‏הצגת רשומות עם תוויות יום השואה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יום השואה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 24 במאי 2020

לומר לפני הצפירה

טוב לומר לפני הצפירה:


לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא הנה אנחנו באים לקיים מצוות אהבת (אחדות) ישראל בעת הצפירה (צפירה גימטריא שכינה) ביום כ"ז לחודש ניסן וביום ד'  לחודש אייר לקשר עצמינו עם נשמות הצדיקים שמסרו עצמם על קידוש ה' – ולקשר עצמינו עם שכינת עוזנו ואני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך והרי אני אוהב את כל אחד ואחד מישראל כנפשי והרי אני מזמן את מחשבתי ופי להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא  לגאולה נצחית ושלמה של עם ישראל.

בזמן הצפירות הבאות עלינו לשלום נא להתפלל על כלל ישראל לגאולה שלמה אמן כן יהי רצון.

אחרי הצפירה:

אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה: (אב"ג ית"ץ)
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא: (קר"ע שט"ן)
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם: (נג"ד יכ"ש)
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם: (בט"ר צת"ג)
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ: (חק"ב טנ"ע)
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ: (יג"ל פז"ק)
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: (שק"ו צי"ת)

שִ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת
בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹֽלְמִֽים׃
אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮  וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה
אָ֭ז יֹֽאמְר֣וּ בַגּוֹיִ֑ם הִגְדִּ֥יל יְ֝הוָ֗ה לַֽעֲשׂ֥וֹת עִם־אֵֽלֶּה׃
הִגְדִּ֣יל יְ֭הוָה לַֽעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים׃
שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־שבותנו (שְׁבִיתֵ֑נוּ) כַּֽאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃
הַזֹּֽרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃
הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮  נֹשֵׂ֪א מֶֽשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע
בֹּֽא־יָבֹ֥א בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃

(מהרב שמואל אליהו שליט"א)


ממליץ בחום להוסיף את התפילות האלו מהרמח"ל (מהספר תקט"ו תְּפִלּוֹת):

תְּפִלָּה מ"ט:
אֶל אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד!
הֲרֵי בְּךָ נֶאֱמַר וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן, 
שֶׁעַד שֶׁלֹּא נָטַלְתָּ נְקָמָה מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם בַּעֲבוּר דָּמִים שֶׁשָּׁפְכוּ מִיִּשְׂרָאֵל אֵין שֵׁם הַקָּדוֹשׁ יהו"ה ב"ה שׁוֹכֵן בְּהֵיכָלוֹ שֶׁהוּא אדנ"י,
שֶׁהֲרֵי קוֹל דְּמֵי בָּנֶיךָ צוֹעֲקִים אֵלֶיךָ מִן הָאֲדָמָה, כְּגוֹן הֶבֶל שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה, וְזֶה דָּן דַּאֲדֹנָי שֶׁהוּא שׁוֹאֵל דִּין מִלְּפָנֶיךָ בַּעֲבוּרָם, ואי מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְזֶה אי הֶבֶל אָחִיךָ, וְלָכֵן הֵיכָל אֵינוֹ עוֹמֵד בְּקִיּוּמוֹ, 
וּבְשָׁעָה שֶׁתִּנָּקֵם מֵהֶם מִיָּד שָׁם זֶה יַעֲמֹד בְּתִקּוּנוֹ כָּרָאוּי, וּבוֹ וה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, וה' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן וַדַּאי, 
הֲרֵי בָּנֶיךָ מְקַוִּים לְךָ, בַּעֲבוּר דָּמָם שֶׁנִּשְׁפַּךְ לֹא תִּהְיֶה מִתְרַחֵק מֵהֶם אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּם חֲטָאִים, 
אֶלָּא עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, שֶׁאַתָּה אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִשְׁנֵי עָפָר, שֶׁהֵם כַּמָּה הֲרוּגִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ, וּבָהֶם יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת וְכוּ',
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'!

תפילה צ"ה:
אל אחד יחיד ומיוחד!
הנה אבותינו אברהם יצחק ויעקב החזיקו בשלשלת דרכי אמונתך חסד דין ורחמים, והרי כל בניך יוצאי יריכם, (אם בלא ברכים התחזקו נא זכותו לפניך יהיה) [אם חסד אברהם יעלה לפניך] רחם על פליטת צאן ידיך, ואל תראה לעונם כי מרוב הדוחק והצרות אשר סבלו לא המירו את כבודך קיוו לגילוי אמתך, ואם זכות יצחק יעלה לפניך הלא מה יצדק אנוש עם אל ולפני גבורתך נתיצב אעפ"כ ראה ה' והביטה כמה הרעו לנו כל גויי הארץ, הלא אם תראה את בניך לנגדם צדיקים יהיו ותנקום את נקמתם מאת צורריהם וכל גבורתך תהיה על שונאיך וצדקתך לישרי לב, ואם צדקת ישראל אשר הקים את עדתך תראה, בזכותו תגלה אמתך בעולמך, שנא' בו כלה זרע אמת, ותקות בניך לא תהיה לרוח כי אתה אל אמת,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה צ"ח: 
אל אחד יחיד ומיוחד!
הלנצח תאכל חרב וזה חרב של עשו שנא' בו ועל חרבך תחיה, וזה חיות שלו בזמן שיש לו החרב זה יש לו חיים ועל חרבך תחיה דייקא, ובשעה שתסלק ממנו החיים מיד החרב יחזור לך שנא' בו חרב לה, ובו ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וכו' ואז ישארו כלם פגרים מתים, שבזמן שיש להם החיות ממך נקראים מתים אפי' בחיים האלה וזה רשעים שאפי' בחייהם קרויים מתים, בחייהם דייקא שיש להם ממך עכ"ז נקראים מתים אבל כשתסתלק החיות מהם אז ישארו פגרים מתים, 
רבון כל העולמים אתה חי החיים הרי ישראל עמך בגלותם נקראים מתים שנא' בהם במחשכים הושיבני כמתי עולם, ועכ"ז כמתי ולא מתים שהרי יחודך בלבם המחיה אותם, והרי הם דבקים בך שנא' בהם ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, ואתה שנא' בך וה' אלהים אמת הוא אלהים חיים, חיים שלך ראוי להתפשט בישראל עמך שהרי לישראל יש הדביקות הזה ולא לא"ה, ואתם הדבקים דייקא, שהרי א"ה הם פועלי און שנא' בהם יתפרדו כל פועלי און, וא"א להם להתדבק בך, אתה גבור לעולם אדני' שנא' בך ה' איש מלחמה, איש שנא' בו כי כאיש גבורתו, תקח החרב הזה בידך החזקה, חגור חרבך על ירך גבור, ויהיה חרב לה', ובזמן שתתעורר החרב הזה מי יוכל לעמוד לפניך, ומיד החרב שלהם יעשה נקמות בהם שנא' בו חרבם תבא בלבם, 
אתה חי וקיים לעד תעורר החיים האלה לישראל עמך היושבים בחשך ומתים שנא' בהם כנפל טמון [לא] אהיה כעוללים לא ראו אור, מצד דוד המלך שהיה ראוי להיות נפל שלא היו לו חיים עד שתתן לו חיים, והרי הגלות נתארך הרבה והרי זמן שיולד בחיים שלך שתחיה אותו שנא' בו במלך המשיח חיים שאל ממך נתת לו, וזה קו החיים המתפשטים מן החיים העליונים בקיווים של ישראל הממשיכים הקו הזה והוא עץ החיים מצד יעקב תפארת ישראל בו' שלו אות אמת תתן אמת ליעקב, ואז השקר לא יוכל לעמוד שאין לו רגלים, ויפול על פניו ויעשה גל של עצמות שכך מענישים לרשעים לעשותם גל של עצמות, ומיד גם העצמות האלה צריך לפזרם כי אלהים פזר עצמות חונך הבישותה כי אלהים מאסם, וזה פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, וישמחו כל חוסי בך מצד אי' עלאה ביין שלה יין המשמח חיים, בחיים האלה שתתן להם בגילוי אמתך שהם מקוים לך,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה ק"ב: 
אל אחד יחיד ומיוחד!
אתה סתר לי מצר תצרני ודאי, שהרי בזמן שאתה מסתיר עצמך משכינתך הקדושה הרי שמירה גדולה צריך מן המצר שהיא לילית שפחה רעה שהיא מצרנית, בה מן המצר קראתי יה, ומי הוא השומר אלא שם יה ודאי אי' עלאה שומר ישראל, קראתי יה ודאי, ועכ"ז כמה צער ודוחק יש לה שהרי האורות אינם מתגלים עליה אלא דיה לצרה בשעתה להצילה מן הצרה, שהרי בזמן שאתה מסתתר ממנה אין שמחה ואין רווחה שנא' ששון ושמחה ישיגו נסו יגון ואנחה, בזמן שנסו יגון ואנחה לגמרי אז שמחה נמצאת ומגעת אל השכינה בלי הסתר עוד, ששון ושמחה ישיגו ודאי, ואימתי מגיע אליה אלא בזמן שמתגלה נצח שבו וגם נצח ישראל לא ישקר, שמצד הוד כל היום דוה שהוא מצר הזה והדוה בנדתה, אבל מצד נצח ניצוח ודאי שבה השכינה עולה בניצוח ובניגון, ימין מקרבת מצד נצח ודאי, 
רבון כל העולמים עד מה ה' תסתר לנצח שבזמן שהוא נסתר שקר שולט, אבל נצח בו נצח ישראל לא ישקר ואמת מתגלה ואז השכינה יש לה כח להלחם נגד כל אויביה, וליטול גם נקמות מהם וקוי ה' יחליפו כח בקיוים של ישראל שמקוים לכח זה שהוא שבט מושל בקו ודאי, גלה נא אמתך וישמחו בך כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה קי"ד: 
אל אחד יחיד ומיוחד!
הרי רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה, וזו ס"מ ולילי' שהם רבים, רשות הרבים, שהרי אין בהם יחוד ולכמה מדריגו' רעות מתפרשות והם אומרים עזב ה' את הארץ ח"ו, שהרי הישועה לא נמצאת לה, לכך חושבים להחזיק בשכינה לעולם ח"ו, וזה אין ישועה לו באלהים סלה, 
ועוד חושבין לטעון (טעות) טענה חזקה שהחזיקו בה כ"כ שנים שהסתרת פניך ממנה, הרי עשית מחאה בפני שנים שאמרו מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, והם נ"ה תרין סהדי קשוט עדות לישראל בעד דשמע ישראל שמיחדים לך עם שכינתך בכל יום, ועוד הכתוב צווח ואמר איזה ספר כריתות אמכם וכו' או מי מנושי וכו' להראות שאין אתה עוזב אותה לעולם, 
רבון כל העולמים עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו לעשות נקמות בגויים תוכחות בלאומים, בשני עדין אלה שהם תרין רגלין שבהם פורה דרכתי לבדי, ובאלה העדים תעשה בהם נקמות שנא' בו יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ובערת הרע מקרבך, להראות שאין אתה מתפרש מן השכינה לעולם, שנא' וה' אלהים אמת בחותם אמת שיש ביניהם, ה' אלהים אמת ודאי, ומיד שיתגלה אמת זה, אמת מארץ תצמח שהוא ארץ עממים, שיכירו האמת הם עצמם שהרי לזה אנחנו מקוים, שנא' כי אתה הוא ה' אלהינו ונקוה לך,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה קל"ז:
אל אחד יחיד ומיוחד!
הרי קול צעקת בני ישראל עולה לפניך מפני נוגשיו והוא קול הצאן, צאן קדשים, ולמה נקראים צאן אלא ס"ז (מעשרות) [עשתרות] שמעשרות את בעליהם שנא' בהם תנו עוז לאלהים, שהרי ישראל הם הממשיכים מאורות עליונים להאיר בכל העולמות, ועוד, צאן שגוזזים אותם בכמה מיני גיזה, ובעבור זה מניחים להם החיים בעבור הגיזה שיש להם לגזוז מהם דכתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה, נאלמה ודאי, שהרי בזמן שגוזזים אותם הם שותקים כדי שיניחו להם החיות, ובזמן שהגוזזים נפטרים מהם, באותו הזמן מיד פותחים פיהם ומגביהים קולם בכמה בכיות לגבך שהרי יש מי שגוזזים אותם כ"כ עד שאינם משאירים להם פרוטה בכיס ונא' בהם עוללים שאלו לחם פורש אין להם, ואין להם למי לפנות אלא אליך שתנקום נקמתם, שנא' בך אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, והרי עכ"ז אינם רואים לא ישועתם ולא נקמות מאויביהם, והרי לבם נשבר, שנא' בו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ועוד והרי הם מורידים דמעות שאמרו עליו שערי דמעות לא ננעלו, ועוד, הרי הם מקוים לך, שנא' בך וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קוי, ועוד, הרי הם מדוכאים בכמה מיני יסורין שנא' בך ואת דכאי רוח יושיע, ועוד, הרי הם עניים שתפלתם אינה מאוסה לפניך דכתיב ואת עני תושיע, ועוד הם שפלים שנא' בהם ואת דכא ושפל רוח, והרי בכל אלה ראוי שתפלתם תעלה לפניך בכח, ותבקע בכל החשוכים שהרי אתה אמת ודברך אמת, שהרי הם מקוים וחוזרים ומקוים בקיוים עד אין מספר, וישועה לא נמצאת להם, והרי אתה אב שלהם שנא' בך אב הייתי לישראל, בני בכורי ישראל, ולמה לא תרחם עליהם, למה יאמרו הגוים איה אלהיהם שצועקים ובוכים לפני אביהם ואינו מרחם עליהם, אתה נושא עון, שנא' בך נושא עון ועובר על פשע למה לא תשא עונם, ואם לבניך לא תשא עונם שהם בני בחונך בני אברהם יצחק ויעקב למי תשא, ועוד, הם שוגגים ואנוסים שהרי החכמה נסתלקה מהם והחשך מחשיך עליהם הרבה, אנוסים הם ודאי, האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך מעשות כדבר הזה לדין שוגג כמזיד ואונס כרצון, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, 
אל רחום אתה עד מתי לא תגלה רחמנותך לעין כל, למה יאמרו הגוים מבלתי יכולת ה', תשש כחך ח"ו כנקבה, חנון אתה שנא' בך וחנותי את אשר אחון אעפ"י שאינו כדאי, איה חנינותיך איה נפלאותיך אשר ספרו לנו אבותינו, ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת, למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, בכמה קיוי שאנחנו מקוים לך, ואעפ"י שמקוים וחוזרים ומקוים צועקים וחוזרים וצועקים, בכמה תפלות בכמה תחנות ובקשות, בוכים וחוזרים ובוכים, ולא די שאנחנו (איהם) [איננו] נושעים ממך אלא שאתה מוסיף יגון על יגוננו, צרות על צרותנו, נסיונות על נסיונות, עד שאין בנו כח לסבול עד שהאומות אומרי' שאין לנו עוד תקומה שמאסת אותנו לנצח ואין עוד משיח לישראל והחלפת אותנו באומה אחרת ח"ו, ועכ"ז אנחנו מקוים להראות על יחודך, כמו שיחודך אינה משתנה, כך ישראל עמך אינם משתנים לפי שנקשרים בך וא"א להם לזוז ממך, עם כל הצרות שיש להם אינם עוזבים אותך, ומזה נראה שהם כלם זרע אמת, שהרי א"ה נא' בהם והתקצף במלכו (ואלקיו) [ובאלהיו] ופנה למעלה, שהם כמו חיות רעות, אבל ישראל הם צאן שמניחים הכל לעבור עליהם, ומתחזקים ביחודך כל אורך הגלות צאן קדשים ודאי. 
רבון כל העולמים מלך מתרצה בדמעות שים דמעתנו בנאדך הלא בספרתך, ומדמעות הנשפך לבניך בקיוי אמת ותמים תעשה מקוה מים לטהר שכינתך הקדושה וכל נשמותיהם של ישראל מזוהמת הנחש, ותעלה לפניך נקיה וברה שנא' בו נקי יהיה לביתו שהרי הוא יפה כלבנה, ברה כחמה אלא שנא' אל תראוני שאני שחרחרת בעבור השחרות המכסה עליה, וכן נשמות ישראל נא' עליהם בנות ישראל יפות הן אלא שעניות וכו', עד מתי ה' נתפלל לפניך ולא תשמע קולנו, עד מתי כנחל דמעה נשפוך לפניך ולא תושיענו, למה יאמר הרשע בלבו אין אלהים עזב ה' את הארץ, למה יתהלל הרשע במתת שקר שנא' בו כי הלל רשע על תאות נפשו, ואם ביחודך אנו מתחזקים ואליך מקוים, ולעבדך באמת חפצנו מה תבקש עוד, ואם זאת אינה תמה לפניך, תגלה לנו אמתך והדריכנו בדרכיך ובנתיב מצותיך כי בו חפצנו, ולמה ה' אלהים אמת תרחק מן המתקרבים אליך, למה תסתיר פניך מהמבקשי' אהבתך, למה לא תמצא לקורים לך באמת, ולמה לא תדרוש לדורשיך, ואל מי נפנה לעזרה אם לא אליך אב הרחמים, שנא' בך כרחם אב על בנים ריחם ה' על יריאיו, ולמי נספר צרותינו אלא אליך ואעפ"י שאתה יודע כל ואין נסתר ממך, הרי אמרו דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, ואנחנו מספרים לך לעורר רחמיך עלינו, להנחם מאשר גזרת שנא' בך וינחם ה' על הרעה, ואם אין אתה מרחם עלינו הרי אנו חשובים לפניך כמתים, שנא' בו במחשכים הושיבני כמתי עולם. מלך מתרצה בדמעות הרי רחל מבכה על בניה, והיא השכינה קדושה מבכה על בניה שנא' בה בכה תבכה בלילה, שהוא הגלות הדומה ללילה, ודמעתה על לחיה לעורר אותך שאתה תעביר הדמעות האלה מעל פניה, שנא' ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים, ומיד תאמר בה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך וכו'. 
מלך מתרצה בדמעות הרי משה רועה נאמן בוכה לפניך שהוא נער, מט"ט שר הפנים ר"ת משה שנא' בו והנה נער בוכה שנסתמו ממנו מעיינות חכמה, ונא' בו ולא יפתח פיו, ולמה לא תפתח פיו, פתח פיך לאלם שהוא ערל שפתים, ואתה שנא' בך מחצתי ואני ארפא, הרי זמן שתרפאהו שהרי הוא מסר נפשו על ישראל שנא' בו כי הערה למות וכו' ולפושעים יפגיע לפנים משורת הדין, כן תעשה עמו לפנים משורת הדין אעפ"י שלא יש זכיות בישראל, שהרי אתה כל יכול ומי יאמר לך מה תעשה, תגלה עליו מה שסתמת ממנו, 
ומיד, לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו לקרוא לשבויים דרור מצד אי' עלאה שהוא חירות, ומשם חמשים שערי בינה שנתת למשה ולא השיג לשער החמשים, ומיד שתגלה עליו חכמה שלו, מיד יקח גם שער החמשים לחבר כ"ה עלאה וכ"ה תתאה כאחד כלת משה ודאי, והרי זמן שתשיב לו אבידה שלו לשמח את אשתו אשר לקח. מלך מתרצה בדמעות הרי יעקב בחיר שבאבות בוכה לפניך שנא' בו וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך, שהרי בזמן הנשיקין מתרחקת השכינה מישראל הרבה שהרי מצד אחר השכינה עולה ולא ממקום שירדה, באותו הזמן ועת צרה היא ליעקב וצריך שיקימו אותו שנא' בו מי יקום יעקב כי קטון הוא, ואתה שאתה מקים מעפר דל ראוי לך להקימו ולזכור כל הצער גידול בנים שלו לרחם על ישראל בניו. 
מלך מתרצה בדמעות הרי ישראל עמך כמה צדיקים וחסידים נמצאים בהם בוכים לפניך לעורר רחמיך, והם מעוררים כמה מלאכים עליונים לעמוד שורות שורות לבכות לפניך שנא' בהם הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, עד שמרעישים כל העולמות וחושבים להחרב ח"ו, ואתה רחום וחנון אין אתה מראה הרחמנות עתה, אלא אתה מראה להם הטוב שתגלה אח"כ, אבל לתחתונים אין נראה כלל, וחושבים אבד שברם ונכזבה תוחלתם שהרי הם בשר ודם, ונא' אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש, ואינם יודעים אם לחשות ואם לדבר, שהרי אם אדברה לא יחשך כאבי ואחדלה מה מני יהלוך, והרי לא דור אחד ולא שתים עזבת אותם, והרי עתה אלף תרס"ד שנים ימי רעה ועתה הגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, שהרי החפץ שלך לא נראה כלל שחפצת בעמך ובעיר קדשך, התשכח ירושלים לדור ודור, אם בציון געלה נפשך, אתה זוכר מעשה עולם ואין שכחה לפני כסא כבודך, וכי תזכור עונות ולא תזכור זכיות, שהרי כמה צדיקים בכל דור ודור שעמדו לפניך, התשכח צדקת אברהם יצחק ויעקב, צדקת י"ב שבטי יה, התשכח נאמן ביתך משה איש האלהים, הלא תזכור מעמד הר סיני שקבלו עול תורתך ואמרו נעשה ונשמע, התשכח מעשי משכן שעשו לפניך במדבר, והלכו אחריך בארץ לא זרועה, התשכח חסדי דוד הנאמנים איש כלבבך, התשכח מעשי מקדש וכל הקרבנות שהקריב לפניך ושמחת בשמחת שכינתך לקרב אותה אליך, התשכח תמימות כל נביאיך בעלי רוח הקדש, תנאים ואמוראים, הלעד תזכור עון הלא אתה יודע יצרם, שנא' בו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ועכ"ז הרי רב שבענו בוז, זכור רחמיך וכו' כי מעולם המה, מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד, ואין בנו עוד כח לסבול, גלה אמתך ונדע מחשבותיך אלינו לטובה, שנא' בך כי אנכי ידעתי את כל המחשבות וכו' לטובה, מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה, והרי אמרת בבכי יבואו וכו', חננו ה' חננו, האר פניך עלינו, ה' אל תאחר,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה ד"ר: 
אל אחד יחיד ומיוחד!
עיני כלו לישועתך ולאמרת צדקך, שהרי אין ישועה אלא מצד שמך הקדוש יהוה ב"ה לעולם ולעולמי עולמים שנא' בו לה' הישועה וכו', ולישועה זאת אנו מקוים תמיד שנא' בו כעיני עבדים וכו' כן עינינו אל ה' אלהינו וכו', וא"ת שהקיוי הזאת אינו כי אם בעדנו, לא כן שהרי צדיק נושע מישועה שלנו שנא' בו צדיק ונושע הוא, שהרי נא' תנו עוז לאלהים וכו', שכך סדרת מאורותיך שימתינו לתיקוני התחתונים, ואם אין כח בתחתונים ליתן כח לצדיק זה להיות מתגבר בתוקפו נא' בו כי שבע יפול צדיק, אבל בישועה הזאת וקם ודאי, ובזמן שצדיק נופל ח"ו השכינה שנא' בה רגליה יורדות מות כמה צער סובלת שלא יש צדיק עמה שיכול להקימו שנא' בו מקימי מעפר דל, באותו הזמן כרחל לפני גוזזיה נאלמה שהדיבור מסתלק ממנה ונא' בה נאלמתי דומיה החשיתי מטוב, זה צדיק, טוב ודאי, והרי כח גדול צריך להקים זה להביא לו ישועה, ואין לנו כי אם לעמוד לצפות שתבא לו הישועה מצד יחודך העליון שאינו ממתין ואינו עומד תחת שום סדר והתעוררות התחתון שנא' בו למעני למעני אעשה, קנאת ה' צבאות תעשה זאת, ולקנאה הזאת אנחנו מצפים תמיד ועינינו תלויות אליך בקיוי גדול באמת, עיני כלו לישועתך ודאי, להיות צדיק נושע, באותו הזמן אדני שפתי תפתח, וקול מתחבר בדיבור, ופי יגיד תהלתך שהוא פי ה', השכינה הקדושה אינה עוד נאלמת אלא תהלת ה' ילבר פי, ולאמרת צדקך ודאי, 
רבון כל העולמים הרי עינינו כלות מיחלות לאלהינו וזה קיוי אמת ודאי, וראוי שתגלה אמתך למקוים לאמתך, תתן אמת ליעקב, ענני באמת ישעך, לה' הישועה מצד יחודך הקדוש, שהרי אין בנו עוד כח אפי' לקוות מתוך רוב הצרות, שהרי ס"מ הרשע אינו נותן מנוחה אלא מבלבל מחשבות שנא' בו וחשבת מחשבת רעה, והרי אין אדם נתפס על צערו, והרי אתה תקבל מעט קיוויינו לפניך ואתה תגמור בעדנו, ה' יגמור בעדי, אמור די לצרותינו ונעבדך באמת כי אתה הוא ה' אלהינו ונקוה לך, ואם תקותינו לפעמים אינו כראוי, הרי הרשע ס"מ הוא המסית והמדיח והוא חייב מיתה ודאי, שנא' בו כי בקש להדיחך וכו', וזה עיר הנדחת שצריך לשרוף אותה באש אוכלת שלך, שנא' בך כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, קנא לשמך המחולל, למה יחרף צר ואויב שמך לנצח, החרם תחרים אותו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו בכחך הגדול, ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, קנאת ה' צבאות תעשה זאת, קנא לאדמת קדשך, קנא לירושלים עירך, קנא לדביר היכלך, קנא לאחותך, קנא לרעיתך, קנא ליונתך תמתך, קנא לעמך גוי אחד בארץ, נקום נקמת דם עבדיך השפוך, נקום נקמת בשר חסידיך שניתנו לחית הארץ, נקום נקמת עול גלותינו הכבד והארוך, ראה בצרותינו ושמע קול תפלתנו, כי אין אלוה אחר מבלעדיך, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז, שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה, כי לך לבד עינינו תלויות באמת,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה רל"ו: 
אל אחד יחיד ומיוחד!
שם שלך שהוא רחמים זה יעשה משפט באותם הסטרין דלבר שהם דין קשה, ובזמן שזה ישלוט הרי ימצא בעולם ויאמר באותו הדין של חט בלע המות לנצח שהרי צורה שלהם תתעקר מהם וזה מות שלהם, מי יעשה זה אלא שם הרחמים ודאי שהוא ישלוט לבדו בעולם, ומי יזדמנו בזה המעשה אותם הגבורים בעלי גבורה שעומדים בדין תקיף, לא כן, אלא אותם שבאים מצד החסד שכח יהא לגבם לעשות מיתה לאותו הרשע, שהרי מיתה זאת אינה אלא שליטת הרחמים דכתיב לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו דייקא, וכתיב רוממות אל בגרונם זה חסד, בו לעשות נקמה בגוים וכו', 
רבון כל העולמים ליחודך אנו מצפים, עננו באמתך שאתה אלהים אמת ואין זולתך, ה' אל תאחר,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה שמ"ט:
אל אחד יחיד ומיוחד!
הרי השכינה ישנה בגלות בשס"ה גבורות שתלוים עליה שהם שס"ה ימות החמה, בהם אין לך יום שאין ברכתו מרובה מחבירו, בזמן שאותו השמש מתמלא מאור העליון, נא' בו וכאור בקר יזרח שמש, לא נראה אדמימות שלו אלא אור מתוק שאין מי שיקום בו, באותו הזמן בקר לא עבות שעבים אלו לא נמצאים, ובזמן שאור לא מתתקף בו לא ממנו כמה עבים נמצאים ושמש ממעט אורו ונראה באותם העבים (אדם) [אדום] בגבורה שלו לפיכך אני ישנה ודאי, אבל יום א' הוא שהוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, מצד יחוד שלך שלא משתנה כלל, זה נשאר תמיד, ואותם שמתקנים לה לשכינתך ממנו נוטלים וזה הוא שנא' כי יום נקם בלבי, וזה ולבי ער, ותורה כאן מתחזקת בכ"ז אותיות שלה שהם זך, ועולים לחושבן ער, בהם היא רועה להם לישראל מצד צדיק שנא' בו היה רועה את אחיו בצאן, וביחוד שלך מתחזקת שלא להתחלש בגלות כלל, שהרי (בדברים) [בדרכים] אחרים כתיב, השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו וכו' שלא לדחוק את הקץ אבל בתורה אדרבא ולבי ער,
רבון כל העולמים הרי אנו בתורתך עוסקים בסוד יחודך, ומשתדלים לתקן לה לשכינתך ואתה מקבל עבודה שלנו באמתת יחודך, כמו שאנו מקוים באמת, עננו ה' עננו, ה' אל תאחר,
לישועתך קויתי ה'!

תפילה שר"ד: 
אל אחד יחיד ומיוחד!
הרי גבור אתה בכל מיני גבורות, בהם לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים, ואם ס"מ הרשע חושב להתקרב אל גבול הקדושה ח"ו הרי ג' חצים יהיו נזרקים בו, (ש)הרי חצי מיצחק, נשאר ק' שנא' בה ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', שהרי מיד שס"מ עובר מן העולם, אין עוד קללה בעולם, אלא ברכה מזדמנת, שנא' בה ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ועשו לא ישלוט בעולם, אלא ראש שלו יהיה ניתז ונכלל בחיקו של יצחק, וזה חיק דיצחק, נשאר צ' שהיא צדיק חי עולמים יוסף שיורש אותו, וכן אמרו אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של יוסף, מיד בכור שורו הדר לו וקרני ראם וכו' מיד צמח צדיק מתחתיו יצמח, שזה צדיק שבה עתידים ישראל להגאל גאולה אחרונה, שנא' בה צבי לצדיק, ובתחלה צ', בה ועת צרה היא ליעקב, אח"כ וממנה יושע, וממנה דייקא, צמח צדיק, צבי לצדיק, מיד מכנף הארץ זמירות שמענו, לפי שעת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, שעומד לכרות ראשו של עשו הרשע, משם והלאה ישארו א"ה בלא ראש ותתבטל מהם כל מלוכה, אלא ועלו מושיעים וכו' והיתה לה' המלוכה, וכמו שבשעה שנפל הראש של ישראל למטה ניטל מהם כל שררה, כך בשעה שיחתך ראש זה מא"ה, תנטל מהם כל שררה, אבל ראש ישראל לא נחתכה אלא נפלה, וע"כ היא חוזרת למקומה דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, אבל א"ה תשקע ולא תוסיף שהרי אין להם עוד מלוכה כלל אלא כי לה' המלוכה ומושל בגוים, מיד והיה ה' למלך וכו' שלא יהיה אלא מלך א' שולט על הכל ביחוד שלך,
רבון כל העולמים הרי ליחודך כל תקותנו באמת, שמחנו בגילוי יחודך שנשמח באמתך, כמו שאנו מקוים לך לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך, עננו ואל תאחר, עשה באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו, ה' אל תאחר,
לישועתך קויתי ה'!





הרב קוק מזהיר לעלות לארץ ישראל


הרב קוק מזהיר לעלות לארץ ישראל



בזמן עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, שנתיים לפני מותו, נשא הרב קוק דרשה בחורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בה הוא מדבר על השואה האיומה שש שנים לפני שהחלה.

בדברים אלה הצטרף הרב קוק לחזונם ולבקשותיהם של רבים מאבות הציונות ש...קראו לבני הגולה לשוב לארצם.

"...אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו" (ברכות פ"ו, מ"ד)" (מאמרי הראי"ה א', עמ' 268-269).


מועדי הראי"ה (עמ' קמט') - ״דעתך לחזור? הלא זה חוסר - דעת!"

איש מחלקת־העליה, ר׳ ברוך דובדבני הי״ו, מספר על הד־קול דברו של מרן הרב זצ״ל, שהגיע אליו מפי יהודי פליט־השואה, ביום קור וכפור בווארשא:

היה זה בחורף שנת תשט״ז, לאחר מבצע סיני. באותו זמן נחתם הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית־המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין יהודים ולא יהודים שהיו אזרחי פולין ב־1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אח״כ לישראל.

עלתה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.

היה זה באחד הימים בבקר בחדש דצמבר, כאשר מידות הקור הגיעו בווארשא ל־19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיא ורוצים לעלות לארץ ישראל. נעצרתי על ידם ושוחחתי עם כל אחד מהם ארוכות, והלב היה כה שמח שלא הרגשנו בכפור.

בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, שחוף עצמות, שלא היה כמעט בשר על גופו. עינים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח אתי, והוא מחכה רק שאגמור את שיחותי עם האנשים האחרים. לאחר שגמרתי את השיחות, ניגש אלי האיש ושאל אותי אם אני מירושלים אמרתי: כן, ואז הוסיף לשאול אותי אם הכרתי בירושלים את מרן הרב קוק זצ״ל? עניתי לו שעוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו. ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו והמשיך להתייפח. לאחר שנרגע מהבכי סיפר לי את סיפורו:

היה זה בשנות ה20 הראשונות ואני הייתי תעשיין גדול באחת מערי התעשייה המפורסמות בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ״ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ ולחשוב על השתקעותי בה. לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתיו כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך: תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד כמו כל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה שבועות לפני החג, אכנס אפוא אל הרב שנית ואשאל שוב השאלה בצורה מעשית.

ואמנם סמוך לחג נכנסתי אליו ושאלתיו את השאלה הנ״ל. על זה ענה לי הרב בקפדנות ואמר: ״הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי הפסח לחסל שם את עניניך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב״. אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי וחשבתי ובסופו של דבר דעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר-דעת!...

המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול - הרב, חזרתי לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שיכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת!...


33 שנה לפני השואה הרב קוק צועק מקירות ליבו לעלות לארץ ישראל - ישראל הצילו את נפשותיכם.

אוצרות הראי"ה (מאמרי ארץ ישראל / ג. הקריאה הגדולה לארץ ישראל):

את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול, ולא יסף. באו לארץ ישראל אחים נעימים באו לארץ, ישראל הצילו את נפשותיכם. את נפש דורותיכם, ואת נפש, עמנו כולו. הצילוהו משוממות וטמיון, הצילוהו מרקב והשפלה, הצילוהו מכל טומאה ורשעה, מכל צרה וצוקה שהוא, עלול אליהם בכל, ארצות העמים בלי הבדל והפרש.

בואו לארץ ישראל, נקרא בקול נורא ומרעיש, בקול רעם ורעש גדול בקול מחולל סערה ומרגיז שמים וארץ, בקול קורע כל קירות לב. המלטו על נפשכם ובאו לארץ ישראל.

קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא. מקבץ אותנו הוא מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא: אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, באו לארץ ישראל הלקטו לאחד אחד (ישעיה כז, יב).

אל תמתינו על סדרים ודברים רשמיים, אל תמתינו על רשיונות מרעישים ומפורסמים.

עשו מה שתוכלו, המלטו והאספו, באו לארץ ישראל. סלו סולו המסילה, בעד עמנו האהוב והנדכא, הראו לו בפועל שדרכו כבר מוכנת היא לפניו וסלולה, אין לו מה "להתישב" [הערה: לשהות ולהתבונן] אין לו מה לדרוש, אין לו דרכים ונתיבות רבים, דרך אחד יש לפניו ודוקא בה ילך, ובה הוא מוכרח ללכת, דוקא לארץ ישראל.

הנצנים נראו בארץ. באו, אחים יקרים, וראו איך שושנת יעקב מתחלת לפרוח על אדמת הקודש, באו לראות איך רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים לכבוד ועוז.

התדעו אתם, אחים אהובים, אחים אומללים יושבי ארצות מאפליות, את האוצר הגדול של הקדושה והמנוחה, של העונג והשלוה של רוממות הרוח של גדולת הנפש של קדושת החיים, של אדירות הרעיון ועדינות הרגש שיש בכל לב של ישראל היושב בארץ ישראל? הוי, אחים יקרים, התוכלו גם לשער אפילו מעט מהרבה מחיבת ארץ חמדה חיבת קודש, וחמדת עולמים, הארץ כי טוב, מנוחה כי נעמה?!

באו לארץ ישראל, באו וראו הדר ארץ חמדה, הדר הכרמל והשרון, הדר שמי התכלת הנאים והיפים, הדר האויר הצח, הטהור וממוזג השורר בהודו והדרו גם בתקופת טבת, באו והתענגו ושישו משוש על ארץ חמדה הנאה והמעונגה, ארץ החיים שאוירה הוא חיי נשמות, מה יפית ומה נעמת!

באו לארץ ישראל, באו וראו "ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה" (ישעיה סו, יד).

באו וראו איך עמנו, האהוב והיקר, מחדש כנשר את נעוריו, איך הוא מתחיל פושט ברווחה את עצמותיו הכואבות והמפוצחות מימי נידודו וגלותו המרה, באו וראו איך מתרגל הוא לזקוף כתמר את קומתו, באו וחושו, איך הוא מעודד את רוחו בזכרו את חסנו וגאונו, בזכרו את הודו ותפארתו על כל צעד ושעל.

באו והתענגו עלי זכרונות טובים מיין הטוב, המגדילים את הנפש ומרחיבים את הדעת, זכרונות מלכים ושרים, זכרונות גבורים ונביאים, זכרונות תפארת ועוז גדולה והוד. באו לארץ ישראל, פה תראו חזות הכל, פה תדעו שאתם חיים, חיים שהם ראויים לשמם בארץ החיים.

עתה הגיע זמן תקומת היהדות בארץ ישראל, ההכרח לשוב לארץ אבות יקיף את כל המצבים של האומה, בין החמריים בין הרוחניים, וביותר האחרונים. המהפכה הרוסית פעלה ותפעל על סכנת מצב היהדות בכנסת ישראל שברוסיא, ומשם הפעולה חוזרת על כל העולם העברי, כמעט, לפי ערך של הרבוי הגדול של האומה אשר שם, אולי יותר עוד ממה שפעלה להרע על הדת והיהדות המהפכה הצרפתית, ע"י גלגולי סיבותיה מאז עד ימינו אלה. כח מכריע גדול היה בעולמנו מצבה הרוחני של היהדות שהיה חזק ברוסיא. עתה נמוג והולך הוא היסוד האדיר הזה. וכל זה מביא לנו מחשבה מחרידה מאד. אבל ג"כ הכרח להסב. עינינו לקרן האורה.

מעת גלינו מארצנו, הלכה התורה עם ישראל בגולה, נדדה מבבל לצרפת, לספרד, לאשכנז, לפולין, לרוסיא ועוד. ועתה מה נשמח, אם נוכל לאמר שהיא שבה למקומה הראשון לארץ ישראל, יחד עם ישראל ההולך ומתרבה על אדמת הקודש. ועתה מי הוא העיור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו להיות פועל עם אל? "ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז).

מי יוכל להפטר מלסבב מצדו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, ליישבה בעסקים ובנינים, בקניית קרקעות, בנטיעות ובזריעה, ובכל דבר שהוא מקור חיי יישוב נכון ומסודר.

גדולה עלינו החובה לעורר את האהבה הישנה לציון, האהבה הנצחית שכאז מימים מקדם כן עתה בוערת היא בלבת אש קודש בלבב בני עמנו בכל מקום שהם. עלינו ללחום בכל עוז בשנאת אה"ק שהתחילה להכנס בפרטים מקרבנו. עלינו להשמיד בזרוע עוז רוחני ובקדושת עולמים של ארץ חמדה את הזוהמא של המרגלים, שדוקא במועד לחננה התחילה להתנער מעט. המרגליות [לשון מרגלים] היא מתאבקת בשארית כוחה, אמנם נוכל לאמר בבטחה בגאון שם ד' אלוהי עולם הבוחר בארץ חמדה, שהיא דומה להתאמצות האחרונה של הפתילה, המתנשאת למעלה טרם תכבה כליל. עוז חיבת אה"ק אהבת ציון וירושלים, תרוץ ארחה, ותאיר כשמש בגבורתה את כל נאות יעקב. בחבלי אדם ועבותות אהבה תמשכם כולם, כל בניה, לארץ חמדה לבית חייהם.

דבר אלוהינו יקום לעולם. קדושת ארץ חמדה וחיבתה לא נשתנתה ולא תשתנה. כל המאורעות המרים, שבאו כתומם (ישעיה מז, ט) על אדמת הקודש, בין המאורעות החמריים. בין הרוחניים, שלפי מבט העין הקלוש היו יכולים למעט את אהבתה וכבודה, להרחיקה מלב ולהשניאה ח"ו, לא יכלו לה. לא יכלו כל שממותיה וחרבותיה, כי אם להוסיף לה אהבה על אהבתה, אהבת חמלה לאם אומללה, נוסף על אהבת כבוד ויקר לגברת ממלכות. וכשם שלא יוכל כל חורבן חומרי למעט את האהבה, ולכבות את אש החיבה הקדושה והעמוקה, הלוהטת בנשמת האומה כולה פנימה לארץ חמדה, כן לא תוכל ג"כ כל שאיה רוחנית גם אמיתית וק"ו מדומה, למעט את עז אהבת אומן לארץ צבי, לארץ חיים. אם הגערה, הנבואית האיומה ומחרידה, הגערה שיכולה באמת להקפיא כקרח גם את דם הלב היותר רותח וחם לאהבת ציון וירושלים, הנזיפה הנוראה האומרת בחמת אלוהים "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה, להסירה מעל פני" (ירמיהו לב, לא). אם קובעת כוס תרעלה זו, לא הספיקה לצנן את חם אהבת קודש, העומדת לעד לציון ולמקראיה, רק לשוא נפחד שיוכל שום קלקול מעמד, שום המעדת רגל, לרופף עוד את הקשר הנאמן העומד וקיים לעד, בחרצובות אלוהיות העומדות נצח סלה. הם יעברו כצל עב קל על השמש בעז גבורתה, ואור אהבת ציון וחמדת ארץ חמדה יאיר באור שבעתיים, ילהיב כל, לב וירומם כל רוח, יקדש ויעודד.

לשוא יתאוננו המתאוננים, מכל הצדדים האוהבים והאויבים על מהלכה של הפעולה המעשית להתישבות אחינו על אדמת הקודש, שלא גדול עוד ערכה. טרוטי עיניים אלה אינם רואים את האור, אינם מרגישים אותו. אינם מכירים את אוצר החיים הגדול והאדיר שיש לנו גם עתה בארץ חמדתנו, אינם מכירים את כח הצומח האדיר והנאור שכבר חבוי ואצור בקרבו, אינם מכירים את השפעתו הגדולה של זה הקהל הקטן היושב על אדמתו, אדמת קודש. אינם מכירים, בשביל שאינם למודים להכיר את התוך, את הנולד, הם יכולים רק, להתפעל מציורים של גוונים קורעי עיניים, "משפעת קלגסים וקול צווחות" (סוטה מב.). אבל אינם יכולים להכיר את הדר החיים של הקדושה השאננה, את המנוחה הפנימית ואת האור המאיר בשלוה ובטחה גנוזה, השורה בעצם קדושתו בכנסת ישראל כולה היושבת על אדמת הקודש. הה, עיורים, מי יתן לכם עיניים לראות בלב פנימה, הוי יושבי ארצות חשוכות, התוכלו גם לשער ולהכיל את גאון הקדושה, את ששון העולמים, את שפע נחלי העדנים השוטף בקרב הלב של בן ישראל היושב על אדמת הקודש? הטעמתם טעם גן עדן זה? הוי אחים נדכאים ואומללים, לבי לבי עליכם, מעי מעי עליכם. הקשיבו ושמעו. שמעו ותחי נפשכם. תחת עלפת התוגה, הגלויה והנסתרת, למראה החורבן והשממה, למראה מהפכת הזרים. למראה כל הוד וכל קודש הנתוץ והרטוש, תחת אדר יגון זה אור נוגה מאיר, אור משיב נפש ומשלם ניחומים, אור מאזר חיל ומושיט תקוה, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו" (ישעיה סו, יג).

דברי ראי"ה, יפו, שנת תרס"ז


להלן דברי רמ"צ נריה, בספרו "חיי הראי"ה" (עמ' קצב, קצג) המביא עדות ממי שהיה נוכח אצל הראי"ה כשבאו להפרד ממנו רבנים מרומניא שבאו לבקר בארץ, בשנת תרצ"ג.:

"הרב דיבר ברטט על העובדא המצערת שאין אנשי התורה מעודדים את הציבור החרדי בתפוצות לעלות לא"י. ואמר לי: "תמסרו לכל הרבנים והצדיקים, הם עתידים ליתן את הדין. בא אליהם יהודי להתיעץ לאן להגר [לנדוד], ושולחים הם אותו לכל הרי חושך [הערה: שמא כוונתו לארה"ב, שהוא סמל לשפל המדריגה], רק לא לא"י. תאמרו להם שהם יצטרכו למסור על כך דין וחשבון!" עכ"ל.

יום ראשון, 23 באפריל 2017

ממשבר למבשר

ממשבר למבשר


ירמיהו (ל,ז): "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"!

מעשה שהיה עם "השדה חמד" – רבי חזקיהו מדיני:

מרכבה הדורה עצרה בוקר אחד ליד בית רבה של קרסו-בזאר (כיום בילוהירסק) שבחצי האי קרים. זה היה ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני, מחבר 'שדי חמד'. שני האישים שירדו מן המרכבה נראו אנשים נכבדים ורמי דרג. בני הבית הופתעו לראות את הבאים, והזמינו אותם להיכנס פנימה.

רבי חזקיהו מדיני נקרא לפני כמאתיים וארבעים שנה על-ידי יהודי חצי האי קרים לבוא מאיסטנבול שבטורקיה לכהן ברבנות העיר. באותם ימים סבלו יהודי האזור מניסיונות בלתי-פוסקים מצד הקראים להשפיע עליהם לאמץ את האמונה הקראית, שאינה מאמינה בתורה שבעל-פה.

רבי חזקיהו מדיני נענה להזמנה ושם לו למטרה להיאבק בהשפעה הקראית ולעשות הכול כדי שתושבי העיר היהודים יישארו נאמנים לדתם.

מנהיגותו הרמה והשפעתו הרחבה היו לצנינים בעיני מנהיגי הקראים. מנהיגם, אבן-רשף שמו, פרסם מאמר ובו טען כי יהודי קרים אינם יהודים כלל, אלא צאצאי הקראים.

הוא הציג שלוש הוכחות 'חותכות': האחת, מנהגם לשבת על רצפת בית-הכנסת בעת התפילה, כמנהג הקראים. השנייה, כי אין להם שפה מיוחדת כשאר יהודי העולם, כגון יידיש של האשכנזים ולדינו של הספרדים. והשלישית, עובדת הימצאותם של ספרי הקראים בבתי-הכנסת.

דברי אבן-רשף הדאיגו מאוד את הרב מדיני, אשר חשש כי עלולים להימצא יהודים שישתכנעו מהוכחותיו, יתערבבו עם משפחות הקראים, וכך עלולה הקהילה כולה להינתק מעם ישראל.

הוא פרסם מכתב ובו הפריך את ה'הוכחות' של הקראים. ראשית, הבהיר, גם בירושלים נהגו לשבת על הרצפה בבתי-כנסת של הספרדים, ואף הרמב"ם מזכיר בהלכותיו כי "נוהגים כל ישראל בספרד ובמערב... להציע בקרקעין מחצלות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבים על כיסאות".

את ההוכחה השנייה הפריך בהביאו דוגמאות מקהילות רבות בעולם המדברות בשפת המקום, כמו יהודי מרוקו, דמשק ועוד.

את הטענה השלישית הדף בהוכחה פשוטה, כי באותם בתי-כנסת שבהם נמצאו ספרי הקראים מצויים גם כל ספרי ההלכה מן התורה שבעל-פה, מה שלא יימצא בשום פנים בבתי תפילתם של הקראים.

אבן-רשף נוכח כי מזימתו סוכלה, ובמהרה הגיע למסקנה כי יש לסלק את רבה של קרסו-בזאר מהמקום. כל עוד הרב מדיני מנהיג את הקהילה היהודית, לא תצליח התעמולה הקראית לעשות נפשות בקרב יהודי קרים.

ההזדמנות לביצוע המזימה הגיעה במהרה. השלטון הרוסי פרסם חוק האוסר על מי שאינו אזרח קרים להתגורר במקום. אבן-רשף ואחד מאנשיו החליטו להשתמש בחוק הזה כדי לגרום לגירושו של הרב מהמקום.

מיהרו השניים אל בית השר הממונה מטעם השלטון על חצי האי. בהציגם את עצמם כנתינים תמימים, הדורשים את טובת המדינה, ביקשו ליידע את השר כי רבה של קרסו-בזאר הוא ממוצא טורקי וכי אינו אזרח המדינה, ועל-כן שהייתו במקום אינה חוקית. השר הודה להם על המידע ופטרם לדרכם.

השר מיהר לשגר רץ מיוחד כדי להזמין את הממונה על מחוז קרסו-בזאר לבוא אליו. מבוהל מהזמנת הפתע הדחופה מיהר הממונה לבוא אל לשכת השר. הוא היה שרוי במתח רב, אולם כאשר שמע במה מדובר נרגע מיד.

הממונה הזדקף אל מול השר והשיב: "לא חשבתי לרגע לפגוע ברבה של קרסו-בזאר, כי איש אלוקים קדוש הוא, מופלא במידותיו הטובות, וטוב הוא לכלל האוכלוסייה. כל רואיו, אף שאינם יהודים, מעריצים את האיש".

הממונה האזורי הוסיף להלל ולשבח את הרב, ובינתיים פג כעסו של השר והתחלף בסקרנות להכיר את האיש ולראותו מקרוב. בסיום הפגישה הודיע השר לממונה כי הוא מבקש לנסוע עמו אל ביתו של הרב כדי לפוגשו.

עלו השניים אל מרכבתו של השר ויצאו אל ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני. מיד בכניסתם אל ביתו של הרב חש השר בצניעות ובשלווה האופפות את הבית. כשפתחו את דלת חדרו של הרב, ראו כי ה'שדי חמד' שקוע בעיונו בספרים שנערמו על שולחנו, ואף לא שם לב לנכנסים.

האורחים ניצלו את הדקות כדי להתבונן בפני האיש המפיקות חכמה והדר בלתי-רגילים. גם זקנו הארוך שיווה לו מראה של מלאך אלוקים. השר השתכנע מיד כי אכן זה איש מורם מעם, משכמו ומעלה.

כעבור זמן-מה נשא רבי חזקיהו את עיניו והבחין באורחים. מיד קיבלם בכבוד גדול ובהארת פנים. לממונה המחוזי כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב, ועתה הציג לפניו את השר. הפגישה עשתה רושם כביר על השר, עד שבסיומה קם בהתלהבות ואמר:

"יֵדע הרב כי בתחילה הזמנתי אליי את הממונה המחוזי מתוך כוונה להורידך מכהונתך ולהביא לידי גירושך מקרים ומרוסיה, אולם עתה אדרוש לתת לרב רישיון מיוחד מאת הצאר ירום הודו להמשיך בתפקידו". השניים נפרדו מן הרב בחיבה, והוא יצא לכבדם וללוותם.

כעבור זמן הגיעה אל בית הרב מעטפה ממשלתית חתומה, ובה רישיון מיוחד המאשר לו להתהלך בכל מרחבי קרים ורוסיה בלי הגבלה. בתסכול רב נוכחו הקראים כי דווקא מלחמתם נגד הרב, היא שהביאה לידי הרמת קרנו וחיזוק מעמדו בעיני היהודים ואף בעיני השלטונות. (על פי גליונות חב''ד)

הקדמת הזוהר (ד.): "מָאן מִנְכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירָא לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוֹן הָכָא".

ר' צדוק (דובר צדק סימן ד'): "לעולם לא הגיעו ישראל בכלל ואדם פרטי בפרט לאיזו שלמות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם".

פנקסי הראי"ה (א עמ' תנט): "לא נבראו עיכובים בעולם כדי לעכב בין גשמיים בין רוחניים אלא כדי לחזק עוד יותר ויותר את זרם האורה ואת גדולת החיים".

עין אי"ה (ברכות פרק ט' פס' רצד): "כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו".

עין אי"ה (ברכות פרק ג' א'): "יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות. וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל".

מכות (כד:): "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

מהר"ל (נצח ישראל כו'): "פעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן.

כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקנות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשיממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור".

רק בזכות ההעדר מגיעה הבניה, וכפי גודל ההעדר כך תהיה גודל הבניה!

השולף המהיר בטבע: לוז המכשפה הסיני:

לוז המכשפה הסיני (Hamamlis mollis) מעיף את זרעיו בעוצמה של קליעי אקדח ובמהירות של 45 קמ"ש (12.3 מטרים לשנייה). במחקר שפורסם לאחרונה בחנו חוקרים מגרמניה את ירי הזרעים בעזרת דימות תהודה מגנטית (MRI) ומצלמות מהירות, כדי לפענח את המנגנון המתוחכם שעומד מאחוריו.

מנגנון ירי הזרעים של לוז המכשפה הסיני מבוסס על מחיצת הזרעים החוצה בידי הקליפה. תחילה החלק החיצוני של הקליפה (אקזוקרפ), שעשוי מרקמה בשרנית כמו של פרי, מתייבש והקליפה נפתחת כהכנה לירי. בינתיים, חלקה הפנימי של הקליפה (אנדוקרפ), שעשוי מרשת של סיבים, מתעוות ולוחץ על הזרע כלפי חוץ. רשת הסיבים בנויה כך שבתהליך ההתייבשות נוצרת מעין טבעת צרה של סיבים שמתכווצת ומחזיקה את הזרע במקומו.

בהמשך ההתייבשות הקליפה מתעוותת ושני הכוחות פועלים זה נגד זה - הסיבים בחלק התחתון מתכווצים ולוחצים על הזרע, והטבעת הסיבית בקליפה מחזיקה אותו במקום. אפשר לדמיין את זה כאילו הזרע תפוס במקום כשקפיץ הולך ונמתח מתחתיו, צובר אנרגיה, עד שהטבעת נפרצת והזרע נורה החוצה במהירות שעשויה להגיע ל-45 קמ"ש. יריית הזרע גם מלווה בקול נפץ עז שנוצר כשרשת הסיבים שמחזיקה את הזרע נקרעת.

החוקרים סימנו נקודה לבנה על הזרע וצילמו את תהליך השיגור במצלמה מהירה, וכך גילו שהזרע המשוגר גם מסתובב סביב עצמו בקצב של יותר מ-400 סיבובים בשנייה. בסריקות ה-MRI שביצעו נמצא שיש לזרע מעין בליטה צרה לאורכו, שהקליפה לוחצת עליה בצורה לא מאוזנת משני הצדדים, כך שהזרע מקבל גם תנועה סיבובית בעת שיגורו. הסיבוב סביב עצמו מייצב את הזרע במעופו, בדומה למה שעושה רובה עם קנה מחורק (בעל חריצים סלילוניים), שמסובב את הקליע במהלך הירי. החוקרים חישבו שהעץ מסוגל לירות את זרעיו למרחק של 18 מטר, מה שבהחלט עשוי לספק לו יתרון בהתפשטות בתוך יערות צפופים.


המבנה המתוחכם של קליפות הזרעים של לוז המכשפה הסיני גורם לזרעים להיפלט במהירות רבה ובקצב סיבוב אדיר. מרשימה אף יותר העובדה שכל זה מתאפשר בזכות מנגנון פשוט אחד שמפעיל כוח על הזרע – תהליך ההתייבשות של הפרי.

 ליקוטי מוהר"ן (ב,מח):
"דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד
וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים
שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיך לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים
וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים
וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם מֵאָה שָׁנִים
וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר
וְאַחַר כָּך בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים
הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין אוֹרְמַאטְיֶע
וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב".

מאמרי הראי"ה (עמ' 360): "וכל מי שהוא עוקב אחר סדרי הישוב מראשית צעדיו עד עכשיו יכול הוא לראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה וצעד של דליגה לטובה יוצא מכל משבר".

רמח"ל (קל"ח פתח מט'): "וצריך שזה הרע יחזור לטוב, שיהיה ענינו טוב.. והיינו שיהיה החיסרון המתוקן - שהוא עצמו יהיה גורם גילוי השלמות יותר בכח. אדרבא, כל מה שהרע מתחזק - רוצה לומר ששלמות יותר גדול רוצה להתגלות. וזה פשוט, השלמות - רוצה לומר מה שמתקן החסרונות, והשלמות הוא יותר גדול כשהוא מתקן חסרון יותר גדול. אם כן, כשרצה הרצון העליון לגלות שלמותו הגדול מאוד, צריך שיגלה בתחילה החיסרון הגדול מאוד. וזה רוצה לומר גילוי השלמות עצמו, כי אי אפשר להבין השלמות בלא חסרון שקודם לו, שהשלמות מתקן אותו. אם כן כשרוצה לגלות הכח השלם והנכבד מאוד, שבו תענוג הנשמות תענוג גדול מאוד, אי אפשר כי אם שיגלה בתחילה חסרון הגדול מאוד, כי כפי החיסרון שמתגלה - כך מדרגות השלמות שמתגלה בסופו. ובחסרון היותר גדול מתגלה כח היותר שלם. ולא תאמר - יותר טוב היה אם לא היה חסרון, והיה בתחילה הטוב שעתיד להיות לבסוף. כי אינו כך, כי שלמות אינו רוצה לומר - טוב סתם, אלא רוצה לומר תיקון חסרון. ואם לא היה חסרון - לא היה מתגלה שלמות, אלא טוב. אך תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב, אלא בשלמות, שהוא עניין יחודו".

רמח"ל (קל"ח פתח ל): "... מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון שימצא אחר כל הענינים. ולא היה השלמות שפעל, בשום זמן ובשום פעם, אלא אדרבא דרך הסיבוב הוא זה - להתקרב פעם אל הקלקול פעם אל התיקון, ואחר שנתקרב גם אל התיקון - חוזר לקלקול... אחר השלמות לא יהיה קלקול כלל, כי כבר נח הגלגל מתנועתו, ונתברר האמת...".

הרמח"ל משתמש כאן בדימוי של גלגל, בכל חצי סיבוב שהגלגל מסתובב נקודה שהיתה למעלה עוברת למטה ונקודה שהיתה מקדימה עברה אחורה, אבל הגלגל התקדם בחצי סיבוב!!!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״.

התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור[1].

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות.

אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה.

הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משבר יוצר גבורה!

גבורה פירושה עצירת השפע האלוקי והתעוררות האדם לפעולה, מלמטה למעלה. העמל והיגיעה של האדם מבטאים את מידת הגבורה.


משברים בבניין הארץ:

עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?
הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח.
ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד.
כמו מסע שהגיע לבסיס ואז המ"מ ממשיך ליציאה השניה מהבסיס וממשיך את המסע הלאה... זאת הנקודה שהרבה נופלים מיאוש...
לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב.
ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו.
הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל - ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהלים קלב,ג-ה).
זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך.
כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

הרב קוק (אורות התחיה מד): "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. 
השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. 
הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם."

יה"ר שנראה את רוח הגבורה מפעמת בעמ"י ביתר עז וביתר תוקף - להשליט ריבונות אמיתית על כל חלקי ארצנו הקדושה, לגרש את כל שונאי ישראל (מבפנים ומבחוץ) ממנה, ולכונן את בית המקדש על מכונו בב"א.






[1] אגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות:
״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.
אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).
בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.
החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע.
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: