שבועות - רק ההתחלות קשות

רק ההתחלות קשות

ילקוט שמעוני (משלי כא,כ): ״אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם״ - זה משה. ״וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ״ - זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קוראים אותו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו, שהיה מכבדו ופורס הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו. לפיכך אמר הקב״ה איני מקפח שכרך ועליו נאמר ״נוצר תאנה יאכל פריה״.

מעם לועז (דברים עמ' רמז) בשם מדרש חדש: "לבו של יהושע לא היה פתוח בתחלה, והיו ישראל מבזים אותו, ומפני ששימש את משה רבנו פתח הקב״ה לבו".

מדרש הלל (״אוצר המדרשים״ ח״א עמוד קל״א): ״ההופכי הצור אגם מים״ - מלמד שהיו רבי עקיבא ובן עזאי טפשים בדור הזה, ועל ידי שציערו עצמן על תלמוד תורה פתח להם הקב״ה פתח לתורה, ודברים שלא יכלו לעמוד בית שמאי ובית הלל לאיסור והיתר עמד בן עזאי ופירשם, ודברים שהיו סתומים בעולם עמד רבי עקיבא ופירשם וכו', מלמד שראתה עינו של רבי עקיבא במרכבה, כדרך שראתה עינו של יחזקאל הנביא. לכך נאמר ״ההופכי הצור אגם מים״. כלומר, ״ההופכי הצור״ - היינו לב אבן שהיה לרבי עקיבא ובן עזאי, נהפך ל״אגם מים״ של תורה שאין מים אלא תורה.

תחילתו של הרמב״ם:

כעין זה מצינו גם אצל הנשר הגדול - הרמב״ם זצ״ל. כתב ב״סדר הדורות״ (אלף החמישי עמ׳ 206), ובמדרש תלפיות (ענף הרמב״ם) בשם ״שלשלת הקבלה״ וז״ל: קבלתי מזקן אחד שזה המעשה ראה בקונטרס ישן, כי ר׳ מימון אביו של הרמב״ם לא היה רוצה לקחת אשה, ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד, וצוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה, והיה מהתל מזה החלום, וירא לו זה החלום פעמים רבות עד שלקחה, ותהר לו ותלד לו את הרמב״ם, ותקש בלדתה ותמת, ואח״ב לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה.

וזה הרמב״ם היה קשה הבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלמוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו, והרמב״ם הלך לו לבית הכנסת ויישן וייקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר, וברח מפני אביו וילך אל עיר שהיה שם הרב ר׳ יוסף בן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם. אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים.

וקבלתי מחכמי חדור שנמצא כתוב שעמד עם רבו סגור במערה י״ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. ובגיל ל״ד לחייו התחיל לחבר את ספרו ״משנה תורה״, ועשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבנו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבנו מימון אביו: הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך ב״ג, עכ״ד.

שמות (יט,ג): ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי״.

רש״י: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות".

בעבודת ה׳ הכי קשה בהתחלה יש התמודדויות ונסיונות קשים, אבל אחרי שמתחילים מרגישים את הערבות והמתיקות.

להבדיל בחומריות... הכי חשוב זו ההתחלה...

למה זה צריך להיות ככה?

כיון שברוחניות ההתחלה צריכה להעשות ע״י האדם עצמו, ובשלב זה אין מועיל ואין סיעתא דשמיא.

כמו שכתוב: ״פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם״.

רק לאחר שהאדם יעשה מצידו את הפתח של מחט - יפתח לו הפתח של אולם, אך הצעד הראשון וההתחלה חייב האדם לעשות מעצמו.

עוד סיבה: הקב״ה שחפץ לזכות את ישראל גזר אשר בתחילת הדרך תהיה קשה, כדי שאף לאחר מכן שכבר העבודה קלה וערבה, יקבל העובד שכר כאילו כל עבודתו הייתה ביגיעה כפי ההתחלה, והוא מחסדי ה׳ יתברך שרוצה להיטיב עם ברואיו.

רבי אהרן קוטלר זצ״ל: בנוהג שבעולם האדם משווה ממעט להרבה, מההתחלה להמשך, כגון אדם שקשה לו להרים משא של 20 ק״ג, עושה קל וחומר ואומר, אם משא כזה איני יכול להרים כל שכן שלא אוכל להרים משא של 50 או 100 ק״ג. מי שנכנס למי הים וכבר בתחילת הדרך אינו יכול לשחות, עושה קל וחומר בעצמו אם כך הוא בתחילת הדרך כל שכן בהמשך...

אבל ברוחניות אינו כן, אל יאמר האדם אם מצוה אחת קשה לקיימה, כל שכן את כל התורה כולה, ואם בזמן המועט שלומד קשה לו, קל וחומר אם ילמד כמה שעות. לא! ברוחניות אין הדבר כן אלא להיפך - רק ההתחלות קשות אבל ההמשך ערב ומתוק - ״מכאן ואילך יערב לכם״, ככל שרחוקים מהתורה והקדושה המעט קשה יותר, אולם ככל שמתקרבים יותר לעבודת ה׳ קל יותר.

כתב הגה״צ ר׳ חיים מוולוז״ין זצ״ל (״כתר ראש״ אות ע״א): "אמר רבינו (הגר״א) דבר מנוסה, כשישכים אדם בבוקר ויקבל עליו ביום ההוא עול תורה באמת ובלב תמים, היינו שיגמור בליבו שלא ישמע לשום דבר ולא יבטלנו שום טרדא - אז יסורו ממנו הביטולים ובוודאי יצליח ביום ההוא בתורה, וכפי תוקף קבלת עול התורה בבוקר, וכפי חיזוק ההסכמה, כן יעזרהו ה׳ בו ביום, וכן יסורו הטרדות ממנו".

תחילתו של בעל ה״ברוך שאמר":

וכן מסופר, על אחד מרבותינו הראשונים, רבי שמשון ב״ר אליעזר זצ״ל, שחיבר ספר הלכות ושם הספר הוא - ״ברוך שאמר״. בהקדמת ספרו מספר למה קרא את שם הספר ״ברוך שאמר״, משום מעשה שהיה עמו. בקטנותו לא ידע מאומה כי נשאר יתום מאבי ואמו בהיותו נער קטן בן שמונה שנים ולא היה מי שילמד אותו, ואפילו להתפלל לא ידע כי אם את תפלת ״ברוך שאמר״, והיה הולך לבית הכנסת ומתפלל תמיד לפני ארון הקודש בבכי והיה אומר בהתחננו את המזמור ״ברוך שאמר״, זו היתה תפילתו! - עד שזיכהו ה׳ ונהיה חכם גדול, וחיבר ספר הלכות וקראו ״ברוך שאמר״, ונמנה בין גדולי ה״ראשונים״ ז״ל.

תחילתו של הריקאנטי:

אחד הראשונים רבי מנחם ריקאנטי זצ״ל, היה אוהב תורה אבל היה גס השכל (לא מבין מאומה], והרבה בתעניות ותפילה שמן השמים ירחיבו לבו ושכלו ויוכל להבין את התורה.

פעם אחת בהיותו מתפלל בתעניות בבית הכנסת נרדם. והנה איש בידו כלי מים והקיצו ויאמר לו שתה, וישת, ולא השלים לשתות כל המים ותיכף הלך האיש מלפניו, והוא הלך למדרש כמנהגו, ויצא שכלו בהיר כי נהפך לאיש אחר, ואז חיבר פירוש על התורה, וספר טעמי המצוות. (שולשלת הקבלה).

תחילתו של רבי יצחק מפוזנא:

מסופר על אחד מגדולי עולם - רבי יצחק מפוזנא זצ״ל. בצעירותו לא היה לו לב ושכל טוב להבין דברי התלמוד, והיה אחיו רבי יוסף (שהופקד עליו כי אביהם רבי אברהם נפטר, והשאיר את בנו רבי יצחק בהיותו ילד קטן) גוער בו ונוזף בו פעמים רבות. בלילה בו נעשה לו בר מצווה הלך הבחור לבית הכנסת והתחבא שם מתחת לאחד הספסלים, כדי שיוכל להשאר שם לאחר סגירת השערים. כשסגר השמש את הבית הכנסת, קם הבחור ממקומו ופתח את ארון הקודש, והתפלל בבכי ובתחנונים שיפתח לו ה׳ את ליבו להבין ולהשכיל את תורתינו הקדושה. מחמת גודל הבכי נפלה עליו תרדמה, בעת שהיה ראשו בתוך ארון הקודש. והנה בא אליו אביו ואמר לו: בני אל תבכה אני אמליץ עליך בבית דין של מעלה... ומאז נפתחו לו שערי חכמה. (מובא בהקדמת שו״ת רבי יצחק מפוזנא״ עמוד 32).

תחילתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ''ל:

הרב אליהו בקטנותו למד תורה בעוני גדול. אביו, חכם סלמאן אליהו זצ''ל גדל בבית עשירים שרחוקים מתורה. אך חכם סלמאן זכה והכיר את אורה של התורה ועזב את כל הרכוש והכבוד שהיה לו בחו''ל. משפחתו לא אהבה את השינוי הרוחני שעובר עליו ובעצת רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע''א, הוא עזב את הגולה ועלה לארץ ישראל. כאן נתעלה הרב סלמאן עילוי על עילוי בתורה ובעבודת ה' וזכה לקיים את דברי רבי שמעון בר יוחאי בגמרא, שאמר: ''שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא'' וכו'. אלו היו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה. עם פטירתו הוא השאיר ירושה ענקית: ספרים העוסקים בחכמת הקבלה וספרים שמבארים את דבריו של האר''י הקדוש. מאז פטירתו, ששה מספריו נדפסו פעמים רבות לטובת לומדי הקבלה. אנו עדיין מחפשים את שאר הספרים שרבי סלמאן מוצפי קרא להם ''רש''י על ספר עץ חיים''. מו''ר הרב נתייתם מאביו כבר בגיל 11 וכל פרנסת המשפחה נפלה על אמו הצדקת מרת מזל ז''ל, שהייתה מטופלת בילדים קטנים ולא היה לה משענת לפרנסתה. הבן מרדכי שהיה מצעירי שבעת בניה יצא בגיל עשר לעבוד לפרנסת המשפחה במכירת תורמסין (קטניות שנשלקות שבעה ימים על מנת להסיר את מרירותם והן נאכלות כמו גרעינים ופיצוחים). כך היה הנער מרדכי מסתובב ומוכר מדי יום את התורמסין עטופים בנייר, ובלילה היה יושב ועוסק בתורה. סיפר אחיו, חכם רבי שמעון אליהו, כי כל המשפחה הייתה גרה בחדר אחד ובלילות כל הרצפה הייתה תפוסה על ידי המזרונים שהיו פרוסים על הרצפה. על מזרון אחד היו ישנים שני ילדים, והוא ומו''ר היו צריכים לישון על מזרון אחד. מורנו הרב היה מוותר לו על המקום והיה יושב מתחת לשולחן עם נר בידו ועוסק בתורה, כדי לא להפריע ליתר בני המשפחה שהתגוררו כולם באותו החדר. ומניין היו למורנו הרב נרות ללמוד בהם במשך הלילה? סיפר האח כי בסוף היום היה מרדכי הצעיר עובר בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולוקח את השאריות של הנרות שבערו ודלקו. את השאריות הוא היה ממיס ויוצק על חוט וכך היה מכין לעצמו נרות ללמוד בהם במשך הלילה. מו''ר אחיו, חכם נעים אליהו שליט''א, סיפר כי בימים ההם היו אנשים בירושלים העתיקה שראו את העוני הגדול ורצו לעודד את הילדים ללמוד תורה. הם היו מחלקים להם מדי פעם פרסים כספיים על מבחנים שונים. כל הילדים היו קונים בכסף הזה חלקום (ממתק העשוי קמח תירס וסוכר). אך מורנו הרב היה קונה בו חצי בלוק קרח ומניחו בתוך קערת מים. הוא היה מניח בו את רגליו על מנת שלא ירדם בלילה בעת שהיה לומד תורה.

