוד והזמין את כל אנשי הכמורה והבישופים, ואנשי האוניברסיטה והאוכל היה בשפע גדול ובאמצע המסיבה נכנסה אמו הזקנה אל בנה שישב ליד אשתו ואמרה לו, אם הוא היה יהודי היית מלביש אותו היום טלית ותפילין, כמה חבל שהוא לא יהודי. וכשמוע האשה את דברי אמו החלה לצעוק על בעלה ולקללו.

אתה יהודי ואבא שלי הכריח אותי להתחתן איתך, אני שונאת יהודים והחגיגה הפכה לבזיון גדול וכל הנאספים הלכו למקומם וגם כשהגיעו לביתם היא המשיכה לקללו בצעקות נוראות. והוא יצא לגינתו וחזר כמה וכמה פעמים בשעה מאוחרת בלילה ומהרהר במצבו וחלק מהשכנים ראו אותו איך הוא נכנס ויוצא בשעה מאוחרת בלילה ולא הבינו ולמחרת על הבוקר פתחה האשה בצעקות אימים ואמרה שהיא "מצאה" את בנה הרוג במיטה כשגרונו חתוך.

ומיד באו משטרה והשכנים העידו שראו אותו בשעת לילה מאוחרת נכנס ויוצא כמה פעמים, והובל למעצר, ונגזר דינו להיתלות בכיכר העיר וליוו אותו השוטרים עם אזיקים בידיו לעמוד התליה ולדרכו האחרונה, ניגשה אליו אמו ואמרה לו בני, למרות מה שעבר עליך, תעשה תשובה ותקרא שמע ישראל.

והבן הוריד דמעות חמות ואמר לאמו: חטאתי עויתי פשעתי ואת דרך התורה שמובילה לגן עדן עזבתי ואך דרך הטומאה שמובילה לגיהנום בחרתי ומגיע לי כל זה וכשהעלוהו לעמוד התליה, הוא פתח בשאגה אדירה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ומיד התעורר מן החלום והוא מסתכל סביבו כשכל גופו מכוסה בזיעה קרה ולפתע אמו באה לשמע הצעקה שמע ישראל, ועוד בטרם שהוא קם״ אמר לאמו תכיני לי מזוודה אני היום נוסע לישיבה ללמוד תורת אלוקים חיים וקם ונסע אל רבו החת"ם סופר.

והכניסו החת"ם סופר לחדרו והגיש לו כוס תה ואמר לו איך הפרופסור חיבב אותך ונתן לך את בתו לאשה וראית מה עלה בגורלך. התלמיד לא האמין למשמע אזניו שהרי הוא לא סיפר זאת לשום אדם? ועוד בטרם הספיק להבין אמר לו רבו, בסך הכל הראו לך מהשמים את העתיד אם היית הולך לאוניברסיטה זה מה שהיה קורה לך בדיוק ואשריך שחזרת ללמוד תורת ה'.

ראש השנה (לפני התקיעות) - עננו אלהא דמאיר עננו

עננו אלהא דמאיר עננו

הפטרת היום הראשון של ראש השנה מספרת על אלקנה ומשפחתו שעלו כל ראש השנה להשתחוות לה' בשילה.

בזמן עלי הכהן מקדש שילה היה ריק עד שמגיעים אלקנה ואשתו חנה, כשהם היו עולים לרגל למשכן, הם היו עושים את הדרך באריכות ועוברים בתוך מקומות יישוב שונים, ישנים באמצע הרחוב וכל מי שרואה אותם אומר "למה אתם ברחוב, לאן אתם הולכים?"

"בֵּית ה' נֵלֵךְ".

"באמת?" היו אנשים מתפעלים והיו עיניהם משגרות דמעות (ילקו"ש שמ"א רמז עז'): "אנחנו כ"כ רוצים לבוא אתכם".

אלקנה הוא התגלמות קירוב הרחוקים.

חז"ל דורשים: "אלקנה - שהִקנה (שִׁייך) את כל עם ישראל לאבא שבשמים"!

