החמץ והמצה – הבטלה העמל המים והאש

 

ההבדל בין חמץ ומצה

בדרך כלל[1] רגילים לראות שההבדל בין החמץ והמצה הוא הזמן, שחמץ הוא בצק שעברו עליו יותר מי״ח רגעים, ומצה היא בצק שנאפתה במהירות, שלא עברו עליה יותר מח״י רגעים.

אבל באמת כל עוד שמתעסקים עם הבצק הוא אינו מחמיץ. ואפילו כל היום כולו מתעסק בבצק, אין הוא מחמיץ. ואף שלהלכה אנו מחמירים ומקפידים על ח״י רגעים, מכל מקום מעיקר הדין כל עוד שהבצק נמצא בעיבוד, אין הוא מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תנט,ב): "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ".

וכן בהלכה אחרת שאומרת שאם מים מטפטפים על החמץ, טיף אחר טיף בלי הפסק, הם טורדים את הבצק והוא אינו מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק; ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור".

אנו רואים שלמעשה הזמן איננו הנקודה המהותית בהבדל בין החמץ והמצה, אלא העיסוק התמידי.

בעצם, חמץ הוא בצק שהניחוהו זמן מסויים בלי התעסקות, שלכן הוא עבר תהליך של חימוץ וטפיחה. מה שאין כן המצה, שהיא בצק שלא הניחוהו אף רגע בלי עסק.

נמצא שנקודת ההבדל בין החמץ והמצה הוא הבטלה מול ההתעסקות התדירית. כי מצב של עמידה בלי עשייה ופעילות, היא הגורמת לחמץ להתהוות. הווה אומר - החמץ הוא תוצאה של בטלנות וחוסר עשייה, ובמילים אחרות, החמץ הוא תוצאה של ריק ושיממון.

מקרא מפורש מוכיח כן, והוא הפסוק שממנו לומדים את בדיקת חמץ - "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ״ (צפניה א,יב).

הנה אנו רואים את המינוח - 'קופאים על שמריהם'. ידוע שהשמרים הם הגורמים המטפיחים ומחמצים את הבצק. והבצק צריך לקפוא על שמריו, היינו להיות בלי תעסוקה ותזוזה, כדי שיוכל להיות נפעל מהשמרים ולטפוח ולהחמיץ על ידם.

 

שאור וחמץ - שתי בחינות של קלקול

יש כאן שתי בחינות - השמרים, שהם הגורמים המחמיצים, והבצק בעצמו שמחמיץ על ידם.

שאור הוא המחמיץ בעצמו, והבצק הוא מוחמץ. והם שתי בחינות של רע, כי יצר הרע בעצמו הוא השמרים, הוא הגורם המתסיס, המסית והמדיח את האדם נגד קונו. אלא שאין יצר הרע יכול לפגוע באדם בכל מצב, ועיקר כוחו של היצר הוא בשעה שהאדם 'קופא' היינו נמצא בבטלה ובשיעמום. והוא שאמרו חכמים שהבטלה מביאה לידי חטא. אך אם האדם נמצא תמיד בעשייה, הוא שמור ומוגן מיצר הרע. והוא מה שאמרו חכמים בשבח המלאכה, שהיא מרחיקה את יצר הרע מהאדם. כי האדם אינו בבטלנות, ועל ידי כך אין היצר יכול לפגוע בו. וכן האדם שעסוק תמיד בעמל התורה אין היצר יכול לו, כי הוא אינו בבטלנות.

והנה בחינת החמץ, הוא בצק שנמצא בבטלנות, בלי תעסוקה ועיבוד, ולכן הוא יכול להיות נפעל מהשאור, השמרים. אך אם הוא נמצא בעיבוד תמידי, אין הוא פגיע מהשאור.

אבל יש עוד מצב בו הבצק מחמיץ מעצמו, אפילו בלי שמרים. כי אם בצק יעמוד הרבה זמן בלי עסק, הרי שהוא יחמיץ מעצמו. וזה בחינה שניה, שהרע כבר בלוע בתוך האדם בעצמו. והוא לאחר חטא הקדמוני, שנפגע האדם מזוהמת הנחש, עד שכבר בתוך נפש האדם עצמו יש גורם מתסיס, שאם האדם לא יפעל בעשייה וקדושה, אזי חלילה זוהמת הנחש שבו תהיה מתעוררת, ותגרום להחמצה של האדם עצמו, היינו לנפילה ברע ובקליפה. בתחילה בא הנחש לאדם, שהוא השאור שמנסה לפגוע באדם שהוא חלתו של עולם, סוד הבצק. והפיתוי ללכת אחר הנחש הוא בחינת 'קופאים על שמריהם', שהאישה התפתתה לסוד הבטלה והשעמום, וממילא הלכה אחר דעתו של נחש, סוד השאור, ועל ידי כך הוחמצו אדם ואשתו ונפגמו, להיות בחינת חמץ, סוד הזוהמה שפגעה בהם.

 

חמץ - ואל עפר תשוב

לחם חמץ ממהר להתקלקל, כי הוא מתייבש במהרה, וכבר אינו ראוי לאכילה, ועוד מעט קט והוא נעפש ומתפורר ברקבון. מה שאין כן המצה, שהיא אינה מתקלקלת כלל, כי מצה יכולה להחזיק מעמד אפילו שנים רבות בלי שתתקלקל.

זה ההבדל בין אדם הראשון לפני החטא ולאחר החטא. כי קודם החטא גופו של האדם היה בחינת מצה, ולכן לא היה בו פגם ולא קלקול, ולא היה מתעפש ונרקב. אך לאחר החטא, שנגע בו בחינת ההחמצה של הנחש, אזי הוא נעשה כלחם חמץ ולא כמצה, ולכן הוא נעפש ומתקלקל, והוא סוד המחלות והזיהומים והחולשה שאוחזת בגופו של האדם, ממש כמו שהריקבון אוחז בלחם חמץ. וזה ממש סוד גזירת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, סוד החמץ ולא סוד המצה. כי נעשה האדם לחם חמץ, ולכן גופו מתפורר ובלה.

עוד תראה שגזרו על האדם לטרוח מאוד במלאכתו, סוד זיעת אפיך תאכל לחם. ותראה שזה ממש נעוץ בסוד החטא, כי החטא הוא ההחמצה, שהוא נבע מהבטלה והשיעמום, ולכן גזרו על האדם עמל של מלאכה, כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום. ובזה נבין סוד גדול, כי המביט על חיי האדם יתמה מאוד מדוע ברא ה' ככה את בני האדם, שרוב זמן חייהם עוסקים באמצעי ולא במטרה. כי הלא המטרה היא ידיעת ה' ודבקות בו יתברך שמו, בעמל תורה ומצוות. וכל ענייני הפרנסה והעבודה ותיקון הגשמיות היא אמצעי לתכלית זו, ואינה התכלית בעצמה. על כן מדוע צריכים בני אדם לעמול ולטרוח כל כך הרבה סביב עניינים אלו. ומה ראה ה' לברוא כך את האדם, והלא היה יכול לבוראו באופן שלא יצטרך לטרוח כלל, כי מזונותיו היו מזומנים לו, ובתים והיכלות וכל מיני טובות מרובות, בלי שיצטרך לרדוף אחר כל אלה. והיה ה' יכול לסבב שיהיה כל השפע מזומן לבני אדם חינם אין כסף.

אלא שבאמת כך היה לאדם בגן עדן. כי היה לו הכל מוכן ומזומן בכל טוב ושפע. כי היה לו בית נאה וממוזג, יפה ומשובח, וכל מאכל היה מוכן לו, כי מלאכי השרת היו צולים לו בשר, והיו האילנות הטובים מנעימים ומטעימים לו מכל טוב גן עדן הארץ, וכל אשר יבקש יבוא לו בלי עמל וטורח. והנה כל השלווה הזו היא למעשה מצב בו אין האדם צריך לטרוח באמצעי כלל, כדי שיהיה לבבו פנוי אל התכלית, שהיא הדבקות בקונו יתברך שמו, בעונג ושעשועי קודש, בתורה ובתפילה ובייחודים עליונים, שיהיה דבוק באור נשמתו וממשיך שפעת קודש לכל ההויה. כי לכך נוצר.

אך תראה שהאדם נפל, כי זוהי הסכנה הגדולה שיש לאדם בהיותו במנוחה והכל מזומן לו, שעלול להפוך את העונג שלו לתכלית, וישקע בעונג ובהנאה, ויתבטל ממלאכת שמים שמוטלת עליו, ויתרכז רק בבקשת טובתו והנאתו. כי כשישים את העונג של גן עדן לתכלית, אזי יתרכז רק בהנאתו, וממילא יבוא להיבטל ממלאכתו, ועל ידי כך יגיע לבטלנות. כי כשאדם שם לנגד פניו את תפקידו, ורואה שהוא העיקר, אזי רותם כל כוחותיו למען המטרה, ומרוכז בה, ואינו בא לידי בטלה. אך אם ישים הנאתו בראש הכל, הרי שיתרפה ממלאכתו, וממילא יבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה היא בחינת קופא על שמריו, וממילא על ידי כך השמרים יכולים לפגוע באדם ולהחמיצו. והנה דבר זה הראה שהאדם אינו יכול לעמוד ברוב טובה, והיינו שאם יהיה במצב שבו כל האמצעים מוכנים ומזומנים לו, לא יהיה שוקע כולו במלאכת שמים ובעמל הקודש, כי יתרפה ממלאכתו זאת, ויבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה מסוכנת מאוד, כי ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ (משלי יחט), כי הוא מקרב עצמו אל מקום הקליפות ומדורם, סוד השמרים.

ראה הקב״ה שאי אפשר לסמוך על האדם וחובה להטיל עליו עמל ויגיעה, כדי שלא יבוא לידי בטלה, לכן סיבב הקב״ה את האדם אל מקום שיצטרך לעמול מאוד לקיומו. ותראה שכעת בלי עמל וטרחה הנה יחסרו מזונותיו וביתו, ויהיה בסכנת חיים. ולכן יהיה האדם מוכרח לעבוד, כי הרעב יציק לו, והקור והגשם יאלץ אותו להשקיע כוחו בשביל לעבוד ולהשיג מזונו ובית דירתו. ועל ידי כך יתרחק האדם מן הבטלה.

עוד נדע כי סיבב ה' ברחמיו תיקון לאדם, שיתקן עצמו ואת העולם על ידי המלאכה וכל העניינים הללו, בסוד העלאת ניצוצות ועבודת הבירורים, והיינו שאין עמל האדם רק כדי שלא יבוא לידי בטלה, אך אין בזה תכלית עצמית, אלא יש כאן תיקון לעולם שיבוא על ידו. ואמנם דרך תיקון זה לא היה בא לאדם אם היה יכול לעמוד ברוב טובה, ולהתעסק במלאכת שמים בלי להיבטל ממנה.

 

סוד ההתעסקות בבצק שלא יחמיץ

סוד העסק בבצק הוא עמל רב ומתיש. והוא סוד העול שהונח על האדם לאחר החטא. ובזה תבין סוד דברי האריז״ל שעל ידי שמזיע באפיית מצות מתקן פגם הברית והחטא הקדמוני, שהוא אחד כנודע. ותשכיל סודו, כי נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, ותבין שהגזירה הזו אינה עונש שרירותי אלא תיקון לאדם ממש. והוא במה שראינו, שעל ידי העמל שומר עצמו שלא יחמיץ. וזה עצמו ממש סוד הזיעה באפיית המצות, שהוא עמל האדם בעולם. וזו דרך אחת לשמור עצמו שלא יבוא לידי חימוץ, והוא סוד רוב בני האדם, שעסקם במלאכה ובעמל כל היום, ועל ידי המלאכה אינם באים לידי בטלה ושעמום.

 

כל המקבל עליו עול תורה

אמנם לא סגר ה' את חלוני גן עדן, כי נשמת האדם נותרה בגן עדן תמיד, ולא יצאה ממנו. כי רק הגוף סולק, ולא הנשמה. וזה יסוד גדול, שאם אדם דבק בכל עוז באור נשמתו, אזי יכול להמשיך טהרתה וקדושתה אפילו על גופו, בעודו בעולם הזה, ויתעלה למדרגת גן עדן. וסוד הענין רמוז בדברי רבי נחוניא בן הקנה במשנה, שאמר ״כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״, ולא אמר 'כל הלומד תורה', אלא 'כל המקבל עליו עול תורה', והיינו שצריך לקבל את התורה בעול ועמל, ולא במנוחה ומרגוע. והיינו, שבאמת מלאכת שמים מזומנת ומוכנה לכל מבקש, סוד תורה שמונחת בקרן זוית. ואם האדם יתעורר בכל לבבו למען ה', ויפקיר עצמו כמדבר, בלי להשגיח בצרכי גופו וחומריותו כלל, וישים הכל בצד, באמת ובלבב שלם, מגודל אהבת ה', שבוערת כאש בלבבו, עד שכל לבבו מבקש כבוד ה' ותיקון העולם ועשיית רצונו יתברך, ויסכים לוותר על כל חייו למען ה' ממש - מכוח מסירות אמיתית זו, שה' רואה ללבב ורואה טהרת לבבו באמת, יזכה לשוב למדרגת האדם קודם החטא, והיינו להתעסק במלאכת שמים, סוד תכלית העולמות, והוא סוד המשכת האור האלוקות לעולמות כולם, בסוד התורה, ויזכה שיונח על צווארו עול תורה, היינו להיות מורה הוראה בישראל, להאיר אור תורה לעם ישראל, ועל ידי כך הנה באמת יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אין הוא זקוק לעול זה, שכן עול זה נצרך מחמת הבטלה של האדם, שכדי שלא יתבטל צריך הוא עול לתקנו ולרסנו ולשמור שלא יחמיץ. אך אם הוא עמל בעול התורה בכל עת, אינו צריך עול אחר, כי לא יבוא לידי חימוץ כלל. וממילא יזכה וכל מלאכתו הגשמית תעשה על ידי אחרים, בחסד וברחמים ובברכה, כפי שאמרו חז״ל שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

בזה יובן סוד ההלכה בשולחן ערוך שראינו קודם לכן, שראינו שיש שני דרכים לשמור שהבצק לא יחמיץ. האחד הוא על ידי שיתעסקו בו בכל עת בלי הפסקה כלל. והשני הוא דרך המים המטפטפים על הבצק, שאם מטפטפים כל היום בלי הפסקה, לא בא לידי חימוץ, אבל אם הם מטפטפים בחולשה, ולא בחוזק, אין הבצק נפעל מהם, ועל ידי כך יבוא לידי חימוץ. והנה נודע שאין מים אלא תורה, וסודו הוא שצריך האדם לעמול בתורה באופן שגופו יהיה נפעל מהתורה, והיינו שיעמול בכוח ובתוקף, שיתחמם גופו מהתורה באש יוקדת, ועל ידי כך לא יבוא לידי חימוץ.

והנה מבאר השולחן ערוך, שדבר זה הוא דווקא אם הטפטוף תמידי בלי הפסק כלל, אך אם יש הפסק, יבוא לידי חימוץ. ולכן תראה שמדרגה זו היא מדרגה של יחידים ממש, כי לרוב הבריות קשה להתמיד בתורה בכל עת בלי הפסק. ולכן אמרו חכמים הנחיה לכלל הציבור - ״כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״, כי אין רוב בני אדם יכולים לעמוד ברוב טובה, וקשה מאוד להתמיד בתורה בכל עת, ולכן הנפש תבקש מנוחה, ומתוך כך יבוא לרפיון, ועל ידי הבטלה הזו יתעורר החמץ שבלבבו, ויבוא חלילה להחמיץ. ולכן חייב לשלב עם תורתו גם מלאכה ועמל, כדי שלא יהיה בטל חלילה ויהיה גורר עוון, סוד הבטלה שהיא בצק קופא על שמריו שעלול להחמיץ.

 

מים מחמיצים ומים ששומרים מחימוץ

ראינו שאין מים אלא תורה, ונודע גם שהמים הם הם המחמיצים את הקמח. כי קמח בלי מים אינו יכול להחמיץ. ונמצא שהמים הם חרב פיפיות, כי מצד אחד מביאים ברכה רבה, כי הם התורה, וכן נודע שאי אפשר להכין לחם בלי מים. ובמצה עצמה שמים מים דווקא. אך מצד שני המים הם שורש ההחמצה, שאין הקמח מחמיץ בלי מים.

והנה סודו עמוק, והוא שאמרו חכמים ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״, ותראה שכביכול היצר והתורה באים מאותו שורש, כי באמת היצר הוא דבר טוב, כי הוא כוח היצירה, ובלי יצר אין יצירה. כמו שתראה שבלי יצר אין ילודה, ואין תיקון עולם. לכן היצר ביסודו טוב, והוא סוד המים הטובים. וכן התורה היא כוח היצירה הרוחנית, והוא שאמרו חכמים שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, שעימה ברא את העולם. כי התורה היא שפע החיות והקיום, שהוא סוד המים. ותראה שהמים מאחדים את כל הגרגירים יחדיו, והוא כוח האחדות, והיא התורה שמאחדת הכל תחת מלכות ה'. והנה אלו הם סוד המים הטובים.

אך תראה שיש סוד מים המרים המאררים, סוד מארת הנחש, סוד הקללה שנתקלל האדם, והוא סוד ל״ט קללות, ל״ט מלקות, סוד ההפך מט״ל השמים, סוד הגשם, כי יש טל ויש לט, טל ברכה, ו'לט' הוא כלל מלשון 'לייט עלה אביי'. כי המים בעצמם עלולים להחמיץ את הקמח. והנה זה סוד 'להט החרב המתהפכת'. כי להט הוא 'הטל', וסודו 'הט״ל' שעלול להתהפך ל׳הל״ט'. ולהט הוא טל ו-ה', וסוד ה' הוא בחינת האדם, סוד המקבל, כי הוא עפר, סוד הקמח, סוד ה' שהיא נוקבא, סוד הקרקע. ול״ט סודו המים, סוד שקיו דאילנא כנודע בפתח אליהו. אלא שעלול להיות קללה, סוד לט, סוד לוט כנודע, ואפשר שיהיה ברכה גדולה סוד טל השמים, סוד התורה סוד טל אורות טלך. והכל תלוי האם המים יהיו מתוקים או מרים, סוד ההחמצה.

 

סוד המתקת המים במרה

ובזה נבין סוד "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וכו', שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

יש להבין את הפסוק, כי התורה מספרת שהמים היו מרים, והקב׳׳ה הראה למשה עץ והשליך אל המים והמים נמתקו. ואחר כך התורה אומרת ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״, והחוק ומשפט הם התורה, סוד דינים ושבת במרה. אך יש לשאול מה הקשר בין הסיפור של המים והעץ ובין התורה, ומתי והיכן מסר לו את התורה במעשה של מרה. אלא שאפשר שזהו עצמו סוד 'ויורהו ה' עץ'.