"בדברים הבאים אני מבקש לספר 'סוד' אישי שלי, שאני חושב שיש בו תועלת לרבים". כך כתב הרב אלישיב קנוהל ז"ל, רב הקיבוץ כפר עציון:


"מלידתי הייתי בינוני, בינוני ממש. בינוני כל כך, עד שהמורה שלי לגמרא בכתה ז' ייעץ לאבי ז''ל לשלוח אותי ללימודי התיכון לבית ספר מקצועי, כי בין כך כנראה שלא אצליח בלימודי בישיבה. אני בכל אופן ביקשתי ללמוד בישיבה, ולפני 50 שנה הטרנד היה ללכת לישיבת 'נתיב מאיר'. התקבלתי לישיבה, אולי בזכות אבות או שבהיותי בינוני עדיין הגעתי לסף הקבלה לישיבה, וכך המשכתי בה עד לכתה י''ב, עם הישגים בינוניים.

לאחר הצבא המשכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' וישיבת 'הר עציון', אך תמיד היכולת שלי בלימודים וממילא הישגי הלימודיים היו בינוניים. רבים מחבריי השיגו אותי ביכולתם הלימודית עשרת מונים. במצב זה גם הציפיות שלי מעצמי בכמה אוכל לעזור לחברה הסובבת אותי בתחום התורני היו בהתאם.

והנה, לפני כעשר שנים זכיתי לכתוב את הספר 'איש ואשה' ולאחריו את הספר 'ואכלת ושבעת'. שני הספרים כנראה נעמו למעיינים בהם, והם כבר הופצו בעשרות אלפי עותקים. התפוצה של הספרים והשיח ההלכתי שבהם, יצרו אצלי 'תעסוקה חדשה', של מתן תשובות בכתב ובעל פה לאנשים רבים הפונים אלי יום יום. זכות זו של נתינת מענה וסיוע לאנשים, בעיקר בתחומים של טהרת המשפחה ובענייני זוגיות בכלל, מעמידה אותי במקום נפלא של נתינה מתמדת ורוממות רוח מכוח אותה נתינה. 

לא דמיינתי לעצמי מעולם שאגיע למקום כל כך מיוחד כפי שזיכה ומזכה אותי הקדוש ברוך הוא. 

מדוע אני מגלה סוד זה? כדי שכולנו נפנים: הורים לגבי ילדיהם, וכל אדם לגבי עצמו – איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. אנו נעשה את שביכולתנו, ואין לך אדם שאין לו מקום. העולם מלא הפתעות, ואנו צריכים להיות מוכנים להרים את ה'מציאה' שתתגלגל לידינו כדי שנוכל להיטיב איתה לכל הסובבים עמנו, ולעולם כולו".

אחד מתלמידי הבעש״ט שאל את רבו: משום מה בתחילת דרכי בעבודת ה' הרגשתי שינוי והתקדמות מיום ליום, ועתה אינני מרגיש זאת?

השיב לו הבעש"ט במשל: ילד קטן המתחיל ללמוד, בתחילה ניכר השינוי בכל יום ויום, ביום זה יודע אות אחת בלבד, וביום הבא שתים הרי יודע כפול, וכן בתחילה הספיק פרשה אחת ואח״כ שתים הרי הספיק כפול, ולכן מרגיש היטב את התקדמותו, אך כשיגדל וילמד ש״ס ופוסקים שוב אין חש באותה התקדמות, כי מה הוסיף באותו יום עוד דף אחד מתוך אלפי דפים? אבל באמת כל המתבונן בעיני השכל, יכיר שלימוד דף אחד, יש בו התקדמות, אלפי פעמים יותר מאשר התקדמות הילד הקטן בכמה אותיות, אלא שכאמור עיני בשר טועות בראיה זו, והוא הדין לשאר ענינים בעבודת ה'.

עוד משל אמר (בעש״ט עה״ת ח״ב): הפורש בספינה לים, הרי ברגע הראשון של התרחקות הספינה מהחוף, מרגיש מאד את ההתקדמות והשינוי, אבל ככל שמתרחק מהחוף מרגיש פחות, וכשהוא בתוך הים אף שיסע הרבה יותר מהר, הרי אינו מרגיש מאומה, מים מלפנים, מאחור, ומהצד, אמנם האמת היא שהוא מתקדם ומגיע ליעדו, כך הוא בעניני הרוחניות.

כל אחד רוצה להתקדם רוצה להשתפר אבל אחרי כמה ימים שההתחלה קשה הוא מתיאש... עד שהוא מגיע לחג שבועות הבא ומנסה להתחיל עוד פעם...

אל תתיאש, ההמשך יהיה הרבה יותר קל. זה ייכנס להרגלים, תהיה לך סייעתא דשמיא ומהשמים יעשו הכל כדי לעזור לך!

מסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, כאשר אשתו הרבנית בוליסה עטיה ע״ה חלתה, עלה רבי עזרא לקברו של הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל הקבור במרומי הר הזיתים. וצירף איתו את תלמידו רבי שלום לופס זצ״ל, ושניהם שפכו שיח ותחנונים לרפואת הרבנית.

סיפר הרב לופס, כי שמע את רבו מתפלל על הקבר, ומרבה בתחינה ואומר בקול בוכים: רבש״ע, מה יש לי בעולמי חוץ מהרבצת התורה, ואם יקרה לה ח״ו משהו, איך אוכל ללמוד וללמד...?!

והנה, למחרת היה יום אשר היתה הרבנית צריכה לעבור ניתוח, על המחלה בו חלתה, אמרו הרופאים: בבדיקות שעברה כעת לפני הניתוח, גילינו אצלה דבר מוזר, אין זכר לחששות בו היתה נתונה, ואין כל צורך לנתחה, ומשוחררת היא לביתה. ואכן כך היה כל המיחושים חלפו כלא היו, ושוחררה לביתה בריאה ושלימה...

סיפרה אז הרבנית, כי ראתה בחלומה את הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצ״ל האומר לה: מדוע את מצערת את בעלך, מדוע את גורמת לו ביטול תורה...

כי תשא – חיסרון מעולה

חיסרון מעולה

כחלק מהסקת המסקנות מחטא העגל הקב"ה מודיע למשה כי לא הוא, ה', ילך לפני העם, אלא מלאך. זאת, מהסיבה שהם "עם קשה ערף":

שמות (לג,ב): "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ: כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ".

מעניין שכאשר משה מבקש לבטל את הגזרה הזאת, הוא משתמש באותו נימוק:

שמות (לד,ט): "וַיֹּאמֶר אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, ה', יֵלֶךְ-נָא ה', בְּקִרְבֵּנוּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ".

אני במקומו לא הייתי מזכיר את זה... הרי זאת הטענה של הקב"ה עליהם!?!

דבי הביטה ברחמים על בנה, ג'ק. היא לא יכלה לראות אותו סובל כך, לאחר הניתוח הקשה. אבל עוד יותר היה קשה לה לראות את התוצאה הטראגית: בנה היה נטול יד שמאלו. זה לא היה קל, בכלל לא. אבל לא הייתה ברירה. המחלה התפשטה, וכדי להציל את חייו של ג'ק הרופאים היו מוכרחים לכרות את ידו השמאלית.

מעציב ביותר היה לזכור מהו חלום חייו של ג'ק. הוא חלם להיות אמן קרטה. שאף לשלימות גופנית, לשרירים מנופחים ולשם עולמי. והיום – בלי יד – כל יריב מתחיל יוכל להכריע אותו...

ואכן – המורה שלו לקרטה הודיע, כי הוא מצטער מאוד, אבל הוא לא יוכל להמשיך ללמד את ג'ק. הוא לא יכול ללמד ילד בלי יד לעשות תרגילים הדורשים שימוש בשתי הידיים.

ג'ק לא ויתר, והוריו המסורים חיפשו בכל ארצם מורה שיסכים ללמד את בנם את אומנות הקרטה. אך זה, לא היה בנמצא.

לבסוף הם מצאו מורה זקן אחד, שהסכים ללמד את ג'ק קטוע היד. ולא זו בלבד, אלא הוא אף התחייב שג'ק יהיה מוכשר ביותר במלאכת הקרטה, וינצח בקלות כל יריב.

למען האמת – ההורים לא האמינו לאותו מורה. לא היה נראה להם שילד נטול יד יוכל לנצח יריב בקרטה. אבל משום רצונו העז של ג'ק, הם שלחו אותו אל אותו המורה, שייהנה...

לאחר כמה חודשים של אימונים הודיע המורה הזקן שג'ק התאמן מספיק, וכעת הוא מסוגל להתמודד מול כל יריב בן גילו. "אתם יכולים לנסות", אמר.

דבי, האמא, דוקא לא רצתה לנסות, כדי שג'ק בנה האהוב לא ייפול ברוחו כתוצאה מהכשלון המובטח... אבל לאחר הפצרות מרובות מצידו, הם הסכימו.

בתור יריב, בחר ג'ק את חברו לשעבר – התלמיד הכי מצטיין בבית הספר לקרטה בעיר. פעם ג'ק למד באותו בית ספר, עד אותו ניתוח שבו כרתו לו את ידו.

ביום המיועד התייצבו ג'ק ויריבו על הזירה, זה מול זה. היריב נשף בבוז, לא מכבודו היה להלחם מול חדל אישים שכזה...

האות ניתן, והקרב התחיל.

לא עברו כמה דקות, והיריב היה שרוע על הריצפה, וג'ק מעליו כשהוא אוחז בו בחזקה. לא היה באפשרותו להרים את ידו לאות סיום הקרב בנצחונו – שכן ידו האחת לפתה את היריב היטב...

מופתעים, ביקשו כל הנוכחים סיבוב שני.

ושוב, לאחר דקות ספורות הסתיים הקרב בנצחונו הקל והמהיר של ג'ק.

עכשיו הנוכחים היו כבר ממש המומים. הם לא האמינו. ג'ק הציע סיבוב שלישי.

מובן מאליו, שגם בפעם השלישית ניצח ג'ק בקלות רבה את יריבו המוכשר.

"איך עשית את זה"? שאלו ההורים את המורה הזקן, בהלם מהול בהתרגשות.

"פשוט מאד", אמר המורה. "לימדתי אותו תרגילים שבהם היריב אמור לתפוס בזרוע השמאלית כדי להתגונן. לג'ק, אין יד שמאלית, ולא היה ליריב איך לתפוס אותו...

משה רבינו אומר לקב"ה: זה מה שמפריע לך בעמ"י? שהם עם קשה עורף? זה היתרון הכי גדול שלהם!!!!!!!!!!

כותב הרלב"ג (עמ' 417): "קיבלתי בפירוש זה הפסוק מהרב אדוני זקני ר' לוי הכהן, כי משה אמר כי מפני שהעם הזה הוא קשה להפוך עורף אל מה שנשקע בו, הנה אם תסלח לעווננו ולחטאתנו עד שישקעו באמונתך  -  תנחל אותנו לעולם, כי הם קשי עורף ולא יסורו מזאת האמונה האמיתית כשיסתבכו בה סיבוך מורגש".

אחרי הגיבוש הקשה שהם יעברו במדבר עד שיבנה עמ"י הם ימסרו את הנפש עליך אלפי שנים של פוגרומים וצרות!!!

גם לכל אדם פרטי יש כל מיני מאורעות בחיים שגוררים עימהם נפילות ואכזבות רבות. דברים כגון אלו יכולים לשבור את רוחו של האדם ולגרום לו להתייאש, ולהפסיק להלחם. אבל צריך לדעת – שכל חיסרון אפשר להפוך ליתרון.

