פרשת שופטים - תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

בתלמוד בבלי (קידושין סה:), מובא משפט מרתק: "לא איברו סהדי אלא לשקרי" (לא נבראו עדים אלא לשקרנים). משפט זה, המובא להלכה בחושן משפט סימן קפ"ט, מעלה תובנה עמוקה על תפקידם של עדים במערכת המשפט ובחברה בכלל.

הרעיון הוא פשוט: אילו בני האדם דוברי אמת, אין צורך בעדים כלל. אנו צריכים עדים רק מתי שיש חשש שאחד הצדדים משקר אבל העדים הם לא חלק מהותי ממעשה הקנין.

 

ה"שפת אמת" (תרמ"א) מרחיב רעיון זה ומחיל אותו על תפקידו של בית הדין העליון: "ובאמת נראה כי הסנהדרין וחכמי ישראל שהיו בזמן המקדש האירו עיניהם של ישראל... וז"ש ושפטו את העם משפט צדק. שאין הפי' רק על הטענות. רק שיטו לבות בנ"י שיהיו אנשי אמת וישפטו מעשיהם בצדק. וע"ז מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו".

לדבריו, תפקידם של השופטים אינו מסתכם בפסיקת דין בלבד, אלא כולל גם את המשימה החשובה של עיצוב החברה לכדי קהילה של צדיקים – חברה שבה לא יהיה צורך בעדים כלל. הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח) מתפרש על ידו לא רק כהוראה לשפוט בצדק, אלא גם כמשימה להשרות אווירה של צדק בקרב העם כולו.

 

כיצד יכולים השופטים להשיג מטרה נעלה זו?

 

ראשית, באמצעות דוגמה אישית. השופטים, היושבים "בעדת א-ל", תחת צילו של הקב"ה בבית הדין, נדרשים להיות מופת של יושרה, הגינות וצדק. התנהגותם האישית והמקצועית צריכה לשמש כמגדלור מוסרי עבור הציבור כולו.

 

שנית, באמצעות הסברה והנחלת ערכים. על השופטים לא רק לפסוק דין, אלא גם לחנך את הציבור לערכי צדק ומוסר.

 

לאור זאת, כמה עמוקה היא המשמעות של ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה" בתפילת העמידה.

כאשר אנו מתבוננים במצב המערכת המשפטית כיום, על היועצים המשפטיים והשופטים, ומשווים אותו לאידיאל המתואר בתורה ובמסורת היהודית, אנו מבינים עד כמה רחוקים אנו מהמטרה. עלינו לשאוף ולהתפלל לשיבתם של שופטים ששגם מתנהגים בעצמם בצדק, גם פוסקים צדק, וגם מייצרים חברה של אנשי צדק.

 

רעיון זה של יצירת השפעה ארוכת טווח מתכתב עם מחקר מעניין שנערך על 18 חברות המצליחות יותר ממאה שנים (מובא בהקדמה לספר על אברהם ארנן מייסד סיירת מטכ"ל).

המחקר מצא כי הסוד להצלחתן הוא שהן "מייצרות בוני שעונים ולא מורי שעה". כלומר, במקום להתמקד רק בתוצאות המיידיות, הן משקיעות בפיתוח אנשים שיכולים להמשיך את המורשת ולהוביל את החברה קדימה לאורך דורות.

 

בעולם היהודי, דוגמה בולטת לגישה זו היא הרבי מליובאוויטש, מנהיג חסידות חב"ד. הרבי לא הסתפק בהכשרת תלמידים, אלא התמקד ביצירת רבנים – מנהיגים שיכולים להמשיך את שליחותו ולהפיץ את תורתו בכל רחבי העולם.

 

גישה דומה ניתן למצוא אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שכונה "רב רבנן" בשל השפעתו הרחבה על דור שלם של רבנים ומנהיגים רוחניים.

 

גם אצלנו בקהילת בית הרמב"ם הדור של הבחורים התחיל עכשיו להיות בישיבות התיכוניות והגבוהות ועכשיו הגיע הזמן של הדור הבא של נסיכי הקהילה להמשיך ולהעמיק את המסורת הזו. זה כולל לקיחת תפקידים משמעותיים בקהילה, כמו הכנת הסעודה שלישית, קריאה בתורה, אמירת פסוקי דזמרה, קריאת הפטרה, "במה מדליקין", קריאת שיר השירים ועוד.

 

בסופו של דבר, המטרה היא ליצור חברה שבה הצדק והמוסר הם נחלת הכלל, חברה שבה אין צורך בעדים כי האמת היא ערך עליון. זוהי משימה שדורשת מאיתנו לא רק להיות "מורי שעה", אלא "בוני שעונים" – לחנך, להדריך ולהצמיח את הדור הבא של מנהיגים ואנשי מוסר שימשיכו לקדם את החברה לעבר אידיאל זה. כך, אט אט, נוכל להתקרב למימוש החזון של "השיבה שופטינו כבראשונה", ולבנות חברה המושתתת על ערכי הצדק והאמת.

פרשת משפטים - משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

סיבת האיסור לערכאות של גויים נראית לכאורה, מפני החשש שפסק הדין שיפסוק בית-משפט זר, לא יכוון לאמת האלוקית הצריכה להתגלות בעולם על-פי דיניה של התורה כפי שהיה מתגלה בבית-דין של ישראל.

על-כן מפתיעים מאוד דבריו של רש״י (ע״פ דבריהם של חז״ל בגמרא) על הפסוק הראשון בפרשתנו (שמ' כא,א): ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״׳, באומרו: ״ואפילו ידעת בדין אחד שהם (בית-המשפט הגוי) דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות (בבית-הדין) שלהם״!

האומנם? אם פסק הדין זהה, מדוע משנה הדבר היכן ייפסק הדין. בבית-משפט של עכו״ם או בבית דינם של ישראל?

יצחק קרומביין ('בשבע' משפטים התשע"ח גליון 781): "מספרים שפעם ציווה פקיד בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשההודים הסבירו לו שמדובר במסורת עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים..."

מבאר רש״י סיבת איסור זה בשני נימוקים:

א. הדן בערכאות גויים - ״מחלל את ה׳״.

ב. הדן בערכאות של גויים – ״מייקר (מלשון יקר - מכבד) את העכו״ם ומחשיבם״.

הסיבה השנייה הגיונית ומובנת, משום שעצם פנייתו של אדם מישראל לבית-משפט של גויים, מעלה את מעמדם וערכם בעיני החברה והציבור, דבר הגורם לזלזול בכבודם ומעלתם של ישראל, בתורת ישראל ישראל ובבית דינם של ישראל.

אך לכאורה הסיבה הראשונה - ״חילול ה׳״, אינה מובנת כלל. וכי איזה חילול ה׳ - חלל - חיסרון במציאות יש כאן, אם פסק הדין שיפסק בבית-הדין של אומות העולם יהיה בדיוק את אותו פסק הדין שיפסק בבית-דינם של ישראל?

מבאר הרב חרל״פ (שיחות לספר שמות עמ' קסה-קסח): ״ההבדל בין משפטי העמים למשפטי ישראל, הוא, כי משפטי העמים הם לפי המאורעות, הם קובעים את החוק ועל-פיו יצאו ועל-פיו יבואו. לא כן משפטי ישראל שהמאורעות יבואו על-פי החוק, החוק העליון שנחקק מאז מרצונו יתברך, וממנו באות המאורעות כדי לגלות בזה העולם במעשה בפועל... לולא המשפטים לא היה בישראל שום מריבה בין זה לזה, ורק כדי שאור המשפט האלוקי יצא מהכוח אל הפועל, באים על-ידי זה למריבה, ומיד שפוסקים להם את המשפט הם עושים שלום״.

הסבר - ישנו הבדל יסודי ועקרוני, בין מגמת ומטרת המשפט בישראל לזו שבאומות העולם.

השקפת אומות העולם ביחס לעצם מציאות המשפט, היא שהמשפט הוא בדיעבד בשל סטייה שקרתה במציאות, מעין ׳תאונת עבודה׳ אנושית שיצרה מריבה וסכסוך בין בני-אדם, המצריכה את התערבות בית-המשפט ופסיקת הדין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו, למסלול השגרתי והקבוע בו נעו החיים בתחילה. לפי השקפה זו, המאורעות האנושיים הם הגורמים לדין, שהרי ללא ויכוח ומריבה בין בני-אדם, לא היה המשפט בא לעולם כלל, ואם כן, המשפט הוא בדיעבד מכורח הקלקולים והתקלות שבמציאות.

לעומת השקפה זו, השקפת התורה שונה לחלוטין. לא המאורעות המקולקלים שבמציאות, הם הגורמים לדין, אלא בדיוק ההפך, המשפט והדין איננו בדיעבד אלא לכתחילה שבלכתחילה המתגלה בפועל דרך המסכים והמסכות של האירוע ה׳בדיעבדי׳ שקרה במציאות.

דהיינו - כאשר הקב״ה רוצה להופיע בעולם אמת אלוקית חדשה - טוב אלוקי חדש הנצרך לקדם את העולם לגאולתו, מסובב הקב״ה מאורעות במציאות, בסכסוכי ממון ודיני נזיקין בין בני-אדם, המצריכים פסיקת דין, ועל-ידי כך תופיע האמת האלוקית החדשה בעולם דרך אותו הדין החדש שנפסק בבית-הדין.

לפי השקפה זו, לא המאורעות גורמים לדין, אלא בדיוק להפך. הדין - האמת האלוקית החדשה הנצרכת כעת לתיקון העולם, היא הגורמת למאורעות שיבואו.

היוצא מדברינו, שמטרת המשפט באומות העולם היא בסך-הכול להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני המריבה והנזק שבא לעולם, כדוגמת שתי מכוניות שהתנגשו והוזקו, דבר המצריך תיקון פחחות במוסך, כשכל מטרת בית-הדין הגוי אליו פנו שני בעלי המכוניות, היא, לקבוע מי חייב בתשלום כדי לתקן את הנזק ולהחזיר את המכוניות למצב בו היו קודם ההתנגשות, ככל הניתן. לתפיסתם המקרה המעשי שקרה הוא הסיבה, והמשפט והדין הוא התוצאה.

אך בישראל אין הדבר כן. מטרת המשפט אינה רק להשיב את המצב לקדמותו, אלא אדרבא, היות שהקלקול במציאות הוא רק תוצאה, שסיבתו - האמת האלוקית החדשה - המשפט והדין החדש האמורים להופיע בעולם דרכו, על-כן, תפקידו של המשפט הוא להרים את האדם והעולם למציאות אלוקית רוחנית חדשה, מציאות שלא הייתה לפני כן כלל בעולם.

הבנה אלוקית עליונה זו המבררת שהמשפט והדין הם הסיבה ואילו המקרה המעשי שקרה בפועל הוא התוצאה, נכונה לא רק במאורעות מסובכים וסכסוכים בעניינים שבין אדם לחברו באופן אישי, אלא גם ובעיקר ביחס לכל המאבקים והמריבות המתגלים בעם ישראל ובחברה כולה, סכסוכים אשר מטרתם האמיתית היא כדי לברר (מלשון ברירת 'אוכל מפסולת') ולרומם את עם ישראל למדרגה עליונה יותר, ולהביא את העולם לגאולתו.

כי לפני כל 'יש' יופיע ההעדר![1]

מכאן מובן נימוקו הראשון של רש״י (שהובא לעיל), ש״הדן בערכאות גויים מחלל את ה׳״ - מלשון חלל וחיסרון, וזאת מפני, שמטרתו ומגמתו של בית-המשפט הגוי, היא בסך הכול להחזיר את המצב לקדמותו, ולא להעלות את העולם למדרגה אלוקית חדשה האמורה להתגלות דרכו, כפי שמתקיים בבית-דינם של ישראל.

כדבריו התמציתיים של דוד המלך (תהילים קמז,יט-כ): ״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה״.

אורות הקודש (ג' כו-כח): "וכן הוא הדין בדור שלם ובתקופה עולמית".

אם יש בלגאן על מעמד האשה (הרב קלנר...) אז צריך להגיע אחרי הבלגאן לקומה יותר גבוהה בענין הזה לא רק להחזיר את המצב לקדמותו...

חינוך ילדים (אמנות ההכלה 132-133 - לבנות להרוס ושוב לבנות):

יש נטייה נסתרת בלב כל אחד והיא הנטייה לבנות, ולהרוס על מנת לבנות טוב יותר. ילד בן שנתיים בונה מגדל של לגו ובועט בו באכזריות, זה מעורר בו צחוק, ואז הוא בונה שוב, אבל הפעם גבוה יותר ויפה יותר. גם בגיל בית הספר יש צורך לקנות חפץ בעל ערך, כמו שעון או אופניים, אך לאבד או לשבור אותו, וזה על מנת להרגיש את ההיעדר ואולי לזכות בעוד אחד.

בגיל ההתבגרות הנטייה הזאת תופסת תאוצה כי היא לפעמים עצם חיותו של הנער. לכבד, אבל למרוד על מנת להעריך יותר. ליצור קשר חברי קרוב, ולפרק את החברות על מנת להעמיק את טיב הקשר.

״יש״... ״היעדר״... ו״יש״ גדול יותר... קצת כמו תהליך של אבל, באבל האדם עובר מ״יש״ ל״אין" ומ״אין" ל״יש״ על ידי מפגש עם הכאב, עם ההיעדר, עד שנבנה אצלו עולם של משמעות, של תובנות עמוקות; שכול מלשון שכל.

גם המחאה החדשה היא תנועה של חורבן, לפעמים בדרכים אנרכיסטיות, וזאת בשל השאיפה לבנות עולם אחר, טוב ומתוקן יותר.

נשמות חדשות הגיעו לעולם, נשמות גדולות, נשמות דתוהו. נשמות שהשאיפה שלהן להרוס היא עצומה, כי יש בהן רצון עצום להפוך את הגאולה לגאולה עמוקה, טוטאלית. הם מוכנים לגור אפילו באוהל, מתוך הכנה לעולם חדש מלא עזרה הדדית, הרמוניה, יופי, חשיבה מתוקנת, צדק חברתי, רוח הקודש... "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"

אחרי מריבה או חיסרון גדול שקרה המצב לא חוזר לקדמותו!

אתה אמור לחשוב לאיזו מדרגה אפשר להעלות את הילד ואת המצב על ידי מה שהיה!

---

[1] עין איה (שבת א פרק ראשון נט): "ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע"כ שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.

פרשת משפטים – משפט עברי

משפט עברי

שמות (כא,א): "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".

רש"י – כל מקום שנאמר "אלה" –פסל את הראשונים "ואלה" – מוסיף על הראשונים, מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני.

אם יחדה התורה אות מיוחדת ללמדנו זאת, כנראה, הייתה הו"א שזה לא כך וחוץ מעשרת הדיברות כל השאר לא ניתן בהר סיני אלא במקום אחר ובזמן אחר, ולכן באו חז"ל ולמדונו שגם המצוות של פרשת משפטים מסיני.

תשובה על דרך הדרש: אדם עלול לחשוב שהוא צריך את סיני רק לדברים שלא היינו יודעים בלעדיו (לולב, תפילין, שופר, כלאיים, טריפות) אבל לכל המשפטים שבין אדם לחברו לא צריך, עובדה שגם לגויים יש מערכת כזאת שהם בנו לבד.

אבל ההבדל הוא שאנו קיבלנו הוראות משפט ברורות בכל נושא ונושא, בעוד שבני נח קיבלו רק את המצוה של להקים מערכת משפט. אבל מה החוקים בכל נושא זה ניתן רק לבנ"י כמו שכתוב "לפניהם" ולא לפני עכו"ם.

דוגמאות רבות להבדל בין חוקי עכו"ם לחוקינו האלוקיים:

*משה רבינו מצווה שאת כל הדין "הקשה" יביאו אליו כי דין פרוטה כדין מאה, אבל יתרו אומר "הדבר הגדול". יוצא שמשפט של מליוני דולרים שרי עשרות ישפטו אם הוא ברור מבחינה דינית, ומשפט של 2 שקל בין שתי אלמנות יובא למשה אם הוא תלוי במח' הקצות והנתיבות.

*בנושא השוחד:

- כתובות (קה:): "ר' ישמעאל בר' יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא (סל) דפירי יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא א"ל מאי שנא האידנא א"ל דינא אית לי ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר לא קביל מיניה א"ל פסילנא לך לדינא אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. אמר תיפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

- אמימר סירב לדון בדין של מישהו שסילק נוצה מבגדיו (כתובות קה:)

-לפני הגאון ר' יהושע קוטנר הגיעה פעם אלמנה ובדמעות התלוננה על אחד מאנשי העיר שעשה לה עוול וביקשה שהרב יזמין אותו לדין תורה. ר' יהושע סירב לדון בדין הזה ואמר ששוחד זה לא רק כסף גם דמעות זה שוחד והוא כבר נגוע בגלל הדמעות של האלמנה.

-שאלו את הגאון ה'חוות יאיר' (ר' יאיר בכרך זצ"ל) מדוע היהודים נותנים שוחד לשופטים הגויים הרי זה אסור? השיב להם הרב: המטרה של האיסור לתת שוחד הוא למנוע עיוות הדין, כאן הדין הוא מוטה מראש לטובת הגוי, אבל השוחד של היהודי גורם לשופט לנטות לצידו ואז ייצא משפט מאוזן!!!

יבוא האדם ויאמר וכי אני דיין מה זה נוגע לי?

צריך לדעת שכל יהודי הוא דיין, ויש לו תובע ונתבע בתוך ליבו, הלוא הם היצר הטוב והיצר הרע, ועל זה התורה צועקת "לא תטה משפט ולא תכיר פנים", למרות שהיצר הרע יותר זקן, אל תכיר לו פנים.

אם לא תכיר את הדברים שקשורים ליצר הרע, דהיינו תאוות רעות של העולם הזה, יהיה לך הרבה יותר קל לנצח אותו.

הבעיה גדולה כאשר אתה לוקח שוחד, כי זה כל הנשק של היצר הרע, ולפעמים האדם חושב אחטא רק מעט ואחר כך אפסיק, אבל כמו שה' יתברך אומר לאדם פתח לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לך פתח כפתחו של אולם, צריך לדעת שגם היצר הרע להבדיל נוהג באותה שיטה, ואומר לאדם: פתח לי פתח קטן של טומאה, ואני אפתח לך את כל שערי הטומאה.

*בנושא נגיעה לדין:

– סימן שלם (שו"ע חו"מ לז') יורד לבירור אפשרויות רחוקות שבהם נחשב עד פסול מלדון מחמת נגיעה:

סנהדרין (יח:): "...לא (מושיבין) מלך וכהן גדול בעיבור שנה, מלך משום אפסניא, כהן גדול משום צינה".

רש"י – "משום אפסניא - מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהו כל השנים מעוברות.

כהן גדול - אינו רוצה שתתעבר שנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש ביום הכפורים חמש טבילות ועשרה קידושין ואם תתעבר שנה הרי תשרי במרחשון וצינת מרחשון תהיה בתשרי".

*לעומת זאת גורמי ההשפעה במערכת האזרחית הם מצחיקים: מתי שהשופט עייף, מגיע מפקקים, רעב, עצבני ומושפע מדעת קהל, עתונות, תפישות עולם, אישיות ורעיונות פופולאריים שונים, ואוי לו לימני או שמאלי שמגיעים בפני שופט מהזרם הנגדי.

*ההבדלים בין המשפט האנושי לדיניה של התורה האלוקית באים לידי ביטוי בכל סעיף בחו"מ והלכות אלו הן כ"כ עמוקות עד שחז"ל אומרים: "הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות" (בבא בתרא קעה:):

- גנב במקום שיכלא בבית כלא ויהיה פושע גדול, נמכר לעבד לאדון הגון ורואה דוגמא של משפחה הגונה ומתיישר לאט לאט, ובמשך הזמן מקבל יחס של אדון ואפילו יותר מהאדון אם יש רק כרית אחת.

- ואם בידו לשלם, על שור משלם חמישה ועל שה ארבעה (שמות כא,לז - כב,ג) רש"י על המקום מביא את חז"ל (בב"ק עט:) שכותבים ששור הולך ברגליו, אבל שה צריך לנושאו בכתיפו ומתבזה ולכן מוקל עונשו.

- רבי איצלה בלזר אומר שהתורה הקלה בעונשה של אישה נשואה שזינתה, שדינה בחנק לעומת ארוסה שזינתה ודינה בסקילה כי אימת בעלה עליה ונהנית פחות וגם מתח זה נלקח בחשבון.

- כמו שכתוב "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהילים יט,י) יחדיו – מספר דברים נלקחים בחשבון בדין (אפי' איך העונש ישפיע על כל אחד אחר שישמע ויצטער נלקח בחשבון).

- יוסף – נגזר עליו לרדת למצרים אבל לא נגזר שיסבול מריח רע ולכן שינו הישמעאלים ממנהגם ונשאו בשמים במקום נפט.

- הרב שך: המבול, ההשמדה ההמונית הכי גדולה בעולם, נדחה בשבוע כי המתין הקב"ה שמתושלח יוספד כהלכה (סנהדרין קח:. רש"י לז,כה).

- לפי דעתנו גנב הוא פחות תוקפן מגזלן ולכן ייענש פחות מגזלן חצוף ועז פנים, אבל התורה אומרת שהגנב פגם בנקודה הרגישה של האמונה, שלא אכפת לו מבנ"א שלא כמו הגזלן שלפחות מזלזל בכולם במידה שווה ולא בקב"ה יותר מבבני-אדם, וכמו שר' יוחנן בן זכאי (ברכות כח:) מברך את תלמידיו "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" וכשתמהו ענה: "ולואי ! תדעו כשהאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם", לכן על הגנב לשלם כפל.

- מכה אביו ואימו בחנק והמקלל אביו ואימו בסקילה ללמדנו שהמקלל פגם באופן יותר חמור כי על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" (ב,ז) מתרגם אונקלוס "לרוח ממללא" זו הנק' הפנימית באדם.

דייני ישראל מצווים להתאמץ לברר את הדין לאמיתו:

בא"ח (מופיע בליקוטי הבא"ח על הפ"ש): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - המילה אשר מיותרת? מה זה תשים לפניהם מה זה אוכל? מה הכוונה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"? הרי מדובר על שמיעה של בעלי דינים? מה הקשר לראיה? מדובר על ראיה בעיני השכל של דברים מעבר למה שהאוזניים שומעות מבעלי הדין, הכוונה להשתמש בחכמה ובינה ולבדוק עוד יותר לעומק מה האמת.

מעשה שהיה באלמנה עשירה מאוד שהוצרכה לנסוע לכמה שבועות מחוץ לעיר, אלא שהיא פחדה מאוד פן יבואו גנבים לביתה, ולכן קנתה כדים של חרס והניחה בפנים את כל מטבעות הזהב שהיו לה, ומלמעלה כיסתה את זה בדבש כדי שלא ירגישו, וביקשה מקרוב משפחתה אם הוא יכול לשמור לה על הכדים של הדבש כי היא תעדר מהעיר לכמה שבועות, והוא הסכים בחפץ לב. ואכן באו סבלים ולקחו הכל לבית האיש והוא הניח את זה במחסן צדדי.

והאשה האלמנה הלכה לדרכה, ואחר כמה ימים האיש הנ"ל עשה חתונה לבנו ובאמצע החתונה היה חסר להם דבש. ובעל הבית נזכר שהאשה הפקידה בידו כדים של דבש והחליט להשתמש בדבש הזה, ואחר כך להחזיר דבש אחר, ומיד רץ למחסן והחל לרוקן את הדבש אלא שאחר מעט דבש הוא שמע קול אחר והוא רואה שזה מטבעות זהב לרוב והוא בדק בכד השני ובשלישי ובכל הכדים ובכולם היה זהב לרוב, ויצרו הרע השתלט עליו, ואמר לו: הנה אתה הופך לעשיר מהאגדות.

ולמחרת כבר הוא מילא את כל הכדים בדבש, ואת המטבעות שמר לעצמו. וכשחזרה האלמנה לביתה הלכה לבדוק מה עם הפקדון, ואמר לה האיש: הכל בסדר, זה מונח באותו מקום, והסבלים הרימו את הכל והביאו את זה לבית האלמנה. אלא שהיא הרגישה שהפעם משום מה הם הולכים יותר בקלילות, והחלה לחשוד.

ואחר שהלכו הסבלים היא ניגשה לכדים בשביל לבודקם, וחשכו עיניה, כל העושר הרב שהיה לה נגנב, ועכשיו אין לה עדים וראיות וכמעט שנתעלפה, אך בכל זאת לא נתייאשה האשה והלכה לבית הדין של שאול המלך ותבעה אותו לדין וסיפרה שהיא הביאה לו כדים מלאים מטבעות זהב ורק למעלה היה קצת דבש והוא גנב לה את כל מטבעות הזהב והניח רק דבש.

ואז פתח את פיו האיש הגנב ואמר: אני לא יודע מה היא רוצה ממני, היא הביאה לי דבש בלבד וקיבלה דבש, וכי זו התודה רבה שמגיע לי על זה ששמרתי לה בחינם על כל הדבש שלה, ואדרבה אם יש לה עדים שהיו לה מטבעות זהב שיבואו להעיד, אין זה אלא שהיא רוצה לגנוב ממני בלא סיבה ולנצל את "טוב לבי". ואז שאל שאול המלך את האלמנה הבוכיה אם יש לה עדים או ראיות והיא אמרה שאין לה, כי היא העדיפה לשמור את הענין בסוד. אמר לה המלך: בלי עדים אני לא יכול לעזור לך והכלל אומר המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, וכך נסתיים הדין וכל אחד הלך לדרכו.

והאלמנה הבוכיה הלכה כשדמעתה על לחייה, ופתאום עובר ילד קטן אבל חכם, הלוא הוא דוד מלך ישראל, ושאל את האלמנה למה את בוכה, מה קרה? וסיפרה לו האלמנה את סיפורה כשניכר הייאוש בין עיניה. אמר לה דוד המלך: לכי תביאי חלק מכדי החרס לבית הדין ואני אבקש רשות מהמלך לדון אתכם, ואולי צדקתך תצא לאור. ומיד הלך דוד המלך שהיה עדיין ילד קטן, וביקש רשות מהמלך לדון אותם למרות גילו הרך, ואולי בכל זאת אם זה לא יועיל זה לא יזיק. ושאול המלך הסכים. ואכן קראו לאיש הנ"ל שוב פעם לבית הדין, והאשה באה בינתיים עם שנים שלושה כדי חרס מביתה. ואולם בית הדין נתמלא מפה לפה לראות היעמדו דברי הילד אשר מנסה לדון. והחל דוד המלך במשפט ושאל את האשה את השאלות והיא חזרה על סיפורה שוב, ואילו האיש הנ"ל שוב אמר את דבריו הקודמים.

ואז פנה דוד המלך לאשה ואמר לה: האם יש לך עדים או ראיות לדברייך? לא, אין לי שום עדים. כבר אמרתי בדיון הראשון. ואז לקח דוד המלך את הכדים וניפצם על הקרקע והחל בודק את השברים אחד אחד ופתאום עצר דוד המלך ואמר מדוע את אומרת שאין לך עדים יש לך פה כמה עדים ובאמרו זאת הרים דוד המלך כמה מהשברים והראה למלך שדבוקים בהם מטבעות זהב בתחתית שזו הראיה הכי טובה שאכן כן היו כאן מטבעות זהב לרוב. ומיד האיש הוריד ראשו בבושה נוראה, והמלך חייבו לילך ולהביא את כל כספה של האשה האלמנה, ועל זה נאמר "ושפטו את העם משפט צדק".

סיפור: מעשה שהיה בבחור שעבד למחייתו אצל סוחר יינות יהודי שהיה לו יקב גדול מאוד של יין, והבחור עבד אצלו כמה שנים והצליח לחסוך סכום כסף גדול מאוד, אלא שלא היה בנק ואת הכסף הוא החביא באמתחתו, ויהי היום וזה היה לפני כניסת שבת והבחור לקח את כל כספו והחביא אותם בין החביות של המרתף ששם נמצא כל היין, אלא שבמוצאי שבת כשהוא בא לקחת את כל כספו חשכו עיניו, ולא ידע מה לעשות כיון שהכסף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, עמל של שנים רבות ילך לטמיון?

אבל הבחור לא התייאש והלך לרב וסיפר לו את כל המעשה, שאל אותו הרב האם אתה חושד באדם מסויים? כן, ענה הבחור אני חושד מאוד בבעל הבית כי הוא יודע שיש לי סכום גדול מאוד של כסף ורק לו ולי יש מפתח למרתף היינות, ואילו לשאר הפועלים הגויים אין כניסה כלל, שלח הרב את השמש לקרוא לבעל הבית ואכן הוא הופיע, שאל אותו הרב מה יש לו לומר על טענת הבחור?

אין לי מה לומר, אמר בעל הבית וכי הרב חושד "בי" שאני גנבתי? ודאי שאני לא חושד בך שתעבור על התורה הקדושה ותגנוב שהרי יהודי לא עושה עבירה, אבל יש לנו בעיה חדשה שאם אתה לא נכנסת למרתף אזי גוי נכנס, ואם כן צריך אני להכריז על היין שלך שהוא יין נסך עד להודעה חדשה ובתוך כך קרא לשמש וביקש לומר לו זאת.

אבל בינתיים בעל הבית כמעט והתעלף שהרי כל פרנסתו מהיין, ופנה אל הרב ואמר לו כבוד הרב מחילה, אני הגנב, אני לקחתי את הכסף של הבחור. אני לא מאמין לך, אמר הרב, אתה אומר זאת רק בשביל להציל את כל חביות היין, אבל בעל הבית התעקש ואמר אני ארוץ לביתי מיד ואביא את כל הסכום כמות שהוא, והבחור יגיד אם זה שלו, אמר לו הרב, אכן תעשה כך, ובעל הבית רץ כצבי ומיד חזר עם הכסף, והבחור אמר שאכן זה בדיוק כל הכסף שלו והכל בא על מקומו בשלום. (ענף עץ אבות, למרן הגאון הרב עובדיָה יוסף שליט"א).

סיפור: אביו של הבא"ח שהשאיר את בעלי הדין בבית הכנסת לבד והוא עלה בשקט לעליית הגג ושמע שהיהודי מודה שהוא הלווה מהגוי אבל אין לו כרגע לשלם...

סיפור: הדיין שידע שהאיש הולך להישבע לשקר ואמר לו אתה חושב שאני משביע אותך בס"ת? שמש! תביא את השני לוחות הברית!!! והבחור חזר בו!

ולא רק את בעלי הדין אלא גם את העדים לחקור בחכמה!

סיפור: השד"ר ששאל בבית דין של המהרשד"ם את העד ממה היו השקצים והרמשים? משור או כבש? ואז העד התבלבל והודה שהוא שיקר.

מה נעשה אם ביררנו עד כמה שאפשר ועדיין זה לא חלק?

אבל עדיין יש דברים שלא נגלה?

כמו כן ישנם דברים שהאדם יוצא פטור בדין אפי' שהוא אשם [כגון הרי שלך לפניך (לחם אחרי פסח, מטבעות שהתחלפו, אוכל מתחת למיטה, אתרוגים שניה אחרי סוכות), וכן מי שנשבע כדי להיפטר אבל אתה יודע שהוא הולך להישבע לשקר!] מה יהיה אז על הדין אמת?

הרב נבנצאל: בחמישי של הפרשה מופיע הפסוק: "נקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע" די! באמת? ה' לא יהרג נקי וצדיק זה כתוב כבר בלא תרצח? וגם למה שה' יצדיק רשע?

אלא הגמ' בסנהדרין אומרת שאדם שיצא זכאי בדין גם אם מישהו מגיע עכשיו עם הוכחה חדשה שהוא חייב לא שומעים אותו, ואם תגיד אבל יכול להיות שתשחרר עכשיו לעולם פושע מועד שיסתובב ברחוב?

לכן מוסיף ה' "כי לא אצדיק רשע" אל תדאג אני אטפל בו באמצעים שלי שיראו לי לנכון... וה' לא מפספס....

אחרי שעשית את ההשתדלות המקסימלית שלך ה' יטפל בפינות שאתה לא יכול לפתור.

* לדייני ישראל יש סייעתא דשמיא שלא תבוא תקלה על ידם:

- גמ' כתובות (כח:): "תניא, א"ר אלעזר ברבי יוסי: מימי לא העדתי, פעם אחת העדתי והעלו עבד לכהונה על פי; העלו סלקא דעתך (מקשה הגמ' האם יעלה על דעתנו לומר שהעלו בפועל עבד להיות כהן מחמת עדות מוטעת של רבי יוסי)? השתא ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כ"ש (והלא הקב"ה שומר אפילו את בהמתם של הצדיקים מתקלה, כל שכן ששומר את הצדיקים עצמם)! אלא (מה שאמר רבי יוסי היה, שרק), בקשו להעלות עבד לכהונה על פי...

הרי שהגמרא מרחיקה מן הסברא מציאות שבה באה תקלה על ידי צדיק.

- יכול להיות שלפעמים במקרה שהוצג אפשר שהרב יטעה בפסק, אבל בפועל, במקרה  האמיתי שהיה זה הפסק הנכון ולכן, בעצם לא טעה בהוראה, והלכה כמותו:

גמ' גיטין (כט:): "ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו, א"ל לשליח: לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין (אדם אחד שלח גט לאשתו באמצעות שליח, והורה לשליח שלא ליתן את הגט אלא לאחר שלושים יום מרגע מסירת הגט). אתניס בגו תלתין יומין (ארע לו אונס שהיה עתיד למנוע ממנו מלבצע את השליחות אחר שלושים יום), אתא לקמיה דרבא (בא השליח לפני רבא לשאול מה לעשות). אמר רבא: "חלה" טעמא מאי? משום דאנוס, האי נמי אנוס הוא (במשנה שנינו שאם השליח חלה, הוא יכול למנות שליח אחר. ורצה רבא לדמות זאת למקרה שלנו), אמר ליה (רבא לשליח): מסור מילך קמי דידן, דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה (תמסור את הענין לפני בית הדין, כדי שלאחר שלושים יום נמנה שליח שימסור את הגט לאשה). א"ל רבנן לרבא: והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא (דהיינו שעד שלא יעברו שלושים הימים עדיין לא נכנסה השליחות לתוקף של ממש, ואינו נקרא "שליח גירושין", וממילא אינו יכול עדיין למנות שליח אחר במקומו)! אמר להו (רבא לרבנן): כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש, כשליח שניתן לגירושין הוא (כיון שלאחר שלושים יום יהיה שליח, כבר מעכשיו נחשבת השליחות בתוקף). (חזרו רבנן והקשו לרבא על עצם הדין ששליח יכול בכלל לגרש לאחר שלושים יום) וליחוש שמא פייס (נחשוש שמא מזמן מסירת הגט לשליח ועד נתינתו לאחר שלושים יום, נתיחד עימה הבעל ופייסה, וממילא שליחות הגט בטלה)! מי לא תנן (האם לא שנינו שבמקרה כזה הגט פסול, והרי כתוב במשנה): מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, ומת בתוך יב"ח - הרי זה גט; והוינן בה, וניחוש שמא פייס! ואמר רבה בר רב הונא: הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי! (רש"י ד"ה 'הכי גרסינן' - ואמר רבה כו' באומר בפני בית דין בשעה שמסרו לשליח הרי היא נאמנת עלי כמאה עדים לעולם אם אערער לומר גט ישן הוא הריני מאמינה לאמר שלא באתי בתוך הזמן אצלה וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער וכל שכן דאנן לא ליקו ולערער אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש) איכסיף (התבייש רבא בטעותו, והכסיפו פניו מחמת שלא היתה לו תשובה לקושייתם של חכמים). לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי (בסופו של מעשה התגלה שאותה אשה שנשלח אליה הגט היתה בכלל ארוסה ולא נשואה), אמר רבא: אם אמרו בנשואה, יאמרו בארוסה (אמר רבא שלאור הנתון החדש, ברור שלא טעה בדין, שהרי אע"פ שאנחנו פוסלים גט שנשלח 'לאחר שלושים יום', מחשש שמא פייס הבעל את האשה – אין חשש זה אלא בשכבר היתה האשה נשואה לבעל, אבל אם היא ארוסה בלבד, הסבירות שאחר שכבר שלח את הגט, יבטל אותו בפיוסו עמה, היא סבירות נמוכה מאד. וע"כ בארוסה אין לפסול גט כזה)!

* אסור לידון בחוקי הגויים:

שו"ע (חו"מ כו,א): "הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה".

רבינו בחיי -  עוונו חמור משופך דמים.

ה"ערבי נחל" – מוטב ליהודי להיקבר חיים ולא ללכת לערכאות.

רעק"א – ממון שהוצא בערכאות דינו כגזל ובית דין ישראל מחוייב להחזירו גם בהכאתו של הגזלן עד שתצא נשמתו.

מעשה שהיה לא מזמן בארצות הברית בעורך דין יהודי שהצליח במקצועו ונתפרסם שמו כאחד הטובים עד שמינו אותו לשופט באחד מבתי המשפט המובחרים של ארצות הברית ויהי ביום מן הימים הגיעו אליו שני יהודים ורצו להרצות את דבריהם בפניו כדי שידון אותם, אלא שהשופט סירב ולא רצה לשמוע אותם ואמר להם שהוא לא מוכן לשפוט אותם אך הם התעקשו ולא ויתרו עד שהשופט גער בהם ואמר הרי אתם יהודים מה לכם ולמשפט שדנים לפי חוקי הגויים תלכו לרב שלכם ומה שיאמר לכם על פי התורה כך תעשו.

ואחר כך הוא סיפר להם שהוא בעצמו כשהיה לעורך דין צעיר הוא הלך לקבל ברכה אצל הרבי מלובביץ זצ"ל ואמר לו שהוא רוצה להצליח במקצועו אך הרב סירב לברך ואמר לו הרי אתה יהודי והולך לפי משפטי הגויים איה מקום לברכה?? אלא שהוסיף ואמר אני מוכן לברך אותך אם תבטיח לי שלא תשפוט יהודים לכשתהיה לשופט והסכמתי וכל הצלחתי כיום זה בזכות ברכתו של הרב. והיהודים אכן שמעו לעצתו והלכו לדיון אצל הרב.

*כמובן מותר ללכת לערכאות עם אישור של בית הדין כשהשני לא מוכן להגיע לדין תורה, או כמו במקרה שכותב הסמ"ע (חו"מ סי' סא' סקי"ד): "שאם בית דין של ישראל מנוע מלדון בזכות התובע, כגון שעברה שנת השמיטה, ועל פי דין תורה החוב נשמט, אבל בדיני הגויים אינו נשמט, אז מותר לתבוע בערכאות".

"השיבה שופטינו כבראשונה"!!!