יום שישי, 24 ביולי 2015

פרשת דברים - איש העתיד!

איש העתיד!


כולנו שואפים להתקדם, להיות מעודכנים, להמנות עם ״אנשי העתיד״. הננו להוכיח לעצמנו, שעוד אתמול נמנינו עם ״אנשי העתיד״!

כיצד ייראו אנשי העתיד? האמנם יפעילו מערכות אלקטרוניות בכח המחשבה הטלפטית? האם ינהגו במכוניות סולריות מודרכות מחשבים? כלום ישוחחו בטלפונים טלוויזיוניים אלחוטיים? למה לנו לנחש, הבה נערוך היכרות עם איש העתיד. ניתן לו לספר על עצמו. הנה סיפורו, מלה במלה.

חבר טוב שלי עבר להתגורר בעיר מרוחקת, איך אומרים, ״רחוק מן העין - רחוק מן הלב״. אבל לפני כחודש מגיע מכתב ידידותי, שהזכיר את החברות הגדולה והזמין אותנו לחגיגת ה״בר מצוה״ של בנו. מובן שחשבנו לנסוע, הרי היינו ידידים בנפש ואת הילד הכרנו מאז היותו תינוק. הוא גדל יחד עם מוישי שלנו, הלכו יחד לגן. אבל בדיוק באותו יום חיתנה אחותי. אז רציתי לשלוח לו מכתב, לספר כמה רצינו, וכל זה. אז המכתב שלו מונח על שולחן הכתיבה שלי, ועד היום לא יצא לי לענות עליו.

זאת אומרת, באמת, זה לא עניין גדול. אני רק לוקח עט ביד וכותב. כמת דקות, והמכתב גמור. בדרך כלל אני די חרוץ. גם כאן, החלטתי שתיכף ומיד כשאחזור מהעבודה, הדבר הראשון שאעשה, זה לכתוב את המכתב. כשחזרתי מהעבודה אכלתי, והגיע טלפון מקונה. הייתי חייב לשבת על החשבונית והלך לי ערב. אבל המכתב לא יצא לי מהראש. החלטתי: מחר, מחר יום שישי, גומרים לעבוד מוקדם, ואני מתיישב לכתוב את המכתב. אבל אתם יודעים איך מתנהלים העניינים ביום שישי. באים הביתה וצריכים לרוץ לקניות, להכין את הנרות ולהשגיח שהילדים יתרחצו, וכבר נכנסת השבת. היתה לי תחושה של אכזבה, אבל החלטתי שבמוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, אני לוקח עט ביד ועונה לו.

במוצאי שבת הזכירה לי אשתי שזו ההזדמנות האחרונה לנחם את משפחת כהן. ״דחינו כל השבוע, ומחר הם כבר קמים מה״שבעה״. הלכתי לנחם וחזרתי במצב רוח קודר. הרגשתי שאין זה הזמן לכתוב מכתב ידידותי. ומלבד זאת, בין כך אין מרוקנים את תיבות הדואר בלילה. לא יקרה כלום אם אדחה זאת למחר ואכתוב את המכתב מתוך שמחה ויישוב הדעת. המכתב כבר מחכה חודש, יחכה עוד יום אחד. למחרת ישבתי לכתוב. אצלי החלטה זו החלטה. התחלתי לחפש את מכתב של החבר בערימת המכתבים שעל השולחן ונהיה לי שחור בעיניים. יש לי כ"כ הרבה מכתבים שצריך לענות עליהם! זה באמת לא עניין לרבע שעה. מחר אני מפנה לי שעתיים, ויושב לענות על כולם!

הרי לכם, ״איש העתיד״!

וזה לא רק המכתב ההוא. הנה, על המדף, מתחת לראי בכניסה לדירתו, מונח פתק ממחלקת החבילות בדואר. למה דוקא שם? כדי שיהיה מול העיניים. הפתק נשלח לשכן שגר בבניין ממול, והגיע לכאן בטעות. מובן, שאין טעם לרדת במיוחד כדי לשים אותו בתיבת הדואר ממול. הרי בין כך יורדים מהבית ויוצאים לעבודה כל יום. אז מחר, כשירד לעבודה, יקח אתו את הפתק. למחרת הוא התעכב בבית וירד באמת ברגע האחרון. מיהר כל כך, עד ששכח את הפתק.

אין דבר, מחר הוא יקח אותו. למחרת היום שכח, ונזכר במדרגות. לחזור? הרי גם מחר הוא ילך לעבודה. למחרת ביקשה ממנו אישתו להוריד את הקרטון הריק של הירקות לאשפה. לכן הוא החליט, שמחר הוא ירד עם הפתק השכן. אבל מה, טוב שהוא מונח על המדף, ליד הכניסה. במקום בולט לעין.

הוא נזכר בו בכל יום, כשהוא חוזר מן העבודה.

מצחיק? זה היה מצחיק, לולא זה היה עצוב כל כך. כל אחד מאיתנו יוכל למצוא עצמו, אם לא על המדף שמתחת לראי, אז בראי שמעל למדף...


סיפר לי חבר, שבעת שלמד בישיבה התארס בשעה טובה, ויחד עמו היו עוד חברים מאורסים בישיבה. ערב אחד כינס אותם ראש הישיבה לשיחה לקראת הפרק החדש בחייהם - הקמת משפחה בישראל. הבחורים היו צמאים לדעת על מה ידבר עימם, מהי הנקודה החשובה שמבקש הוא להנחילה?

להפתעתם, נכנס ראש הישיבה לשיחה - וגמרא בידו. הוא פתח את הגמרא והתחיל לקרוא לפניהם מתוכה, כאילו זה היה שיעור בישיבה: (שבת פח.) במתן תורה נאמר:

״ויתייצבו בתחתית ההר״, תחת ההר ממש. ״אמר רבי אבדימי, מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית. ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב. ואם לאו - שם תהא קבורתכם״ . ראש הישיבה נשא את מבטו, ושאל: ״הדברים מובנים?״ ״ודאי״, הנהנו הכל בראשם. הגמרא ידועה. וראש הישיבה המשיך לשאול: ״אין לכם קושיה על ניסוח הדברים?״ קושיה?! למה הכוונה. ובכלל, לאן הוא חותר...

וראש הישיבה שאל: ״מדוע נאמר כאן: ׳ואם לאו - שם תהא קבורתכם׳. ראוי היה לכתוב: ׳כאן תהא קבורתכם׳, תחת ההר הכפוי עליהם. מדוע נאמר: ׳שם׳?!״ התלמידים הרימו גבה, קימטו מצח. אכן, שאלה כהלכה...

אמר ראש הישיבה: ״אגלה לכם סוד. יש ׳קבורה׳ אחת, הקרויה: ׳שם׳. זהו מקום קבורתן של כל התקוות, של כל הציפיות, של כל העתיד המזהיר הנשקף לאדם. ואבהיר את כוונתי.

ילד הולך לבית הספר. המורה מסביר, והילד חולם. מדוע אינו מקשיב? משום שהוא סבור, ששום דבר אינו בוער. כעת הוא יחלום. אחר כך הוא כבר יעבור על החומר, ישמע הסבר מחבר, ״שם״ הוא כבר ישיג את הכיתה.

צריכים להכין שיעורי בית, והילד משחק. מדוע? כי יש לו פנאי. רבע שעה לפני תחילת השיעור הוא יעתיק ממחברת של חבר. ״שם״ הוא כבר יספיק.

יש להתכונן למבחן, אבל הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו. לא נורא, כעת הוא יכשל, אבל במבחן הבא כבר ידע. ״שם״ הוא יצליח.

התעודה שקיבל היתה גרועה? אל פחד! יש עוד מחצית. ״שם״ הוא ילמד היטב...

הוא נכשל בתלמוד תורה? מה שהיה היה, בישיבה הקטנה הוא יהיה הכוכב של השיעור.