בכל מצב בחיים יש לאדם בחירה בין לפחות שתי נקודות יציאה מהמצב:

האחת, כלפי מעלה, והשניה כלפי מטה. האדם הוא זה שבוחר אם לעלות מתוך המצב הזה, או לרדת ממנו.

כל טרגדיה, כל אסון, כל אכזבה – יכולה להביא לצמיחה. הצמיחה תבוא דוקא מתוך אותה אכזבה.

לאישה אחת באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל, שהיא נשאה על צווארה .

באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו. בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו.

במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו, דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלו, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל, כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.

לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה".

האישה הזקנה חיכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני- אין?

המום שלך מוכר לי  מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם. במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. ולולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה מעשיר את הבית".

אם אתה רואה שמשהו מפריע לך בחיים תדע לך שהקב"ה שם את זה בשבילך ולטובתך!!!

יום אחד אתה תגלה שהבעיה הזאת, החיסרון הזה יעזור לך מאוד!!!

שבת שלום ומבורך!!!

פרשת תרומה - מזבח - מחילה וויתור

מזבח - מחילה וויתור

י"ג פריטים = יג מידות רחמים להשראת השכינה.

'ויקחו - לי' - מי שנותן לוקח אותי, מי שמוותר לוקח שכינה וברכה וחיים!

ע"י התדבקות במידותיו וויתור מקבלים שכינה שזה 'ושכנתי בתוכם'!

כלי יקר (כה,א): "בכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים שם חביון עזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה אין הקב"ה רוצה לייחד שמו ית' שם... כל האדנים היו שוים אחד כמו חבירו והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו כך נעשו מהם אדנים אלו המורים על גדר הענוה כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון, ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה נעשה אדון מלמעלה כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו".

רש"י (כז,ב): "וצפית אותו נחושת. לכפר על עזות מצח, שנאמר ומצחך נחושה".

עזות מצח זה ההיפך מלמחול! זה להתעקש לא לרדת מהעץ שטיפסת עליו ולא לוותר"!

עדויות (א,ד): "וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם".

דעת זקנים: מזבח ר"ת מחילה זכות ברכה חיים!

מה ניצול בזכות המזבח / המחילה:

כלי יקר (כז,ד): "מצינו שהיו במזבח מעשה ניסים שהיה ניצול מן האש, שהרי היה האש דולק בו ביום ובלילה ולא שרף האש ולא נתך נחושתו והיה ניצול ממים, כי לא כבו הגשמים האש של עצי המערכה, והיה ניצול מן הרוח, כי לא נצחה הרוח את עמוד העשן, והיה המזבח חלול ומלא אדמה או מזבח אבנים אשר לא הונף עליו החרב, וכל זה רמז לאדם שע"י המזבח האדם ניצול ואינו מקבל נזק בכל ד' יסודות שבו. כמ"ש (תהלים סו.יב–יג) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה אבא ביתך בעולות, כי כמו שמזבח העולה ניצול מן אש ומים כך ינצל האדם מהם על ידו. וכן המזבח מצילו מן כל ד' מיתות בית דין. מסקילה באבנים ינצל, ע"י מזבח אבנים (דברים כז.ה) משריפת אש ינצל, ע"י אש המזבח אשר תוקד בו. (ויקרא ו.ה) מן הרג בחרב ינצל, ע"י המזבח שנאמר בו (דברים כז.ה) לא תניף עליהם ברזל וגו' מן חנק ינצל, על דרך ארז"ל (כתובות ל:) אע"פ שבטלו ד' מיתות בית דין מ"מ דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו' נמצא כשם שהמזבח ניצול משטף מי גשמים כך החוטא לשטף מים רבים אליו לא יגיעו".

בן איש חי (דרשות פרשת קדושים): 

"הנה כי כן גם האדם אם יחטא לו חבירו יחרה אפו עליו ואומר זה ראוי לענשו כו"כ או להרגו על אשר נגע בכבודי בכו"כ 
ולמה לא יביט על עצמו אשר הוא חוטא כמה וכמה בכבודו יתברך וצריך שיבוש מאיליו.. 
וז"ש הוכח תוכיח את עמיתיך ר"ל כשתבא להוכיח את עמיתיך שחטא לך ויחרה אפך בו הנה תחלה הוכח לעצמך בדברים שבינך למקום כמה וכמה חטאת ואח"כ תוכיח את עמיתיך.. 
אע"פ שחטאו לך לא תעשה להם קימה ונטירה אלא ואהבת לרעך בודאי יען שאם הוא חטא לך הנה הוא עשה כמוך כי גם אתה חטאת בכבוד השי"ת 
או הכונה אם הוא חטא לך הנה הוא אדם כמוך אבל אתה תבין כי אני ה' ואתה בשר ודם חוטא לי כמה וכמה צריך אתה לקבל נקמה ועונשים כפי ערך העונש שאתה תרצה לעשות לחבירך בנקמתך בחטאו לך..."

ראש השנה - עליה וירידה (לפני התקיעות)

עליה וירידה (לפני התקיעות)

בחג הזה אנחנו עומדים וממליכים את הקב"ה וחוזרים בתשובה ולא מבינים איך אפשר לעשות משהו נגד רצונו של הקב"ה!!!

אבל! על חג הסוכות כתוב בתורה (ויקרא כג,מ): "ולקחתם לכם ביום הראשון" - ודרשו חז"ל על פסוק זה (מדרש תנחומא אמור כב): 'ראשון לחשבון עוונות'.

מה עוזרת התשובה אם אני הולך לחטוא עוד רגע עוד פעם?!?

אנחנו חושבים שאם אני נופל, זאת אומרת שהיתה בעיה עם התשובה שלי, כאילו שלבעל תשובה אסור ליפול. אם נפלת סימן שאתה לא בעל תשובה!

זו טעות איומה!!!

מורה אחד גמר את הכשרתו במכללה למורים. חיפש עבודה והעבודה היחידה שהוא הצליח לקבל זו כיתה יב' בביה"ס לעבריינים. מורה רזה צנום וחיוור.