הבעל שם טוב (שיום הולדתו – ח"י אלול - השבוע): אלקנה הוא הבן אדם היחיד בתנ"ך שידע להגיד על עצמו שהוא טוב, כשחנה בכתה על שאין לה בנים, הוא אומר לה: "לָמֶה תִבְכִּי... הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ!" (שמ"א א,ח).

לכן, הוא ידע למצוא טוב בכל יהודי.

הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 200-202): אתם יודעים, חברים, שהרבי הראשון שלי היה אבי מורי זצ״ל.

אתם יודעים, חברים, מה למדתי מאבא שלי? למדתי שהדבר הראשון הוא לכבד כל אדם. כבוד, זה עוד לפני אהבה. אבא שלי נתן כל כך הרבה כבוד לכל אדם! כשמישהו צלצל בדלת, הוא לא הלך לפתוח לפני שלבש את הז׳אקט שלו וסידר את העניבה. כדי לכבד את האורח.

זכורני, זה היה כבר כשגרנו בניו יורק. בשכונה הסתובב אדם שהתחזה כמי שמתרים לאיזה מוסד, ובסוף ידעו הכל שהאיש הזה רמאי. יום אחד התקרב לביתנו, וצלצל בדלת. אבי, כהרגלו, לבש את הז׳אקט שלו, והלך לפתוח. אני בטוח שידע שהאיש רמאי, ואף על פי כן נתן לו כבוד. הוא ביקש ממנו לשבת, הציע לו משהו לשתות והקשיב לדבריו. לבסוף סירב בנימוס לתת לו כסף והלך ללוותו החוצה. אני זוכר שממש התרגזתי. אמרתי: אבא, הלוא אתה יודע שהאיש רמאי! למה נתת לו כל כך הרבה כבוד?׳

אבי אמר: ׳דע לך, אפילו האיש הכי שפל, כמה שנכבד אותו, זה עדיין לא מספיק'.

באבי-מורי ממש התקיים מאמר חכמינו הקדושים ׳איזהו מכובד? המכבד את הבריות' (אבות ד,א).

כשהלך ברחוב, כולם הסתכלו עליו בהערצה, ורבים היו ניגשים לדבר אתו.

לא אשכח איך שפעם בשדרות ברודוויי בניו יורק, ראינו אישה אחת, שבורה לגמרי. היא היתה לבושה בגדים קרועים ונראתה מוזנחת נורא. היא הביטה באבי, ניגשה אליו ואמרה: ׳רואים עליך צלם אלוקים!׳ אבי הסתכל עליה במאור פנים, ואמר בשיא הביטחון: ׳עלייך רואים צלם אלוקים!׳

לא יאומן - פתאום היא כבר לא היתה לבושה בגדים קרועים...

אבי מורי היה איש מתוק ואצילי באופן מיוחד. אנשים באו אליו כל הזמן, עם כל מיני בעיות וצרות. הוא נתן להם כוח והשתדל לעזור להם ככל יכלתו.

לא אשכח איך שפעם נכנס אלינו רב חשוב שבא לבקר את אבי. מיד אחריו נכנס יהודי פשוט, שגם הוא רצה לדבר עם אבי. אבא לא היה בבית באותו הרגע, והיהודי הפשוט, שלא הכיר את אבי, חשב שהרב שישב שם והמתין הוא אבי...

ישבתי קרוב ושמעתי איך הייד׳לה מתחיל לספר לרב איך שכל החיים שלו מתפרקים: הוא פשט את הרגל, אשתו חולה, הילדים שלו חולים... כל הצרות שבעולם. במר לבו שאל את הרב: ׳מה אני אעשה?׳ שאל אותו הרב: ׳אתה שומר שבת?׳ ענה לו היהודי: ׳כבוד הרב, אני לא דתי'.

׳אהה...׳, עשה הרב.

כאילו אמר: מה הפלא שפשטת את הרגל, שאשתך והילדים שלך חולים, אם אתה לא שומר שבת?

אמר היהודי: ׳אני שבור לגמרי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי'.

והרב בשלו: ׳אתה מניח תפילין?׳ ׳אמרתי לך כבר, כבוד הרב, אני לא אדם דתי'. ושוב: ׳אהה...'

תרגום: אם הייתי אלוקים הייתי ממית אותך מזמן. נס שאתה עדיין בחיים״.

וכך זה נמשך: בכל פעם שסיפר לו היהודי על אחת הצרות שלו, הזכיר לו הרב עוד מצוה שהוא לא מקיים. הוא ממש כיווץ אותו. ראיתי אך שהיהודי השבור הזה ממש הצטער שבא. אך הייתי ילד ולא העזתי לומר מילה.

ואז, ברוך ה׳, אבי נכנס הביתה. והוא ראה מיד מי באמת זקוק לו. כמה שהייתי גאה באבי!

הוא אמר לרב: ׳תסלחו לי, כבוד הרב. האם תוכלו להמתין לי עוד כמה דקות?׳

אבי לקח את היהודי לאיזו פינה והושיב אותו לידו. ראיתי איך שפך את לבו לפניו. הוא סיפר את צרותיו ובכה. ומה עשה אבא? הוא הקשיב לו ולא אמר מילה. הוא החזיק לו את היד ובכה יחד אתו. הייתי כל כך גאה באבא שלי!

ואני רוצה שתדעו: סוף הסיפור הוא שאותו יהודי לא-דתי נהיה אחד ה׳חסידים׳ הגדולים של אבא שלי. הוא נהיה ממש בן-בית אצלנו, הוא היה מגיע בשבת, ביום טוב... ואחר כך הלכו כל הילדים שלו ללמוד בישיבות. אחד מהם אף נהיה ראש ישיבה.

בוידוי מעשרות צריכים לומר וידוי. אבל הווידוי הוא לא "אשמנו בגדנו" אלא (דברים כו,יא) "נתתי לעניים מעשר. נתתי לחולים עזרה. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

איזה מן וידוי זה?

כנראה, כל הזמן תקוע לנו בראש הווידוי הנוצרי שבו מפרטים את כל העוונות באריכות...

מסתבר שווידוי הוא גם מניית מעלות עצמי. תפסיק לחשוב שאתה רע, כשאתה חושב ככה, כולם רעים בעיניך.

כולם מכירים את הקטע בסליחות: "עננו אלוקי אברהם עננו..."...

אז מה יש לנו שם? את אברהם יצחק ויעקב – מובן, לא?

ועוד כמה פניות למי שעונה בעת צרה ובעת רחמים – מובן גם כן.

אבל מדוע בסוף נכנסה גם פניה ל"אלה-א דמאיר" – שיענֶנוּ?

מה מיוחד ברבי מאיר בעל הנס (או אלה-א דמאיר בכל העולמות אבל זה קטע שרבי מאיר אמר לשומר לומר), דווקא הוא מכל חכמי המשנה והתלמוד, התנאים והאמוראים, שאנו מתפללים ומבקשים בזכותו?

מעשה צדיקים (עמ' תי'): מעשה ברבי יהונתן שפירא (ר' יהונתן אייבשיץ) - שנפטר שנת התקכ״ה - בשעת פטירתו כשהיה גוסס, באו לפניו גדולי הדור לבקרו ואמרו לו: רבינו מי הוא שישב (על כסאך) וימלא מקומך?

אמר להם: מי שהוא יודע לפרש הלואי ותהא הלכה כר' מאיר! ובאותה שעה נפטר ז״ל.

ואחר כך שלחו לכל המקומות מי הוא שיודע לפרש כוונתו, והלכו למקום אחד, והיה שם תלמיד חכם גדול אבל אינו מפורסם, וישבו עמו בסעודת מילה. ונכנסו עמו בדברים עד שאמרו לו: רבינו, כך וכך היה המעשה ואנו מבקשין ממך - תגיד לנו כוונתו.

