יום שלישי, 31 במאי 2016

יום ירושלים - הגעגועים לירושלים

הגעגועים לירושלים


אלפי שנים עם ישראל חלם על ירושלים, התגעגע לירושלים, כתב עליה שירים, ובכה שיזכה לעלות אליה.

כשרבי עקיבא היה עדיין עני, הוא הבטיח לאשתו עדי שנקרא "ירושלים של זהב", שבו תוארה עיר הקודש בתבליט. לימים, כששמו הלך לפניו, והוא התעשר מילא את הבטחתו (שבת, מסכת נדרים). לאחר דיכוי מרד בר כוכבא היה אותו עדי ועליו "ירושלים של זהב", סמל לכיסופים לירושלים המשוחררת.

ציון הלא תשאלי - ריה"ל:
"אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ
בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!"

האתיופים ובית המקדש:
בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
אביב הגיע פסח בא...
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.
היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".
אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"
"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.
כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.
אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
למחרת...
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.
השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"
"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.
עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

כל אחד שיחשוב על משהו שהוא מתגעגע אליו: (תקופה\ אדם\ אירוע\ מקום\ חפץ).
מה משותף לרוב מושאי הגעגוע? (-חוויה ששייכת לזמן עבר, לדברים שחווינו וחסרים לנו, או לא קיימים היום).

איך אפשר להתגעגע ולרצות משהו שלא חווינו?

איך עמ"י מתגעגע לדבר שהוא לא מכיר ואפילו סבא רבא רבא שלו לא מכיר?!?

ירושלים ובית המקדש זה בזיכרון הגנטי שלנו! זה חי אצלנו בלב! אי אפשר לשכוח את זה! יש לנו בלב היסטוריה גנטית של אלפי שנים!!! אנחנו בעצמנו גלגולים של אנשים שחיו בירושלים והקריבו קרבנות ועלו לרגל!

הנשמה שלנו זוכרת את זה!!!

כתב צבאי ששידר ברשת השידורים העברים בעצם הקרבות מספר: "אני בדרום אי שם בסיני. דוקא היום, ביום השלישי למלחמה, נערך כאן קרב שריון בשריון שמעטים כמהו וכדוגמתו בתולדות המלחמות. המצרים ניסו אתמול וגם שלשום להתחמק ממאבק פנים אל פנים הם העדיפו את הבריחה. לחמו רק בהגנה בחוסר ברירה. עתה הם למעשה כמעט מוקפים אולצו ללחום. נכנסנו לקרב בו משתתפים כנראה כאלף טנקים משני הצדדים. שרידי חיל האויר המצרי גויסו למערכה מכרעת זו. שארית העצמה המצרית מוטלת על כף המאזנים. שאון הטנקים והתותחים הדי יריות ושריקת פגזים. רעש מטוסים העוברים ביעף וקול פצצות מתפוצצות מחריש אזנים. לפתע פתח מישהו טרנזיסטור. מבית השידור בירושלים, מבשר: "הכותל המערבי בידינו. צנחנים הגיעו בדהירתם לרחבת הכותל עתה הם חובקים את אבני הכותל ששממו עשרים שנה. מתרפקים עליה לאחר שעמדו בבדידותם מאז קמה המדינה. אבני הכותל שוב הרוו דמעה יהודית לה צמאו עשרים שנה". זה, כל זה שומעים בטרנזיסטור. בחזית פורצת שאגה אדירה. שריונאים פורצים מן התותחים, טנקיסטים מהטנקים. קצינים מתערבבים בחיילים כל אחד מחפש את אחרים כדי להתחבק. מתחבקים מתנשקים, חיילים קשוחים למודי קרבות, שחורים כפיח כשחול המדבר חדר לעורם, דוהרים עתה לאש תופת מבלי לדעת אם יסיימו את היום בעודם בחיים. גיבורים הבזים לפחד לגילוי כל חולשה. בוכים עתה כתינוקות. והוא מתאר את הדבר הזה: "כשבילי טהר ולובן נראים נחלי הדמעות. על כל האבק שלהם, לפתע אתה חש את אשר ידעת ידיעה שטחית מזמן: שאין אלה אלא בנים, נכדים של אותם הגולים שהוגלו מירושלים חבושים באזיקים בשרשראות של ברזל, מתיפחים בבכי אל מול פני המקדש העולה בלהבות".

חיים חפר "הצנחנים בוכים":
"הכותל הזה שמע הרבה תפילות,
הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,
הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות
ופתקאות הנתחבות בין אבניו,
הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו.
הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,
אך הכותל הזה לא ראה צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,
הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,
רצים אליו בהלמות לב, בשאגות ובשתיקה,
ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.
והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,
והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים,
והם קלים כנשר ועזים כלביא
והטנקים שלהם- מרכבת האש של אליהו הנביא.
והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,
והם זוכרים את כל השנים הנוראות
שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.
והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,
והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,
והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים
איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?
איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר?
איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?
אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,
נושאים על גבם - אלפיים שנה".

כמה הגעגועים חשובים:
לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְצָאִים בְּמָקוֹם טוֹב בִּזְמַן מְמֻשָּׁךְ, אֵין יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אֶת זֶה.
גַּם כְּשֶׁיּוֹצְאִים מִן הַבַּיִת, מִן הָעִיר מִן הַשְּׁכוּנָה לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת מִתְגַּעְגְּעִים. כְּשֶׁנִּפְרָדִים מֵהַמִּשְׁפָּחָה, מֵאֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים, מִן הַחֲבֵרִים מֵהַשְּׁכֵנִים אָז אָנוּ מַרְגִּישִׁים גַּעְגּוּעִים.
וְכַאֲשֶׁר אָנוּ חוֹזְרִים לַבַּיִת, לַמִּשְׁפָּחָה לַחֲבֵרִים לַלִּמּוּדִים לָעֲבוֹדָה, אָנוּ חוֹזְרִים עִם כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים וּבְיֶתֶר חַיּוּת וְשִׂמְחָה.
כָּךְ גַּם הַגָּלוּת הִיא הֲכָנָה לַגְּאֻלָּה. בִּתְקוּפַת הַגָּלוּת מִתְגַּעְגְּעִים לַגְּאֻלָּה, וּכְשֶׁנִּגְאָלִים יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אוֹתָהּ כְּמַתָּנָה גְּדוֹלָה מִשָּׁמַיִם וּשְׂמֵחִים בָּהּ שִׂמְחָה אֵין סוֹפִית.

למה אנחנו מתגעגעים?

הרצי"ה זצ"ל: "...מתגעגעת היא אל ביתה, אל נחלתה, אל ארצה, לא רק כדי להסתר שם מחמת המציק, לברוח מפני המכות, החומריות או הרוחניות, אלא בחפצה החיובי העצמי לשוב אל ארץ חייה, לאלהיה, לעצמיותה, לחיות את חייה הטהורים והבריאים החפשיים, חייה שלה, חייה האלוהיים, עם השאיפה לבניין בית המקדש יצאה והתגלתה תנועת ישוב ארץ ישראל וחיבת ציון שלנו..."

"ועוד שאומר המשורר, אילו הייתה ארץ ישראל גם כיום זבת חלב ודבש, היה לשטן מקום לקטרג שבגלל טוב הארץ משתוקקים להגיע אליה, אבל עכשיו שהיא ריקה ויש בה רק עפר ואבנים, ובכל זאת משתוקקים לבוא אליה, סימן שלטובת הנפש הם משתוקקים אליה ולכן הם ראויים לגאולה, ועוד, אפילו בזמן שיש להם טובה בגולה, הם מוכנים לוותר על כל הטוב בחו"ל ובלבד לבוא לארץ ישראל אף כשהיא חרבה ושוממה, וכשם שהם נהגו בחן באבני ציון ועפרה נשא חן בעיניהם. גם אתה תרחם על ציון להחיות אבניה מערימות העפר"

ירושלים תיבנה ע"י הגעגועים:

הכוזרי (מאמר חמישי, סעיף כ"ז): "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - זאת אומרת: ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

"מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּצָא מִיְּרוּשָׁלַיִם לְחוּצָה לָאָרֶץ.
אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: הֲרֵי גָּזְרוּ שֶׁאֵין יוֹצְאִים חוּצָה לִירוּשָׁלַיִם, וּלְחוּץ לָאָרֶץ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר לָהֶם: נִתְקַנֵּאתִי בִּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ. שֶׁהֵם מִתְגַּעְגְּעִים לִירוּשָׁלַיִם. וַאֲנִי, לֹא טָעַמְתִּי טַעַם גַּעְגּוּעִים אֵלֶּה. אֵצֵא וְאֵדַע טַעַם גַּעְגּוּעִים לִירוּשָׁלַיִם.
הִתִּירוּ לוֹ לָצֵאת עַל מְנָת שֶׁיְּסַפֵּר בְּשִׁבְחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם".

איך אני מגביר את הגעגועים למשהו שאני לא זוכר?

- אפשר לחשוב על מה היה שם, לדמיין את זה, לחשוב כמה זה חסר היום, להבין שחורבן ירושלים וחסרון המקדש הוא הסיבה לכל בעיה שמתרחשת!
הרב קוק (עין איה שבת לא): "והציפייה כוללת שימת-עין תדירית. וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד ימים על שנה, לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו".

להוריד את זה לחיי המעשה:
הרב קוק (שם): "ועוד כלול בזה שבכל עת מצוא איזו הערה שיראה ראוי לעשות איזה דבר לישועה - יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו על פי צפייתו שבא שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב ואלה, עליו לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת נכון בלי איחור רגע וזמן".

-להתפלל

-לבכות

-לדבר עם החברים והמשפחה על זה בכל הזדמנות

-לחשוב על ירושלים באירועים השמחים

-לחגוג את יום ירושלים!

-ללבוש תכשיטים שקשורים לירושלים


על כפיו יביא - יורם טהרלב, יאיר רוזנבלום

ברחובנו הצר
גר נגר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

איש אינו בא לקנות,
ואין איש מבקר,
ושנתיים שהוא
כבר אינו מנגר.

והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו
לבנות כסא לאליהו שיבוא,
על כפיו אותו יביא,
לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו,
על סודו שומר ומחכה לו
מתי כבר יגיע היום.

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינועו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו...

בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר,
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.

הוא מכיר כל סמטה,
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה.

והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה,
יניח למקדש את אבן הפינה.
על כפיו אותה יביא
אליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו...


הַמַּסָּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך

הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל,
עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל,
הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוׁלְפָנִים
וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים רַגְלַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד,
שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד,
הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים
וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים
בְּסַכִּין, גַּם בְּחֶרֶב חַדָּה,
בַּמִּדְבָּר דַּם אִמִּי, הַיָּרֵחַ עֵדִי
וַאֲנִי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
יִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,
עוֹד מְעַט נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי
מַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;
לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָהל
ְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים עֵינַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.


"לך אנא עורך"  נסים בן יצחק הלוי

לָךְ אֲנָא עוֹרֵךְ יָהּ אֵל הַלֵּל וְלִשְׁמָךְ צוּרִי אֲגַדֵּל  
וְגַם אַגִּיד שִׁבְחָךְ תָּמִיד רְצֵנִי עֵת פִּי יְמַלֵּל  
לָךְ אֲנָא יָהּ אֵלִי אֲהַלֵּל    

פְּדֵה נָא אֵל אֶת עִיר קָדְשָׁךְ וּבְנֵה לִי יוֹצְרִי מִקְדָּשִׁי  
וְיִזְרַח לִי אוֹר כְּבוֹדָךְ עַל צִיּוֹן הִיא חֶמְדַּת נַפְשִׁי  
וְאָשִׁיר לָךְ יָהּ אֵלִי יָהּ אֵל עַל הַדּוּכָן יָהּ אֵלִי יָהּ אֵל  
תִּרְאֶינָה עֵינַי יָהּ בְּבוֹא גוֹאֵל רוֹעֶה נֶאֱמָן לְיִשְׂרָאֵל  
לָךְ אֲנָא יָהּ אֵלִי אֲהַלֵּל  

צוּרִי הָגֵן עַל קְהָלִי וְאַבֵּד אוֹיְבִי אֵל קַנָּא  
אֶת סִבְלִי שׁוּר וַעֲמָלִי וְלִי אֵלִיָּה שְׁלַח נָא   
חָזָק גַּלֵּה לְקֵץ נִטְמָן וּבְנֵה לָנוּ דְּבִיר וְאוּלָם  
וּשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּה וִיבַשֵּׂר אֶת הַגְּאֻלָּה 


צִיּוֹן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם,
וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר מִזְמוֹר.
וְרַק דִּמְעוֹת הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם
נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.
צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי
לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקַּלָּע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך
בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי

מִשֵּׁיךְ גְ'רָאח עַד נֵבִּי סָמוּאֵל, לַיִל לַיִל,
הָיוּ רוּחוֹת תש"ח שָׁרוֹת לָךְ, בְּדַרְכָּן:
"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם"
אַךְ לֹא שָׁכַחְנוּ - וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ כָּאן!

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, שְׁסוּעָה בֵּין גִּדְרוֹת הַתַּיִל,
וְאֵיךְ נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ, עִיר מֶלֶךְ וְנָבִיא,
כִּי לֹא נִשֵּׁק נַעֲרוֹתֵינוּ עַל שְׂפָתַיִם
עַד אִם נִשַּׁק לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

הַר הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר הַבַּיִת
וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!
יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך
בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

עִיר חֲלוֹמוֹת וְאֶבֶן, מַאֲכֶלֶת וָאַיִל,
פַּעֲמוֹנֵי הַזְּמַן קָמִים בָּךְ לַהֲלֹם:
אֶת עִיר שָׁלֵם הָיִית בְּטֶרֶם גְּבוּל וָתַיִל
וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר שָׁלֵם לְעִיר שָׁלוֹם

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.
צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.
לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת - חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי, בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי

פרשת בחקתי - עמל התורה

עמל התורה


ויקרא (כו,ג): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
רש"י: "אם בחקתי תלכו[1] - שתהיו עמלים בתורה".
מדברי רש"י למדנו, שכל אדם חייב ללמוד תורה על ידי עמל.
אי אפשר להסתפק בשמיעת שיעורים גרידא, כיון שאין בהם עמל. את אותם השיעורים אדם יכול לשמוע במנוחה ובנחת. אמנם שמיעת שיעורים והרצאות באמצעות קלטות וכדו' היא דבר חשוב כשלעצמו (והדבר הכי טוב בעולם אם אין אפשרות לעמל), אך אין בה המעלה הגדולה של לימוד תורה מתוך עמל.
על כל אדם לקבוע עיתים לעמול, ללמוד ולהבין בעיון רב[2]. אם קשה לו, הוא יכול לקבוע לימוד עם חברותא בעניין קבוע, ובצוותא ילמדו ויעמלו בהבנת הדברים הנלמדים.
אם אדם קובע עיתים ללימוד תורה בעמל, להתייגע בדברי תורה, או אז יזכה לכל ההבטחות הכתובות בהמשך הפרשה.

מרשימות הרבי הריי"ץ על החיים החסידים (גליון מס' 6) - 'יגעת ומצאת':
בימי כ"ק אדמו"ר האמצעי, התרוממה קרן האברכים הצעירים בידיעת החסידות. כי אחרי צאת הפקודה כי כל האברכים הסמוכים על שולחן אביהם או חותניהם, יעשו להם קביעות ללמוד בכל יום דא"ח לא פחות משלוש שעות ביום, הנה במשך הזמן התרבו בכל עיר ומושב כמה וכמה אברכים יודעי דבר בתורת החסידות.
כעבור איזה שנים התרבו ה'משכילים'[3] בידיעת דא"ח, ורבים מהם נעשו למשפיעים ומלמדים בעיירות בכפרים ובישובים שונים. מה שפעל רושם עז בעדת חסידי חב"ד, כי נתרבו הידיעות והעסק בתורת החסידות.
בעיר לעפלי, גר אחד מחסידי כ"ק רבינו הזקן, חנווני מוכר מלח, ור' יקותיאל שמו. הוא היה אחד ה'עובדים' הידועים[4], אבל השגתו בידיעת התורה בכלל ותורת החסידות בפרט, היתה מצומצמת ביותר.
פעם עבר דרך לעפלי אחד האברכים המשפיעים ויתעכב שם כשבוע ימים, ובכל יום ויום היה חוזר מאמר של כ"ק אדמו"ר האמצעי בעל-פה. במאמרים ההם נתבארו עניינים עמוקים עיוניים ביותר.
ובהיות האברך בעל כשרון נפלא בהשכלה והשגה ונוסף לזה דברן נפלא, אשר כל הגה היוצא מפיו היה מחוטב וברור מילולו, הנה פעל רושם עז על כל השומעים.
אמנם החסיד ר' יקותיאל, בהיותו בעל שכל לא גדול, לא הבין את המאמרים ההם. הדבר נגע אל לבו במאוד ודיכא את רוחו, והיה שפל בעיני עצמו מזה, ומייסר ומוכיח את עצמו בקריאת שמות של בוז.
החסיד, ה'משכיל' הנודע, ר' שמואל דוב נ"ע מבריסוב סיפר את אשר שמע מהחסיד ר' יקותיאל בעצמו בעניין זה: "הגע בעצמך – אמר ר' יקותיאל לר' שמואל דוב – אנכי הייתי אז כבן ארבעים, וכחמש עשרה שנה הייתי הולך לרבינו הזקן, ובכל משך העת למדתי לפי כוחי. והנה, חדשה נהיתה. בא אברך צעיר, אפרוח ממש, חוזר מאמרי כ"ק אדמו"ר [האמצעי] בזמרה ובחיות, ואני שומע ואיני מבין. מרגיש אנכי כי העניינים עמוקים במאוד, עניינים נפלאים, אבל אני אינני יודע מאומה.
"בכל יום ויום – מספר ר' יקותיאל – כשהנני שומע החזרה מפי האברך, שומע ואינני מבין, נעשה בשרי חדודים חדודים, כל מאמר ומאמר דכאני כמכתש במדוכה, וקראתי את עצמי בכל השמות של בוז, ואש הוצת בקרבי לידע את המאמרים להבינם ולהשיגם. ביקשתי את האברך כי יחזור לפני עוד פעם ועוד פעם, וגם השתדל להסבירני, וראשי עלי כבול עץ ומוחי אטום מלקבל כל אשר יסבירני האברך.
"שלשה שבועות עכבתי את האברך בביתי. בימים ההם עזבתי את החנות על בני ביתי ושמתי לילות כימים לייגע עצמי בהבנת העניינים אשר למדני האברך, אבל לדאבון לבבי לא עשיתי פרי. האברך נסע, ואנכי נשארתי כספינה בלב ים. עניתי בצום, בכיתי בכי רב באמירת תהלים, אבל אין שום תועלת. והלכתי לליובאוויטש.
"בבואי לליובאוויטש, הנה במשך התשע חודשים מעת היותי שם לפני זה, נתהווה עולם חדש: כחמשה ששה מניינים אברכים שוקדים יום יום שעות ארוכות בלימוד החסידות, חוזרים המאמרים ומסבירים זה לזה.
"לליובאוויטש באתי ביום הרביעי לשבוע. בשבת-קודש קודם קבלת-שבת אמר הרבי מאמר; ובשבת-קודש קודם מנחה, אמר הרבי ביאור על המאמר שנאמר קודם קבלת-שבת. המאמר הבנתי וגם חזרתי מקצתו בעל-פה, אבל הביאור לא הבנתי, ומה נפלאתי כי האברכים ידעו גם את הביאור. צער גדול הצטערתי על אשר לא הבנתי את הביאור, וכל הלילה בכיתי מעומקי לבבי, וצמתי כל היום.
"ביום השני, כשנכנסתי ב'יחידות' לכ"ק אדמו"ר, סיפרתי לפניו מכל העבר עלי בביתי. כי עבר דרך עירנו לעפלי אחד האברכים המשפיעים וחזר המאמרים ששמע בליובאוויטש, המאמרים הרגילים הבנתי, אבל המאמרים שנתבארו בהם העניינים העמוקים לא הבנתי. סיפרתי כי המאמר הנאמר בשבת זה הבנתי, וביאורו לא הבנתי.
"כ"ק אדמו"ר ענה: 'אין לך דבר העומד בפני הרצון'. ויסביר לי, דהגם דרצון הוא גם כן רק כוח הנפש ולא עצם הנפש, אבל בכוחו גם להטות את הנפש לגלות גילויים עצמיים בפתיחת הכוחות עצמיים והתפתחות החושים. ובפרט דהכוחות שלמטה מן הרצון כמו שכל ומדות, הנה הרצון פועל עליהם בגזירה ופקודה בדרך כוח עליון. וכאשר רוצים באמת – אז גם החושים מתרחבים.
"כאשר שמעתי מכ"ק אדמו"ר כי אין הדבר תלוי אלא ברצוני, החלטתי להשאר בליובאוויטש עד אשר אתחיל להבין. עם העוברים ושבים דרך לעפלי הודעתי [לבני הבית] כי איזה זמן אתעכב, ועל-כן ינהלו את החנות בעצמם.
"כארבעה חודשים יגעתי ביגיעה עצומה ביגיעת נפש וביגיעת בשר להרגיל את עצמי לחשוב עניין אחד כמה שעות רצופות, וביגיעת נפש לחזור על עניין אחד כמה עשיריות פעמים.
"טובה גדולה עשה לי האברך אפרים מסמיליאן, כי היה חוזר איתי המאמרים כמה פעמים בזה אחר זה, עד אשר יכולתי להתעמק בהבנתם. על הרוב הייתי מתבודד באחד משני המקומות: במרתף אשר מתחת בית הכנסת הגדול; או על גבי התקרה מתחת לגג בית הכנסת.
"בחודש תשרי ההוא הרגשתי עצמי כבריה חדשה, ותודה לא-ל רחצתי את הקדרה ונעשיתי כלי לקבלה, ונסעתי לביתי".




