פרשת נח - מחמאות
החיים שלנו מלאים במשימות,
בבית בעבודה מול בן הזו, עם הילדים, ועם עצמנו.
מה נותן לנו את הכח להשקיע? מהו הדלק שמניע אותנו?
מחמאות!
"לעולם אל תפריע לאדם שמחמיא לך"
בואו נחשוב רגע,
איפה יהיה לנו יותר נעים?
לאיפה נשמח להגיע?
אצל איזה בוס נרצה לעבוד?
אחד שלוקח הכל כמובן מאליו או אחד שמחמיא בעין טובה ומפרגן על כל השקעה שלך…
אצל בן הזוג שלנו זה עובד בדיוק אותו דבר…
מחמאה מהלב,
על ההשקעה (אפילו שהתוצאה לא משהו …),
שיקוף של החוזקות שלו,
מילים חיוביות,
יעשו ממנו סופרמן!
אפשר לראות שהתורה יוצאת מגדרה לחלוק שבחים ומחמאות לנח, כאלו שלא נאמרו על שום אדם בתנ"ך: "צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח... אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה".
למה רק כאן? מה קרה עכשיו? ולמה לא פרגנה לו התורה בפעם הראשונה שהוזכר?
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, חלק ה, עמוד 44) מסביר שמחמאה לא נועדה רק לכבד את האדם המוחמא,
אלא הרבה יותר מכך:
היא באה לשכנע אותו שהוא מסוגל לבצע את המשימה.!
לגרום לו להכיר במעלות שלו וביכולות שלו.
למילים יש כח לא רק לתאר מציאות קיימת, אלא ממש ליצור אותה.
התורה ממתינה עם השבחים לנח כיוון שכעת הוא יוצא לקרב של חייו,
למשימה שתיקח לו 120 שנה של עמל,
כל העולם כולו התנגד לבניית התיבה,
וכשהתחיל המבול כולם נלחמו כדי להיכנס לתיבה הזו…
מהיכן ישאב נח את תעצומות הנפש למאבק כזה?
מהמחמאות.
מחקרים מראים כי זיהוי וטיפוח חוזקות של ילדים מעלים את רמת הרווחה הנפשית שלהם לאורך זמן, מסייעים להם לצמוח ולהתפתח, ומחזקים את יכולת ההתמודדות שלהם.
הדבר נכון גם בנוגע למבוגרים. לדעת פיטרסון וסליגמן (2004 ,Seligman & Peterson), ההכרה של האדם בחוזקותיו נובעת, בין השאר, מדברים שאחרים אומרים עליו: ההורים, בני המשפחה וחברים.
האנשים הקרובים, המכירים היטב את האדם, צריכים לשקף לו את החוזקות שלו ובכך לתרום לשיפור הדימוי העצמי שלו.
למעשה, אפשר להעצים את הזולת כבר מגיל צעיר. אם דמויות משמעותיות בעברו של האדם לא שיקפו לו מספיק את החוזקות שלו, זה עלול לפגוע בדימוי העצמי שלו.
חשוב שכל אדם ירגיש שיש לו תפקיד משמעותי בחיי אנשים בסביבתו הקרובה, בעיקר בחיי חבריו.
אנחנו כל הזמן מחפשים איך להוסיף בקשר בינינו כדי שהזוגיות שלנו תהיה יותר חזקה.
מחמאה היא אחד הדברים הכי מקשרים ומחזקים שיש!
והיא בחינם!
הזוהר הקדוש כותב (ויקרא תזריע דף מו:)
שלדיבור של יהודי יש כח מאוד גדול, בגלל הנשמה שלו שמגיעה עד גבהי מרומים,
לכן דיבור רע גורם לנזק אדיר בשמים…
אבל הזוה"ק מוסיף משהו מדהים:
"כמה דעונשא דהאי בר נש - בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין "מלה טבא דקאתי לידיה - ויכיל למללא ולא מליל"
הזוה"ק כותב שאותו נזק נעשה אפילו אם היתה לנו מחמאה שיכולנו להגיד למישהו אחר ושתקנו ולא אמרנו לו את המילה הטובה הזו…
אז יאללה, להציף את בן הזוג שלנו, את עצמנו, את ילדינו ואת כל סביבתנו בכמה שיותר מילים טובות ומחמאות…
שעת ערב שגרתית, בסתם יום של חול. בקצה הרחוב עומד יהודי נכבד בגיל העמידה, ולפתע הוא מבחין באדם צעיר שחולף לנגד עיניו.
"מוישה, חכה רגע!" – הוא קורא לעברו של הצעיר, שמשפשף את עיניו וקורא בהפתעה: "רב'ה שמואל?"… '
"כן כן", מחייך הרב'ה שמואל, מלמד תשב"ר מיתולוגי, שכבר עשרות שנים מכהן בתפקיד. מוישה זה עבר תחת ידיו, כמוהו כל אחיו, בני דודיו, שכניו וחבריו… למעלה מאלף ילדים כבר הספיק לחנך בידיו האוהבות!
עכשיו הוא עוצר את מוישה – שהיה תלמידו לפני כעשור ומחצה, ואומר לו: "אני חייב להראות לך משהו, חייב!"… מוישה נעמד על עומדו, והרב'ה שמואל הוציא את ארנקו, ומתא פנימי משך החוצה פתקה קטנה, עליה התנוסס כתב יד ילדותי ועליז.
"מזהה את הכתב?" – הפנה הרב'ה שמואל את השאלה למוישה, שהשיב מיד: "כן, זה הכתב שלי, אבל זה מזמן, שנים עברו מאז!"
"אכן כן", חייך הרב'ה שמואל, "זה פתק שאותו כתבת, כשהיית כבר ילד גדול, ואחיך הקטן למד אצלי. הוריך לא היו בבית באותו בוקר, ואחיך מסיבה כלשהיא איחר לבוא לכיתה. אתה – כאח בוגר, כתבת עבורו את פתק האיחור. אבל ניצלת את ההזדמנות והוספת עוד כמה מילים: 'לרב'ה שמואל היקר, שדואג לכל התלמידים ומשקיע בהם באהבה, ואנחנו אוהבים אותו כל כך…".
"זהו" – אמר הרב'ה שמואל – "אתה רואה? זה מה שכתבת, בעודך ילד. אבל המילים הללו, מקרב לב תמים וזך, מילים שמביעות הערכת אמת שאין דומה לה – נחקקו בלבי. עד כדי כך, שגם היום, עשור וחצי אחרי, אני מחזיק את הפתק בארנקי, ובכל רגע קשה בעבודה, כשאני חש שכוחותיי לא עומדים לי עוד – אני מוציא את הפתק הזה, ומתחזק בעזרתו!".
מעולם לא הבנתי באמת את כוחה של מחמאה עד שפעם אחת תלמיד שלי בכיתה ד' ענה תשובה מבריקה בשיעור תורה. התלהבתי מהתשובה מאוד, אבל כרגיל הרושם התפוגג בהמשך היום, ועד שיצאתי הביתה כבר שכחתי ממנה לגמרי.
אחרי שעה, כשחיכיתי לאוטובוס, התחילו לצוף לי כל מיני חוויות מהיום, וגם התשובה המבריקה הזאת צפה ועלתה. אמרתי לעצמי: מה אכפת לי? גם ככה אין לי עכשיו מה לעשות, אולי לפחות אשמח את אימא שלו, אם חד-הורית קשת יום?
מייד התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיום הילד שלה פשוט הבריק בשיעור, ושתדע שבאופן כללי מדובר בילד מקסים עם עתיד מבטיח. חיכיתי לשמוע את התשובה שלה, אבל כל מה ששמעתי מעבר לקו היה שתיקה.
"הלו?… את שומעת?"
שתיקה.
אחרי כמה רגעים ענה לי קול מרוסק מבכי: "אתה לא מבין, בדיוק היום הייתה לי מריבה נוראית עם אחת האימהות האחרות. היא העליבה אותי ואמרה לי בטון מזלזל: 'גברתי, את יודעת בכלל מה זה חינוך?' כאילו בגלל שנפרדתי מבעלי ויש לי קשיים כלכליים אני לא יודעת לחנך את הילד שלי. הבטן כואבת לי כבר מהבוקר, ועכשיו המילים האלה שלך, המחמאה הזאת… אתה באמת לא מבין…"
האמת היא שלא ציפיתי לתגובה כזו. כולה רציתי להרוג כמה דקות עד לאוטובוס וגם לא להשתעמם יותר מדי, ופתאום השיחה נלקחה למקום אחר לגמרי. ואז אמרתי לעצמי: בוא'נה, אני טיפש, אבל לגמרי!
מה אכפת לי להתחיל מנהג שבו בכל יום אני מתקשר להורה אחד או לפחות שולח לו הודעת ווטסאפ, מייל, יונת דואר, מה שיהיה, ובהודעה הזאת אני אשמח אותו ואפרגן לילד שלו ואהפוך את היום שלו לטוב וקסום יותר?
אני משקיע כל כך הרבה משאבים בשטויות ובדברים בטלים, ודווקא כאן, עם ההשקעה האפסית והרווח האין-סופי הזה אני מתעצל?
ומאז אני משתדל לפחות פעם ביום-יומיים לפזר את אבקת הקסמים המיוחדת של פרגון לילדים שרק מורים יכולים להחזיק.
עֶרְכָּהּ שֶׁל מַחְמָאָה / הרב יקהת רוזן
אַהֲרֹן, אִישׁ עֲסָקִים יְהוּדִי הַמִּתְגּוֹרֵר בְּלוֹנְדוֹן בִּצַּע עִסְקָה גְּדוֹלָה וְקִבֵּל אֶת שְׂכָרוֹ בִּמְזֻמָּן.
בְּצֵאתוֹ מִן הָעֲבוֹדָה הָיָה בְּמִזְוַדְתּוֹ סְכוּם שֶׁל כְּמֵאָה אֶלֶף לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג. הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהִתְקַדֵּם יוֹתֵר מִכַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים,
וּמִיָּד הִתְנַפְּלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה גּוֹיִים, וְדָרְשׁוּ לְקַבֵּל לִידֵיהֶם אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁבְּיָדָיו.
אֲנָשִׁים אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה עָקְבוּ אַחֲרָיו וְיָדְעוּ עַל הָעִסְקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּצַּע.
הֵם אִיְּמוּ עַל חַיָּיו וּבִקְּשׁוּ לִשְׁדֹּד אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם. מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן?
הוּא הִתְבּוֹנֵן עַל פְּנֵיהֶם, וְרָאָה בְּאֶחָד מֵהֶם אֶת דְּמוּת הַמַּנְהִיג. פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר:
“תִּרְאֶה, אֲנִי רוֹאֶה בְּךָ תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת. אַתָּה נִרְאֶה לִי אָדָם חָכָם. עָשִׂיתָ בִּצּוּעַ מֻשְׁלָם.
אַתָּה גַּם עוֹשֶׂה רֹשֶׁם שֶׁל אָדָם טוֹב, נִימוּסִי וַאֲפִלּוּ אִינְטֶלִיגֶנְטִי.
אֱמֹר נָא לִי בְּבַקָּשָׁה – בִּשְׁבִיל מָה אַתָּה בְּעֶצֶם צָרִיךְ אֶת כַּסְפִּי?”
הַשּׁוֹדֵד הָיָה מֻפְתָּע מֵעֶצֶם הַשְּׁאֵלָה, אַךְ הֵשִׁיב:
“אֲנִי צָרִיךְ ווֹדְקָה. תַּגִּיד לִי אַתָּה – אֶפְשָׁר לִקְנוֹת ווֹדְקָה בְּלִי כֶּסֶף? תָּבִיא אֶת הַכֶּסֶף מִיָּד וּבְלִי לְהִתְחַכֵּם!”
“כַּמָּה עוֹלֶה הַיּוֹם בַּקְבּוּק ווֹדְקָה?” הִתְעַנְיֵן הַיְּהוּדִי. “חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג” עָנָה הַשּׁוֹדֵד.
אַהֲרֹן הוֹצִיא שְׁטָר שֶׁל עֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לַשּׁוֹדֵד, וְאָמַר: “הִנֵּה, קַח לְךָ עֶשֶׂר לִירוֹת, וַעֲזֹב אוֹתִי לְנַפְשִׁי…”
לְמַרְבֵּה הַתַּדְהֵמָה, פָּעֲלוּ הַדְּבָרִים עַל לִבּוֹ שֶׁל הַפּוֹשֵׁעַ. הוּא לָקַח אֶת הַשְּׁטָר, וְהוֹרָה לִשְׁנֵי חֲבֵרָיו לַעֲזֹב אֶת הַיְּהוּדִי לְנַפְשׁוֹ.
לְמָחֳרָת מַגִּיעַ אַהֲרֹן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בָּאֵזוֹר הַחֲרֵדִי שֶׁל לוֹנְדוֹן, וּלְיַד הַשַּׁעַר הוּא מַבְחִין בְּמַנְהִיג הַשּׁוֹדְדִים מֵאֶמֶשׁ…
כְּשֶׁהִתְקָרֵב אַהֲרֹן אֶל הַשַּׁעַר נִגַּשׁ אֵלָיו הַשּׁוֹדֵד וְקָרָא לוֹ לְ’שִׂיחָה’ בַּצַּד.
בְּלֵית בְּרֵרָה הִשְׂתָּרֵךְ אַהֲרֹן אַחֲרֵי הַשּׁוֹדֵד, לְמֶרְחָק שֶׁל כַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.
הַשּׁוֹדֵד הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁטָר שֶׁל חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לְאַהֲרֹן וְאָמַר:
“הִנֵּה הָעֹדֶף מֵהַשְּׁטָר שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ אֶתְמוֹל…”
תָּפַס הַיְּהוּדִי אֹמֶץ, הֵישִׁיר מַבָּטוֹ לְתוֹךְ פָּנָיו הַמְצֻלָּקוֹת שֶׁל הַשּׁוֹדֵד וְשָׁאַל: “עַכְשָׁו גַּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר.
אֶתְמוֹל בָּאתָ עִם חֲבוּרָה שְׁלֵמָה כְּדֵי לִתְקֹף אוֹתִי וְלָקַחַת אֶת כַּסְפִּי. אִיַּמְתֶּם עָלַי בְּסַכִּינִים,
וּבִקַּשְׁתֶּם לְהַכְרִיחַ אוֹתִי לָתֵת לָכֶם הַכֹּל עַד הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. אַחַר כָּךְ הִסְתַּפַּקְתָּ בְּעֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג,
וְעַכְשָׁיו אַתָּה עוֹד מַחְזִיר לִי עֹדֶף?! מֶה עָבַר עָלֶיךָ?”
תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַגּוֹי הִדְהִימָה אֶת אַהֲרֹן: “מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ? אֲנִי הַיּוֹם בֶּן 27, וְעַד הַיּוֹם אַף אֶחָד, אַף אֶחָד!
לֹא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב. מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לִי תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת, שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲנִי חָכָם אוֹ נִימוּסִי!
לְהֶפֶךְ. בַּבַּיִת שֶׁלִּי תָּמִיד אָמְרוּ שֶׁאֲנִי מֻפְרָע, שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע, שֶׁאֲנִי אַלִּים.
בְּבֵית הַסֵּפֶר תָּמִיד הַמּוֹרוֹת כָּעֲסוּ עָלַי, הֶעֱנִישׁוּ אוֹתִי, הִרְחִיקוּ אוֹתִי מֵהַכִּיתָה, וְנָשְׁמוּ לִרְוָחָה אִם לֹא הִגַּעְתִּי.
הַחֲבֵרִים תָּמִיד שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אַךְ בָּרוּר שֶׁזֶּה הָיָה רַק מִפַּחַד. אֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב? הָה! אֶת זֶה לֹא שָׁמַעְתִּי אַף פַּעַם!
כְּשֶׁאַתָּה הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי וְאָמַרְתָּ לִי אֶת אוֹתָן מַחְמָאוֹת, רָאִיתִי שֶׁאֶצְלְךָ זוֹ גִּישָׁה אַחֶרֶת.
הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר אֶת זֶה רַק בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא אֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, אֶלָּא בֶּאֱמֶת זֶה מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב,
שֶׁאַתָּה מְסֻגָּל לְהַעֲרִיךְ אֲפִלּוּ בְּפוֹשֵׁעַ כָּמוֹנִי אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבּוֹ.
זֶה שִׁכְנַע אוֹתִי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לְךָ שֶׁאֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, וְאַחֲרֵי שֶׁקָּנִיתִי אֶת מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ הֶחְזַרְתִּי לְךָ אֶת הָעֹדֶף…”
בזכות מחמאה אמיתית אחת: 5,000 צאצאים שומרי תורה ומצוות:
בעיר וירצבורג שבגרמניה התגורר לפני כ-150 שנה בחור צעיר בשם יעקב. באותה תקופה נשבו רוחות ההשכלה בעוז, ורבים וטובים נפלו ברשתם. יעקב, שהתייתם בצעירותו, נסחף אחרי חבריו הרעים, ולאט לאט נשכחה ממנו מסורת היהדות.
באחד מן הימים התעורר יעקב, ונזכר כי היום חל היארצייט של אביו. הוא הוסיף וזכר את הבטחתו לאביו טרם פטירתו, כי בכל שנה ושנה יזכור את התאריך ויגיד קדיש לעילוי נשמתו. יעקב ניסה להדחיק את המחשבה הזו, אך ככל שחלפו השעות הוא חש כי עליו לקיים את הבטחתו האחרונה לאביו. כך, לעת ערבו של יום, מצא יעקב את עצמו בפתח בית הכנסת הגדול בעיר.
יעקב נכנס פנימה, כשהוא מקווה שאף אחד ממתפללי בית הכנסת לא יזהה אותו. לשמחתו, היו הכל שקועים בתפילת שמונה עשרה בלחש, של תפילת מנחה, ואיש לא הבחין בכניסתו. הסומק שהציף את לחיו נרגע קמעא, וליבו חזר לפעום בקצב הרגיל.
יעקב נעמד בירכתי בית הכנסת, ממתין לעת ה'קדיש יתום' בסיום התפילה. כשהגיעה העת המיועדת נתן את קולו ואמר 'קדיש' בקול רם, תוך שהוא מחמיא לעצמו שהוא עוד זוכר את המילים הארמיות.
כאשר סיים את אמירת הקדיש, חיפש יעקב את הדרך הקצרה והצדדית ביותר להימלט מבית הכנסת, בלי להיתקל באיש. לפתע חש טפיחה חמה על שכמו. הוא הסתובב לאחור, ועיניו כמו נתקעו בחיוך ענק וחם, שמאחוריו איש הדור פנים המציג עצמו בשמו: 'שלום לך, שמי הרב יצחק דוב הלוי במברגר, ואני רב העיר. שלום עליכם וברוכים הבאים!', אמר לו הרב בחיוך רחב.
לא עבר זמן רב, עד שליבו המאובן של יעקב נמס לנוכח החום שהפיצה אישיותו של הרב. הרב במברגר התעניין בשלומו באכפתיות, והחמיא לו בכנות: "אני מעריך אותך מאוד על מאמציך לבוא לומר קדיש בקול צלול וברור ביום היארצייט של אביך. כל הכבוד על שהרוחות הסוערות בחוץ לא הצליחו לכבות את הגחלת הבוערת בלבך. אני בטוח שאביך בשמי מעל רווה היום מלוא חופניים נחת מזוקקת!"
הרב איחל ליעקב ברכת הצלחה, ונפרד ממנו לשלום. יעקב הביט אחר דמותו המתרחקת של הרב, וחש מענק בגרונו. הוא לא הצליח לעצור את הדמעות: משהו בחום של הרב המיס את לבו, גרם לו לגעגוע עז אל העולם שאותו עזב. המילים החמות והמעודדות גרמו לו לתחושה שאולי טעה בבחירת אורח חייו החדש. לאחר השיחה הקצרה עם הרב הוא חש אחרת לגמר.
יעקב שב לביתו, וניסה להמשיך בחייו כרגיל. באותו לילה בכה רבות, על אביו, על חייו, על העולם שכמעט החמיץ. אט אט החל לשוב לכור מחצבתו, ומצא עצמו יותר ויותר פעמים בא לבית הכנסת.
בהמשך התחזקותו הקים בית עם נערה יראת שמים, ונולדו להם שלושה עשר ילדים. היום, מאה וחמישים שנה אחרי, ולמרות השואה האיומה, מונים צאצאיו יותר מ-5,000 נפשות. כולם הולכים בדרך התורה והמצוות, מקפידים על קלה כחמורה, יראי שמים ואנשי אמת. 5,000 יהודים כשרים ונלבבים, מיליוני מעשים טובים שעשו צאצאיו עם השנים, מצוות, מעשי חסד, שעות לימוד תורה, עולם שלם של טוב וטוהר.
וכל זה, בזכות מי? בזכות מה? בזכות כמה מילות עידוד, איכפתיות עמוקה, התעניינות כנה בשלומו של נער בודד, ומחמאה מהלב על 'קדיש יתום' אחד. לרב במברגר הדבר ארך אולי שתי דקות, אך במעשה זו ניצלו דורות שלמים ונבנו אלפי עולמות של תורה ויראת שמים.
כאשר הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל הגיע ללמוד בוולוז'ין, היה בחור חסר כל שהלך בבגדים בלויים וקרועים. בהיכנסו לישיבה, גילה כי הבחורים כולם לבושים היטב, וחש בושת פנים איומה להראות עצמו בבגדים שלגופו, עד שעקב כך החליט לפרוש מהישיבה ולשוב לבית הוריו.
עודו אורז מעט מיטלטליו לקראת היציאה, ניגש אליו בחור ואמר: 'איסר זלמן, הראש ישיבה אמר לי אתמול שהבחור החדש שנכנס לישיבה זה עתה, שאל קושיא גאונית, ממש עוקר הרים. הראש ישיבה כ"כ התפעל מכך עד שהחמיא על זה', אמר הבחור וסיים: 'ודע לך, שהראש ישיבה כאן אינו מהמרבים להחמיא..., הוי אומר שבאמת כנראה הקושיא שלך מעידה שאתה בחור מיוחד...' – אמר ולא יסף.
רבי איסר זלמן שמע את המחמאה, ובעקבותיה החליט לנסות שנית. הוא שב ופרק את המזוודה, וחזר שנית להיכל הישיבה. התוצאות ידועות, ועם זאת מפעימות: רבי איסר זלמן הפך לאחד מענקי הרוח, מגדולי דורו, הן בחכמה ובעמקות ההבנה, הן בהיותו מתמיד עצום, והן בהיותו מנהיג, רבן של כל בני הגולה. בנוסף, הוציא לאור עולם את ספרו המפורסם 'אבן האזל', שהוא נכס צאן ברזל בלמדנות ומאיר עיני הלומדים כבר קרוב למאה שנים!
איך קרה כל זה? מה הציל את רבי איסר זלמן מלחזור לבית הוריו? התחושה הטובה. כן כן, אותם מילים חמות ומכבדות, אותה מחמאה שניתנה כמעט בלי שימת לב, אותה תחושה מכובדת ומעריכה שהמשפט הזה העניק – הם שזיכו את דורו ואת הדורות הבאים במאור עולם כרבי איסר זלמן זצ"ל!
כשעלה רבי איסר זלמן ארצה, אחד הדברים הראשונים שביקש הוא לפגוש את הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל. רבים ראו כן תמהו, לא ידעו מהי הסיבה שהארי שעלה מבבל מבקש לפגוש בראשונה דווקא את הרב בענגיס זצ"ל. תמיהתם גברה שבעתיים, בעת שהמפגש בין גדולי התורה יצא אל הפועל, ורבי איסר זלמן התרפק על הרב בענגיס בידידות ואהבה, כאילו היו ידידים רבות בשנים, ועוד מוסיף ואומר לו:
'יישר כח, אין לי מילים להודות למעלת כבודו. הצלתם את החיים שלי!'
עתה, גם הרב בענגיס עצמו התפלא. הוא לא הבין מה פשר ההערכה הרבה שרבי איסר זלמן רוחש לו, ובוודאי שלא הבין את פשרם של המילים המטלטלות 'הצלתם את החיים שלי'...
או אז גילה רבי איסר זלמן את דבר המעשה, וכי אותו בחור שהחמיא לו שם, רגע לפני שעזב את ספסלי הישיבה לעד, היה לא אחר מהרב בענגיס זצ"ל, שכלל לא זכר מהמאורע... היה זה רגע של סגירת מעגל מרגשת, בו התברר כי אותה מילה טובה שנתן כמעט כלאחר יד, אותה תחושה טובה שהעניק בלי שימת לב מיוחדת – זיכו את רבי איסר זלמן במדרגות תורה כה נעלות, ודורי דורות באור תורה מופלא!
מסופר על בחור שהתחתן והקים בית. כשלושה חודשים לאחר החתונה הוא רץ בבהלה אל הרב שלו ואמר לו: אם הייתי יודע שזה המצב לאחר החתונה, הייתי חושב פעמיים אם להתחתן. מפני מה? שאל אותו הרב, והוא ענה: אני לומד בישיבה, מלגת הלימודים היא 1500₪ לחודש, אשתי עדיין לא עובדת, והיא לא מפסיקה לקנות… היא קונה שתי חליפות בחודש, ונעלים כל שלושה שבועות… אני על הקרשים, האם זה נורמאלי? אמר לו הרב: נכון, זה קצת מוגזם, אבל לבעייתך יש פתרון אחד.
בפעם הבאה שאשתך חוזרת הביתה עם בגד חדש, תאמר לה: את יודעת שאת יפה מאד עם הבגד הזה… התלמיד החוויר ואמר: אני לא מסוגל לומר דברים כאלה, מימי לא אמרתי דבר כזה אפילו לאחותי… אמר לו הרב: אתה לא יכול לומר – תשלם! הרב והתלמיד נפרדו. לאחר מספר חודשים הם נפגשו שוב. הרב שאל: נו, מה בסוף? והתלמיד ענה: לא היתה לי ברירה, ראיתי שאני מתמוטט או מהמילים את יפה או מהמינוס בבנק… אז כשהיא חזרה שוב עם בגד חדש, אספתי את כל כוחותיי, הפה התייבש, הלב הלם בחוזקה, ואמרתי לה: את יודעת שזה יפה לך… ודבר נפלא קרה, היא התרפאה, היא הבריאה, היא הפסיקה את הרכישות האובססיביות. אבל כעת יש לי בעיה חדשה, היא לובשת רק את זה…