ונשתומם שעה אחת ואמר להם: תדעו הפירוש, כי כלל בידנו ״רוב הגוססים למיתה״ (גיטין כח׳ ועוד), ובכמה דוכתי בש״ס יש ״ורבי מאיר חייש למיעוטא״... וזה כוונתו לכם לומר - הלואי ותהא הלכה כר' מאיר דחייש למיעוטא – (בדין זה של רוב גוססים למיתה) ולא ימות, זהו כוונתו.

ובאותה שעה לקחו אותו והושיבוהו במקום רבי יהונתן, ושמו רבי אפרים.

כפי שר' מאיר נהג בהלכה – נהגו עמו מהשמים:

הרי בדרך כלל, ה' דן את האדם לפי רוב מעשיו - אם רובם טובים הוא נידון לזכות, ואם להיפך, אז ח"ו להיפך...

אבל אצל ר' מאיר הקב"ה מתחשב בזכויות ובמעשים הטובים אפילו אם הן רק מיעוט. כפי שהוא נהג בחייו – כך נהגו עִמו.

לכן סגולה גדולה היא, לבקש מה', שבזכות ר' מאיר הוא יפנה אל זכויותינו - אפילו אם מעטות הן.

"ה' צלך על יד ימינך" - ה' נוהג עמנו כמו צל, כפי שאנו עצמנו בוחרים לנהוג - מידה כנגד מידה.

מי שמוחל וסולח לאחרים, ה' מוחל גם לו.

מי שרואה רק טוב באחרים אפי' שזה מיעוט גם הקב"ה יראה בו רק טוב.

לפי הזוה"ק 'ויהי היום' זהו ר"ה – ז"א ששמואל עלה בכל ראש השנה לשילה!

דווקא בראש השנה המידה הזאת הכי קריטית – לפי מה שיש לך בלב כך הקב"ה גומל לך!

לכן אנחנו משתמשים בראש השנה דווקא בשופר!

השופר הוא קול פשוט, השופר הוא המעלית של הכוונה הכי עמוקה בלב.

בשעת תקיעת השופר תנסו לחשוב כמה אתם טובים, כמה טוב יש באנשים מסביבכם בבית ובקהילה, וכל המחשבות הטובות האלו יעלו עם השופר לבורא עולם והוא - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" יחדש לנו שנה טובה ומתוקה!

כתוב שאם התקיעת שופר לא מצליחה - לא לשפוך ארק, לבקש מהציבור לכווין יותר, לשבור יותר את הלבבות, להתאחד כולם ביחד בלבבות, להוריד מחיצות, לסלוח, לאהוב – ככה מתחברים בשלימות ונקיות לבורא יתברך ונהיים אהובים למטה ואהובים למעלה!

פרשת כי תבא - אני טוב!

אני טוב!

רגע לקראת סיום השנה, ורגע לפני ירידת שפע חדש לעולם אנחנו קוראים את פרשת הביכורים.

בביכורים אוספים את הפירות ומכירים טובה לה' על כל הטוב שהוא נתן לנו.

כמו בביכורים, כך גם בנפש. אלול זה בדיוק הזמן לחשבון נפש.

חשבון נפש משמעו לא רק מה הדברים שאני גרוע בהם, אלא בעיקר הדברים שאני טוב ומובחר בהם!!!

אומרים בשם החפץ חיים: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את כוחותיו ואוי לו לאדם שאינו מכיר את חסרונותיו. כי מי שאינו מכיר את חסרונותיו אין לו מה לתקן ומי שאינו מכיר את כוחותיו אין לו במה לתקן".

בזמן עלי הכהן מקדש שילה היה ריק...[1]

עלי הכהן היה אליטיסט (עליטיסט). הוא רצה משכן למעולים. הוא לא מקבל כל  מיני מסכנים / מתחזקים / מתקרבים / בעלי תשובה (רק הכהן עובד במשכן! – עד ששמואל חידש לו ששחיטה כשרה בזר...).

חשוב לומר שעלי היה צדיק עצום. כשמדברים עליו צריך זהירות ענקית ואדירה. הוא אדם גדול, כהן ה'. הוא מברך את חנה פעם אחת והיא נפקדת. ובכל זאת, בימיו המשכן ריק...

ואז מגיעים אלקנה ואשתו חנה, כשהם היו עולים לרגל למשכן, הם היו עושים את הדרך באריכות ועוברים בתוך מקומות יישוב שונים, ישנים באמצע הרחוב וכל מי שרואה אותם אומר "למה אתם ברחוב, לאן אתם הולכים?"

"בֵּית ה' נֵלֵךְ".

יש מקום כזה שנקרא "משכן שילה. זה בית ה'".

"באמת?" היו אנשים מתפעלים והיו עיניהם משגרות דמעות (ילקו"ש שמ"א רמז עז'): "אנחנו כ"כ רוצים לבוא אתכם".

אלקנה הוא התגלמות קירוב הרחוקים. על שמו, "אלקנה", דורשים חז"ל: שהִקנה (שִׁייך) את כל עם ישראל לאבא שבשמים.

הבעל שם טוב (שיום הולדתו – ח"י אלול - השבוע): אלקנה הוא הבן אדם היחיד בתנ"ך שידע להגיד על עצמו "הלא אנכי טוב" ולכן, הוא ידע למצוא טוב בכל יהודי. כשחנה בכתה על שאין לה בנים, הוא אומר (שמ"א א,ח): לָמֶה תִבְכִּי? [...] הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ!".

רק כשאתה מרגיש באמת טוב, אתה יכול לעזור לכולם ולקבל את כולם...

כשאתה מרגיש שאתה רע מי ידבק אליך?

בפרשתנו יש "וידוי מעשרות": בן אדם מביא מעשרות כתרומה והוא חייב לומר וידוי. "וידוי" בפרשה, תתפלאו, הוא לא "אשמנו בגדנו" אלא (דברים כו,יא) "נתתי לעניים מעשר. נתתי לחולים עזרה. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

איזה מן וידוי זה?

כנראה, כל הזמן תקוע לנו בראש הווידוי הנוצרי שבו מפרטים את כל העוונות באריכות...

אבל פרשתנו מחדשת,  שווידוי הוא גם מניית מעלות עצמי. תפסיק לחשוב שאתה רע, כשאתה חושב ככה, כולם רעים בעיניך.

ויקרא (יג,מה): ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״.

השל״ה הקדוש: הטמא - טמא יקרא. לאמר, מי שהוא טמא, קורא לאחרים ומכנה אותם כטמאים, בעוד שהטהור אינו מוצא, וגם אינו מחפש, פגמים באחרים!

גם להלכה, פוסק הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): ״כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה, ואף על פי כן... כל הפוסל את האחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהן ממזרים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל״.

יש וידוי מקסים שחיבר הרב בנימין הולצמן - "הוידוי המשלים": "אהבנו. בכינו. גמלנו חסד. דיברנו יופי. האמנו והשתדלנו. זכרנו. חיבקנו. טעמנו ספר. יצרנו. כמהנו. לחמנו עבור הצדק. מיצינו את הטוב. ניסינו. סרנו לראות. עשינו אשר ציוויתנו. פירשנו. צדקנו לפעמים. קראנו בשמך. רצינו, שמחנו, תמכנו".

רק אם יהודי מבין עד כמה הוא בן של מלך – רק אז הוא יכול לבטא ולומר את העוונות בווידוי ("אשמנו, בגדנו") בצורה אמיתית.

כי אז, הווידוי שלך הוא למעשה אמירה: "מה לי ולזה. זה לא מתאים לי. זה לא חלק ממני, זה כתם".

ואז יש לך כבר אינסטיקטים טבעיים לרצות לנקות את זה...

הרב קוק (עין אי"ה מעשר שני פ"ה פי' טו'): "כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד... 

עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מדה טובה ומעגל טוב. 

ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו...

לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'... 

תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע...".

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!!!

---

[1] הרבנית ימימה מזרחי.

פרשת שופטים - תמיד ללמד זכות על עמ"י

תמיד ללמד זכות על עמ"י

רבי יוסף פוזנר היה חתנו של רבי יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה". כל חייו סבל רבי יוסף פוזנר מאשתו, שמיררה את חייו, ביזתה אותו בפומבי בכל מיני צורות והציקה לו ללא שיעור.

את סבלו נשא רבי יוסף בשקט ומעולם לא הגיב לה על מעשיה כנגדו.

כשנפטר רבי יוסף מהעולם, התאסף קהל רב ללוותו לבית עולמו. הרבנית ביקשה לשאת מספר מילים. במקום מילים פרצו מגרונה יללות חנוקות ובכי מזעזע כל לב.

הקהל עמד המום. כל ימיי חייה עשתה כל מה שביכולתה כדי להשפיל ולבזות אותו ועכשיו היא נזכרת לבכות...

"כל ימי הייתי אישה כשרה שעושה רצון בעלה", אמרה הרבנית לפליאת הקהל. "אמנם מיררתי את חייך וביזיתי אותך ללא הרף, אך עכשיו מותר לגלות את הסוד הגדול: בעת שנישאנו ביקשת ממני בתקיעת כף - כיוון שחששת מגאווה והתנשאות בשל הכבוד שחלקו לך כולם - שאבייש אותך בכל הזדמנות, שאציק לך ואבזה אותך בכל מיני מעמדות ולעיני כל. למרות הקושי העצום הקפדתי לעשות רצונך בנאמנות. כעת מותר לגלות שהיה זה רק בשל רצונך שלא להגיע חלילה לגאווה"

דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".

מדרש תנחומא (שופטים ד'): "'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי אתה למד? מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלימד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: 'ויבא אליו מלאך ה' ויאמר לו לך בכחך זה' (שופטים ו,יד) - בכח זכות שלימדת על בני, הוי 'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מלמדין זכות על הדור".

'משפט צדק' זה משפט של מנהיגות שיודעת לעמוד לפני הקב"ה וללמד זכות על ישראל. דורו של גדעון היה דור של עמי ארצות, דור ללא הנהגה של תורה, דל במצוות ובמעשים טובים, והנה בזכות יהודי אחד שהצליח ללמד זכות, זכה הדור לגילוי שכינה ולמנהיגות ראויה.

זוהר חדש (ח"א לט.): "דניחא ליה (לקוב"ה) מאן דאמר טבא על בנוהי [מי שאומר טוב על בניו]. מנא לן? מגדעון בר יואש, דלא הוא זכאי ולא ברא דזכאי, ומשום דאמר טיבותא על ישראל, כתיב ביה: 'ויאמר לו ה' לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין'. מהו 'בכוחך' זה, טיבותא דא דאמרת על בני, יהא לך חילא סגיאה, לשיזבותהון מן ידא דמדין".

בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.

לימוד זכות על ישראל זה מקצוע גדול בתורה, כדי ללמד זכות על ישראל נדרש גדעון לעמוד ולעשות פלפול שלם מול ריבונו של עולם:

שופטים (ו,יג): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".

רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".

גדעון היה אדם פשוט שבפשוטים, כנראה שאפילו לקרוא הוא לא ידע, כדי לקרוא את ההלל בערב פסח הוא היה זקוק לאביו שיקריא בפניו, ועם כל זה, הוא זה שזוכה להושיע את ישראל, בזכות לימוד הזכות שעמד ולימד על ישראל.

ילקוט שמעוני (שופטים רמז סב): "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו (גדעון למלאך) 'ואיה כל נפלאותיו', היכן הם הפלאים שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה והיכה בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים?! וכיון שלימד סנגוריא על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: 'ויפן אליו ויאמר לו לך בכוחך זה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש בך כוח ללמד סנגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: 'והושעת את ישראל'".

אנחנו נמצאים בליל הסדר, בזמן אמירת ה'מגיד' וסיפור יציאת מצרים, והנה באמצע הסדר מתגלה המלאך אל גדעון וגדעון מצליח ללמד זכות על ישראל. אם יש לגדעון כוח ללמד זכות על האומה, אומר הקב"ה, למה שיתגלה אליו רק מלאך ה', הוא ראוי לגילוי שכינה על ידי הקב"ה בעצמו.

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נעם נשא): לפני שהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". 

וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה" (ראה רמב"ם תרומות טו, כב. ובהל' בכורים א, ב).

דבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא "אשר קידשנו במצוותיו וציונו...", כיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו..."?!

אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל ליבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.

הגר"א (בביאוריו לתיקוני זוהר על פרשת יעקב ועשיו תיקון כא' נז:): "הקב"ה שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים".

כלומר אדם יכול להיות גדול וענק בתורה ובמצוות, אבל אם הוא מקטרג על ישראל, אז הקב"ה שונא אותו.

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל ישעיה, שבשעה שאמר "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיה ו,ה) מיד "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה". מה זה 'רצפה'?

רש"י: "אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".

בספר מלכים מסופר על המצור שהטיל בן הדד מלך ארם על שומרון ועל חרפת הרעב אליה הגיעו בני המקום. באותם ימים קשים באה נבואת אלישע על הרווחה שתבוא לישראל ביום המחרת. אלישע עמד במעמד מלך ישראל והזקנים, בשעה של ייאוש ומתח נורא, הרעב הכבד הביא את אנשי המקום למצב מזעזע בו נאלצו לאכול מבשר בניהם ובנותיהם, ואלישע קם ומכריז: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' ז,א), מחר תתהפך הקערה על פיה וחרפת הרעב תסור. אנחנו ראויים לכך, אומר אלישע הנביא לעם, יש בנו סגולה אלקית ויש בקרבנו נשמה טהורה!

עמידתו זו של אלישע הנביא מפיחה רוח חיים ומכה גלים בלבבות, והנה בא השליש, יד ימינו של המלך, ומטיל ספק בדבר, "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה".

על חומרת מעשהו של השליש ניתן ללמוד מתגובתו החמורה של הנביא, "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", כלומר הנביא רומז לשליש שימות במיתה משונה ושלא בעתו, ולא יספיק לטעום דבר מן הדגן.

רבי אלעזר אזכרי (בעל הפיוט 'ידיד נפש' ספר חרדים מז,כג): "איתא במדרש, דהשליש שנענש שאמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה', כך אמר: ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול, שראוי היה שיעשה ארובות בשמים, כהתם דכתיב: 'וארובות השמים נפתחו' (בראשית ז, יא), ואיך אפשר שלדור רע כזה, יהיה נס גדול כזה".

לפי דברי בעל "ספר חרדים", לשליש לא היה שום חיסרון באמונה ביכולת האלקית או בנבואה, הוא האמין בכוחו של ריבונו של עולם והאמין בנבואת הנביאים, לא היה לו ספק בכך שחרפת הרעב יכולה להשתנות ויכולה להיות מציאות ש'מחר סאה סולת בשקל' כדברי הנביא, הסיבה שהוא לא האמין שנס כזה יתרחש, היתה בגלל שהוא לא האמין בדור! מתוך "חרדיות" יתר ו"יראת שמים" מופלגת הוא היה סבור שהקב"ה לא ירצה לחולל נס כזה בגלל המצב הרוחני הירוד של הדור, ומי שמלמד קטגוריא על ישראל נענש בחומרה רבה[1].

בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.

רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.

רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.

"לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים!"

אמר רבי מאיר למשרת.

המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: "אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר".

רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.

הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו?! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.

"האם תרצה לשתות משהו"? שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: "פטרוס, הבא נא יין אל השולחן!"

רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.

הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.

לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: "מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה".

האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם?! האם חלילה נכונים החשדות?

הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.

למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: "ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן".

"אתה חשבת", המשיך הרמב״ם, "כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה".

רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: "כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן!?"

"חלילה!" חייך הרמב״ם, "פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי".

רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.

"ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל", המשיך הרמב״ם, "במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך..."

רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.

ר' מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה"!

בן איש חי (עוד יוסף חי דרשות, במדבר): "הנה, פעם אחת שמעתי מאדם אחד מדבר בגנות אחינו בית ישראל היושבים בארצות אירופה, ואומר שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד ועוד הִרְבָּה לגנותם. 

אמרתי לו: מי הכריחך לדברים אלו של גנות וחובה וקטרוג, הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה?! ואתה מה יש לך בדברים אלו? ומי הכניסך בתגר זה? 

ועוד, למה תבחר לעשות מעשה זבוב שאינו חונה על בשר נקי וטהור אלא רק על מכה וחבורה אשר על הבשר? כי כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם! 

ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם ביהדותם כדי שאדבר בו? 

אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם האנשים שהם מחללים שבתות וימים-טובים ואוכלים בשר חזיר ובשר בחלב וטרפות ושותין יין עם הנוכרים ומתערבין עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם, אלא הוא להם לכבוד ולתפארת".

---

[1] הגמרא בפסחים (סד:) אומרת, שמעולם לא נתמעך אדם בעזרה מחמת הצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן.

הרמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות סוף אות ש): "...השליש אשר נרמס בשער וימת בדבר אלישע, כי אמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים'... וחטאו היה כי היה מלמד קטגוריא ומזכיר עוון ישראל, ואין הקב"ה חפץ בדלטוריא של בניו... ולכן עתה ראה בישועתן של ישראל כי סאה סולת בשקל, ובעינו ראה ומשם לא אכל כי נרמס בשער וימת. וגם פעם אחרת לא סר מעינו רעה על ישראל בענין פסח מעוכין, כי נתמעך פעם אחרת כי עינו רעה בהם לראות כל כך אוכלוסי, כנזכר במסכת פסחים, וקראו לאותו פסח 'פסח מעוכין'".

אותו זקן שנמעך ב'פסח מעוכין' היה המשך ההופעה של אותו שליש. כשאותו זקן ראה ריבוי גדול כל כך של עולי רגלים, היתה עינו צרה, ועל כך הוא בא על עונשו. מכאן אנו למדים כמה דברי דלטוריה על ישראל פוגעים ומזיקים, וכמה הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו.

האר"י ז"ל (ליקוטי תורה לפרשת חיי שרה ד"ה והנה זכריה): "והנה זכריה קודם שנהרג, חירף וגידף את בני ישראל, 'למה אתם עוברים את פי ה'' וכו'. וידוע כי מי שחירף לרבים, אף על פי שהוא בדין, עם כל זה נענש, כמו שמצינו באביה בן רחבעם, שכתוב בו: 'וימיתהו ה'', ואמרו רבותינו ז"ל: מפני שחירף את ישראל, אף על פי שהיה בדין, נענש, שאין הקב"ה רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, לכך נענש.

אחר כך נתגלגל רוחו ונפשו, ונתחלקו בשני גרי הצדק שמעיה ואבטליון, כי שמעיה נשיא, היה רוחו של זכריה, ואבטליון אב בית דין, היה נפשו של זכריה, לכן לפי שדיבר על בני ישראל, נתגלגל בגרים, רק שהם גרי צדק, ונדבקו תחילה באלהים אחרים, דוגמת מה שחירף את ישראל ממש, שאמר להם 'למה עזבתם'".

לכאורה זכריה רק מלא אחר תפקידו כנביא והוכיח את ישראל על שעברו על דבר ה', ואף על פי כן, כיון שסוף סוף דיבר דברים קשים על ישראל, נאלצה נשמתו להתגלגל בשני תלמידי חכמים, שמעיה ואבטליון גרי הצדק, ולהיות בחלק מהזמן גוי עובד עבודה זרה, כדי שיתקיים בו מאמרו לישראל 'למה עזבתם'. בסופו של דבר שמעיה ואבטליון התגיירו והפכו להיות גדולי ישראל, וזה תיקונו של הנביא זכריה, החותם את ימי הבית הראשון ואת תקופת הנבואה.