מעלת הדיבור
חז"ל מגלים לנו, שטומאת היולדת קשורה לדברים שהיולדת אומרת בשעת הלידה, וכדברי הגמרא (נדה לא:) ש"שאלו תלמידי את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להם: בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה (בגלל צער הלידה נשבעת האישה שלא להביא את עצמה פעם נוספת לידי הריון וזאת על ידי פרישה מבעלה), לפיכך אמרה תורה תביא קורבן (שהרי ודאי תעבור על שבועתה)".
וכידוע חז"ל מלמדים אותנו במקומות רבים שהצרעת הינה בעוון דיבור לשון הרע, ואף נתנו בזה רמז ש"מצורע"- הוא 'מוציא שם רע'. ולמדנו מהשוואה זו שבכוחו של 'דיבור לא ראוי' לגרום לאדם טומאה, והסיבה לכך היא שעיקר כוחו של האדם הוא בדיבורו.
זו גם הסיבה שהמצורע מביא לטהרתו שתי ציפורים. וכדברי רש"י (ויקרא יד,ד): "לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול".
כלומר, בפיו של האדם גלום כוח עצום, אלא שבכוחו של האדם להשפיל כוח זה ולהשתמש בו לפטפוטי דברים, לדיבורים חסרי טעם ותוכן. ולכן צריך לעשות כפרה. ולא מדובר חלילה שמעכשיו ימנע לגמרי מדיבור, אלא שיקפיד לדבר בפיו דברים בעלי תוכן וערך.
מובא בירושלמי (ברכות פ"א) שרבי שמעון בר יוחאי אמר, אם הייתי עומד על הר סיני בזמן שניתנה התורה לישראל הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שתי פיות – בפה אחד הוא ידבר תורה ותפילה, ובפה השני יאכל וידבר דברי חולין, כי איך אפשר לדבר דברי תורה באותו הפה שמדברים בו דברים אחרים – הרי דברי תורה הם קדושים וצריך שהפה יהיה קדוש, וכמו שאי אפשר לשתות מים בכוס שאינה נקייה כ"כ על אחת כמה וכמה שהתורה צריכה להיות בפה טהור ולכן צריך שיהיה לאדם שתי פיות, אבל אח"כ אמר רבי שמעון בר יוחאי שאם אנחנו רואים שאנשים יש להם פה אחד ולא גומרים לדבר בו דברי חולין וגם מדברים בו דברים אסורים, מה היה אדם עושה אם היה לו שתי פיות – הרי היה יכול להחריב את העולם בדיבורים שלו, ולכן טוב שהקב"ה ברא את האדם רק עם פה אחד.
שיחות מוהר"ן (פח): "...עד פסח שאז יצא הדבור מהגלות בחינת
"פה סח"... שזה עקר בחינת יציאת מצרים".
ר' ברוך ממז'יבוז': חכם מה הוא אומר - מה שהוא - כך היה מרמז בדיבור!
במילים הראשונות של האדם הוא מראה מי הוא!
כמו שכותב הזוה"ק (מדרש הנעלם מדרש איכה מאמר ויניחהו בגן עדן): "ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף. מהכא, דבתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא. כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא".
כך כותב ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן קמא מג'): "הַדִּבּוּר הוּא הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת, כִּי אֵין יוֹדְעִים מַה שֶּׁבַּדַּעַת, אֶלָּא עַל - יְדֵי הַדִּבּוּר".
פעם אחת רדף אחד מנכדיו של רבי כלפון משה הכהן אחרי תרנגול שהסתובב בחצר הבית אך לא הצליח לתופסו.
הנער התרגז והחל לנבל את פיו ולקלל את התרנגול.
הרב כלפון שישב בבית באותו הזמן שמע את נכדו מקלל ומיד קרא לו להיכנס אל הבית וגער בו.
הילד השתומם על דבריו ואמר: "אבל סבא, זה רק תרנגול?! הוא אינו מבין את מה שאמרתי לו!"
השיב לו הרב כלפון הכהן "יא-איבני, התרנגול הוא לא הסיפור בכלל – אתה מרגיל את עצמך לדבר בשפה גסה", ואז הוסיף ואמר:
"אנשים חושבים שכאשר הם מוציאים מפיהם קללה, היא עוברת למישהו אחר, אבל זה בעצם הפוך: כשאדם מדבר הוא מכניס את המילים הקשות הללו אל תוככי ליבו".
ע"י הדיבור אתה יכול לדעת מה יש בנפש האדם מולך:
ליקוטי מוהר"ן (קמא לא'): "עִקַּר מוֹצָא הַנֶּפֶשׁ הִיא מִפִּיו, בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה'): נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ".
הרב שמואל אליהו שליט"א אמר על סרבן גט שרצה הסכם ממוני כלשהו 'אני רוצה לדבר איתו דקה ואדע אם הוא דובר אמת' אחרי דיבור מועט פנים אל פנים הרב אמר האיש הזה לא יעמוד בדיבורו! וכך הווה.
הגאון מוילנא נתן עצה לחקור בעל שנעלם והופיע לאחר 10 שנים וידע את כל הפרטים בזה שישאלו אותו איפה הוא ישב בבית הכנסת בשבת חתן, ואת זה דווקא הוא לא ידע! אמר הגאון שהרשע הזה חשב לשאול את החתן האמיתי על הכל אבל הוא לא ידבר על דברים קדושים והוא לא יחשוב לשאול עליהם כי הוא רשע במהותו!
החכם לא רק מדבר בחכמה, ע"י הדיבור בחכמה הוא זכה להיות חכם!
ליקוטי מוהר"ן (בתרא צח): "וְלִפְעָמִים עַל יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה, אע"פ שֶׁיִּהְיֶה בְּלֹא לֵב כְּלָל, אעפ"כ יָבוֹא אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. וְהַכְּלָל כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל".
אתה רוצה שמשהו יקרה? תדבר על זה!!!
ליקוטי מוהר"ן (שם צו): "וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר רַק דִּבּוּר אֶחָד, יִהְיֶה חָזָק בְּדַעְתּוֹ, וִידַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יְבַלֶּה כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים בְּדִּבּוּר זֶה לְבַד גַּם זֶה טוֹב. וְיִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ, וְיַרְבֶּה לְדַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיִפְתַּח פִּיו, וְיוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ".
לא להשאיר אצלך בבטן מילה טובה:
הזוהר הקדוש כותב (ויקרא תזריע דף מו:) שלדיבור של יהודי יש כח מאוד גדול, בגלל הנשמה שלו שמגיעה עד גבהי מרומים,
לכן דיבור רע גורם לנזק אדיר בשמים…
אבל הזוה"ק מוסיף משהו מדהים:
"כמה דעונשא דהאי בר נש - בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין "מלה טבא דקאתי לידיה - ויכיל למללא ולא מליל"
הזוה"ק כותב שאותו נזק נעשה אפילו אם היתה לנו מחמאה שיכולנו להגיד למישהו אחר ושתקנו ולא אמרנו לו את המילה הטובה הזו…
העולם שמעבר לדיבור:
הרב קוק (אורות הקודש, דרך הקודש, פרישות כז- לב): "השתיקה נובעת בעומק הנשמה... כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה עולמות רבים הולכים ונבנים שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות".
[1] על פי הקבלה ארבעת הבנים מקבילים לארבע מהספירות המקבילות לארבעת רגלי כסא הכבוד: חסד,
גבורה, תפארת ומלכות בהתאמה [עיין בשער הכוונות
(דרושי הפסח ד)] והמלכות כידוע מקבלת ישר מהכתר!