[1] האור החיים הקדוש בפירושו האחרון לפסוק זה, כתב: "עוד יתבאר על דרך מה שאמרו (בבא מציעא פה:) במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה, שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים כאמור שם. והוא מאמר 'אם בחקתי' – תלכו', פירוש: באמצעות השתדלות בתורה ללמוד וללמד כרמוז בתיבת 'בחקתי' 'תלכו' - פירוש: מעצמכם, כרבי חייא, ולא תצטרכו למלאכים להוליך אתכם.
"רבי חייא היה מזרעו של שמעי אחי דוד המלך" (ראה כתובות סב:), אך לא בזאת בלבד היתה ניכרת דרגתו. הגמרא אומרת (כתובות כג:) עליו: "גדולים מעשי חייא" - ר' חייא רצה ללמד את ילדי ישראל תורה, ולכן יזם פעילות מיוחדת ועניפה להפצת התורה ברבים: הוא לא הסתפק בלימוד באמצעות ספרי קודש הקיימים, אלא טרח בעצמו לקנות מכספו עורות, וכתב עליהם בעצמו את התורה, כדי שהילדים ילמדו בקדושה ובטהרה.
על פעולותיו אלו זכה ר' חייא למדרגתו הגבוהה. פה קדוש, שכל דיבורו בקדושה, זכה ל"ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב,כח) כאשר עמד בתפילה עם בניו, כל בקשותיו התקיימו (ב"מ פב:).
זהו מה שכתב 'אור החיים' עליו, שבזכות עיסוקו ב"בחקתי" – דהיינו בלימוד התורה ובהפצתה, זכה ל"תלכו" - שלא היה צריך את סיועם של המלאכים, אלא הלך מעצמו ממדרגה למדרגה.
מי שילך בדרכו של ר' חייא וילמד תורה לאחרים בקדושה, מובטח לו שגם הוא יעלה מעצמו, ללא סיועם של המלאכים.

[2] צריך לדעת שאין גבול לעמל התורה - רבינו יונה (בפירושו למסכת אבות ג,ט) כותב, שלפעמים אדם יכול לעסוק בלימוד הלכה אחת במשך מספר ימים ואפילו מספר שנים, עד שהוא מגיע להבנה שלמה ואמיתית של אותה ההלכה.

[3] שני אופנים המה בעבודת ה' על-פי תורת חסידות חב"ד: עבודת המוח ועבודת הלב. ובעלי העבודה מתוארים בתוארים מיוחדים: עובדי ה' במוחם נקראים בשם התואר 'משכילים'; ועובדי ה' בליבם נקראים בשם התואר 'עובדים'. למותר להגיד, כי כל 'משכיל' הוא גם עובד ה' בלבו, (לולא זאת אינו בגדר 'משכיל', כי כל דבר השכלה בהשגה אלוקית, בהכרח שתפעול עבודת הלב – באחת התנועות דאהבה או דיראה); וכל 'עובד' גם הוא משכיל בהשגה אלוקית. ומה שהם חלוקים בתוארים, הוא להיות שה'משכיל' בא מן ה'השכלה' אל ה'עבודה', וה'עובד' בא מן ה'עבודה' אל ה'השכלה', אבל שניהם מוכרחים המה. (איגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ו עמוד שכט, ראה שם באריכות).

[4] כך מתאר אדמו"ר הריי"ץ את ה'יחידות' הראשונה שהיתה לר' יקותיאל אצל אדמו"ר הזקן:
כאשר נודע לר' יקותיאל על אדמו"ר הזקן ועל עניינה של תורת החסידות, הוא מיד התפעל ונסע לליאזנא, לרבי.
מצידו, מיד בבואו לליאזנא הוא כבר היה מוכן להיכנס ל'יחידות' לאדמו"ר הזקן. דבריהם של זקני החסידים, שניסו להסבירו שהכניסה ל'יחידות' דורשת הכנה מיוחדת, לא הועילו. ליבו הבוער כשלהבת אש של ר' יקותיאל, אינו מעוניין כלל לשמוע אודות זה, וביקש שיתנו לו ליכנס אל הרבי ל'יחידות' מיד.
כאשר הוא נענה בסירוב, הוא עשה מעשה: הוא טיפס אל חלון חדרו של הרבי שהיה בקומה השניה וצעק מתוך בכיה לבבית: "רבי, יגדע נא את הצד השמאלי שלי, מקום משכנו של היצר הרע – אינני יכול להסתדר אתו!".
הרבי, שישב באותה שעה עטור בתפילין דרבינו תם, רמז לו שירד מהחלון, נשען על ידיו ואמר לו: "ריבונו של עולם, 'ואתה מחיה את כולם' כתיב! החיה נא אותו".
ר' יקותיאל עזב את החדר בשמחה גדולה, באומרו שהרבי 'המשיך' בו חיות. ומסיים אדמו"ר הריי"ץ: "זוהי האמת – הרבי הזקן 'המשיך' בו חיות". (עפ"י איגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ד עמוד תקמא).
כשרצה רבינו הזקן לברך את ר' יקותיאל ליעפלער בעשירות, אמר שאינו חפץ בזה, שלא תטרידו העשירות מלימוד החסידות והתעסקות בעבודה, וכשרצה לברכו באריכות ימים אמר: "אך לא בחיי-אכרים ש'עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו', לא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות"....
הוא האריך ימים וזכה להיות חסידו של בן אדמו"ר הזקן הלא הוא הרבי האמצעי, וכן חסידו של נכד אדמו"ר הזקן הלא הוא הצמח צדק. והיה זה שהכתיר את הרבי המהר"ש בן הצמח צדק לאדמו"ר.
כשנסתלק אדמו"ר הצמח צדק לא סיפרו על כך לר' יקותיאל (הוא היה אז בשנות התשעים לחייו, וכנראה חששו להודיע לו מפני בריאותו). כשנודע לו הדבר החל לזעוק: "טיפשים, מדוע הנחתם לרבי להסתלק? קברו את ספרי התורה, קברו את עצמכם". הוא שבר כל החלונות ויצא רגלי לליובאוויטש.
בבואו לליובאוויטש אמר: "לא אעשה שום דבר, לא אתפלל וכו', בתחילה אני רוצה לשמוע מה יאמר לי הרבי". הוא שם פעמיו אל הציון של הצמח צדק והתרפק על הקבר במשך כל היום. לבסוף הוציאוהו משם לאחר שהתעלף. כשהתעורר מעלפונו אמר "צריכים לצאת בריקוד".
כשהגיע הרב יקותיאל ליעפלי לליובאוויטש ביקש לבחור אדמו"ר מבין בניו של ה"צמח צדק". הוא בא אל ששת הבנים וביקשם לומר חסידות. כשהגיע לבן הצעיר רבי שמואל, מצאו יושב כשלראשו כיפה. אמר לו "חבוש את הכובע ותגיד חסידות". ר' יקותיאל היה חסיד קשיש ומנכבדי החסידים ואי אפשר היה לסרב לו. נענה רבי שמואל ואמר מאמר חסידות. כשסיים לומר, נענה ר' יקותיאל ואמר: "אתה הרבי שלי".

יום שלישי, 24 במאי 2016

ל"ג בעומר - רשב"י - המבט הפנימי

ל"ג בעומר - רשב"י - המבט הפנימי


זוה"ק (זהר חדש כי תבא): "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֲזַל לֵיהּ וַעֲרַק לְמַדְבְּרָא דְלוּד, וְאִתְגְּנֵיז בְּחַד מְעַרְתָּא, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. אִתְרְחֵישׁ לוֹן נִיסָּא, וּנְפַק לְהוֹ חַד חֲרוּבָא, וְחַד מַעֲיָינָא דְמַיָּיא. אָכְלֵי מֵהַהוּא חֲרוּבָא, וְשָׁתָאן מֵאִינוּן מַיִין. הֲוָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטוֹב, אָתֵי לוֹן בְּכָל יוֹמָא תְּרֵי זִמְנֵי, וְאוֹלִיף לוֹן. וְלָא יָדַע אֵינַשׁ בְּהוּ.
(רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָלַךְ לוֹ וּבָרַח לְמִדְבַּר לוֹד, וְנִגְנַז בִּמְעָרָה אַחַת, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ. הִתְרַחֵשׁ לָהֶם נֵס, וְיָצָא לָהֶם חָרוּב אֶחָד וּמַעְיַן מַיִם אֶחָד. אָכְלוּ מֵאוֹתוֹ חָרוּב, וְשָׁתוּ מֵאוֹתָם מַיִם. הָיָה אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בָּא אֲלֵיהֶם כָּל יוֹם פַּעֲמַיִם, וּמְלַמֵּד אוֹתָם. וְלֹא יָדַע אִישׁ עֲלֵיהֶם)
יוֹמָא חַד הֲווֹ חַכִּימַיָיא בְּבֵי מִדְרְשָׁא שׁוֹאֲלִין, וְאָמְרִין, קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אִינוּן כְּנֶגֶד בַּיִת רִאשׁוֹן. קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה כְּנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי וְגָלוּת אַחֲרוֹן. בַּקְּלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אִית בְּהוּ הַבְטָחוֹת, וַחֲבִיבוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב, (ויקרא כו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְגו'. וּכְתִיב וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם. קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לֵית בְּהוּ הַבְטָחוֹת, וְלֵית בְּהוּ נֶחָמָה כְּלָל, כְּמָא דִכְתִיב בַּקְּלָלוֹת קַדְמָאִין. וְלָא הֲווֹ יָדְעֵי.
(יוֹם אֶחָד הָיוּ שׁוֹאֲלִים הַחֲכָמִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאוֹמְרִים קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, הֵן כְּנֶגֶד בַּיִת רִאשׁוֹן. קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה כְּנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי וְגָלוּת אַחֲרוֹן. הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יֵשׁ בָּהֶן הַבְטָחוֹת וַחֲבִיבוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְגוֹ'. וְכָתוּב, וְאַף גַּם זֹּאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם. הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה אֵין בָּהֶן הַבְטָחוֹת, וְאֵין בָּהֶן נֶחָמָה כְּלָל, כַּכָּתוּב בַּקְּלָלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים)
קָם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי וַאֲמַר, חֲבָל עַל גְּרִיעוּתָא דְּבַר יוֹחָאי, וְלֵית מַאן דְּיָדַע מִנֵּיהּ. וְאִלּוּ יָדְעֵי, לֵית רְשׁוּ לְגַלָּאָה לֵיהּ.
(קָם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי וְאָמַר, חֲבָל עַל חֶסְרוֹנוֹ שֶׁל בַּר יוֹחַאי, וְאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ עָלָיו. וְאִלּוּ יָדְעוּ, אֵין רְשׁוּת לְגַלּוֹת אוֹתוֹ)
ר' יוֹסֵי בֶּן רִבִּי יְהוּדָה, קָם יוֹמָא חַד בְּצַפְרָא, חָמֵי כָּל אִינוּן עוֹפִין דְּאִינוּן הֲווֹ טָאסָן, וְשַׁפְנִינָא חָדָא אָזְלָא בַּתְרַיְיהוּ. קָם עַל רַגְלוֹי וַאֲמַר, שַׁפְנִינָא, שַׁפְנִינָא מְהֵימְנָא, מִיּוֹמָא טוֹפָנָא דִּיוּקְנָא דְּעַמָּא קַדִּישָׁא, לְךָ יָאוֹת וּלְךָ נָאֶה, זִיל וַעֲבֵיד לִי שְׁלִיחוּתָא חָדָא לְבַר יוֹחָאי, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ תַּמָּן.
(רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה קָם יוֹם אֶחָד בַּבֹּקֶר, רָאָה אֶת כָּל אוֹתָם עוֹפוֹת שֶׁהֵם הָיוּ טָסִים, וְיוֹנָה אַחַת הוֹלֶכֶת בֵּינֵיהֶם. קָם עַל רַגְלָיו וְאָמַר: יוֹנָה, יוֹנָה נֶאֱמָנָה, מִיּוֹם הַמַּבּוּל דְּמוּת הָעָם הַקָּדוֹשׁ לָךְ יָפֶה וְלָךְ נָאֶה. לְכִי וַעֲשִׂי לִי שְׁלִיחוּת אַחַת לְבַר יוֹחַאי, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם)
אִסְתַּחֲרָא הַהוּא שַׁפְנִינָא וְקָמַת קַמֵּיהּ. כְּתַב פִּתְקָא חָדָא, וַאֲמַר מָה דַאֲמַר. וְקָמַת שַׁפְנִינָא וּנְטָלַת בְּפוּמָהּ, וַאֲזָלַת לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְשַׁוִּיאַת לֵיהּ בִּכְנָפָא. אִסְתַּכַּל בְּהַהוּא פִּתְקָא, וּבְכָה, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. וַאֲמַר, בָּכֵינָא עַל פְּרִישׁוּתָנָא מִן חַבְרַיָא, וּבָכֵינָא עַל מִלִּין אִלֵּין, דְּלָא אִתְגַּלְּיָין לְהוֹ, מַה יַּעַבְדּוּן דָּרֵי בַּתְרָאי, אִי יַשְׁגִּיחוּן בְּהַאי.
(הִסְתּוֹבְבָה אוֹתָהּ הַיּוֹנָה וְעָמְדָה לְפָנָיו. כָּתַב פֶּתֶק אֶחָד, וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר. וְעָמְדָה הַיּוֹנָה וְלָקְחָה אוֹתוֹ בְּפִיהָ, וְהָלְכָה אֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְשָׂמָה אוֹתוֹ בִּכְנָפֶיהָ. הִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַפֶּתֶק וּבָכָה, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְאָמַר: אֲנִי בּוֹכֶה עַל הַפְּרֵדָה מִן הַחֲבֵרִים, וַאֲנִי בּוֹכֶה עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁלֹּא הִתְגַּלּוּ לָהֶם, מַה יַּעֲשׂוּ הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים אִם יַשְׁגִּיחוּ בָּזֶה?)
אַהְהָכֵי, אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטוֹב, חֲמֵי דִּבְכֵי, אֲמַר בִּשְׁלִיחוּתָא אָחֳרָא הֲוֵינָא זַמִּין, הַשְׁתָּא, וְשַׁדְּרַנִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשַׁכְּכָא דְּמָעִיךְ. אִי רַבִּי, אִי רַבִּי, לָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ הַשְׁתָּא לְגַלָּאָה לְצַדִּיקַיָיא מִלִּין אִלֵּין.
(בֵּינְתַיִם בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְרוֹאֶה שֶׁבּוֹכֶה. אָמַר, הָיִיתִי מְזֻמָּן לִשְׁלִיחוּת אַחֶרֶת כָּעֵת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח אוֹתִי לְשַׁכֵּךְ אֶת דִּמְעוֹתֶיךְ. אִי רַבִּי, אִי רַבִּי, לֹא הָיָה צָרִיךְ כָּעֵת לְגַלּוֹת לַצַּדִּיקִים הַדְּבָרִים הַלָּלוּ)
אֲבָל כָּךְ אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּקְלָלוֹת קַדְמָאִין אִית ל''ב קְרָאֵי, וְכָלְהוֹ לָקֳבֵיל שְׁבִילֵי דְאוֹרַיְיתָא. בִּקְלָלוֹת בַּתְרָאי אִית בְּהוּ נ''ג קְרָאֵי, לָקֳבֵיל פָּרְשִׁיָּין וְאוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא.
(אֲבָל כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּקְּלָלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת (בחקתי) יֵשׁ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם פְּסוּקִים, וְכֻלָּם כְּנֶגֶד דַּרְכֵי הַתּוֹרָה. בַּקְּלָלוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת (כי תבא) יֵשׁ בָּהֶן חֲמִשִּׁים וּשְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים, כְּנֶגֶד פָּרָשִׁיּוֹת וְדַרְכֵי הַתּוֹרָה)
בְּגָלוּת קַדְמָאָה דְבַיִת רִאשׁוֹן, עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אִינוּן שְׁבִילִין סְתִימִין דְּסִתְרָא, אִתְגְּלֵי חוֹבַיְיהוּ, וְאִתְגְּלֵי קִיצָא דִילְהוֹן, וְנֶחָמָתָא וְאַבְטָחוּתָא דִילְהוֹן. בְּגָלוּת בַּתְרָאָה דְּבַיִת שֵׁנִי, עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל ג''ן פָּרָשִׁיּוֹת אוֹרְחִין דְּאִתְגַּלְּיָין, אִסְתִּים חוֹבַיְיהוּ, וְאִסְתִּים קִיצַיְיהוּ, וְלָא כְתִיב בְּהוּ הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת.
(בְּגָלוּת רִאשׁוֹנָה שֶׁל בַּיִת רִאשׁוֹן עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתָם שְׁבִילִים נִסְתָּרִים שֶׁל הַסֵּתֶר, הִתְגַּלָּה חֶטְאָם, וְהִתְגַּלָּה קִצָּם, וְהַנֶּחָמָה וְהַהַבְטָחָה שֶׁלָּהֶם. בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל בַּיִת שֵׁנִי עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת וּדְרָכִים שֶׁנִּגְלוּ, נִסְתָּם חֶטְאָם וְנִסְתָּר קִצָּם, וְלֹא כָתוּב בָּהֶם הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת)
אַדְּהָכֵי, עֲבַר חַד רוּחָא, וְאַפְרֵישׁ לוֹן, וְסָלֵיק אֵלִיָּהוּ גּוֹ גַּלְגַּלָּא דְנוּרָא, וְאִשְׁתָּאַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבְכֵי, וְאַדְמוּךְ אַפִּיתְחָא דִמְעַרְתָּא. אַדְּהָכֵי, אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטוֹב, אֲמַר, קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אִתְעַר מִשְׁנָתָךְ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרָךְ.כָּל הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת דְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַנֵּי קְלָלוֹת כְּתִיבֵי.
(בֵּינְתַיִם עָבְרָה רוּחַ אַחַת וְהִפְרִידָה אוֹתָם, וְעָלָה אֵלִיָּהוּ בְּתוֹךְ גַּלְגַּל שֶׁל אֵשׁ, וְנִשְׁאָר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבָכָה וְנִרְדַּם עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. בֵּינְתַיִם בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְאָמַר: קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתְךְ. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּכְבוֹדְךְ. כָּל הַהַבְטָחוֹת וְהַנֶּחָמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּתוּבוֹת בַּקְּלָלוֹת הַלָּלוּ)
פּוֹק וַחֲזֵי, מַלְכָּא דִּרְחֵים לִבְרֵיהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלַטְיֵיהּ וְאַלְקְיִיהּ, רְחִימוּ דִמְעוֹי עֲלֵיהּ. כַּד אַחֲזֵי רוּגְזָא תַּקִּיף, כְּדֵין רַחְמָנוּתָא עֲלֵיהּ. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל גַּב דְּלַיֵּיט, מִלּוֹי בִּרְחִימוּ. אִתְחַזְיָין בְּאִתְגַּלְיָיא לְוָוטִין, וְאִינוּן טַבְוָון סַגִּיאָן, בְּגִין דְּאִלֵּין קְלָלוֹת בִּרְחִימוּ הֲווֹ. מַה דְּלָא הֲוָה כֵּן בְּאִינוּן קַדְמָאִין, דְּכָלְהוֹ הֲווֹ בְּדִינָא תַּקִּיף.
(בֹּא וּרְאֵה, מֶלֶךְ שֶׁאוֹהֵב אֶת בְּנוֹ, וְאַף עַל גַּב שֶׁקִּלֵּל אוֹתוֹ וְהִלְקָה אוֹתוֹ, אַהֲבַת מֵעָיו עָלָיו. כְּמַרְאֶה רֹגֶז חָזָק, אָז רַחֲמָנוּתוֹ עָלָיו. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - אַף עַל גַּב שֶׁקִּלֵּל, דְּבָרָיו הֵם בְּאַהֲבָה. נִרְאִים בַּגָּלוּי כִּקְלָלוֹת, וְהֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַקְּלָלוֹת הָיוּ בְּאַהֲבָה, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵן בְּאוֹתָן הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁכֻּלָּן הָיוּ בַּדִּין הַקָּשֶׁה)
