פרשת בשלח - לראות, להכיר, לשיר!

לראות, להכיר, לשיר!

אבות דרבי נתן[1] (לג,ב): "בשעה שעמדו אבותינו על הים, אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים. נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר, (חבקוק ג) "נקבת במטיו ראש פרזיו".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר, (תהלים עח) "בקע ים ויעבירם" ונאמר (ישעיה סג) "כבהמה בבקעה תרד".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר, (תהלים קלו) "לגוזר ים סוף לגזרים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר. נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנאמר, (חבקוק ג) "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (תהלים קו) "ויוליכם בתהומות כמדבר".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (שם עד) "אתה פוררת בעזך ים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים. נטל המטה והכה על הים ונעשה סלעים סלעים, שנאמר, (שם) "אתה שברת ראשי תנינים על המים" והיכן משברין ראשי תנינים, הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה, נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה יבשה. שנאמר, (שם סו) "הפך ים ליבשה" ואומר (שמות יד) "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה חומות. שנאמר, (שם יד) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נאדות. שנאמר, (שם טו) נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש וליחכתן, שנאמר, (ישעיה סד) "כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך". והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם שנאמר, (דברים לב) "ויניקהו דבש מסלע".

איך אנחנו יודעים שזה אמיתי? כי מדובר ביהודים....

אבל איך יכול להיות דבר כזה שבאמצע המאורע הכי חשוב בהסטוריה מקטרים? באמצע גאולה???

איך יכול להיות? - הנה, היום קורה אותו דבר, אנחנו עוברים מאורעות שהם גדולים בהרבה מיציאת מצרים:

שם יצאנו ממדינה אחת, היום מיותר מ 150 מדינות.

היום זו גאולה שאין אחריה גלות.

היום זה בדרך הטבע ולא נס גלוי

היום זה אחרי 2000 שנה ולא אחרי 210

והנה אנחנו עדיין מקטרים ולא מודים כמעט על המאורעות העצומים האלו...

הרב שמואל אליהו שליט"א (קול צופייך תצוה-זכור התשפ"ג): על החושך של תחילת הגאולה מלמדת הגמרא (חולין קלט:) כי אסתר רמוזה בפסוק (דברים לא,יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

שואל הרמב"ן: והלא לפני כן כתוב "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", אם ישראל חזרו בתשובה למה צריך הסתר פנים?

משיב הרמב"ן כי לא מדובר בהסתר של גלות אלא בהסתר של גאולה - "כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו".

את 'שירת הים'[2] צריך לומר בשמחה (משנה ברורה נא ס"ק יז), "וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים. והאומר בשמחה – מוחלין לו עוונותיו".

כיצד ייתכן שאמירת פסוקים אלו בשמחה – גורמת למחילת עוונותיו של אדם?

המדרש (תנחומא, וזאת הברכה, ז) מגדיר מיהו אדם רשע ומיהו אדם צדיק בהגדרות שאינן כל כך מקובלות במחוזותינו.

רשע, אומר המדרש, הוא אדם הרואה את השמש זורחת אבל אינו מברך את ברכת 'יוצר אור', רואה את השמש שוקעת אבל אינו מברך את ברכת 'מעריב ערבים';

צדיק, לעומת זאת, הוא אדם המברך על כל דבר ודבר.

לפי המדרש, הגדרת רשע וצדיק אינה מתייחסת דווקא להנחת תפילין וללבישת ציצית, אלא מדובר בעמדת החיים של האדם.

כך, למשל, יכול אדם להניח תפילין, ללבוש ציצית, לשמור שבת, להקפיד על דיני כשרות, לטבול במקווה וכו' וכו', אך אם הוא רואה חמה זורחת או שוקעת ואינו מברך – המדרש מגדיר אותו בתור אדם רשע.

זאת מאחר ועמדת החיים של אדם זה היא עמדה המסתכלת על 'חצי הכוס הריקה', ולכן הוא אינו מברך.

לעומת זאת, אדם צדיק הוא אדם המסתכל על 'חצי הכוס המלאה', הוא מודה לקב"ה ומתוך כך מברך על כל דבר ודבר.

לכן אומרת הגמרא שהיצר הרע דומה לזבוב (ברכות סא, א), ומסביר הגר"א שהזבוב תמיד מתמקד בלכלוך. יכול הזבוב לעוף להנאתו באולם רחב ידיים נקי ומצוחצח, אבל הוא יחפש את הלכלוך – ובו הוא יתמקד. זהו היצר הרע, וזוהי הרשעות: לא להודות לקב"ה על כל הטוב שנתן לנו, אלא תמיד להתמקד ברע, במה שחסר...

יחד עם זאת, איננו נאיביים, ואין אנו אומרים שהכל נפלא ומקסים, וכפי שכבר אמר החכם מכל אדם: "יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג,לא), כלומר רק אדם שיכור אומר שהכל טוב...

לא! יש רע בעולם, וכל אדם ירד לעולם הזה עם 'החבילה' שלו ועם הבעיות איתן הוא צריך להתמודד, אבל השאלה היא במה האדם ממקד את מבטו.

נקודת המבט היא זו שמגדירה את הצדיק לעומת הרשע.

את 'שירת הים' אי אפשר לומר בשמחה אם עמדת החיים של האדם היא עצובה ופסימית. רק אדם אופטימי, המתמקד בצדדים הטובים, המסתכל על כל הטוב שהקב"ה נותן לו - רק אדם שכזה יכול לשיר את שירת הים בשמחה.

הוא קם בכל בוקר ושר בקול רם לה': "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ ... מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" וגו'.

זהו אדם צדיק, שכל עוונותיו נמחלין, וגם אם קרה ואדם זה חטא ועבר עבירות כאלו ואחרות, וגם אם אדם זה יזדקק לטיפול אלוהי כדי להתנקות מן הרע שעשה - הרי ש'בשורה התחתונה' אדם זה הינו צדיק, ולכן כל עוונותיו נמחלין!

---

[1] הרב אורי שרקי באילת לרבני קהילות.

[2] חגי שטיימלר.

פרשת ויחי - ברוך ה' אני נושם!

ברוך ה' אני נושם!

אנו מודים לבורא יתברך, כל אחד מאתנו, על אין ספור דברים. אבל אם נדרש לנקוב בדבר אחד, בדבר הבולט ביותר: תודה לך ה׳ על — על מה? יעצום כל אחד עיניו, יחשוב לרגע. על מה יבחר להודות. על המשפחה, על הנחת, על הפרנסה, על הדירה, על מה? אל תחפזו, תחשבו ותחליטו. החלטתם?

יעקב אבינו, בחיר האבות, על סף מאה וחמישים שנות חיים. שבע עשרה שנותיו האחרונות היו בטובה מעין העולם הבא, עד שהשכיחו ממנו כל שנות הרעה (תנא דבי אליהו רבה ה'). השבטים הקדושים כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו (בראשית רבה עט,א). כשלוקחים בחשבון שאת החיים הוא התחיל ביחד עם עשו הרשע שרק רצה לחסל אותו, בהחלט יש לו על מה להודות!

וכשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, פתח ואמר: ״הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (בראשית מח,טו) . ותרגומו: "דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין" - הזן אותי מהוולדי ועד היום הזה!

כותב ה״כלי יקר״: ״מעודי״ מספרו מאה ושלושים, כמספר שנות חייו עד ירידתו למצרים  ״הזה״ מספרו י״ז כמספר השנים שחי במצרים  והתפרנס מיד יוסף. אך ידע שלמעשה ה' הוא המפרנסו, ואין יוסף אלא שליחו. נפלאים הדברים. אך מי יעלה בדעתו להעלות על נס ולהודות מעל לכל, שבכל יום מימי חייו היה לו... לחם לאכול!

כשנתבונן נראה שלא נצטווינו להודות, מדאורייתא, אלא על אכילת לחם, לשובע. על כל השאר: פירות נפלאים ומעדנים משובבי נפש, פחותה חובת ההודאה, מדרבנן 'בלבד'. אנחנו רגילים להתפעל מהמעדנים שבארוחה, מהבשרים ומהתוספות, מהקינוחים והגלידות. אבל החכם עיניו בראשו, להודות בראש ובראשונה על הבסיס, על העיקר, שנראה לנו כמובן מאליו עד שאנו כמעט ומתעלמים ממנו!

יעקב אבינו העתיר וביקש: ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (בראשית כח,כ). אבל אט אט, חושבים אנו שהלחם לאכול מובטח, ומקבלים אנו את החיים והבריאות כמובנים מאליהם.

צריכים אנו להתפלל על הבריאות שתתמיד, על הלחם והבגד שלא יחסרו, על הבסיסי וההכרחי. כי הכל שברירי כל כך, והכל בחסד עליון!

מסופר, שהצדיק רבי זושא מאניפולי זצ״ל הלך בדרך וחצה את היער. הדרך התארכה, והחל לחוש רעב. מה עושה הצדיק הרעב בלב היער? התשובה ידועה, פונה אל בוראו בתפילה. וההמשך גם הוא ידוע מראש: מעיקול הדרך הופיעה עגלה טעונה ככרות לחם, והעגלון השליך כיכר לידיו של הצדיק. בכך אין כל חידוש. ״רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם״ (תהלים קמה,יט).

אבל מה היה נוסח התפילה?

״רבונו של עולם, זושא רעב. רבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון. וריבונו של עולם, זושא מבקש לחם, להשביע רעבונו!״

מי מאיתנו נזכר להודות על הרעב ועל התיאבון? רק כשמגיע חלילה חולי, בו ״כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות״ (תהלים קז,יח), רק אז יודעים להוקיר את התיאבון!...

ומעשה בעני מרוד שבא לפני הרבי מפשיסחא זצ״ל, והתאונן שאין בביתו פרוטה להשביע רעבון נפשו ובני ביתו. אמר לו הרבי: חמש מאות זהובים, כבר יש לך! תמה העני, והרבי אמר: לפניך היה כאן עשיר אומלל, שסיפר שהוציא חמש מאות זהובים על תרופות להשבת תאבונו שאבד, ולא הועילוהו...

אם נקנה מבט זה, לא בלבד שנדע להודות כראוי ונדע לבקש שהטובה הבסיסית תתמיד. אלא נדע כמה עשירים אנו, בבריאותנו ובמזוננו, בצרכים הבסיסיים המזומנים לנו. וכל שאר הבקשות, ולוואי שתתמלאנה, יקבלו את היחס הנכון!

מבט זה ביקשו חז״ל להקנותנו בכל יום ויום. בברכות השחר מבקשים אנו טובה רבה, עד לבקשת ״ותגמלנו חסדים טובים״, הכוללת הכל. אבל לפני כן תיקנו לנו שנאמר תודה וברכה על הנעת האיברים וזקיפות הקומה, על ההליכה ועל הראייה, על הביגוד וההנעלה!

בימים אלו (עשרה בטבת התשע"ד) של מצור קפוא בירושלים, בשומרון, בבנימין, ובגליל. כשעשרות אלפי משפחות נמצאות בלי הדברים הכי בסיסיים: מים, חשמל, אוכל, חימום, כבישים פתוחים, הלקח הזה זועק לשמים – כמה צריך להודות לה' על כל נשימה ונשימה (בראשית רבה יד,יא)!