ותבין סוד 'ויורהו' שהוא לשון הוראה, והיינו תורה. ואין עץ אלא תורה, סוד עץ חיים היא למחזיקים בה. והיינו שלימד ה' את משה תורה להורות את ישראל, והתורה עצמה סוד המים המתוקים. כמו שראינו שהתורה היא סוד עמל תורה, שעל ידי כך יכול להשתמש במים במתיקות בלי מריריות, סוד עמל של המים שעל ידי כך לא בא לידי חימוץ, סוד מרה. ולכן מובן מדוע דווקא לימד אותם דינים ושבת, כי דינים הוא חושן משפט, ושבת הלכותיה מרובות מאוד, והם חלקי התורה שדורשים עמל עצום ורב כנודע, כמעט יותר מכל חלק אחר שבתורה. והוא סוד עמל תורה ממש, סוד מים מתוקים, מים שאינם מביאים לידי חימוץ. כי מים עומדים גורמים לבצק להחמיץ, סוד מים מרים. אך מים זורמים, מים חיים, היינו מים שיש בהם חיים ותנועה, הם שומרים שהבצק לא יחמיץ, ואדרבא לטוב לו, ועל ידי כך נמתקים המים.

ובזה יובן סיום הפרשה שאומר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ״, הנה יש לשאול מה קשר סוד הרפואה כאן?! אלא שראינו שחמץ הוא בחינת גוף מתפורר ובלה ונרקב, ואילו המצה הוא גוף שאין בו חולשה ורפיון, ולא יובש ולא רקבון. והוא עצמו סוד הרפואה. כי עיקר המחלה באה כתוצאה מנפילת גוף האדם להיות בחינת חמץ. כמו שהלחם חמץ מתייבש ונרקב, כן גוף האדם בלה עם הזמן עד שמתפורר לגמרי, ולכן גזר מיתה על האדם לאחר שהחמיץ על ידי השאור הוא הנחש.

ממילא נבין מדוע הרפואה גנוזה במצה, כי היא בחינת גוף זך שאין בו חמץ, ולכן אינה מתקלקלת לעולם, וכן גוף האדם שהוא בחינת מצה, אין בו חולשה ולא רפיון ולא פגם כלל. ולכן הורו בזוהר שהמצה היא נהמא דאסוותא, כי היא ממש מחזירה את גוף האדם למצב שקודם החטא, שאין בו חמץ וממילא לא יובש ופגם. ולכן מובן היטב מדוע אמר סוד הרפואה בהמתקת המים. כי הנה כשזכו ישראל לתורה, סוד מים מתוקים, ממילא אלו הם המים ששומרים שלא יחמיצו ישראל בגופם, וישאר גופם בסוד מצה ממש, וממילא לא ישלטו בהם שום מחלות. והוא סוד התורה שהיא שורש הרפואה, כאומרו ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ", כי היא מים מתוקים, שמטפטפים על גוף האדם ושומרים אותו שלא יחמיץ. בזה נבין סוד מצוות התורה ״על מצות ומרורים יאכלוהו״, והיינו שהמצה נקשרת במרור, סוד המרירות. הוא סוד מרה, שהוא בחינת הכוח שעלול להחמיץ מחמת מים המרים, סוד ההחמצה. והמצה שומרת שלא יבוא המרירות ולא יחמיץ. כי הנה ראינו שלאחר שנפל האדם בחטא אזי צריך להיכנס לעול ועמל גדול, כי נפל בבטלה שבאה לו מחמת רוב הטובה, ולכן צריך לבוא בעמל כדי שיוציא מלבבו יצר הבטלה והזוהמה, וישוב להיות מצה.

 

סוד הזיעה באפיית המצות

והוא סוד העמל שנגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם. ובאמת הזיעה היא פעולה הפוכה מהרטבת הקמח במים. כי החמץ בא על ידי מים שנכנסו בקמח, סוד מים המרים, שהיה בטלה ונעשה הבצק לחמץ. ועיקר הזוהמה הוא מהמים, כי המים גורמים את החימוץ. וכדי לתקן זאת צריך לפלוט ממנו את המים, ועל ידי כך ישוב להיות קמח בלי מים, ויוכל לקבל מים חיים וטובים. וזה עצמו סוד הזיעה, כי הזיעה הוא פליטת הנוזלים מגוף האדם, והוא הוצאת מים המרים, כי הזיעה מרה, וכשמוציא את הזיעה הרי שמוציא את המים המרים, סוד זוהמת הנחש ויכול לשוב ולהיתקן.

והוא שאמר האריז״ל שהזיעה באפיית המצות סגולה לתיקון הברית, והוא באמת זיעה בכל ענייני המצוות ובייחוד במצות, ובכך פולט את המים המרים, סוד יצר הרע שגורם לאדם להחמיץ.

לכן ירדו ישראל למצרים לעול עבודת פרך, שאמר האריז״ל שהוא בשביל תיקון החטא הקדמוני, הוא סוד וימררו את חייהם בעבודה קשה, סוד מרור, סוד מים מרים , ובאמת היה זה תיקון להם, כי על ידי כך באו לסוד זיעה, סוד פליטת המים המרים, סוד זוהמת הנחש, ושבו להיות כמו קמח בלי מים, שמוכן לקבל מים חיים טובים, והוא סוד מתן תורה, סוד מים חיים, סוד טל תחייה שבא לישראל במעמד הר סיני. כי בעמל שעבוד מצרים הפליטו כל הרע מגופם, בסוד בזיעת אפיך, ואז ספרו מ״ט ימים נקיים, לאחר שגמרו להוציא כל הזוהמה, סוד דם נידה שגמרו להוציא, שהוא עצמו סוד מים מרים, סוד דם שאין בו לידה. ולאחר מכן באו להיטהר בימי הספירה, עד שיכלו לקבל מים חיים.

 

סוד מרה לאחר קריעת ים סוף

ובזה נבין סוד פרשת מי מרה שבאה בדיוק לאחר סיום יציאת מצרים, מיד לאחר קריעת ים סוף, שהוא סוף שעבוד מצרים, כי העבד יוצא לחירות במיתת האדון, ומתו מצרים שהם האדונים, סוד הנחש והזוהמה ששלט בישראל, כי כשגמרו להוציא כל הזיעה, סוד זוהמת הנחש, ממילא מתו אדוניהם המצריים, ויצאו ישראל לחירות, ואז ממש בא סוד הפיכת המר למתוק, סוד מים מתוקים, סוד ויבואו מרתה, כי לאחר שמררו את חייהם בסוד מרור, כעת יכולים לצאת מהמרירות, המים המרים, סוד הזוהמה, מים שמחמיצים, ושם קבלו עול תורה, והתהפך הכל להיות מים מתוקים, מים חיים שאינם מחמיצים, אלא יוצרים עיסה שתהיה לבסוף מצה, בלי זוהמת ההחמצה כלל. ולכן צוותה התורה לאכול מצה על מרורים, סוד הרפואה, כי המרור סוד הזוהמה שנדבקה באדם, בסוד מרירות, והמצה באה להפכו לרפואה ותיקון.

 

ביטול הרע משורשו - אפיית המצה

והנה נתבונן באותם הקדושים שהרגו את יצר הרע מתוך ליבם, כדוד המלך שאמר ״ולבי חלל בקרבי״. יש שתי דרכים בנצחון היצר, הנלמדים מעניין החמץ, כי היצר והחמץ אחד. דרך אחת היא המים שטורדים בכל עת, בלי הפסקה, ועל ידי כך לא בא לידי חימוץ. אך זו אינה דרך שלמה, שכן אם יפסיק רגע אחד מללמוד, יתעורר שוב היצר ויתקוף. כי הוא נמצא באדם, אלא שהאדם אינו נותן לו להתעורר מכוח התורה שלומד בכל עת. אך יש דרך עליונה לביטול היצר, והוא סוד האש. כי בצק שנאפה בתנור, שוב אינו יכול להחמיץ לעולם. כי האש מסיימת וגומרת את מלאכתו, ועל ידי כך לא יוכל להחמיץ לעולם, וכן לא יוכל להתקלקל שוב, כמו מצה שאינה מתקלקלת. נמצא שמור לגמרי מן המזיקים. והנה זוהי התורה העליונה, שהיא בחינת אש, כאומרו ״מימינו אש דת למו״, סוד ״הלא כל דברי כאש נאום ה'״. והוא שאמרו חכמים תלמידי חכמים כל גופן אש. אך כדי לזכות לתורה שהיא בחינת אש, צריך למסור עצמו בכל עוז על התורה, ולעמול בה מאוד, עד שיתחמם גופו בלהט אש התורה, בהתמדה רבה, במשך שנים רבות, ועל ידי כך יהיה בחינת אפייה, ויהיה לחם ולא בצק, וממילא יעקר יצר הרע מליבו ממש. והוא סוד הצדיקים שהרגו יצר הרע שבליבם, ובאו לתכליתם ממש, כי הלחם הוא תכלית, ובצק הוא דבר שאינו שלם. ולכן היצר נוגע בו, כי הוא פוגע במי שאינו שלם ולא בא לתכליתו, מה שאין כן הצדיקים שנעשו לחם ממש, שזכו למדרגה עצומה של התכלית, ועל ידי כך אין היצר יכול להם כלל, וה' יאיר עינינו במאור תורתו אמן ואמן.

---

[1] הרב ראובן ששון, באור פניך הגדה של פסח עמ' נב

פרשת במדבר - יהדות ארץ ישראל היא לא יהדות חו"ל!

יהדות ארץ ישראל היא לא יהדות חו"ל!

העמק דבר (פתיחה לספר במדבר): "זה הספר נקרא (בפי המשנה יומא פרק ז' ועוד, ורבי חנינא בן גמליאל סוטה דף ל"ו) חומש הפקודים...

ונרשם בדעת רבותינו עניין שני הפקודים שבזה הספר, יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה,

משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר:

שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא.

וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים...

על פי זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע, וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח...".

צח ואדום (עמ' 171):

יהושע (ה,יא-יב): "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".

האלשיך הק' – המן הפסיק כשנכנסו לארץ ישראל כי אין צורך שירד מן מן השמים, הוא פשוט צומח מן הארץ!

ויקרא (יח,כח): "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".

הארץ הזאת מקיאה אפילו גוי שלא מתנהג בקדושה! כי הקדושה טבעית בתוך האבנים של הארץ הזאת!

כותבת הגמרא (ברכות לה:): "ת''ר ואספת דגנך מה ת''ל לפי שנא' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת''ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל. ר''ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י אחרים שנא' 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י עצמן שנא' 'ואספת דגנך' ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' 'ועבדת את אויביך וגו''...".

רבנו החתם סופר כתב (חידושיו לסוכה לו.) שאין מדובר במחלוקת שורשית ויסודית, אלא שכל אחד מן התנאים הקדושים דיבר במציאות אחרת, ולא פליגי. רבי שמעון בר יוחאי דיבר בחוץ לארץ, שבה אין מקום לעיסוק בעניני החומר. וככל שיוסיף הגוף בנין, תוסיף הנשמה חורבן. ולכן לדעתו אין לעסוק בעניני החומריות כלל, אלא רק בעסק התורה הקדושה.

ואילו רבי ישמעאל דיבר בארץ ישראל, שבה העיסוק בעניני זריעה וקצירה ושאר מלאכות למצוה יחשב. ולכן אין לומר שהעיסוק בפיתוח החיים בארץ ישראל כביטול תורה יחשב. וכשם שלא שייך לומר שמי שמניח תפילין מבטל תורה, שהרי עוסק הוא במצוה שבגופו שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, כך בדיוק אי אפשר לומר שהעוסק במלאכת החקלאות בארץ ישראל הינו מבטל תורה.

וכתב להביא ראיה מבועז שעסק בעבודה חקלאית תרה את גורן השעורים. והרי אמרו חז״ל שבועז גדול הדור היה ובכל זאת לא נמנע מעבודה חקלאית זו בעצמו, וזאת משום שראה בזה מצוה ממש, כהנחת תפילין וכעטיפת ציצית.

"נלע״ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא״י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א״י ולהוציא פירותי׳ הקדושי׳ ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי׳ הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו׳ שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעו״ה בין או״ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר״י לרשב״י וע״ז אנו סומכי׳ על ר׳ נהוראי במתני סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח׳׳ל וכנ״ל״.

עצם החיים בארץ ישראל העם חיי קודש, וכל העיסוקים הארציים והגשמיים לקודש ולמצוה יחשבו, כשנעשים על פי הוראת התורה ולשם ישוב ארץ ישראל ובנינה, ומהווים שלמות של הופעת החיים!

החת"ס כותב (שבת לא.) ששמאי עבד בבניה: "... ע"כ דחפו שמאי באמת הבנין כי הוא היה ת"ח וגם בנאי באמת הבנין וזה וזה עלה בידו...".

והראוני בשם הגאון רבי מנחם מנדל מרימינוב זצוק״ל זיע״א בספר מנחם ציון בפרשת משפטים, שכתב שהמילים: "עבד עברי״ עולים בדיוק כמניין המילה ״משיח״. וכתב שכשיהיו בעלי מלאכה ישראלים יבוא המשיח!


הרב גץ זיע"א, קבע קריטריונים לקבלת תלמידים לישיבת המקובלים 'בית אל', בין הכללים הוא קבע שהתלמידים יהיו לאחר שירות צבאי ויפרנסו את משפחתם.
אפשר לקרוא כאן את כל הרשימה.

רצוי לעיין כאן במדרשים על חשיבות המלאכה בששת הימים.

וכן כאן על "תורה שאין עמה מלאכה".

וכן כאן על פרנסת תלמידי חכמים מכספי ציבור.

גמרא (ברכות ח.): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב 'אשרי איש ירא את ה' ', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה".

המקובל רבי יהודה פתיה זצוק"ל (אם חכמים אינם עוסקים במלאכה, אין להם עושר וכבוד):

'אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד' - ואם כן יש לתמוה על חכמי דורנו שעוסקים בתורה והם אינם חיים יותר משאר בני האדם הפשוטים. וגם אין להם עושר וכבוד. ולא עוד אלא שזה בהפך, כי הם עניים ואביונים, וקומץ ההספק אינו מספיק אפילו לשליש ולרביע, ובעודה בכפו יבלענה...

'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' - שיש להבין, שמה צורך למלאכה? שהרי אמרת: 'בשמאלה עושר וכבוד' - והוא מתפרנס בנחת ולא בצער. והתירוץ לזה הוא פשוט, והוא כי מה שאמרו רז"ל: 'בשמאלה עושר וכבוד', זהו שעוסק במלאכה עם עסק בתורה, ואז יברכהו ה' בעושר וכבוד. כמו שאמרו רז"ל על פסוק 'וברכך ה' אלוהיך' - יכול ישב בטל?! תלמוד לומר: 'בכל מעשה ידיך אשר תעשה' - ולכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ולפי שבעוונותינו הרבים, רוב התלמידי חכמים שבזמנינו אינם עוסקים במלאכה, רק לוקחים הספקה מקופת הקהל, לכן אין מוצאת הברכה מקום לחול בדבר המנוי.

(מנחת יהודה, עמוד 208, משלי סימן ג', ק"א. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה 1995)

חכם שלום הדאיה (ש"ה לבית אבות, באור על מסכת אבות יט:): "אחר שלמד התורה שלו ונעשה רב, אומר התנא - צריך להיות עם התורה, מלאכה להתפרנס. שכשיהיה בתחילת לימודו, אין לו לטרוח על פרנסתו כי נגזר על תלמידי חכמים, שילמדו מתוך צער, וכן אמרו חז"ל 'צדיקים תחילתם יסורין וסופם שלוה'. 

לזאת עתה שכבר למד התורה, אזי צריך לחפש על פרנסתו, וזאת אומרת - 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה'...

וגם 'גוררת עוון' לאחרים, שכיוון שרואים הכל, תלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ועם כל זה אין לו פרנסה, ממנו יראו ולא ילמדו עוד".

משנה (אבות ב,ב): "וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון".

המהר"ל מתייחס לנושא של "תורה שאין עמה מלאכה" בפירושו למשנה באבות ('דרך חיים' במקום):

האדם מורכב מגוף ונפש, ושניהם צריכים להיות בתהליך מתמיד של השלמה - הגוף דרך מלאכה, והנפש דרך תורה.

היגיעה בשני התחומים מרחיקה את האדם מחטא, כי אדם שעמל להשלים את עצמו (הן בגוף והן בנפש) פחות נוטה לחטוא.

דווקא מצב של "ישיבה" - כלומר מנוחה והיעדר עמל - מביא לחטא. זאת משום שהיצר הרע שולט באדם כשהוא במצב של שלמות מדומה ולא בתהליך של צמיחה.

תורה ללא מלאכה סופה להתבטל כי האדם נשאר חסר, וכל דבר חסר אינו יכול להתקיים לאורך זמן. החיסרון גורר אחריו חסרונות נוספים וחטא.

לכן, הדרך הנכונה היא לשלב בין השניים - להיות בתהליך מתמיד של עמל הן בתורה והן במלאכה, ובכך להגיע לשלמות אמיתית של האדם.

מעין דברי החתם סופר הנזכרים לעיל, כתב גם מרן הראי״ה קוק זצוק״ל בבארו שכל דבריו של רשב״י זיע״א נאמרו בדווקא לאחר החורבן, ומתאימים לתקופתו של רשב״י שהיתה מיד לאחר החרבן. שיטתו של רשב״י היתה בבחינת צורך השעה. בזמן החורבן יש צורך לכנוס את כל הכוחות, אל המצב הרוחני המופשט. וזאת משום שנעתקנו מעל אדמתנו ומכל העיסוקים הארציים והקדושים ומוכרחים היינו להכנס לד׳ אמות של הלכה, בבחינת רשות היחיד של הופעת התורה, אל תוך העולם הרוחני וההתעמקות בו. אך כשישובו בני ישראל לארצם, גם רשב״י סובר שההתעסקות עם עניני הארציות בארץ ישראל, קדושים ונצרכים הם.

וזה לשון קדשו של מרן הרב קוק זצ״ל: "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התוכניים המעשיים ומגברת את ההתענינות עם העולם והחיים וכל אשר בם. רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו, והוצרך להכיר את תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש רבי שמעון בר יוחאי את דרכו לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדעים והחברותיים הוא חלק מתכנית פעלו הכללי, הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתרחבו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים ואור ישראל יאיר על פני תבל בכליל יפעתו״.

ועוד כתב הרב זצ״ל (קובץ א תתפז): ״דבר פשוט הוא שהצדיק עושה כל מעשיו בקדושה, וכל פעולותיו הגשמיות עולות הן לתקונו של עולם, וזאת היא אהבת המלאכה, שכל-כך שגבה מעלתה מצד עצמה ושנתנה בברית כמו שתורה נתנה בברית. 
ומעתה אין ספק שתקון עולם מלא והתרחבות אור הקדש נמצא באמת בכל מלאכה. כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו, דבר גדול וכללי יש כאן. אמנם הנעלה מכל היא ההצלה הכללית של הכשרת החיים הפנימיים של המציאות, להוציאם מידי גלמותם ולתקנם בתור כלים שלמים העושים את תפקידם יפה. 
אבל המחשבה של גדולי הדעת מתאחדת גם עם הנטיה ההמונית וקל וחומר עם נטית אהבת המלאכה והעבודה הממשית, שהיא כבר נטיה של שאר רוח, ורוח אלהים חופף עליה. 
וכשישנם צדיקים בדור, שאור ד' מופיע עליהם תמיד, הם מאחדים נשמתם עם נשמת הכלל כולו, והגות לב פנימי של המוני בני אדם עושי המלאכה מתאחדת עם הגות לבבם. וצד המארה שיש במלאכה שהיא באה מצד קנאת איש מרעהו. ומצד שנאת הבריות היונקת הרבה ממלחמת החיים בצורתה הארורה בעולם הירוד, הרי היא הולכת ומתפכחת, ויוצאה היא מכלל ארור ובאה לכלל ברוך. 
לפעמים יש כח בצדיקים לתן אור קדושה בעצמות המלאכה עד שיהיה בה כח מעין של תורה, להביא לחיי עולם הבא ולתקן את הפנמים ולהשיב בתשובה גמורה את עוסקיה, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים... 
וכל המלאכות יאירו באור החיים על־ידי מלאכת הקודש, וכל מה שמתוספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ-ישראל, תצא על-ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה... 
והנה כבוד אלהי ישראל בא, מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והאיץ האירה מכבודו. ואפילו התכנים היותר נפולים יתרוממו ויתקדשו, ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים״.

ע"י הירידה הצדיק ממשיך חיות לאנשים הרגילים ('נטיעת ארץ ישראל'):

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה עח): "... באמת, זהו מן הנמנע ובלתי אפשר להיות דבוק בהתורה תמיד יומם ולילה בלי הפסק רגע, וכל בעל תורה הן למדן שעוסק בלימוד התורה בגמפ"ת, וכיוצא, כ"א כפי ערכו, כפי עסק לימודו, בהכרח שיבטל מהתורה איזה שעה ביום. וכן אפי' בעל השגה, ואפי' מי שהוא גבוה יותר ויותר למעלה למעלה, אעפ"כ בהכרח שיפסיק ויבטל מהשגתו איזה זמן...

ובאותו שעה שמבטלין מהתורה, אזי זה הלמדן או הבעל השגה הוא בחי' איש פשוט ממש. 

ולכאורה זה הדבר קשה מאד, איך אפשר לפרוש עצמו מן התורה אפי' שעה קלה, הלא היא חיינו וכו', ומי הוא זה שירצה לפרוש עצמו מן החיים אפי' רגע קלה. 
ואף על פי שארז"ל (מנחות צט) ביטולה של תורה זהו קיומה, אעפ"כ מי יתרצה בזה, להתבטל מן התורה, אף שזהו קיומה, אעפ"כ טוב יותר בוודאי להיות דבוק בהתורה, אשר היא החיים ואורך הימים. 

ומי האיש אשר יתרצה לפרוש מן החיים אפי' רגע אחת, בפרט מי שזוכה לאהבת התורה, ומתמיד מאד בתורה, ודבוק בה מאד.  מכ"ש מי שזוכה להרגיש איזה מתיקות בתורה, לחדש איזה חידוש אפי' איזה פשט בגמפ"ת. מכ"ש וכ"ש בעל השגה, ובפרט מי שזוכה לגנזיא דמלכא, ומעלה זו א"א לשער במוח, ואיך יתרצה לפרוש מן התורה אפי' שעה קלה...


אך דע, כי הצדיק האמת מחיה עצמו באותו הזמן שהוא איש פשוט כנ"ל, מהדרך של נטיעת ארץ ישראל. 

כי דע, כי כל אלו הפשוטים, דהיינו זה הלמדן בשעה שבטל מן התורה שאז הוא איש פשוט כנ"ל [...] וע"כ מוכרח הצדיק הגדול לירד וליפול לתוך פשיטות, ולהיות איש פשוט ממש איזה עת. כי עי"ז הוא מחיה את כל הפשוטים הנ"ל, יהיה מי שיהיה, ואפי' או"ה. כי הוא מחיה עצמו בבחי' התורה הנעלמת בעשרה מאמרות, המלובשין בתוך העולם. וממנו מקבלין חיות כל הפשוטים הנ"ל. וכ"א כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק הנ"ל, כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר...".

רבנו הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצוק״ל: "כי עיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם (רמז לשיטת רבי ישמעאל) וראשית כל אשר לו יובא בית ה׳ ולמשרתיו הקדושים. ושלוש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלוקי, ויבואו להראות פני ה׳. וכאשר יישירו לכת, תוסיף הארץ לתת פריה, ותהיה חיתת ה׳ על הגויים סביב. ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך. וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי עולם הבא לכל מתבונן. לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה' וה' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי?!. הלא אין זה רק חיי עולם הבא חיים של מלאכים...״.

והנה המתבונן בחדות ובחריפות דברי קדשו, עומד משתומם. שכתב לתמוה האם ראיית כבוד ה' תמידית היא חיים רוחנים!?!

הגדרת חיים רוחניים של האומה לדברי הגה״ק המשך חכמה זצ״ל אחת היא - חיים טבעיים המונהגים על אמונה וחיי תורה. וכל זולת זה, אינו חיים רוחניים ואינו התכלית הרצויה.

ועוד הביא הרב משך חכמה זצ״ל את מדרש חז״ל שדרשו את הפסוק שקר החן - זהו דורו של משה והבל היופי - זה דורו של חזקיה.

וכוונת דבריהם שהשגה רוחנית בדורות משה יהושע וחזקיה אינה מהווה מעלה אמיתית, שכן היו בדורות אלה גילויי אלקות נסיים ולכן מכונים כשקר והבל משום שלא נרכשו באופן של חיים טבעיים אלא חיים נסיים.

ועוד הוסיפו ודרשו "אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ - זה דורו של רבי יהודה בר אילעאי, שהיו עשרה מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. ובאר הרב שהאשה בפסוק זה הינה משל לחומר, וכשהחומר פועל באלקות, הוא חיים רוחניים ולו יאה לכנות כאשה יראת ה'.

ובזה כתב לבאר הפסוק: ״כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוקנו...״ - שדווקא משה רבנו שהוא בעלה דמטרוניתא, דהיינו שולט בכל הנהגת הטבע, שהיא בחינת המטרוניתא (שכינה) המנהיגה תבל. דווקא משה רבנו ודורו היו צריכים להנהגה זו, בכדי לבסס את אמונת ה' לדורי דורות ולמען ביאור התורה היטב, ולכן הופרשו מכל עניני העולם הזה.

וכאן מודיעם משה רבנו ע"י ה' שהנהגה זו אינה מתאימה לכלל הדורות. ואינה נרצית! וזוהי משמעות הכתוב - שדווקא משה רבנו קורא בשם ה', שם הוי״ה ברוך הוא המסמל את הנהגת הנס העל הטבעית. כי שם ה' אקרא - דוקא אני קורא בשם הוי״ה ברוך הוא העל טבעי. בגלל צורך השעה.

וכאן פונה משה רבנו ע״ה לעם ישראל ומודיעם: "הבו גודל לאלוקינו״.

באר המשך חכמה: ״...דעו כי בכם יהיה ההנהגה הטבעית אשר נקרא בשם אלוקים... שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בפמליא של מעלה, היא ההנהגה הטבעית אשר היא פמליא של מעלה והבן־!!!

הנהגת הטבע בארץ ישראל מפני ריבוי האור:

מצינו למרן הגרי״מ חרל״פ בספרו מי מרום שכתב לבאר את הנהגת הטבע בעם ישראל ובפרט בארץ ישראל לעומת הנהגת הטבע בחו"ל, הנהגת הטבע בעם ישראל הינה מפני העילוי הגדול שבנשמתם!

״...אך יש הבדל בין הנהגת הטבע היחס לעמים לבין הנהגת הטבע ביחס לישראל. העמים שאינם יכולים להביט באור פני א-לוהים חיים, להם הנהגת הטבע אינה אך מפני מעוט האור. אולם לא כאלה חלק יעקב, שאצלם הנהגת הטבע דוקא מפני ריבוי האור. ועתידים ישראל שיגיעו גם לגילוי האורות הנעלמים שבטבע שהם האורות היותר גדולים ונשגבים...״.

ומוסיף שם לבאר את גודל ההבדל שבין הנהגת הטבע שבחוץ לארץ לעומת ארץ ישראל:

״...וכמו כן ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. אמנם זורעים וחורשים בחוץ לארץ כמו בארץ, ואף על פי כן הטבע שבחוץ לארץ הוא מפני מיעוט האור, והטבע שבארץ ישראל הוא מפני ריבוי האור. והקדושה שמתגלה בתרומה וחלה מגלה את הקדושה הפנימית שישנה בכל התבואות והעיסות של ארץ ישראל, אלא שאין אנו משיגים את הקדושה, כי אם בקצה שלה. בחטה אחת שהיא פוטרת את הכרי. וכן הפרשת חלה שהיא בכל שהוא, וחד עם זה מוכרחים להיות השיריים שלהם ניכרים, שמבלעדי השיריים לא היתה מתגלה הקדושה״.

ועוד כתב: "...ארץ ישראל, ארץ הקודש גם חיי החול שבה ההתישבות, הזריעה, וכדומה מתרוממים לתוקף של קדושת מצוה וחובה. ולכן יש הרבה מצוות התלויות רק בארץ, מפני שגם היא לא נפגעה הרבה מן החטא ולא גושמה ביום זעם שלא ירד המבול בארץ ישראל...״.

ובזה כתב לבאר שכל החילוק בין מצוה להכשר מצוה בחילוקי המדרגות, הינו מכח החטא הקדמון חטא הארץ בו הוציאה האדמה עץ עושה פרי ולא רק עץ פרי. אבל בארץ ישראל כתב הרב שהעניין שונה לחלוטין.

״...אולם כל השינויים הללו אינם אלא מצד חוץ לארץ ולא מצד ארץ ישראל שמצידה לא בא שום שינוי ועל כן בארץ ישראל גם ההכשר של הזריעה קודש הוא לה' ויצחק שהיה כולו בחינת ארץ ישראל עסק בזריעה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳ ״.

הגלות - ניתוק התורה והחיים:

כאן המקום להביא מדבריו של אחד מגדולי ישראל בדור האחרון, אוד מוצל מאש מדור דעה, הגאון האדיר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ״ל, בענין יחס התורה לחיים, ואת מה שעוללה הגלות ליחס זה: ״...לפיכך אנו רואים כי הדת היהודית לא הביטה אל החיים בעיניים זועמות, ולא חשבה אותם לאויביה. מאידך גיסא, מעולם לא הורגשה דת ישראל אצל מחזיקיה, כאבן נגף בדרך החיים. כי הדת עצמה היא תוך תוכה ופנימיותה של פעולת חיים אמיצה ובריאה. מעכשיו אנו מבינים כי הדת הישראלית, אינה יכולה להצטמצם בגבולות הפולחן הדתי שבבית הכנסת בלבד. היהדות שאפה בהכרח להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור. החקלאות היחסים החברתיים וכן כל מעשי היצירה באומנות במדע ובפוליטיקה, כולם צריכים להיות קבועים בחותם דת ומצותם בכך. הנביאים התנאים והאמוראים לא היו נזירים קדושים בלבד, אלא גם אנשים גיבורים בחיים ואנשי מעשה מלאי חדות חיים ופעולה...״.

ממשיך הרב וכותב: "...כך היה מצב הדברים בעבר בארץ ישראל כך היה בזמן התנאים והאמוראים... היהדות היתה לישראל גוף החיים במילואם. פירוד בין דתיות וחיוניות בתור שני כוחות מובדלים או מתנגדים זה לזה - לא נכנס בגדר המותר...".

בהמשך דבריו המופלאים, מנתח הרב את השפעת הגלות על מהות החיים היהודיים ואופיים: ״...בד בבד עם דלדול חיינו הלך גם היקף הדת הלוך והצטמצם שטחי חיים רחבים וגורמיהם החשובים הוצאו באכזריות רשע מיד האומה ומיד דתה. הנשמה העברית נקרעה קרעים קרעים, פסקה מישראל השמחה השלמה, שמקורה בתום ובהתאמה המלאה בין הנפש והחיים...״.

״...המושג חיים חילוניים שהוא זר לרוח ישראל נוצר בחשכת הימים ההם. הרגש הדתי חדל לינוק במישרין מרגש החיים, ולהיות ביטוי מותאם לכח האיתנים האצור בנשמה היהודית...״.

"...התפלגות החיים במשמעות המתוארת לעיל, שהתקיימה בין חומות הגטו היהודי. הביאה בהכרח טבעי לידי נקיטת עמדה שלילית לגבי קנייני החיים. רוח ישראל נתעטפה שחורים, ונתלבשה אדרת נזירים וסגפנות הזרות לרוח היהדות״.

מדגיש הרב ויינברג זצ״ל שגישתה המקורית של היהדות היא בחיים מלאים אומץ. וגדולי התנאים בנוסף להיותם קדושי עליון היו אנשי מעשה מלאים בחדוות חיים.

הוסיף הרב ויינברג זצ״ל לבאר את הצלחתה של תנועת ההשכלה לחדור אל תוך מחנה התורה ולכבוש לבבות, עד כדי הפניית עורף חלילה לחיי תורה ומצוות. וזאת משום שתנועה זו החזירה את היכולת, לעסוק ליצור וליזום בכל מרחבי החיים. דא עקא, שתנועת ההשכלה ראתה בתורה דבר המנותק מהחיים, ולכן הפנתה לו עורף, וגרמה לפרצות מרובות בכרם ישראל. אך בשלימות הופעת התורה, וכמבואר לעיל בדברי הרב ויינברג זצ״ל, אין שום סתירה בין התורה והחיים, ואדרבה שלימות התורה הינה בהופעתה בכל מרחבי החיים.

ומרגלא בפומיה דרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל, שבחזרת עם ישראל לארצו ובכינון המדינה שהיא הציבוריות הישראלית, יצאה השכינה מרשות היחיד של ההלכה שאליה היתה חייבת להכנס בעקבות הגלות. וכעת השכינה מופיעה גם ברשות הרבים של כלל ישראל - הלכות צבור.  לא רק חזרה לחיים מלאים אומץ אלא גם חזרה להסתכלות ממבט כללי של אומה העוסקת בסוגיות הנוגעות לכלל.

דמותו של הרב משה בוצ'קו – קודש וחול משמשים ביחד:

הרב משה בוצ'קו נולד בתרע"ז (1917) בשוויץ. אביו, הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו, חניך ישיבת נובהרדוק שבליטא, הגיע לשוויץ ופתח בה את הישיבה הראשונה במערב אירופה – ישיבת 'עץ חיים'. עד אותה תקופה לא היתה במערב אירופה ישיבה (אם לא ניקח בחשבון את בית המדרש לרבנים בברלין). "סבי הבין", אומר הרב שאול דוד בוצ'קו "שללא לימוד תורה הציבור הדתי לא ישרוד. הישיבה שלו הצילה מאות בני נוער מהתבוללות. הגיעו אליה תלמידים משוויץ, מאוסטריה, מצרפת וממקומות נוספים".

במלחמת העולם השניה שימשה הישיבה במונטרה, עיירת קיט על שפת אגם ז'נבה, אבן שואבת לפליטים שברחו מאימת הנאצים לשוויץ הנייטרלית, והעניקה להם סעד, כשמשפחות בוצ'קו ושטרנבוך (משפחת אשתו של הרב ירחמיאל אליהו) פועלות רבות להצלת הפליטים ולהבאתם לישיבה. המפורסם מבין הנמלטים היה הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל ה'שרידי אש', מגדולי פוסקי הדור, שאומץ על ידי משפחתה של הרבנית מרים ויינגורט, אחותו של הרב משה בוצ'קו. הרב וינברג קבע מאז את מושבו במונטרה, ולמרות שלא לימד כר"מ מן המניין בישיבה, השרה עליה מרוחו.

הרב ירחמיאל אליהו התחנך, כאמור, בישיבת מוסר ליטאית ואף הישיבה שהקים היתה ישיבת מוסר "עם איזושהי אנושיות חסידית", כהגדרת הנכד, הרב שאול דוד, שמספר גם על הקשר לארץ ישראל: "סבא היה חבר באגודת ישראל, ונמנה על חברי האגודה, כמו הרב יצחק שפירא מקובנא, שדחפו להטות את פעילות אגודת ישראל לטובת ארץ ישראל".

הרב ירחמיאל אליהו נפטר בתשי"ז (1957) ומספר שנים אחר כך מונה בנו, הרב משה, לעמוד בראשות הישיבה, כשהוא ממשיך ומפתח את דרכו של אביו. הוא הדגיש בישיבה את המסירות למדינת ישראל, שבאה לידי ביטוי גם בביתו שלו, כפי שמספר בנו: "אני זוכר כילד בחו"ל שהרגשנו כזרים, כשגרירים של ארץ ישראל בחו"ל, למרות שהיו לנו יחסים טובים עם הגויים". הרב משה ורעייתו הלן זכו שכל צאצאיהם מבנם ומשלוש בנותיהם חיים בארץ. אחת מנקודות השיא ביחסו למדינה היתה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ביום ירושלים הראשון החליט, בניגוד לדעת רבים מעמיתיו רבני שוויץ, לחגוג את היום ברוב פאר והדר, כשהוא מזמין לאירוע את הראשון לציון הרב יצחק ניסים. החלטה זו גרמה לקרע בינו לבין חבריו, ומאז פחת מספר התלמידים המגיעים לישיבתו משוויץ. התלמידים שהגיעו לישיבה היו בעיקר מצרפת השכנה.

באותה תקופה שמע הרב משה שניתן ללמוד למבחני בגרות בהשקעת זמן לא גדולה על ידי לימוד אינטנסיבי בקבוצות קטנות. הוא החליט להפוך את ישיבתו לישיבה תיכונית. "היו אלו שנות הזהב של אבא", אומר הרב שאול דוד, "הגיעו תלמידים ברמה גבוהה, גם אם מספרם לא היה גדול. כמעט כולם הקימו משפחות ועלו ארצה, כשרבים מהם תופסים משרות מפתח בחינוך, ברפואה, במשפט ובתחומים נוספים". העובדה שראש ישיבה מתגאה בבוגריו שפנו לעיסוק במקצועות שאינם מצריכים דווקא לינה באוהלה של תורה, יש בה כדי ללמד על תפישתו של הרב משה בדבר ההרמוניה בין קודש לחול: "אין דבר כזה חול, יש מה שהוא קודש מעצמו ויש מה שעושים אותו קודש".

יחד עם זאת, הדגש העיקרי ניתן בישיבה ללימודי הקודש. ד"ר מיכאל ויגודה, תלמידו של הרב משה מהמחזור הרביעי של תקופת הישיבה התיכונית, ששימש בעבר כר"מ בישיבה וכיום מנהל את המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מספר כי עד השעה חמש אחר הצהריים נלמדו בישיבה לימודי קודש, ובין השעות חמש לשבע נלמדו "לימודים כלליים". שוב, ההגדרה המקובלת של "לימודי חול" אינה קיימת.

גם בהנאות החיים המותרות הוא לא ראה דבר מגונה. ויגודה מסביר כי הרב משה סבר שעניינה של התורה הוא לא להפריד ולנתק את האדם ממציאות החיים, אלא לקדש את החיים. זו הסיבה גם לכך שהוא לא כיוון את תלמידיו לשאוף לבנות את חייהם רק על לימוד תורה, "כך שלא יהיה להם מקור פרנסה ויעסקו בתורה והפרנסה תבוא מהשמים. הוא חשב שיהודי צריך להיות מעורה במציאות החיים, שלפיה האדם עובד לפרנסת ביתו, כשמוטל עליו גם לקבוע עיתים לתורה, והיא זו שתהווה את מרכז חייו". ויגודה גם מספר כי מה שהרשים אותו וגרם לו לגלות כנער צעיר מעיר הולדתו שטרסבורג שבצרפת למקום התורה במונטרה שבשוויץ, היה לימוד התורה ברמה גבוהה שהיה שם מחד ופתיחות בלתי רגילה להוויות העולם וללימודים כלליים מאידך.

ביחסו לתורה ועבודה היווה הרב משה דוגמה אישית למימוש דרכו. הרב אלי קלינג ממכללת חמדת הדרום (שבעבר כיהן כמגיד שיעור בישיבה), מספר כי כשהחל ללמוד בישיבה שם לב לכך שראש הישיבה נמצא בבית המדרש בבקרים ואחר כך נעדר ממנו. "חשבתי שהוא מכין את השיעור. יום אחד הלכתי עם חבר בעיר מונטרה, כשלפתע החבר מצביע על חנות בגדים ואומר: 'זו החנות של הרב משה'". באותה הזדמנות הבין הרב קלינג כי ראש הישיבה שלו בעצם אינו מתפרנס כלל ממשרתו התורנית, אלא ממפעל לטכסטיל אותו החזיק יחד עם אחותו, הרבנית ויינגורט.

ערך זה של פרנסה היה חשוב לו מאוד, והסיפור הבא שהושמע בשבעה יוכל להעיד עד כמה: הרב משה התחתן בגיל מאוחר יחסית. הוצעו לו הצעות שידוכים רבות. אחת ההצעות כמעט והגיעה לידי גמר, אולם תנאי שהתנה אבי הכלה, לפיו הרב משה ילך אחרי חתונתו ללמוד תורה במשך מספר שנים באחת הישיבות המפורסמות, לא היה מקובל על החתן. גם הפשרה בדבר שנה אחת בלבד לא התקבלה: "אחרי החתונה אני צריך לפרנס את אשתי", הוא התעקש. העיסוק בפרנסה לא נראה אצל הרב משה כעיסוק מעיק. "כשראיתי אותו עובד או לומד זה היה באותה שמחה", מספר בנו.

מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

לא רק משכורת לא הסכים הרב משה לקבל. כחלק מתפישתו את תפקידו כראש ישיבה, הוא סבר שעליו לדאוג גם לקניית מוצרי המזון עבור תלמידיו בעצמו. בתחילה היה נושא את מוצרי המזון מהחנויות בעיר לישיבה ששכנה במעלה ההר כשהוא הולך רגלי, אולם בהמשך, משקשה הדבר עליו, הוחלט להעבירם במונית. הוא עצמו סירב להיכנס למונית כדי לתפוס טרמפ יחד עם מוצרי המזון, בטענה שאינו מוכן ליהנות מכספי הישיבה. גם בסעודה שלישית, אותה נהג לאכול בישיבה, היה טועם רק מעט לחם כדי לצאת ידי חובה, שוב, כדי שלא ליהנות מכספי הישיבה. אגב, הרצון שלא להתפרנס מהישיבה היה גם הדרך בה נהג אביו של הרב משה, מייסד הישיבה. הרב שאול דוד אומר כי זה היה לדעת אביו הקשר הנכון בין תורה לעבודה.

יחד עם זאת, הרב משה לא כפה עמדה זו על תלמידיו. ד"ר מיכאל ויגודה אומר כי באופן כללי התנגד הרב משה למציאות הנוהגת לפיה חומרה אישית הולכת ונקבעת כנורמה כללית. במכתב של הרב משה לתלמידו הוא מתייחס לנושא זה ויוצא נגד המנהג: "א) למצוא חומרה בספר כלשהו, מה שלא מסובך כלל, ואח"כ ב) לתת לה תוקף הלכתי מחייב. ג) לדרוש מכל אחד לקבלה על עצמו. ד) לרגל  אחרי כל אחד כדי לגלות מי לא מציית. ה) לשפוט אותו. ו) להרשיע אותו. ז) להחרים אותו, וכל זה בעטיפה של צדקנות, בשם הדת, בשם התורה הקדושה (דעת תורה)...".

באותו מכתב הוא כותב: "בשם שליחות כביכול כאשר כל אחד חש עצמו מוסמך ע"י הקב"ה, אנו מפיצים שנאה, שנאת חינם, שנאת אחים. ידידי היקר, אם יש משהו שעלינו לתקן, זו הגישה הזו - שהיא היא נוגדת את התורה".

ישיבה בלב רחביה

אהבתו לארץ ישראל היתה גדולה מאוד. עוד בשבתו במונטרה היה נוהג להתכתב עם רבנים, ראשי ממשלות ואישי ציבור אחרים כשהוא דן עימהם במצב בארץ.

על המכתבים היה מספר לתלמידיו שהגיעו לביתו לעונג שבת אחרי סעודת ליל שבת בישיבה. פעמים רבות הצהיר שהוא יעלה לארץ, ובשנת תשמ"ה מימש את הצהרתו ועלה לארץ, ואיתו הישיבה כולה. הוא קבע את משכנו בירושלים, ואת הישיבה מיקם בשכונת רחביה. תלמידו, הפרסומאי מאיר ואקנין, מסביר כי רבו החליט להקים את הישיבה דווקא במעוז חילוני כשכונת רחביה, למרות הפיתויים שבמרכז העיר הקרוב, כדי שלא להתנתק מהציבור הכללי. בארץ, בה המותג 'עץ חיים' היה כבר תפוס על ידי המוסד הירושלמי הוותיק בשם זה, שונה שם הישיבה ל'היכל אליהו' על שם האב המייסד בשוויץ.

הישיבה שכנה בסמוך לביתו הקודם של הרב עובדיה יוסף, ויחסים חמים התפתחו בין הרב משה לבין השכן הגדול, שהגיע גם למסור שיעור בישיבה. דבר זה לא מנע מהרב משה לצאת בחריפות נגד פסיקתו של הרב עובדיה יוסף המתירה למסור שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום.

הרב שאול דוד מסביר את שיטתו של אביו בנושא: "צריך לעשות אבחנה בין שני מצבים. יש מצב בו איסורים כמו 'לא תחנם' נדחים מפני פיקוח נפש, וזה כשמדובר במצב לא מהותי, בו האיסור לא מופקע לגמרי. אבל כשאדם עושה הסכם שלום שבו הוא מוותר באופן רשמי על חלק מארץ ישראל הרי זה בעצם ויתור על חלק מהתורה. מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לוותר על מצוות שבת. הוויתור על הארץ לדורות הוא כאילו אמירה שאיננו מאמינים בתורה, ויש בזה כפירה באמיתות התורה". הרב שאול דוד סבור כי על פי שיטת אביו, הרי שבניגוד למקובל לטעון, מה שקרה בלבנון ובעזה הוא טוב יותר מבחינה זו, דווקא בגלל שהיתה זו בריחה ללא הסכם שלום, וללא ויתור רשמי על ארץ ישראל. את תגובתו ההלכתית לפסיקת הרב עובדיה פרסם הרב משה בשעתו על גבי שני עמודים בעיתון 'הצופה', והרב שאול ישראלי אמר על תגובה זו כי "זו תשובה מנצחת".

ויכוח הלכתי זה לא שינה את יחסי ההערכה בין שני תלמידי החכמים. מאיר ואקנין מספר כי הוא זוכר שבברית של בנו, בה שימש הרב עובדיה כסנדק, ראה הרב משה את הראשון לציון ובלי לחוס על שנותיו, שכבר עברו את גיל הגבורות, רץ לעבר הרב עובדיה ונישק את ידו, כמנהג הספרדים.

למרות המוצא האשכנזי של משפחת בוצ'קו, הרי שבישיבה המוצא העדתי לא היה כלל נושא לדיון. "אני חושב שהישיבה מצליחה מאוד בגלל זה, וראיתי שהרוב המכריע של תלמידי הישיבה כיום הם ספרדים", אומר הרב אלי קלינג "יכול להיות שזה משהו שמתאים לחלק גדול מהחבר'ה שלא ישימו לב מי בדיוק אבא שלך, והאם התברגת מספיק בחברה הישראלית השלטת". מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

הרב משה החשיב מאוד את השירות בצה"ל. עוד כשהיה בחו"ל עודד את תלמידיו לנצל את ההסכמים בין ממשלות צרפת וישראל, לפיהם מי שמחזיק בשתי האזרחויות יכול לצאת ידי חובת השירות הצבאי הצרפתי בשירות בצה"ל, גם אם הוא ארוך יותר. כשעלה לארץ, היה זה אך טבעי שיהפוך את ישיבתו לישיבת הסדר. בנו, הרב שאול דוד, אומר כי אביו לא יכול היה לסבול את העובדה שאדם יחיה בארץ ולא ישרת בצבא, ועוד לפני עלייתו ארצה כתב תשובה על כך. 

כששאלו אותו על פטור תלמיד ישיבה משירות בצבא הוא תהה: "האם הוא פטור ממצוות תפילין בגלל לימוד התורה? אם האדם לא משרת בצבא, זו נקודה ביהדות שהוא לא מקיים אותה".

מספר שנים לאחר עלייתו של הרב משה, עלה לארץ גם בנו הרב שאול דוד, שעד אותה עת ניהל מוסדות בצרפת הדומים באופיים לישיבת מונטרה. עקב אילוצים שונים הוחלט להעביר את הישיבה לכוכב יעקב שמצפון לירושלים, יישוב עימו היא מזוהה עד היום. הרב שאול דוד, שעומד כיום בראשות הישיבה, הקים בנוסף למסגרת ההסדר הרגילה מסגרת נוספת ארבע שנתית בשם 'שילובים', שכוללת בתוכה יותר צבא ופחות ישיבה – שנה ישיבה, שנתיים צבא ושנה נוספת בישיבה. "נוצר מצב בו בחור הולך להסדר רק כדי שלא יתקלקל בצבא", אומר הרב שאול דוד "מבלי שהוא באמת מסוגל או רוצה לעמוד בנטל הנפשי והכלכלי של לימודי ישיבה ארוכים. בוודאי, מי שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם – שיגדיל את זמן לימוד התורה על חשבון השירות הצבאי, אבל מי שלא כזה – עדיף שהלימוד שלו בישיבה יהיה יותר אפקטיבי". מסגרת 'שילובים' קיימת כיום גם בישיבות נוספות. בישיבת 'היכל אליהו' רוב התלמידים כיום הם ישראלים ורק מיעוטם הקטן תלמידי חו"ל.

"לא לשאול על כל שטות"

נקודה שתלמידיו מרבים לדבר עליה, היא חינוכו של הרב משה לחירות. "הוא נתן כבוד גדול לייחודיות של כל אחד", אומר הרב שאול דוד "אצלי כבן זה בא לידי ביטוי בכך שהוא אף פעם לא אמר לי מה לעשות מבחינה דתית. בישיבה זה התבטא בכך שכל שאלה היתה מותרת, לא רק קושיות על התוספות, אלא גם על המציאות שלנו, אפילו בתחומים רגישים של בינו לבינה. אנו מאמינים שהתורה היא אמת, ואם כך – היא תנצח, ולאו דווקא הצורה שבה אני מבין אותה היא הנכונה". הרב שאול דוד אומר שתהליך המרידה שקיים לעתים אצל בני נוער הוא תהליך בריא ונצרך: "יש ערך למצוות שעושה אדם שעבר תהליך כזה, כי הוא לא עושה את זה כמצוות אנשים מלומדה".

"אצל אבא היתה אמירה ברורה שלא לחקות אותו: 'קחו אחריות על החיים שלכם, ואל תשאלו שאלות על כל שטות'", מצטט הרב שאול דוד. הרב קלינג מספר כי חלק מהכבוד שרחש הרב משה לתלמידיו בא לידי ביטוי בכך שהיה מוחה בפניהם כשקמו בפניו ובכך שנהג לפנות אליהם בגוף שני רבים (בצרפתית פונים כך בלשון כבוד י.י.). גם כשחשב שמתאים לתלמידיו לעשות דבר מה, נזהר שלא לכפות עליהם. מאיר ואקנין מספר כי פעם ניגש אליו הרב בבית המדרש, ובצניעות אמר לו בקצרה: "אתם מעוניינים ללכת לשליחות בקהילה מסוימת בשוויץ?" והלך. "הוא לא  התחיל להרצות על המשימה הגדולה וכו', היתה לו דרך חינוכית שמכבדת את התלמיד ונותנת לו להתפתח לבד, ובאמת לא עשיתי זאת". ד"ר מיכאל ויגודה מספר כי לא על כל שאלה היה מוכן לענות. לעיתים אמר: "תחשוב לבד ותיקח אחריות".

נתינת הכבוד לתלמידים לא פטרה את הרב משה מהחובה שראה לעצמו לדאוג כאב לתלמידיו המתבגרים הרחוקים מביתם. הרב קלינג מספר כי הוא אף לא דרש מתלמידיו להגיע בזמן לשיעור. "להיפך, אם היה רואה מישהו עייף היה מציע לו: 'אולי תלך לישון או לאכול'. הוא דאג לצד החומרי בדיוק כמו לצד הרוחני".

ויגודה מספר כי לא זכורים לו שיעורי מוסר בישיבה, אף על פי שמייסד הישיבה הגיע מעולם המוסר. כשנשאל הרב משה על כך, הוא אמר: "כשאנחנו לומדים חומש, תנ"ך, גמרא – אנחנו לומדים מוסר". "הוא שילב את הדברים בתוך הלימוד, כי חשב שהדברים צריכים לנבוע בצורה אינטגרלית מתוך לימוד התורה על כל ענפיה". ויגודה אומר כי אחד הדברים שהשפיעו מאוד על אלו שבאו עימו במגע היתה העובדה שלמרות שלא לימד מוסר כמקצוע בפני עצמו הרי שאישיותו והתנהגותו היו ברמה מוסרית גבוהה, של אדם מאוזן בנפשו ושקול מאוד במעשיו.

הרב משה לימד את תלמידיו לחפש את נקודת ההזדהות בין הלומד לנלמד, ולא להסתפק בידיעה שחכם אחד אומר כך וחכם שני אומר אחרת. "אתה חייב להיות בתוך בית המדרש ולנקוט עמדה, בענווה, אך ללכת באמת שלך", אומר הרב שאול דוד. "אם אני לומד סוגיה, הרי שיתכן שאזדהה יותר עם פירוש רש"י על הסוגיה מאשר עם פירוש תוספות, למרות שאנסה ליישב גם את שיטת התוספות". הרב אלי קלינג מספר כי דרך לימודו היתה דרך הפשט: "פעם כשראה שהסתכלנו באחרונים, הוא הניח את ידו על כתפינו ואמר: 'ניסיתם קודם להבין בעצמכם את הסוגיה?'". את שיטתו בלימוד ניתן לראות בספרו 'הגיוני משה' על הש"ס, שבסופו גם מאמר על דרך המוסר.

כתיבה עד היום האחרון

לפני כשבע שנים עבר הרב משה להתגורר בכוכב יעקב על יד בנו וישיבתו. כוחותיו הלכו ונחלשו והוא הפסיק להעביר שיעורים בישיבה. אולם למרות מגבלות הזקנה, מעיינות היצירה שלו לא פסקו. כשנה לפני פטירתו יצא לאור ספרו 'עיוני משה' על פרשת השבוע, שהצטרף לספר קודם 'הגיוני משה' על התורה והמועדים. הרב משה לא הסתפק בכך, ובמשך השנה האחרונה לחייו חזר לכתוב רעיונות חדשים על פרשיות השבוע. מכיוון שהקדים לכתוב לפני קריאת הפרשה בפועל, הוא הספיק לסיים עד פטירתו בערב יום הכיפורים גם את הספר הזה מ'בראשית' ועד 'וזאת הברכה'. הרב שאול דוד מספר כי למרות שידע שאביו כותב, הוא לא שיער שהספיק למרות חולשתו כל כך הרבה, כפי שגילה לאחר הפטירה. "בסוף הספר הוא נפרד מאיתנו, ביקש סליחה מכולם, והתפלל שספרו יתקבל למעלה ולמטה".

הרב משה נפטר ממש עם כניסת יום הכיפורים. במוצאי הצום הגיעו תלמידיו ללוותו עוד באותו לילה. הרב אלי קלינג מספר כי חבר הסב את תשומת ליבו לכך שה'זמן' בישיבה היה מסתיים במוצאי יום הכיפורים והרב משה, המחנך האבהי, היה יורד לתחנת הרכבת כדי ללוות את תלמידיו היוצאים לחופשה בביתם. "תמיד הוא היה מלווה אותנו, ובמוצאי יום הכיפורים הזה אנו ליווינו אותו".