Blogger Wordpress Gadgets

יום שלישי, 26 במאי 2020

הלכות והנהגות לפני הפטירה ובשעת הפטירה

הלכות והנהגות לפני הפטירה ובשעת הפטירה


חולה שמת לו מת:

1. אין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו עליו.
2. ואם נודע לו אין מקרעין לו שמא תגדל דאגתו.
3. ואפילו אם אביו או אמו מתו וצריך לומר עליהם קדיש אין מודיעים לו.
4. אין בוכים בפניו ואפילו אם אין הוא קרובו של חולה שמא ידאג אולי אף לו יארע כן וישבר לבו בקרבו.
5. וכן משתיקין המנחמים בפניו.
6. אין מספידים בפניו מחשש שישבר לבו.

איך אומרים לחולה להתוודות:

אומרים לו התודה,
ואומרים לו הרבה התודו ולו מתו,
והרבה שלא התודו ומתו,
ובשכר שאתה מתודה אתה חי,
וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא.

סדר הוידוי:

א. אם יש בידו זמן והוא עדיין בכוחותיו, יאמר פרקי תהילים אלו: טז, כג, כה, נא, צא, קב, קג, קכא, קלט, קמב, ואח"כ יאמר את הווידוי של יום הכיפורים (על חטא...) או וידוי של רבנו ניסים וכד'.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ, וְאַל תִּתְעַלֵּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ:
אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ דֹּפִי: הֶעֱוִינוּ, וְהִרְשַׁעְנוּ, זַדְנוּ, חָמַסְנוּ, טָפַלְנוּ שֶׁקֶר: יָעַצְנוּ רָע, כִּזַּבְנוּ, לַצְנוּ, מָרַדְנוּ, נִאַצְנוּ, סָרַרְנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ, צָרַרְנוּ, קִשִּׁינוּ עֹרֶף: רָשַׁעְנוּ, שִׁחַתְנוּ, תִּעַבְנוּ, תָּעִינוּ, תִּעְתָּעְנוּ: סַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ, וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ:
מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם, וּמַה נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים, הֲלֹא כָּל הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ: אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם, וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל חָי, אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, אֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּךָּ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ:
וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּכַפֶּר לָנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ, וְתִסְלַח לָנוּ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ, וְתִמְחָל לָנוּ עַל כָּל פְּשָׁעֵינוּ:

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאִמּוּץ הַלֵּב:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּבְלִי דָעַת:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּבִטּוּי שְׂפָתָיִם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגָלוּי וּבַסָּתֶר:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדִבּוּר פֶּה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדַעַת וּבְמִרְמָה:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהִרְהוּר הַלֵּב:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהוֹנָאַת רֵעַ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּוִדּוּי פֶּה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּוְעִידַת זְנוּת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזִלְזוּל הוֹרִים וּמוֹרִים:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחֹזֶק יָד:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטִפְּשׁוּת פֶּה:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתָיִם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֵצֶר הָרָע:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא יוֹדְעִים:
וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַפַּת שֹׁחַד:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַחַשׁ וּבְכָזָב:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁוֹן הָרָע:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָצוֹן:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂקּוּר עָיִן:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֵינַיִם רָמוֹת:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַזּוּת מֶצַח:
וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּפְרִיקַת עֹל:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּפְלִילוּת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּצְדִיַּת רֵעַ:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּצָרוּת עָיִן:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַלּוּת רֹאשׁ:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַשְׁיוּת עֹרֶף:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּרִיצַת רַגְלַיִם לְהָרַע:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּרְכִילוּת:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּשְׁבוּעַת שָׁוְא:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂנְאַת חִנָּם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּתְשׂוּמֶת יָד:
וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתִמְהוֹן לֵבָב:
וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם עוֹלָה:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם חַטָּאת:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם אָשָׁם וַדַּאי וְתָלוּי:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מַכַּת מַרְדוּת:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מַלְקוּת אַרְבָּעִים:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִיתָה בִּידֵי שָׁמָיִם:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם כָּרֵת וַעֲרִירִי:
וְעַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין:
סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק:

עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה וּבֵין שֶׁאֵין בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֶת הַגְּלוּיִים לָנוּ וְאֶת שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ, אֶת הַגְּלוּיִים לָנוּ כְּבָר אֲמַרְנוּם לְפָנֶיךָ וְהוֹדִינוּ לְךָ עֲלֵיהֶם, וְאֶת שֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ לְפָנֶיךָ הֵם גְּלוּיִים וִידוּעִים, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר הַנִּסְתָּרֹת לַאֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ:
אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי, עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים:


ב. אם כוחו נחלש, יאמר וידוי של 'אשמנו, בגדנו וכו''' (ומן הראוי שיתכוון גם לחטאים שיודע שחטא בהם).

"אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ. שֶׁאֵין אָנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף לוֹמַר לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ. אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ:
אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹפִי. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר. יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ עֹרֶף. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנוּ:
סַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ. וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ. כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ. וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ"

ג. אם כוחו נחלש והקץ קרב, יאמר:

מודה אני לפניך ה' א' וא' אבותי שרפואתי ומיתתי בידך, על כל החיים וצרכי החיים שנתתי לי. יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם ח"ו אמות תהא מיתתי כפרה על כל חטאים ועוונות ופשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים, אל נא רפא נא לי.

ויוסיף:

"אני מאמין באמונה שלימה בה' אלוקים אמת ושמו אמת ושלוש עשרה העיקרים", וימחול לכולם, ויבקש מחילה מכולם.

ד. וכשהזמן קצר עוד יותר, יאמר: 'יהי רצון שתהיה מיתתי כפרתי על כל עוונותי'.

ה. חולה מורדם או שאינו בהכרה, והמדדים הרפואיים מורים שהוא קרוב מאוד לפטירתו, ראוי שהצוות הרפואי או בני המשפחה יאמרו בעבורו את הווידוי, ויגידו את נוסח 'אשמנו, בגדנו וכו'', ולאחר מכן את התפילה לעיל [ב], וכשהזמן קצר, יאמרו רק את התפילה לעיל [ג].



דיני הגוסס:

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, ואסור לעשות שום דבר הגורם לקרב את מיתתו.
כל הדברים האלו נאסרו מפני שהם מקרבים את המיתה: 

אין סכין אותו,
אין קושרים את לחייו,
ואין מדיחים אותו,
ואין פוקקים את נקביו,
אין שומטים את הכרית מתחתיו שזה דרך שעושים לאדם לאחר מיתה כדי שגופו לא יסריח ולא יתפח גופו,
אין נותנים אותו על גבי החול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה,
אין נותנים על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח,
אין שוכרין חלילין ומקוננות,
כל המעמץ עינו של מת בזמן יציאת נפשו הרי זה שופך דמים,
אין קורעים, ואין חולצין, ואין מספידין, ולא מכניסים למקום שבו נמצא המת כל דבר השייך למיתה, ואין פותחין בצידוק הדין עד שתצא נשמתו.

כיון שאדם עומד למות אין רשאים להפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי כיון שבזמן יציאת הנפש היא משתוממת. ועוד מפני שישנו חשש שאבריו יהיו קשוחים ומימלא נמצא שיבוא על ידי זה לידי גנות. ואפילו אם הגיע זמן תפילה אין להתפלל כיון שישנה חובה לשמור על המת.

ישנה מעלה גדולה לדאוג שיהיו 10 אנשים בזמן יציאת נשמה.


יציאת נשמה:

כאשר אדם נוטה למות ונמצא בשעתו האחרונה, יש לעמוד סביב מיטתו ולומר עמו את ה"וידוי" הנאמר ביום הכיפורים. בשלב זה אין לגעת בו או להזיז בו איבר הוא דומה לנר המצוי בשלב של דעיכה וכל נגיעה בו מאיצה את הדעיכה.

טוב לקרוא עניני יחוד הבורא כמו השיר יגדל- שיש בו שלשלה עשר עיקרים, אדון עולם - שהוא השגחת הבורא יתברך ויתעלה, אנא בכח, שיר השירים שכולו קודש קודשים, אדרא וכדומה.

