שמיעה ולב מבין (לפני התקיעות)
החוש היחיד שיש לעובר ודרכו הוא קולט את הוריו – הוא השמיעה.
מחקרים הוכיחו, שהעובר שומע, קולט וזוכר קולות וצלילים המושמעים בסביבתו.
ראש השנה, "יום הרת עולם הוא". ומדויק
הביטוי - יום של הריון ולא יום לידה, כשיטת ר' יהושע (ראש השנה יא.) שבניסן
נברא העולם, אלא שבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא בפועל עד ניסן. (משנ"ב
תקצב,ה).
אכן, כך זה גם בטבע הארצישראלי, הבריאה כולה נכנסת להריון
במהלך החורף, יונקת מים ומתמלאת בכוחות כעובר, ובימי האביב נולדת ופורצת החוצה בכל
יפעת הדרה.
בראש השנה - בזמן בו נוצר מחדש העולם לקראת השנה החדשה,
דומים אנו לעובר אשר מקבל את כל הפוטנציאל של התכונות והכוחות, אשר יביאם
אח"כ לידי ביטוי במהלך כל ימי חייו. ראש - לא רק מלשון
'ראשון' לימי השנה, כי אם מלשון 'ראש' האדם הכולל ונותן פקודות לכל חלקי הגוף.
ביום הזה הקב"ה זורע בנו את כל הכוחות של כל
ימי השנה, כזרע אשר גונז בחובו את כל תכונותיו של העץ הגדול.
שפת אמת (תרס"ה): "בפרט בראש השנה שהוא חיות של כל
השנה".
כיוון שהשמיעה היא החוש היחיד הממומש בהריון, עבודת היום
המיוחדת לראש השנה היא בחוש השמיעה, שהרי המצווה היא "לשמוע קול שופר"
ולא לתקוע בשופר, "דלא בתקיעה תלוי הדבר כי אם בשמיעה, שהרי התוקע ולא שמע
קול שופר לא יצא" (משנ"ב תקפה,ד).
בזמן השמיעה אנו פסיביים, לפיכך: כעובר, אשר אין בכוחו
לפעול מאומה, שהרי הוא הנוצר עתה - פסיבי ומקבל, וכל הקשר שלו לעולם החיצון הוא
בחוש השמיעה הפסיבי. כך אנו בראש השנה מאזינים לקול בורא העולם, בעמידה פסיבית
ומתבטלת. בכך אנו ממליכים את ה' בעולם, כי איננו פועלים ויוצרים אלא שומעים
ומקבלים.
חסיד אחד הגיע לאדמו"ר והתלונן שהוא רוצה מה' פרנסה
ובריאות וידיעה בתורה ושמחה וכו' וכו' עצר אותו האדמו"ר ושאל אותו: חשבת לרגע
מה ה' רוצה ממך?!?!
בעז"ה נזכה בראש השנה הזה, לעצור לרגע את שטף החיים,
להפסיק לומר את כל מה שאנו רוצים לומר כל השנה, לעמוד בדממה ולהקשיב לקול השופר
הגדול של בורא העולם המבין ומאזין לקול תקיעתנו.
הרה"ק מפולנאה זצ׳׳ל סיפר (צפנת פענח, וארא):
מעשה באדם אחד, שהלך ללמוד את מלאכת הצורפות. כשעמד לשוב למקומו, רשם לו הצורף את
כל סדר העבודות: כיצד שמים את הזהב בכור, ואיך נופחים בו במפוח, ומוציאים אותו
במלקחיים, ומעצבים את צורתו בחרט. האיש שב לעירו, קנה את כל החמרים, עשה את כל
הפעולות, ודבר לא אירע.
ומדוע? כי הצורף לא רשם שיש להדליק קודם את האש בכור
הזהב. שהרי דבר זה כה פשוט הוא, עד שלא ראה צורך להזכירו...
כך גם התוקע לתוך הבור, לתוך חלל ריק, לא יצא. כי יש
להתעורר מחמת התקיעה, וללבות על ידה את הניצוץ שבלב, שהוא העיקר.
גמרא (ראש השנה לג:) "התרועה בתחילתה היא גנוחי
גנח" כותב רש"י "כאדם הגונח מליבו"!!!
הקב"ה עושה הכל בעולם, והוא גם זה שתוקע בשופר הגדול
בינה עילאה – אנחנו צריכים לדאוג שהתקיעה לא תהיה לתוך בור ריק! צריכים להתעורר
ולשבור את הלב לשמוע את קולו של הקב"ה בתוך לב חי ופועם ורגיש!
רק ככה נצא ידי חובת תקיעת שופר!
בבקשה תעזרו לי להעלות את התקיעות עם הלבבות שלכם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!