כך הוא משתרך בשולי השיעור לכל אורך הדרך. ולא משום שאין לו כישורים, לא משום שאינו יכול לתפוס את המקום הראוי לו ולהמנות עם הראשונים. אבל מה, כאן חבל להתאמץ. עוד מעט ייפתח שלב חדש, ושם - שם יראה את כוחו!

כך הוא סוחב עד לחתונה. הו, ״שם״ הוא יפתח דף חדש!

״כן״, אמר ראש הישיבה. ״זהו השלב שאתם עומדים לפניו, אני מכיר ויודע את התקווה המפעמת בליבכם. אני מאחל לכם בכל לבי אך טוב, שכל משאלותיכם יתממשו. אבל אם לקיתם בתסמונת ״שם״ - הרי זה משול לקו האופק: תמיד נראה, ולעולם אינו מושג... אז תקרטעו, חלילה, מ״שם״ ל״שם״, מתיסכול לתיסכול, ומאכזבה לאכזבה. ה״שם״ הוא מקום קבורתן של האשליות, שידענו בסתר ליבנו כי לא היו אלא תקוות נפל, ניחומים של הבל״.

והמסקנה? לא ״שם״, אלא כאן ועכשיו! ופסוק הוא בפרשתנו: ״ועתה ישראל״, עכשיו ומיד, ״שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מצוה אתכם לעשות!״ 

הבה נצטט סיפור מן הגמרא (סוכה מד:): רבי איבו סיפר: השנה היתה שנת שמיטה, שיש להפקיר בה את הפירות הגדלים בארץ ישראל. עמדתי לפני רבי אלעזר, ובא אדם לשאול שאלה: יש לו מטע זיתים וכרם ענבים. הוא מביא פועלים מן העיר, והם מטפלים בגפנים (באותן עבודות המותרות בשמיטה) ובשכר עבודתם אוכלים מן הזיתים. האם הוא עושה כהלכה? ענהו ר׳ אלעזר: ״לא, אינך נוהג כשורה!״ (משום שהזיתים הם הפקר בשביעית, ואינך יכול לשלם בהם את שכר עבודתם של הפועלים) עזב האיש את המקום. 
פנה רבי אלעזר אל רבי איבו ואמר לו: ״כבר ארבעים שנה אני מתגורר כאן, וטרם ראיתי אדם המהלך בדרכים ישרות כאדם זה!״ 
כעבור שעה שב האיש ושאל: ״ומה אעשה?״ אמר לו רבי אלעזר: ״הפקר את הזיתים, ולפועלים שלם במזומנים!״ עד כאן הסיפור .

הגאון ר׳ ישראל מסלנט זצ״ל, מייסד תנועת המוסר, התפלא ושאל: מה מצא רבי אלעזר באותו אדם, שהתפעל ממנו כל כך עד שאמר שלא ראה אדם ישר כמוהו זה ארבעים שנה! ועוד: לאן הלך האיש באמצע השיחה?

ושאלה אחת מתורצת בחברתה: כאשר אותו אדם נוכח לדעת שאינו נוהג כשורה - לא התמהמה אף לשניה אחת! מיד ביקש סליחה ורץ לשדה, אל מחוץ לעיר, כדי לומר לפועלים שסדרי העבודה השתנו. רק לאחר מכן שב העירה להמשיך ולשאול כיצד לנהוג בעתיד.

הוא לא היה ״איש העתיד״. הוא היה ״איש העכשיו״!

רבי נתן (ליקוטי הלכות, חו"מ הלכות פקדון וארבעה שומרים הלכה ד' אותיות ה-ז): "אסור לאדם לדחות עצמו מיום ליום רק לידע היטב כי זה היום לא יהיה לו כלל כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלואי שיזכה למחר לצאת ידי חובתו, לפרוע להשם יתברך חובת היום של יום המחר בעצמו...".

פרשת דברים (חזון) - אהבה תלותית

אהבה תלותית



דברים (א,כז): "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ".

רש״י: "הוצאתו לשנאה היתה, משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות, אחת של שקיא ואחת של בעל. למי שהוא אוהב נותן של שקיא ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען".

תלונתם של ישראל שיציאת מצרים נעשתה מרב שנאתו של הקב׳׳ה אליהם נשמעת מפרכת מעקרה: וכי יעלה על הדעת שה׳ דאג להביא על המצרים את עשר המכות מרוב שנאתו לישראל? כיצד אפשר לומר שקריעת הים והנסים הגדולים שנעשו שם נבעו משנאה? ומי הוא זה שירהיב עוז ויטען כי המן שירד לישראל במדבר מקורו היה בשנאת ה׳ לעמו הנבחר? האם יתכן כדבר הזה?!

לפיכך בא רש״י ומבאר את פשר טענתם של ישראל על פי משל: למלך בשר ודם היו שני שדות - שדה שקיא, שהוא שדה הממקם ליד מאגר מים, וכדי להשקותו די בתעלה אחת שנחפרת בקרקע, ושדה בעל, שדה שכדי להשקותו דרושים זמן רב ומשאבים רבים, כמו העמדת צנורות וחבור קוי מים.

אהובו של המלך קבל את שדה השקיא, ואילו זה ששנוי עליו קבל את שדה הבעל - כך ארץ ישראל, שהיא שדה בעל, נתנה לעם ישראל, ולעמתה ארץ מצרים, שהיא שדה שקיא, נתנה למצרים.

זוהי ההוכחה - טענו ישראל - שאנו השנואים לפניך לעמת המצרים שהם אהובים יותר. אלו היית אוהב אותנו, צריך היית להותיר אותנו במצרים, הממקמת על גדות הנילוס, ואלו את המצרים היית מעלה לארץ ישראל שיחפשו מים להשקותה.

לכאורה טענה זו צודקת היא, אולם רבי עזרא ברזל זצ״ל באר ואמר, כי על ידי המגורים בארץ ישראל זוכים ישראל במתנה מפלאה, והיא - הקשר ההדוק לבורא העולם.

הקב״ה רוצה בתפילתם של ישראל, ובתלות התמידית שלהם היוצרת קרבה, ודוקא לכן מעלה הוא אותם לארץ ישראל, התלויה בגשמים, שבה "למטר השמים תשתה מים״ (יא,יא).

במצרים, אשר לעולם אין בה מחסור של גשמים, אין כל צרך בקשר לבורא העולם, ואם יהיו שם ישראל, עלולים הם, חם וחלילה, לשכוח ולהפנות את לבם מאביהם שבשמים.

השקפה מעותת כל כך של רצון לגור במצרים, שבה אין צרך בקשר הדוק לבורא העולם, וההתחמקות מן הקרבה לקב״ה היא ה״תשעה באב״ האמתי שלנו...

אכן, אותו יום שבו התקיים ״ותרגנו באהליכם״ (א,כז), ועם ישראל עזבו ובכו באהליהם על ארץ ישראל - הפך לדורות לסמל החרבן והגלות של תשעה באב.

ריחוק מעין זה היה נחלתו של הנחש, אשר נענש ״ועפר תאכל כל ימי חייך' (בראשית ג,יד), ולכאורה עפר יש בכל מקום, ולפיכך פרנסתו של הנחש מצויה לפניו ברווח והוא אינו צריך לצאת לעבודה לעולם...וכי עונש הוא זה?

אומר ה״שם משמואל״ שהנחש אבד באותה שעה את הקשר ההדוק לבורא העולם, שוב אין הוא נזקק לעולם.

״קח הכל״ - אומר לו רבונו של עולם - ״רק אל תדבר אלי לעולם!״, וזהו הענש החמור ביותר.

גמ' (יומא עו.): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים".

על כך אומר האדמו״ר מגור, בעל ה״בית ישראל״ זצ״ל:

דוד המלך אומר (תהלים כג): ״מזמור לדוד ה׳ רעי לא אחסר בנאות דשא ירביצני... נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו״ - ובכל הפסוקים הללו אנו מוצאים כנוי לה׳ בגוף שלישי. ונסתר: ירביצני, ינחני, ינהלני.


והנה, לפתע מתהפך הדבור לגוף נוכח, ואנו אומרים: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שלחן... דשנת בשמן ראשי...״, מה הסבה לשנוי הפתאומי?


התשובה היא - מבאר ה״בית ישראל" - שכאשר טוב ליהודי ויש לו פרנסה ובריאות איתנה, הקב״ה הוא רק שותף סמוי ב׳עסק׳ ומופיע בגוף נסתר, אבל כשחס וחלילה מתהפך מזלו של היהודי עליו לרעה, והוא מוצא את עצמו הולך בגיא צלמות - הוא חש קרבה גדולה לבורא יתברך, וההתיחסות אליו היא בלשון נוכח.


אז נושא היהודי תפלה ממעמקי לבבו, הוא קורא פרקי תהלים ומרגיש שהוא צריך את הבורא לצדו כאן, קרוב ונוכח!

ילדה אחת בשואה איבדה את אמא שלה ביער באחת ההפגזות, וראתה כל מיני אנשים שוכבים ולא זזים על הרצפה... ואז שמעה צרחה: איפה היית!?!? פעם כשהיא הייתה שומעת את הצרחה הזאת של אמא שלה היא היתה בורחת מתחת למיטה, עכשיו היא רצה כמו משוגעת לעבר הקול!

השבת היא שבת חזון, מלשון חזיון, בשבת זו יש אפשרות לחזות דברים עתיקים ועליונים, וכמו שימי חול אלו הם קשים מאד, כן שבת זו היא למעלה מן הכל, שאין בה שליטת הס״א, וזה שאומרים ״רב לך שבת בעמק הבכא״, כלומר ״עמק הבכא״ אלו ימי אב שבהם עומק הבכיה, אבל יום השבת ״רב לך״ - הוא גדול מאד מאד.


בשבת הזאת אנחנו מרגישים את העומק של הצרה של ה'שבטך' שזה שבט אבל שלך! מרגישים את הקב"ה שבכל צרה!


ויודעים שאחרי השבטך תגיע גם ה'משענתך'! ואז "המה ינחמוני" שזו שבת נחמו שאז ה' ינחם אותנו כ"כ הרבה! "שמחנו כימות עיניתנו"!

יום שלישי, 21 ביולי 2015

תשעה באב - מגולה לגאולה

מגולה לגאולה


מטבע 'יהודה נכבשה' שהוצא ע"י הרומאים
מדלייה לציון תקומת מדינת ישראל


אנחנו חיים בעולם נטול קרבת ה'!

אנחנו תלויים בו כמעט בכלום: המשכורת מגיעה מהמעסיק, המים מהתפלה, במשברים כלכליים אנחנו מטפלים בנוסחאות מתמטיות, וכשאנחנו חולים – אנו הולכים לרופא.

מתי אנחנו נזכרים בקב"ה? מתי שקורה משהו...  ואחרי שהתפללנו והבעיה נעלמה, אנו שוכחים אותו שוב.

הרעיון הנבואי, רוח הקודש, דרישה באורים ותומים נשמעים לנו הזויים, ולא קשורים למציאות הטכנולוגית מסביב (יש לנו תחליפים לתקשורת במקום הדבר האמיתי[1]... כל עוד לקב"ה לא יהיה וטסאפ הוא לא יוכל לדבר איתי באמת...).

הכי אנחנו לא מעכלים את קיומו של בית המקדש, אנחנו יכולים לדמיין אותנו משתלבים בעבודת בית המקדש?!? או משלבים בלו"ז שלנו הבאת קורבן?!?

אנחנו יכולים לדמיין: מה חש האדם העומד לפני ה' כשהוא סומך ידיו על ראש קרבנו, או כאשר הוא משתחווה בפישוט איברים? ומה הוא חש בקראו מקרא ביכורים, או באכילת מעשר שני בירושלים, לפני ה'?

כמה פעמים אנחנו אומרים בלי מחשבה: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל..."?

אבל – התרגלנו! וזה האסון האמיתי!!!

הרב מבריסק רץ לעיר להיות רב כי הגבאי אמר לו ש 25,000 משפחות מחכות לו. החפץ חיים בכה כששמע את זה, ואמר שעכשיו הוא מבין למה המשיח לא בא, אף אחד לא מחכה לו!!!

"על אלה אני בוכיה... כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". על המרחק! על חוסר היכולת לבכות על זה אפילו! (רמד"ו: יש בכי ויש דמעה, בכי בלי דמעות לא מרכך את הדינים הדימעה דווקא ממתקת את הדינים!).

מבחינות רבות התקרבנו מאוד אל הגאולה, ואת זה אנו מציינים ביום העצמאות וביום ירושלים. בתשעה באב אנחנו מציינים את המרחק שעוד נותר, את העובדה שמבחינה רוחנית אנחנו רחוקים מן הקב"ה מאוד מאוד, ועדיין לא נגאלנו.

הצרה היא קירבת אלוקים!

דעת תבונות (קמו): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), "נסתרה דרכי מה'" וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א), "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין" ".

הרב פנגר: היה צייר אחד מאוד מאוד מוכשר שהיה מצייר בהרים, יום אחד לאחר שסיים ציור יפה יפה הוא התרחק קצת אחורה כדי לראות את הציור בפרופורציה מרחוק, ואז התרחק עוד קצת, ואז עוד קצת, חברו שראה שהצייר עומד ליפול לתהום, צעק לו שייזהר אבל הצייר נופף לו חזרה והמשיך ללכת אחורה בלי להבין את הסכנה...
פתאום רואה הצייר שהחבר שלו קורע את הציור המדהים שהוא עמל עליו קשות!
כעס הצייר ורץ אליו בצעקות!
ואז הראה לו החבר את התאום המסוכנת שהוא היה מאוד קרוב ליפול אליה...

הקב"ה שרף את בית המקדש כדי שעמ"י יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי!

השריפה והחורבן הם הם ההצלה שלנו!!!

איכה רבתי (פ' א' נ"א) "עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, א"ל מה את א"ל יהודאי אנא, א"ל שרי תורך ושרי פדנך א"ל למה ? א"ל דבית מקדשין דיהודאי חרב. א"ל מנא ידעת ? א"ל ידיעת מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה, געת זמנא אחריתא. א"ל אסור תורך אסר פדנך. דאתייליד פריקהון דיהודאי. א"ל מה שמיה ? א"ל מנחם שמיה. ואבוהי מה שמיא ? א"ל חזקיה. א"ל והיכן שריין ? א"ל בבירת ערבי, בדבית לחם יהודה. זבן ההוא גברא תורוי' זבן פדניה, והוה מזבין לבידין דינוקין, עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפרייא למיזבן מניה', וההיא אתתא אימיה דההוא ינוקא לא זבנית מניה. א"ל למה לית את זבנית לבידין דינוקין ? אמרה ליה דחשייה קשיי' דינוקא, א"ל למה ? אמרה לי' דעל רגלוי חרב בית מקדשא, אמר לה רחיצין אנו במריה עלמא, דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני. א"ל את הוי נסיבא לך מן אילין לבידין דינוקן, ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך, נסבה ואזלה, לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמר לה ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמרה ליה לא אמרי לך דחשיה קשיי אפילו על רגלוי נחשא, דמן ההוא שעתא אתיין רוחן ועלעולין, טעניניה ואזלין להון. אמר לה ולא כך אמרתי לך דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני".

[תרגום: מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו והנה געתה פרתו, עבר שם ערבי אחד ששמע את געיית פרתו אמר לו מי אתה? אמר לו יהודי אני. אמר לו התר שורך והתר צמדך. שאלו למה? אמר לו שבית המקדש של היהודים חרב, אמר לו מניין אתה יודע? אמר לו מגעיית פרתך שמעתי. עודם מדברים, געתה פרתו בשנית, אמר לו אסור שורך ואסור צמדך, בשעה זו נולד מושיען וגואלם של ישראל. אמר לו ומה שמו? אמר לו מנחם. ומה שם אביו? חזקי'ה. והיכן הם דרים? אמר לו בבית ערבא שבבית לחם יהודה. מכר האיש שווריו ומכר צמדו וקנה לבדין למכור לתינוקות כדי להגיע למקומו ולעמוד על טיבו. הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע למקום התינוק, באו כל נשות הכפרים לקנות לבדים לילדיהן ואמו של הילד לא באה. אמר לה מפני מה אינך קונה לבדים לבנך? אמרה לו כי מזלו קשה כי לרגלו נחרב בית המקדש שבשעה שנחרב הבית נולד תינוק זה. אמר לה בטוחין אנו באדון העולם, כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה מהרה המקדש. ועתה, קחי לך בגדים לבנך ולאחר ימים אבוא אל ביתך ותתני לי מעות הבגדים. לקחה ממנו והלכה. ולאחר ימים אמר אותו האיש אלך ואראה מה עושה תינוק זה. הלך ואמר לה אותו תינוק מה עושה? אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק רע, שמשעה שבא לעולם נולד מזלו עמו שהרי באותה שעה נחרב בית המקדש. שמאותה השעה שהלכת ממני באו רוחות וסערות ונשאוהו והלכו להם. אמר לה ולא כך אמרתי לך שלרגלו נחרב הבית ולרגלו יבנה הבית].

אם ראית אדם ברחוב שנותן סוכריה לילד - לא בטוח שזה אבא שלו, אבל אם ראית אדם ברחוב נותן סטירה לילד קרוב לודאי שזה אביו, בתשעה באב קיבלנו סטירה מהקב״ה - הסטירה הזאת מראה שזה אבא שלנו!!!

בראשית (לב,לא): "ויקרא יעקוב שם המקום, פניאל:  כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים, ותינצל נפשי".

יעקב קורא למקום פניאל בגלל הקירבת אלוקים, ואח"כ 'ותינצל נפשי' אחרי הצרה (שזאת הקירבת אלוקים) מרגישים את ההצלה!

ר' פנחס מקוריץ (תלמיד הבעש"ט): "תשעה באב הוא הקדמה לימים נוראים, כמו חטה שאדם זורע בארץ אינה נעשית ממנה שבולת עד שנרקבת, ואם היתה נרקבת לגמרי גם כן אי אפשר להיות ממנה דבר, רק יש מדה ושיעור עד כמה תרקב, עד שיאיר בה צורה בהעלם גדול בחכמת ה׳ יתברך, אז מתחיל להתחדש בה צורה חדשה ליעשות שבולת.
כך בימי המצרים שולט בהם השכחה, ובט׳ באב יושבין על הארץ להשוות עצמינו עם הארץ, ואחר כך מתחיל להתלבש צורה חדשה על ימי ראש השנה ויוה"כ. על כן במקום שיהיה האדם בראש השנה ויום כיפור צריך להיות באותו מקום בתשעה באב הקודם.
וזה כוונת הגמרא: (ברכות לב:) "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני, אמר לה הקב"ה... כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו, רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך..."

אבל אם יש שכחה אז בטלה ההוכחה וה' ח"ו כן יכול לשכוח אותנו? למה היא שואלת על מעשה סיני?

אלא הכוונה שעל ידי 'אלה תשכחנה' שהם ימי השכחה על ידי זה 'ואנכי לא אשכחך', שמתחיל להתלבש צורה חדשה".

ובזה מובנת הגמרא (ברכות ד:): "אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו''ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב (עמוס ה-ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנא' (תהילים קמה-יד) סומך ה' לכל הנופלים"

'נפלה ולא תוסיף לנפול עוד' - כאשר נפלה בנפילה נמוכה עד שאי אפשר שיפול עוד, אז כיון שהקטנות קטן כל כך - קום בתולת ישראל!

למשל: הנופל מן השלחן על הספסל, אפשר לו שיפול עוד, מה שאין כן כשנופל על הארץ, אי אפשר לינפול עוד, לכן במרגלים כשראה משה רבינו עליו השלום מה שגרמו בכיה לדורות, ונתעורר קטנות נמוך מאוד של תשעה באב, ולכך אמר ועתה יגדל נא כח ה׳ וגו׳, ועתה דווקא!

וזה נס כי נס אי אפשר להיות אלא"כ יש בתחילה צרה שהיא בחינת נפילה (בנו"ן) ומיד שיש נפילה בא הסמך ונעשה נס".

כל הצמיחה מחדש מתאפשרת רק בזכות שהגרעין חטה נרקב אבל לא לגמרי!!!

מדרש (בר"ר סה, ד"ה "ולא הכירו"): "וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא... בשעה שבקשו שונאים (טיטוס) להכנס להר הבית, אמרו יכנס מהם ובהם תחלה (שפחד להיכנס ראשון ורצה לשלוח יהודי שיכנס לשם תחילה), אמרין ליה (אמרו לו ליוסף משיתא שהיה חייל בשורותיו) עול, ומה דאת מפיק דידך (כנס אתה ראשון, וכל מה שתרצה ותוציא אתך משם, יהיה שלך). נכנס, והוציא מנורה של זהב. אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך (אמרו לו תכנס פעם נוספת ומה שתוציא יהיה שלך), ולא קיבל עליו. אמר רבי פינחס, נתנו לו מכס ג' שנים (נתנו לו לבחור איזה עיר שירצה, ושכל המכס שגובים בה יהיה שלו במשך שלוש שנים), ולא קיבל עליו. אמר, לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה. מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים (מכונת עינויים) והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".

על צפנת בת פניאל מסופר שהיא היתה אישה יפהפיה, (צפנת - כי היא הצפינה עצמה בביתה בגלל יופיה המהמם. "פניאל" - אביה היה הכהן הגדול, שהיה נכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים). ובזמן החורבן היא נשבתה על ידי איש רומאי שהתעלל בה לילה שלם. למחרת הוא מוציא אותה למכירה בשוק. המנוול מלביש אותה שמונה שכבות של בגדים. והיא מוצעת למכירה. מגיע קונה גס לב. "אני לא מאמין שהיא יפה עד כדי כך. הסירו ממנה בגד אחד", הוא תובע. ושוב דורש: "אי אפשר ככה לראות דבר. הסירו שכבה נוספת". כך מסירים ממנה את כל הבגדים מלבד אחד. את הבגד האחרון קורעת צפנת בת פניאל מעליה וצועקת ה', אם על שמנו לא תחוס, על שמך הגדול למה לא תחוס? במילים אחרות, גם אם עלינו הפסקת לרחם, איך אתה מרשה לשם שלך - שלך!! - להתחלל?

היא קוראת לעצמה שם ה'! הצער שלה הוא צערו של ה'.

אומרים חז"ל: ה', אם על שמנו לא תחוס, על שמך הגדול למה לא תחוס?

איש לא יגע בטהרה המולדת של יהודי. בייחוס שלו, גם אחרי שעברת הכל, אין בעולם כיעור שיגע ב'פניאל' שלך, בפנימיות הייחודית שלך, בצלם האלוקים שבתוכך!

כשהנביא ירמיהו קורא לעם ישראל לחזור אל אביהם שבשמים, הוא אומר את המילים הבאות: שובי בתולת ישראל (ירמיהו לא,כ).

זו הסיבה שאנחנו מתחילים להתנחם כבר בצהרי תשעה באב כשבית המקדש רק התחיל לבעור!

יש לנו גרעין חטה בלב שכבר חזרו להשקותו וכבר סיים את הריקבון וכבר מתחיל לבצבץ מתוך האדמה והוא מבין שהיה צריך לזרוק אותו בתוך האדמה החשוכה והריקבון כדי שתצא ממנו שיבולת נפלאה, ורק חסר עוד כמה סנטימטרים של צמיחה כדי שגרעיני החטה (בגי' כב' אותיות התורה) יוכלו לצאת לאויר העולם!

ישנן שתי צורות להסתכל על כל מה שקורה לנו עכשיו: הכל שחור (ורקוב כמו הגרעין), או התחלה של צמיחה וגאולה...


תפילת 'נחם' כפי שנוסחה ע"י הרב הראשי לישראל, מרן הרב שלמה גורן זצ"ל, עפ"י התלמוד הירושלמי, הגאונים והראשונים, לאחר שחרור הר-הבית וירושלים:

נַחֵם ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם
וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה.
צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ.
לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.
וּלְיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ נְתַתָּהּ נַחֲלָה, וּלְזֶרַע יְשׁוּרוּן הוֹרַשְׁתָּהּ.
נַעֲרָהּ ה' אֱ־לֹהֵינוּ, מֵעֲפָרָהּ, וְהָקִיצָהּ מֵאֶרֶץ דִּוְיָהּ,
נְטֵה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִים.
כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ.
כָּאָמוּר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ"
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.


נסיים בתפילה:

"עוּרָה נָּא יְמִינְךָ רָמָה.
וְלִזְעוּמָה קְרָא נֻחָמָה.
וְיֵאָמֵר לְעַם דַּלָּה וַעֲגוּמָה.
עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה:

עוּרָה נָּא חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ.
וְיִגָּלֶה קֵץ יִשְׁעֲךָ.
וְיֵאָמֵר לְשֶׂה נֶאֱלָמָה.
עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה:

עוּרָה נָּא יְמִינְךָ הָאֵל.
וּפְדֵה בְּרַחֲמֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל הַשּׁוֹאֵל.
וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל:

עוּרָה נָּא יְמִינְךָ עֶלְיוֹן.
וּבְנֵה בְּרַחֲמֶיךָ אֶת צִיּוֹן.
וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל וְאֶבְיוֹן.
כִּי נִחַם אֲדֹנָי צִיּוֹן".





[1] חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התבקש לענות לשאלה שנשאל בבריטניה כמה שנים לפני הצהרת בלפור.
חבר בית הלורדים הבריטי שאל אותו, "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?"
ויצמן ענה: "זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך."

יום חמישי, 9 ביולי 2015

פרשת פנחס - צניעות

צניעות


במדבר (כו,ה): "חנוך משפחת החנוכי".

רש"י: "משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב,ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי".

אבל בשם ה' האותיות הן י' ואח"כ ה' למה כאן הקב"ה שם אותם הפוכות

כי כתוב שהאיש הוא כנגד האות י' והאשה כנגד האות ה' ואם זכו שכינה ביניהם!

והנשים במדבר היו יותר צנועות מהגברים! על הנשים כתוב "אחת היתה ופרסמה הכתוב", על הגברים לעומת זאת כתוב "וכל העם בוכים למשפחותיהם".

לכן ה' הקדים את האות של הנשים.

איך הגברים הגיעו למצב כזה?

במדבר (כה,א): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב".

איך עמ"י  חוטאים בחטא כל כך חמור כשהם אחרי ארבעים שנה במדבר ביחד עם משה ואהרון, המשכן וענני הכבוד?

חכמינו מספרים שהחטא הזה בא לעם ישראל בלי כוונה. הם לא רצו לחטוא בו מלכתחילה. רק ויתרו לעצמם ויתורים קטנים בצניעות וכך התגלגלו לחטא כל כך חמור בעריות ועבודה זרה. וזו בדיוק הייתה עצת בלעם. להכניס אותם למדרון חלקלק שקל להיכנס אליו, והמתחיל לרדת בו מוצא לבסוף את עצמו נופל בזימה ובעבודה זרה היותר שפלה שיש.

ידע בלעם כי אם יהודי יצטרך לבחור בין בעל פעור לעבודת האלוקים שהוציאם ממצרים - בודאי שהוא לא ילך אחרי עץ ואבן. מה הייתה עצתו של האיש החכם להרע? אמר להם: תקימו קניון של אוהלים סביב מחנה ישראל. טבעו של קניון שהוא מושך סקרנים. כך ימשכו בני ישראל לטייל בשוק של מדיין, רק כדי לראות. אולי לקנות, אם ימצאו משהו זול. האם יש בזה איסור? בודאי שלא!

כמובן שיהיו שם גם חנויות של בגדים שהישראלים אוהבים. בפתח החנות תעמוד אשה מבוגרת שתציע לישראלים המסתובבים "כלי פשתן מבית שאן". וכי יש איסור לקנות בגדים יפים? בודאי שלא. יש בזה אפילו צד של מצווה. תוך כדי המשא ומתן מגיעה צעירה לבושה בגדים נאים ומספרת על "מבצע" בהנחה מיוחדת של בגדים, הבגדים שב"מבצע" נמצאים בתוך האוהל. הישראלי לא תכנן להיכנס לאוהל יחד עם הצעירה, חכמים לא גזרו עדיין על איסור יחוד. הוא מרגיש שזה לא ממש כשר, אבל המחיר טוב וזה רק לרגע.

בינתיים הבחורה מציעה לקונה לשתות משהו קר, יין טוב שיש לה במקרה באוהל. לא נעים לסרב. הוא לא תכנן לשתות פה יין, עוד לא נאסר יין של נכרים, הוא מרגיש שזה לא ממש כשר לשתות יין עם בחורה גויה צעירה. אבל לא נעים לפגוע בה, דרכי שלום. לא נימוסי. אולי אפילו חילול ה'. הוא שותה איתה קצת יין שמרומם את האווירה ומשחרר את המעצורים. תוך כדי שהיא מחפשת את הבגדים שבמבצע היא שואלת בתמימות. תגיד: "למה אנו אוהבין אתכם ואתה שונאים אותנו?" להוכחת הפתיחות והכנות שלה היא אומרת: "טול לך כלי זה חינם! הלא כולנו בני איש אחד. בני תרח אבי אברהם". היא אפילו לא מנסה להציע לו אוכל לא כשר. "אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו? הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו!" איזה מילים יפות! הישראלי מרגיש ממש עלוב ומצומצם מול הנדיבות והלב הפתוח שלה. וחושב בליבו: למה באמת להרבות שנאה בין יהודים לאינם יהודים? בואו נעשה את העולם אחד!!

קשה להתנגד לחזון כל כך יפה של אחדות ושלום, במיוחד כשבחורה נאה מציעה אותו תוך כדי שהיא מציעה יין טוב ומציעה גם את עצמה. "כיון שהיה תובעה, אמרה: "שחוט את התרנגול הזה ונבשל ונאכל עמך, וברשותך אני". כשבא לשחוט, אומרת לו: "איני שומעת עד שתשחטנו לפעור".

אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי! אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לְךָ? כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ, עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ. והוא נשטה אחריה ושוחטו לפעור ואוכל עמה ונצמד זו לזו". (ע"פ סנהדרין קו. תנחומא בלק יח)

חכמינו בגמרא ובמדרש מספרים את הסיפור הזה למרות שהוא לא כל כך צנוע. הכל על מנת שנבין את העצה הגאונית של החכם הרשע הזה, בלעם. הוא ידע שאפשר להפיל את עם ישראל בקטנות.

ויתור קטן פה וויתור קטן שם יביא לו את הכל.

הוא צדק. עם ישראל עמד לפני כליון. הקב"ה אומר בעקבות מעשה פנחס: "לא כילתי את בני ישראל בקנאתי" - הא למדת שאילולא פנחס - היה עם ישראל כלה מן העולם.

בצניעות לא משחקים משחקים! במיוחד לא בזמן הזה של הקיץ!!!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!!!

פרשת פנחס ובין המצרים - כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים

כשהגלים מתחזקים - החזקים מתגלים


שלושת השבועות שבין יז' בתמוז לתשעה באב נקראים ימי 'בין המצרים', על שם הפסוק (מגילת איכה א,ג): 'כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים'.

הקב"ה חיכה שלושה חדשי הבחנה אחרי יציאת מצרים (כדין שבויה וגרושה על מנת להבחין בין זרע לזרע) ובי"ז בתמוז רצה לתת לנו את הלוחות שזו הכתובה.
זה היה אמור להיות זמן אדיר!
אבל זה נהפך לאבל!

גם תשעה באב היה אמור להיות זמן אדיר של קבלת מתנת מלך - ארץ ישראל! (מלך לא נותן במתנה עט עיפרון... כמו שאתה בא לתצוגה של מישהו דאן 7 והוא מראה לכולם שהוא שובר עיפרון במכה אחת...) אבל בגלל המרגלים נהייתה בכייה לדורות...

הצער על החורבן צריך להיות חי בתוכך כל הזמן!

כל צרה שקוראת לך הקב"ה שם בתוך זה קצת מהצער על בית המקדש!

הרבי מאפטא בא אליו יהודי שתינה לפניו את כל צרותיו והרב שאל אותו:  מה עם זה שלא הקריבו היום קרבן התמיד זה לא מטריד אותך"?!?!?!?!?

ליקוטי מוהר"ן (ח"ב - תורה פה - אֱגוֹזִים הַנִּקְרָאִים לוּזִים): "שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵם עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילַן לוּז בִּשְׁבִיל זֶה נוֹהֲגִין לֶאֱכל בֵּיצָה בַּסְּעֻדָּה הַמַּפֶסֶקֶת בְּתִשְׁעָה בְּאָב כִּי הַבֵּיצָה נִגְמֶרֶת בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ... וְזֶהוּ הָעֶצֶם לוּז שֶׁיֵּשׁ בְּערֶף אָדָם, שֶׁיִּשָּׁאֵר אַחַר כִּלְיוֹן הַגּוּף וּמִמֶּנּוּ יִתְחַדֵּשׁ בִּנְיַן הַגּוּף בִּשְׁעַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים וְזֶהוּ עִקָּר נֶחָמוֹתֵינוּ בְּחִינַת 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ'...".

כוונת חז"ל בעשרים ואחד יום של בין המצרים היא לעורר אותנו למחשבה על סודו של עצם לוז, שהוא כנגד עץ השקד הנקרא: לוז - שנגמר גידולו ב21 יום!

זה גם כל סוד כוונת האכילה של הביצה בסעודה המפסקת, לאמור: "הנה, אתה בן אדם, הנך עומד כבר בערב תשעה באב אחר חצות יום, על פניך ניכרת כל עומק הצער של החורבן, הנך שולף נעלך מעל רגלך ומתיישב על הקרקע לבד, בבדידות, לאכול את סעודת המפסקת - זכור ואל תשכח! שכל עיקר צערך ואבלך היא מתוך תקווה ונחמה שבנין העתיד יבוא מתוך אותם שורשים עמוקים שמתחבאים גם בעת החורבן! "לכן, קח לך ביצה בידך, טבול אותה באפר, כן, נכון, זה מאכל אבלים. כן, נכון, זה אפר של שריפה - אבל זכור תזכור! שהביצה נגמרת בעשרים ואחד יום!"

"זכור תזכור! שיש עצם לוז!"
"זכור תזכור! שעיקר תקוותינו - שאין כליון לגמרי!"
"זכור תזכור! שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלוקיהם".
"זכור תזכור! שאני ד' השוכן אתם בתוך טומאתם".

בלקוטי הלכות (הל' ביצה) מבאר מוהר"ן כיצד מרמזת הביצה על האבלות של שלושת השבועות כי בביצה מרומז כל הענין שדברנו עכשיו חז"ל אומרים (ע"ז מ"א) כי ביצת תרנגולת כשירה חייבת להיות עם חוד מצד אחד ובצד השני עיגול. החוד מרמז על היסורים ועל האבלות ואילו העיגול מרמז על הנחמה.

גם בסוף חוזר הכל לתיקון ביצה היא מציאות כזאת שבסוף הולך לצאת ממנו אפרוח... הביצה היא רק הקדמה ומרמזת כי גם אם המצב חשוך אבל בסוף הולך להיות לידה.

עוד מעט הזמנים האלו יהפכו חזרה לששון ושמחה!

י"ז בתמוז יהיה חג ראשון עם חול המועד של שלושה שבועות ותשעה באב יהיה החג האחרון.

ולדעה אחרת תשעה באב יהיה חג ראשון יז' בתמוז  החג האחרון וכל התקופה באמצע תהיה חול המועד.

"מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" - עכשיו! לא בלשון עתיד ׳יראה׳, כי עכשיו זה ההבשלה של הגאולה!

התהליך של הלימוד ושל האימון הוא חלק מההצלחה בסוף ומי שחכם רואה את זה עוד באמצע התהליך! ומבין שהעבודה הזאת נצרכת!!!

מי שמכיר קצת את החיים יודע שיש כוחות אדירים שיוצאים בזמן של קשיים!

כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים!

ואז אתה מבין כמה הזמנים של הקושי הם נצרכים!

איזו אחדות נפלאה יש בזמן של מלחמה בעמ״י...

כל שניה של הגלות עמ״י אסף מלא ניצוצות מכל העולם ״עת שלט האדם באדם לרע לו (לשולט)״!

אומר האריז"ל (שער הכוונות): "הנה בברכ' אבות באותה ההוי"ה הא' (שם השם החותם את ברכת 'מגן אברהם'), תכוין שתאיר זו ההוי"ה אל תמורתה היוצאת בחילוף אותיות שלפניה והיא טדה"ד (אותיות קודמות לאותיות שם הוי"ה) ובהויה של 'אתה גבור' (שם השם החותם את ברכת 'מחיה המתים') תכוין שתאיר הוי"ה זו אל תמורתה היוצאת בחילוף אותיות שלאחריו והיא כוז"ו (אותיות הבאות אחרי אותיות שם הוי"ה) ובהויה ג' שב'אתה קדוש', תכוין שתאיר זו ההוי"ה אל תמורתה בא"ב דא"ת ב"ש והיא מצפ"ץ".

המאור ושמש: "ובזה נבין, מה שנקראו הימים ימי צרה, שמי"ז בתמוז לט' באב בין המיצרים, לפי שהשם הוי-ה הוא בין שני שמות, דהיינו השם טדה"ד לפניו כנ"ל, והשם כוז"ו לאחריו כאמור, וזהו בין המיצרים, בין הגבולים, דהיינו השני שמות הנ"ל, כדי שלא יאחזו בו החיצונים חלילה... ובזה ישמרנו השם ויצילנו מכל רע, ואך טוב לישראל והבן" (פרשת בלק).

איכה (א,ג): "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים".

נראה לא פשוט (כשאתה נתפס בין ההרים זה מארב קטלני...)!!!

אבל אם מסתכלים במבט אופטימי: כל רודפיה, כל מי שרודף אחר השכינה (יהודה...) כל השנה - מתי ישיגו אותה מבקשיה? דווקא בתקופת בין המצרים.

דוד המלך: "מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּ-הּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" (תהילים קי"ח ה').
דווקא כשאנחנו מוצאים את עצמנו במצר, החיים לוחצים אותנו אל המצר ואנו זועקים דווקא אז אנחנו מגלים את האור!
כך היה גם בגלות מצרים וע"י צעקת המצוקה הפציע אור הגאולה.
"מִן הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּ-הּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" – זה הפסוק שאומרים כשיש סתימה בשופר.
דווקא אז משיגים את השם י-ה הגבוה יותר!
כידוע שהכלי העב יותר מסוגל לספוג את האור הזך והגדול ביותר.

הקאמרנא אומר שבפסוק מתוך שירת הים, "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל; תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי--אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו,ט), רואים את תנועת גילוי האלוקות במיצר. זהו המקום היחידי בתורה בו יש חמש מילים המתחילות באות א', אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק. האות א' מייצגת את האור האלוקי וכאן מתגלות חמש אלפין כנגד חמש המדרגות של הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, דהיינו, גילוי שלם.

דווקא כאשר האויב בעקבותינו, דווקא כשאנו מרגישים הכי כלואים שאפשר, אז יש אפשרות לגילוי של האור הכי גדול.

בין המצרים היא דווקא תקופה של גילוי אור גדול. כן, זה לוחץ, זה מרגיש לעיתים בלתי אפשרי, אבל אם נקשיב לחכמי ישראל ונשתדל להתבונן במציאות עם עיני האמונה, ולעשות את העבודה המוטלת עלינו, נזכה לגלות באמת את האור הגדול המוצפן בתקופה זו.

ר' צדוק הכהן מלובלין  (צדקת הצדיק, סימן קעא): "דהקב"ה נותן מלא עומסו וכו', ואי אפשר בעולם הזה לקבל רוב טובה ההוא כלל. ובאותו מקום זמן ונפש שנשפע הפירעון ושכרו של השם יתברך מצד ריבוי השפע נעשה חס ושלום פורעניות לרע, כידוע בסוד שבירתן של כלים זוהי מיתתן על ידי ריבוי האור, וכן אמרו ז"ל על פסוק "לא יראני האדם וחי", הא בשעת מיתתן רואה.
ולכן אמרו ז"ל שמצאו כרובים מעורים, אף על פי שלא היו עושין רצונו של מקום, כי אז היה תוקף ריבוי שפע האור, ולכך זכה יחזקאל למראות אלוהים. ומי שזוכה באמת מקבל פירעון הטובה אז, שזה ענין לידת משיח בט' באב... וכן השפע שירד לט' באב שהיה מלמעלה שפע גדול ועצום כנזכר לעיל נתחלק גם לי' באב ולמטה נתהפך רחמנא ליצלן.
וידוע נגד עשרים ושנים ימים שבין המצרים הם מראש השנה ועד שמיני עצרת... ובאותו זמן (=ימי בין המצרים) יורד שפע תורה הרבה, רק שהוא בראיה כטעם מראות יחזקאל, ואמרו ז"ל "הרואה יחזקאל בחלום יצפה לחכמה", שזהו דוגמת פסח - ראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל במרכבה... ואחר כך (=תקופת תשרי) מתחיל דברי תורה בקניין, כפי תוקף הראיה שבין המצרים".

חשוב גם בזמנים קשים כאלו לראות באופק את התהליך של הגאולה!

גמרא (מכות כד): "וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק.
אמרו לו מפני מה אתה משחק? אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה?!?
אמר להן לכך אני מצחק! ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!!!
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק.
אמרו לו מפני מה אתה מצחק?
אמר להם מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א,נא) 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!?
אמר להן לכך אני מצחק! דכתיב (ישעיה ח,ב) 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?
אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג,יב) 'לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר', בזכריה כתיב (זכריה ח,ד) 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים',

עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת!!!

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

אנחנו רואים בעיניים שלנו כיום לא רק את הנבואה הראשונה מתקיימת אלא גם את השניה!

עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים!!!

מדהים לראות גם את ההבטחה הזאת מתקיימת מול עינינו:
״וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּמָיִם מִשָּם, יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּם, יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״.

(רק לדוגמא הנה רשימת הארצות מהם הגיעו ההורים או הסבים של ילדי הכיתה שלי: בוכרה. ברזיל. הונגריה. גרמניה. כורדיסטן. מרוקו. אמריקה. הולנד. פרס. איטליה. צרפת. פולין. רומניה. אנגליה. מקסיקו. טורקיה. שודיה. הודו. יפן. בלגיה. רוסיה).

בטח ובטח שאנחנו יכולים לחייך כמו רבי עקיבא ויותר!!! אנחנו ממש ממש קרובים לבית המקדש השלישי (מומלץ לעיין בזוה"ק ח"ג פנחס רכ: על בתי המקדשות)!!!

פרשת פנחס נקראת גם בשם ׳פרשת המועדים׳, משום שהיא כוללת בתוכה את כל מועדי וחגי ישראל.

ולעולם היא נקראת בימי בין המצרים כאשר מפטירים בתלתא דפורענותא, ובטעם הדבר, אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי״ע לפי שבימים אלו ישראל מתאבלים על חרבן ביהמ״ק ויתר צרות וגזרות שאירעו בהם, עלולים הם חלילה ליפול לזרועות העצבות והיאוש.

לפיכך תיקנו לקרא פרשת זו שהיא פרשת החגים והמועדים להפיג את צערם ולחזק את תקות הגאולה ע"י שמחת החגים.

וכן ע"י שהנה עוד מעט נזכה להתגלות הגדולה של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שזכה להיות אליהו הנביא זכור לטוב[1], ועתיד לבשר לנו על הגאולה העתידה, כפי שכתוב (מלאכי ג,כג): ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא״.

פנחס הוא אליהו, והוא קיבל את הכח ממשה רבינו בשביל לבנות את בית המקדש השלישי...

זוה"ק (ח"ג פנחס רכ:): "אָמַר רִבִּי אַבָּא לְרִבִּי יוֹסֵי, הַהוּא מַרְגְּלָא קַדִּישָׁא דְּהֲוָה תְּחוֹת יְדָךְ, מִגּוֹ סִיַּעְתָּא דַּחֲסִידָא קַדִּישָׁא דְּאִיהוּ גַּבָּן, כַּמָּה שַׁפִּיר אִיהוּ, וְאָהֲדַרְנָא בֵּיהּ. דְּהָא וַדַּאי לָא אִצְטְרִיךְ לְאַפָּקָא אִתְּתָא, לְמִשְׁרֵי בַּאֲתָר אַחֲרָא, עַד דְּבַעְלָהּ יַפְקֵד לָהּ וְיָהִיב לָהּ רְשׁוּ לְמֵהַךְ. וְאוֹדְעִין לְבַעְלָהּ בְּקַדְמִיתָא, וּמְפַיְיסִין לֵיהּ, דְּהוּא יַפְקֵד לָהּ, וְיָהִיב לָהּ רְשׁוּ לְמֵיהַךְ לְהַהוּא אֲתָר. כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּיִיס לְמֹשֶׁה, וְעַד דְּיָהַב לֵיהּ רְשׁוּ, וְאָמַר לֵיהּ אֵימָא אַנְתְּ, הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, לְמִשְׁרֵי בְּגַוִּויהּ, וְעַד דְּיָהַב לָהּ רְשׁוּ לְמֵהַךְ תַּמָּן, לָא אַזְלַת".
[אָמַר רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי יוֹסֵי, אוֹתָהּ מַרְגָּלִית קְדוֹשָׁה שֶׁהָיְתָה תַּחַת יָדְךְ, מִתּוֹךְ סִיּוּעַ שֶׁל הֶחָסִיד הַקָּדוֹשׁ שֶׁהוּא אֶצְלֵנוּ, כַּמָּה יָפֶה הוּא, וְחָזַרְנוּ בוֹ. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי לֹא צָרִיךְ לְהוֹצִיא אִשָּׁה לְהַשְׁרוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, עַד שֶׁבַּעְלָהּ יְצַוֶּה וְיִתֵּן לָהּ רְשׁוּת לָלֶכֶת, וּמוֹדִיעִים לְבַעְלָהּ בַּהַתְחָלָה, וּמְפַיֵּס אוֹתוֹ שֶׁהוּא יְצַוֶּה אוֹתָהּ וְיִתֵּן לָהּ רְשׁוּת לָלֶכֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פִּיֵּס אֶת מֹשֶׁה, וְעַד שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת וְאָמַר לוֹ: אֱמֹר אַתָּה, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִית שָׁלוֹם, לִשְׁרוֹת בְּתוֹכוֹ. וְעַד שֶׁנָּתַן לָהּ רְשׁוּת לָלֶכֶת לְשָׁם, לֹא הָלְכָה]
מְנָלָן. מִצַּדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּיָהִיב לָהּ רְשׁוּ, לְמִשְׁרֵי גּוֹ צַדִּיקֵי בְּהַאי עָלְמָא. וְיָתְבָא עִמְּהוֹן, כְּכַלָּה גּוֹ קִשּׁוּטָהָא. וְצַדִּיקָא דְּעָלְמָא חָמֵי, וְחַדֵּי בְּהַאי. אֲבָל בֵּין דְּרוֹעֵי דְּבַעְלָהּ שְׁכִיבַת, וְאִתְהַדְּרַת לְמֶהֱוִי בַּהֲדַיְיהוּ, וְתָבַת לְבַעְלָהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (אסתר ב) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה. בָּעֶרֶב הִיא בָאָה, לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה, לְגַבֵּי צַדִּיקַיָּיא דְּעָלְמָא. וְכֹלָּא בִּרְשׁוּתָא דְּבַעְלָהּ. (הדא הוא דכתיב, (תהלים לז) וצדיק חונן ונותן).
[מִנַּיִן לָנוּ? מִצַּדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנָּתַן לָהּ רְשׁוּת לִשְׁרוֹת בְּתוֹךְ צַדִּיקֵי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְיָשְׁבָה עִמָּם כְּמוֹ כַלָּה בְּתוֹךְ הַקִּשּׁוּטִים שֶׁלָּהּ. וְצַדִּיק הָעוֹלָם רוֹאֶה וְשָׂמֵחַ בָּזֶה. אֲבָל בֵּין זְרוֹעוֹת בַּעְלָהּ שׁוֹכֶבֶת, וְחוֹזֶרֶת לִהְיוֹת אִתָּם, וְשָׁבָה לְבַעְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה. בָּעֶרֶב הִיא בָאָה לְבַעְלָהּ, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה לְצַדִּיקֵי הָעוֹלָם, וְהַכֹּל בִּרְשׁוּת בַּעְלָהּ. (זהו שכתוב (תהלים לז) וצדיק חונן ונותן)].
וּמֹשֶׁה כַּךְ אָמַר, הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, כְּמָה דְּצַדִּיק דִּלְעֵילָּא נוֹתֵן, אוּף אֲנָא הִנְנִי נוֹתֵן, מַתָּנָה לְמֶהֲדָר מַתָּנָה אִיהִי. וּבְגִין בְּרִית דָּא, רָוַוח כְּהוּנָה עִלָּאָה. וְאִי לָא תְּהֵא בַּהֲדֵיהּ, לָא אִתְקְשַׁר פִּנְחָס בְּדַרְגָּא דִּכְהוּנָה עִלָּאָה, דְּהָא בְּרִית דַּבְקָא אִיהוּ תָּדִיר בִּימִינָא עִלָּאָה. וִימִינָא עִלָּאָה דָּא, זַמִּין לְמִבְנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, דְּאִיהוּ בְּרִית.
[וּמֹשֶׁה כָּךְ אָמַר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי. כְּמוֹ שֶׁצַּדִּיק שֶׁלְּמַעְלָה נוֹתֵן, גַּם אֲנִי הִנְנִי נוֹתֵן, מַתָּנָה לְהַחֲזִיר מַתָּנָה הִיא, וּבִשְׁבִיל בְּרִית זוֹ הִרְוִיחַ כְּהֻנָּה עֶלְיוֹנָה. וְאִם לֹא תִהְיֶה אִתּוֹ, לֹא יִתְקַשֵּׁר פִּנְחָס בְּדַרְגַּת כְּהֻנָּה עֶלְיוֹנָה, שֶׁהֲרֵי בְּרִית דְּבֵקָה תָּמִיד בְּיָמִין עֶלְיוֹן. וְיָמִין עֶלְיוֹן זֶה עָתִיד לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁ, שֶׁהוּא בְּרִית].





[1] אריז״ל (שער הגלגולים הקדמה ל״ב), וזהו: כי פינחס בלידתו נתגלגלו בו שתי נשמות, א׳ משורש נשמת יוסף הצדיק, ב׳ משורש נשמת יתרו, ושתיהם נעשו נשמה אחת כפינחס, אח״כ כשהרג פינחס את זמרי, זכה שנתעברו בו הנפשות של ״נדב ואביהוא״, אשר לשניהם יחד היתה נפש אחת, כי הם היו תרי פלגי גופא, וכדי לקשר את הנפש של נדב ואביהוא עם הנפש של פינחס, הוצרכה להתעבר בו נפש חדשה הנקראת ״אליהו התשבי״ והיא היתה משורש גד, וכדי לקשר את נפש זו של אליהו התשבי החדשה עם נפשות הישנות שהיו בפינחס, הוצרכה עוד להתעבר בו נפש אחת הנקראת גם כן ״אליהו״, והיא היתה משורש בנימין (הנז׳ בדברי הימים א, ח, נח, ביחוס שבט בנימין), נמצא שפינחס היה כלול מארבע נפשות, א׳ נפש עצמו כשנולד משורש יוסף ומשורש יתרו, ב׳ הנפש של נדב ואביהוא, ג׳ הנפש של אליהו התשבי משורש גד, ד׳ הנפש של אליהו משורש בנימין.
ואחר זמן רב (בערך אחר שלש מאות שנה) כשהיה המעשה של בת יפתח הגלעדי, שלא רצה פינחס לילך אצלו להתיר נדרו, ועל ידי זה מתה בת יפתח (כמבואר במ״ר סוף פ׳ בחקותי), בשביל זה נענש פינחס שנסתלקה ממנו הנפש של נדב ואביהוא (ונתגלגלה בשמואל הנביא), וגם הנפש משורש יתרו שנכנסה בו בלידתו גם כן נסתלקה ממנו, (ונתגלגלה בחיאל בית האלי אשר בנה את יריחו), וגם הנפש של אליהו דשורש בנימין נסתלקה ממנו, (ונתגלגלה באותו אליהו של שבט בנימין הנזכר בדברי הימים הנ״ל), והעיקר שנשאר בפינחס היא הנפש של אליהו התשבי משבט גד, לכן אז נשתנה שמו מפינחס לאליהו, וגם מטעם אחר, לפי שכשמת שמואל הנביא חזרה הנפש של נדב ואביהוא להתעבר באליהו, ותיקנם על ידי המעשה של קידוש השם שעשה בהר הכרמל, שנפלו כל העם על פניהם ואמרו ה׳ הוא האלהי״ם, כי על ידי זה נמחל לנדב ואביהוא העון שפגמו בשכינה בהקריבם אש זרה, ומאחר שנתקנו, נסתלקו ועלו לצרור בצרור החיים, ונשאר בו רק הנפש של אליהו התשבי משבט גד, וגם מטעם זה נשתנה שמו מפינחס לאליהו, כי אז עיקר נפשו של פינחס היתה הנפש של אליהו התשבי משורש גד, לכן נקרא מאז אליהו הנביא, עד שעלה בסערה השמים (בשנת מ״ז לאלף השלישי, בסוף ימיו של יהושפט מלך יהודה, סדר הדורות), ובחינת נפש זו נשארה צרורה בצרור החיים ולא ירדה עוד לעולם, אלא הנפש של אליהו של שורש בנימין שנתגלגלה באליהו הנזכר בדברי הימים כנ״ל, כשנפטר אותו אליהו עלתה נפשו ונתחברה עם נפש של אליהו התשבי, ונפש זו של אליהו דשורש בנימין, היא העולה ויורדת תמיד, ומתגלה לצדיקים לדבר עמהם, ולגלות להם סודות התורה, ועושה להם נסים, וזו הנפש של שבט בנימין תשאר לאליהו התשבי גם לעתיד לבוא. (ע״כ קיצור שה״ג הנ״ל).

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: