פרשת תרומה - ונהפוך הוא (נתינה וחינוך ילדים)

ונהפוך הוא (נתינה וחינוך ילדים)

חודש אדר[1] בפתח ובחינת ה'ונהפוך הוא' הגיעה... בפורים כידוע הכל הפוך...

גם בפרשה יש ונהפוך הוא...

במנורה היו קנים ועליהם תבליטים של כפתורים פרחים וגביעים, הדרך של גביע הוא להיות עם התחתית למטה והפה למעלה.

אבל בציור בכתב ידו של הרמב"ם - כל 22 הגביעים הפוכים – התחתית למעלה והפה למטה!

למה? הרי הכל יישפך...

מתי הגביע ישר ומתי הוא הפוך?

כאשר הגביע ישר הוא מקבל את היין, אבל כאשר רוצים לשפוך לאחרים (או לשתות ממנו) צריך להפוך אותו...

עכשיו צריך לחשוב מה המטרה העקרית של הגביע, לקבל או לתת?

אם מדובר בחבית מים התפקיד העקרי הוא לקבל ולשמור אבל גביע תפקידו לשפוך ממנו לא לאחסן במקרר...

אם כן העיקר של הגביע הוא להיות הפוך, זמנית הוא ישר...

לפי זה נבין את המצב של הגביעים.

הגמרא במנחות (פו:) כותבת שהקב"ה לא צריך את אור המנורה אלא המטרה היא להאיר את העולם כולו ("וכי לאורה הוא צריך") לכן החלונות נבנו כשהחרכים הולכים ונפתחים כלפי החוץ כדי לפזר את האור החוצה!

לכן הגביעים של המנורה הפוכים כי הם בכיוון של נתינה לא של קבלה!

הרבי מחב"ד בהתוועדות בשנת תשמ"ו הזכיר את הרעיון הזה והורה לכולם לשתות את היין ולהפוך את הכוס!

המסר היה לא לחשוב על עצמך אלא על הזולת!

אחרי ההתוועדות סיפרו לרעייתו הרבנית חיה מושקא ע"ה שהרבי אמר להפוך את הכוסות והיא ישר מיהרה להפוך את הכוס שהיתה מולה! (לקוטי שיחות חלק כא תרומה ג).

ללא הנתינה המעיין מתייבש...

מהר"ל (נתיב הצדקה פרק ב): "אין קיום של העושר של אדם כי אם על ידי הצדקה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו. 

וכן כאשר יש אל אדם העושר אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני אז מוסיף השפע הבא מן הש"י. אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא הש"י שהוא מקור חיים ומוסיף להשפיע ברכת הש"י, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו שאין ברכתו מן הש"י".

ישנם שני ימים בארץ ישראל אחד מלוח אחד מתוק... אחד שומר את מימיו אצלו ואחד מעביר אותם הלאה לירדן...

אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך ילדים הוא ללמד את הילדים לתת... זה הישר של המציאות... הם נולדים עם רצון לקבל...

פרשיות השבוע האחרונות[2] עוסקות בתרומת מחצית השקל, תרומות לבניין המשכן. התרומה היא רעיון מהותי בחינוך לשותפות ונתינה בחברה. חברה בריאה היא חברה שמנהלת יחסי נתינה הדדיים. ערך הנתינה הוא ערך מוסרי ואבן יסוד במידות הנפש, לקחת משלך ולתת לאחר.

ילדים צעירים מאד הם אגואיסטיים, רכושניים, "הכל שלי" - קשה להם לוותר. בתהליך החינוך אנו מפתחים בהם את הרצון להיטיב, לעשות חסד עם הזולת, לתת למי שנזקק, ואנחנו עושים את זה באופן טבעי, על ידי שמעניקים להם, קונים ונענים לצורכיהם, מזדהים עם הכאב והשמחה שלהם. כך אנו מפתחים רגישות בנפש של הילד.

הורים שנותנים ללא הגבלה, ומבלי לדרוש מהילד לתת, מרגילים רק לקבל, וכך הוא הופך להיות אנוכי - אנטי חברתי.

הכישורים החברתיים של הילד מתפתחים דרך הנתינה. היכולת שלו ליצור קשרים חברתיים היא דרך הרגישות שלו, שמטפחת הבנה פנימית של מצבים חברתיים. היכולת להתחלק, לתת, לשתף, לוותר, אלו מידות שנקנות באמצעות הנתינה. ילדים נותנים הם ילדים חברתיים, אהודים ומקובלים.

כיצד נפתח את התכונה של נתינה בנפש הילד? בגיל הרך כאשר הילד מתחיל להבין הוראות, בערך בגיל 3 , אנחנו נשתף אותו במשימות המתאימות לגיל שלו כמו למשל להביא טיטול או חפץ אחר לאמא, לעזור בסידור השולחן, להשקות עציצים, לטאטא ועוד - תפקידים המותאמים לכוחותיו הפיזיים והנפשיים, שמפתחים אצלו אחריות.

שיתוף הילד במילוי תפקידים במשפחה, הוא אחת הדרכים המעצימות את הילד בכל תחומי החיים. ילד מרגיש שהוא בעל ערך, שהוא תורם. הורים המשתפים את ילדיהם במשימות הבית נוטעים בהם את ההרגשה שהם חשובים, משמעותיים, וזה מחזק את הערכתם העצמית. משפחה שמחנכת לעזרה ולשותפות בין הילדים ובין ההורים בונה משפחה בריאה וחזקה.

---

[1] מתוך הספר 'דרשה לכל דורש'.

[2] הדסה גהלי.

פרשת בהעלותך - אפור אבל מדהים

אפור אבל מדהים

במדבר[1] (ח,ב): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת".

רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

רמב״ם (תמידין ומוספין ג,יב): ״מהו דישון המנורה: כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה, והוא חצי לוג. וזה שהסיר, משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון ומדליק נר שכבה. והדלקת הנרות היא הסבתם. ונר שמצאו שלא כבה מתקנו״.

העבודה של הטבת הנרות והדישון היא עבודה לא נעימה וקצת מלכלכת... זה מה שינחם את אהרן הכהן? מי מנחם בצורה כזאת? זה קצת חסר טאקט...

בדיוק כאן טמון הסוד הגדול בנחמת הקב״ה לאהרן.

זו לא חכמה גדולה ללכת להשקות נוצצות, לגזור סרטים ולהצטלם עם חיוך לבן שיניים מחלב.

הייתי השבוע בכנס של ביטחון (ישראל דיפנס), היו שם המצאות ופטנטים מדהימים ביבשה באוויר ובים... מאוד כיף להסתובב בכנס עם תג וחליפה ולפטפט ולהחליף רשמים...

אבל החבר'ה שהיו שם ירקו דם במשך שנים ארוכות על כל המצאה שהם הציגו, בשבילך זה דוכן חמוד עם פטנט מעולה ומועיל, בשבילם זה מפעל חיים...

החכמה הגדולה היא לבצע את המשימות השגרתיות והאפורות, שהן הן הבסיס למשימות המרשימות, על הצד הטוב ביותר.

כאשר ה׳ נותן לאהרן להטיב את הנרות, הוא בעצם נותן לו את העבודה האמיתית, הוא בעצם משדר לו - אתה הכי רציני כאן...

ברגע שמבינים את זה העבודה נראית אחרת לגמרי... פתאום מה שאני עושה זה לא לנקות לכלוך אלא את העבודה הכי חשובה...

סגן אוריאל פרץ הי״ד אמר פעם: ״ממכלול הקוצים שנכנסו לי לגוף, אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר. אך אלו לא סתם קוצים - אלו הם קוציה של ארץ ישראל. ומי שחי בארץ הזאת, עליו לקבל את קוציה באהבה״.

אפילו הקוצים נעשים אהובים יותר כאשר הם שייכים לארץ ישראל...

הסמל שלנו עמד פעם מהצד השני של שדה קוצים ענק והניף דגל גבוה עם שתי ידים וצעק לנו לזחול בשביל הדגל... כולם קפצו כמו משוגעים לתוך הקוצים...

גם העבודה המלוכלכת של הדשן נעשית אהובה אם מבינים שמתעסקים כאן עם מנורת הזהב של בית המקדש בעצמה!

בחיי היום יום יש לנו הרבה עבודה אפורה, גם עבודה וגם בבית...

אבל תעצור רגע ותתבונן, אתה נמצא בראש הפרמידה של כל העולם: דומם, צומח חי מדבר מדבר ישראל, מקיים תורה ומצוות, ונמצא בבית הכנסת עכשיו בשבת קודש...

מתוך ה6000 שנה של העולם אנחנו נמצאים כבר בזמן מנחה של ערב שבת (עברנו את חצות וחצי של היום השישי...).

אנחנו בארץ ישראל, בתקופה של גאולה לאחר 2000 שנה של גלות...

אפילו הקוצים כאן הם קוצים של ארץ ישראל!

הפקק בכביש הוא פקק בארץ ישראל, זה כמו פקק בעליה לרגל... שמחתי באומרים לי בית ה' נלך...

דמעות ותפילות של דורות שלמים ייחלו ליום בו נוכל להיות בפקק תנועה בארץ ישראל!

ההתבוננות הזאת משנה את כל היום שלך!

זוהי הדרך הטובה ביותר לקבל את החלקים ׳הקוצניים׳ שבחיים באהבה ובשמחה.

---

[1] הדרשה בנויה על דבר תורה של מדור עתי"ד.

פרשת ויקהל - פקודי - נכות בהבעה רגשית

נכות בהבעה רגשית

לא מעט[1] בני זוג חיים במשך שנים רבות ולעיתים את כל חייהם הזוגיים במצב של "נכות בהבעה רגשית". כלומר, חוסר יכולת להביע בפני בן הזוג מה הם הצרכים הרגשיים שהוא מצפה מבן הזוג שימלא אותם.

"נכה ההבעה" ילך תמיד סחור סחור או לחילופין יכבוש בתוכו את צרכיו, עד שהם יתפרצו כ'לבה רותחת' בנושא כזה או אחר, ע"י שחרור של תסכול או כעס שנצברו.

אבל לעולם "חלילה" הוא לא יוציא מפיו באופן ישיר משפט של 'נצרכות' או 'הזדקקות' לבן הזוג. מפני שבחשיבה שלו, הבעת 'נצרכות' כמוה כהצהרה על חסרון ומי שחסר הרי הוא 'חלש' ואיך במו פיו הוא יופיע בפני בן הזוג כ'חלש' 'נצרך' או 'חסר'? זה הרי לא יעלה על הדעת!

משתלם לא מושלם...

זו חשיבה מסולפת לחלוטין, הרי מגמת הנישואין באופן כללי היא, ששני בני הזוג בהינשאם זה לזו, 'ישלימו' זה את זו וישלבו ידיים ללכת יחד, אל מטרה וחזון משותפים לשניהם, בבחינת "וילכו שניהם יחדיו".

אדם 'מושלם', אינו חסר מאומה, ממילא אין צורך להשלים אותו, אם כן נוח לו שישאר ברווקותו ב"שלמותו" וילך כך לדרכו, מאשר יישא על כתפו משא "מיותר" מבחינתו של בן זוג.

"נכה ההבעה" כזה כלל אינו מודע לצרכים הרגשיים שלו, מה שמכונה כחוסר ב"אינטליגנציה רגשית".

כלומר עוד לפני ההתמודדות מול ה"חולשה" בהבעה הרגשית, עלינו לעורר אצלו 'מודעות עצמית'...

בואו נחשוב - מי הוא ה'חזק' באמת? האם זה שנותן תחושה כלפי חוץ ש'כאילו' הכל בסדר אצלו, בזמן שהוא כבוי ובודד בתוכו, שומר את ייסורי נפשו לעצמו ומידי פעם משתף בהם את בני משפחתו בהתפרצויות זעם שונות כדי "לשחרר לחץ".

או לעומת זאת ה'חזק' הוא זה שיודע להשיג את הנצרך לו, למלא את המאגרים שלו, להרגיש טוב! גם אם בתחילת דרכו יש לו קושי בהבעת צרכיו הרגשיים...

מן התורה אנו למדים שדוקא המבקש בצורה נאה, זוכה שיכבדו אותו.

התורה מצווה על כיבוד אב ואם, וכן על מורא מפניהם. אולם כאשר היא מצוה על המורא, היא מציינת קודם את מורא האם ורק לאחר מכן את מורא האב: ״איש אמו ואביו תראו׳ (ויקרא יט,ג).

לעומת זאת, כאשר היא מציינת את חובת הכיבוד, היא מציבה קודם כל את האב ורק לאחר מכן את האם!

״כבד את אביך ואת אמך...״ (שמות כ,יב).

קידושין (ל:): ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים. לפיכך הקדים הקב״ה כיבוד אב לכיבוד אם״.

כלומר, התורה מגלה לנו שצורת הפנייה הרכה של האם לבנה, לא רק שאינה יוצרת זילזול של הבן באמו, אלא אדרבה היא גורמת שהבן יכבד את אמו, יותר מאשר את אביו, הפוקד עליו ומצווהו.

להלן שיחת טלפון של אישה "נכה רגשית":

השעה 9:30 בערב. הבעל סיים זה עתה שיעור 'דף יומי' או 'פגישה עם לקוח'. צילצול הטלפון: אישה: הי, מה קורה? בעל: בסדר. אישה: איפה אתה? בעל: בדרך הביתה. (איפה אני כבר יכול להיות?) אישה: אתה מתעכב? בעל: לא ממש לא אני בדרך. (נדמה לי שאמרתי לה קודם שאני בדרך...) אישה: כי אתמול התעכבת אחרי ה'שיעור'. בעל: כן, אבל עכשיו אני בא ישר הביתה (מה הסיפור שלה??) סוף שיחה.

להלן שיחה של אישה בעלת 'הבעה רגשית': צילצול הטלפון. אישה: הי מה שלומך? בעל: ב"ה בסדר. אישה: יצאת כבר? בעל: כן ודאי אני בדרך הביתה. אישה: איזה יופי! אני מחכה לך ל'קפה', התגעגעתי אליך, יש לי כמה דברים לספר לך ובכלל היום היה לי 'קטע' בעבודה שאני חייבת לספר לך... בעל: טוב בשמחה אני כבר מגיע... תרתיחי ת'מים. אישה: תודה, סע בזהירות...

שתי הנשים חפצות בדבר זהה לחלוטין!

שתיהן רוצות את חברתו של בן זוגן, לשתף אותו בקורות היום, לשוחח עימו ובמילים פשוטות לממש את הזוגיות שלהן.

מה שהאישה ה'שניה' אומרת בטבעיות מעוררת קנאה: "אני מחכה לך" "אני צריכה אותך". ה'ראשונה' לעומתה, עושה זאת סחור סחור. "איפה אתה?" "אתה מתעכב?" "אתמול התעכבת", כאשר כל רצונה הוא "תבוא כבר" "אני זקוקה לך". אבל אחת מן השתיים, או שהיא לא מודעת לצרכים הרגשיים שלה או שהיא מודעת והיא לא מסוגלת לומר אותן בפיה, או שתיהן גם יחד.

באיזו צורה יכנס הבעל הביתה, בכל אחת מהסיטואציות?!

בין הכלים שהכניס משה אל אהל מועד בפרשתנו, היה השולחן, שעליו ערך את לחם הפנים.

מהו לחם הפנים?

שפת אמת (תרמ"ח): "כדכתיב כמים הפנים לפנים (רק למי שהאמין בניסים הלחם היה נראה חם כיום הילקחו...).

הלחם הוא סמל צרכיו של האדם "ולחם לבב אנוש יסעד".

מה משתקף מהלחם?

הפנים שלך... הצרכים שלך...

אתה צריך ללמד ולשקף לזולתך מה הם "לחם הפנים" שלך מה הם צרכיך.

אבל אם אבקש את 'לחמי' אתבזה, אהיה 'נצרך', ירד ערכי בעיני בן הזוג שלי...

כתוב בפסוק הבא: "וישם את המנורה נכח השולחן".

אם השולחן משמש רק כנקודת ציון עבור המנורה, היה די לומר "וישם את המנורה מול השולחן". למילה 'נוכח' יש משמעות מיוחדת.

לאמור, המנורה נוכחת מול השולחן, הוי אומר הם מושפעים אחד מהשני.

ה'אור', מסמל את הקשר הטוב עם בן הזוג, בדיוק לשם כך תיקנו חז"ל את הדלקת הנרות בערב שבת!

ככל שניתן משמעות ל"פנים" שבלחם, כך לעומתם יאירו שבעת הנרות!

בהבעת צרכי ע"י שאתן להם "פנים". הריני מחזק ומהדק את הקשר הרגשי ואת החשיבות שיש לי אצל בן הזוג.

בן הזוג מרגיש שאני צריך אותו שהוא חשוב לי מאוד.

השולחן עשוי עץ אבל מצופה זהב - העץ הוא הצרכים שלי (חומר פשוט, לא נעים לחשוף אותו) אבל הוא מצופה בזהב (אני מראה בחוץ שאני בסדר גמור ולא צריך כלום)...

המנורה היא זהב טהור (מבפנים ומבחוץ), והיא מאירה על השולחן.

על ידי האור של המנורה, המימוש של הצרכים על ידי בן הזוג, הכל נהיה זהב טהור מבפנים ומבחוץ.

---

[1] שיחה של ראובן ברכץ עם עריכה ושינויים.

פרשת בהעלותך - כלך יפה רעיתי

"כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ"

הרבי מחב"ד:
במדבר (ט,י): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה' ".

היינו חושבים שאנוס זה מי שהיה בדרך רחוקה שלא יכל להגיע בזמן לעזרה להקרבת קרבן פסח...

אבל:

כותב רש"י (ד"ה 'או בדרך רחקה'): "נקוד עליו, לומר, לא שרחוקה ודאי אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה".

מי שנכח בעזרה ולא הקריב עליו נאמר 'ונכרתה הנפש ההיא' אבל מי שהיה מחוץ לעזרה זדונו הוא באי בואו לעזרה אבל בעניין הקרבת הפסח הוא אנוס כי אי אפשר להקריב שם קרבן פסח! והתורה נותנת לו להקריב פסח שני!

ואפילו מי שהיה בעזרה ולא הקריב יכול לתקן את חטאו בכך שיקריב פסח שני, הרמב"ם פוסק (הלכות קרבן פסח תחילת פרק ה') שרק מי שלא הקריב גם פסח שני מתחייב בכרת!

מפסח שני לומדים שאין שום דבר שא"א לתקן אפילו אם היית קרוב ואם לא הקרבת בזדון... תמיד אפשר לחזור בתשובה ותמיד ישנה תקנה!!! לא ידח ממנו נדח!!!

העוונות שלנו לא יפריעו לגאולה להגיע!

כתוב בהפטרה (זכריה ג,ט): "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד".

וגם בהפטרה הזאת אחרי כל הבטחת הגאולה שואל המלאך את יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מה הוא רואה? (זכריה ד,א-ב): "וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ".

והוא עונה: את המנורה!

במדבר (ח,ב-ד): "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה".

המנורה היא הסמל של עם ישראל, ובעם ישראל ישנם סוגים שונים של אנשים. ישנם העוסקים בחיי עולם - שהיא התורה, וישנם העוסקים בחיי שעה - בעמל מלאכה.

הנרות הם סמל לכלל ישראל. הנרות הימניים מסמלים את העוסקים בחיי עולם, והנרות השמאליים מסמלים את העוסקים בחיי שעה.

גם אלה וגם אלה, כאשר הם מתכוונים לקנה האמצעי – שהוא הסמל לעבודת ה' והפקת רצונו – "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". כל הנרות יאירו וישפיעו אור עליון על ישראל, מתוך תחושה של שותפות ואחדות בין כל חלקי העם. כאשר כולם עובדים למטרה אחת משותפת, שהיא להפיק את רצון ה' בבריאה, אזי כל אחד משלים בעבודתו את חבירו, וכך מפיקים את אור ה' בעולם. וזהו שנאמר במתן תורה: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח) - כלומר בין כולנו נשלים את רצון ה'.

זכריה (ד,ב): "וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ".

מדרש (במ"ר יג,ח): "של זהב היא כולה, לקיים מה שנאמר: 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' (שה"ש ד,ז)".

הנביא ממשיל את כנסת ישראל למנורת זהב כולה - כי כאשר עם ישראל מאוחד ורואה את השותפות בין כל חלקי העם – הרי שיש כאן שלימות אחת, בחינת "וּמוּם אֵין בָּךְ".

בנבואת צפניה על הגאולה נאמר  (א,יב): "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת".

דרשו חז"ל בפסיקתא: אמרו ישראל: רבון העולמים, אתה אומר שתחפש את ירושלים בנרות? והלא הבטחת ע"י הנביאים: "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם ... וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר". ואומר "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח". ואתה אומר אחפש את ירושלים בנרות?! א"ל הקב"ה מה שאתם סבורים אינו כך אלא כשם שהראיתי לזכריה את מראה המנורה "והנה מנורת זהב כולה" - זו כנסת ישראל, "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ".

ומסביר בספר "אם הבנים שמחה" שתשובת הקב"ה אחפש את ירושלים בנרות - הכוונה לנרות המנורה, שזה מורה על האחדות בעם ישראל - בין כל החלקים השונים. וכאשר כולם מאוחדים למטרה משותפת אחת, אזי – "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ", וכנסת ישראל היא מנורת זהב טהור. וכאשר יש אחדות בעם ישראל, זהו המפתח לגאולה. ותוך כך, יתקיים בנו, "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".

אפשר גם להוסיף שה'מום אין בך' נראה ע"י הדלקת נרות שבת שהם אלו שעליהם הבטיח הקב"ה לאהרן 'שלך קיימת לעד' (הרב אליהו זצ"ל, דברי מרדכי, בהעלותך) שרואים שהאנשים הכי רחוקים מהיהדות מדליקים נרות שבת!

פעילה של מעייני הישועה הציעה לאשה אחת חבילת נרות לשבת, והאשה נעלבה מאוד מזה שהיא מציעה לה... 'מה את חושבת שאני לא מדליקה?!?'.

אשריכם ישראל!!!