פרשת כי תבא - תשובה זהירה

תשובה זהירה

פרשיית[1] הברכות והקללות מסיימת את דבריו של משה לעם ישראל בנאומו האחרון, ולאחר שהוא מסיים לפרוש בפני עם ישראל מה יקרה אם ישמעו לדברי ה' ומה יקרה אם לא ישמעו, הוא קורא לעם ישראל ואומר להם:

דברים (כט,ג): "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

לפי משה רבינו נראה שהסדר הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ובסוף אזנים לשמוע.

לעומתו, הנביא ישעיה (ו,י) מוכיח את ישראל ואומר את אותם דברים בסדר הפוך - "פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ".

מה המשמעות של הסדר הזה? מדוע אצל משה הלב קודם לכל, ואילו אצל ישעיה דווקא העינים?

אדם המחליט לשנות את דרכיו, מרגע שהחליט זאת הוא מרוכז במטרתו, לכן אצלו הכיוון הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ואזנים לשמוע, אבל באופן כזה לפעמים הוא יכול לפספס את האמת וללכת בכיוונים לא נכונים, ותוך כדי דרכו גם לפגוע באחרים.

שמעתי הרצאה של בעל תשובה שתיאר כיצד בשלבים הראשונים הוא היה בטוח שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות ולא שם לב בדרך לפגיעה במשפחתו ובאשתו, עד שהגיע למשבר ואז שם לב איך בלי לשים לב הלך בדרך הלא נכונה.

אחי היה בכולל כלשהו ושמע אברך אומר לאשתו בטלפון "תמותי את ואלף כמותך ולא אבטל רגע מהלימוד תורה שלי..." [כמו משה רבינו בילקוט שמעוני (דברים תתכ"א) "יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל", רק הפוך...].

בחוברת 'התבוננות', מביא הרב יחיאל יעקבסון את הסיפור הבא על הגראי"ל שטיינמן.

הרב יעקבסון, מומחה חינוכי ידוע, היה מעורב בטיפול במשפחה שבה התגלו בעיות חינוך קשות של הילדים. כשניסה הרב יעקבסון לרדת לחקר המצב, הוא גילה שאחד הגורמים העיקריים לאתגרים בבית הוא שהאם מאבדת שליטה לגמרי על הילדים בשעת ההשכבה לישון. בעלה אינו נמצא אז בבית, היא אינה משתלטת, והבית הופך לתוהו ובוהו של ממש.

הרב יעקבסון פנה לאב ואמר לו שלדעתו עליו להיות נוכח בבית מידי ערב ולסייע לאשתו בהתמודדות עם הילדים, אבל הלה התנגד: "אני אברך, איך אני יכול לעשות זאת? זה יהיה ביטול תורה".

הרב יעקבסון הציע לו להיכנס ביחד איתו לרב שטיינמן, וכך עשו. האברך שטח בפני הרב שטיינמן את מצוקתו: מה הוא יכול לעשות? אין לו זמן. להיות יותר בבית זה ביטול תורה.

"אתה צודק", אמר לו הרב שטיינמן. "באמת אין לך זמן, אז אל תתפלל שחרית".

"הרב צוחק?" התפלא האברך.

"לא!" אמר הרב שטיינמן. "אני לא צוחק, אני בוכה. למה לא מבינים לבד דברים כאלה".

בדיוק לשם כך הנביא ישעיה, מתאר תהליך הפוך, איך אדם פוקח את עיניו ושומע באזניו, ורק אז מבין בליבו, גם אדם שהחליט החלטה טובה והתחיל לצעוד בדרך מסוימת, צריך תמיד לפקוח את עיניו ואזניו, ולבדוק האם לא פספס משהו, האם הוא לא פוגע באף אחד בדרכו החדשה, האם באמת תשובתו שלימה.

כדי שלא נגיע לאותו עיוורון, שלא נראה את מה שעומד לנגד עינינו ולא נבחין בדברים החשובים שאנחנו מפספסים בדרך.

משה רבינו התחיל בסדר הרגיל, היות ועם ישראל שמע את אזהרת הקללות והברכות, וברגע זה של הכניסה לארץ קבלו על עצמם את הדרך, ולכן הסדר היה לב עינים ואזנים.

אבל בתקופתו של ישעיה הנביא באמצע הבית הראשון, הדרך השתנתה ואנשים החלו לפגוע אחד בשני בגלל אמונתם, הם פספסו לגמרי את המטרה של עבודת הקרבנות שבאה לקרב את האדם לאלוקיו ולא כמו התפיסה של עובדי האלילים שראו בקרבן אוכל או מס שהם משלמים כדי לחיות טוב יותר.

מגיע אלול, ואתה אומר לעצמך אני אתחזק ואני אקבל על עצמי את זה ואת זה ואת זה וליתר ביטחון אני גם אתחיל מעכשיו את זה וזה וזה...

שאלת את אשתך האם זה בסדר? האם זה מתאים לה? האם היא גם שם? האם היא מוכנה לכל זה?

אשה מתחזקת ב"ה, מה הדבר הראשון שקורה בצורה טבעית? היא נהיית הרב של בעלה... סליחה, הוא לא התחתן עם הרב הוא התחתן עם אשה...

אשה שחזרה בתשובה הגיעה לרבי מחב"ד ושאלה אותו לאן ללכת בחופש, בעלה רוצה ללכת לתאילנד והיא רוצה ליסוע להתחזק בארץ ישראל...?

ענה לה הרב, לכי עם בעלך לתאילנד, אתם משפחה ואמורים להיות ביחד...

בתקופה הזו של ימי התשובה, נדרש מאיתנו לעורר את הלב אבל גם לשים לב טוב טוב מסביב לראות שאף אחד לא נפגע מההתעוררות שלנו, ושהדרך לקב"ה לא נעשית על גבם של יקירנו מסביב...

---

[1] הרב אשר סבג.

פרשת כי תבא - הגענו לבית המקדש לפני שהגענו לארץ ישראל

הגענו לבית המקדש לפני שהגענו לארץ ישראל

דברים  (כו,ט): "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

רש"י: "אל המקום הזה – זה בית המקדש; ויתן לנו את הארץ – כמשמעו".

אבל הכניסה לארץ ישראל קדמה לבנין בית המקדש, למה הקדים הפסוק את בית המקדש לביאת הארץ?

מה כוונת רש"י שכתב "כמשמעו" על המילים "ויתן לנו את הארץ".

האדמו"ר רבי יששכר דב – מהרי"ד מבעלזא:

אנו מוצאים שני פסוקים בתורה המספרים על כך שבני ישראל יצאו ממצרים:

האחד (שמות יב,מא) – "ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים",

והשני (שם,נא) – ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם.

למה שני פסוקים? הרי רק פעם אחת יצאו בני ישראל ממצרים.

בנוסף, למה יש שינוי בלשונות שני הפסוקים: בראשון נאמר "יצאו", ובשני "הוציא ה'"?

בתרגום יהונתן בן עוזיאל על הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט,ד), נאמר כך: "וטענית יתכון על עננין ה' כעל גדפי נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית קדשא למעבד תמן פסחא ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין".

תרגום: הקב"ה הוציא בערב פסח את בני ישראל ממצרים, על גבי עננים, והביאם למקום המקדש, להקריב שם את קרבן הפסח, ובלילה החזיר אותם למצרים.

אם כן, הרי באמת היו שתי יציאות, שכל אחת מהם מתוארת בפסוק נפרד, כאשר נאמר , "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", הכוונה ליציאה של ט"ו בניסן, שבו יצאו בני ישראל ברגליהם, ואילו כאשר נאמר "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים", הרי הכוונה ליציאה של ערב פסח, שבה בני ישראל לא יצאו בעצמם, אלא הקב"ה הוציאם על גבי עננים!

לא בכדי הקדים את "המקום הזה", שהוא בית המקדש, לביאת הארץ, כי כדברי יונתן בן עוזיאל, עוד לפני שבאו לארץ, היו ישראל בבית המקדש – בליל הפסח שבו יצאו ממצרים…

לכן דייק רש"י וכתב "ויתן לנו את הארץ הזאת – כמשמעו", משום ש"ויביאנו אל המקום הזה" אינו כמשמעו, אלא כדברי יונתן בן עוזיאל, אבל "ויביאנו אל הארץ הזאת" – הוא כמשמעו! ודברי פי חכם חן[1]!

אי אפשר להיכנס לארץ ישראל וזהו, יש לי בית, יש לי שדה, הכל דבש... החיים שלי תותים...

מה עם הבית של הקב"ה?!?

דברים (כו,א-יא): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

ואז מה?

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

אחרי שאתה עושה את זה וקורא את כל מקרא הביכורים ומשתחוה לפני ה' – רק אז "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ".

וכשאין בית מקדש מה אני עושה?

עולים להר הבית!

מדרש (שיר השירים רבה א): "... מַה יּוֹנָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאַתְּ נוֹטֵל גּוֹזָלֶיהָ מִתַּחְתֶּיהָ, אֵין מַנַּחַת שׂוֹבָכָהּ לְעוֹלָם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא בִּטְּלוּ שָׁלשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה".

שם (פרק ח): "וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז, מַה צּוּרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מִטַּשְׁטֶשֶׁת, מְקוֹמָהּ נִכָּר, כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָשׁ, לֹא בִּטְּלוּ יִשְׂרָאֵל פַּעֲמֵי רְגָלִים שֶׁלָּהֶם שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה".

הרמב"ם, העיד על עצמו כי עלה להר הבית והתפלל שם: "וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת [ארבעת אלפים ותשע מאות ו]שש ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא–ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה. א–להים יעזרני על הכל, ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן" (ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ג', וכן בסוף פירוש הרמב"ם למסכת ראש השנה. אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' רכו).

באגרת אחרת לרבי יפת הדיין, ציין הרמב"ם ששניהם, יחד עם אביו ואחיו של הרמב"ם, "ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש" (הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, כרך א' עמ' רכו ועמ' רל).

לשון האיגרת הזאת זו אותה הלשון אשר בה משתמש הרמב"ם במשנה תורה (ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, ז,ה) לתיאור ההליכה בעזרה: "וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם [...] ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אֱלֹהִים נהלך ברגש".

רבי אברהם בר חייא הנשיא (חי במאה ה-12) כותב (מגילת המגלה, עמ' 99): "ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה".

ערבות במצוות ובבנין המקדש[2]:

דברים (כז,ב): "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

מאמרי הראיה (ב; אגדות): ״הנה משעברו ישראל את הירדן קיבלו את הערבות בשלמות, כדברי חז״ל (סוטה לז:). ועניין הערבות [והברית] - שכל אחד יראה לתקן את חבירו״ (וכן: מאמרי הראיה ב׳, קריאות גדולות - פצעי אוהב. ׳חבש פאר׳ פרק ה).

דבר פשוט הוא, שמצוות התורה מוטלות על כל אדם יחיד מישראל, ככתוב (מלאכי ג, כב): ״זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים״.

למעשה, כלל גדול בתורה קובע, כי כל מצוה בתורה מוטלת על היחיד לעשותה. הדברים אמורים בין אם נדרשים יחידים או רבים לקיום המצוה - אין אדם מישראל הפטור מאחריות לקיום כל מצוה ומצוה בתורה. כמו כן, חובת קיום המצוות מוטלת על אדם מישראל בין אם הוא בגדר תלמיד או בגדר תלמיד חכם, ככתוב בברית שנכרתה בהר גריזים והר עיבל (דברים כז, כי): ״ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם״. הווה אומר כל אדם מישראל חייב להקים את דברי התורה ומצוותיה.

פסיקתא זוטרתא (שמות כ): ׳״אנכי ה׳ אלהיך: למה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחיד? - לומר לך, שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר: בשבילי ניתנו עשרת הדברות! ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דייה לתורה שתתקיים על ידי אחרים״.

רש״י מוסיף (סנהדרין מג, ב) שבברית שנכרתה בהר גריזים ובהר עיבל קיבל כל יחיד מישראל אחריות על קיום המצות של כל עם ישראל: ״׳עברו את הירדן׳ - ושמעו וקיבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה, כדאמרינן במסכת סוטה (לז") [מאותה שעה] מיד נענשו [כל אחד] זה על זה, ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו״.

במיוחד כשמתרחשת מציאות, שאדם רואה לנגד עיניו תורה נופלת ומצוות בטלות, חובת כל יחיד מישראל להקים את התורה מנפילתה.

ירושלמי (סוטה ז, ד): ״למד ולימד, ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק - ולא החזיק - הרי זה בכלל ׳ארור׳!... לא למד ולא לימד, ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי זה בכלל ׳ברוך״׳ (וראה רמב״ן דברים כז, כו; מה שכתב בעניין זה).

הרב קוק זצ"ל - רבנו יחיאל מפריז פותח בהבנות לבניין הבית למרות קיום ציבור מצומצם בארץ ישראל:

מרן הרב זצ״ל במשפט כהן צד, מביא את העובדה המתוארת בספר ׳כפתור ופרח׳ (פרק ו) שרבנו יחיאל מפריז - מבעלי התוספות - התכונן לחדש את העבודה במקדש. מעובדה זו מסיק מרן הרב, שניתן לחדש את העבודה בזמן הזה. בהכרח רצונו לומר, שגם אם יש בארץ ישראל ציבור מצומצם, כבזמנו של רבנו יחיאל, ניתן לחדש את העבודה במקדש אף אם ישראל בטומאה, ובלשונו: ״אם כן, יהיה מותר להקריב גם כן תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור [בטומאה]״.

כשעלה רבנו יחיאל ארצה, היו בארץ כולה בין אלפיים לשלשת אלפים יהודים. קהילה קטנה של בעלי התוספות היתה בעכו, וקהילה קטנה בירושלים. לעומת זאת רוב רובו של עם ישראל ישב באותה תקופה בארצות הגולה. ולדעתו מציאות זו בזמנו לא היה בה כדי לעכב את בניין הבית והחזרת העבודה למקומה. זה, למעשה, תוכן דברי מרן הרב זצ״ל בשו״ת משפט כהן (סימן צד) שכתב: ״אם מקריבין אפילו קרבן אחד באיזה זמן - בודאי הוי מצוה כצורתה״.

ראוי להוסיף, שגדולי הפוסקים מביאים להלכה את העובדה שרבי יחיאל דפריס התכונן לחדש את העבודה במקדש, כגון הרדב״ז (סוף הלכות מעשה הקרבנות) וכן החתם סופר (שו״ת יורה דעה רלו) וכך ב׳ליקוטי הלכות׳ מאת החפץ חיים (זבחים סו, ב) וכן ב׳חזון איש׳ (אבן העזר סימן ב, סוף ס״ק ז). כלומר, מספר הנמצאים בארץ אינו קובע לעניין חידוש העבודה, ואפילו יהיו ישראל מעטים ובודדים, מוטלת החובה על אותו דור לחדש את העבודה.

תשובה זו (משפט כהן צד) בהלכה, מאת מרן הרב זצ״ל נכתבה בלונדון, בשעה שהיו בארץ ישראל כחמישים אלף איש בלבד. מול מציאות זו השיב הרב לשואל, שאם יקריבו עתה בארץ ישראל קרבן אחד - כהלכה עשו, שכן חובת בניין הבית והקרבת הקרבנות קיימת בכל מספר משתתפים - רבים או מעטים. נמצא, שדעת מרן הרב זצ״ל היא, שכל יחיד מישראל אחראי על קיום כל מצוות התורה, ובניין המקדש בכלל זה.

מצות בניין המקדש מוטלת על כל אחד מישראל

שמות רבה (לג,ח): ״׳ויקחו לי תרומה׳: בשעה שאמר הקב״ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו: רבונו של עולם! יכולין הם ישראל לעשותו?! אמר לו הקב״ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר (שמות כה): 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו״׳. כלומר, המצוה מוטלת אף על יחיד מישראל, ויוכל לבנות מקדש באמצעים מועטים, וכדברי חז״ל בכמה מקומות (ברכות ה, ב): ״אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים״.

---

[1] עד כאן משיעורו של הרב בניהו שמואלי בשם הספר 'כמוצא שלל רב'.

[2] המקדש אורו של עולם (עמ' 57-60).

פרשת כי תבא - גאולה ותשובה בגדלות!

גאולה ותשובה בגדלות!

בהפטרת הנחמה[1] של פרשתנו, קורא הנביא (ישעיהו ס,א-כב) לירושלים לקום מאבלה על החורבן ולהתבונן במה שקורה בפועל בשטח:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה... שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה... מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם... תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר... הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

בשמחה גדולה מתקבצים ובאים הבנים האבודים[2], כולם חוזרים הביתה מהגלות המרה והשמחה האדירה מרקיעה שחקים ופורצת גבולות.

אך אל השמחה הגדולה מתלווה תחושה נוספת (פסוק ה): "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ".

רד"ק: "כאדם הנבהל בבוא אליו טובה רבה פתאום"

בדרך כלל הפחד משתק את האדם ומונע ממנו לפעול כראוי, הוא מעצים את הקשיים והופך כל עכבר להר גדול.

אך יש סוג נוסף של פחד אותו מתאר דוד המלך (תהלים ב,יא): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה".

רבי לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה 'ובזה מתורץ') - מסביר את הפסוק בהסתכלות מחודשת - פירושה של המילה 'גילה' היא אכן שמחה, אך היא יכולה להתפרש גם כ'גילוי'.

ההתגלות החדשה משמחת מאוד, אך היא כוללת בתוכה גם יראה.

ע"פ דברי ה"קדושת לוי" ניתן להרחיב ולומר שבעקבות הגילוי האדם מרגיש "רעדה" - חשש זהיר מהדרישה להתעצב מחדש על פי המצב החדש שהוא עומד בפתחו. זהו הפחד שאוחז בכנסת ישראל בתקופה הנכספת שבה היא זוכה לראות כיצד "הָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ", ו"תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה" תהפכי ל"גְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר".

במקום שיתוק מוחלט מתגלה זהירות מחושבת שלא פוחדת לפעול ולנסות, אך גם מכירה באתגרים ובמורכבויות שבמשימה.

גם פרשתנו פותחת בתיאור השיבה לציון ובמצוות התלויות בה:

דברים (כו,א-ב): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

ההכרה בשפע האדיר שמרעיף עלינו הקדוש ברוך הוא, והזכות ליהנות מארץ מיוחדת שנותנת את פירותיה בעין יפה ומפיקה תנובה מזינה ודשנה ממלאות את ליבנו בשמחה.

הציווי להביא את ביכורי הפירות לבית המקדש הופיע כבר בפרשת משפטים (שמות כג,יט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקיךָ".

החידוש שמופיע בפרשתנו הוא מקרא הביכורים (דברים כו,ה-י) שמשלים את המצווה:

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'...".

בשעת הבאת הביכורים מוטלת החובה על כל אחד ואחד לעמוד ולחזור בפרטי פרטים על ההיסטוריה – לא שלי ושל חלקת האדמה שלי, אלא של העם כולו.

החקלאי הבודד שבמשך השנה נמצא בשדה, נאנק תחת החום הכבד בקיץ והקור המקפיא בחורף, מוצא את עצמו לפתע במרכז העניינים, לא של מהדורת החדשות היומית, אלא של ההיסטוריה כולה.

התאנה והרימון שלו קשורות ליציאת מצרים, לעבודת האדמה שלו יש משמעות אדירה כלפי המרכז הרוחני של עם ישראל, העליה לרגל אל ירושלים סוללת את הדרך לדורות הבאים.

על ידי הביכורים מבין החקלאי כי הוא חלק ממערכת ענקית – כלל ישראל, והוא שותף בכינון ההבטחה ש "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' טו,כט). הוא ניצב אל מול הכהן כנציג האומה, מאחוריו עומדים דורות שלמים שהיו ושיהיו, ומעניקים למעשיו הפשוטים והיום-יומיים משמעות כבירה.

בניית התודעה הזאת מתחילה כבר בדרך לירושלים, כפי שמתארת המשנה (ביכורים ג,ב): "כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים...", כולם יחד עולים ועוברים דרך כמה שיותר ערכים בכמה שיותר רעש בשביל לעלות כקבוצה גדולה יותר, לחזק את ההרגשה הבריאה שבחיבור האמיתי אל הכלל.

גם מקרא הביכורים עצמו מחזק את אותה תודעה, הרמב"ם (ספר המצוות; מצוה קל"ב) מחלק את המקרא לשלושה חלקים: "לספר... להודות... ולבקש...". לספר את מה שהיה, להודות על מה שיש, ולבקש על מה שיהיה. אדם אחד קושר עבר-הווה-עתיד של עם שלם.

הספר הכי מודפס והכי נקרא בעולם זה התנ"ך.

אם היו מבקשים מאיתנו לכתוב 'טריילר' (תקציר לתנ"ך), זה בטח היה נשמע בסגנון: הם נבחרו על ידי אלוקים... הם יצאו למסע ארוך שהתחיל במצרים... הם יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה... הם מגיעים לארץ ישראל... ואז - באו להילחם איתם, היו עליות וירידות עד שהם יצאו לגלות.

אבל התנ"ך לא מסתיים במילים 'וזה הסוף!' אלא במילים 'המשך יבוא...'.

המילים האחרונות בתנ"ך לקוחות מהצהרת כורש: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (דברי הימים ב' לו,כג).

המשפט האחרון של התנ"ך בתרגום חופשי: צאו מהגלות, עלו בחזרה לארץ ישראל.

והנה אנחנו, הגענו, שוב אנו עומדים על סף הכניסה לארץ, נהנים משפע אדיר וזוכים לראות כיצד נבואות התנ"ך מתגשמות לנגד עינינו, זוכים לקשור יחד עבר-הווה-עתיד ומעניקים למעשינו משמעות נצחית אדירה.

לתודעה הברורה שעכשיו הגיע תורנו יש השלכות רבות, אנחנו לא מתחילים ב-200 שנה האחרונות, אנחנו עם עם פז"מ ארוך.

אנו שייכים לעם הנצח שאחראי להוביל את האנושות, את המציאות ואת ההוויה כולה.

אירועי היום-יום הם הפסוקים של הספר שלנו – הפרק הבא בתנ"ך - ולנו יש את היכולת והאחריות לשכתב אותם כמו שצריך.

כפי שתיארו זאת חז"ל (רות רבה ה,ו): "אילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו; ואילו היה יודע אהרן שהקב“ה מכתיב עליו: 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה".

כמובן שהמדרש לא בא לצייר את אבותינו הקדושים, ראשונים כמלאכים, ככוכבי ריאלטי צמאי רייטינג. אלא הוא מחדד את אותה תובנה שאם בשעת מעשה היינו יודעים מהי המשמעות הנצחית וההשלכות מרחיקות הלכת שיש למעשינו על האנושות כולה, היינו משתדלים מעט יותר ולוקחים את עצמנו קצת יותר ברצינות.

ובשביל שלא נתבלבל סיימו חז"ל את המדרש כך: "ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו".

היחס לשיבה לארץ ישראל הוא לא מצמצום רעדה ופחד להישאר בגלות אלא ממוחין דגדלות ומראיה של גאולה בכל עבר.

גם החזרה בתשובה צריכה להיראות ככה[3] - מתוך מבט של גאולה ושל גדלות ושל בן יחיד ששב אחרי אלפי שנים לארמון בשמחה וששון ובניסים גלויים!

הרב קוק (אורות התשובה יד,א): "כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות, אע"פ שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה".

שיחות הראי"ה (רמ"צ נריה, כפר הרואה תשמ"ח, עמ' שנא): "שאלו את הרב חרל"פ זצ"ל: "מה ראית שכה נדבקת ברב, והרי הכרת בירושלים גדולים וצדיקים?" 
השיב הרב חרל"פ ואמר: "הכרתי גדולים שהיו להם שעות גדולות, הרבה שעות ביום, אולם היו להם גם שעות של קטנות מוחין, שעות שבהן היו כאחד האדם. לא כן הרב, אצלו לא היו שעות של קטנות, הוא היה גדול עשרים וארבע שעות".

הרב אשר סבג: בכל שנה בחמ"ד יש דמויות מופת שמלמדים עליהם במשך השנה בבית הספר, ובשנה הזו אחד מהדמויות שנבחרו הוא הרב שלמה גורן, מי שהיה הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל.

בשבוע האחרון נחשפתי לראיון ישן שנעשה עם אחד ממפקדי המעוזים בקו ברלב, שסיפר על אירוע שקרה בתקופת מלחמת ההתשה כאשר אותם מעוזים חטפו הפגזות מידי יום ביומו, והיו שם הרוגים ופצועים כמעט בכל שבוע.

באחד מהמקרים נהרגו שנים מהחיילים שהיו בתוך תעלות המגן, והיה צורך לצאת החוצה לתעלות ולהכנס פנימה כדי לחלץ את הגופות, תוך סכנה ממשית לחיי המחלצים.

הרב גורן יחד עם אותו מפקד מעוז ירדו למטה לתוך התעלות, כדי לחלץ את הגופות לקבר ישראל, הרב הרגיע אותו ואמר לו אל תדאג "שלוחי מצוה אינם נזוקים", וכמו שתיאר זאת מפקד המעוז שלא היה אדם דתי, שבאותו יום במפתיע לא היו הפגזות כלל.

לאחר שהוציאו את הגופות , המצב במעוז היה מאד ירוד, המורל היה נמוך מאד, והחיילים היו במצב רוח קשה מאד.

מפקד המעוז אמר שבאו למעוז מפקדים ואנשי רוח שבאו לעודד את החיילים, דברו איתם על מלחמות ועל המחיר שלהם, אבל לא הצליחו להרים את המורל.

ודוקא באותו יום נורא כשחולצו הגופות, סיפר מפקד המעוז הרב גורן שלף בקבוק יין, ודיבר איתם לא על מלחמות ומחירים, אלא על כמה טוב לחיות, ואיך ב"ה זכינו להיות חיים, והרימו כוס לחיים, ושרו קצת שירים חסידיים, וכשעזב הרב את המוצב, הוא השאיר את החיילים עם מורל גבוה ובטחון.

הרב קוק כותב באגרת אל הרב חרל"פ (אגרת שעח באגרות הראי"ה): "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו...".

אנחנו חוזרים בתשובה בדור הזה מתוך שמחה, הכרת הטוב, ורצון להיות יותר קרובים לה' אלוקינו שעשה עימנו טובה כ"כ גדולה בדורות אלו!

---

[1] שיעור של הרבנות הצבאית מדור עתי"ד.

[2] אור החיים הק' (דברים כו,א): "והיה כי תבא אל הארץ - אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו'"!

[3] רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע כתב לרמוז בפס': "הללוהו בתף ומחול", כי יש מראש חודש אלול עד יום כיפור ב' פעמים ת"פ [480] שעות, סך הכל 960 שאז הוא זמן מחילת עונות. וזהו "הללוהו ב-תף" - דהיינו ב' פעמים ת"פ, ואז, "ומחול" -הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל... ויש בזה רמז נוסף, שהתשובה והעבודה בחודש אלול צריכות להעשות מתוך שמחה – בתף ומחול, ולא ח"ו מתוך עצבות ומרה שחורה!

הרב גינזבורג: בספר ראשית חכמה – ספר מוסר וקבלה שהיו לומדים במשך כל הדורות – כתוב שתשובה ר"ת תענית, שק ואפר, בכי, הספד. תשובה עצובה מאד... זו התשובה שלפני החסידות.

באה החסידות ואומרת שצריכים לתת ר"ת אחרים לגמרי למלה תשובה: "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו" ו"הצנע לכת עם הוי' אלהיך". זו באמת התשובה של הבעל שם טוב, תשובה של עבודת ה' פנימית-לבבית. העיקר תלוי בדעת (מקור מדות הלב), "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה", הכל בחיות ובשמחה.

פרשת כי תבא - השבוע האחרון של השנה

השבוע האחרון של השנה

הגענו לשבוע האחרון של השנה, בכל יום השבוע, לדוגמא יום רביעי, יהיה היום רביעי האחרון של השנה ואומרים שאפשר לתקן השבוע בכל יום, דוגמא רביעי, את כל ימי הרביעי של השנה. אז כדאי לנצל את ההזדמנות, ולעשות בימים האלו דברים טובים ומועילים[1]. אנחנו רוצים להגיע לראש השנה ויום הדין מסודרים.

גמרא (ע"ז ג) "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח מה יאכל…".

דרשו רבותינו בעלי המוסר, דהנה חדש אלול הוא החדש הששי מחדש ניסן והוא בחינת ערב שבת, וחדש תשרי הוא החודש השביעי בחינת שבת, וע"כ אמרו מי שטרח והכין עצמו כראוי בחדש אלול, הוא בא לחדש תשרי מוכן, וזוכה לכל המעלות והמצות כראוי. אבל מי שלא טרח, מה יאכל.

כותב החיד"א שבחודש אלול אדם צריך להיות מארי דחושבנייא. אדם צריך לעשות חשבון נפש בין אדם לחברו, במי פגע, למי חייב כסף, ממי צריך לבקש סליחה. זה בין אדם לחברו. וכן נוהגים לבדוק בערב ראש השנה תפילין ומזוזות.

תהלים (צ,ב-ג): "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם".

הרב אליהו זצוק"ל: אם אדם היה לוקח כוס והייתה נופלת לו על הרצפה ונשברת, והיה אומר "חטאתי עוויתי פשעתי", והיה עושה עליה וידוי שלם, הכוס הייתה חוזרת להיות שלמה?

אבל אדם עשה חטא, הוא היה מאוס לפני שעשה תשובה, אבל אחרי שעשה תשובה הוא ראוי לפני הקב"ה. הוא יכול להחזיר את המצב לקדמותו.

מדוע אם כן הוא לא יכול להחזיר את מצב הכוס לקדמותו אחרי שאני אומר עליה את כל הווידוי?

אלא "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" – לפני בריאת העולם הקב"ה ברא בריאה שלא נמצאת בסדר הנהגת העולם. ההנהגה הזאת נקראת תשובה. לכן שאלו לנביאים מה יעשה החוטא, שאלו לחכמים מה יעשה החוטא, ואף אחד לא נתן את התשובה האמיתית, רק הקב"ה, כי הבריאה הזאת של התשובה נבראה לפני בריאת העולם!

השבת הזאת אנחנו בדיוק בזמן של התשובה שקדמה לעולם, שבוע הבא כבר מתחיל בריאת העולם...

רבי ישראל מסלנט: סוחר ממולח היה זונדל, מעולם לא פספס הזדמנויות. מספר פעמים בשנה נהג לכתת רגליו ולחפש לקנות סחורה טובה במחיר זול, ולמוכרה בעירו ביוקר. יום אחד, הגיעה לפתחו עסקה שקשה היה לסרב לה, הרווח היה נראה מובטח... כל שעליו לעשות, לנסוע למדינה הסמוכה, לקנות את הסחורה בזיל הזול, ולשוב למדינתו. אם הכול יתבצע כמתוכנן, עשיר גדול יהיה... צמד מילים בודדות העיקו על תכנוניו: צמד מילים שכל בעל עסק חושש מפניו - "מס הכנסה"... בשערי המדינה עמדו פקחים קשוחים מטעם המלך, אשר בדקו כל עגלה ועגלה, אוי ואבוי למי שנתפס עם סחורה מוברחת, עלול הוא להישלח למאסר למשך שנים ארוכות... זונדל התלבט קשות, ובסופו של דבר החליט לקחת את הסיכון. פנה לעגלון המתמצא בדרכים חילופיות, אשר ניסיון עשיר לו בהברחת גבולות, ובתמורה לסכום לא מבוטל, נשלמה העסקה בינו לבין זונדל, לשמחת שני הצדדים... ואכן יצא זונדל ממדינתו אל עבר המדינה השכנה, סיים את עסקיו, וביום המיועד טען את הסחורה על עגלת העגלון, וזה האחרון פתח בנסיעה חזרה למדינתם.

כבר עם תחילת הנסיעה, מבחין העגלון, שידידו זונדל הסוחר משום מה לא במיטבו. פניו חיוורות, גופו רועד, שיניו נוקשות זו בזו, ובקושי מצליח לטעום משהו. מה קרה? שואל העגלון, יש לנו לפחות שלשה ימים עד שנגיע לאזור המעבר, תירגע, תפוס סיגריה, שתה תפוזינה, ותהנה מהנוף הנהדר ומהאוויר הצלול... אתה נורמאלי? שואל הסוחר, אם תופסים אותי בגבול, עלול אני להישלח למאסר למשך שנים ארוכות, לא אראה את אשתי וילדיי האהובים, ובנוסף, כל הסחורה תילקח ממני ואשאר עני ואביון, איך אתה רוצה שאהיה רגוע? אבל העגלון, נשאר בסבבה שלו...

חלפו להם שלשה ימים, והנה הגבול מתקרב. לחץ אדיר. עכשיו אפילו העגלון החל לנוע באי נוחות, עגלי זעה קרה נגרו במצחו, וגם גוון פניו החל להחוויר קמעה. מה קרה? שאלו הסוחר, הלא אתה רגיל במסעות מעין אלו? נכון, אמר העגלון, אבל סוף סוף כרגע אנו בלב הסכנה, כל רעש חשוד עלול להקפיץ את השומרים שמפטרלים בסביבתנו, אינני רוצה לחשוב מה יקרה אם יתפשונו... ושיניו המשיכו לנקוש זו בזו, כמעט ומקפיצים את השומרים...

והנה, מגיעים הם לגבול עצמו. דקות ספורות והם בפנים... שניהם מזיעים ממש...

היחידים שלא ממתרגשים אלו הסוסים...

מי שעד עכשיו לא התעורר, הגיע הזמן שיתפוס את עצמו לפחות בפתח של השנה החדשה...

הרבנית ימימה: יש תפילה שלפי ה"שפת אמת" (פרשת כי תבא) היא הכרחית וחיונית בחודש אלול: תפילה ליד פתח, ליד מזוזה.

לעמוד, כך ממש, ליד הפתח. ויהיה קבוע אצל הדלת כמזוזה, שייפתח לו.  ומה תתפלל? תפילות של פתח. של התחלה חדשה. עכשיו. לפני סוף השנה, לפני שנסגר הפתח.

חנה עמדה עם כל הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שמואל א' ב,כב), מאמינה שהרחם שלה ייפתח!

פתח הוא מקום גורלי.

עכשיו מבינים את הסבתות המרוקאיות, שעוד לפני שידעו קרוא וכתוב פשוט עמדו ליד המזוזה וביקשו. אלה התפילות הכי נכונות עכשיו – פתחו לי פתח!

כתוב בפרשה (דברים כח,יב): "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" - זה תלוי בך אם הקב"ה יפתח לך את הפתח.

לפי ההתנהגות שלך בפתח, ככה יפתח לך ה'...

---

[1] המנהג שביום כ"ד אלול קורין בפרשת וישלח "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" וכו' עד "בת מי זהב", דבהם נרמזו בחינת ז' מלכים שהיו קודם ששת ימי בראשית, בסוד מ"ש ז"ל שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, והתחלתם היתה בי"ז אלול וגמרם ביום כ"ד, וביום כ"ה התחילו ששת ימי בראשית.

ביום כ"ה באלול תזהר בו לקדשו ביותר, וסמוך לבין השמשות של ליל כ"ה תעשה טבילה אחת להעביר רוח רעה, ושניה לתקן עון הכעס, ועוד חמש טבילות לקבל הארת חמשה אור דחסד, כי כ"ה באלול הוא היה יום ראשון דששת ימי בראשית שנברא בו אור החסד. ותזהר כל אותו לילה ויום מכעס, ומדברים בטלים, ולא תתענה בו, אלא תאכל בלילה וביום לחם ובשר ותברך ברכת המזון בכונה, ותאכל בו מיני מתיקה, ותרבה בו צדקה, ותדליק אתה או אשתך באותו הלילה חמשה נרות כנגד חמשה אור דחסד. ואם יזדמן אותו יום שמוציאים ס"ת תעלה לס"ת בציבור, ובליל כ"ה וביומו יאמר הבקשות המסודרות בלשון חכמים.

מכ"ה באלול מתחילים ללמוד ז' ימי בראשית בסדר הזה: בכ"ה לחודש זה קורין מ"בראשית" עד יום אחד, ביום כ"ו מ"ויהי רקיע" עד יום שני, ביום כ"ז מ"יקוו המים" עד יום שלישי, ביום כ"ח מ"יהי מאורות" עד יום רביעי, ביום כ"ט מ"ישרצו המים" עד יום חמישי, יום ראשון של ר"ה מ"תוצא הארץ" עד יום הששי, יום שני של ר"ה מ"ויכלו" עד לעשות. וקודם קריאת פרשת כל יום ואחר קריאת פרשת כל יום, יאמר הבקשות המסודרות בלשון חכמים להרי"ח זלה"ה.

פרשת כי תבא - אני טוב!

אני טוב!

רגע לקראת סיום השנה, ורגע לפני ירידת שפע חדש לעולם אנחנו קוראים את פרשת הביכורים.

בביכורים אוספים את הפירות ומכירים טובה לה' על כל הטוב שהוא נתן לנו.

כמו בביכורים, כך גם בנפש. אלול זה בדיוק הזמן לחשבון נפש.

חשבון נפש משמעו לא רק מה הדברים שאני גרוע בהם, אלא בעיקר הדברים שאני טוב ומובחר בהם!!!

אומרים בשם החפץ חיים: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את כוחותיו ואוי לו לאדם שאינו מכיר את חסרונותיו. כי מי שאינו מכיר את חסרונותיו אין לו מה לתקן ומי שאינו מכיר את כוחותיו אין לו במה לתקן".

בזמן עלי הכהן מקדש שילה היה ריק...[1]

עלי הכהן היה אליטיסט (עליטיסט). הוא רצה משכן למעולים. הוא לא מקבל כל  מיני מסכנים / מתחזקים / מתקרבים / בעלי תשובה (רק הכהן עובד במשכן! – עד ששמואל חידש לו ששחיטה כשרה בזר...).

חשוב לומר שעלי היה צדיק עצום. כשמדברים עליו צריך זהירות ענקית ואדירה. הוא אדם גדול, כהן ה'. הוא מברך את חנה פעם אחת והיא נפקדת. ובכל זאת, בימיו המשכן ריק...

ואז מגיעים אלקנה ואשתו חנה, כשהם היו עולים לרגל למשכן, הם היו עושים את הדרך באריכות ועוברים בתוך מקומות יישוב שונים, ישנים באמצע הרחוב וכל מי שרואה אותם אומר "למה אתם ברחוב, לאן אתם הולכים?"

"בֵּית ה' נֵלֵךְ".

יש מקום כזה שנקרא "משכן שילה. זה בית ה'".

"באמת?" היו אנשים מתפעלים והיו עיניהם משגרות דמעות (ילקו"ש שמ"א רמז עז'): "אנחנו כ"כ רוצים לבוא אתכם".

אלקנה הוא התגלמות קירוב הרחוקים. על שמו, "אלקנה", דורשים חז"ל: שהִקנה (שִׁייך) את כל עם ישראל לאבא שבשמים.

הבעל שם טוב (שיום הולדתו – ח"י אלול - השבוע): אלקנה הוא הבן אדם היחיד בתנ"ך שידע להגיד על עצמו "הלא אנכי טוב" ולכן, הוא ידע למצוא טוב בכל יהודי. כשחנה בכתה על שאין לה בנים, הוא אומר (שמ"א א,ח): לָמֶה תִבְכִּי? [...] הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ!".

רק כשאתה מרגיש באמת טוב, אתה יכול לעזור לכולם ולקבל את כולם...

כשאתה מרגיש שאתה רע מי ידבק אליך?

בפרשתנו יש "וידוי מעשרות": בן אדם מביא מעשרות כתרומה והוא חייב לומר וידוי. "וידוי" בפרשה, תתפלאו, הוא לא "אשמנו בגדנו" אלא (דברים כו,יא) "נתתי לעניים מעשר. נתתי לחולים עזרה. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

איזה מן וידוי זה?

כנראה, כל הזמן תקוע לנו בראש הווידוי הנוצרי שבו מפרטים את כל העוונות באריכות...

אבל פרשתנו מחדשת,  שווידוי הוא גם מניית מעלות עצמי. תפסיק לחשוב שאתה רע, כשאתה חושב ככה, כולם רעים בעיניך.

ויקרא (יג,מה): ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״.

השל״ה הקדוש: הטמא - טמא יקרא. לאמר, מי שהוא טמא, קורא לאחרים ומכנה אותם כטמאים, בעוד שהטהור אינו מוצא, וגם אינו מחפש, פגמים באחרים!

גם להלכה, פוסק הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): ״כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה, ואף על פי כן... כל הפוסל את האחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהן ממזרים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל״.

יש וידוי מקסים שחיבר הרב בנימין הולצמן - "הוידוי המשלים": "אהבנו. בכינו. גמלנו חסד. דיברנו יופי. האמנו והשתדלנו. זכרנו. חיבקנו. טעמנו ספר. יצרנו. כמהנו. לחמנו עבור הצדק. מיצינו את הטוב. ניסינו. סרנו לראות. עשינו אשר ציוויתנו. פירשנו. צדקנו לפעמים. קראנו בשמך. רצינו, שמחנו, תמכנו".

רק אם יהודי מבין עד כמה הוא בן של מלך – רק אז הוא יכול לבטא ולומר את העוונות בווידוי ("אשמנו, בגדנו") בצורה אמיתית.

כי אז, הווידוי שלך הוא למעשה אמירה: "מה לי ולזה. זה לא מתאים לי. זה לא חלק ממני, זה כתם".

ואז יש לך כבר אינסטיקטים טבעיים לרצות לנקות את זה...

הרב קוק (עין אי"ה מעשר שני פ"ה פי' טו'): "כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד... 

עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מדה טובה ומעגל טוב. 

ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו...

לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'... 

תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע...".

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!!!

---

[1] הרבנית ימימה מזרחי.