‏הצגת רשומות עם תוויות פורים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פורים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 6 במרץ 2022

פורים - הדור קבלוה בימי אחשורוש

הדור קבלוה בימי אחשורוש



*סיכום מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא


שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".

גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

מוסיף רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".

מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס".

כלומר, המעמד הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.


"אמר רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא המועד של קבלת התורה.


מדוע זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?


שלוש מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1] כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:

א. היחס בין עבד אל אדונו.

ב. יחס הבן לאביו.

ג. יחס בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.


הקשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.

המשותף לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.

 

בנוסף, מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה. התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.

המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.

תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.

'מטי ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות להסתלקות.

 

'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת, מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה, כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.

"מטי ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך מציאותנו.

 

במפגש בין מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי צורות של מפגש:

צורה אחת של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת, גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.

אולם, הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב' ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.

 

ישנם כאן שלוש דרגות של קשר:

 

הדרגה הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו העונש.

במערכת יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך, ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.

 

הדרגה השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו, הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.

בתורת הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.

גם בזוגיות אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.

כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו...  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".

קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.

מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו, כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא', אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.

יתר על כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב, עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.

 

מלבד שתי המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם, מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות. מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.

כאשר לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.

יחסו של הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש את האישיות העצמית שלנו:

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.

בניית הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.

ההתרחקות לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו, מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה, מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.

יתרה מזו, כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.

כשאנו מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם, שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.

גילוי זה בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.

היחס של הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות, 'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.

 

יחס האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות, את מערכת היחסים שבין בני זוג.

באמצעות האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי. האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.

מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.

המפגש המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו, המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.

 

אחר כל הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.

דווקא השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו. הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.

אולם לא בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.  

 

בתהליך התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו לעיל.

ברמה הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים', מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה. אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא נצרכת, אין להסתפק רק בה.

מעל מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.

ההסברה בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם הנרחבת.

אולם מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני הצדדים[2].

עלינו ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

 



[1] ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.

[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.

יום שלישי, 31 בדצמבר 2019

פורים - להיות מרדכי

להיות מרדכי

אהובה קליין

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ....מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ"


הרב אליאב תורגמן (קוממיות – דימונה):

לגדול בדור של חורבן ,לגדל את הכוחות, לצמוח  כתלמיד חכם ביזע ודמעות, לבנות אמון בעם ישראל – בלי תנאים, לגדל אחיינית יתומה:

להיות מרדכי.

להאמין בגאולת עם ישראל – תהיה לנו תקומה!, לעלות לארץ ישראל, להאמין בבניין המקדש ובממשיות החזון, לדחוף את העם לעלות:

להיות מרדכי.

לחזור לשושן כשהעניינים מתעכבים, להיכנס לקבינט 'שער המלך', להיות גנרל בצבא המלך, לא לפחד מלהיכנס לפוליטיקה פרסית מלוכלכת:

להיות מרדכי.

לתבוע מהיהודים – לא להתייאש!, להעמיד עמדה מול המתירנות התרבותית הפרסית, לבקש ולהתחנן לא להשתתף במשתה הייאוש מהמקדש:

להיות מרדכי.

לעמוד מול אסתר כשנלקחת אל המלך, להאמין שהקב"ה מסתתר בעומק הסיבוך הזה גם כן, להאמין בה ולבנות אותה בכל יום ויום:

להיות מרדכי.

לדבר טוב על המלך (אותו אחד מהסעודה) ולהציל אותו. לעמוד מול המן בזקיפות קומה. להיות יחידי ולא להיבהל מהקולות המייאשים שמאשימים בגזירה. לתבוע מאסתר – תגידי הנני! לצעוק ולתבוע התעוררות מהעם:

להיות מרדכי.

להאמין במהפך, בטוב שמתגלה מתוך הקושי, בכוחות של העם לגלות את הטוב המונח בעומק הנשמה גם בתוך תהומות ייאוש והסתרות
לגלות שכל העם הוא:

עם מרדכי!

פורים שמח!

יום חמישי, 21 במרץ 2019

מגילת הסתר - המלכות עוברת לאחשוורוש דרך אסתר


מגילת הסתר - המלכות עוברת לאחשוורוש דרך אסתר


נעמיק מעט[1] בעניין סיפור המגילה. ישנם הרבה אופנים להתבונן במגילה, אך בפשטות ניתן לראות את המגילה כמספרת את סיפור העתקת השכינה מארץ ישראל לאומות העולם - כיצד עברה מלכות ישראל לשכון אצל אומות העולם דרך דמותה של אסתר המלכה.

קריאת המגילה מעלה בעיה: ישנם שני יהודים טובים העמלים לטוב, מרדכי ואסתר, ואילו בסוף הסיפור נאמר: ״כי מדדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים״ (י,ג). והשאלה היא היכן אסתר? מה עלה בגורלה? המגילה, באלגנטיות, מוחקת לגמרי את קורותיה של אסתר והדבר צורם; במיוחד לאור הדגשת גורלו הטוב של מרדכי. אסתר פשוט נשארת אצל אחשוורוש.

סיפור המגילה הוא למעשה גם סיפור הטרגדיה האישית הגדולה של אסתר שעל שמה קרויה המגילה - היא אבדה ואיננה.

הרי אמר לה מרדכי: ״כי אם-החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו״ (ד,יד). ואכן אסתר הלכה אל המלך, התחננה, ורווח והצלה עמד ליהודים לא ממקום אחר אלא על ידה. אלא שהיא למרות זאת אבדה... כפי שאמרה, ״וכאשר אבדתי אבדתי״ (שם,טז). מזעזע!

ואם לא די בזה, נאמר: ״ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית-המלך הפנימית״ (ה,א), ועל כך אומרים חז״ל (בראשית רבה נו,א) ״לבשה מלכות בית אביה״. בית אביה הוא בית שאול המלך, כמתואר בייחוסה בתחילת המגילה, כלומר אסתר מוסרת את מלכות ישראל לאחשוורוש! זהו מחיר ההצלה מידי המן׳.

דבר זה מפורש במסכת מגילה (י,ב) וכך מבאר זאת המהר״ל (אור חדש עמ' סה):

"ר׳ אבא בר עפרון פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא..."

כאשר רצה להסביר את מגילת אסתר, היה מסביר את כל המגילה כהתקיימותו של פסוק אחד בספר ירמיהו (מט,לח), שהרעיון הטמון בו הוא שהוליד את כל סיפור המגילה: ״ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם ה׳״. עילם היא פרס ובירתה - שושן, ככתוב בדניאל: ״ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה״ (ח,ב).

ממשיך המהר״ל: "׳מלך׳ - זה ושתי, ו׳שרים׳ - זה המן ועשרת בניו. פירש כי גם דבר זה היה סיבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי - גם ה׳ יתברך היה עמהם עד שנאמר כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם מלכות ישראל היה כסא מלכותו בירושלים - עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל".

הקב״ה שוכן עתה בשושן הבירה אצל אחשוורוש. השכינה בעצם אבודה, כלואה אצל אומות העולם. מזעזע!

שכינתא בגלותא

מדברי חז״ל (ע"פ מגילה טו,ב) למדנו שבכל מקום שנאמר כמגילה ״המלך אחשוורוש״, הכוונה למלך אחשוורוש, ובכל מקום שכתוב ״המלך״, הכוונה למלכו של עולם. והרי אין זה פשט הכתוב!? אלא הכוונה לכך שמלכו של עולם מולך מכאן ואילך דרך המלך אחשוורוש, כלומר השכינה כלואה אצלו.

שואל המהר״ל מפראג (בנר מצוה עמ' יח וגם בנצח ישראל פרק כא) לגבי מניין ארבע מלכויות, בבל, פרס, יוון ורומא, שדרכן כידוע (ילקוט שמעוני בראשית א,ב ד"ה: 'ריש לקיש') עוברת ההיסטוריה - מדוע אין אנו מונים גם את מלכות ישמעאל, שהרי גם מלכותו גדולה?

ועונה: כי אנו מונים רק מלכויות שקיבלו את כוחן מישראל, וכיוון שישמעאל לא קיבל את כוחו מישראל, אינו נמנה עליהן.

עתה יש לשאול, כיצד בכלל עוברת מלוכה למלכות אחרת?

תשובה: דרך נצר נקבי של בית המלוכה הקודם.

לדוגמה: כיצד אחשוורוש מאמץ לו את מלכות בבל? דרך נכדתו של נבוכדנצר מלך בבל, הלוא היא ושתי.

וכיצד עברה המלכות מפרס ליוון? אלכסנדר מוקדון כבש את מלכות פרס והרג את המלך הפרסי האחרון דריווש השלישי(קודומנוס) ולאחר מכן לקח לאישה את בתו סטטירה. מכאן ואילך נוסדה התרבות ההלניסטית.

האחרונה למלוכה ההלניסטית, היורשת של אלכסנדר, הייתה קליאופטרה מלכת מצרים. היא נישאה ליוליוס קיסר ואחר כך לאנטוניוס, שליטי רומא.

בעולם העתיק זה היה מובן מאליו שכך מעבירים מלכות למלכות אחרת - וכל הכוח הזה בא מישראל בסופו של דבר, שהרי המלוכה הגיעה לבבל דרך כיבוש בית המקדש שהיה בחזקת ראיית ערוותה של ציון: ״כל-מכבדיה הזילוה כי-ראו ערותה״ כי-ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא-יבאו בקהל לך״ (איכה א,ח, י), כלומר ביאת המקדש היא כביאת עריות. (שבועות ב, משניות ג-ד, מסמיכות העניינים של ביאת מקדש ונידה).

לפי זה מובן מדוע נאמר במדרשי גאולה מסוימים, כגון ׳מדרש זרובבל׳ (אוצר המדרשים עמ' 158-161), שבזמן הגאולה צריכה להיות אישה שתנהיג את עם ישראל. אישה זו תביא את תמצית הלשד של אומות העולם לישראל מחדש. על ידי חיבור אל המעצמות הגדולות של רומא היא תביא את כוחה לישראל. אילו מעצמות יש ברומא? רוסיה ואמריקה. לדוגמה: אישה כזו יכולה להיוולד ברוסיה, לגדול באמריקה, לשאוב מהם בחזרה את כוח המלכות ולהתמנות לראש ממשלה. זהו בעצם המשך סיפור המגילה.

ממשיך המהר״ל ואומר:

"והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות".

אין לך ארץ בעולם שאליה לא גלו יהודים, אבל הקיום היהודי האינטנסיבי היה אך ורק בארצות האסלאם והנצרות. היהודים יכלו להתקיים רק במרחב תרבותי-דתי שהיה ׳קרוב למשפחה׳, בטריטוריות של עשו וישמעאל. אלו הן הארצות שבהן שורה השכינה בזמן גלותם של ישראל. מחוץ למרחב הזה, אנחנו בתוך הגויות ממש - והגויות מבוללת, היא בולעת את ישראל. 

וכך אומר המהר״ל:
"... והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות. רק כי ה׳ יתברך עמהם והשגחתו עליהם. לכך פסוק זה הוא הבטחה לישראל: ׳כי שמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים׳ בשביל כי ה׳ יתברך - השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד אשר מאביד מלך ושרים מהם אשר הם מצירים אותם".

למשל, במראה הסנה. משה רבנו רועה את צאן יתרו, ורואה מרחוק את הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל: ״וייאמר משה אסרה-נא ואראה את-המראה הגדול הזה מדוע לא-יבער הסנה״! (שמות ג,ג).

מה יש לו למשה להבין מקרוב שלא הבין מרחוק?

אומר הנצי״ב מוולוז׳ין (׳העמק דבר׳ על אתר) שכאשר ראה משה את הסנה הבין מיד כי הסנה הוא עם ישראל, ואף הבין שהאש הבוערת בסנה הן הצרות שהגויים עושים לנו בגלות. אך עדיין דבר אחד הטריד אותו, אם הסנה איננו אוכל, ממה ניזונה האש? אם חומר הבעירה איננו הסנה, משמע שיש דבר אחר המבעיר את האש.

את זאת הלך משה לבדוק מקרוב: ״וירא מלאך ה׳ אליו בלבת-אש מתוך הסנה״ (שמות ג,ב), ואז הוא הבין שמה שנותן כוח לגויים לעשות צרות ליהודים בגלות זו השכינה ששורה אצלם.

מי נתן את הכוח לאומות העולם להצר לישראל? השכינה. ומדוע השכינה שורה שם? משום שכל מקום שיש בו שישים ריבוא של ישראל - שכינה שורה שם (ע"פ מדרש הגדול וישלח לב,ג) אולי משום כך ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם (בבא בתרא טו,ב)[2].

ממקום אחר

אפשר להבין זאת גם מן האזהרה שמזהיר מרדכי את אסתר: ״כי אם-החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר״ (ד,יד). לכאורה זה מצוין, הנה יעמוד רווח ותהיה הצלה! מדוע הוא מתעקש שדווקא אסתר תעשה זאת? מכיוון שמרדכי יודע שאלמלא כן יעמדו הרווח וההצלה ״ממקום אחר״. ׳מקום׳ הוא כנוי לקב״ה. לפי זה, ״מקום אחר״ זהו הצד האחר של הקב״ה, מה שרגילים לכנות ה׳סיטרא אחרא׳. כלומר מרדכי אומר לאסתר: או שתלכי למלך או שההצלה תבוא בדרך אחרת, וזה עלול להמיט עלינו שואה איומה.

אסתר מסכימה להיות זו שעל ידה תבוא ההצלה, אך אומרת: אינני יכולה לפעול לבד - ״לך כנוס את-כל-היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל-תאכלו ואל-תשתו שלשת ימים... ובכן אבוא אל-המלך״ (ד,טז). כלומר אם תהיה אחדות בתוך האומה ניתן למנוע את השואה.

זה אחד מהדברים שמגילת אסתר באה ללמדנו, שישנן סיטואציות היסטוריות שבהן עמלק יכול להרע, אבל אין הכרח שהוא יפגע. השואה היא אפשרית אבל לא הכרחית כי ניתן למונעה. מתי השואה אפשרית? בכל פעם שגאולה מתחילה אבל טרם מגיעה לסיומה. למשל, בני ישראל יצאו ממצרים, אך טרם הגיעו להר סיני. ברווח הזמן הזה יכול עמלק להופיע. 

בימי זרובבל החלו לבנות את המקדש אבל לא כולם שבו ארצה, ואז באו ימי אחשוורוש שבהם עמלק יכול לנסות לפגוע. 

כמו כן בימינו, הצהרת בלפור ניתנת אבל מדינת ישראל עדיין לא קמה, וזה הזמן שבו עמלק יכול לזרוע הרס. 

פגיעת עמלק ניתנת למניעה אם יש אחדות בתוך העם היהודי. לכן אמרה התורה: ״זכור את אשר-עשה לך עמלק״ (דברים כה,יז), ״זכור״, כי אם תשכח, כאשר הוא יופיע לא תדע כיצד להתמודד עמו. זכור איך ומתי הוא בא: ״אשר קרך בדרך״ (שם. יח). ״בדרך״, בטרם תגיע אל מטרתך, זה הזמן שבו הוא יכול לפגוע בך.

ניתן לומר שתהליך שיבת ציון הוא הכרח היסטורי בלתי ניתן לביטול, כי הקב״ה הבטיח. אבל תופעות הלוואי המתלוות לשיבת ציון, כמו האפשרות של שואה, אינן הכרח היסטורי; זו אפשרות שניתנת למניעה ע״י שותפות האומה במסירות הנפש של אסתר.

לסיום, נוסיף את דבריו של הרב ברויאר בספרו ׳פרקי מועדות׳ (עמ׳ 611-612):

סיפור המגילה ׳מסודר׳ היטב. הקב״ה דאג שמרדכי ישב בשער המלך; הוא סידר שאסתר תילקח כמלכה; שמרדכי יהיה האיש הנכון במקום הנכון, כדי לגלות את מזימת בגתן ותרש, ושפעולתו תירשם בספר דברי הימים למלך. כמו כן דאג הקב״ה שהמלך ישכח זאת, כך שהידיעה תיגנז ותתגלה בזמן הראוי. הכול היה מתוזמן היטב, מלבד ׳טעות׳ אחת: שהמלך לא קרא לאסתר שלושים יום. לכאורה אין הדבר מסתדר, כביכול הקב״ה ׳שכח׳ פה פרט חשוב. הלוא הוא היה יכול ׳לסדר׳ שהמלך יבקש את קרבתה של אסתר באותה השעה. מדוע נדרש שתהסס ללכת אל המלך, שתסכן את נפשה במעשה? אלא שזהו כנראה אחד היסודות של הגאולה: הקב״ה מסדר את הכול מלבד דבר אחד - מסירות הנפש של הנגאל. תמיד נדרשת החלטה של מסירות נפש, כדי שכל המערכות שהונחו על ידי הבורא תפעלנה בגאולת ישראל.

לכן אומרת אסתר: ״לך כנוס את כל היהודים״ לפני שמישהו אחר יכנס אותנו בעל כורחנו, בדרך הקשה. אחדות האומה היא שמצילה ומושיעה.



[1] הרב אורי שרקי בעוד מועד עמ' 164

[2] בנוסף, עצם זה שישראל נמצאים אצלם נותן להם שפע גשמי ורוחני, מי יודע היכן העולם היה ללא היהודים שהתפזרו בתוכו 2000 שנה והפרו אותו בכשרונותיהם.

דוגמא אחת מיני רבות: במהלך מלחמת העולם השנייה, ניסה הצי האמריקאי להחליט ולקבוע היכן הם צריכים לשריין ולמגן את המפציצים שלהם, וזאת לאור האבדות הקשות שספגו ובכדי להבטיח שהמטוסים יחזרו הביתה בשלום.

הם בחנו כל מטוס שחזר מגיחה וסימנו היכן נפגע.

לאחר בחינה של מאות מטוסים הם ביצעו ניתוח סטטיסטי של הנתונים וקיבלו את התוצאות הבאות המופיעות בתמונות.

בהתאם לנתונים, היה ברור לכל בר דעת כי נדרש למגן ולשריין את הכנפיים הקידמיות, הכנפיים האחוריות ואת מרכז גוף המטוס, שכן אלו האזורים בהם היו מרב הפגיעות.

בראש צוות הניתוח הסטטיסטי עמד מתמטיקאי יהודי שהצליח לברוח מצפורני הנאצים ולהגר לארה״ב בשם אברהם ולד (Abraham Wald).

מר אברהם ולד חלק על המסקנה לפיה יש לשריין אזורים אלו.

לטענתו נדרש לשריין טוב יותר את אזור האף, המנועים ואמצע גוף המטוס, וזה בניגוד גמור לכל הנתונים שנאספו עד כה.

אלא שמר וולד הבין מה שאחרים לא השכילו להבין.

המטוסים נורים גם באיזורים אלו, אבל אלו האיזורים הקריטיים ועל כן הם לא מצליחים לחזור הביתה ומתרסקים.

מה שהצי חשב שהוא עושה זה לנתח היכן המטוסים סובלים את הנזק הגדול ביותר. 

מה שהם עשו בפועל היה לנתח היכן המטוס יכול לספוג את הנזק המירבי ביותר, ועדיין לשוב הביתה בשלום ללא כישלון קטסטרופלי.

כל המקומות שלא נפגעו? המטוסים נורו בהם, התרסקו ולא שבו חזרה.
במקום לבחון את כל המדגם הם בחנו רק את הניצולים.

כמובן שבעקבות המחקר המטוסים מוגנו היכן שבאמת נדרש מיגון ושיעור המטוסים שצלחו את הקרבות עלה דרמטית.

המחקר של וולד הוביל להכרה בטעות מחשבתית שכולנו עושים כל יום, ״הטעיית הניצולים״ survivorship bias

על קצה המזלג, אנו מסתכלים רק על המקרים המצליחים ולא בוחנים גם את הכשלונות/חוסר ההצלחות.

למי שרוצה לקרוא ולהבין יותר:

יום רביעי, 8 במרץ 2017

קיצור הלכות פורים

קיצור הלכות פורים[1]


תענית אסתר: בי"ג באדר מתענין תענית אסתר ואומרים "עננו" בעמידה, ומוציאין ס"ת בשחרית ובמנחה וקורין ג' עולים בפרשת "ויחל". ואם חל יג' בשבת מקדימין להתענות ביום ה'. מנהג הספרדים שגם הש"ץ וגם היחידים אומרים "עננו" בשחרית ובמנחה. והאשכנזים נוהגים שהחזן אומר "עננו" בחזרה בשחרית ובמנחה והיחיד אומרו רק בתפילת מנחה.

ערים מוקפות חומה: כל עיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אפילו אינה מוקפת עכשיו, קוראים בה בט"ו באדר. וכל עיר שאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון קוראים בה בי"ד באדר.
ערים בארץ ובגולה שיש ספק אם מוקפות חומה או לא, קוראים בהם גם בי"ד וגם בט"ו, אמנם עיקר מצוות הפורים ביום י"ד שבו קוראים המגילה בברכה, וקוראים בתורה ואומרים "על הנסים", ועושים את שאר מצוות הפורים, וביום ט"ו יקרא המגילה בלא ברכה, ואין קוראים בתורה, ואין אומרים "על הנסים", אמנם יעשה סעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, אך אין מרבים בהם כמו ביום י"ד.

ברכות המגילה: הקורא את המגילה בלילה מברך לפניה שלוש ברכות: א. "על מקרא מגילה". ב. "שעשה נסים". ג. "שהחיינו". ולאחריה מברך "הרב את ריבנו וכו'".
בסיום הקריאה כל מי שיש בידו מגילה צריך שיגלול אותה, ואחר כך יברך הש"ץ ברכה אחרונה.
אם יש לאדם מגילה כשרה שקורא בה לעצמו בעת שהש"ץ קורא בשביל הציבור, והוא אינו רוצה לצאת בברכה של הש"ץ אלא רוצה לברך לעצמו, רשאי, אך יברך בלחש.
שהחיינו - הקורא את המגילה ביום לדעת השו"ע לא מברך "שהחיינו" שכבר בירך בלילה ולדעת הרמ"א מברך "שהחינו" שנית וכן נהגו האשכנזים.
מי ששכח ולא בירך "שהחיינו", אם נזכר אחר שהתחיל - יברך במקום שנזכר, ואם לא נזכר עד אחר שכבר קרא גם פסוק "עשרת בני המן", אף על פי שעדיין לא גמר כל המגילה - לא יברך "שהחיינו".
טוב לכווין בברכת "שהחיינו" גם על הסעודה ומשלוח מנות.
הקורא את המגילה צריך לברך הברכות בין בתחילה בין בסוף, ויברך מעומד (הציבור יושב), אבל קריאתה אינה צריכה להיות מעומד, ורק הש"ץ קוראה מעומד מפני כבוד הציבור.
לפני שיברך יפשוט המגילה כולה כאגרת, ולכן צריך שיהיה לפניו בימה או כסא שתנוח עליו המגילה שלא תהיה נגררת בארץ.

הכל חייבין במקרא מגילה אנשים ונשים, אך הנשים אף על פי שיודעות לקרוא ישמעו מן האנשים. ואם הנשים לא שמעו בבית הכנסת, יחזור ויקראנה בביתו בשביל אשתו ושאר נשים שבבית. ואם קראה בבית הכנסת וחוזר וקורא לנשים, לא יברך בשבילן וגם הן לא יברכו[2].

זמן קריאת המגילה בלילה מצאת הכוכבים עד עמוד השחר. וזמנה ביום מהנץ החמה עד השקיעה. ומי שהשעה דוחקת לו - יכול לקרוא מעמוד השחר.

אם השמיט הקורא מלים בקריאתו, אפילו שהם מילים שלא משנות את משמעות המגילה - לא יצא ידי חובה. ומי שיש בידו מגילה שאינה כשרה ישמע משליח ציבור וישתוק. ואם לא שמע כמה מילים מהש"ץ מחמת רעש וכדו' אף על פי שיש בידו מגילה לא כשרה - יקרא אותם מילים שלא שמע, או יאמרם בעל פה.
נוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, והם: "איש יהודי וכו'", "בלילה ההוא" וכו', "ומרדכי יצא וכו'", "ליהודים היתה אורה וכו'".
צריך לומר מתחילת "חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו'" עד "עשרת" בנשימה אחת, ויאריך בוא"ו של "ויזתא".
כשאומר את "אגרת הפורים" ינענע המגילה בתיבת "אגרת". ובשחרית, כשאומר "ויקר", ישים ידו על התפילין וינשקם. וכשאומר "ליהודים היתה אורה" יגע בספר תורה.
כתב הגאון יעב"ץ ז"ל על אביו הגאון ז"ל, שהיה מכה ברגלו וטופח בסנדלו כשמזכיר שם "המן" בקריאת המגילה ע"ש.

אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ויש מתירים לטעום פרי או עוגה.

מתנות לאביונים: חייב כל אדם ליתן ביום פורים שתי מתנות לשני עניים לפחות (אחת לכל אחד) וכל המרבה ברוך יהיה. ויתן ביום ולא בלילה, ואם נותן אוכל צריך שיהיה בו כמות של ג' ביצים (כ163- גרם) ואם נותן כסף, צריך לתת כסף שאפשר לקנות בו לפחות 163 גרם פת[3].

משלוח מנות: חייב כל אדם לשלוח לחבירו שתי מנות, ביום פורים ולא בלילה ודוקא שני מיני אוכלים לפחות, ויניח כל מין בכלי אחר בפני עצמו, ולא יניח שניהם בכלי אחד, ומשלוח מנות צריך לשלוח לגדול, אבל מתנות לאביונים אפילו נתן לקטן יצא ידי חובה.
גם האשה חייבת במשלוח מנות ומתנות לאביונים.

סעודה: מצווה להרבות בסעודת פורים. ועיקר הסעודה ביום, ואם עשאה בלילה - לא יצא ידי חובה. ולפי הסוד טוב לאכול סעודת פורים בבוקר לפני חצות היום. והנוהגים לאוכלה אחרי חצות היום יזכרו להתפלל מנחה קודם לכן, כיוון שאסור לאכול סעודה גדולה קודם מנחה.

מלאכה: אין לעשות מלאכה בפורים, ואין לנשים לכבס וכדו'. ואין להסתפר על ידי יהודי אפילו אם חל יום י"ד בערב שבת.

בפורים לובשים בגדי שבת או בגדים יפים אחרים, ולא ילבשו בגדי חול, כי "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". ויש לשים לב ללובשם כבר מערב פורים.

אבל: אבל תוך י"ב חודש על אָב או אֵם, ואפילו תוך שבעה יקיים משלוח מנות, אך לא ישלח להרבה אלא לאדם אחד, ואחרים לא ישלחו לאבל כלל. אבל שהוא עני מותר לשלוח לו מנות בפורים אפילו גדולות ביותר.

מחצית השקל: נוהגים לתת בערב פורים צדקה (10 גרם כסף - בתשפ"ד הערך 32 ₪) ואומרים "זכר למחצית השקל".
כתב הרש"ש לתת מחצית השקל בליל פורים קודם מנחה, אם לא נתן לפני מנחה - יתן אחריה. ואם לא נתן אחריה - יתן בכל זמן שאפשר, ואפילו למחר או אחרי פורים. רק יזדרז לפני ר"ח ניסן. ואפילו עבר יתן אחר כך.

ערבית ליל פורים (פורים במוצ"ש ראה בהמשך): לפני ערבית אומרים "למנצח על איילת השחר" ואחר כך מתפללין ערבית כשאר ימים, ואומרים "על הנסים" בהודאה, ואחר העמידה אומרים "יהי שם" וחצי קדיש וקורין המגילה בברכה לפני ואחריה. ואחר כך אומרים "ואתה קדוש".

שחרית של פורים: ביום פורים בשחרית מתפללין כמו בחול, ואומרים "על הנסים" בהודאה, וחצי קדיש, ומוציאין ס"ת וקורין ג' עולים בפרשת "בשלח". וכופלים את הפסוק האחרון "ויאמר" להשלים לעשרה פסוקים. ואומר החזן חצי קדיש, "אשרי", "ובא לציון" עד "מעתה ועד עולם", וקורין המגילה. וטוב לומר "לשם יחוד" קודם לכן ומברכין לפניה רק שתי ברכות ומברכים לאחריה. ואחר המגילה אומרים "ואתה קדוש", קדיש "תתקבל", ואומרים "יהללו", ומחזירין ס"ת למקומו, ואומרים "בית יעקב" וכו' (במרוקו נהגו לדלג), "למנצח על אילת השחר", קדיש "יהא שלמא", וגומרים התפילה כשאר הימים.  

שבת זכור:
המגילה איננה מוקצה אך אין להביא את המגילה בשבת, מצד איסור הכנה מקודש לחול. במקום הצורך, ניתן להביאה לאחר שקיעת החמה ביום השבת. אם אין ברירה, ונאלצים להביא את המגילה בשבת, יש להקפיד לקרוא בה, לעיין בה.
אין אומרים "צדקתך" בתפילת מנחה בשבת זו, שהוא ערב פורים.
אין לעשות שום הכנה לפורים במהלך השבת.
מנהג מרוקו לומר אחר נשמת כל חי את הפיוט "מי כמוך ואין כמוך" לרבי יהודה הלוי, ולא חששו להפסק.
נשות מרוקו לא נהגו חובה בהגעה לשמיעת פרשת זכור.


פורים שחל בשישי (דיני פורס מפה ומקדש):
אם רוצים לחבר את סעודת הפורים עם סעודת השבת. יש לפעול לפי המפורט להלן:

א. מתפללים מנחה גדולה מבעוד יום.

ב. מתקלחים מתארגנים ומתלבשים לשבת, ולאחר מכן מתחילים את סעודת הפורים.  שימו לב! יש לתכנן את מנות הסעודה כך שיהיה אפשר לאכול לתיאבון גם לאחר קבלת שבת, לכבוד סעודת השבת. לכן כדאי להתחיל את הסעודה לפנות ערב.

ג. בכניסת שבת (17:15 בשנת תשפ"א) מפסיקים את הסעודה, מדליקים נרות בברכה ומקבלים את השבת במזמורי 'קבלת שבת'.

ד. מכסים את הלחם, אומרים את נוסח הקידוש בלבד ללא ברכת "הגפן" (כי ברכו על היין במהלך סעודת פורים), אוכלים לחם לפחות שיעור כביצה בלי נטילת ידיים והמוציא (כי ברכו בסעודת פורים), וממשיכים את מנות הסעודה. 

ה. בסיום הסעודה מברכים ברכת המזון ואומרים 'רצה', אך לא אומרים 'על הנסים', ואחר כך מתפללים ערבית של שבת.


דיני פורים משולש: 
הדרך הקלה ביותר לזכור את ההלכות היא: 2-2-2 - שתי מצוות בכל יום.

יום שישי: קוראים את מגילת אסתר ביום חמישי בערב, וביום שישי בבוקר. בשבת לא קוראים בגלל איסור טלטול. בנוסף, בגלל שעיני העניים נשואות למקרא מגילה, והלב נפתח - נותנים מתנות לאביונים ביום שישי. (לא אומרים 'על הניסים' בתפילות).

שבת: מוסיפים 'על הניסים' בתפילה ובארוחות, מפני שזהו יום ט"ו באדר, התאריך המקורי שנעשה בו הנס למוקפים. בנוסף, קוראים בתורה בעליית מפטיר את קריאת פורים "ויבא עמלק", ומפטירים "פקדתי" כמו בשבת זכור.

יום ראשון: לא קיימנו מצוות סעודה בשבת, מפני שבשבת בכל אופן חייבים בסעודות. לכן ביום ראשון סועדים סעודת פורים ומשתה. בנוסף שולחים משלוחי מנות, כי זו מצווה שקשורה לסעודה, שולחים מנות לארוחה.


פורים שחל במוצאי שבת:
בבית - יש לעשות הבדלה בצאת השבת לפני הליכה לתפילת ערבית וקריאת מגילה. בבית הכנסת - מנהג הספרדים שמברכים ברכת 'בורא מאורי האש' לפני המגילה ועורכים את שאר ההבדלה לאחר המגילה. מנהג האשכנזים לערוך את כל ההבדלה לאחר קריאת המגילה. כשחוזרים לבית, ניתן לערוך הבדלה למי מבני הבית שלא הבדיל בצאת השבת או בתפילה.

סדר התפילה:
ספרדים: "למנצח על איילת השחר...") תהילים כ"ב). בתפילת שמו"ע: "אתה חוננתנו", "על הנסים".  לאחר שמו"ע: חצי קדיש, "שובה", "ויהי נעם", "יושב בסתר...", "ובא לציון גואל" עד "ואתה קדוש". מדליקים נר ומברכים: "בורא מאורי האש"[4].  קריאת המגילה (בברכת "שהחיינו" מכוונים על כל מצוות היום). לאחר הקריאה: "ואתה קדוש", קדיש "תתקבל", "שיר המעלות לדוד:  לולי ה'..." (תהילים קכ"ד) "שיר למעלות אשא עיני..." (תהילים קכ"א) קדיש יתום, "ברכו", "עלינו לשבח".
אשכנזים: "והוא רחום", "ברכו", תפילת ערבית: "אתה חוננתנו", "על הנסים". לאחר שמו"ע: קדיש "תתקבל", קריאת המגילה. "ויהי נעם", "ואתה קדוש", קדיש יתום, "עלינו".

סגולות לפורים:
א. נוהגות הנשים ביום תענית אסתר, להדליק נר לכבוד מרדכי ואסתר.
ב. מי שיש לו משפט עם נוכרי, הזמן מסוגל להתדיין בחודש אדר שמזל החודש גורם לטובה.
ג. רבים קמים בליל פורים בעלות השחר ומרבים באמירת תהלים ובקשות שהוא זמן המסוגל ביותר לקבלת התפלות.
ד. כל הפושט יד נותנים לו, וכתוב בספרים שגם ״כל הפושט יד״ בתפלה ותחינה, וידוע מאמר חז״ל בפורים הרי הוא כיום הכיפורים, לכן ירבו בתפלה על הכלל והפרט כמאמר חז״ל כל המתפלל על חברו נענה תחילה.
ה. נתינת צדקה ביום הפורים מסוגל להינצל מעין הרע, שהרי המן הטיל עין הרע במועדים, אמר הקב״ה רשע אתה מטיל עין הרע במועדי ישראל, הנני מוסיף עוד מועד ויום טוב אחר שהוא יום הפורים, ומהאי טעמא הקדים הקב״ה שקלים לשקלי המן, ואם כן כדי להינצל מעין הרע התיקון והסגולה לזה על ידי נתינת מצות הצדקה.






[1] מלוקט מהרב שמואל אליהו, הרב יצחק הלוי, הרב אבינדב אבוקרט, הרב חנן שוקרון, שליט"א.

[2] תורת אמך: כתב בשו״ת ויאמר יצחק (ח״א ליקוטים הלכות פורים אות ו), וכן הגאון הרב שלום משאש זצ״ל בשו״ת שמש ומגן (ח״א או״ח סימן יא), כתב בקריאת המגילה לנשים, המנהג שהנשים מברכות בעצמם, לשמוע מקרא מגילה. ובספר זה השולחן (עמוד פז). כתב מנהג יהודי אלג׳יר שהנשים מברכות על מקרא מגילה בכל גווני. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר רוקח.
ויש שפסקו שאין לברך לנשים על המגילה כלל, וכתב בספר תהלה לדוד עמאר (דף פה ע״ב), שהקורא לנשים לא יברך כלל, כי אפשר שישיחו דעתן באמצע קריאת המגילה מכמה תיבות, ונמצא מברך ברכות לבטלה. וכן כתב בספר בן איש חי (ש״א פרשת תצוה הלכה א), ובשו״ת שושנים לדוד צבאח מרבאט (ח״א או״ח סימן מח), כתב על דבר הנשים אם מברכות להן, ובסיכום כתב וז״ל נמצינו למדים מכל האמור דלצאת ידי חובה כל הדעות יותר טוב לקרות להן בלא ברכה כלל לא בתחילה ולא בסוף, דכבר העיד בנו אדוני ארץ מולדתנו ובית אבינו שכך היה נוהג הרה״ג כמוהר״ש לעדי זצ״ל אביו של הרב המקובל כמוהר״ר ראובן לעדי זלה״ה ע״כ. וכ״כ בשו״ת יחוה דעת חזן (אור״ח סימן לא). בשו״ת עמק יהושע (ח״ה סימן יח), כתב שאביו ההרה״ג רפאל מאמאן זצ״ל היה נוהג בביתנו שלא לברך לנשים, לא לפני קריאת המגילה וגם לא אחריה. ונימוקו כי אפשר להן לשמוע הכל ואולי תיבה אחת לא ישמיעו ובזה תהייה ברכה לבטלה ומסתמא כך נהגו חכמי העיר. בספר נהגו העם (פורים אות ג), כתב קריאת הגילה לנשים בבית היתה בלי ברכה. ובספר נוהג בחכמה (עמוד קנט אות ה), הביא את שתי המנהגים, והביא בשם הספר אורחות יושר (פרק י״ט), טוב הדבר שילכו הנשים לעזרת הנשים או למקום שמתפללים וישמעו שם הברכות והמגילה מאנשים.

[3] כתב הרמב"ם "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

[4] אם שכחו לברך לפני הקריאה ונזכרו באמצע הקריאה, יפסיקו בין הפרקים, או בין פרשה לפרשה. אם לא נזכרו, עד שסיימו את קריאת המגילה, יברכו על הנר, כרגיל, בתוך ההבדלה.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: