פנימיות וחיצוניות
בגמרא (תענית
ז) מסופר[1]
על בתו של קיסר רומי, שניגשה אל רבי יהושע בן חנניה והקניטה אותו: ׳איך חכמה
מפוארה שוכנת בכלי מכוער?׳ ר׳ יהושע, שהיה גדול הדור אך (בלשון המעטה) לא היה יפה
תואר, ענה לה בציניות: ׳מדוע אביך הקיסר שומר את היין בכלי חרס?׳. ׳באלו כלים עליו
לשמור אותו?׳ שאלה הבת, ׳משפחה חשובה כמוכם תסתפק בפחות מכלי זהב וכסף?! - ענה רבי
יהושע' בעצת הבת העביר הקיסר את היין לכלי זהב וכסף, וכך החמיץ כל היין תוך ימים
ספורים.
בפרשה אנו לומדים על כלים, ועל הדרך
בה הם מקבלים טומאה או מיטהרים.
באופן כללי, טומאה מגיעה על ידי קשר בין החפץ הטמא לבין החפץ
המטמא - מגע, משא (גם אם החפץ בקופסא ואין מגע ישיר - הנושא אותו נטמא)
ולעיתים גם ישיבה יחד באותו רכב (מרכב).
רוב הכלים
מקבלים טומאה בין אם המגע נעשה בדפנות הכלים ובין אם נעשה בתוך
הכלי.
בכלי חרס
יש הלכה מחודשת, שהוא מקבל טומאה דווקא אם החפץ הטמא היה בחלל הכלי, אך לא
אם נגע בדפנותיו (׳לא מטמא מגבו׳).
מסביר ה״שפת אמת״ (שלח תרל״ג) בשם סבו, רבי יצחק מאיר מגור (׳חידושי הרי״ם׳): "טעם
שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו - כיון שאין לו מצד עצמו חשיבות, רק
מצד שיוכל לקבל בו, לכך החשיבות רק תוכו״.
לעומתו, חשיבותו של כלי מתכת
נובעת גם מצד מראהו החיצוני, ולכן הוא נטמא מבפנים וגם מבחוץ. דווקא במקום
שיש לכלי משמעות, שימושית או אסתטית, יש מקום לטומאה להיכנס.
לכל אדם יש רצונות וצרכים מסוגים שונים
ובסדרי עדיפויות שונים. ישנם צרכים שנוגעים יותר לקיומו החיצוני של האדם, כמו
אכילה ושינה, וישנם צרכים שנובעים מקול הקורא אל האדם מתוך נשמתו.
אם האדם מחשיב את צרכיו החיצוניים
כעניין העומד בפני עצמו, ולא ככלים לביטוי שליחותו - הוא עלול לקבל דרכם טומאה.
אך אם האדם יעשה עצמו ככלי חרס[2],
בו הפנים הוא העיקרי[3]
- שום טומאה חיצונית לא תטמא אותו (ע״פ המשך דברי השפת אמת).
עלינו לשים במרכז את פנימיותנו ולשמור
עליה נקייה וטהורה מתכנים זרים לנו. כך נוכל להיות נאמנים באמת לעצמנו.
גם הסתכלותנו צריכה להיות דוקא על
הפנימיות של הזולת!
הרווארד וסטאנפורד (הסיפור
מיועד לאלה מביננו הממהרים לשפוט אנשים על-פי המראה החיצוני...).
אישה ובעלה הלבושים בצניעות ירדו מהרכבת
ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת הרווארד, ללא קביעת פגישה
מראש. המזכירה, העיפה בהם מבט, והחליטה שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד.
"אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול
רך.
"הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה בשפתיים קפוצות.
"אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.
המזכירה התעלמה מהם, בתקווה
שהזוג ילך. אך הם המתינו בסבלנות.
בחוסר רצון החליטה לבסוף להפריע לנשיא. "אולי, תראה
אותם לדקות מעטות, והם יעזבו" אמרה.
הסכים ויצא לקראת הזוג.
פנתה האישה לנשיא: "בננו
למד בהרווארד, היה מרוצה כאן, ואהב את המקום מאד.
לפני כשנה נהרג בתאונה. בעלי
ואני היינו רוצים להקים יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".
הנשיא לא התרשם מדבריה. ובחוסר
סבלנות בולט אמר:
"גבירתי, איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו
עושים כך, המקום היה נראה כבית קברות".
"הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו
שאולי אפשרי לתת בנין שלם להרווארד".
נשיא האוניברסיטה, הביט
בהם בזלזול ואמר:
"בניין? יש לכם צל של מושג כמה עולה להקים בניין? השקענו
לאחרונה 7.5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד".
לרגע שתקה האישה .
הנשיא נראה מרוצה. (סוף, סוף הוא
יוכל להיפטר מהזוג הזה.)
ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא:
"זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא
נקים אוניברסיטה משלנו?"
הנהן בעלה בראשו בהסכמה.
הנשיא נדהם ופניו נפלו במבוכה רבה.
גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו
לפאלו אלטו, קליפורניה,שם הם הקימו אוניברסיטה הנושאת את שמם, אוניברסיטת סטאנפורד
הידועה, כיד זיכרון לבנם.
משלי (יא,כב):
"נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר, אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם".
הרב זלמן מלמד: "יש אנשים שרואים רק את הגוף, אז הם אומרים שההרים בשווייץ, למשל,
יפים הרבה יותר, ושיש עוד מקומות יפים רבים בחוץ לארץ. אבל מי שרואה את הנשמה רואה
שההרים בארץ ישראל מלאים תוכן, קדושה, עוצמות פנימיות רוחניות. בחוץ לארץ זה
בבחינת אשה יפה וסרת טעם. יש נשים יפות אבל חסרות תוכן. כך יש ארצות יפות אך ללא
חן, ללא פנימיות. הרב כותב שכשהיה עובר בחוץ לארץ בעל כרחו על יד גינות של עבודה
זרה היה מרגיש סירחון. היו שם פרחים עם ריח טוב אבל הוא הרגיש סירחון של עבודה
זרה".
לימוד תורת הפנימיות – מזכך אותך שלא
תתרגש מהחיצוניות:
מעיד הרב קוק על
עצמו באיגרות (א,מג): "ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות
נהנה הרבה כשמשבחין אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו ית',
שהעסק התמידי בלמוד המוסר ופנימיות תוה"ק פעל עלי זאת התכונה".
להכניס את הפנימיות לחיים:
אורות (עמ'
נה', יש גם בעמ' סא'): "...כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, על ידי השקוע
בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים
ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים. ערכם משתפל
והדרם הולך ומועם, עד שהם מתגלים בצורה קצופה המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז
וההדר הוא לבושם הטבעי להם.
וכשהמעשים נפגמים לעומת זה הולך הרעיון
ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד
מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.
כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה,
לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר תוכם, אנו צריכים
להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו.
מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל
רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם.
אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא
לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול
המעשים...".
זוגיות פנימית - בעל ואשה יכולים לאט לאט עם השגרה והשחיקה להגיע למצב שבו הם מקפידים
רק על החיצוניות שבזוגיות (כלים, כביסה, שטיפה, ועוד כל מיני מטלות משותפות) כי זה
דבר שאם מפסיקים לעשות אותו – רואים את הבעיות ישר מול העיניים (לכלוך, הכיור מלא,
וכד') אבל את הפנימיות שבזוגיות (אהבה, רגשות הדדיים, מחמאות, דיבור פנימי עמוק,
שיתוף ברגשות ובחוויות וכד') הם מזניחים...
אומר הרב קוק (בפיסקה לעייל) – אם המצב יישאר ככה בסופו של דבר גם המעשים יתבטלו. אבל
אם מתאמצים גם במעשים וגם במקביל עובדים על הרעיון הפנימי – אז הנישואים יתמידו
לאורך ימים ושנים...
[1] הדרשה על בסיס דבר תורה של
הרבנות הצבאית.
[2] צנצנת המן - הלחם הניסי שאכלו
ישראל במדבר, שהוא'לחם אבירים׳ אותו אוכלים מלאכי השרת - הייתה עשויה דווקא מחרס (מכילתא
בשלח, ויסע ו׳).
[3] צריך את החיצוניות אבל רק אם
העיקר זו הפנימיות! כדברי הגר"א על הפסוק: "שקר החן והבל היופי אשה יראת
ה' היא תתהלל" – אשה יראת ה' שיש לה חן ויופי אבל העיקר אצלה זה היראת שמים –
היא תתהלל!