יִגְדַּל אֱלֹהִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח, נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ. אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ, נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדוּתוֹ. אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף, לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ. קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא, רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ. הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר, יוֹרֶה גְדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ. שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ, אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ. לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה עוֹד, נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ. תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל, עַל יַד נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ. לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ, לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ. צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ, מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ. גּוֹמֵל לְאִישׁ חֶסֶד כְּמִפְעָלוֹ, נוֹתֵן לְרָשָׁע רַע כְּרִשְׁעָתוֹ. יִשְׁלַח לְקֵץ הַיָּמִין מְשִׁיחֵנוּ, לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ. מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ, בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ:

אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ. בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא:
לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל. אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא:
וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל. לְבַדּוֹ יִמְלוֹךְ נוֹרָא:
וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה. וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה:
וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי. לְהַמְשִׁילוֹ וּלְהַחְבִּירָה:
בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית. וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה:
בְּלִי עֵרֶךְ בְּלִי דִמְיוֹן. בְּלִי שִׁנּוּי וּתְמוּרָה:
בְּלִי חִבּוּר בְּלִי פִּרוּד. גְּדוֹל כֹּחַ וּגְבוּרָה:
וְהוּא אֵלִי וְחַי גּוֹאֲלִי. וְצוּר חֶבְלִי בְּיוֹם צָרָה:
וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי. מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא:
וְהוּא רוֹפֵא וְהוּא מַרְפֵּא. וְהוּא צוֹפֶה וְהוּא עֶזְרָה:
בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי. בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה:
וְעִם רוּחִי גְוִיָּתִי. אֲדֹנָי לִי וְלֹא אִירָא:
בְּמִקְדָּשׁוֹ תָגֵל נַפְשִׁי. מְשִׁיחֵנוּ יִשְׁלַח מְהֵרָה:
וְאָז נָשִׁיר בְּבֵית קָדְשִׁי. אָמֵן אָמֵן שֵׁם הַנּוֹרָא:

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, אּמַר לַאֲדֹנָי מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ. כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת, בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה. צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹך, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ, רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה. כִּי אַתָּה אֲדֹנָי מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּך לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְך, פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהו, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי".

אָנָּא בְּכֹחַ. גְּדוּלַת יְמִינֶךָ. תַּתִּיר צְרוּרָה (אב"ג ית"ץ): קַבֵּל רִנַּת. עַמֶּךָ, שַׂגְּבֵנוּ. טַהֲרֵנוּ נוֹרָא (קר"ע שט"ן): נָא גִבּוֹר. דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ. כְּבָבַת שָׁמְרֵם (נג"ד יכ"ש): בָּרְכֵם טַהֲרֵם. רַחֲמֵי צִדְקָתֶךָ. תָּמִיד גָּמְלֵם (בט"ר צת"ג): חָסִין קָדוֹשׁ. בְּרוֹב טוּבְךָ. נַהֵל עֲדָתֶךָ (חק"ב טנ"ע): יָחִיד גֵּאֶה. לְעַמְּךָ פְּנֵה. זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ (יג"ל פז"ק): שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל. וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ. יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת (שק"ו צי"ת): ואומר – בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל. לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם: שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ: וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ. וּמוֹשַׁב יְקָרוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל. וּשְׁכִינַת עֻזּוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים: הוּא אֱלֹהֵינוּ אֵין עוֹד. אֱמֶת מַלְכֵּנוּ. אֶפֶס זוּלָתוֹ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. כִּי אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד:
עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ. לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן. לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן. לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ. וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ. אֲדֹנָי יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה. בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ. מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: וְנֶאֱמַר וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים. בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה. קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי אֲדֹנָי לְדֹרֹתֵיכֶם:
תָּנוּ רַבָּנָן פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יוֹם. מַחֲצִיתוֹ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב. וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן (טוב למנותם באצבעותיו) (א) הַצֳּרִי. (ב) וְהַצִּפּוֹרֶן. (ג) וְהַחֶלְבְּנָה. (ד) וְהַלְּבוֹנָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. (ה) מוֹר. (ו) וּקְצִיעָה. (ז) וְשִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ. (ח) וְכַרְכּוֹם. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. (ט) קוֹשְׂטְ שְׁנֵים עָשָׂר. (י) קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה. (יא) קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם לֹא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע. מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהִיא. אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:
תַּנְיָא רִבִּי נָתָן אוֹמֵר כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב. הֵיטֵב הָדֵק. מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָה לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה זֶה הַכְּלָל אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה:
תָּנֵי בַר קַפָּרָא אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה כִּי כֹל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַאֲדֹנָי:
אֲדֹנָי צְבָאוֹת עִמָּנוּ. מִשְׂגַּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה:
אֲדֹנָי צְבָאוֹת. אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ:
אֲדֹנָי הוֹשִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:

נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל. וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל, וְעוֹנֶה וּמְרַחֵם, בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ אֶלָּא אָתָּה:
אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת, הַמְּהֻלָּל בְּכָל הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד, וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיהֹוָה אֱלֹהִים אֱמֶת, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים, וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, מְחַיֵּה מֵתִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, פּוֹקֵחַ עִוְרִים, וְזוֹקֵף כְּפוּפִים, הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים, וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים, וּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים:
וְאִלּוּ פִּינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרֹב רִבֵּי רִבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ, וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ, מִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ, וּמֵחֳלָאִים רָעִים וְרַבִּים דִּלִּיתָנוּ. עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ, וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ. עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ, וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ, וִיפָאֲרוּ (וִישׁוֹררוּ), אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד, כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תְשַׁבֵּחַ, וְכָל עַיִן לְךָ תְצַפֶּה, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. וְהַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְהַקֶּרֶב וְהַכְּלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהֹוָה מִי כָמוֹךָ! מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, וְעָנִי ואֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ:
שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע, צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ, וכָתוּב רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה:
בּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם,
וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ,
וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ,
וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל,
בְּמִקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים, לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, וּלְנַצֵּחַ, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ: וּבְכֵן
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְעוֹלָם וָעֶד: שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאות לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֶל:

לךָ אֵלִי תּשׁוּקָתִי. בּךָ חֶשְׁקִי ואַהֲבָתִי.   
  לְךָ לִבִּי וכִלְיוֹתַי. לךָ רוּחִי ונִשְׁמָתִי:
לךָ יָדַי לךָ רַגְלַי. וּמִמָּךְ הִיא תכוּנָתִי.   
  לְךָ עַצְמִי לךָ דָמִי. ועוֹרִי עִם גּוִיָּתִי:
לךָ עֵינַי ורַעְיוֹנַי. וצוּרָתִי ותַבְנִיתִי.   
  לְךָ רוּחִי לךָ כֹּחִי. וּמִבְטָחִי ותִקְוָתִי:
לךָ לִבִּי ודַם חֶלְבִּי. כּשֶׂה אַקְרִיב ועוֹלָתִי.   
  לְךָ יָחִיד בּלִי שֵׁנִי. לךָ תּוֹדֶה יחִידָתִי:
לךָ מַלְכוּת לךָ גֵּאוּת. לךָ תֵּאוֹת תּהִלָּתִי.   
  לְךָ עֶזְרָה בּעֵת צָרָה. הֱיֵה עֶזְרִי בּצָרָתִי:
לךָ אוֹחִיל בּעֵת אָחִיל. כַּיּוֹלֵדָה באַנְחָתִי.   
  לְךָ שִׂבְרִי רפָא שִׁבְרִי. ואֶת צִירִי וּמַכָּתִי:
לךָ אֶהֱמֶה ולֹא אֶדְמֶה. עֲדֵי תָאִיר אֲפֵלָתִי.   
  לְךָ נֶצַח בּךָ אֶבְטָח. ואַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי:
לךָ אֶזְעַק בּךָ אֶדְבַּק. עֲדֵי שׁוּבִי לאַדְמָתִי.   
  לְךָ אֲנִי בּעוֹדִי חַי. ואַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:
לךָ אוֹדֶה ואֶתְוַדֶּה. עֲלֵי חֶטְאִי ורִשְׁעָתִי.   
  לְךָ יִשְׁעִי סלַח רִשְׁעִי. ואֶת פִּשְׁעִי ואַשְׁמָתִי:
לךָ אֶכַּף ואֶפְרֹשׂ כַּף. שׁמַע נָא אֶת תּחִנָּתִי.   
  לְךָ אֶבְכֶּה בּלֵב נִדְכֶּה. בּרֹב שִׂיחִי ותוּגָתִי:
לךָ חֶסֶד לךָ חֶמְלָה. חֲמוֹל עַל כּל תּלָאוֹתִי.   
  וְגָדוֹל מִנּשׂוֹא חֶטְאִי. וגָֽדלָה יַד משׁוּבָתִי:
ולָכֵן גָּֽדלוּ צִירַי. וקָצַרְתִּי זרִיעָתִי.   
  וְאוֹי עָלַי והָהּ לִי אִם. תּדִינֵנִי כּרִשְׁעָתִי:
ויִצְרִי צֽוֹררִי תָּמִיד. כּמוֹ שָׂטָן לעֻמָּתִי.   
  יְעָצָנִי וּפִתָּנִי. בּמוֹעֵצוֹת לרָעָתִי:
ועָלָיו לֹא עֲלֵי בִּלְתּוֹ. חֲמָסִי עִם תּלוּנָתִי.   
  וְעֵת יַעֲלוּ עֲלֵי לִבִּי. עֲוֹנוֹתַי בּמִטָּתִי:
מאֹד אֶפְחָד וגַם אֶרְעָד. מאֹד יִגְדַּל מהוּמָתִי.   
  וְאֶרְגַּז עֵת אֱהִי זוֹכֵר. לפָנֶיךָ מעֻוָּתִי:
ואֶעֱמֹד נֶגְדּךָ עֵרוֹם. וּמַה תִּהְיֶה תּשׁוּבָתִי.   
  בּיוֹם בִּי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי. ואֹכַל מִפּרִי דָתִי:
ויָבֹאוּ ימֵי שִׁלּוּם. ותִקְרַב עֵת פּקֻדָּתִי.   
  וְשִׁמְעָךְ עֵת שׁמַעְתִּיהוּ. מאֹד זַעְתִּי ויָרֵאתִי:
וּמִי יַעֲמֹד לפָנֶיךָ. וּמִי יִֽהְיֶה תמוּרָתִי.   
  וְאֵיךְ חֶשְׁבּוֹן לךָ אֶתֵּן. ואֵיךְ אֶצְדַּק בּטַעֲנָתִי:
ואָשַֽׁמְתִּי ואָרַֽבְתִּי. וּבָגַֽדְתִּי וּבָזִֽיתִי.   
  וְגָזַֽלְתִּי וגָנַֽבְתִּי. הֲרֵעֽוֹתִי והִרְשַֽׁעְתִּי:
וגַם זַֽדְתִּי וחָמַֽסְתִּי. וחָטָֽאתִי והֶחֱטֵֽאתִי.   
  וְטָעִֽיתִי ויָעַֽצְתִּי. וכִזַּֽבְתִּי וכָפַֽרְתִּי:
ולוֹצַֽצְתִּי וגַם לַֽצְתִּי. וּמָרַֽדְתִּי וּמָרִֽיתִי.   
  וְנִאַֽצְתִּי ונִאַֽפְתִּי. וסָרַֽרְתִּי וסָרַֽחְתִּי:
ועָוִֽיתִי והֶעֱוֵֽיתִי. וּפָשַֽׁעְתִּי וּפָגַֽמְתִּי.   
  וְצָרַֽרְתִּי וצִעַֽרְתִּי. וקִלַּֽלְתִּי וקִלְקַֽלְתִּי:
ורָשַֽׁעְתִּי ושִׁחַֽתְתִּי. ותִעַֽבְתִּי ותָעִֽיתִי.   
  וְסַֽרְתִּי מִדּרָכֶיךָ. וכִסַּֽתְנִי כּלִמָּתִי:
והִגְדַּֽלְתִּי עֲשׂוֹת רֶשַׁע. והֶחֱזַֽקְתִּי בּרִשְׁעָתִי.   
  וְכִחַֽשְׁתִּי וּמָעַֽלְתִּי. ועָשַֽׁקְתִּי ורַצּֽוֹתִי:
וחָטָֽאתִי בּרֵאשִׁיתִי. ורָשַֽׁעְתִּי בּאַחֲרִיתִי.   
  וְאָשַֽׁמְתִּי בּיַלְדוּתִי. וּבָגַֽדְתִּי בּזִקְנָתִי:
וּבָחַֽלְתִּי בּתוֹרָתָךְ. וּבָחַֽרְתִּי בּתוֹרָתִי.   
  וְעָזַֽבְתִּי רצוֹנֶךָ. והָלַֽכְתִּי בּתַאֲוָתִי:
והִשְׁלַֽמְתִּי רצוֹן יִצְרִי. ולֹא בַֽנְתִּי לאַחֲרִיתִי.   
  וְהִרְבֵּֽיתִי להוֹסִיף חֵטְא. עֲלֵי רִשְׁעִי וחוֹבָתִי:
ולָכֵן כִּסּתָה פָנַי. כּלִמָּתִי וגַם בּשְׁתִּי.   
  וְאֵין לִי בִּלְתּךָ מָנוֹס. וּמִמָּךְ הִיא סלִיחָתִי:
וּמוֹחֵל בִּלְתּךָ אַיִן. וּמֵאִתָּךְ מחִילָתִי.   
  וְאִם תָּבִיא במִשְׁפָּט עַבְ־־־דּךָ מַה הִיא גבוּרָתִי:
וּמַה אֲנִי וּמַה חַיָּי. וּמַה כֹּחִי ועצְמָתִי.   
  כּקַשׁ נִדָּף מאֹד נֶהְדָּף. ואֵיךְ תִּזְכֹּר משׁוּגָתִי:
ונֶאֱלַֽמְתִּי ונִכְלַֽמְתִּי. וכִסַּֽתְנִי כּלִמָּתִי.   
  רְצוֹנָךְ אֶשְׁאֲלָה תָמִיד. למַלֹּאת אֶת שׁאֵלָתִי:
והֶרֶב כַּבּסֵנִי. מֵעֲוֹנוֹתַי וחַטָּאתִי.   
  וְהַבֵּט רוֹב תּלָאוֹתַי. ודַלּוּתִי בּגָלוּתִי:
ואַל נָא תַּעְלֵם אזְנָךְ. לרַוְחָתִי לשַׁוְעָתִי.   
  עֲרוֹב עַבְדָּךְ לטוֹבָה גַּם. אֱמוֹר נָא דַּי לצָרָתִי:
והַרְאֵנִי תשׁוּעָתָךְ. בּטֶרֶם יוֹם תּמוּתָתִי.   
  וְיוֹם נפְלִי בּפַח מוֹקְשִׁי. סמוֹךְ נָא אֶת נפִילָתִי:
ולַעֲנָה שָֽׂבעָה נַפְשִׁי. עֲדֵי קַֽצְתִּי בחַיָּתִי.   
  עֲשֵׂה עִמִּי לטוֹבָה אוֹת. וקוּמָה נָּא לעֶזְרָתִי:
הֲכִי אַתָּה מנַת חֶלְקִי. ורִנָּתִי וטוֹבָתִי.   
  וְגוֹרָלִי וּמַהֲלָלִי. וכל גִּילִי ושִׂמְחָתִי:
שׂשׂוֹן לִבִּי ואוֹר עֵינַי. וּמָעֻזִּי וחֶמְדָּתִי.   
  וּמַרְגּוֹעִי ושַׁעֲשׁוּעִי. מנוּחָתִי ושַׁלְוָתִי:
הֲבִינֵנִי עֲבוֹדָֽתךָ. ולָךְ תִּהְיֶה עֲבוֹדָתִי.   
  הֲשִׁיבֵנִי ואָשׁוּבָה. ותִרְצֶה אֶת תּשׁוּבָתִי:
והוֹרֵנִי דרָכֶיךָ. ויַשֵּׁר אֶת נתִיבָתִי.   
  וְתִשְׁמַע אֶת תּפִלָּתִי. ותַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי:
בּכל־לִבִּי דּרַשְׁתִּֽיךָ. עֲנֵנִי יָהּ דּרִישָׁתִי.   
  אֲנַסֵּךְ אֶת דּמָעַי לָךְ. מחֵה חֶטְאִי בדִמְעָתִי:
ונַפְשִׁי אָֽמרָה חֶלְקִי. יהֹוָה הִיא ונַחֲלָתִי.   
  אֱסוֹף נָא אֶת עֲוֹנוֹתַי. בּחַסְדָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי:
ויוֹם לֶכְתִּי לפָנֶיךָ. רצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי.   
  וְעִם עוֹשֵׂי רצוֹנֶךָ. תּנָה שׂכַר פּעֻלָּתִי:
ותִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן. ויֵצאוּ נָא לעֻמָּתִי.   
  וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹֽאמרוּ. בּקוֹל אֶחָד בּבִיאָתִי:
יבִיאוּנִי לגַן עֶדְנָךְ. ושָׁם תִּהְיֶה ישִׁיבָתִי.   
  וְאֶתְעַדֵּן בּאוֹרֶךָ. ושִׂים כָּבוֹד מנוּחָתִי:
ואוֹר גָּנוּז לפָנֶיךָ. יהִי סִתְרִי וסֻכָּתִי.   
       וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ תְּנָה נָא אֶת מְחִיצָתִי.


כאשר חשים כי הגיעה שעת יציאת הנשמה יש לומר "שמע ישראל", כפי שאמרו בני יעקב עם אביהם בטרם יאסף אל עמיו.

כיון שאסור להגיד פעמיים "שמע", "שמע" לכן אחד קורא שמע וממשיך והשני כמה זמן אחריו, וכן השלישי כדי שנשמת הנפטר תצא באחד אם אפשר.

אומרים שלוש פעמים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

שבע פעמים "ה' הוא האלוקים!".

פעם אחת "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".

לאחר יציאת הנפש אומרים צידוק הדין:

צַדִּיק אַתָּה יְהוָה, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ: צַדִּיק יְהוָה בְּכָל־דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו: צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם, וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת: מִשְׁפְּטֵי־יְהֹוָה אֱמֶת, צָֽדְקוּ יַחְדָּו: בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה: וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ: קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף כִּי־אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן־אָדָם תּוֹלֵעָה: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: דַּיַּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל־מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת:

לאחר יציאת הנשמה ובתנאי שגורם מוסמך קבע את המוות, פותחים את חלונות הבית (בבית חולים את החדר בו נפטר האדם) ושופכים את כל המים שהיו בכלים בבית (או באותו חדר).

קריעה - מן הדין כל העומד בעת יציאת נשמה של יהודי, אף שאינו קרובו, צריך לקרוע את בגדו, אך עתה לא נהגו לקרוע, כי אם יקרעו לא ימצאו אנשים שיהיו מוכנים לעמוד בעת יציאת הנשמה, כי יחוסו על בגדיהם, ונמצא שאדם מת יחידי בעגמת נפש.

מכל מקום, קרובי המת שבלאו הכי צריכים לקרוע, בודאי שהנכון שיקרעו מיד ביציאת הנשמה.

נישוק - לא ינשק את בנו המת, משום סכנה. (ואף מת אחר לא ינשק, משום חשש סכנה).

סגירת עיני המת - המנהג שסוגרים את עיני המת בעפר. ויעשה כן הבן הבכור, שהוא קודם לשאר אחיו. ואם אין לו בן, מצוה על העומדים שם לסתום את עיניו. ומותר גם לכהן להעצים את עיני אביו המת.

צרור המור (פרשת ויגש): בזוהר הקדוש (פרשת ויחי רכו ע"א) כתוב שראוי לבן הבכור לתת ידיו על עיני אביו בפטירתו, וזהו כבודו, שכיון שכתוב (שמות לג כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", לכן בחיי חיותו לא יכול האדם לראות את הקב"ה, אבל לאחר פטירתו הוא רואה, ועיניו פתוחות מאותו המראה שראה, וצריכים לסתום את עיניו, כי בשעה שנשארות עיניו פתוחות מאותו מראה יקר שראה, מזדמן לנגדו מראה אחר של סטרא אחרא שאינו קדוש, ולא נכון שהעין שראתה עתה מראה קדוש עליון, תסתכל במראה אחר. וכשזכה האדם לבן, הבן קודם לאחרים לתת ידו על עיניו ולסותמן, כמו שנאמר (בראשית מו ד): "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", ויוסף זכה בבכורה במקום ראובן. וכן צריך הבן לתת עפר על עיניו, לרמוז מה שנאמר (בראשית ג יט): "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".


נפטר בבית - את הפעולות הבאות יש לבצע במידת האפשר כעשרים דקות לאחר קביעת המוות:

ביום חול -

מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. אם הנפטר גבר יש להשתדל לכסות את גופו בטליתו לאחר שקושרים את חוטי הציצית. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך).

מדליקים למראשותיו נרות (מס' הנרות תלוי במנהג - אולם אם הנרות יגרמו להעלאת טמפרטורת החדר אין להדליק נרות).

אין להשאיר את הנפטר ללא שומר, דהיינו, לפחות אדם אחד חייב להיות ליד הנפטר מרגע הפטירה ועד שעת הלוויה. ויאמר פרקי תהילים לעילוי נשמת הנפטר.

בשבת וחג -

מת בשבת הוא מוקצה ולכן טלטול המת אפשרי רק לאחר שהנחו עליו כלי של היתר כגון: סידור, פרוסת לחם וכד'.

לאחר ביצוע האמור לעיל, מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך). במידת הצורך מותר להניח קרח על הנפטר כדי להצילו מביזיון של ריח רע. כמו כן מותר לומר לגוי להפעיל מזגן לצורך זה.

הנחת כלי של היתר אינה מתירה להעביר את הנפטר לבית אחר ולכן במידת הצורך (יש להתיעץ ברב מוסמך!) יש לעשות את ההעברה ע"י גוי.

מיד עם הפטירה יש לפנות לחברה קדישא ובעזרתה מטפלים בכל סידורי הקבורה והלוויה.


תקציר הלכות אבלות:



יציאת נשמתו הטהורה של בעל "גשר החיים" (הקדמת בן המחבר):

הגאון הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל מחבר ספר "גשר החיים" על ענייני אבלות. - שעותיו האחרונות טרם פטירתו, העידו יותר מכל עד כמה "גשר החיים" עמד מוחשי לנגד עיניו. כפי שכותב בנו, בהקדמה לספר, כשהוא מתאר בהרחבה את שעותיו האחרונות של אביו: "...חשכת הלילה משתררת לאט לאט בחלל בחדר, הושלך הס, הודלק החשמל, וכולנו עומדים דרוכים מסביב למיטתו מתוך חרדת צפייה לבאות. פתאום נתן לי את שתי ידיו, והחזיק בשתי ידי זמן ממושך, כששפתיו ממללות. אחר כך עזבני מתוך ידיו. כשרציתי לנגוע בו שוב, סירב, כדין גוסס שאסור לנגוע בו. אז יישר את ידיו ורגליו, והתחיל נושם בכבדות - סימני גסיסה. ... עברו עוד כמה רגעים, ואנו משתאים מחרישים, מבלי לדעת האם זוהי אמנם גסיסה, והאם יש כבר להתחיל לומר אתו ווידוי. ואף שהיו מומחים לדבר, כגון חברי החברא קדישא וכדומה, לא יכלו בכל זאת לקבוע את המצב. עמדנו ככה, על יד המיטה, שהוא שוכב ישר, ופניו זוהרות ממש באור אצילות עילאית. לפתע הוציא לאט את ידו מתחת השמיכה, והתחיל לדפוק על לבו, ללא כל סימן התרגשות - וידוי. בגמרו את אמירת הוידוי, יישר את ידו והמשיך למלמל בחשאי. נוכח הסימנים הברורים של הגסיסה, התחיל לומר את הפסוקים המתאימים למעמד זה, מתוך הסתכלות על "נר ה' נשמת אדם" העומד לדעוך נגד עיניהם. ככה זה נמשך בערך כחצי שעה. בשעה שבע בערב, אור ליום חמישי ח' ניסן, הוציא אבי מורי את נשמתו בטהרה, בהרגשת "מעבר חיים", בבחינת "פושט צורה ולובש צורה", מתוך דברי תורה, במעמד כמה מניינים: רבנים, ראשי ישיבות, מלמדים, בני ישיבה, שכנים, ידידים וקרובים, כשפניו הקורנות מזוהר עילאי נאצל מוסבות כלפי העם, ועינינו רואות בהיכבות המנורה הטהורה, שנרות חיי התורה הועלו בה מדי יום, ודלקה כ-83 שנים"...

יום ראשון, 24 במאי 2020

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני


(הרב שר וכולם עונים:) אפתח פי ברינה, בשיר ונגינה. לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר.

בתוך הסעודה אנחנו נדבר על רבי מאיר, אחרי שנדליק את הנר לכבוד רבי מאיר. אבל עכשיו, לפני שנוטלים ידיים ועושים סעודה, נדבר על היום הזה מצד אחר.

היום הזה י"ד באייר. בי"ד בניסן הקרבנו קורבן פסח, זה זמן של קורבן פסח. והיום זה נקרא פסח שני, מקריבים קרבן פסח גם כן. מי? מי שהיה בדרך רחוקה, או שהיה טמא, ולא הקריב קרבן פסח ראשון – מקריב בפסח שני קרבן, והוא גם עושה את זה על מצות ומרורים. 

אז מה זה העניין של פסח שני? שמעו רבותי, מי שהיה בדרך רחוקה, או חס ושלום היה טמא. אנחנו לא רוצים לדבר על אנשים טמאים, אנחנו כולנו טהורים, אנחנו כולנו אנשים טהורים, צדיקים, קדושים. אני לא יכול לסבול לשמוע שיש יהודי טמא. יהודי טמא? אבל הלשון 'טמא' הוא גם לשון 'סתום'. כמו טוֹמְטוֹם, טום זה סתום, טמא מלשון סתום. לא היה לו בראש, הראש שלו נסתם, הלב שלו לא התרגש. אז בפסח ראשון – היה בדרך רחוקה, היה במקום רחוק מאוד ולא הרגיש את ההתעוררות של פסח ראשון, והבן אדם הזה ישן ולא התעורר. 

הקב"ה נתן לו עוד אפשרות, פסח שני, היום. אז אם כן מורי ורבותי, לפסח שני יש משמעות עצומה לכל אחד מאיתנו, שיש אפשרות לאדם להתעורר בכל העניינים של פסח. אם לא הספקת להתעורר ולעשות מה שצריך אז – אתה יכול להשלים עכשיו. זה נקרא פסח שני.

וכל שכן מי שהתעורר בפסח ראשון, יש לו אפשרות להוסיף מדרגה על מדרגתו. אם נגיד שמי שלא התעורר והיה בדרך רחוקה יעשה פסח שני, אז כל שכן – מי שהיה בפסח ראשון, מגיע לו לעשות גם פסח שני. לכן נוהגים לאכול מצות עבודת יד, כל אחד יקבל חתיכה מיוחדת בע"ה. אז נעשה קודם כל את נטילת הידיים, ונשב נסעד קצת, אחר כך נדליק את הנר ונביא את רבי מאיר בעל הנס לפה. על ידי הדלקת הנר, נביא לפחות איזה ניצוץ מטבריה. אתם יודעים עכשיו בטבריה, אווו, מדורה עד לב השמיים, ורוקדים ושרים ושמחים בהילולה של רבי מאיר בעל הנס.

האר"י הקדוש העיד שכשהוא בא מצפת לטבריה עם התלמיד שלו רבי חיים ויטאל, אמר, אני רואה את רבי מאיר בעל הנס קבור עומד (שער הגלגולים הקדמה ל"ז). 

אתם יודעים, כתוב "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיהו נ"ז ב'). כשקוברים את המת, קוברים אותו שוכב, שינוח. רבי מאיר בעל הנס אמר אני לא יכול לשכב לנוח, עם ישראל עוד לא נגאל, יש צרות בישראל, אני מוכן להצטער, להיות קבור עומד, כדי שזכותי תעמוד לכל ישראל לכל הדורות. זה לא דבר לחינם רבותי. 

זכותו של רבי מאיר עומדת על כל יהודי ויהודי. לכן, אנחנו עכשיו מדליקים את הנר הזה, אב רחום וחנון, אנחנו מיחדים, להדבק נפשא בנפשא, רוחא ברוחא, נשמתא בנשמתא, ברבי מאיר בעל הנס ולהביא אותו לפה. כדי שנדרוש מדבריו ונלמד מאורחותיו.

ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. אב רחום וחנון, אַי אַי אַי. מורי ורבותי, רבי מאיר בעל הנס היה מנהיג של עם ישראל אחרי רבי עקיבא. כשרבי עקיבא ראה שימיו ספורים, ורצה להפטר מהעולם, כינס את כל תלמידיו ומינה את רבי מאיר להנהיג את העולם (ירושלמי סנהדרין ו' ע"א).

רבי, רבי יהודה הנשיא, שהוא כמו משה רבנו, הוא הרבי של כל ישראל, אמר, האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי (עירובין י"ג ע"ב), זה מה שאני יותר חריף מחברי, זה בזכות שראיתי את רבי מאיר מאחוריו. כשרבי מאיר לימד, רבי ישב מאחורה, עוד היה קטן. ואמר, אם הייתי רואה אותו מלפנים, אוהו, איזה חכמה היתה לי. רק לראות את רבי מאיר.

רבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה. והיתה גזרה קשה מאוד, אוי לו למי שילמד תורה, אוי לו למי שיניח תפילין. ורבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים, מאיר עיני ישראל. בגמרא כתוב (עירובין י"ג ע"ב), השם שלו היה נהוראי. ולמה קראו לו מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ויש מאמר אחר בגמרא, שקראו לו מאיר ולמה קראו לו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אז יש לו שני שמות, מאיר ונהוראי.

אנחנו אומרים רבי מאיר 'בעל הנס'. מאיפה נדבק לו העניין הזה, רבי מאיר בעל הנס? מאיפה נדבק לו היסוד הזה של 'בעל הנס'? תשמעו טוב. פעם אחת גזרה עליו מלכות רומי גזרה, לתפוס אותו חי או מת (עבודה זרה י"ח ע"ב). שמו את התמונה שלו בכל הרחובות, ואמרו מי שיתפוס אותו, יקבל מליון דולר. פששש, כולם מחפשים את מי שבתמונה הזו, מי זה הבן אדם הזה? וכתוב מעשה, שרבי מאיר יצא מבית המדרש לבית, או לאיזה מקום אחר, וראהו קסדור, שוטר אחד, הסתכל עליו וראה שזה בדיוק התמונה. רדף אחריו לתפוס אותו חי או מת. ראה רבי מאיר שהמצב קשה מאד. מה עשה? רץ רץ מהר, נכנס לשוק, לשוק של העיר. בשוק הזה מה יש? אני לא רוצה לדבר, אוי ואבוי, היה שם מקום של... אני לא רוצה להגיד, אתם יודעים מה הכוונה שלי, השם ירחם. בתוך השוק יש מקום של נשים שהם לא בסדר, נשים מופקרות. נכנס לשם רבי מאיר, והשוטר אחריו. פתאום מה השוטר רואה? יצאה אחת, הראש של כולן, וחיבקה אותו ואמרה לו חיכיתי לך. אמר הקסדור אווו, זה לא יכול להיות רבי מאיר, זה סתם איזה פושע, זה לא יכול להיות, ועזב אותו. מי היתה אותה אשה? אליהו הנביא נדמה כמו אשה, ורבי מאיר הכיר אותו. נעשה לו נס. אלהא דמאיר ענני! בעל הנס!

אשתו קראו לה ברוריה, פששש, אַי אַי אַי, ברוריה, דביתהו דרבי מאיר, אשתו של רבי מאיר. היתה תנא! היתה לה גבורה של תנא! היא היתה חולקת על תנאים. הגמרא אומרת (עירובין נ"ג ע"ב), מעשה ברבי יוסי הגלילי שהלך בדרך ופגש את ברוריה, ועמד בצומת של דרכים, ולא ידע לאן ללכת ימינה או שמאלה. אמר לה לברוריה, שאל אותה, "באיזו דרך נלך ללוד?" אמרה לו "גלילי שוטה", השם ישמור, התנא רבי יוסי הגלילי, אתם יודעים מי זה רבי יוסי הגלילי? תנא אדיר! היא אמרה לו אסור לך לדבר עם נשים, תקצר, למה הוספת עוד מילים? תגיד "באיזה ללוד?" מה אתה אומר "באיזו דרך נלך ללוד"? מה אתה מוסיף עוד מילים? לא כך אמרו חכמים (משנה אבות א' ה') אל תרבה שיחה עם האישה? – באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מה אתה, מרבה שיחה עם האשה? היא היתה תנא אדיר! היתה מניחה שתי זוגות של תפילין. ברוריה, היא לא היתה אשה, זה היה תנא.

ברוריה היתה בתו של רבי חנינא בן טרדיון, אחד מעשרה הרוגי מלוכה! אַי אַי אַי. פעם אחת שבו הרומאים את אחותה (עבודה זרה י"ח ע"א). אסרו אותה בבית האסורים. אתם יודעים מה זה אשה שיש לה רק אחות אחת, היא כל הזמן היתה אומרת לרבי מאיר, רבי מאיר מה יהיה עם אחותי? אחותי! אחותי! למה אתה לא עושה שום דבר? אחותי, אחותי, אחותי... אתם יודעים כשהאשה רוצה משהו, לא יועיל לבעל שום דבר, חור בראש היא עושה לו. בבוקר, בצהריים, בערב, אני צריכה את זה, אני צריכה את זה, והוא אומר די, אני אתן לה הכל, רק שיהיה לי מנוחה.

בקיצור, רבי מאיר לקח סוס, ולקח איתו כיס של זהובים, אמר לה אני הולך לשם, אם היא טהורה אני פודה אותה, אם חס ושלום היא נטמאה, היא תשאר שמה. הלך רבי מאיר בעל הנס, והביא איתו כמה ברנשים, וניסה לפתות אותה, לראות אם היא התפתתה לגויים. כל מי שבא, היתה אומרת לו אני עכשיו לא טהורה, והיתה שולחת אותו. אמר סימן שהיא טהורה, הלך לשומר בית האסורים, אמר לו אני אתן לך כיס של זהובים, תן לי אותה. אמר לו אבל מה זה יועיל? אחרי שתתן לי את הכיס של זהובים, אני אתן חצי לכל הממונים עלי, אבל אחר כך זה יגמר. יבוא פתאום הממונה על כל הממונים, ויבקש את השבויה מה אני אגיד לו? – אמר לו אל תדאג, אם מישהו ירצה לעשות לך רע, תגיד שלוש פעמים "אלהא דמאיר ענני", ואתה תנצל. אמר לו איך אני אדע שזה אמת? היה שם בבית הסוהר כלב סגור בכלוב שהיה רגיל תוקף אנשים, אמר תשחרר אותו ותגיד "אלהא דמאיר ענני", הוא לא יוכל לנגוע בך כלום. שחרר את הכלב ואמר "אלהא דמאיר ענני" והכלב ברח. אמר לו אתה רואה? זו סגולה מיוחדת! וכך היה. אַי אַי אַי, רואים מה זה זכותו של רבי מאיר בעל הנס.

עד עכשיו זו היתה הקדמה. מה אני רוצה להגיד עוד? רבי מאיר בעל הנס היה דרשן עצום. כשהיה דורש בליל שבת, הגמרא אומרת היה דורש שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש משלים (סנהדרין ל"ח ע"ב). היה מרתק את כל העם, אנשים נשים וטף, גדולים וקטנים כולם היו מרותקים לדרשה של רבי מאיר בעל הנס בליל שבת (ירושלמי סוטה ה' ע"א). והיתה אשה אחת שהיתה הולכת קבוע לדרשה של רבי מאיר, כל ליל שבת. והיתה אומרת לבעלה, בעלי היקר, אתה מפסיד, בא איתי. הדלקתי את הנרות, בא איתי לדרשה. למה לך ללכת לבית הכנסת פה קרוב? עוד כמה צעדים, יש לך שכר פסיעות. בא איתי לרבי מאיר, תראה איזה דרשה טובה. הוא אמר לה תראי, אשתו כגופו, את שומעת בשבילי, זה כמו שאני שומע. אני עייף מהעבודה, תעזבי אותי, אני אתפלל פה קרוב, אני בא הביתה ומחכה לך.

באותה השבת רבי מאיר התעורר. היתה לו התעוררות, והאריך, והאריך, והאריך בדרשה עם משלים ועם הלכות ואגדות. והבעל מחכה ומחכה עם כוס הקידוש מוכן, עם הפיתות, עם הכל. הנרות כבו, לא היה להם כמו היום פלורוסנטים על חשמל, זה מה שהיה. נהיה חושך והבעל לא אכל. האשה באה, היה חושך בבית, אמר לה אַי אַי אַי, זה אשת חייל? ככה את עושה לי בשבת? עד עכשיו לא עשיתי קידוש! חושך! אני אראה לך מה זה! את לא תכנסי לבית שלי יותר, תצאי מפה! היא ספרה לו, מסכנה, אמרה לו תראה מה אני אעשה, לא רציתי לצאת באמצע, ורבי מאיר האריך בדרשה, מה יכולתי לעשות, אני לא אשמה. אמר לה את לא תכנסי הביתה עד שתירקי לו בפנים!

מסכנה, חס ושלום, רבי מאיר זה קודש קודשים! אם בעלה היה יודע מי זה רבי מאיר הוא לא היה אומר ככה. מה היא תעשה מסכנה, הלכה לשכנים. דפקה בדלת, הכניסו אותה, נתנו לה לישון. אמרה, עכשיו הוא בכעס, אולי עד מוצאי שבת הוא ירגע. השכנות נכנסו לדבר איתו, והוא צעק עליהן, אמר בשום אופן! יום ראשון נכנסו – כלום, עוד יותר גרוע. יום שני, יום שלישי. ראו שהבן אדם הזה מתעקש, אמרו לה שתי שכנות שלה, בואי נלווה אותך, נלך לרבי מאיר ונתייעץ איתו מה לעשות עם הבעל הזה.

הלכו והלכו עד שהגיעו לבית המדרש של רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס שרתה עליו רוח הקודש, וראה ברוח הקודש ששלוש הנשים האלה מתקרבות אליו. פתאום רבי מאיר באמצע השיעור אומר, אַי אַי, כואבת לי העין. אמר לתלמידים תלכו תחפשו אם יש איזה אשה שיודעת לחש, ללחוש לעין. בימיהם היה מקובל שמי שיש לו כאב בעין, כנראה שקרה לו משהו, עין הרע, אז צריך ללחוש לעין. וכשלוחשים אומרים כמה מילים ויורקים, ככה עושים.

אז רבי מאיר ראה ברוח הקודש מה קרה עם בעלה, והוא הכין את העניין שיהיה לה קל יותר, ואמר לתלמידים לכו תחפשו איזה אשה שתבוא ללחוש. אמרו לה שכנותיה, אַי אַי אַי, זו הזדמנות! מי שלוחש גם יורק, תעשי ככה ותבואי הביתה, ואנחנו נעיד בפני בעלך שעשית בדיוק מה שהוא אמר. האשה הזו היא תמה, כשהגיעה לרבי מאיר, אמרה לו רבי, אני לא יודעת ללחוש, לא יודעת כלום, סתם שלחו אותי לפה. אמר לה אף על פי כן, תעשי טפו והכאב של העינים יעבור. עשתה אחד ככה חלש. אמר לה לא, תעשי יותר חזק. והיא מתביישת ועושה קצת יותר. והוא אומר לה עוד, עוד, שבע פעמים. אמר לה רבי מאיר, לכי תגידי לבעלך, אתה ביקשת לירוק פעם אחת, ירקתי עליו שבעה פעמים. לכי הביתה.

כששמעו את זה תלמידיו, אמרו לו מה זה? אנחנו נביא את הבעל, נעמיד אותו, וניתן לו פלאקה, אתם יודעים מה זה פאלקה? בימיהם התלמידים יכלו לקחת את הבעל ולתת לו פאלקה (מלקות). אבל רבי מאיר אמר להם לא. תשמעו מה שאני אומר. 

הקב"ה בשביל להטיל שלום בין איש לאשה, מה הוא עושה? כשהאיש מקנא לאשתו ולוקחים אותה לכהן – לוקחים קלף, כותבים עליו פרשת סוטה שיש בה כמה וכמה שמות הוי"ה, ומוחים את זה על המים ונותנים לה לשתות. אמר רבי מאיר אם הקב"ה מוחה את שמו בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, מה אני רבי מאיר? אז ירקה עלי שבע פעמים, העיקר שיהיה שלום בינה לבינו. תראו איזה ענווה של גדולי ישראל! רבי מאיר בעל הנס, איזה עניו!

ומזה אנחנו לומדים כמה אדם צריך לשמור על שלום בבית. הכי חשוב בעולם זה שלום. כשאדם יש לו שלום בבית, כשהוא הולך לעבודה, הוא הולך בשמחה, הוא מצליח. אין הברכה מצויה אלא בזכות אשתו (בבא מציעא נ"ט ע"א). אם אדם מכבד את אשתו הוא מתעשר, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. כל אלה שיש להם נשים, אני מבקש מכם, תדעו לכם דבר אחד, אשה לא רוצה כלום, רק כבוד קצת. תן לה מילים טובות, קנית אותה. כל מה שאתה רוצה, הכל אתה תקבל. תן לה מילה טובה, זה הכל. מילה טובה, תעריך אותה, אוקירו לנשייכו.

ואלה שאין להם עוד אשה, תקבלו עליכם לכבד את הנשים טוב טוב, אז האשה תבוא מהר. למה? הנשים מחכות אבל הן פוחדות לקחת איזה אחד שהוא נראה פראי ונראה שלא יכבד אותן. אשה אחת, עשיתי לה שידוך עם איזה בחור, מפה דוקא, מהרצליה, אמרה לי הרב, הוא נראה יותר מדי חזק, אני פוחדת ממנו, רק ראיתי אותו – אני פוחדת. יש לו מראה קצת נוקשה. אשה היא צריכה עדינות, רכות, דיבור בנחת, דיבור של כבוד. כל הבחורים שיקבלו עליהם לדבר בכבוד, אז השם יזמין להם זיווג בזכות רבי מאיר.    

* * * 

ישר כח למיכל סלומון שתמללה שיחה זו.

הרב ניסים פרץ זצוק"ל על האור החיים הק'

הרב ניסים פרץ זצוק"ל על האור החיים הק'


מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: אַי אַי אַי, כמה קשה לי שאני לא נמצא שמה. ברוך השם, התלמידים שלי הלכו וצלצלו אלי משם. אמרו, עשינו כל מה שאתה רגיל לעשות. תמיד כשאני הולך ל'אור החיים' אני לא הולך ישר לציון. איך אפשר לגשת ככה ישר לציון, זה פחד. קודם כל לומדים מהתורה שלו מרחוק, להתמלאות ככה. אחר כך להדליק נר, לתת צדקות. כל הדרך יש אנשים שאוספים צדקה. תלך עם הרבה כסף לכבוד ה'אור החיים' הקדוש, לתת בהלוך ובחזור. כל מי שאתה פוגש, לתת לו כסף בשביל 'אור החיים' הקדוש. ואחר כך, אחרי שגמרת ללמוד, ללמוד, תקרא קצת תהלים. אחרי התהלים, עכשיו תִּדָּחֵף, מרפקים, להגיע, לנגוע אפילו דקה אחת בציון, זה קשה מאד להגיע. מלא, מלא, מלא אנשים. אחד דוחף את השני, ויש הרבה אבנים, הרבה קברות.

יש תפילה ש'אור החיים' הקדוש חיבר אותה, ונתן אותה לתלמיד שלו. בתפילה הזו הוא מדבר עם השכינה ככה בצורה פשוטה[1]. להגיד את התפילה שלו וככה לנגוע באבן שלו, זה כבר מספיק. ולהגיד לו הגיע הזמן, כל כך השקיע בענין שכינה ומשיח ובית המקדש, להגיד לו שהגיע הזמן, שיעשה רעש גדול בשמים, שהשם יושיע אותנו. אַי אַי אַי 'אור החיים' הקדוש, 'אור החיים' הקדוש.

ככה כתוב בשם רבי פנחס מקוריץ, שהבעל שם טוב היה אומר, שהוא זכה להיות מרכבה לנפש של דוד מלכא משיחא, וה'אור החיים' הקדוש, הוא זכה להיות מרכבה לרוח של דוד מלכא משיחא. ואומר, שאם הם היו נפגשים, הנפש והרוח, היו ממשיכים את הנשמה של דוד מלכא משיחא, והיה בא המשיח.

ידוע שכשנפטר ה'אור החיים' הקדוש, באותו יום זה היה שבת, בשעת רעווא דרעווין. והבעל שם טוב הלך ליטול ידים לסעודה שלישית, פתאום הוא נאנח ואמר כבה נר המערבי! אמר לתלמידיו ש'אור החיים' הקדוש נפטר. תמיד היה קורא לו 'נר המערבי'. אז לא רצו לשאול אותו באמצע סעודה שלישית מאיפה הוא יודע, אבל, במוצאי שבת אחרי ההבדלה שאלו אותו. אמר להם שיש יחוד אחד של נטילת ידים, שמגלים את זה מן השמים רק לאחד בדור. מספיק לקב"ה אחד שיכוון בזה. אז באותו רגע שהלכתי ליטול ידים, התחלתי לכוון את כל הכוונות שאני יודע, ופתאום גילו לי את היחוד הזה. אז הבנתי שאם גילו לי את היחוד הזה, סימן ש'אור החיים' הקדוש שבק חיים לכל בריה, כבה נר המערבי.

בעצם, הבעל שם טוב הוא גילה את גודל הנשמה ה'אור החיים' הקדוש[2].                                          

וכך מסופר בספר 'ירים משה' על הרמח"ל, שהבעל שם טוב ניסה ללכת להפגש אם ה'אור החיים' הקדוש. למה הוא ילך להפגש אם 'אור החיים' ולא ההפך? בגלל שנפש צריך להתחבר עם הרוח. אז הוא הגיע עד איסטנבול ושם היה מה שהיה עם הבת שלו, היתה סערה, והספינה נשברה והבת שלו נטבעה. אמרה אבא, אבא, תציל אותי, אני כבר טובעת. אז הבעל שם טוב ראה שזה ככה אמר, רבש"ע, אני יודע, אתה לא רוצה שאני אפגש עם 'אור החיים'? – טוב, אני חוזר הביתה. ואז הים נרגע, ונצלו, וחזר.

ככה היה אומר הבעל שם טוב, כשאני עושה עלית נשמה, אני ברוך השם עולה לפני כל הצדיקים שבדור, כשאני יורד אני רואה שהם מתחילים לעלות. חוץ מהמערבי הזה, ה'אור החיים' הקדוש שהוא קל רגליים, כשאני עולה – הוא כבר יורד.

גם מסופר שהבעל שם טוב ניסה לעשות איזה פגישה רוחנית עם 'אור החיים' הקדוש, לא בפועל. הוא שלח את התלמיד שלו רבי גרשון קיטובר, והוא היה כותב לו מכתבים ואמר לו תשאל את ה'אור החיים' הקדוש איך אני יכול להתראות איתו בעלית נשמה, תשאל אותו מה לעשות, איך לעשות. אז 'אור החיים' אמר לו שיכתוב לו שאם הוא רואה את הרגלים שלו בעלית הנשמה, אז שהוא יכוון ע"ב ק"ל, הביא שם איזה כוונה ואז הוא יכול להפגש איתו. אבל אם הוא לא רואה את הרגלים אז הוא לא יכול להפגש איתו.

במכתב אחר, כותב הבעל שם טוב לרבי גרשון קיטובר, לך תשאל את 'אור החיים' אם הוא רואה מה שאני עכשיו רואה. אני רואה עכשיו שרגלי משיח נכנסו בארץ ישראל. תשאל אותו אם גם הוא רואה את זה. ואז בדיוק בתקופה ההיא נכנס הרמח"ל לעכו. נגמרה התקופה שלא הרשו לו ללמוד קבלה והוא אמר שהוא רוצה לעזוב את ארץ העמים, ארץ טמאה, וללכת לארץ ישראל ושמה להקים חבורה, ושמה ללמוד. משמע מהמכתבים האלה בין 'אור החיים' הקדוש לבעל שם טוב שזה היה הרמח"ל, שבעוונות הדור נכנס לעכו, והיה כמה שנים בארץ, והיתה מגפה, ונפטר הוא וכל המשפחה שלו, לא נשאר זכר.

נורא ואיום. אנחנו צריכים זכות בשביל המשיח. מה הזכות? להגיד לקב"ה, רבש"ע, תן לנו מתנת חינם למרות שלא מגיע לנו. לא דור שכולו זכאי, ולא דור שכולו חייב, ולא כלום. אנחנו רוצים שאתה תעשה "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה"[3], תעשה למען שמך הגדול, שלא תהיה תורתך פלסתר, למען 'אור החיים' הקדוש, למען הבעל שם טוב, למען רשב"י, למען כל אלה שמסרו את נפשם על קדושת השם.

יהי רצון שזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אחינו, שכולנו נחזור בתשובה שלימה. 'אור החיים' זה סגולה לתשובה. להשתטח על קבר 'אור החיים', בפרט ביום שלו זה משהו מיוחד. גם בלי לשים לב מתחילים לבכות ולרעוד. זה פחד להתקרב לקבר. אש להבת שלהבת. רבי חיים בן עטר.


[1] יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ, יְדִידוּת אוֹר נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְמָתֵינוּ, לְמַעַן בְּרִיתְךָ אֲשֶר כָּרַתָּ לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִידוֹת שֶאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ, זְכוֹר אַהֲבָתֵינוּ וְחִיבָּתֵינוּ וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁינוּ וְתַחֲזוֹר לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּנוּ כִּימֵי קֶדֶם, כִּי קָשָׁה פְּרִידָתְךָ מִמֶנוּ כִּפְרִידַת נַפְשֵׁינוּ מִגוּפֵינוּ. הָמוּ מֵעֵינוּ וְכָלְתָה נַפְשֵׁינוּ אֶל גְאוּלַת שְׁכִינָתְךָ וְאֶל מְעוֹן קָדְשֶׁךָ וְלִרְצוֹנְך ה' נִכְסַפְנוּ. הִנְנוּ מִתְחַנְנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ ה' אָב הָרַחֲמָן עַל גָלוּת הַשְׁכִינָה, הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ, וְדַבֵּק נַפְשֵׁינוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְעִימָה וְהָעַרֵיבָה עַל נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְׁמָתֵינוּ, וְייֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכְלֵיה.

[2] שם הגדולים, ערך 'אור החיים'

[3] ישעיהו מ"ח י"א

הרב ניסים פרץ - הספד על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

הספד על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל


מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: מה נדבר ומה נאמר. אלו אנשי קדם. אנשים מהדור הקודם. להגיד עליו שהוא בנם של קדושים זה מספיק. בנו של ה'כרם שלמה'[1]! איזה זכות! 
חכם מרדכי אליהו ע"ה זה נשמה שירדה מן השמים עם כוונות האר"י והרש"ש. הרי בדורו ה'כרם שלמה' היה 'חד בדרא', אחרי שנפטר השד"ה[2]. הוא היה התלמיד המובהק שלו שהעביר את הקבלה שלו לעולם. מי שרצה ללמוד את כוונות סידור הרש"ש היה בא אליו. הוא כתב את פירוש ה'כרם שלמה' על ה'עץ חיים'. חבל שאבד לנו הכתב יד המלא, נשאר רק עד דרוש או"א, מה שהוציאו.

אבל ברוך השם, חכם מרדכי ע"ה, שקע בלימוד הזה חזק ומצא כדי מידתו, עד שהתחילו לקרוא לו המקובל האלקי, ולא רק הראשון לציון. אז הוא זכה ברוך השם גם לחכמה הזו. בבחינת כל העוסק בתורה לשמה זוכה ומגלים לו רזי תורה[3]. אצלו עסק התורה היה לשמה. הוא היה טורח ומתיגע בתורה ללמוד אותה וללמד אותה, להקים עולה של תורה.

היו לו ידים נקיות. לא היה רודף אחרי הכסף. מספר הרב שמואל זעפרני, שהיה ראש הלשכה שלו, הוא בעצמו ראש ישיבה, תלמיד חכם גדול, אני מכיר אותו אישית. והוא מספר שהוא התלווה אליו לחו"ל, והיה אחד שהתפעל ממנו הרבה ובא והביא לו פתק, הרב זעפרני ראה שמדובר בצ'ק בסכום עתק. נתן את זה לרב. הרב אמר מה זה? תחזיר לו, אנחנו לא לוקחים כסף. לא רוצים כסף. אמר לו הנדיב זה בשביל הישיבה שלך, בשביל העניים. אמר לו הרב, תחלק אתה, אני לא לוקח כסף.

איפה יש דבר כזה? זה דברים מיוחדים. הוא גדל בבית שהיתה בו עניות. חכם סלמאן אליהו מה היה לו? אפילו לא היה לו ניירות לכתוב את החידושים שלו. ככה זה היה בירושלים.

אז אני אומר זה דרגה של עוד דור, שלא יהיה חס ושלום חילול השם. שם בחו"ל חושבים – רב זה כסף. זה מה שמונח בראש שלהם, הוא בא בשביל כסף. אבל הוא הלך בשביל לחזק את הקהילות נטו. לחזק את הקהילה היהודית בארה"ב. הוא הלך מבית כנסת לבית כנסת, ותיקן תקנות, והיה עורך שבתות. כל שנה היה נוסע. זה עשה רושם גדול.

טוב, על גדולתו בתורה לא צריך לספר, כמה היה אדם גדול, משכמו ומעלה. הוא למד ב'פורת יוסף' אצל חכם עזרא עטיה ע"ה, כמו הרב עובדיה יוסף שליט"א והרב בן ציון אבא שאול ע"ה. בתקופה ההיא של ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, כולם, אחד, אחד, יצאו גדולים.

על כל פנים, מה שראו אצלו, חוץ מהענין של התורה, שהוא היה ענק בתורה, בנגלה ובנסתר, בכל מכמני ומקצועות התורה, בדרשות, בהלכה בעיקר. 

הוא היה נאמן ביתו של ה'בן איש חי', כיון שבאמת הוא צאצא של אחותו של ה'בן איש חי'. אימו וחכם יהודה צדקה ע"ה היו בנים של בת אחותו של ה'בן איש חי'.

אבל חוץ מהדבר הזה של הגדלות בתורה, הוא שמר על הפסיקה ההלכתית הספרדית שהיתה נהוגה קודם בכל ארצות המזרח. על פי ה'בן איש חי' יסעו ועל פיו יחנו, לא זזים לא ימין ולא שמאל. כל מה שאמר ה'בן איש חי' היה קודש קודשים. והוא שמר את הדרך הזו. הוציא ספרים, הוציא הגהות על קיצור שולחן ערוך על פי דרכו של ה'בן איש חי' ו'כף החיים', הכל בשביל לחזק את דרך הפסיקה הזו. תמיד נטה לדרך הקבלה בפסיקה שלו, כמו ה'בן איש חי'.

אבל אני אומר, מה שראו אצלו, זה את ה'בן אדם' שבו. אמיתות, שמחה. אפילו בזמן של היסורים הקשים. פעם ביקרו אצלו כמה תלמידי חכמים, ביקור חולים, והוא יושב ביסורים, אז אחרי שגמרו את הביקור אמר להם תשירו לי איזה שיר. אז הם התחילו לשיר לו איזה שיר ככה 'רחם בחסדך', זה שיר של עצבות. אמר להם לא, תשירו לי 'מצווה גדולה להיות בשמחה'. משהו שמח ככה, מה אתם שרים כזה שיר, צריך להיות בשמחה.

היתה לו הארת פנים לגדול ולקטן, לצעיר ולזקן, היה מתיחס לכל אדם, היתה לו התיחסות נפלאה לכל אדם.

אני אספר משהו אישי שהיה לי. כשחליתי והייתי בארה"ב קרוב לשנה, הייתי תקוע באיזה מרתף, Basement , מי שיודע מה זה. לא היה לי כסף לקחת בית מלון. כשיצאתי מאושפז בבית החולים, היו שם אנשים בעלי חסדים, שהם גרים בבית, ואת המרתף הם מסדרים כמו דירה עם כניסה לבד, ונותנים את זה לכל מיני דברים של מצווה, ויש כאלה שמשכירים את זה ומרויחים הרבה. אלה אומרים, בשביל מה כסף? חסר לי כסף? מצוות חסר לי! משכירים את זה לאנשים, לאורחים, לשליחים שמגיעים ואין להם איפה להיות והם לא מכירים אף אחד.

לאט לאט הכירו אותי רבנים משם והיו באים ללמוד איתי. וככה הכירו את הענין של הקבלה, בפרט אלו שלמדו קצת קבלה לפני – היו באים בשביל שאני אתן שיעור. ואח"כ ארגנו שיעור גדול, וכל יום, אפילו כשלא יכולתי לשתות אפילו מים, אבל שיעור שעתיים רצוף, עם קול צרוד, נתתי. הם היו מקליטים על המקום, היתה להם מכונה מיוחדת שמקליטה ומיד על המקום היו מכינים הרבה קלטות וכל אחד היה לוקח. נגמר השיעור כבר יש קלטת.

אז עכשיו אני לא רואה אף אחד מהארץ ולא יודע כלום מה קורה בארץ. כל הזמן הראש שלי רק שמה, ללכת לבית החולים, לחזור, ופתאום מופיע רבי מרדכי. הרב זעפרני אמר לו אתה יודע שפלוני חולה והוא נמצא פה? הרב אמר, מה? פה בארה"ב? אני צריך ללכת לבקר אותו. איפה הוא ימצא אותי? צלצל לארץ שהם יצלצלו ויחפשו את המספר שלי בבית. ואני יכול להיות פעם פה, פעם פה, איפה הוא ימצא אותי? וחיפש וחיפש, ובא עם הרב זעפרני לבקר. תראה איזה מידות! מה אני בשבילו? מה יש לבקר? מספיק שהיה מתפלל עלי. לבקר? הוא היה עסוק שמה, פה לוקחים אותו לשיעור, פה לוקחים אותו לתלמוד תורה, פה לוקחים אותו לאיזה ישיבה, וזה לא קל למצוא ולבוא ולרדת שמה לתוך המרתף. איזה גדלות של אדם. והוא עוד אומר "זה זכות בשבילנו", ואיזה הארת פנים, כמה זה עודד אותי. תראה מה זה, סמל המידות, סמל המידות.

הרי הוא אדם שגדל ב'פורת יוסף', גדל בעולם החרדי, גם ההשקפות שלו הם ככה. אבל בכל אופן הוא היה רבם של התנועה הדתית לאומית. בפרט אלו עם הכיפות הגדולות, התורניים, שאצלם אין מעורב, אין את כל השטויות. הם חזקים, ציציות בחוץ, כיפות גדולות, פאות, הם עושים תלמודי תורה לבד שמלמדים כמו שצריך. בפרט אלה היו קרובים אליו מאד. פעם שאלו אותו, כבוד הרב למה הם באים אליך? אז הוא אמר, מה הם לא צריכים רב? אני באתי אליהם? הם באו אלי. לאחרים יש רבנים, הם הולכים אליהם, אלא הבנים שלי. כלומר, מצד אחד באים אליו העדה החרדית ומבקשת אותו על זה ועל זה, וחוגים כאלה ואחרים באים, והחילונים באים, והוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, אין אצלו הבדל בין זה לזה. רוצה תורה? רוצה יראה? השם יעזור, למה לא? כל אדם באשר הוא אדם.

ככה היתה הדמות של הרבנים של פעם. הרבנים של פעם, בפרט הספרדים, הם היו 'הכל בו'. יש לו אהבת ישראל לכל יהודי. היה בורח מן המחלוקת אפילו בבית דין. אם היה רואה שזה עלול להגיע למחלוקת, לא היה מדבר, היה משאיר אותם להתווכח ופתאום היה קם ועוזב אותם.

אוי ואבוי אם מישהו היה מדבר נגד מישהו איזה דבר של גנות או משהו כזה. זה יהודי! צריך ללמד עליו זכות! וכל שכן שלידו אי אפשר היה לדבר על זרם מסוים, לדבר סרה על כלל ישראל. אהבת ישראל שלו, האחדות שהיתה בתוכו. אַי אַי אַי, איבדנו כח גדול, איבדנו ראש ועטרה. צריך למלא את החלל, בפרט בענין של הקבלה, צריך ללמוד יותר, למלאת את החלל.

בנגלה – ושקעה ושמש וזרחה השמש, יש ממלאי מקום, יש הרבה אנשים שיהיו דיינים, שיהיו רבנים, מהבנים שלו, ברוך השם, דיינים גדולים. הוא העמיד הרבה תלמידים, בכולל ההוראה שלו יש מאתים אברכים בעלי הוראה, בעלי דיינות, מרביצים בהם תורה. 

אבל מי יעמיד לנו את המקובל, זה שעומד בתוקף שהפסיקה צריכה להיות רק על פי הקבלה? להנחות את הדרך, את העם, על פי הסוד? 

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ויהיה מליץ יושר. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן כן יהיה רצון.


[1] רבי סלמאן אליהו זצוק"ל

[2] רבי שאול דוויק הכהן זצוק"ל

[3] אבות ו' א'

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: