על מה להתפלל בראש השנה
הרב חיים מלכה: בכל השנה כולה יש לנו סדר קבוע של תפילה, הסדר הקבוע
של הקשר שלנו לקב"ה.
יש ימים שבהם הסדר משתנה. בשבת אנחנו לא מתפללים 18 ברכות
בתפילת עמידה אלא רק שבע. וכך לכל זמן יש את הסדר המיוחד שלו, ורבותינו מסבירים מה
הערך והייחוד לסדר המיוחד של כל יום.
גמרא (ברכות כט.): "הני שבע דשבתא כנגד מי? אמר רבי
חלפתא בן שאול: כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. הני תשע דראש השנה כנגד מי?
אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר: בראש
השנה נפקדה שרה רחל וחנה".
בר"ה ישנן בתפילת עמידה 9 ברכות, ומדוע דווקא
9? כנגד 9 אזכרות שאמרה חנה בתפילתה.
מוזר - חנה, אישה עקרה, מרת נפש, עומדת במשכן שילה ומתפללת
לה' שיתן לה בן, ובתפילה שהיא בחרה לומר, היא מזכירה את שם ה' 9 פעמים, ובגלל זה
עמ"י בכל הדורות צריך לומר, בר"ה 9 ברכות?
חשוב להבין שכאשר חז"ל אומרים לנו דבר כזה אין כאן
הדבקה סתמית. יש כאן משהו יסודי מאוד שצריך לפתוח את עינינו. משהו שאמור לגרום לנו
להבין מה המוקד של כל התפילות של ראש השנה.
הקריאה של חנה לקב"ה, היא השורש של הקריאה שלנו אליו
בימים הללו!
בשביל להבין מה כל כך מיוחד בתפילת חנה, אנחנו צריכים לחזור
להתחלה של הכל, לא לראש של השנה הזו, אלא לראש של השנים כולם, לראש של העולם כולו.
בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם
וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר
וַיְהִי אוֹר".
את הפסוקים הללו יודע כל ילד בגן. אולם רובנו מסוגלים להבין
אותם בערך כמו הרמה של ילדי הגן, הפסוקים הללו רב הנסתר בהם על הגלוי. כמעט אין
כאן מילה שאפשר להבין אותה באופן פשוט.
ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור! איזה אור? השמש? הירח? הם
נבראו רק ביום הרביעי?
ברור שמדובר כאן על אור מסוג אחר, אור רוחני, אור שנותן
משמעות לעולם מתחילתו ועד סופו, אור שנותן לעולם כולו ערך אמיתי, עולם שכל כולו
טוב.
בראשית רבה (בראשית פרשה יא): "א"ר יהודה בר רבי
סימון אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו
כיון שהסתכל הקדוש ברוך הוא באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין,
עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבא, ומניין שגנזה שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים
אורם וזרוע רמה תשבר, ומניין שהתקינה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (משלי ד) וארח
צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום".
האור הזה שימש רק לו' שעות (נרות חנוכה...) ונגנז!
למה הוא נברא ואם נברא למה נגנז?
כדי להבין זאת נמשיל משל:
אדם אחד חלם לבנות בית כנסת לעילוי נשמת אביו, הוא הלך
וחיפש עיר שאין בה בית כנסת, ובנה בה את בית הכנסת המפואר ביותר שניתן, כל כולו
פאר והדר, שם בתוכו את ספרי התורה המהודרים ביותר. מילא אותו בסידורים יפים, מזגנים
חדישים פלורוסנטים וספוטים זוהרים.
ואז מגיע הרגע הגדול: הוא קורא לאנשי העיר לראות את בית
הכנסת ולחנוך אותו.
כולם נכנסים ומתפעלים, מסתובבים בבית הכנסת ומשתאים מההוד
וההדר. הם מעולם לא ראו מבנה כזה יפה. ואז אחד נעמד על הבמה ואומר, תשמעו, אולם
כזה ענק, אחלה מיזוג אוויר, תאורה. ספסלים ביציע. תשמעו זה יכול להיות אחלה מגרש
קט רגל. רק הבמה הזאת מפריעה באמצע, נזיז אותה הצידה. שער אחד כבר יש (העמודים
שמשני צידי ארון הקודש), נשאר לנו לעשות כזה רק בצד השני...
כולם מוחאים לו כפים בהתלהבות (איזה רעיון, הגיע הזמן למגרש
כמו שצריך), מפשילים שרווולים ומתחילים במלאכה.
התורם שתרם את בית הכנסת לעילוי נשמת אבא שלו, ומגיע אחרי
כמה דקות, כדי לראות את התרוממות הרוח, את התפילות הקדושות, כולו מתחלחל, פורץ
בבכי נורא, זועק זעקה גדולה ומרה, הולך לארון החשמל, ומוריד את המפסק הראשי.
בלגן המולה כולם נתקלים האחד בשני. מי כיבה את האור? אי
אפשר לעשות כאן כלום.
כולם יוצאים החוצה ובורחים. נשאר אותו אדם יקר בודד בבית
הכנסת, עצוב.
הוא מבין שכרגע אין עם מי לדבר ומחליט לנעול את בית הכנסת
על מנעול ובריח. אין כניסה - בינתיים!
הולך התורם ומקים רשת גני ילדים ובונה בית ספר, אין לו הרבה
תלמידים, מגיעים אליו רק הטובים ביותר.
לאט לאט עם השנים, מתוך הגנים והבית הספר הזה הוא מצליח
לגדל קבוצה של אנשים ערכיים, מרוממים, שמבינים מה העיר הזו צריכה שמבינים את השפל
הנורא שאליו היא הגיעה, והם מסתערים על המשימה, להפוך את העיר, לשנות את המבט של
אנשי העיר על החיים, לגרום להם לרצות משהו גדול יותר.
אבל המציאות לא פשוטה, אנשי העיר עסוקים בקשיי היום יום, האוזניים
שלהם עדיין לא מוכנות לשמוע את הדיבורים על ה' על תפילה, ועל בית הכנסת בתור מקדש
מעט.
אנשי העיר רואים שהאדם הזה כל כך אוהב אותם ורוצה בטובתם,
והם נקשרים אליו, ופונים אליו בכל בעיה שהייתה להם, בעיות כלכליות, משפחתיות,
בריאותיות ועוד ועוד.
והוא באהבתו אותם ניסה לטפל בכולם, אבל כל הזמן הצטער, כל
הזמן הצטער וחיכה מתי ישתנו הבקשות, מתי הם יתבגרו, מתי לא רק אותה קבוצה קטנה
שלימד וגידל, אלא כל אנשי העיר יבואו וידרשו ממנו דרישות אחרות.
מתי הם יפסיקו לבקש ממנו בקשות קטנות מתי הוא יוכל לערוך את
אותה חנוכת בית כנסת שחלם עליה לפני כל כך הרבה שנים, אבל הפעם לא רק עם ספסלים
מהודרים, וסידורים וספרי תורה, אלא גם עם אנשים שמבינים מה הערך של כל זה ויודעים
להשתמש בזה.
ויום אחד הוא רואה איש אחד יושב על מדרגות בית הכנסת הנעול
ובוכה... והוא מתקרב אליו בחשש ובהתרגשות ושואל למה אתה בוכה? עונה האיש בדמעות:
אני כ"כ רוצה להיכנס ולדבר עם ה'!!!
הנמשל:
הקב"ה ברא עולם מושלם, עולם שאין בו בעיות אין בו
נפילות ואין בו צרות לא בגוף ולא בנפש עולם כזה מאיר שכל כולו מלא בטוב הגדול ביותר
שיכול להיות, לא רק טוב גשמי אלא הרבה יותר מזה טוב רוחני, עולם שכולו טוב, טוב
מוחלט, קרבת אלוקים תמידית.
ואז רואה הקב"ה לאן האנושות הולכת, הוא מתמלא בצער.
בראשית (ו,ה-ו): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת
הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:
וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ".
אומר הקב"ה לעולם כזה נפלא אין שום משמעות, אם אלו
שחיים בו לא מבינים מה הערך שלו, לא מבינים עד כמה הוא יקר. אם הם משתמשים בו
לצרכים בזויים, אם הם משחיתים את צלם האלוקים שלהם, אם הם לוקחים עולם שכל כולו
נועד להיטיב ומשתמשים בו לשלילה, להרע ולהשחית, אין הצדקה לקיומו של עולם כזה.
עומד הקב"ה ומכבה את האור, הוא הופך את הבריאה לעולם,
למקום שהקב"ה נעלם בו למקום לא מושלם, למקום שיהיה מושלם רק כאשר בני האדם
ירצו שהוא יהיה מושלם.
והוא בחר לו צוות מחנכים, בעלי כישרון מיוחד, עם מיוחד, עם
סגולה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואומר להם תרימו אותם, תרימו את
האנושות, תגרמו לאנושות לרצות שהעולם הזה יחזור להיות מושלם, תגרמו לאנושות שחיה
בחושך וטוב לה בחושך, תגרמו לה לרצות אור.
האור הזה אומרים
לנו רבותינו, לא נעלם, הוא גנוז, ומחכה להתגלות.
אבל הוא יתגלה רק כשאנחנו נרצה אותו.
הכאב הגדול ביותר של הקב"ה הוא כשאנחנו בכלל לא מחפשים
את המתג, כשהוא רואה אותנו מסתובבים כאן וכל הזמן מחפשים בחושך. וכשאנחנו כבר
פונים אליו, אנחנו מבקשים, פרנסה וזיווג ובריאות. והוא נותן בשמחה, כי הוא אוהב
אותנו, אבל זה כל כך כואב לו, לראות איך אנחנו לא מבינים מה חסר לנו, לראות איך
אנחנו מתעסקים בזוטות, איך אנחנו לא מבינים שאם היינו מדליקים את האור כל שאר
הדברים שאנחנו מחפשים היו נפתרים מאליהם, כל המכות שלנו נובעות מזה שאנחנו הולכים
בחושך ונכשלים. אם היינו מדליקים את האור, אם היינו חוזרים למקור שלנו, אם היינו
כולנו, ובעקבותינו כל העולם כולו, מזדהים עם צלם האלוקים שלנו, עם הנשמה שלנו,
חיים לפיה, לפי הערכים שהיא מכתיבה, העולם הזה היה מושלם.
לחנה יש מצוקה, אין לה ילד, היא עקרה, והכאב צורב בתוכה:
שמואל (א'
א,י): "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה".
רבותינו מקשיבים לפסוק הזה, ואומרים לנו שימו לב. לא כתוב
ותתפלל אל ה', אלא על ה'!
למרות הכאב הנורא שלה על הצרה שלה, היא מבינה שהצרה שלה, עם
כל הכאב היא הצרה הקטנה, היא רק תוצאה של צרה אחרת הרבה יותר גדולה, הצרה האמיתית,
היא החושך, הצרה האמיתית היא הצער שיש לקב"ה מאיך שהעולם הזה נראה.
והיא שמה את הצרות הפרטיות שלה בצד והולכת לשורש, לשורש של
כל החושך והכאב של כל העולם כולו. היא מתפללת על האור הגדול שנעלם, על ויאמר
אלוקים יהי אור.
היא מתפללת על זה שהעולם הזה יחזור להיות מה שהוא היה אמור
להיות מתחילתו, שהוא סוף סוף יגיע לתכלית וליעוד שלו, שהוא יהיה עולם שכולו טוב,
עולם שכולם בו רוצים את אלוקים, שכולם בו רוצים טוב.
היא מבקשת בן לא כדי שיעזור לה כשהיא תזקין אלא מישהו שיפיץ
את האור של ה' בעולם!!!
התפילה שלה כל כך אמיתית, כל כך נוגעת בשורש של הכל, שהיא
פותחת את כל שערי שמים. זו התפילה שלה הקב"ה הכי מחכה, זו התפילה שהוא היה
רוצה לשמוע מכל באי עולם.
לכן חנה נענית! כי היא יודעת לגעת בשורש.
אומרים לנו רבותינו - זה ראש השנה! התפילות של ראש השנה הם
כנגד התפילות של חנה.
כל התפילות של ראש השנה עוסקות במה שעסקה תפילתה של חנה.
בשורש של הכל.
ברצון הפנימי לראות את העולם כולו קרוב לאלוקים, את העולם
כולו מתרומם להיות טוב, לרצות טוב.
"וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים,
ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
ההפגנה לקראת הגירוש, אמצע הקיץ אנשים
כואבים וגם מיוזעים.
נשמע קול אחר בתוך קולות ההפגנה.
"ארטיק ב-3 קסטה ב-5"
תוך 5 דק' הוא מסיים למכור את כל הקרטון ואומר: "למה בכל יום אין הפגנה
כזו".
הערכה- על המוכנות להסתובב בחום הקיץ.
חמלה- בתוך כל המציאות הזאת והקושי האדיר של החברה הישראלית
יש מי שכל מה שמעניין אותו זה ארטיק ב-3 קסטה ב-5.
ראש השנה זה לעבור למימד הכללי של העולם – לחיות על פי
מטרות הקב"ה לעזוב את השטויות של חיי היום יום...
עכשיו אתה יכול להדליק את האור הגנוז!
לדוד ה' אורי וישעי - אורי זה ר"ה!
מ'אורי' של ראש השנה מגיעים ל'יהי אור' – זה אורו של משיח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!