פרשת בא - אמון!

אמון!

בפרשת השבוע, עם ישראל מקבל בפעם הראשונה מצוות כעם, מצות קידוש החודש, מצות קרבן הפסח, אכילת מצה, אסור חמץ, פדיון בכור, וכו'.

חלק מהמצוות האלו עם ישראל אמור לקיים רק בעתיד, אך ישנן מצוות שהם אמורים לקיים כבר עכשיו במצרים במתכונת ייחודית הנקראת "פסח מצרים", שלא תחזור על עצמה בעתיד.

בסוף הפרשה התורה עומדת על החשיבות העצומה של מצוות אלו שנתנו במצרים, ואומרת "והגדת לבנך ביום ההוא כי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

לפי פשט הפסוק וכך גם מפרש האבן עזרא, התורה מסבירה שהסיבה לגאולת מצרים היא בזכות אותם מצוות שנאמרו לפני כן, מצות קרבן הפסח ואכילת מצה, חמץ וכו', אלו המצוות שבזכותם יצאנו ממצרים.

אלא שלכאורה הדבר לא נראה הגיוני, הרי הקב"ה שלח את משה וגרם למכות מצרים, והכריח את פרעה לשלחם עוד לפני שקבלו את המצוות הללו, ואם כן נראה יותר הגיוני לומר שהם יצאו ממצרים בגלל ההבטחה לאברהם או כדי שיעבדו את ה' מאוחר יותר, האם רק בגלל מצוה אחת שעשו לראשונה יצאו ממצרים?

מספרים שבבית ספר אחד למהנדסי מטוסים, לקחו את כל המרצים בבית הספר, והכניסו אותם למטוס ואמרו להם שהם יוצאים לטיסת ניסוי במטוס הזה שנבנה על ידי התלמידים שלהם.

הפרופסורים ששמעו זאת, מיד ברחו מהמטוס כל עוד נפשם בם, ורק אחד מהם נותר על מקומו, נציגי בית הספר נגשו אליו ואמרו לו כל הכבוד שהוא מאמין בתלמידים שלו ולא מפחד, והוא ענה להם, שהוא מכיר את תלמידיו ולכן הוא לא דואג כי המטוס אפילו לא יצליח להמריא...

השלב החשוב ביותר בחינוך הוא הרגע שבו צריך להרפות, הרגע שבו אנו מצפים מהתלמיד או מילדינו לממש את כל מה שנטענו בו.

בשביל השלב הזה צריך אמון מלא ביכולת שלו, כדי לתת לו את הבטחון בכך שהוא יכול לבצע את המשימה, אחרת הוא תמיד יצפה לנו שנתקן אותו ושנלווה אותו בכל רגע ורגע, והוא כבר יפסיק להאמין ביכולת שלו.

בהגדה של פסח, הבן הרשע מפקפק בדיוק בנקודה הזו, הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם"? האם אתם באמת חושבים שיש משמעות למה שאתם עושים?

בסופו של דבר ההחלטות מתקבלות ללא קשר למה שאתם עושים, אז בשביל מה לעבוד קשה? והתשובה לאותו הבן היא דברי התורה "בעבור זה עשה ה' לי".

הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים, אלא אנחנו עשינו זאת, אמנם, הקב"ה הכה את המצרים, ועשה את כל מה שהבטיח לאברהם, אבל את השלב האחרון את היציאה הוא השאיר לנו לעשות.

הוא ציוה אותנו לקחת את קרבן הפסח ולהקריבו, לשים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, לאכול מצות, וכו', הכל היה תלוי בעם ישראל.

זהו אותו עם שרק לפני פחות משנה "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", זהו אותו עם שעליו אמר משה רבינו "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", זהו העם שכאיש אחד, מתוך מסירות נפש, לוקחים כל אחד איש שה לבית אבות, את אלוהי מצרים לעיניהם, ומקריבים אותו, ועושים כולם מילה במילה את ציווי ה', אין בית שלא מקיים את מצוות ה'.

זהו המפתח של הגאולה, לולא האמון המלא שנתן הקב"ה בעם ישראל ביכולת שלהם להגיע לרגע הזה, זה לא היה קורה, "בעבור זה", אומר לנו הקב"ה, אני יכול להביא אתכם עד נקודה מסוימת, אבל כדי לחצות את הגשר, כדי להגאל, זה כבר בידים שלכם, זהו הרגע שבו אני מחכה וסומך עליכם שתעשו את המעשה הנכון, זהו האמון שצריך להעביר לילדינו "בעבור זה", הכח להגאל נתון בידינו, הקב"ה עוזר, אבל המשימה היא שלנו[1].

הקב"ה מזמין את משה רבינו לעלות לדרגה גבוהה יותר:

הרב גינזבורג: כתוב בקבלה שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל, משה לפעמים מיוחס לחכמה – "ונחנו [כח] מה"; לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה" (בגימטריא דעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"); ולפעמים, כמו פה, הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא".

כל חלקי השכל נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות אלף, הוא הפלא, השכל הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה, ולכן פותחת באות ב.

השפעת ה-א לתוך השכל נקראת "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", וזהו הצירוף הישר אב.

אבל כאשר הצירוף בא בסדר הפוך – בא – ענינו שכל (ב) שבא אל הלמעלה מן השכל (א), מהחכמה אל הכתר. כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו "בא", הוא מזמין אותו לעלות מן השכל אל הלמעלה מן השכל.

פרעה היה כתר דקלי' ומשה רבינו שהיה בדרגה פחותה (באילן של הקדושה) פחד לעמוד מולו, לכן הקב"ה מזמין אותו לעלות לכתר דקדושה ואז יוכל להתמודד מול הכתר דקליפה.

גם הגאולה תלויה בזה:

הפרשה של 'משכו וקחו לכם' מתחילה במילים "החדש הזה לכם" שהם בגימטריא 424, וזו גם הגימטריא של המלים "משיח בן דוד".

בספרי המקובלים ('ילקוט ראובני' ו'פני דוד' על הפסוק. 'קהלת יעקב' ערך 'כדת') מוצאים אנו בנושא זה חידוש, והוא שקיים שם קדוש הנקרא "כדת" (=424), שיש לו כח וסגולה מיוחדת להציל מן המזיקים, ושם זה עתיד להיות "חקוק על מצחו של משיח בן דוד". המקובלים מסבירים, כי זו הכוונה העמוקה במה שאנו מבקשים ב'סליחות': "עשה למען דתך" (המלה "דתך" מורכבת מאותן האותיות של המלה "כדת") – על בוא "משיח בן דוד" שעל מצחו יהיה כתוב שם זה.

גם הגאולה העתידה תלויה באמון של 'משכו וקחו לכם'!

---

[1] עד כאן מהרב אשר סבג.

פרשת וירא - צפון זה טוב או רע?

צפון זה טוב או רע?

בראשית (כב,ט): "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ".

שבת (פט:): "א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מ''ד (ישעיה סג,טז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעתיד לבא יאמר לו הקב''ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד,כב) בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ''ה דלילותא פשו להו כ''ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת''ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב''ה ומחוי להו יצחק הקב''ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיה סג,טז) אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

יצחק? מידת הדין? זה מי שיציל אותנו?!?

מידת הדין מקבילה לצד צפון.

צפון זה טוב או לא טוב?

צפון זה טוב:

תהלים (לא,כ-כא): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת".

רמח"ל (דרוש בסעודת ליל טו"ב בשבט ה' תצ"ג): "ואור תורתך הצפון, שנאמר בו 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' וגו'".

תהלים (מח,ג): "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב".

רש"י: "משוש כל הארץ - ומה היא משוש ירכתי צפון... ירך המזבח צפונה ששם שוחטין חטאות ואשמות ומי שהיה עצב על עבירות שבידו מביא חטאות ואשמות ומתכפר לו והוא יוצא משם שמח, ועל ידי הקרבנות טובה באה".

יבמות (עא:): "ובמדבר מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא: משום חולשא דאורחא; ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית".

גיטין (לא:): "אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת".

רש"י: "נוחה היא לא חמה ולא צוננת וממתקת את שאר הרוחות".

ברכות (ג:): "דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר".

רמח"ל (תיקונים חדשים - תיקונא חמש ועשרין): "... כדין יהיה ה' אחד בק"ש דשחרית. ושמו אחד בק"ש דערבית. וישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז כג) בתרין משיחין, דאתמר בהו והיו לאחדים בידיך (יחזקאל לז יז) חד מסטרא דקב"ה וחד מסטרא דשכינתא. דכמה אגרין טבין אינון דאתגניזו לאתיהבא לזמנא דאתי, הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ). בג"כ זמנא דפורקנא זמנא דחדותא איהו, לנטלא ישראל כמה אגר טב דאתגניז להו. בג"כ הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו (ישעיה מ י). מתל לחד דפלח בכל יומא כמה פולחנין טבין דצריך להו כמה אגרין, ובסופא דיומא נטל כל אגריה בחדותא סגי. הכי ישראל, בגלותא עבדין וכנשין כמה עובדין טבין, ואגרא דכלהו יטלון לבתר בפורקנא...".

צפון זה רע (צפון קוריאה = צפון + קו + רעה?):

ירמיהו (א,יד): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".

סוכה (נב.): "יואל קראו צפוני, שנאמר (יואל ב) ואת הצפוני ארחיק מעליכם. תנו רבנן: ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם.

פרקי דר"א (ג'): "...רוח פנת צפון משם החשך יצא לעולם. רוח צפון בראו ולא גמרו, שאמר כל מי שהוא אומר שהוא אלוק, יבא ויגמור את הפנה הזאת וידעו שהוא אלוק, ושם הוא מדור למזיקין ולזוועות והרוחות והשדים והברקים והרעמים, ומשם רעה יוצאה לעולם, שנ' מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ".

זוהר חדש (שה"ש א:): "ב' איהי ביתא דכל עלמא מסחרא לתלת סטרין.. ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני דאיהו מדורא בישא דתמן שרת רעה דכל עלמא.. כד"א מצפון תפתח הרעה".

אז צפון זה טוב או רע? - תלוי למי:

פרי צדיק (קדושת שבת א'): "...כל מה שברא הקדוש ברוך הוא צריך תיקון כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יא,ו) בענין המילה.. וזהו צד צפון הפתוח.. ושם משכן הבחירה, ולעושי הרע מצפון תפתח הרעה וגו' ולבוחרים בטוב מצפון זהב יאתה. והוא האוצר של יראת שמים שאין לו להקב"ה בעולמו אלא זה בלבד. שזה אינו בגזירה רק תלוי בבחירת אדם".

זוהר (שלח קעג:): "מה רב טובך וגו', פעלת לחוסים בך דא הוא פעולתו, נגד בני אדם מהו אלא נגד עכו"ם, אשר צפנת ליראיך, מהו אשר צפנת, וכי מאן יגזול ויטול מן ידוי מה דהוא בעי למיהב דכתיב צפנת? אלא פוק וחמי עובדין דרחמנו דעבד קב"ה במה דאיהו מחי, ביה יהיב אסוותא, במה מחי בשמאלא, בימינא קריב ובשמאלא מחי, במה דמחי ביה יהיב אסוותא לעולם כתיב מצפון תפתח הרעה, ובצפון מחי, דמתמן נפקי כל דינין וכל גזירין, קשיין, וביה שרי כל אגר טב וכל טיבו דזמין קב"ה למיהב לישראל, לזמנא דאתי, קרי קב"ה לצפון ויימא ליה בך יהבית כל טיבו וכל אגר טוב לבני דסבלו כמה בישין בהאי עלמא על קדושת שמי, הב אגרין טבין דיהבית בך, הדא הוא דכתיב (ישעיה מג) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי וגו'".

רמ"ק (פרדס רמונים שער כג פרק יח): "צפון הוא הגבורה בכל מקום ולכן מצפון תפתח הרעה (ירמיה א יד) כי משם נמשך מדת הרעה בעולם רצועה להלקות החייבים. ושם גמול טוב לצדיקים דכתיב (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולכן פעמים שם זה לרעה פעמים לטובה. ובזוהר פר' במדבר (דף קך) משמע שהוא בבינה והכל דבר אחד".

אוהב ישראל ("אלה תולדות יצחק בן אברהם"): "...מדתו היתה הפחד וגבורה החזקה, אבל באמת תולדותיו של יצחק ושורשו הם חסדים גדולים אך שאורות החסדים הללו המה גנוזים ומכוסים ונעלמים במדה זו השמאלית. וההתגלות ממדה זו הוא רק דינין וגבורות וזשה"כ (תהלים לא,כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ר"ל במדת יראה שהיא בחי' צפון לצד שמאל במדה זו עצמה צפון וגנוז וטמון רב טוב וחסד.

ובזה תבין מה שאנו רואין שהזהב הוא חשוב בעולם יותר מכסף הגם שהכסף הוא בחי' חסד. וגוונו מורה לזה שהוא לבן, וזהב שהוא בחי' דין נוטה לאדמומית אע"כ וודאי שבתוך בחי' הזהב נעלם וגנוז חסדים טובים ויקרים ונפלאים ואורות גדולים, אך חיצונית הזהב הם בחי' הסיגים הנקרא היתוכא דדהבא.

והנה כעת אנחנו בגלות ואין בנו כח לינק ממדה זו ולהמשיך השפע מהאורות והחסדים טובים הצפונים וגנוזים בה מחמת שכעת הוא שליטת החיצונים והתפשטות מדת השמאלית גוברת בעולם ח"ו ולכן צריכין אנחנו להמשיך החיות ושפע הקודש רק מן הימין הפשוט ומחסדי אברהם המגולים עד ביאת משיח צדקינו בב"א[1], ואז יסלק הבורא ית' כל החיצוניות והקליפות מכל העולמות ונגלה כבוד הש"י ויתגלו פנימיות האורות מכל המדות ויתגבר ויתנוצץ האור בעולם וימתקו כל הדינין והגבורות ויתאחדו כל המדות...".

משיח וצפון:

במדבר רבה (נשא יג'): "לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון יבא ויבנה את בהמ"ק שהוא נתון בדרום כד"א (ישעיה מא) העירותי מצפון ויאת וגו'".

שפת אמת (וישב תרנ"ז): "אמרו חז"ל ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. פי' ביקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו בבחי' מדת הדין להיות נתקן גם מדת הדין שנפרץ ע"י עשו.. אכן זה יהי' מתוקן ע"י משיח בן דוד שנקרא על שם זה פרץ לתקן הפרצה מצד צפון".

עובדיה (א,ו): "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו".

שפת אמת (וארא תרמ"ג): "הד' גליות.. כד' רוחות.. קבץ נדחינו מד' כנפות הארץ. ומסתמא גלות זה האחרון הוא רוח צפון".

הרחבות:

רמח"ל (אדיר במרום ח"א עמ' רלה' - בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא): "...האמת הוא אעפ"י שהגלגלים והכוכבים הם דברים גשמיים, הנה בתוכם מתלבשין פנימיות מהשרשים, בסוד הספירות של העשיה. וכל הדברים שתמצא שאומרים רז"ל בענין השמש ושאר הכוכבים, שאינן עומדים לפי הנראה לעינינו, מדבר הכל בזה הפנימיות שלהם, שבהם עיקר ההנהגה. ומי שאינו יודע דרכי החכמה אינו יכול להשיג אלא חיצוניות הדברים הנראה לפי הגשמיות. אבל העיקר הוא בפנימיות ההולך לפי דרכי ההנהגה הפנימית... ועל כל הדברים האלה אמר רשב"י (זח"ג י:), לאו למפלגי תחומין אתמסר. כי הם אינם רואים אלא דרכי החיצוניות, ומפנימיות שהוא העיקר אינם יודעים כלום. והנה על זה סדרו בעלי התפלה, ובוקע חלוני רקיע, שהם החלונות שאמרנו, שמשם יוצא פנימיות השמש, הנקרא באמת בשם שמש וחמה. ועל זה כתוב, והוא כחתן יוצא מחופתו וכו' (תהלים יט,ו). והנה בגלגל עצמו יש פנימיות וחיצוניות, ועיקר מה שידברו בו רז"ל יהיה בפנימיות שלו, שזהו ידיעות התורה המקפת כל החכמות. אך הכל בסוד הפנימיות, ולא בסוד החיצוניות שאינה שייך אליה, והבן היטב זה הדבר. כי החיצוניות אין יש בתורה, אלא ענין המצות והעבודה זהו לבד נקרא תורה, ומה שהוא חוץ מזה אינו תורה. אך הפנימיות אדרבא, הוא הכל תורה, כי התורה כוללת כל הדברים בסוד פנימיות, וכוללת העבודה בסוד החיצוניות. והחכמה אשר לאומות העולם, אינה אלא חלק החיצוניות שלא נכלל בתורה.

והנה רז"ל אמרו, שצד צפון הוא פרוץ (ב"ב כה ב). והסוד, כי למעלה הגבורה היא שלא נתקנה לגמרי. והוא מה שאמרנו למעלה, שאין התיקון נשלם, ונשאר כן הקלקול עד לתיקון העתיד. וכנגד זה למטה בצפון יש מדור לשדים ומקום השראה לקליפות, ומטעם זה הוא פרוץ. והוא כי הגלגל [נ"א, בגלגל] הסובב את העולם, לכל הצדדים האחרים יש זה הפנימיות המתלבש בגלגל החיצון המשפיע על הארץ. אך בצד צפון אין הכח הזה מתפשט, כי לא יגיע ממנו אל חלק הארץ שתחתיו השפעה חזקה כשאר הצדדים, יען החלק ההוא אינו אלא מדור לס"א.

והשמש גם כן לא ילך שם, היינו השמש הפנימי גם כי החיצון הולך. ואז נמצא שלא יגיע אל צפון אלא כמו רשימו מן השמש פנימי לבד, והוא אותו החלק הראוי להם, לא יותר. והנה על זה אמרו, (שם) עולם לאכסדרה הוא דומה, שהרי צד הצפוני פרוץ כנ"ל, וכשהשמש הפנימי מגיע לקרן מערבית צפונית הוא מסתלק. ועם כל זה מלוה את השמש החיצוני בסיבוב שלו, אלא שאינו מתלבש בו, כי אם מאיר מרחוק. עד שיחזור לנקודת מזרח, וחוזר ומתלבש בו...

דע כי מיד שמשלים השמש לפעול פעולותיו, הנה הס"א יש לה רשות להתפשט בעולם. ואז צריך שהשמש יחזור להתפשט בגבורה תקיפא ו' שעות אחרות להחליש כח הס"א, ולקיים כל מה שנעשה בו' שעות הראשונות. ובאמת פעולה זו צריך שתהיה בדין חזק, והוא הדין של יצחק, שכתוב בו, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד, סג), שכחו יפה להכניע הס"א. וכל מה שהוא יורד למטה מתגבר בדין יותר, כי הוא מחליש מדריגות של הס"א הקשות ביותר. ותבין כי הפעולות הנעשית ברחל בשחרית, ודאי מה שנעשה היה עשוי אף בלא זה, דהיינו שאפילו היה השמש מסתלק מיד, הפעולות לא היו מתבטלות, אלא כח המשרתים לא היה עומד. כי בהתגבר עליהם דין חזק של לילה הנותן שליטה לס"א, היתה מתחזקת הרבה ומבלבלת כל השפעתם ושליטתם. לכן רצה המאציל שיעמוד השמש עוד ו' שעות אחרות. וכן למעלה יתגלה ז"א עוד ו' שעות אלה, ששם הס"א נחלשת, ואז.המשרתים יכולין להתחזק בפעולתם. וגם אם יחשיך עליהם מעט מעט אינו כלום, כי כבר יש ההדרגה וכח הדין הקדוש המחליש את הס"א. וכשיגיע לילה אז כבר היה למשרתים זה הכח הצריך, שלא תזיק עליהם הס"א כלל.

והבן היטב זה הענין, כי הוא סוד, וישב יצחק ויחפור את בארות המים וכו' (בראשית כו, יח). והוא כי אברהם הוא חסד והוא השולט בשחרית, ובסודו נתקנת הנוקבא רחל. אך בהסתלקו, כל אלו התקונים אינם מתקיימין, כי אי אפשר למשרתים לפעול בהם. וזה סוד, וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים (שם טו). ולכן צריך שתתגלה הגבורה, שכחה יותר חזק להכניע הס"א. והגבורה תקיים בכח, כל תיקוני החסד. ואז תכנע הס"א הכנעה לעולם, שלא תשוב להתחזק עוד. וזהו ממש סוד תפלת שחרית ותפלת מנחה שתיקן אברהם ויצחק. כי אין תפלת המנחה אלא קיום תפלת שחרית לצורך המשרתים...

והבן היטב זה הדבר, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו. והוא סוד, עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו (תהלים קמה, טו). והוא סוד, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר (בראשית כט, ג). כי גם כי הנוקבא היא הבאר להשפיע, אינה תמיד בבחינה זו, כי יתגבר שם בחינת הסיתום שאינו מניח ההשפעה, עד שיהיו נאספים כל המקבלים לקבל, כי השורש נשלם בהם, ואז מהפכים זה האבן שהוא הסותם. ובאמת מהפכים אותה, והוא סוד, ההופכי הצור אגם מים (תהלים קיד,ח). כי שם ב"ן הוא זה שלפעמים הוא סותם, וכשנתקנת אז הוא עצמו נהפך להיות משפיע...

והוא סוד גדול, כי הלא כל כח התיקון הוא, שהלב הזה בכל בחינותיו בין ימין ובין שמאל, יהיה מתדבק בשם הוי"ה דהיינו הז"א ונכלל בו, ואז אין שליטה לס"א כלל ונכפית תחת הקדושה. כי הלא ב' הבתים שניהם צריכים לבריאה, וזה סוד, בכל לבבך, בשני יצריך (ברכות נד.). אלא כשהאדם מטה עצמו לצד הס"א, נקרא שהנחש מושך הלב אליו, כי ממשיך הצד השמאלי שבו לצדו, ואז האדם נטמא תחת ידי הס"א. והנה כן גורם למעלה, שהנחש יתאחז בבית השמאלי. והוא סוד, משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא, המוזכר בזוהר פרשת בראשית דף נ"ג. כי סדר הענין הוא זה, הס"א יוצאת מן הגבורות.

ואם הגבורות נוטות לצדה, זהו הקלקול. ואם פונות למעלה אל הזכר להתמתק בו, זהו התיקון, והבן היטב. ותיקון לזה הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ואז ניתן הלב להקב"ה...

והנה צריך שתדע גם כן כי סוד הלב בב' בתים שלו, הוא סוד השמש ממש, שבחינה זו היא הנהגת עכשיו. וסודו כי ל"ב בסוד העשירית הוא גי' ש"ך, ושני פעמים ש"ך הם שני בתי ליבא, שניהם גי' שמ"ש. ומצד הש"ך השמאלי מתדבקת הס"א בסוד חמה בישא. והוא סוד עבודת השמש שהס"מ רוצה בה, להמשיך בחינת הש"ך השמאלי אליו...

וזה כי כבר שמעת, איך אחר חצות השמש הולך עוד ו' שעות להתיש כח הקליפה. וזהו סוד הרצון של ז"א המתעורר בכח דיניו להכניע הס"א. והוא סוד אמצע הרצון, שבהיות המאציל ית"ש רוצה הדברים לפי מציאות הנהגת הבחירה, זהו הגבול המתקיים בכל הנבראים, כי הכל הוא מפני רצונו, ואז אין ס"א שולטת. וזהו ממש כח השמ"ש בב' הש"ך, כי אז נוטל הקב"ה שני הש"ך בכחו, ואין הס"א עוברת גבולה כלל. ונמצא שבעלות המנחה הוא סוד כח חיזוק הדין הקדוש להתיש הס"א ובסוד זה ממש נעשה הזווג הזה של לאה, בכח היות רחל אב"א בכל קומת הז"א...

ונמצא שבכל יום נעשה זה הענין, כי השכינה בסוד הל"ב השמאלי שלה היא אב"א, והשמש יורד למערב לתקן זה הענין. ולכן יצחק שהוא סוד הגבורה המתפשטת לעשות זה, תיקן תפלת המנחה. כי התפלה עושה תיקון גדול בזמן ההוא, להיות הולכת ממש אל הלב, שהוא הצריך ליתקן אז...".

רמח"ל (משכני עליון - הקדמה - שחיטת קדשי קדשים בצפון): "ושחיטת קדשי הקדשים בצפון. כי כל עניני הקרבן בגבורה הם נמשכים, שהיא העולה ולא יורדת. וגם בזה נשבר כוח שרש הקצף והמשחית".

רמח"ל (משכני עליון - הקדמה - לשכת המלבוש): "ואל שער המזרחי נמצאת לשכה אחרת, פניה כלפי הצפון, משם לובשים הכהנים את בגדיהם. ואודיעך בזה סוד גדול בענין בגדי הכהונה. כי כולם פשתים, והוא גבורה, אבל הם לבנים, וזה מורה על הרחמים, ואז ישאם עליו הכהן שהוא איש החסד, כמו ששמעת. ועתה אפרש לך זה הענין היטב. דע, כי חסד וגבורה הם חלוקים זה מזה, וכל אחד פונה לעברו ולא נתחברו, רק בבוא הג' שהוא המכריע ועשה שלום ביניהם; כי לקח מאורות הגבורה וחיברם אליו, ואז כבה מעט רוב שלהבותיה החזקות, וכבר נמסכה ברחמים. ואז חזר החסד ואספה אליו, ואז נשאר הכל ביחוד גדול ועצום וחיבור שלא נפרד. והענין הזה נעשה לבגדים האלה בזאת הלשכה, כי מאורות הגבורה מן הצפון יסעו, ובאו אל הלשכה הזאת אשר במזרח, ושם נמסכו ברחמים, ועשו בגדים נאים ולבנים להלביש את הכהן, והבן היטב".

רמח"ל (משכני עליון - הקדמה - ירושלים לדרומו של הר הבית): "ועתה אפרש לך סוד גדול מאד, בענין ד' רוחות הנמצאים להר הבית הזה. כי הנה כתוב (מ,ב), "ועליו כמבנה עיר מנגב". ונמצא, שהעיר הוא בדרום והמקדש - בצפון, והסוד עמוק, והבן מאד. כי המלכות בקו הגבורה היא עומדת, והתפארת - רחמים, ושני הקצוות האלה הם הצריכים להתחבר לצורך ההנהגה; וזהו עיקר הזיווג והחיבור, הימין עם השמאל. על כן במקום החיבור הזה צריך [] כל אחד הימין והשמאל. כי כאשר יתחבר השמאל במקום ההוא עם הימין, אז יתמתק בו, ושאר כל מדריגותיו וענפיו נמתקו בימין הזה, ונמצאו ממוסכים ברחמים. על כן המקדש שהוא מקום החיבור הזה הוא לצפון, והעיר לדרום; כי אחרי התמתק זה הצפון בימין יצאה העיר כך, והבן מאד".

וכן בר' נתן (ליקוטי הלכות הלכות ראש השנה הלכה ד ז-י). שם משמואל (חלק המועדים - ראש השנה שנת תרע"ד).

---

[1] אז כעת כשאנחנו כבר בתהליך ארוך שנים של יציאה מהגלות, אולי אפשר כבר להתחיל למתק את הדינים וליהנות מהטוב הצפון לצדיקים.

"מצפון תפתח הרעה" – הפסוק הזה מתאים מאוד להר הבית, שכן כיבוש עיר דוד מכל כיוון מלבד צפון הוא כמעט בלתי אפשרי. אפשר לראות שצבא אשר יבוא מצפון יוכל "לגלוש" אל תוך העיר ללא הגנה טבעית במקום. וכך באמת כבשו כל הצבאות בהסטוריה את הר הבית.

מעניין שכתוב שהמשיח בגאולה יבוא ממזרח (מלבי"ם על ישעיה מא,ב), הצבא היחיד שכבש את הר הבית ממזרח היו הצנחנים במלחמת ששת הימים.

רואים שהצפון התחיל להתמתק ב"ה.

מלאכים כבני אדם (על הרב קוק עמ' 443): "משלחת הרבנים הגיעה לזכרון יעקב ביום החמישי. כמובן שהרב נתבקש להשאר שם גם בשבת ולדרוש. בעת ״סעודה שלישית״ דיבר הרב ובסיום דבריו אמר: ״הגמרא אומרת (ברכות נ:) שמוהלים כוס יין של ׳ברכת המזון׳ במים. מכן נמשך מנהגנו גם לגבי ׳קידוש׳. ברם, לגבי כוס של ׳הבדלה׳ במוצאי-שבת, כתב בשער הכוונות בשם האר״י שאין למהול את היין במים כלל. ׳המבדיל בין קודש לחול׳ צריך להיות באופן ברור, חד וחריף ולא במטושטש. אולם הפעם, כיוון שאנחנו פועלים עתה להשפעת הקודש בחול, לחיזוק הקשר שבין הישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה נצרף גם טיפת מים ביין של ה׳הבדלה׳״.

לאחר תפילת ערבית במוצאי-שבת, הבדיל הרב ר׳ יוסף חיים זוננפלד, וכשקיים מצווה, קיימה ביראת שמים גדולה ובחרדת קודש בכל עצמותיו, והפעם הוסיף מים לכוס של ה׳הבדלה׳, ״אם הרב של יפו פסק כן — אזי כך היא ההלכה״.

אולי עכשיו באמת אפשר להוריד קצת את ההבדלה בהתאם לתהליך של קידוש החומר.

ט"ו בשבט - נקמה

ט"ו בשבט - נקמה

על ארץ ישראל נאמר: "ארץ חמדה טובה ורחבה".

שרש החמדה מתחיל מט"ו בשבט, שרש העצים:

פעם ראשונה שמופיע שרש חמד בתורה הוא ב"וַיַּצְמַח ה' אלקים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל".

יש לצמחים תאוה (חמדה):

מדרש רבה (במדבר פרשה ג פסקה א) "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות, אמר להם דקלי (מומחה בצמחים) תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות".

"כל עץ נחמד למראה" צומח מ"ארץ חמדה טובה ורחבה", ארצנו הקדושה.

על ארץ ישראל נאמר: "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני שלש פעמים בשנה".

על המשיח נאמר: "אי מן מתיא כגון דניאל איש חמודות".

רש"י לומד ש"חמודות" זה לשון תאוה – "עשו איש חמודות" שחמד את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו חמד אותם מאדם הראשון.

ראינו שהחמדה והתאוה קשורות לעצים, לארץ ישראל, ולמשיח.

אם לא משתמשים בחמדה ובתאוה שצומחים בארץ ישראל בצורה מתוקנת זה מופיע בצורה משובשת בתאוות זרות.

מהי החמדה והתאוה המתוקנות?

ישעיהו (כו,ח): "אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה' קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ".

רש"י: "'אף אורח משפטיך ה' קוינוך' - כאשר צפינו לקיבול הטובה מאתך אף כך קוינו להראותנו אורח משפטי נקמתיך ברשעים, 'לשמך ולזכרך תאות נפש' - אותה נפשנו לראות שם שיצא לך מאז לעשות נקמה בצריך".

רש"י אומר שכל הפסוק מדבר על התקוה ותאוה לנקמה[1].

העצים יודעים גם לנקום!

מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב) כל האילנות להנאתן של בריות נבראו - "מעשה בא' שבצר את כרמו ולן בתוכו ובאת הרוח ופגעתו"!

בגלל חינוך מסולף של אלפי שנים בגלות ותפישות נוצריות, אנחנו חושבים שנקמה היא תכונה שלילית שצריך להתגבר עליה.

אכן, קנאה הינה בדרך כלל מידה מגונה עד מאוד: וכבר אמרו חכמים: 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם'.

אבל יש להבדיל הבדלה נחרצת בין קנאה ב…, שהיא פסולה בתכלית, לבין קנאה ל…, העשויה לנבוע מרוח טהרה.

קנאה לדבר יקר ואמיתי, כגון קנאה לעם ולארץ, לבית ולמשפחה, לתורה ולאמונה, מקורה אינו בתשוקה אגוצנטרית, המעמידה עצמה כנגד זולתה, כמו הקנאה הפסולה. אלא באהבה טהורה, הזועקת בכאב למראה הפגיעה בדבר האהוב.

הבה נאזין לצליל הקנאה הטהור, המהדהד בנשגב שבפסוקי שיר השירים (ח,ו):

"שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך.

כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה

רשפיה רשפי אש שלהבתיה".

בפסוק זה אנו מגלים, כי יש קנאה קשה כשאול, הנובעת מאהבה עזה כמוות, והיא עצמה מידה א-לוהית.

כלשון המדרש בשיר השירים רבה: 'עזה כמוות אהבה' – שהקב"ה אוהב את ישראל, שנאמר: 'אהבתי אתכם אמר ה' ' (מלאכי א'), ומתוך כך 'קשה כשאול קנאה' – שעתיד הקב"ה לקנא לציון, כמו שנאמר: 'קינאתי לציון קנאה גדולה' (זכריה ח').

הקנאה הפועמת בנו, דרך משל, שעה שעם ישראל מוכה ומושפל על ידי בני ניכר, הינה מידה נכונה, שראוי לטפחה ולבנותה בנפש פנימה, כמו את מידות החסד, הגבורה והיושר, שהדביקות בהן היא הליכה בדרכיו של מקום.

הרב קוק (אגרות ג', אגרת התע"א):

"הסובלנות, בזמן שהיא באה מתוך רכרוכיות הלב ורפיון הרוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול; והמקנאים הלו יהיו דווקא הדוגלים בשם הסובלנות.

עלינו להכיר ולדעת, כי סובלנות, הבאה לחסום את העמידה כנגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה, דומה לאותה סובלנות של איש, הרואה את כבוד ביתו ומשפחתו נתון למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה…".

כל שנה[2] עם התקרב שביעי של פסח ו/או שבת שירה, נאמרים דברים ואף מצוטטים מאמרי חז"ל, המוכיחים שאל לנו לשמוח במפלתן של רשעים.

הדבר חמור שבעתיים כי המסר המועבר דרכם הוא כי אל לנו לשמוח אם אנו חוזים במפלת אויבינו הקמים עלינו להורגנו ומתפוצצים ברחובותינו.

המסר הוא כי עלינו להיות עצובים על מותם של בני אדם גם אם הם רחוקים מלהיות חפים מפשע, ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, ואולי אף קוראים לנו להתאבל על "קדושת חייהם" שקופדה.

יצחק לאור (ערב רב מעיתון הארץ): "לכל אלה שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".

אם מעיינים בדברי חז"ל במקור ולא בציטוטים מסולפים, מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי!

להלן הציטוטים השכיחים ביותר:

גמרא (סנהדרין לט:): "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב {שמות י"ד} "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" – באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אמר להן הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?".

ומכאן משתמע כי אין לשמוח על מפלת הרשעים, ולא היא. אין במאמר איסור לשמוח אלא הצגת עובדה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים והמשך המאמר מוכיח: אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש". והתלמוד אף מוכיח זאת מפסוקים (שם).

יתר על כן, מאמר זה, מופיע בשלמותו בילקוט שמעוני, (שמות טו המשך סימן רמא), ושם משתמע כי "מעשה ידי" אינן המצרים, כפי שניתן היה לחשוב, אלא בני ישראל דווקא:

"בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה ולא הניחן שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואומר "וקרא זה אל זה". למי היו דומין למלך שנשבה לו בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביא אותו ובאו הבריות לומר לו הימנון אמר להם לשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי כך ישראל היו נתונין בצרה בים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם אמר להם הקב"ה בני נתונין בצרה ואתם מקלסין אותי?!...".

כאן מתברר כי הקב"ה לא הניח למלאכים לומר שירה כי מעשה ידיו (=בני ישראל טובעים – עומדים לטבוע) ואין זה הרגע המתאים לומר שירה.

משלי (כד,יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".

אולם ציטוט אומלל זה מופרך מיסודו לאור דברי חז"ל.

גמרא (מגילה טז.): "אמר ליה (=המן למרדכי) סק (=עלה על הסוס) ורכב אמר ליה (=מרדכי להמן) לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (=אינני יכול שכוחי חלש מימי התענית) גחין וסליק (=התכופף המן ועלה עליו מרדכי). כי סליק בעט ביה (=כשעלה מרדכי בעט בהמן!). אמר ליה (=המן למרדכי) לא כתיב לכו {משלי כ"ד} "בנפל אויבך אל תשמח?!" אמר ליה (=מרדכי להמן) הני מילי בישראל (=דברים אלו הם לגבי היהודים, אם אויבך היהודי נופל אל תשמח) אבל בדידכו (=אבל לגביכם הגויים הרשעים) כתיב {דברים ל"ג} "ואתה על במותימו תדרוך".

איך יכולים עד כדי כך לסרס את דברי חז"ל, תוך התעלמות מפסוק אחר במשלי (יא,י) "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"!

הגמרא בעצמה (ברכות יב.) אומר כי זו חובה לשמוח על מפלת הרשעים וזה אף נפסק להלכה: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהלים צ"ב} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

"אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" אלה הן תחילת שתי הברכות שלאחר קריאת שמע. ומה נאמר בהן?

ב"אמת ויציב": "כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵ-ל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת. לְמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".

וב"אמת ואמונה": "הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם. וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ:וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה...".

יוצא שההלכה מחייבת לשמוח.

בפסוקי דזמרא אנו אומרים את דברי דוד המלך בתהילים: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ".

דמים רבים שפכת לפני:

ילקוט שמעוני (שמואל ב,ז סימן קמה):

"האתה תבנה לי בית, וכתיב: לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר ר' יהודה בר' אלעאי:

אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים.

דבר אחר:

חייך, הם לפני כקורבנות דכתיב: כי דמים רבים שפכת לפני ואין לפני אלא קורבן, שנאמר: ושחט את בן הבקר לפני ה'.

אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?

אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.

אמרו לו: והרי יפה?

א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: באהל בת ציון שפך כאש חמתו".

יש רבנים שנח להם לעצור את המדרש במשפט ׳דמים רבים שפכת לפני׳ ולסלף את כולו.

הדמים הרבים הם יתרון של דוד המלך. לא חיסרון. הרי הם כקרבנות לפני ה׳.

דווקא בגלל המסירות נפש שלו להרוג את אויבי ישראל וה׳ הוא לא יכל לבנות את בית המקדש. כדי שה׳ יכלה חמתו על עצים ואבנים ולא על עמו ח״ו.

חשוב מאוד לסגל את ההשקפה היהודית של התורה הקדושה כנגד כל העיוות בתקשורת ובעולם המערבי!!!

חשוב מאוד לנצל את ט"ו בשבט גם על התפילות שנזכה לראות את "נקמת דם עבדיך השפוך".

תפילות מהרמח"ל על הנקמה (מהספר תקט"ו תפילות):

תפילה מ"ט (אותיות ד"נ דאדנ"י הם הדורשים דין מלפניו ית' על או"ה מפני דמם של ישראל ששפכו. וכל עוד דין זה לא נעשה, אותיות א"י דאדנ"י מסתלקים והיכ"ל אינו עומד בקיומו):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי בך נא' ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון, שעד שלא נטלת נקמה מאומות העולם בעבור דמים ששפכו מישראל אין שם הקדוש יהו"ה ב"ה שוכן בהיכלו שהוא אדנ"י, שהרי קול דמי בניך צועקים אליך מן האדמה, כגון הבל שנאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, וזה דן דאדני שהוא שואל דין מלפניך בעבורם, ואי מסתלק ממנו, וזה אי הבל אחיך, ולכן היכל אינו עומד בקיומו, ובשעה שתנקם מהם מיד שם זה יעמוד בתיקונו כראוי, ובו וה' בהיכל קדשו, וה' שוכן בציון ודאי, הרי בניך מקוים לך, בעבור דמם שנשפך לא תהיה מתרחק מהם אפילו שיש בם חטאים, אלא ענני באמת ישעך, שאתה אל מלך נאמן ומקיים אמונתו לישני עפר, שהם כמה הרוגים שנהרגו על קדושת שמך, ובהם ידין בגוים מלא גויות וכו', לישועתך קויתי ה'".

תפילה קמ"ד ("כי עליך הורגנו כל היום" היינו באלף החמישי שנגזר בו גלות על ישראל, "נחשבנו כצאן טבחה" זהו באלף הששי, שאעפ"י שכבר תמה גזירת הגלות, עדיין נחשבנו כצאן טבחה):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי כתבת בתורתך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והרי הרשעים שחטו אבות ובנים צדיקים וחסידים ביום אחד בכמה אכזריות, ולא עוד אלא ששחטו בנים בחיק אמותם, העל אלה תתאפק ה' והרי זמן שתמלא סאתם לבטל להעביר השקר, שהרי השקר הוא הוא הגורם כל ערבוב שהדברים אינם עומדים כראוי, ובערבוב כמה דמים נתערבו זה בזה שלא היה ראוי להתערב, כגון דמי אבות ובנים, דמי חסידים וחסידות, דמי בחורים ובחורות, דמי חתנים וכלות, דמי זקנים וזקנות, דמי חזנים ותלמידיהם, ארץ אל תכסי דמם, אלא תגלה לעינים העליונים לראות אותם, שיעלו כלם לגבוה שהרי הם עולות שכלה כליל שכן מסרו עצמם על יחוד שמך הקדוש להתיחד ביחוד, רבון כל העולמים כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, וזה הוא יום אלף החמשי, בו כל היום דוה מצד הוד, והרי היה ראוי לנו מנוחה באלף הששי מצד צדיק חי עולמים להנתן לנו חיים, והרי נחשבנו כצאן טבחה גם באלף הששי הזה, כצאן ודאי, כצאן, צדיק, נוהג כצאן יוסף, הן גוענו כלנו אבדנו האם תמנו לגוע, עורה למה תישן ה' הקיצה אל תזנח לנצח, תעורר נצחך, ובו נצח ישראל לא ישקר, שלזה מקוים ישראל עמך לאמתך, ומיד שזה יתגלה לא יהיו עוד קלקולים, אלא ואמת ה' לעולם, לעולם ודאי, גלה אמתך למקוים לך, גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם, ה' אל תאחר, לישועתך קויתי ה'".

תפילה צ"ה (תפלה מיוסדת על זכות האבות אברהם יצחק ויעקב):

"אל אחד יחיד ומיוחד הנה אבותינו אברהם יצחק ויעקב החזיקו בשלשלת דרכי אמונתך חסד דין ורחמים, והרי כל בניך יוצאי יריכם, (אם בלא ברכים התחזקו נא זכותו לפניך יהיה) [אם חסד אברהם יעלה לפניך] רחם על פליטת צאן ידיך, ואל תראה לעונם כי מרוב הדוחק והצרות אשר סבלו לא המירו את כבודך קיוו לגילוי אמתך, ואם זכות יצחק יעלה לפניך הלא מה יצדק אנוש עם אל ולפני גבורתך נתיצב אעפ"כ ראה ה' והביטה כמה הרעו לנו כל גויי הארץ, הלא אם תראה את בניך לנגדם צדיקים יהיו ותנקום את נקמתם מאת צורריהם וכל גבורתך תהיה על שונאיך וצדקתך לישרי לב, ואם צדקת ישראל אשר הקים את עדתך תראה, בזכותו תגלה אמתך בעולמך, שנא' בו כלה זרע אמת, ותקות בניך לא תהיה לרוח כי אתה אל אמת, לישועתך קויתי ה'".

תפילה קל"ח (תפלה לעורר קנאתו ית' נגד הגוים שמצליחים בשקר שלהם לשלוט בעולם. ולהודיע שכל שליטתם והצלחתם אינו אלא לחיי שעה):

"אל אחד יחיד ומיוחד אל קנא אתה, שנא' בך קנאתי לציון קנאה גדולה, והרי רשעים עתקו גם גברו חיל ואינם חושבים לקנאתך שנא' ערו ערו עד היסוד בה, ומדוע דרך רשעים צלחה ולא תשפוך חמתך עליהם, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, שיש להם כמה אלי שקר שהם רופאי אליל שנא' בהם רופאי אליל כלכם, שנא' בהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו, תאלמנה שפתי שקר, וישראל עמך שהם מאמינים בך שאתה אל אמת ונא' באמתך הצמיתם, יצמיתם ה' אלהינו, תגלה אמתך ויודע שאתה שומר אמת לעולם, שהם ישראל זרע אמת, והרשעים שהצליחו היו לחיי שעה, שהרי אין להם קיוי, שהרי הקיוי עולה עד א"ס ונקשרים למעלה, וא"ה אינם כן אלא התפרדו כל פועלי און, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך, קנא לשם קדשך, קנא לאדמת קדשך, והשב גמולם בראשם, לישועתך קויתי ה'".

אכי"ר!

---

[1] עד כאן מהרב גינזבורג.

[2] ניסן יואלי: הדברים שיובאו להלן לקוחים מתוך מאמריהם של רבותי הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל (שהיה רבה של שכונת אחוזה בחיפה) – אסופת מאמרים (עמ' כ והילך) והרב ד"ר אליהו רחמים זייני שליט"א (ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה) – ענייני פסח בהלכה ובהגות (עמ' 25 והילך).

פרשת מסעי - עיגול ריבוע וגאולה

עיגול ריבוע וגאולה

במדבר (לה,ה): "וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים".

הרב מלמד: קבעו חכמים שמקום שביתתו של האדם הוא מרובע, וכן תחום השבת שלו מרובע. היינו שאם אדם שבת בשדה ומקומו הוא ארבע אמות, אין מודדים את מקומו בעיגול שקוטרו ארבע אמות, אלא מקומו הוא ריבוע של ארבע אמות, באופן שהוא מרוויח את הזוויות. ואם שבת בישוב או עיר, למרות שצורתם עגולה, מכניסים אותם לתוך ריבוע או מלבן, באופן שהוא מרוויח את הזוויות (משנה עירובין נג,א).

לאחר מכן מודדים אלפיים אמה לארבע רוחות, ושוב יוצרים ריבוע או מלבן שהוא תחום השבת, וכך יוצא שעל ידי הריבוע הוא מרוויח פעם נוספת את הזוויות.

הלכה זו שמרבעים את העיר למדנו מהשטח שנתנו ללוויים מחוץ לעריהם, שנאמר (במדבר לה,ה): "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ".

הטעם הפשוט לריבוע התחום, מפני שקשה מאוד למדוד ולשרטט תחום עגול, כי כמעט בכל נקודה ונקודה יהיה צורך למדוד אלפיים אמה בנפרד. ולעומת זאת, כאשר רוצים לשרטט תחום מרובע, צריכים לבצע ארבע מדידות לארבע רוחות העולם, ואח"כ לשרטט קו ישר לכל רוח, וזה התחום.

לפי הזהר הקדוש גם העולם שלנו יצא מנקודה / עיגול של העולם העליון והתפשט עד שהקב"ה עצר אותו (שאמר לעולמו די).

העולם שלנו מקביל למרובע, יש לו 4 רוחות.

הכל בעולם מורכב מארבע (אותיות שם הויה, עולמות, דצח"מ, עסמ"ב, טנת"א, וכו').

אחרי שיש זוויות יש דרגות, בעיגול כולם שווים.

הקרן זווית זה השטח שהרווחת יותר מאשר השטח של העיגול.

אנחנו בעולם צריכים להפוך את העיגול למרובע שזה אומר בעצם לעבוד על הזוויות / הקרנות.

זה עיקר התפקיד שלנו בעולם הזוויות האלו - תורה מונחת בקרן זווית!

השל"ה הקדוש (תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה כד): והנה כשתשים עיגול בגו ריבוע, כמו שהעולם עשיה הוא בגו עולמות הרוחניים, נמצא הריבוע עודף עליו בארבע קרנות. ועל אלו הקרנות היו רומזים ההזאות בקרבן לה', כדתנן (תמיד לג:), בא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית. ועל אלו הקרנות הרמז 'גדע בחרי אף כל קרן ישראל', כי אף שהיו ביניהם בלי ספק איזה בעלי תשובה ובעלי מעשים, לא בערך 'ם' רק בערך 'ס', דהיינו מיראה. כמו שנאמר, השיב אחור ימינו מפני אויב, כי הקב"ה השיב לאחור ימינו הפתוחה לקבל שבים מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב, כלומר מיראה, ואז נגדעו הקרנות העודפות ברבוע על העיגול. וזהו סוד וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם (ישעיהו א,ח)".

האדם וחייו נעים במעגל, גם צורת איבריו מעגלית, וכך גם מופיעים רצונותיו ומחשבותיו.

העיגול רומז לאין סוף[1], שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן קשה לאדם להגשים את השאיפות שלו.

התיקון לכך נעשה על ידי הכנסת הרעיונות העגולים האין סופיים לתוך מסגרת מרובעת, שתסייע לו להגשים אותם.

זהו תחום שבת, שנועד לתת כלי לקליטת קדושת השבת וברכתה.

בהקדמת הזוה"ק (דף ה:) כתוב: "את שבתותי תשמרו" 'שבתותי - דא עגולא ורבוע דלגו'.

אומר ר' נחמן (לקו"מ חלק א' סימן נ"ט) שה'עיגול' הוא מתפשט והוא רומז על כלליות, והוא כנגד ספירת המלכות שהיא האמונה.

ה'ריבוע' הוא יותר מצומצם ויותר מפורט, והוא כנגד ה'זעיר אנפין' שנקרא 'משפט'.

שני העניינים הללו נמצאים בשבת, כי בליל שבת קודש אז עיקר קדושת שבת הוא מהמלכות והאמונה, וביום שבת קודש עיקר הקדושה נמשכת מהמדות - זעיר אנפין שרומז גם על התורה הקדושה.

התקרבות הנפש להשי"ת היא בחי' העיגול, אמונה.

אח"כ צריך לעלות לקדושה יותר גבוהה שלומד יותר בפרטיות מה רצון ה', ומסתכל בעצמו בכל דבר שיהיה כראוי לפי משפט התורה, והוא בחי' הריבוע, ושם מאיר אור המוחין (ארבע מיני מוחין – חכמה בינה ודעת המחולק לחסדים וגבורות) שהוא החכמה לגלות ולהאיר את רצון ה' בשלמות.

וזה פרוש (שבת ק"ד): 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים'. 'מ"ם', זה רבוע, ו'סמ"ך' זה עגולא. 'שבלוחות' הלב, כמו שכתוב (משלי ג): "כתבם על לוח לבך". 'בנס עומדין', 'בנס', זה בחינת שבת, בחינת (שמות ל"א): "אות היא לעולם".

עיקר יניקת העיגול בחינת 'ששת ימי החול', יונק מהריבוע בחינת 'יום השבת' - כי אין חיות הגוף אלא מהנשמה.

דהיינו שמה שאפשר לבטל יניקת הקליפה בששת ימי החול, דהיינו שלא תשלוט בזמן היגיעה הוא מכוח השבת.

האור החיים הקדוש אומר שהתנאי לכך ש"ששת ימים תעשה מלאכה" (שמות לה,ב), כלומר שששת הימים יצליחו במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות והמלאכה תעשה מאליה, הוא אם יתקיים "ביום השביעי יהיה לכם קדש", דהיינו שיקדשו את השבת.

התורה מצווה: "רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כז, א). המזבח חייב להיות רבוע.

הרש"ר הירש (שמות כז, אחרי פסוק ח) - הריבוע הוא סימן ההיכר של חירות האדם השולטת בעולם החומר. המסר לאדם הוא כך: יש לך חירות מוסרית, ואתה מסוגל לעצב את עצמך! יש לך את היכולת וכל התנאים לשלוט בכוחות גופך! אל תהיה כפוף ל"טבע" ותאמר – כך נולדתי, זהו הטבע שלי, ואין לי יכולת להשתנות ולהשתפר.

גם אם אדם חטא, נפל ומעד, הוא מסוגל לשנות הכל, באם יהיה חפץ בכך. לכן המזבח, המסמל יותר מכל את הקרבנות והקרבה לאלוקים, חייב להיות רבוע. שהרי הריבוע מסמל את יכולת האדם בעיצוב ושינוי עולם החומר.

הטבעת קידושין:

הרמ"א (ראשית הלכות קידושין): "נוהגים לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר" (ראש תיקון נ"ה, דף יט.).

הקאמרנא (זוהר חי בהקדמה לחלק א' ד.): "יש לתקן טבעת כתקנת מורי ורבי (ר' צבי הירש מזידיטשוב) מרובע מבחוץ ועגול מבפנים וכו' והוא לסימן טוב ולמזל טוב שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזו מזו בהתחברות ויחוד כשר וקדוש בקדושה ובטהרה".

ובהמשך כתב (בדף כ עמוד ד): "קבלתי ממורי דודי צבי הקדוש שהטבעת קדושין צריך שיהיה עגול מבפנים ומרובע מבחוץ בריבוע גמור כעין שני דלתין וכו', והעושה טבעת קדושין כזה מממון בעלה דוקא יהיה מובטח שלא תהיה אשתו עקרה כל ימיה".

עולם הזה באות ה' ועולם הבא באות י' וכן איש ואשה יש להם י' וה' (ונשאר אש. היחוד שבין בעל לאשתו מאחד את העולם הזה והעולם הבא).

הטבעת קידושין רומזת לריבוע בחינת 'יום השבת' שממנו מתקדשים כל ששת ימי המעשה הרומזים לעיגול.

עיגול אין בו הבחנה בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור, כי שווה הוא מכל צדדיו.

ריבוע יש בו מעלה ומטה ימין ושמאל פנים ואחור כנגד ו' הבחנות.

לכן עיקר מה שמתבטל האיסור של הקליפה, שרוצה את הקל והיפה הוא יום השבת, דהיינו בחינת 'התכלית' שעושה הבחן בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור.

אחד הבלבולים הקשים שיש ביהדות הוא הזנחה של ההלכה עקב אורות גבוהים של עבודת ה' ואז ישנם עיוותים קשים מאוד בהשקפת עולם ומגיעים לכל מיני כותרות על צדיקים גדולים עם עבירות חמורות...[2]

הפיתרון זו הכנסה של עבודת ה' ואורות גבוהים לתוך מסגרת ההלכה! לא לעבור על קוצו של י' של הלכה בשום פנים ואופן.

בפסוק שהתחלנו בו מופיע ד' פעמים 'אמה' = ברכות (ח:): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

אריז"ל (שער מאמרי רשב"י): "אמה בגי' שילוב הוי-ה אהי-ה", ומדובר כאן על ד' השילובים (יחוד כ"א בשער רוה"ק)[3].

הגמרא מדברת על הלכה והאריז"ל מפרש את זה על שמות קדושים ואורות גבוהים, רואים כאן שילוב של האורות הגבוהים בתוך פשט הגמרא שזו ההלכה.

היחוד של המרגלאן[4] יוצא אותה גי' של היחוד הזה והמרגלאן בעצמם הם השילוב של שבת וימות החול!

החיבור השלם בין הריבוע לעיגול יהיה בימות המשיח!

כותב התיקונ"ז (תיקון יג' דף כט: עם פירוש מתוק בדבש) על הפסוק הזה: "אז יהיה היחוד השלם בתכלית השלמות והגדלות שזה יהיה בביאת משיח אחר שיכלו ויתוקנו כל הברורין".

שני טעמים ייחודיים[5] מופיעים בתורה כולה רק בפסוק זה: ירח בן יומו[6] וקרני פרה, ומיד אחריהם מופיע תלשא.

הרב קוק (ריש מילין[7]): "ירח בן יומו, יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו, אמן".

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל מתרגמים 'ומדתם' = ותמשחון = משיח.

בפסוק מופיעות המילים "אלפים באמה" ד' פעמים, אבל הטעם 'ירח בן יומו' שמעיד על הגאולה נמצא רק ב'אלפים באמה' של צד מזרח:

במדבר רבה (פרשה ב ט-י): "... מנין סמכו תחומין מן התורה שנאמר (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה וגו'... וכן את מוצא כשאמר הקב"ה למשה שישרה ישראל דגלים אמר לו השרה אותם לכל רוח רחוק אלפים אמה... ברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות לעולם מזרח מערב צפון ודרום... אמר לו הקב"ה משה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה... ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ועליו זבולון שהוא בעל עשירות... את מוצא בכ"מ יהודה תחלה לחנייה... תחלה לנסעים... לקרבנות יהודה תחלה... למלחמה יהודה תחלה... וכשיבא המבשר יהודה מתבשר תחלה שנאמר (ישעיה נב) על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום...".

כל דבר שנתקדם מבחינה אישית וכללית בתיחום של העיגול בתוך הריבוע ככה נקדם את הגאולה.

---

[1] תענית (לא.) אמר ר' חלבו אמר עולא אמר ר' אליעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'... והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית. ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך, ואז הצדיקים תכלית ההשגה, כי השכינה באמצע והם סביב, והוא המחול והחולה, ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו...

[2] גם רבנים גדולים יכולים לפול באשת איש. כך כתוב בגמרא (סוטה ד:):

"אמר רבא כל הבא על אשת איש אפילו למד תורה דכתיב בה 'יקרה היא מפנינים' - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. היא תצודנו לדינה של גיהנם". לפי זה יכול להיות שאדם שלמד תורה כמו כהן גדול - נופל באשת איש.

רב אמר שאפילו אדם שלמד הרבה תורה והפיץ הרבה תורה בעולם יכול ליפול באשת איש. "אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב ביה 'הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי דבי רבי שילא אפילו אדם שהגיע לעומק התורה יכול ליפול באשת איש. "אפילו קיבל תורה כמשה רבינו דכתיב ביה 'מימינו אש דת למו' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי רבי יוחנן אפילו אדם שעסק הרבה בחסד יכול ליפול כך. "אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף וגו' לא ינקה מדינה של גיהנם".

[3] יאולדף ההיי וייווד ההיי. יאולדף ההיי ויאווד ההיי. יאולדף ההאא ויאווד ההאא. יאולדף הההה ויווד הההה.

[4] אריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א): "יום ראשון - אות א' של אהיה של מרגלא, ועמו שם הוי"ה בניקוד צבאות. יום שני - אות ה' של אהיה דמרגלא, ועמה הויה בניקוד אלהים. יום שלישי - אות י' דאהי"ה דמרגלא, ועמה מצפ"ץ בניקוד פתח חירק, ויוצא ממלת סמים מסמני הקטורת. יום רביעי - אות י' דיה"ו דמרגלא, ועמו שם מצפ"ץ (צ"ל אל), כולו קמץ, יוצא ממלת נטף דסמני הקטורת. יום חמישי אות ה' דיה"ו דמרגלא ויכוין לשם אלהים דמרגלא. יום שישי - אות ו' דיה"ו דמרגלא עצמה מצפ"ץ. ובשבת שם הויה במלוי יודין ע"ב קס"א, גי' רגל. והוא סוד אם תשיב משבת רגלך, ויכוין ג"כ למרגלא שלימה של ו' ימי החול, ונתוסף עליהם באמצע ה' אחרונה דאהיה, ועמו י"ה אדני. י"ה, הוא שביעי של שמות המרגלא, וחד סיכתא בהדייהו הוא שם אדני היינו הנוקבא, וב' מוחין דילה הם י"ה, כנודע כי דעתה קלה ואינה מוחין שלימין כמו הב', ונקראת כלה, כלולה מן המוחין, ומצירוף ב' שמות אלו דאזלין בהדה כאלו הם שם א', נפקין מאליו כתר דנוקבא, בסוד שבת מלכתא, מכח ה' אחרונה של שם אהיה שהוא כתר דידה".

[5] רמח"ל (קל"ח פתח לא'): "טעמים הם תיקונים הבאים להנהגה השלמה מצד החכמה". הריי"צ (ספר המאמרים תרצ"ו): "דהעיקר הוא הטעמים שהוא  התענוג הפנימי וא״א לבוא לידי גילוי כלל".

[6] בחומשים רבים שם הטעם הוא משום מה יֶרַח בן יומו, אך השם המקורי הוא יָרֵחַ בן יומו – היינו צורת ירח במולדו, מעין חצי עיגול שוכב. בעידן הדפוס השתמשו הדַפָּסים בטעם האתנחתא כשהוא הפוך, אך בכתבי היד צורת הטעם היא אכן חצי עיגול שוכב ותו לא.

[7] ראש מילין (נקרא: רֵיש מִילִין), הוא ספר במחשבת ישראל וקבלה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבו ישנן דרשות על "טנת"א" (טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות).

את הספר כתב הרב קוק בעת היותו רב בלונדון בתחילת שנת תרע"ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו - הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן להפצתם הרחבה (הרב פילבר).

ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסום לאחר מעשה, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו - אחריות שהוא לקח על עצמו עד יום מותו, בהתאם לצוואת הרב קוק.

הספר נחשב לאחד הספרים הקשים מכל כתבי הראי"ה, וקשה מאד להבינו ללא רקע מקדים רחב בתורת הקבלה.

הרב קוק: "ריש מילין זה עניין של צו (מן השמים)". באגרת לבנו מרן הרצי"ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב: "שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש... אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב... אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם" [אגרת תתצ'].

אמרו הראי"ה ותלמידיו כי החזקתו של הספר היא סגולה להצלה ולהצלחה, וכן הוא סגולה ליולדת לזכות ללידה קלה כשתשים אותו תחת הכרית [וראה בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' קמט סיפורים בענין זה]. וכך מספר ר' שמעון גליצנשטין, (מזכירו של הראי"ה בתקופת לונדון): "זוכרני כשיצא לאור הספר הרזי 'ראש מילין', בא אחד לבקש מהרב את ברכתו שיזכה בדינו שנאשם בו במשפט פלילי (שלפי כתב האשמה היה צריך לקבל חמש שנות מאסר ועונש כספי גדול). אחד שהיה שם באותו מעמד [הרצי"ה מסר שמרן הראי"ה הוא זה שאמר לנתבע שיחזיק ספר 'ריש מילין' בכיסו. 'משנת הרב', עמ' 31 ]. אמר לו שבתור סגולה רצוי מאוד שיחזיק אצלו ספר אחד מקדושי ישראל. האיש לקח למטרה זו את הספר 'ראש מילין'. כעבור איזה שעות בא הנאשם ובשורה בפיו שיצא זכאי, והוסיף, שהוא בטוח שניצל רק בזכות הספר הקדוש של הרב שהיה מונח בכיסו בכל משך זמן הילוך המשפט [הרב שלמה גליצנשטין, בספרו 'מזכיר הרב', עמ' יא].

גם הרב צבי יהודה, בנו של מרן הראי"ה, ייחס לספר חשיבות סגולית. ומתוך כך היה נושא עמו בכיס מעילו הפנימי כנגד ליבו את הספר הקדוש ['עיטורי כהנים' גיליון 60]. כמו כן, כאשר היה שולח תלמיד לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל, היה נוהג פעמים רבות לתת לו ספר 'ראש מילין' כסגולה [שם, אדר תשס"ו, וכן ב'עטורי כהנים' אלול תשנ"ח]. לכמה מתלמידיו שיצאו למקום מסויים שיש בו סכנה, נתן הרצי"ה את הספר במתנה, בתור סגולה לשמירה. והיו שלא נתן להם, אבל המליץ להם לשאת איתם ספר קדוש זה ['בדרך התורה הגואלת', עמ' ס'].