בְּאִלֵּין אִית דִּינָא וּרְחִימוּ, כְּאַבָּא דִּרְחֵים עַל בְּרֵיהּ, וּרְצוּעָה דְּמַלְקִיּוּתָא נָקִיט בִּידֵיהּ, עֲבֵיד נְהִימוּ סַגְיָא, וְקָלִין רַבְרְבִין. וּמַלְקְיוּתָא כְּלִילִין בְּרַחֲמֵי.
(בְּאֵלּוּ יֵשׁ דִּין וְאַהֲבָה, כְּאָב הָאוֹהֵב אֶת בְּנוֹ וּרְצוּעַת הַמַּלְקוּת לָקַח בְּיָדוֹ, עָשָׂה נְהִימָה גְדוֹלָה וְקוֹלוֹת גְּדוֹלִים. וְהַמַּלְקֻיּוֹת כְּלוּלוֹת בְּרַחֲמִים)
וְקַשְׁיָא מִכָּל אִינוּן קְלָלוֹת, דָּא הוּא דִכְתִיב, (דברים כח) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. הָכָא אִינוּן הַבְטָחוֹת דְּאַבָּא עַל בְּרֵיהּ, בִּרְחִימוּ סַגֵּי. יַעֲלֶה לָא כְתִיב, אֶלָּא יַעְלֵם, יַכְבֵּשׁ לוֹן, וִיכַסֵּי לוֹן בְּנוּקְבָא דְדוּכְתַּיְיהוּ, דְּלָא יִפְקוּן לְבַר, וִיהוֹן כְּבוּשִׁין וּמְכוּסִין בְּנוּקְבַיְיהוּ.
(וְקָשֶׁה מִכָּל אוֹתָן הַקְּלָלוֹת - זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים כח) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה יַעְלֵם ה' עָלֶיךְ עַד הִשָּׁמְדָךְ. כָּאן הֵן הַהַבְטָחוֹת שֶׁל הָאָב עַל בָּנָיו, בְּאַהֲבָה רַבָּה. לֹא כָתוּב יַעֲלֶה, אֶלָּא יַעְלֵם, יִכְבֹּשׁ אוֹתָם וִיכַסֶּה אוֹתָם בַּנֶּקֶב שֶׁל מְקוֹמָם, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ הַחוּצָה, וְיִהְיוּ כְבוּשִׁים וּמְכֻסִּים בְּנִקְבֵיהֶם)
עַד הִשָּׁמְדָךְ, מַה דְּלָא יְהֵי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָיא, דְּהָא אוֹמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יְשֵׁיצֵי יַת יִשְׂרָאֵל לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין, וְדוּכְרָנֵיהוֹן יְהֵי קַיָּים תְּדִירָא. דִּכְתִיב, (ישעיה סו) כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. וּכְתִיב, (ירמיה לא) כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְּמַעְלָה כו'.
(עַד הִשָּׁמְדָךְ - מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יַשְׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְזִכְרוֹנָם יִהְיֶה קַיָּם תָּמִיד, שֶׁכָּתוּב כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם, וְכָתוּב כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה כוּ')
וְהוֹאִיל וּבְאוֹמָאָה אִיהוּ דְּלָא יִשְׁתֵּיצוּן יִשְׂרָאֵל, זְמִינָא דִּיהוֹן כָּל מַכְתְּשִׁין וּמַרְעִין טְמִירִין וּמְכוּסִין, דְּלָא יִפְקוּן לְבַר לְאַבְאָשָׁא לוֹן, עַד זִימְנָא דְּיִשְׁתֵּיצוּן מִן עָלְמָא, מַה דְּלָא יְהֵא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.
(וְהוֹאִיל וּבִשְׁבוּעָה הוּא שֶׁלֹּא יֻשְׁמְדוּ יִשְׂרָאֵל, עֲתִידִים שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַמַּכּוֹת וְהַחֲטָאִים טְמִירִים וּמְכֻסִּים, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ הַחוּצָה לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל עַד הַזְּמַן שֶׁיִּכְלוּ מִן הָעוֹלָם, מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים)
סוֹפָא דְכוּלְהוֹן וְסִיּוּמָא דִילְהוֹן, (דברים כח) וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה. הָכָא הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא. וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, אַבְטָחוּתָא לַאֲתָבָא וּלְמֶיעְבַּד נִסִּין וְאָתִין דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, בְּיוֹמִין קַדְמָאִין. כְּדָּבָר אַחֵר (מיכה ז) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.
(הַסּוֹף שֶׁל כֻּלָּם וְהַסִּיּוּם שֶׁל כֻּלָּם - וֶהֱשִׁיבְךְ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךְ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךְ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה. כָּאן הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף הַיָּמִים. וֶהֱשִׁיבְךְ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת - הַהַבְטָחָה לָשׁוּב וְלַעֲשׂוֹת נִסִּים וְאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּימֵי צֵאתְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת)
בָּאֳנִיּוֹת, הָכָא אִיהוּ, כְּמָה דַּאֲמַרְתְּ, דְּאַתְּ דָּרֵישׁ בַּעֲנִיּוּת, שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. אֲבָל, זְמִינִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא לְמֵיתֵי עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל עַל סְפִינָן דְּיַמָּא, וְיַחְשְׁבוּן לְשֵׁיצָאָה לוֹן מִן עָלְמָא, וְכָלְהוֹ טְבִיעִין גּוֹ יַמָּא, כְּמָה דַּעֲבַד בְּיוֹמִין קַדְמָאִין.
(בָּאֳנִיּוֹת - כָּאן הוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ, שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ בַּעֲנִיּוּת, שֶׁתִּכְלֶה הַפְּרוּטָה מִן הַכִּיס. אֲבָל עֲתִידִים כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם לָבא עַל יִשְׂרָאֵל עַל סְפִינוֹת הַיָּם, וְיַחְשְׁבוּ לְהַשְׁמִיד אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, וְכֻלָּם יִטְבְּעוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים)
וְתַמָּן אִיהוּ חֶדְוָה סַגִּיאָה. כְּתִיב הָכָא בָּאֳנִיּוֹת, וּכְתִיב הָתָם (ישעיה מג) בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם. מַה לְּהַלָּן רִנָּה אַף כָּאן רִנָּה.
(וְשָׁם הִיא שִׂמְחָה גְדוֹלָה. כָּתוּב כָּאן בָּאֳנִיּוֹת, וְכָתוּב שָׁם בָּאֲנִיּוֹת רִנָּתָם. מַה לְּהַלָּן רִנָּה - אַף כָּאן רִנָּה)
בַּדֶּרֶךָ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ. מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא, לָא גַּלֵּי גְּבוּרְתֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְחֲזָאָה בְּעָלְמָא, וְשַׁעֲתָא דִרְעוּתָא, אֶלָּא בְּהַהוּא דֶּרֶךְ. כִּי כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם, בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ, וּבְהַהוּא גַּוְונָא יַעֲבֵיד לָךְ.
(בַּדֶּרֶךָ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךְ. מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם לֹא גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת גְּבוּרָתוֹ לְהַרְאוֹתָהּ בָּעוֹלָם וּשְׁעַת רָצוֹן, אֶלָּא בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ. כִּי כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם - בְּאוֹתוֹ דֶרֶךְ, וּבְאוֹתוֹ גָוֶן יַעֲשֶׂה לְךְ)
דְּהָא לְבָתַר מִכָּל שְׁאָר סִטְרִין יִתְכַּנְּשׁוּן עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁבוּן יִשְׂרָאֵל, דִּבְזִמְנָא דָא יִתְאַבְדוּן, וְאִינוּן זְבִינִין לְבַעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כח) וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם, וְנִמְכַּרְתֶּם לָא כְתִיב, אֶלָּא וְהִתְמַכַּרְתֶּם, בִּלְבַבְכוֹן תַּחְשְׁבוּן דְּאַתּוּן זְבִינִין, וְלָאו הָכֵי, דְּהָא וְאֵין קוֹנֶה כְּתִיב, וְלֵית מַאן דְּיָכֵיל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ...
(שֶׁהֲרֵי לְאַחַר מִכָּל שְׁאָר הַצְּדָדִים יִתְכַּנְּסוּ עַל יִשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה יֹאבְדוּ, וְהֵם מְכוּרִים לִירִיבֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם. לֹא כָתוּב וְנִמְכַּרְתֶּם, אֶלָּא וְהִתְמַכַּרְתֶּם, בִּלְבַבְכֶם תַּחְשְׁבוּ שֶׁאַתֶּם מְכוּרִים, וְאֵין זֶה כָּךְ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב וְאֵין קֹנֶה, וְאֵין מִי שֶׁיָּכוֹל לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם)
כְתַב פִּתְקָא לְעִידָן רַמְשָׁא, וְשַׁוֵּיהּ בְּפוּם שַׁפְנִינָא, וַאֲזָלַת לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּהֲוָה בְּדוּכְתֵּיהּ, וְעֵינוֹי מְחַכָּאן. כֵּיוָן דַּחֲמָא לָהּ, אֲמַר, שַׁפְנִינָא. כַּמָּא אַתְּ מְהֵימְנָא מִכָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָא, קָרָא עֲלֵיהּ, (בראשית ח) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ.
(כָּתַב פֶּתֶק לְעֵת עֶרֶב, וְשָׂם אוֹתוֹ בְּפִי הַיּוֹנָה, וְהָלְכָה אֶל רַבִּי יוֹסֵי, שֶׁהָיָה בִמְקוֹמוֹ וְעֵינָיו מְצַפּוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ, אָמַר: יוֹנָה, כַּמָּה אַתְּ נֶאֱמָנָה מִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם. קָרָא עָלֶיהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ)
נְטַל פִּתְקָא, וְעָאל לְגַבֵּי חַבְרַיָיא, וְאַחְמֵי לוֹן. וְסָחֵי לוֹן עוֹבָדָא, תְּוַוהוּ. בְּכָה רַבִּי יְהוּדָה וַאֲמַר, וַוי, אַף עַל גַּב דְּלָא יַדְעִינָן לֵיהּ, (קהלת יא) מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא. אֲתַר דְּבַר יוֹחָאי תַּמָּן, חַבְרַיָּיא בַּהֲדֵיהּ, וּמִתְעָרִין מִנֵּיהּ וְאוֹלְפִין מִנֵּיהּ.
(נָטַל הַפֶּתֶק, וְנִכְנַס לַחֲבֵרִים וְהֶרְאָה לָהֶם, וְסִפֵּר לָהֶם הַמַּעֲשֶׂה. תָּמְהוּ. בָּכָה רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: וַי! אַף עַל גַּב שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים עָלָיו - מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא. הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם בַּר יוֹחַאי, הַחֲבֵרִים עִמּוֹ, וּמִתְעוֹרְרִים מִמֶּנּוּ וְלוֹמְדִים מִמֶּנּוּ)
זַכָאָה נַפְשֵׁיהּ דְּבַר יוֹחָאי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבֵיד עִמֵּיהּ נִסִּין, וְאִיהוּ גָּזֵיר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיִּים. וַעֲתֵיד לְמֶהֱוֵי רֵישָׁא לְצַדִּיקַיָיא, דְּיַתְבֵי בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. וִיקַבֵּל אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, וְיֶחֱמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיִשְׁתַּעְשַׁע עִם צַדִּיקַיָּיא, וְיֵימָא לְהוֹ, בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרָכָה לִפְנֵי ה' עוֹשֵׂנוּ.
(אַשְׁרֵי נַפְשׁוֹ שֶׁל בַּר יוֹחַאי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עִמּוֹ נִסִּים, וְהוּא גוֹזֵר - וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם, וְעָתִיד לִהְיוֹת רֹאשׁ לַצַּדִּיקִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּגַן עֵדֶן. וִיקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, וְיִרְאֶה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִשְׁתַּעֲשַׁע עִם הַצַּדִּיקִים, וְיֹאמַר לָהֶם: בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרָכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ).

דווקא רשב"י הוא זה שמגלה לנו גם בגמ' וגם בזוה"ק שהקללות אלו ברכות כי הוא זה שהוריד לעולם את תורת הקבלה שמסבירה את הפנימיות שבכל דבר!
והוא זה שהאיר לנו בזוה"ק קצת מהאור של הגאולה שבה נראה בקרוב איך הכל הכל היה לטובה במשך כל ה6,000 שנה!

הרי בפנימיות הכל לטובה!
לקו"מ: "כשהאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זאת הבחינה היא מעין עולם הבא"!
כל מי שלומד קבלה כמו שצריך לומד לקבל הכל באהבה גם ייסורים כמו שמעיד הרב קוק על עצמו באיגרות (א,מג): "ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו ית', שהעסק התמידי בלמוד המוסר ופנימיות תוה"ק פעל עלי זאת התכונה".

חשוב מאוד מאוד לנצל את היום הזה של ל"ג בעומר ואת ההגעה לציון של הצדיק במירון[1] בשביל להתפלל ולבקש מה' שזכות הצדיק תאיר את עינינו שנסתכל רק בפנימיות של כל דבר.

הנהגת היחוד הפועלת בפנימיות:

חשוב מאוד לדעת כי ישנם בעולמנו שתי הנהגות שבהם מנהיג אותנו הקב"ה:
הנהגת השכר ועונש / המשפט - הנהגה הנותנת שכר או מענישה על פי מעשיך (מידה כנגד מידה).
הנהגת המזל / הנהגת היחוד: הנהגה פנימית הפועלת בתוך הנהגת המשפט ודואגת להביא את העולם לגאולה בכל מקרה למרות שכולם יהיו רשעים אפי' ח"ו.
בהנהגה זו יכול צדיק לקבל עונש ורשע לקבל שכר, והדברים נראים כאילו ח"ו אין משפט בעולם ו"צדיק ורע לו רשע וטוב לו".
דעת תבונות (סימן קע'): "צריך שתדעי הקדמה עיקרית, והיא... כי הנה האדון ב"ה הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שביארנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש ודרך המזל (הנהגת היחוד), והוא הבוחר, ומשתמש פעם מן הדרך האחד ופעם מן הדרך האחר, מה שהוא יודע היותו יותר טוב לעולמו.
אמנם בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש - יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר ועונש בחוקותיהם; ובהשתמשו מדרך המזל - יהיו הענינים. הנולדים לפי סדר הנהגת המזל ותכונת הבריאה, כמו שביארנו...
רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש. אבל מה שיראה לכאורה - הוא היות "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט,ב)...
והנה זה עשוי כדי לתת שכר טוב יותר לצדיקים המתחזקים באמונתם, והוא מה שאמר הכתוב (חבקוק ב,ד), "וצדיק באמונתו יחיה".
כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו.
ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו.
אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו, ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'. אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו בעבודה תמה, בהשואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש!
כללו של דבר - שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל, והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו".
הרמח"ל (בדעת תבונות ועוד) מסביר שבהתחלת הבריאה הקב"ה השתמש בעיקר בהנהגת המשפט, ולאט לאט עם התקדמות העולם הנהגת היחוד תופסת יותר ויותר את ההגה עד שבזמנינו אנו כמעט רק הנהגת היחוד פועלת...
כללים ראשונים (כלל לד): "באחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, ויהיה שלימות ניתן לעולם".
אדיר במרום (ח"ב - מאמר רישא וסופא - זיווג זו"ן דבחי' סליק ברעותא ובחי' זו"ן כראוי ע"י עבודת אדה"ר): "ואשלים עתה פירוש דברי הפרשה ותדע סודות גדולים מאד... כך יתקרב מעט מעט הראש אליו ויתגלה היחוד. ובכל פעם נרויח מעלה אחת, עד שבקיבוץ כל הזיווגים הנעשים בו' אלפים שנה יתגלה היחוד גילוי שלם, והבן היטב. כי כל זיווג הוא גילוי יחוד כשיעור הראוי להתגלות באותו הזמן, עד שישתלם הגילוי כלו...".
אדיר במרום ח"ב (פירוש מאמר ארימת ידי): "וזה כבר שמעת, איך עיקר הכל הוא היחוד המתגלה, כי הוא [מתגלה] מעט מעט בדרך הסופא, עד שיצא פעלו לאורה בסוף הכל, והוא תכלית השלימות".
דעת תבונות (סימן מח): "וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה. והוא מה שאמר הכתוב (תהלים מ,ו), "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו"; וכן אמר הנביא (ישעיהו כה,א), "עצות מרחוק אמונה אומן"; וכן נאמר (שמואל - ב יד,יד), "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו".
דעת תבונות (קע): "ובמדרשו של רשב"י נמצא מאמר אחד, שאף על פי שענינו עמוק בסתרי המידות, אבל שטחיותו נראה זר מאוד למי שלא ידע הקדמות אלה שהודעתיך. וז"ל המאמר (תיקוני זוהר, תיקון ע), "ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכרסיא דדין ומכרסיא דרחמי, לית תמן לא אגרא ולא עונשא", כי נראה כאילו ח"ו אין שכר ועונש. אמנם הכוונה האמיתית היא להודיענו שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שביארנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי. אך ודאי שהשכר ועונש יהיה לעולם הבא, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אמנם הודיענו, שבזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מט:), "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו ית', וכמו שביארנו".

יוצא מזה שכל יום שעובר העולם יותר מתוקן ויותר קרוב לגאולה!

אבל ראינו הפוך: "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כחמורים" (שבת קיב:), "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו" (סוטה מט.)?

תשובה: בחיצוניות יש ירידה, בפנימיות יש עליה!

כי בפנימיות הכל נאסף כננס על גבי ענק ולא נאבד שום דבר ממה שכל צדיקי הדורות עבדו!

אגרות הראי"ה (א' שלב'): "כעת ראיתי ונזכרתי, שהעירני ע"ד אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל ג"כ את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מ"ש חז"ל ע"ז "כל באיה לא ישובון", מפני שאחרי משך זמן גדול כ"כ, שנתבסם אויר העולם מקדושת תוה"ק, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל ע"ד טעם דבר זה.
הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר' אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, ב"ב, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו.
וע"כ בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א להקליש ח"ו את אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות כלל כ"א חסרון הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב ואליהם יבא לציון גואל. ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית-עין, יהיו למודי ד', והכתוב אומר (זכריה י,ט): "ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש, ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל, אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים וחורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר, שהוא באמת דעת ד' בעולם.
וזהו סוד "עני ורוכב על החמור" שאמרו בתק"ז שהוא דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כלו הפך לבן - טהור", וחמור אע"פ שיש בו סמני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, שמהן נמצאות שיש להן סמן-טהרה אחד, מ"מ יש בתוכיותו קדושה, שהרי הוא קדוש בבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להגלות ע"י העילוי של פדיון. ואלה הם דברים, שא"א לבארם בכל עמקם כ"א מפה לאוזן בשעת רצון המוכשרת ליושבים לפני ד'.
עכ"פ הנני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את המרוחקים בזרע. וזאת תהי' כל מגמת תפלת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ה' למקוד החיים ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד' הבאה מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמרת בהיכל משיח, כאמור בריש הזוהר. והיו נא דברי אלה לשמחת לב כ"ת ולב כל יראי ד' המצפים לישועתו באמת".


בכל רגע ורגע העולם מזדכך יותר ויותר[2]!!!

בעל הלשם (חלק הביאורים א שער עגולים ויושר ענף ה אות ז): ״כי הנה נודע הוא, שהתורה הקדושה הנה היא מתפשטת ומתגלה בכל עת ומתגדלת תמיד בכל חלקי הפרדס שבה, אמנם עם כל זה הנה יש חילוק גדול בין חלק הנגלה שבה לחלק הנסתר שבה, והיינו כי הגם שבשניהם הנה היא מתגדלת תמיד הן בכמותה והן באיכותה, והאיכות הוא מה שמתגלה חידושי תורה בכל עת מה שלא נתגלה מקודם לזה, והכמות הוא מה שהיא מתפשטת ומתבארת מה שקיצרו הראשונים, ובשניהם הרי היא מתפשטת ומתגלה ומתגדלת תמיד.
הנה בחלק הנגלה הנה נעשה עיקר התוספת שבה מה שנתווסף ומתגדלת בכל הזמן היותר אחרון הוא בהכמות שבה, כי נתמעטו הלבבות בכל דור היותר אחרון ונצרכים תמיד לפירושים וביאורים והרחבת דברים להבין ולבאר את דברי חכמי דור הקודש, אבל התוספת באיכות הנה נתמעט התוספת בכל זמן היותר אחרון, ואינו מתחדש בדורות האחרונים חידושי תורה מה שיהיה חידוש בהחלט גם מכל הדורות הראשונים כולם שלאחר הגמרא והלאה, רק מעט מן המעט, כי כל דין מחודש או סברא חדשה שמתחדש עתה הרי נמצא על פי רוב כלול ומרומז במילה אחת או שתיים מדברים הראשונים והרי נמצא כי עיקר התפשטות התורה וגילוייה מה שהיא נתווסף להתגלה תמיד בכל דור וזמן היותר אחרון הנה הוא עיקר רק בבחינת הכמות שבה והרי הוא רק מסיבת קלקול וחיסרון שהוא אמנם מיעוט הלבבות שמתמעט והולך בכל זמן ודור יותר אחרון.
אמנם באמת הנה גם זה הוא תיקון וזכות גדול והוא עניין נפלא לאין שיעור וחקר, כי מאחר שהדור הוא צריך לזה הרי הוא להם כנתינת התורה ממש, והוא מה שהראה הקב״ה לאדם הראשון דור דור וחכמיו ונחשב גם זה לחידושי תורה ממש כי החידושי תורה הוא לפי חכמת כל דור ולזאת המעמיקים ומרבים בזה, אין קץ למתן שכרן, ומחלקם יהיה חלקנו.
אך בערך התורה בכללה הרי הווה כל התוספות שמתווסף בכל דור וזמן היותר אחרון העיקר רק בבחינת הכמות והוא מסיבת חיסרון דמיעוט הלבבות כנזכר. אך כל זה הוא רק בחלק הנגלה דתורתנו הקדושה.
אמנם בחלק הנסתר שבתורה הקדושה לא כן הוא, כי עיקר כל התפשטותה וגילויה וכל תוספת שמתווסף בה והיא מתגדלת תמיד הנה הווה העיקר לעולם רק בבחינת האיכות, וכל מה שמתווסף בכל דור ועת וזמן היותר אחרון, הווה עיקר לעולם על ידי תוספת שבח ומעלה, והיינו כי הנה הוא מגילויי אור אין סוף יתברך שמו, מה שמוסיף תמיד להתגלה באצילות, בכל יום נוסף על היום שעבר, ומזה נמשך התגלות חכמת הנסתר למטה, בכל עת וזמן אחרון יותר הרבה מבזמן הקודם. כי קודם שנתגלו הספרא דצניעותא והאדרות, הנה הווה כמעט כל אורות האצילות היו נעלמים בבחינת אין סוף, ולא היו נתגלו עדיין גם באצילות כלל, כי היו סתומים ונעלמים בשורשן. והנה היה אז אסור לדרוש ולחקור בהם כלל כי היו סתומים ונעלמים בשורשן... אבל אחר כך כאשר נתגלו האדרות והיה גילויים למטה על ידי שנתגלה בהם אז אין סוף יתברך שמו באצילות והאיר אין סוף יתברך שמו בהם באצילות בגילוי גמור, הנה על ידי זה נתגלה ידיעתם על ידי רבי שמעון בר יוחאי למטה גם כן, והותר מאז לעסוק ולדבר בהם, וכן על דרך זה בשאר הסודות אשר באצילות כולו הנה היו כולם גלויים בימי רבי שמעון בר יוחאי משום שנתגלה אורם באצילות על ידי גילוי אור אין סוף יתברך שמו שנתגלה והאיר בהם באצילות להדיא, וכמו כן נתגלה ידיעתם על ידי רבי שמעון בר יוחאי וסיעתו למטה גם כן...
והרי נמצא כי פרסומה למטה על ידי שנתגלית בדורות האחרונים, מכל ספרי האריז״ל וכן כל ספרי הרמ״ק והגר״א ז״ל עם עוד ספרי כמה קדושי עליון המגלים את מצפוניה והרי נתווסף ונתגדל כמותה עתה הרבה מאוד ממה שהיתה בכל דורות הראשונים והנה אינו בבחינת הכמות לבד, אלא שכל ריבוי הכמות כולו הוא כמעט לפי גודל האיכות שבה, כי כך ריבויי הספרים בזה שנתגלו עתה הוא אינו בסיבת חיסרון דמיעוט הלבבות שהוא מחמת פגם וקלקול הדורות, אלא אדרבא הוא כי הוא רק בסיבת שבח ומעלה שהוא מחמת שאור גילויו יתברך שמו נמשך ומתגלה ונתווסף תמיד למעלה כן הוא הולך ומתפשט ומתגלה ידיעתו יתברך שמו למטה...
והגם שבאמת הוא שהדורות מתמעטים והולכים ובפרט אנחנו בדור הזה שהוא כקוף בפני אדם גם כנגד הדור הקודם שלפנינו, ומה גם בימינו אלה שהוא חורבן העולם ממש בכל מילי דמיטב, ה׳ ירחם, אמנם הנה הוא ממש על דרך שהיה בגאולת מצרים, וכמו שאמר ׳ובמורא גדול זה גילוי שכינה, שנגלה השכינה לישראל במצרים בעת הגאולה, וכן על הים, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, הגם שהיו ערומים מן המצוות...
כן הוא על דרך זה בהדורות האחרונים הללו אשר מדורו של האריז"ל והלאה... מאז התחיל להתנוצץ אור התיקון דימות המשיח והוא מתקרב והולך בכל יום. אמנם הוא רק בפנימיות העולמות, כי אור התיקון הנה הוא נמשך מלמעלה למטה ומפנימי לחיצוני...
ולכן הגם שבחיצוניות הנה עתה גרוע מאוד ובכל יום מרובה קללתו משל חבירו, אבל הפנימיות הוא הולך ומתתקן תמיד, ונמשך התיקון מפנימי לחיצוני, ועיין דברינו בארוכה בזה בספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף טז ובכמה מקומות שם.
והנה מתפשט בכל יום ויום נוסף על חברו האור דאין סוף באצילות ומתגלה שם בגילויים חדשים... וכן מתגלה למטה בערך זה גם כן בפנימיות התורה חידושי תורה תמיד בסתרי צפוניה, ועל ידי זה נמצא כי מה שהיה אסור לחקור ולדרוש בהיום שעבר, הוא מותר ביום הבא, וזה מרגיש כל מעמיק ומעיין אמיתי, שכמה דברים אשר באיזה זמן שעבר היה מכריח אותו יראת רוממות העניין לעמוד מלהתבונן שם... והנה באיזה זמן הבא משיג אותו העניין בקל, כי נפתח שערי ההשגה בזה למטה בסיבת גילוי אורו הגדול למעלה כנזכר״.

בפנימיות עמ"י זכאי:

בן יהוידע: שם אתא אליהו קם אפתחא דמערתא, אמר מאן לדעיה וכו'. קשא והלא אליהו זכור לטוב היה בא אצלם בכל יום ועוסק בתורה עמהם ולמה לא א"ל דבר זה פה לפה? ונראה לי בס"ד שבאמת הם היו צריכין לישב שם י"ג שנים מכמה טעמים כמוסים, אמנם השם יתברך יודע שביציאתם יעשו נזק לבריות כשרואים אותם עוסקים בעולם הזה ומניחים עסק התורה, כי מחמת זכות חומרם חושבין שכל העולם ראוי להם להיות כמותם, וכאשר עשו כן ביציאה ראשונה, לכך לא בא אליהו זכור לטוב לומר להם בפירוש שיצאו, מפני שרצה השם יתברך שהם יצאו מעצמם בהשמעת דברים אלו שהשמיע אותם אליהו, ואחר שיצאו ויעשו נזק בעולם אז תצא בת קול ותאמר להם להחריב עולמי יצאתם חזרו למערתכם, ובזה ידעו שאין אשמה על אישי ישראל שעוסקים במלאכתם ואין נוהגים כמותם, ואז אחר שיושלם זמן העקרי של שנת י"ג תצא אז בת קול בפירוש ותאמר להם צאו מן מערתכם, ותהיה יציאתם בכבוד יותר שלא על ידי מלאך אלא על ידי בת קול, ואז אחר שכבר נודע להם מיציאה ראשונה שיש זכות לישראל שעוסקים במלאכתם לא יצא נזק מזה, וכדהוה הכי באמת דכל היכא דהוה מחי ר"א הוה מסי ר"ש, ולכן משום דיציאה ראשונה לא היתה בזמנה, אלא רק היתה להודיעם מה שראוי להיות כמנהג העולם לכך לא רצה השם יתברך לומר לאליהו זכור לטוב שיודיעם לצאת, או שיצאו על ידי בת קול, ורק כשהגיע זמן יציאתם האמיתי אז הודיעם על ידי בת קול שהוא יותר כבוד להם, ומ"ש משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, פירוש כיון דאפילו רשעים די להם בי"ב חודש, אם כן אנחנו אם חטאנו בדבר זה לשרוף כל מקום שהיינו רואין, ודאי די לנו צער י"ב חדש לכפר עלינו".

גדלות נשמות ישראל והיחש בין הפנימי לחיצוני בדורות אלו:

הרב קוק (אגרת תקנ"ה): "ומש"כ מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי-ישראל, כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר מאור-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, (שבלשון חכמי-הסוד נקרא זה ג"כ בכלל ליקוט ניצוצות-הקדושה מתוך הקליפות), ומצא בזה סתירה לברכת-המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם - ישים נא כ"ג לבו לדברי, ואבאר לו לא בלשון של סתרי-תורה, שחושב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם, אלא בדברים פשוטים, באמת אלו ואלו דא"ח.
ידע הדר"ג, ששני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים", והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם". 
והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה אמונה ותלמוד-תורה.
והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב  הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות, הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות.
אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה ג"כ. אבל זה אי-אפשר כ"א במי שבא למדה זו להיות ח"ו שונא את ישראל, ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בה' תפלה שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, ע"כ הכריז רבן גמליאל: "כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים" , והוצרך לתקנה דוקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח" , כדי שיכוין ביסוד הברכה דוקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה.
ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה, וע"כ הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מ"מ אור-הסגולה מאיר בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם.

ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו ובל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו.

אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא ח"ו ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עוה"ב - שהיא יראה חיצונית, שאסור לת"ח העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי ליסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במדות רעות ותכונות מגונות ח"ו, אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה, מסוד קדושים, כיראת מלאכי-מעלה גבורי-כח עושי דברו - ת"ח כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים ע"ז לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו.
ופעולת חכמים לוקחי נפשות כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם. לפעמים פעולותיהם נראות בגלוי, ע"י מה שהמקורבים מהם מטיבים את מעשיהם, ומישרים את דעותיהם יותר בפועל ולפעמים נכנס רק גרעין פנימי בהם, וכבר בטוחים הם שלא יפטרו מן העולם בלא תשובה, ואפילו אם חלילה יהיה המושפע כ"כ גרוע עד שהוא בעצמו לא יזכה לשוב בתשובה, יפעול כח הגרעין הזה על טבע-נפשו ונפיק מיניה זרעא מעליא, שישוב בתשובה, ויתקן ג"כ את נפש אביו, כדין "ברא מזכא אבא".
והשי"ת יודע, שלא את כל הפושעים אני מקרב, כ"א אותם שאני מרגיש, שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה.
ועל אותם שכבר אבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד הע"ה: "הלא משנאיך ד' אשנא", ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנין על-זה. והמינים והכופרים ע"פ רוב אבדו גם את הסגולה הפנימית, ומדה זו נוהגת ברוב הדורות, אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תקוני זוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור", והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה, וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד.
וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אע"פ שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד. אמר ע"ז רב יוסף: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" , ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת ההוא יומא דקא גרים", ואמר על אמו : "איקום מקמי שכינתא דאתיא" , ואמר על עצמו : "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענוה האמיתית, מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משרע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הע"ר, ואע"פ שזה גרם אריכות-הגלות, מ"מ סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת-חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני-דורו, מ"מ לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה", אבל משרע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא, מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה, הוא עוה"ב עצמו.
ומה שמשיג עלי, שכתבתי שאיני נפחת חלילה ממה שיש מהפושעים שמשבחים אותי , כי נאמר ג"כ באברהם אבינו ע"ה : "ונברכו בו כל גויי הארץ" , ואמר (מר) שאוה"ע לא חשבו ח"ו לא"א שהוא כמותם - יאמין לי כ"ג: גם רובם של החיצונים שמחבבים אותי יודעים ומכירים, שח"ו איני מהם ומהמיהם ושכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותי ודרכי ממחשבותיהם ודרכיהם, וכן הם אומרים בפה מלא, אלא שבעל-כרחם מוכרחים הם להודות על האמת, שב"ה שכלי הולך למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמיה, ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל.
ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת, לא מחכמתי, ולא בצדקתי, כ"א ברוב רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית, "ואל זה יביט אל עני ונכה-רוח וחרד על דברו". וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם.
ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם , היה שם - שמים מתקדש ורב שלו' וברכה היה נשפע על ישראל ועל א"י, ורבים רבים מאד היום שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את רוב הטובה והקדושה ותקון - העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן יהי' וסוף כל סוף ישובו לי יראיו וידעי שמו ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי, וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ".

להכניס את פנימיות לחיים:

אורות (עמ' נה', יש גם בעמ' סא'): "...כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, על ידי השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים. ערכם משתפל והדרם הולך ומועם, עד שהם מתגלים בצורה קצופה המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם. וכשהמעשים נפגמים לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם. כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים. אבל לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה על ידי אור גנזי תורה".

הפנימיות שלנו חולת אהבה:

בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): במדרש תהלים (מזמור ט' בסופו) 'השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה מאהבתו' עכ״ל...
והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה... דהנה כשיארע ח״ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים, הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין, והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.
והנה דרשת חז״ל לפי זה היא מוכרחת מן הפסוק, שהרי לא נאמר אם תמצאו את דודי תגידו לו שחולת וכו', רק נאמר מה תגידו לו, דמשמע תראו ותזהרו בדבריכם מה תגידו לו ומה שלא תגידו. על כן דרשו דהגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק רק על חולאים הללו הזרים החיצונים, על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.
והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת) להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו, כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה לנו כל טוב סלה".

גם בארץ ישראל הפנימיות העצומה מוסתרת:

יצחק אבינו יודע שיש ברכה גדולה בארץ ישראל, אבל ההתחלה היא דווקא רעב, חושך: "ויהי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם, וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה".
יצחק, שעדיין לא רואה את הברכה הגדולה וחושב כי השבועה תתקיים בימי בניו, מתכוון לרדת למצרים, כמו אביו...
הקב"ה מונע אותו מלרדת ומגלה לו כי כבר בימיו תתחיל להתקיים השבועה: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו).
גם כשאברהם אבינו מגיע לארץ הוא פוגש ברעב. הארץ הולכת ונכבשת על-ידי הכנענים מזרעו של שם. אשתו נשארת עקרה. הרשעה מרימה ראש והערים סדום ועמורה הולכות ונבנות. הברכה שאלוקים דיבר עליה לא נראית כלל וכלל בדורו של אברהם...
מסביר ה"שפת אמת" (מסעי, תרס"ד) את הטעם למה ארץ ישראל נראית בתחילה לא כמו שהיא באמת, למה הדבר מתגלה רק בסוף: "כי לארץ ישראל יש פנימיות גדולה וחיצוניות קטנה. זה מה שהגמרא אומרת (כתובות קיב.) אמר רב חסדא מאי דכתיב 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי'? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה... כי היא מעט הכמות ורב האיכות. כי העיקר בה הוא הפנימיות. ולכן נדמה כ'צבי' שאין עורו מחזיק את בשרו שהפנימיות רב מאוד מן החיצוניות מלבוש החיצון".





[1] הרב שמואל אליהו: יש הנמנעים מלעלות לקברי צדיקים, וסומכים יתדותם בספרי הפוסקים השונים. אמנם בספרו של גדול הפוסקים מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל מובא כי הוא עצמו היה לומד תורה על קברו של רבי שמעון במירון.
שם מובא (מגיד מישרים פרשת אמור), שרבי יוסף קארו עלה בסוכות ללמוד זוהר על קברו של רבי שמעון וירדו גשמים. והיה רבי יוסף קארו חושש שמא זה כמו מה שנאמר בגמרא על מי שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. ואמר לו המגיד "והא גשמים דאתו, לא הוו דוגמת 'שפך לו קיתון על פניו' חס ושלום. אדרבא נתקבלו דבריכם ורבי שמעון בר יוחאי ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם".
והוא מסביר לו למה ירדו הגשמים: "אלא דכיון דהקפתם לרבי אלעזר בארבעת מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו. ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת - היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל. ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם".
והקפות אלו שהיו מקיפים מקומן בבית המקדש, שהיו מקיפים את המזבח כדי לרצות על המים. והתקבלו ההקפות בקבר הצדיק כמו הקפות במקום בית המקדש. כיוון שיש אצל צדיקים בחינת מעלה של בית המקדש, כמו שכתוב בשירו של רבי שמעון לביא, "בר יוחאי", שזה בחינת קודש הקודשים וציץ נזר = קודש. גם לבושי חושן תומיך ואוריך וכך עצי שיטים וכו', שכולם רומזים לבחינת בית המקדש שיש בציונם של צדיקים. מעין מה שנאמר כי גדול סילוקים של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש.
וממשיך המגיד ואומר לרבי יוסף קארו כי התפילה שם יכולה לבטל גזרות של בצורת. "וכלל זה יהיה בידכם כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו". וגם גזירות אחרות נענות על-ידי כך "ועל כל צרה שלא תבא על הצבור – תקיפו אותם שבעה פעמים ותענו".
ומסיים ואומר המגיד, כי רבי שמעון ורבי אלעזר שמחים כשלומדים שם זוהר והלומדים שם יתגלו להם סודות עליונים. "ובכן תדע כי הם שמחים מאד בקרותכם זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם, ואם תתמידו לקרות – כן יגלו לכם רזין עלאין. וכלהו רמיזין בזוהר אלא דלא מסתכלי בהו עד דיתגלו לון ואז ידעו למפרע אתר דרמזו להון. דהא בהאי זוהר דבנייכו רמיזי כמה רזין עלאין דלית לון חושבנא, אלא דבני נשא לא מרגישין בהו, וכד יתגלו להו – ירגישו בהם ואתה שלום".
בספר האר"י וגוריו מובא מעשה שהיה בימי האר"י ז"ל שהיו יושבים תלמידי האר"י סביב רבם ולומדים.
אמר הרב לחברים: תדעו שהרבנים מתקבצים במעמד ורוצים לבטל הלולא דרשב"י, ולא לבטל ממש אלא לעשות תקנה לשמירת הצניעות וזה עצמו יהיה בסופו של דבר ביטול ההילולה. ואמר להם האר"י ז"ל כי אם ככה יעשו - ח"ו תבא מגיפה גדולה ויכלה רעים וטובים.
אמר לו מהרח"ו להאר"י ז"ל: ולמה לא ילך מר להודיע להם את הדבר להציל את ישראל? אמר לו האר"י ז"ל: אינם מאמינים בי. אמר מהרח"ו: אני אלך ואודיעם. אמר האר"י: לך, וה' יהיה בעזרך. הלך מהרח"ו לשם ובאמת ראה את החכמים עוסקים בענייני ההילולה של רשב"י ורוצים לתקן תקנות כפי שהודיע להם האר"י ז"ל. ואמר להם מה שאמר האר"י. כנראה שבימים ההם עוד לא היה ידוע שמו של האר"י בקרב חכמי צפת וחלק מהם לא האמינו לו. וחלק אחר אמרו יבוא הרב פה ונראה דבריו.
שלחו לקרוא להאר"י ז"ל ובא. ואמרו לו שבהילולה הזאת יש חשש של צניעות. וגם אם אין עבירה – יכול להיות הרהור עבירה ואין ראוי לעשותו במקום קדוש כמו זה. והשיב להם האריז"ל אבל מה נעשה שהרשב"י עצמו שמח בהילולא ואין לפחד שתקרה תקלה ושמעו בקולו וקיבלו דבריו.

[2] רש"ש (נהר שלום לו.): ״וכן על דרך זה נעשה בכל העולמות, כי עולים מיום ליום לשבוע ומשבוע לחדש ומחדש לשנה ומשנה לשמטה ומשמטה ליובל ומיובל ליובל עד המאציל העליון, עד שבכל יום נשלמה מדריגה אחת הסמוכה אל המאציל להתתקן ולהזדכך תיקון וזיכוך שלם ונדבק במאציל. וכן על דרך זה הוא בירור ותיקון וזיכוך ששת ימי בראשית אלא שהם מיום ליום לשבוע ומשבוע לשבוע לחדש ומחדש לחדש לשנה ומשנה לשנה לעשר שנים ומעשר לעשר למאה שנים וממאה למאה לאלף שנים ומאלף לאלף עד שתא אלפי שני, על דרך הנזכר לעיל, עד שבשתא אלפי שני דהוי עלמא חד נשלמו כל העולמות להתברר ולהתתקן ולעלות ממדריגתם מדריגה אחת שלימה כל פרט למדרגה שעליו, כי שתא אלפי שני הוא זמן בירור ותיקון ועליית עלמא חד שהוא מדריגה אחת לכל העולמות, ודי בזה למבין כי לא נוכל להרחיב עוד הדיבור הצריך כי הדברים עתיקים עמוק עמוק, והמשכיל יבין״.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: