Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 31 באוגוסט 2018

פרשת כי תבא - תשובה זהירה


תשובה זהירה


פרשיית[1] הברכות והקללות מסיימת את דבריו של משה לעם ישראל בנאומו האחרון, ולאחר שהוא מסיים לפרוש בפני עם ישראל מה יקרה אם ישמעו לדברי ה' ומה יקרה אם לא ישמעו, הוא קורא לעם ישראל ואומר להם:

דברים (כט,ג): "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

לפי משה רבינו נראה שהסדר הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ובסוף אזנים לשמוע.

לעומתו, הנביא ישעיה (ו,י) מוכיח את ישראל ואומר את אותם דברים בסדר הפוך - "פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ".

מה המשמעות של הסדר הזה? מדוע אצל משה הלב קודם לכל, ואילו אצל ישעיה דווקא העינים?

אדם המחליט לשנות את דרכיו, מרגע שהחליט זאת הוא מרוכז במטרתו, לכן אצלו הכיוון הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ואזנים לשמוע, אבל באופן כזה לפעמים הוא יכול לפספס את האמת וללכת בכיוונים לא נכונים, ותוך כדי דרכו גם לפגוע באחרים.

שמעתי הרצאה של בעל תשובה שתיאר כיצד בשלבים הראשונים הוא היה בטוח שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות ולא שם לב בדרך לפגיעה במשפחתו ובאשתו, עד שהגיע למשבר ואז שם לב איך בלי לשים לב הלך בדרך הלא נכונה.

אחי היה בכולל כלשהו ושמע אברך אומר לאשתו בטלפון "תמותי את ואלף כמותך ולא אבטל רגע מהלימוד תורה שלי..." [כמו משה רבינו בילקוט שמעוני (דברים תתכ"א) "יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל", רק הפוך...].

בחוברת 'התבוננות', מביא הרב יחיאל יעקבסון את הסיפור הבא על הגראי"ל שטיינמן.

הרב יעקבסון, מומחה חינוכי ידוע, היה מעורב בטיפול במשפחה שבה התגלו בעיות חינוך קשות של הילדים. כשניסה הרב יעקבסון לרדת לחקר המצב, הוא גילה שאחד הגורמים העיקריים לאתגרים בבית הוא שהאם מאבדת שליטה לגמרי על הילדים בשעת ההשכבה לישון. בעלה אינו נמצא אז בבית, היא אינה משתלטת, והבית הופך לתוהו ובוהו של ממש.

הרב יעקבסון פנה לאב ואמר לו שלדעתו עליו להיות נוכח בבית מידי ערב ולסייע לאשתו בהתמודדות עם הילדים, אבל הלה התנגד: "אני אברך, איך אני יכול לעשות זאת? זה יהיה ביטול תורה".

הרב יעקבסון הציע לו להיכנס ביחד איתו לרב שטיינמן, וכך עשו. האברך שטח בפני הרב שטיינמן את מצוקתו: מה הוא יכול לעשות? אין לו זמן. להיות יותר בבית זה ביטול תורה.

"אתה צודק", אמר לו הרב שטיינמן. "באמת אין לך זמן, אז אל תתפלל שחרית".

"הרב צוחק?" התפלא האברך.

"לא!" אמר הרב שטיינמן. "אני לא צוחק, אני בוכה. למה לא מבינים לבד דברים כאלה".

בדיוק לשם כך הנביא ישעיה, מתאר תהליך הפוך, איך אדם פוקח את עיניו ושומע באזניו, ורק אז מבין בליבו, גם אדם שהחליט החלטה טובה והתחיל לצעוד בדרך מסוימת, צריך תמיד לפקוח את עיניו ואזניו, ולבדוק האם לא פספס משהו, האם הוא לא פוגע באף אחד בדרכו החדשה, האם באמת תשובתו שלימה.

כדי שלא נגיע לאותו עיוורון, שלא נראה את מה שעומד לנגד עינינו ולא נבחין בדברים החשובים שאנחנו מפספסים בדרך.

משה רבינו התחיל בסדר הרגיל, היות ועם ישראל שמע את אזהרת הקללות והברכות, וברגע זה של הכניסה לארץ קבלו על עצמם את הדרך, ולכן הסדר היה לב עינים ואזנים.

אבל בתקופתו של ישעיה הנביא באמצע הבית הראשון, הדרך השתנתה ואנשים החלו לפגוע אחד בשני בגלל אמונתם, הם פספסו לגמרי את המטרה של עבודת הקרבנות שבאה לקרב את האדם לאלוקיו ולא כמו התפיסה של עובדי האלילים שראו בקרבן אוכל או מס שהם משלמים כדי לחיות טוב יותר.

מגיע אלול, ואתה אומר לעצמך אני אתחזק ואני אקבל על עצמי את זה ואת זה ואת זה וליתר ביטחון אני גם אתחיל מעכשיו את זה וזה וזה...

שאלת את אשתך האם זה בסדר? האם זה מתאים לה? האם היא גם שם? האם היא מוכנה לכל זה?

אשה מתחזקת ב"ה, מה הדבר הראשון שקורה בצורה טבעית? היא נהיית הרב של בעלה... סליחה, הוא לא התחתן עם הרב הוא התחתן עם אשה...

אשה שחזרה בתשובה הגיעה לרבי מחב"ד ושאלה אותו לאן ללכת בחופש, בעלה רוצה ללכת לתאילנד והיא רוצה ליסוע להתחזק בארץ ישראל...?
ענה לה הרב, לכי עם בעלך לתאילנד, אתם משפחה ואמורים להיות ביחד...

בתקופה הזו של ימי התשובה, נדרש מאיתנו לעורר את הלב אבל גם לשים לב טוב טוב מסביב לראות שאף אחד לא נפגע מההתעוררות שלנו, ושהדרך לקב"ה לא נעשית על גבם של יקירנו מסביב...



[1] הרב אשר סבג.

פרשת כי תבא - הגענו לבית המקדש לפני שהגענו לארץ ישראל


הגענו לבית המקדש לפני שהגענו לארץ ישראל


דברים  (כו,ט): "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

רש"י: "אל המקום הזה – זה בית המקדש; ויתן לנו את הארץ – כמשמעו".

אבל הכניסה לארץ ישראל קדמה לבנין בית המקדש, למה הקדים הפסוק את בית המקדש לביאת הארץ?

מה כוונת רש"י שכתב "כמשמעו" על המילים "ויתן לנו את הארץ".

האדמו"ר רבי יששכר דב – מהרי"ד מבעלזא:

אנו מוצאים שני פסוקים בתורה המספרים על כך שבני ישראל יצאו ממצרים:

האחד (שמות יב,מא) – "ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים",

והשני (שם,נא) – ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם.

למה שני פסוקים? הרי רק פעם אחת יצאו בני ישראל ממצרים.

בנוסף, למה יש שינוי בלשונות שני הפסוקים: בראשון נאמר "יצאו", ובשני "הוציא ה'"?

בתרגום יהונתן בן עוזיאל על הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט,ד), נאמר כך: "וטענית יתכון על עננין ה' כעל גדפי נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית קדשא למעבד תמן פסחא ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין".

תרגום: הקב"ה הוציא בערב פסח את בני ישראל ממצרים, על גבי עננים, והביאם למקום המקדש, להקריב שם את קרבן הפסח, ובלילה החזיר אותם למצרים.

אם כן, הרי באמת היו שתי יציאות, שכל אחת מהם מתוארת בפסוק נפרד, כאשר נאמר , "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", הכוונה ליציאה של ט"ו בניסן, שבו יצאו בני ישראל ברגליהם, ואילו כאשר נאמר "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים", הרי הכוונה ליציאה של ערב פסח, שבה בני ישראל לא יצאו בעצמם, אלא הקב"ה הוציאם על גבי עננים!

לא בכדי הקדים את "המקום הזה", שהוא בית המקדש, לביאת הארץ, כי כדברי יונתן בן עוזיאל, עוד לפני שבאו לארץ, היו ישראל בבית המקדש – בליל הפסח שבו יצאו ממצרים…

לכן דייק רש"י וכתב "ויתן לנו את הארץ הזאת – כמשמעו", משום ש"ויביאנו אל המקום הזה" אינו כמשמעו, אלא כדברי יונתן בן עוזיאל, אבל "ויביאנו אל הארץ הזאת" – הוא כמשמעו! ודברי פי חכם חן[1]!

אי אפשר להיכנס לארץ ישראל וזהו, יש לי בית, יש לי שדה, הכל דבש... החיים שלי תותים...

מה עם הבית של הקב"ה?!?

דברים (כו,א-יא): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

ואז מה?

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

אחרי שאתה עושה את זה וקורא את כל מקרא הביכורים ומשתחוה לפני ה' – רק אז "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ".

וכשאין בית מקדש מה אני עושה?

עולים להר הבית!

מדרש (שיר השירים רבה א): "... מַה יּוֹנָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ נוֹטֵל גּוֹזָלֶיהָ מִתַּחְתֶּיהָ, אֵין מַנַּחַת שׂוֹבָכָהּ לְעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא בִּטְּלוּ שָׁלשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה".

שם (פרק ח): "וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז, מַה צּוּרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִטַּשְׁטֶשֶׁת, מְקוֹמָהּ נִכָּר, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָשׁ, לֹא בִּטְּלוּ יִשְׂרָאֵל פַּעֲמֵי רְגָלִים שֶׁלָּהֶם שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".

הרמב"ם, העיד על עצמו כי עלה להר הבית והתפלל שם: "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת [ארבעת אלפים ותשע מאות ו]שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא–ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה. א–להים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן" (ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ג', וכן בסוף פירוש הרמב"ם למסכת ראש השנה. אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' רכו).

באגרת אחרת לרבי יפת הדיין, ציין הרמב"ם ששניהם, יחד עם אביו ואחיו של הרמב"ם, "ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש" (הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, כרך א' עמ' רכו ועמ' רל).

לשון האיגרת הזאת זו אותה הלשון אשר בה משתמש הרמב"ם במשנה תורה (ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, ז,ה) לתיאור ההליכה בעזרה: "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם [...] ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אֱלֹהִים נהלך ברגש".

רבי אברהם בר חייא הנשיא (חי במאה ה-12) כותב (מגילת המגלה, עמ' 99): "ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה".

ערבות במצוות ובבנין המקדש[2]:

דברים (כז,ב): "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

מאמרי הראיה (ב; אגדות): ״הנה משעברו ישראל את הירדן קיבלו את הערבות בשלמות, כדברי חז״ל (סוטה לז:). ועניין הערבות [והברית] - שכל אחד יראה לתקן את חבירו״ (וכן: מאמרי הראיה ב׳, קריאות גדולות - פצעי אוהב. ׳חבש פאר׳ פרק ה).

דבר פשוט הוא, שמצוות התורה מוטלות על כל אדם יחיד מישראל, ככתוב (מלאכי ג, כב): ״זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים״.

למעשה, כלל גדול בתורה קובע, כי כל מצוה בתורה מוטלת על היחיד לעשותה. הדברים אמורים בין אם נדרשים יחידים או רבים לקיום המצוה - אין אדם מישראל הפטור מאחריות לקיום כל מצוה ומצוה בתורה. כמו כן, חובת קיום המצוות מוטלת על אדם מישראל בין אם הוא בגדר תלמיד או בגדר תלמיד חכם, ככתוב בברית שנכרתה בהר גריזים והר עיבל (דברים כז, כי): ״ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם״. הווה אומר כל אדם מישראל חייב להקים את דברי התורה ומצוותיה.

פסיקתא זוטרתא (שמות כ): ׳״אנכי ה׳ אלהיך: למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד? - לומר לך, שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר: בשבילי ניתנו עשרת הדברות! ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דייה לתורה שתתקיים על ידי אחרים״.

רש״י מוסיף (סנהדרין מג, ב) שבברית שנכרתה בהר גריזים ובהר עיבל קיבל כל יחיד מישראל אחריות על קיום המצות של כל עם ישראל: ״׳עברו את הירדן׳ - ושמעו וקיבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה, כדאמרינן במסכת סוטה (לז") [מאותה שעה] מיד נענשו [כל אחד] זה על זה, ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו״.

במיוחד כשמתרחשת מציאות, שאדם רואה לנגד עיניו תורה נופלת ומצוות בטלות, חובת כל יחיד מישראל להקים את התורה מנפילתה.

ירושלמי (סוטה ז, ד): ״למד ולימד, ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק - ולא החזיק - הרי זה בכלל ׳ארור׳!... לא למד ולא לימד, ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי זה בכלל ׳ברוך״׳ (וראה רמב״ן דברים כז, כו; מה שכתב בעניין זה).

הרב קוק זצ"ל - רבנו יחיאל מפריז פותח בהבנות לבניין הבית למרות קיום ציבור מצומצם בארץ ישראל:

מרן הרב זצ״ל במשפט כהן צד, מביא את העובדה המתוארת בספר ׳כפתור ופרח׳ (פרק ו) שרבנו יחיאל מפריז - מבעלי התוספות - התכונן לחדש את העבודה במקדש. מעובדה זו מסיק מרן הרב, שניתן לחדש את העבודה בזמן הזה. בהכרח רצונו לומר, שגם אם יש בארץ ישראל ציבור מצומצם, כבזמנו של רבנו יחיאל, ניתן לחדש את העבודה במקדש אף אם ישראל בטומאה, ובלשונו: ״אם כן, יהיה מותר להקריב גם כן תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור [בטומאה]״.

כשעלה רבנו יחיאל ארצה, היו בארץ כולה בין אלפיים לשלשת אלפים יהודים. קהילה קטנה של בעלי התוספות היתה בעכו, וקהילה קטנה בירושלים. לעומת זאת רוב רובו של עם ישראל ישב באותה תקופה בארצות הגולה. ולדעתו מציאות זו בזמנו לא היה בה כדי לעכב את בניין הבית והחזרת העבודה למקומה. זה, למעשה, תוכן דברי מרן הרב זצ״ל בשו״ת משפט כהן (סימן צד) שכתב: ״אם מקריבין אפילו קרבן אחד באיזה זמן - בודאי הוי מצוה כצורתה״.

ראוי להוסיף, שגדולי הפוסקים מביאים להלכה את העובדה שרבי יחיאל דפריס התכונן לחדש את העבודה במקדש, כגון הרדב״ז (סוף הלכות מעשה הקרבנות) וכן החתם סופר (שו״ת יורה דעה רלו) וכך ב׳ליקוטי הלכות׳ מאת החפץ חיים (זבחים סו, ב) וכן ב׳חזון איש׳ (אבן העזר סימן ב, סוף ס״ק ז). כלומר, מספר הנמצאים בארץ אינו קובע לעניין חידוש העבודה, ואפילו יהיו ישראל מעטים ובודדים, מוטלת החובה על אותו דור לחדש את העבודה.

תשובה זו (משפט כהן צד) בהלכה, מאת מרן הרב זצ״ל נכתבה בלונדון, בשעה שהיו בארץ ישראל כחמישים אלף איש בלבד. מול מציאות זו השיב הרב לשואל, שאם יקריבו עתה בארץ ישראל קרבן אחד - כהלכה עשו, שכן חובת בניין הבית והקרבת הקרבנות קיימת בכל מספר משתתפים - רבים או מעטים. נמצא, שדעת מרן הרב זצ״ל היא, שכל יחיד מישראל אחראי על קיום כל מצוות התורה, ובניין המקדש בכלל זה.

מצות בניין המקדש מוטלת על כל אחד מישראל

שמות רבה (לג,ח): ״׳ויקחו לי תרומה׳: בשעה שאמר הקב״ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו: רבונו של עולם! יכולין הם ישראל לעשותו?! אמר לו הקב״ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר (שמות כה): 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו״׳. כלומר, המצוה מוטלת אף על יחיד מישראל, ויוכל לבנות מקדש באמצעים מועטים, וכדברי חז״ל בכמה מקומות (ברכות ה, ב): ״אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים״.



[1] עד כאן משיעורו של הרב בניהו שמואלי בשם הספר 'כמוצא שלל רב'.

[2] המקדש אורו של עולם (עמ' 57-60).

יום שישי, 10 באוגוסט 2018

ר"ח אלול - מי אמור לבנות את בית המקדש?


ר"ח אלול - מי אמור לבנות את בית המקדש?

עלון 'שלום לעם': הימים הם ימי שיבת ציון, שלאחר גלות בבל וחורבן בית המקדש הראשון. העולים מבבל ביקשו לבנות שוב את המקדש, אבל הגויים שישבו בארץ התנגדו לכך וניסו בכל כוחם להפריע לעבודה. הם אף שלחו מכתבי שטנה לאחשוורוש מלך פרס (כן, זה ממגילת אסתר) והוא ציווה לעצור את הבנייה. נראה שהעולם לא השתנה הרבה ב-2300 השנים האחרונות...
מצב זה נמשך 18 שנה, ונראה היה שכך הוא יימשך. אך בא' אלול בשנת ג' ת'ח (352 לפני סה'נ), דיבר חגי הנביא בשם ה' אל מנהיגי העם, זרובבל מושל יהודה ויהושע הכהן הגדול, וקרא להם לחדש את בניית הבית:
חגי (א, ד,ח): "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! ... עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת". 
הוא אף אמר שהצרות הכלכליות שבני הארץ סובלים מהן, באות בגלל שאינם משתדלים לבנות את המקדש.
ואכן, בעקבות קריאתו חידשו העולים את העבודות, ותוך ארבע שנים נבנה הבית השני, שעמד לא פחות מ-420 שנה, עד חורבנו בידי הרומאים.
ומה אמר המלך? הסתבר שבינתיים עלה לשלטון בפרס המלך דרייוש, בנה של אסתר המלכה. לא זו בלבד שהמלך החדש אישר את הבנייה, אלא הוא אף מימן אותה מכספו, ואיים שמי שינסה להפריע, 'תילקח קורת עץ מביתו והוא ייתלה עליה'. אין ספק שהוא הבין היטב את שפתו של המזרח התיכון...


מה קורה בימינו?

ירמיה (לא,כ): הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה".

זה השלב הראשון, לשוב אל ארץ ישראל, אבל העבודה עוד לא נגמרה, שני פסוקים אחר כך כתוב (שם לא,כב): 

"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ".

מצודת דוד: "עוד יבוא זמן אשר הכל יאמרו: בשובי - בעת אשיב בני השבי למקומם, יאמרו יברכך ה' אתה נוה הצדק - והוא ירושלים, הר הקדש - זהו בית המקדש".

וכן ביתר פירוט כותב הנביא ירמיה פרק לפני כן (ל,יח): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".

משרטט שם המלבי"ם תכנית עבודה: "כי הנני שב שבות אהלי יעקב, ואח''כ ישכנו במשכנות קבועים ומשכנותיו ארחם, ואח''כ ונבנתה עיר על תלה.

ר''ל תחלה ישבו שם באהלים (מעברות?), ואח''כ יבנו משכנות (שיכון?), ואח''כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים (כמו הבניה היום ועוד יותר בע"ה), ואח''כ יבנה המקדש ובית המלך וארמון על משפטו ישב (זה השלב הבא עלינו לטובה, על זה צריך לעבוד...)".

הקומה הזאת תלויה במעשינו (גאולה בדרך הטבע...), אם הבורא ירצה לקצר לנו את הדרך – אהלן וסהלן, אבל עד אז זה תלוי רק בנו! בתפילות ובמעשה בפועל !

אם הבנים שמחה (פ"ג אות כא' עמ' קצג'): "אביא ראיה גם מרבנו הרמב"ם, שאין לנו לסמוך על נסים גרידא, אלא לעשות כל מה שבידינו לעשות בטבע, ואח"כ יבוא לנו הסיוע מן השמים, ממה שכתב באגרותיו לחכמי מרשילא (אגרות ותשובות לרמב"ם, אגרות שונות עמ' כא) אודות חכמת החוזים בכוכבים, מה דעתו בזה. ואחר שכתב שאין ממש בספרים אלו שמדברים בזה, ואין בהם חכמה כלל אלא טפשות, ואין בלימוד בספרים הללו אלא איבוד זמן בלבד בלי שום תועלת כלל, כתב בזה"ל: "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים וטעו ונהו אחריהם, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו אותם יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואוילים, ודאי סכלים ואוילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה הלכו", עכ"ל הקדוש.

הרי שאדונינו הרמב"ם האשים את אבותינו על חורבן ארצנו ומקדשנו, על שלא התעסקו בלמידת המלחמה ובכיבוש ארצות, אלא בילו ימיהם בתוהו ובוהו וסמכו על זה. ולמה לא האשים אותם על שלא התעסקו בתורה ובעבודה כדבעי למיהוי? ועל כרחך, דזה לחוד לא מהני

וכדברי הרמב"ן בכמה מקומות (ויקרא כא,יז. במדבר א,מה. יג,ב), וכן כתב הרשב"א בתשובה (סי' תיט). וכפירוש המדרש (תנחומא פקודי ח'), על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" - שאין הכונה שהאדם לא יעשה כלל אלא יסמוך על הי"ת שהוא לבדו יבנה, אלא הכונה, שבְּעֵת שהאדם עושה ועמל, לא יסמוך על מעשי ידיו לחוד - שאז שוא עמלו בוניו בו - אלא יסמוך על הסיוע מן השמים שיסייעו לו...


וה' יתן בלבנו להכיר את האמת, ויעורר את לב כל ישראל לשוב ולחמוד לחיק אמנו, ולעשות פעלים לזה. ויפקח את עיני העוורים אשר הס"מ, ר"ל, מסמא את עיניהם בטענות בדויות, אשר אין להם שורש ועיקר, ואדרבה מבואר בחז"ל היפך דבריהם, וד"ל".

אחד מעיקרי האמונה, כפי שניסח אותם הרמב"ם, הוא שהתורה לא תשתנה. לא היא ולא אף אחת ממצוותיה.

בהלכות תשובה (פ"ג הלכה ה) פוסק הרמב"ם, שמי שאומר שמצוה מסויימת בטילה – הרי הוא כופר בתורה.

והנה ביחס לבניין המקדש, אומרים חז"ל (סנהדרין כ:): "היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". 

הרי שבניין המקדש הוא מצוה המוטלת עלינו, ומי שאומר שאין אנו צריכים לבנות את בית המקדש, אלא להמתין לירידתו מהשמים, הרי הוא אומר בעקיפין שמצוה ממצוות התורה בטלה!

נוסף על כך, במדרש רבה, מספרים חז"ל על מקרה שהתרחש שנים מועטות לאחר חורבן בית שני. באותו הזמן התירו הרומאים לבנות את בית המקדש מחדש, ועם ישראל התחיל לבנות את בית המקדש השלישי, ולא חשש ל"הלכה" לפיה יש להמתין לירידת המקדש מהשמים!

דרושה השתדלות שלנו גם כדי לבנות את בית המקדש החומרי, כדי שעליו יוכל לחול בית המקדש הרוחני.

כדברי אם הבנים שמחה (פ"ג, מאמר מקדש ה'): "כתיב בעזרא (ו,טז): "ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה". עיין מלבי"ם (שם) שהביא בשם קדמונים בדקדוק לשון הכתוב "הבית הזה": "שאם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד בית המקדש מן השמים, כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבוא. והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל. ולעת עתה עשו "חנוכת הבית הזה", שמלת "הזה" מורה שמצפה על חנוכת בית אחר. והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר, כמבואר שם, והם המשיכו את החנוכה שלהם עד כ"ג אדר, שהם כ"א יום. ואם היו זוכים, היתה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים. ויען שבימים אלה חל פורים, שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה, שהיתה גדולה משמחת פורים". עכ"ד בשם הקדמונים. 

מדברי קדמונים אלה נראה, שאם שהבנין שלעתיד יהיה בידי שמים, עם כל זה מתחילה נהיה אנו בונים בית המקדש בידינו, ואח"כ ירד הבנין המקווה שבידי שמים...

עכ"פ, אין סתירה בין הזהר בפרשת פנחס והגמרא במסכת בבא קמא, שמשמע מהם שהבית דלעתיד יהיה מעשה ידי הקב"ה, לזהר בפרשת פקודי שמשמע ממנו שיהיה מעשה ידי אדם, וכן משמע עוד מהזהר בפרשת תולדות -
דשניהם אמת - דתחילה נבנה למטה מעשה ידי אדם, ואח"כ ירד עליו מלמעלה...

ונראה פשוט, שבית המקדש שלמטה, שיהיה מעשה ידי אדם, יבנה עוד קודם ביאת המשיח. שיהיה קיבוץ ישראל תחילה ע"י רשיון המלכויות, ונבנה בית המקדש שלמטה, ואח"כ יבא משיח, ואח"כ ירד בית המקדש שלמעלה. 

ודבר זה מבואר בפסיקתא (פיסקא "קומי אורי"). דאיתא שם בזה הלשון: "ת"ר, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים - ראו באורו שזרח עליכם, שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח'".

וכתב שם בביאור "זרע אפרים", לרבנו ר' אפרים זלמן מרגליות, וז"ל: "'עומד על גג בית המקדש' - בירושלמי דמעשר שני (ה,ב (כא,ב) עיי"ש, וצ"ע), הובא בתוס' יו"ט (שם), שבנין בית המקדש יהיה ארבעים שנה קודם לביאת המשיח. לפי"ז אתי שפיר 'עומד על גג בית המקדש' בפשיטות", עכ"ד. הרי בפירוש, דבנין בית המקדש שלמטה יהיה קודם ביאת המשיח...

ונראה לי לרמז הענין הנ"ל בפסוק בזכריה (א,טז): "לכן כה אמר ה' שַׁבְתִּי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות, וְקָו יִנָּטֶה על ירושלים", עכ"ל הפסוק. היינו, שקודם יבנה בית בירושלים, והיינו שע"י האדם יבנה בית למטה, ואח"כ קו ינטה על ירושלים - שירד בית המקדש שלמעלה על ירושלים, ודוק".


וכך דברי רבינו הרמח"ל (משכני עליון): "אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז"ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה, ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה" (וכן כתב הערוך לנר סוכה מא.).