הוא ביקש מהמפקח, אולי אפשר משהו אחר, לא - אין אפשרות אחרת.

היום הראשון ללימודים, הוא יושב בחדר מורים לפני הכניסה הראשונה לכיתה והלב שלו פועם בחזקה, כל הבטן שלו מתהפכת מרוב התרגשות. ופתאום נשמע הצלצול. הוא נעמד ומתחיל ללכת לכיתה, לאורך המסדרון הוא מרגיש איך זיעה קרה מכסה אותו, ממש מפלים של זעה מכסים את כל גופו, נוזלים על פניו, הוא הולך סהרורי.

ואז הוא מגיע לפתח הכיתה, ומרוב התרגשות הוא נתקל במפתן של הדלת ונופל משתטח כולו אפיים ארצה.

כל הכיתה מתגלגלת מצחוק. הוא עשה בדיוק את הטעות שאסור היה לו לעשות. הוא שוכב שם על הרצפה לא יודע מה לעשות עם עצמו, וכולם רוגמים אותו בגירים, ומעיפים עליו מטוסים מנייר. מברכים אותו במיטב הברכות.

ואכך כמה דקות זה נמשך. אולם בסופו של דבר נגמרו הגירים, נגמרו המטוסים מנייר וגם נגמר לכסיקון המילים הגסות. ואז, כל התלמידים יושבים בשקט שלובי ידים ומביטים בו במבטי לעג ובוז. מחכים לראות מה הוא יעשה עכשיו...

הוא קם לאט ואמר: זה קורה שבן אדם נופל, השאלה היא אם הוא יודע לקום. וזה השיעור הראשון שלכם!!!

רבותי, כולם נופלים!

כבר אמר החכם מכל אדם - כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. השאלה היא: האם אתה יודע לקום או לא!

אם יש מישהו שדיבר פעם לשון הרע, זה חמור מאוד. אולם בעל לשון הרע הוא אדם שיש לו קביעות בדבר הזה, אדם שיש לו זמן קבוע ביום מחמש עד שש הוא יושב ומדבר על אחרים. זה חמור שבעתיים ועליו נאמר שאינו רואה פני שכינה.

גם בעל תשובה הוא לא מי שפעם אחת חזר בתשובה, זהו אדם שכל ימיו נמצא בתשובה. כל הזמן הוא נופל וקם, נופל וקם.

אבל מה שווה לקום אם אני כל הזמן נופל??!?

איש אחד בא לחכם סיני, מורה גדול לאומנויות לחימה. ואמר לו תשמע יש לי בעיה, הבן שלי נחנח, כזה מסכן, חלש, עף כמו עלה נידף - אני רוצה שתעשה ממנו גבר. אמר לו החכם הסיני אין בעיה תביא אותו אלי.

לאחר 3 חודשים האבא מגיע לראות את הבן, הבן נעמד מול אותו חכם, ותוך שניה הבן מוצא את עצמו זרוק על הרצפה. הוא נעמד מנסה שוב, ועוד לפני שהוא מספיק לומר ג'ק, הוא  מוצא את עצמו באויר וישר אל הרצפה. הוא שוב קם ושוב חוזר אותו הסיפור. בכל פעם שהוא קם ונעמד לצאת למלחמה המורה מפיל אותו וכך עשה לו 50 פעמים.

בפעם ה-50 שהבן נפל, הבן שוב נעמד ואז האבא כבר לא היה יכול יותר. הוא פנה אל המורה ואמר לו, מה אתה עושה?! בקשתי שתעשה ממנו גבר ואתה רק מפיל אותו פעם אחר פעם, 50 פעמים הפלת אותו!!!

אמר לו החכם, אתה טועה. הבן שלך הוא גבר שבגברים, אתה מתבונן על זה שהוא נפל 50 פעמים, קרה כאן משהו הרבה יותר חשוב. 50 פעמים הוא קם!!!

הוא היה יכול להמשיך לשכב, להתייאש, אולם בכל פעם הוא קם ויוצא מחדש למאבק.

אנשים חושבים שלהפסיד בקרב זה גרוע. אולם האמת היא שזה לא נכון. הדבר הנורא הוא להפסיד ללא קרב.

התשובה היא לא מהלך חד פעמי, אלא תהליך ארוך של תיקון שמלווה את האדם כל חייו. תשובה אין פירוש להיות מושלם, אלא לעבור כל הזמן תהליך של השתלמות. לא שלמות אלא השתלמות!!!

נועה ירון דיין שכתבה את הספר מקימי סיפרה בראיון: "פעם מישהי שאלה אותי מתי חזרתי בתשובה ועניתי לה: פעם אחרונה? לפני 20 דקות".

בראש השנה אנחנו טובלים את הלחם ואת התפוח בדבש דבורים שבהתחלה אתה פוגש את העוקץ לפני שאתה מגיע לדבש, ולא דבש תמרים שתמיד מתוק!

כך היא בריאתו של עולם: "ויהי ערב", ורק לאחר מכן: "ויהי בקר". בתחילה: "כי הנה החושך יכסה ארץ..." אבל בסוף: "ועלייך יזרח ה'; וכבודו - עלייך ייראה!" (ישעיה ס' א'-ב').

ואח"כ עוד פעם ערב!

ככה גם בנויות התקיעות, אחרי התקיעה שזה שלם וגדול אתה עובר ליללות שזה השברים, התרועה שזה שבור לרסיסים, אבל בסוף תמיד מסיימים בתקיעה!

מי שנלחם ונופל ונלחם זאת העליה!!! [כמו אופניים – כשקשה לך אתה בעליה]!

עכשיו בתקיעות השופר של היום השני שרוב העולם נידון בו- אנחנו עומדים וממליכים את הקב"ה ומבקשים ממנו כח שיעזור לנו תמיד תמיד להתחיל מחדש בעבודת ה'!

כמו שר' נחמן כותב (לקו"מ תורה ו'): סוד כוונת אלול הוא - "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה" בעליות! אבל גם "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ"! אנחנו עם ה' בכל מצב!!!

פרשת קרח - לא לעקשנות!

לא לעקשנות!!!

במדבר (טז,כו-לג): "וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם: וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל".

בואו ונדמיין את הסיטואציה – משה רבינו הביא את עשרת המכות על המצרים, שחרר את בנ"י ממצרים, בקע את הים, הוריד מן, ענני כבוד, ושום דבר מדבריו עד היום לא שב ריקם!

ועכשיו הוא עומד ומזהיר את כל העדה להתרחק מקורח דתן ואבירם "פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם", וכולם מתרחקים!

דתן ואבירם וכל משפחתם יכולים להינצל במילה אחת! סליחה! אבל הם החליטו אחרת – "יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם" כותב רש"י: "יצאו נצבים  - בקומה זקופה לחרף ולגדף"!

עוד רגע הם נבלעים באדמה ומאבדים את העולם הזה ואת העולם הבא!

גמ' (סנהדרין קט:): "ת''ר עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ותכס עליהם הארץ בעולם הזה ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא".

ולא נכנעים!!!

יהושע נשבע שלא יבנו את יריחו:

יהושע (ו,כו): "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".

קם חיאל בית האלי ובנה את העיר! בהתחלת הבניה מת בנו בכורו, לאורך כל הבניה מתים בניו בזה אחר זה וכשסיים מת הצעיר!

איזו עקשנות!!!

לא להיות עקשן! לא מול הקב"ה ולא מול בני הבית...

גם אם נפגשים עם מישהו עקשן צריך לעזור לו לרדת מהעץ הגבוה שטיפס עליו...

רבה של ינוב היה מפורסם בכל הסביבה כתלמיד חכם מופלג ועובד אלוקים בכל ליבו. כשבנו השתדך עם כלה מעיירה רחוקה, הוא הזמין את טובי העיר ונכבדיה לחתונה ושיירת מרכבות יצאה עם הרב כדי להשתתף בשמחתו.

במרכבה הראשונה נסע הרב יחד עם החתן, ראש הקהילה ואחד מגאוני העיר. כשהגיע זמן תפילת המנחה נעצרה המרכבה בצד הדרך וכולם ירדו כדי למצוא מקום שקט ביער להתפלל בו, והרב בחר לעמוד תחת עץ גבוה במרחק מה מן האחרים.

כשסיימו השלושה את תפילתם שבו אל המרכבה והמתינו לרב ביראת כבוד. כשהשמש שקעה מה והוא לא הופיע, הם חשבו שמא הוא האריך בתפילתו ויצאו לחפשו בין העצים, ללא הצלחה. חשיכה החלה לרדת וחרדתם הלכה וגברה; הם שבו אל הכביש שם ראו את שיירת המרכבות העושה את דרכה לעיירה בה תיערך החתונה. "לפני זמן קצר ראינו אחד מנכבדי העיר הנוסע לבדו במרכבה" סיפרו להם, "אולי הרב בחר להצטרף אליו מסיבה כלשהי."

ההסבר הניח את דעתם והם החליטו להמשיך במסע, אך כשהגיעו לעיירת הכלה הופתעו לגלות כי הרב לא היה שם.

לא נותרה ברירה אלא לערוך את הנישואין ללא האב הנעדר. החתונה נערכה באווירה קודרת ועצובה, ובדרך הביתה הם ניצלו כל הזדמנות כדי לנסות לברר היכן הרב. הם עצרו באכסניות ושאלו עוברי אורח, אך איש לא ידע מה אירע לרב מינוב. גם השליחים שנשלחו לעיירות הסמוכות העלו חרס בידם.

כל אותה העת היה הרב תועה בסבך היער ומבקש לשוב למשפחתו. באותו יום גורלי, לאחר שסיים את תפילתו וביקש לשוב אל המרכבה, הוא התבלבל ופנה אל השביל הלא נכון. כשהבחין בטעותו היה מאוחר מדי; הוא המשיך לצעוד בכיוון הלא נכון במשך כמה שעות, ורק כשזרחה השמש הוא נעצר לנוח ולהתפלל את תפילת השחרית, בפעם הראשונה בחייו ללא טלית ותפילין.

במשך כמה שבועות הוא נדד בין העצים כשהוא ניזון מפירות שמצא. למרות התנאים לא תנאים בהם היה שרוי, הקפיד הרב לשמור על קדושת יום השבת, אך ימי הנדודים ביער עשו את שלו והוא טעה בחישוביו ועשה את השבת יום קודם לכן, ביום שישי.

בזכות התורה לה הקדיש את חייו, בורא העולם הגן עליו מכל רע ולבסוף הוא מצא את דרכו חזרה לעירו שם התאחד מחדש עם משפחתו ולאחר המפגש המרגש סיפר להם את כל התלאות שעברו עליו.

כשהגיע יום חמישי אחר הצהריים, החל הרב להתכונן לקראת 'שבת קודש' הקרבה ובאה ואף שאל את בני משפחתו מדוע הם לא עורכים את ההכנות הראויות לקראת השבת? הם הסבירו לו שהוא טעה בחישוביו וכי היום יום חמישי ולא יום שישי, אבל הרב היה עקשן במיוחד, והסבל שעבר ביער הותיר עליו חותם קודר. ככל שהתווכחו עמו בני משפחתו, קרוביו וכל אנשי העיירה כולה, הרב נותר בעקשנותו: "היום יום שישי" הוא טען. האם הרב איבד את שפיותו? דאגו כולם. אך לא היה ביכולתם לעשות מאום. ביום שישי הרב 'שמר את השבת', ערך קידוש וסעודת שבת ולא הניח תפילין בתפילת שחרית.

למחרת, כשכל בני העיירה התקבצו לבתי הכנסת לתפילות השבת, הרב זלזל בהם. הוא עשה מלאכות האסורות בשבת ואף נזף בבני העיירה על כך שהם טועים וחוגגים את השבת ביום הלא נכון!

בני המשפחה לא חסכו כל מאמץ כדי לשכנע את אביהם שיכיר בטעותו. הם הביאו רבנים ותלמידי חכמים מכל רחבי המדינה כדי לשכנעו, בעזרת טיעונים מלומדים, שהוא טועה. אך הרב נותר בעקשנותו.

כמה מאנשי הקהילה פנו לרב חסידי מפורסם, רבי שמלקה מניקולסבורג[1], שהיה ידיד קרוב של הרבי מינוב עוד מימי הישיבה וסיפרו לו על צרתם. רבי שמלקה לא בזבז זמן ויצא מיד לכיוון העיר ינוב, אליה הגיע ביום חמישי. הרב מינוב שמח לפגוש את ידיד נעוריו: "האם תכבדני ותישאר עמי לשבת?"

"בוודאי", אמר רבי שמלקה. "למעשה, חיכיתי שתזמין אותי".

"אז אתה יודע שהערב שבת?" הגיב הרב בפליאה ובשמחה.

"מה השאלה?" השיב רבי שמלקה בפשטות.

"תודה לא-ל", נאנח הרבי אנחת רווחה. "אינך יודע כמה קשה לי עם אנשי העיר העיקשים האלה. מאז שחזרתי, הם חוגגים את השבת באיחור של יום אחד, ולא הצלחתי לשכנע אותם..."

"אולי אוכל לעזור", חייך רבי שמלקה. "סמוך עליי".

ביום חמישי אחר הצהריים יצאו שני הרבנים לטבול במקווה. אנשי המקום היו המומים: הרי לא יתכן שהרבי שלהם שכנע את רבי שמלקה בצדקתו! בהזדמנות הראשונה שבה יכל לשוחח עמם בפרטיות, הרגיע אותם רבי שמלקה. הוא ביקש שכל בני העיירה יבואו הערב לבית הכנסת כשהם לבושים בבגדי שבת. הוא גם ביקש מבני משפחת הרב להכין סעודת שבת מפוארת ולהביא לשולחן כמה בקבוקים של יין ישן וחזק.

כששקעה השמש לבשו כל תושבי העיירה את בגדי השבת וניגשו לבית הכנסת לתפילת ערבית. הרב מינוב נדהם לראות כיצד הצליח ידידו הטוב לשכנע את כולם בזמן קצר שכזה.

האורח דחה את ההזמנה לשמש כחזן ועמד על כך שהמארח, הרב מינוב, ישמש כחזן לתפילת קבלת שבת. הרב מינוב נעתר ופתח את התפילות בנעימה חגיגית, בעוד רבי שמלקה וכל שאר הנאספים מתפללים בשקט את תפילת ערבית של יום חול.

לאחר התפילה ניגשו הרב מינוב ואורחו אל הבית כשאליהם מצטרפים אורחים רבים שהגיעו לכבוד רבי שמלקה. הם שרו שלום עליכם כדי לקבל את פני המלאכים שעתידים להגיע רק למחרת בערב, האזינו לקידוש של ערב שבת שנאמר על גביע היין, ובין הגפילטע פיש ושאר המטעמים הנאכלים בדרך כלל ביום שישי – ולא חמישי - בערב, הם החליפו פניני חוכמה מן התורה ופרשת השבוע, כפי שנוהגים יהודים בכל רחבי העולם לעשות בליל שבת.

במהלך הסעודה החגיגית העיר רבי שמלקה למארחו וידיד נעוריו כי יהיה זה ראוי להפוך את סעודת השבת לסעודת הודיה על נס הצלתו, וכי יש לומר "לחיים" בשפע לרגל המאורע. הוא הגיש לרב מינוב כוס אחר כוס של יין עתיק ומשכר. כאשר, כצפוי, הרב נרדם על יד השולחן, ביקש ביקש רבי שמלקה לסגור את הווילונות ולהניח כרית למראשותיו של המארח כדי שיוכל לישון עליה באין מפריע. לבסוף לקח את מקטרתו, עישן בחדווה ופנה לאנשי העיירה שישבו סביב השולחן: "שובו לביתכם, המשיכו בעיסוקיכם כרגיל. בעזרת השם יתברך הכול יסתדר. מחר בלילה, ליל שבת, אבקש מכולם להגיע לכאן שוב בשעה זו".

רבי שמלקה עמד בעצמו על המשמר כל אותו לילה ובמהלך יום שישי דאג לכך שתשרור דממה בבית כדי שהרבי יוכל לישון במנוחה. ביום שישי בערב הוא אפילו לא הלך לבית הכנסת אלא נותר להתפלל ביחידות בבית הרבי. כששבו אנשי העיירה הם גילו כי רבם עדיין שקוע בשינה עמוקה. הם התיישבו איש איש במקום בו ישבו בערב הקודם, ורבי שמלקה התיישב לערוך את סעודת השבת כשהוא משמח את לב המשתתפים בדברי תורה עד אמצע הלילה, כשהרב מינוב פקח את עיניו והתעורר.

"הרבי מינוב", אמר רבי שמלקה בטבעיות, "הגיע זמן ברכת המזון".

לאחר השבת הגיעו כל נכבדי העיירה כדי להודות בלחש לרב שמלקה, והוא השביע אותם שלעולם לא יזכירו את האפיזודה ולו ברמז קל.

עד יום מותו, מעולם לא גילה הרבי מה אירע. להפך, הוא היה גאה בעובדה שאנשים רבים כל כך השתכנעו בצדקתו וסוף סוף הבינו כי הוא צדק בחישוביו לכל אורך הדרך.

"אתם רואים", נהג להוסיף, "קורה ואנשים טועים. רק ידידי היקר משכבר הימים הצליח לעזור ולפקוח את עיניכם בצדקתי. מצחיק, לא? יש אנשים עקשנים כל כך!"

ואנחנו מצווים – במדבר (יז,ה): "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ".

כידוע בשביל לעשות "עושה שלום" צריך לצעוד 3 צעדים אחורה...

---

[1] היה מגדולי התלמידים של המגיד ממעזריטש.