הדור קבלוה בימי אחשורוש
*סיכום
מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא
שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".
גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם:
אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"
מוסיף
רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה
לאורייתא".
מסביר רש"י:
"שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה
באונס".
כלומר, המעמד
הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.
"אמר
רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא
המועד של קבלת התורה.
מדוע
זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו
לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?
שלוש
מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1]
כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:
א. היחס
בין עבד אל אדונו.
ב. יחס
הבן לאביו.
ג. יחס
בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.
הקשר שבין
עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה,
והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.
המשותף
לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת
ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.
בנוסף,
מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה.
התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו
היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.
המושג "רָצוֹא
וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה
לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.
תנועת
ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך
כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות
מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל
ממציאותו.
'מטי
ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של
ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות
להסתלקות.
'רצוא
ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה
תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת,
מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה,
כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא
נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.
"מטי
ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי
שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד
מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף
אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים
אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך
מציאותנו.
במפגש בין
מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי
צורות של מפגש:
צורה אחת
של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא',
אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו
ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת,
גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.
אולם,
הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב'
ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא
לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.
ישנם
כאן שלוש דרגות של קשר:
הדרגה
הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי
מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר
לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם
שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של
ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא
הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו
העונש.
במערכת
יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא
מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך,
ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו
לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה
מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.
הדרגה
השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה
מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו
שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו
המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו,
הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים
לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן
נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.
בתורת
הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה
וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק
שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה
נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי
מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים,
תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי-
"וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.
גם בזוגיות
אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני
מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.
כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים:
"פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת
רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ
עָלָיו... פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי
וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".
קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי
זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר
בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו
מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס
האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.
מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד
בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני
המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב"
(ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת
שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו,
כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו
לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא',
אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך
במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי
מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם
לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.
יתר על
כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה
בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד
הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת
המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו
של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב,
עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של
האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא
מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.
מלבד שתי
המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא
זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם,
מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות.
מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי
האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף
למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.
כאשר
לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו
ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי
המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו
במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא
בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.
יחסו של
הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי
יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם
האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.
כך
מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף
יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש
את האישיות העצמית שלנו:
אי אפשר
לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי
ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו
נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם,
והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע
מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת
לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים
ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על
דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות
הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון
מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה
התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה,
וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".
נמשלו
כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך
כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות
עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו'
- "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות
בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.
בניית
הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות
שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.
ההתרחקות
לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו,
מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב
זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום
לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה,
מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך
לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל
תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת
מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך
ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש
בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו
אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.
יתרה מזו,
כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים
חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין
בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון
שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו
מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם
של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק
מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר
להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.
כשאנו
מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם,
שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך
מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.
גילוי זה
בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ
אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו
של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.
היחס של
הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות
כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות,
'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.
יחס
האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות,
את מערכת היחסים שבין בני זוג.
באמצעות
האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא
לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח
מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד
מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא
ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי.
האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא
עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.
מערכת
היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים
הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי
האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן
הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר
בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.
המפגש
המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו
בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו,
המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה
וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.
אחר כל
הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה,
מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.
דווקא
השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש
מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל
חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו.
הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך
הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.
אולם לא
בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות
העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את
המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.
בתהליך
התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו
לעיל.
ברמה
הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות
על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד,
"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים',
מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה.
אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק
בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון
העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא
נצרכת, אין להסתפק רק בה.
מעל
מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת
יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את
האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת
יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים
ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.
ההסברה
בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם
הנרחבת.
אולם
מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה
לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני
הצדדים[2].
עלינו
ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו
ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד
זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס
לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו
להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן
מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא
יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".
[1]
ר' יוסף אלבו
בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.
[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת
ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות
ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים
המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של
אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה
צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.
