יום חמישי, 30 בינואר 2020

פרשת בא - אמון!


אמון!


בפרשת השבוע, עם ישראל מקבל בפעם הראשונה מצוות כעם, מצות קידוש החודש, מצות קרבן הפסח, אכילת מצה, אסור חמץ, פדיון בכור, וכו'.

חלק מהמצוות האלו עם ישראל אמור לקיים רק בעתיד, אך ישנן מצוות שהם אמורים לקיים כבר עכשיו במצרים במתכונת ייחודית הנקראת "פסח מצרים", שלא תחזור על עצמה בעתיד.

בסוף הפרשה התורה עומדת על החשיבות העצומה של מצוות אלו שנתנו במצרים, ואומרת "והגדת לבנך ביום ההוא כי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

לפי פשט הפסוק וכך גם מפרש האבן עזרא, התורה מסבירה שהסיבה לגאולת מצרים היא בזכות אותם מצוות שנאמרו לפני כן, מצות קרבן הפסח ואכילת מצה, חמץ וכו', אלו המצוות שבזכותם יצאנו ממצרים.

אלא שלכאורה הדבר לא נראה הגיוני, הרי הקב"ה שלח את משה וגרם למכות מצרים, והכריח את פרעה לשלחם עוד לפני שקבלו את המצוות הללו, ואם כן נראה יותר הגיוני לומר שהם יצאו ממצרים בגלל ההבטחה לאברהם או כדי שיעבדו את ה' מאוחר יותר, האם רק בגלל מצוה אחת שעשו לראשונה יצאו ממצרים?

מספרים שבבית ספר אחד למהנדסי מטוסים, לקחו את כל המרצים בבית הספר, והכניסו אותם למטוס ואמרו להם שהם יוצאים לטיסת ניסוי במטוס הזה שנבנה על ידי התלמידים שלהם.
הפרופסורים ששמעו זאת, מיד ברחו מהמטוס כל עוד נפשם בם, ורק אחד מהם נותר על מקומו, נציגי בית הספר נגשו אליו ואמרו לו כל הכבוד שהוא מאמין בתלמידים שלו ולא מפחד, והוא ענה להם, שהוא מכיר את תלמידיו ולכן הוא לא דואג כי המטוס אפילו לא יצליח להמריא...

השלב החשוב ביותר בחינוך הוא הרגע שבו צריך להרפות, הרגע שבו אנו מצפים מהתלמיד או מילדינו לממש את כל מה שנטענו בו.

בשביל השלב הזה צריך אמון מלא ביכולת שלו, כדי לתת לו את הבטחון בכך שהוא יכול לבצע את המשימה, אחרת הוא תמיד יצפה לנו שנתקן אותו ושנלווה אותו בכל רגע ורגע, והוא כבר יפסיק להאמין ביכולת שלו.

בהגדה של פסח, הבן הרשע מפקפק בדיוק בנקודה הזו, הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם"? האם אתם באמת חושבים שיש משמעות למה שאתם עושים?

בסופו של דבר ההחלטות מתקבלות ללא קשר למה שאתם עושים, אז בשביל מה לעבוד קשה? והתשובה לאותו הבן היא דברי התורה "בעבור זה עשה ה' לי".

הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים, אלא אנחנו עשינו זאת, אמנם, הקב"ה הכה את המצרים, ועשה את כל מה שהבטיח לאברהם, אבל את השלב האחרון את היציאה הוא השאיר לנו לעשות.

הוא ציוה אותנו לקחת את קרבן הפסח ולהקריבו, לשים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, לאכול מצות, וכו', הכל היה תלוי בעם ישראל.

זהו אותו עם שרק לפני פחות משנה "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", זהו אותו עם שעליו אמר משה רבינו "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", זהו העם שכאיש אחד, מתוך מסירות נפש, לוקחים כל אחד איש שה לבית אבות, את אלוהי מצרים לעיניהם, ומקריבים אותו, ועושים כולם מילה במילה את ציווי ה', אין בית שלא מקיים את מצוות ה'.

זהו המפתח של הגאולה, לולא האמון המלא שנתן הקב"ה בעם ישראל ביכולת שלהם להגיע לרגע הזה, זה לא היה קורה, "בעבור זה", אומר לנו הקב"ה, אני יכול להביא אתכם עד נקודה מסוימת, אבל כדי לחצות את הגשר, כדי להגאל, זה כבר בידים שלכם, זהו הרגע שבו אני מחכה וסומך עליכם שתעשו את המעשה הנכון, זהו האמון שצריך להעביר לילדינו "בעבור זה", הכח להגאל נתון בידינו, הקב"ה עוזר, אבל המשימה היא שלנו[1].

הקב"ה מזמין את משה רבינו לעלות לדרגה גבוהה יותר:

הרב גינזבורג: כתוב בקבלה שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל, משה לפעמים מיוחס לחכמה – "ונחנו [כח] מה"; לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה" (בגימטריא דעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"); ולפעמים, כמו פה, הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא".

כל חלקי השכל נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות אלף, הוא הפלא, השכל הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה, ולכן פותחת באות ב.

השפעת ה-א לתוך השכל נקראת "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", וזהו הצירוף הישר אב.

אבל כאשר הצירוף בא בסדר הפוך – בא – ענינו שכל (ב) שבא אל הלמעלה מן השכל (א), מהחכמה אל הכתר. כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו "בא", הוא מזמין אותו לעלות מן השכל אל הלמעלה מן השכל.

פרעה היה כתר דקלי' ומשה רבינו שהיה בדרגה פחותה (באילן של הקדושה) פחד לעמוד מולו, לכן הקב"ה מזמין אותו לעלות לכתר דקדושה ואז יוכל להתמודד מול הכתר דקליפה.

גם הגאולה תלויה בזה:

הפרשה של 'משכו וקחו לכם' מתחילה במילים "החדש הזה לכם" שהם בגימטריא 424, וזו גם הגימטריא של המלים "משיח בן דוד".

בספרי המקובלים ('ילקוט ראובני' ו'פני דוד' על הפסוק. 'קהלת יעקב' ערך 'כדת') מוצאים אנו בנושא זה חידוש, והוא שקיים שם קדוש הנקרא "כדת" (=424), שיש לו כח וסגולה מיוחדת להציל מן המזיקים, ושם זה עתיד להיות "חקוק על מצחו של משיח בן דוד". המקובלים מסבירים, כי זו הכוונה העמוקה במה שאנו מבקשים ב'סליחות': "עשה למען דתך" (המלה "דתך" מורכבת מאותן האותיות של המלה "כדת") – על בוא "משיח בן דוד" שעל מצחו יהיה כתוב שם זה.

גם הגאולה העתידה תלויה באמון של 'משכו וקחו לכם'!



[1] עד כאן מהרב אשר סבג.

דרך השם - שיעור 14 - חלק א - פרק ג – עולם הנשמות ותחיית המתים








י. והנה לפי שרש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר שזכרנו למעלה, ומקומו, הוא אחר התחיה בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו, ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא. ואולם יבחנו שם האנשים ותתחלף מדריגתם ומעלתם, כפי השיעור מה שטרחו בעולם העבודה, וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלימות. כי כפי שיעור זה תזדהר הנשמה בעצמה, ותאיר בגוף ותזככהו, ויקנו שניהם יקר ומעלה, ויהיו ראוים להתקרב אל האדון ב"ה וליאור באור פניו וליהנות בטובו האמיתי.



הרמח"ל (מאמר העיקרים): "בגאולה - הנה מבחר המין האנושי הוא ישראל ועם המעותדים לדביקות בו ית', וראוי להם שיהיו מעוטרים בעיטורי קדושה גדולה ותהיה שכינתו ית' שורה עליהם ומתדבקת בם שישתלמו בה עד שיזכו לטובה האמיתית.

וצריך שתדע שאע"פ שהטובה האמיתית נקנת מכל אחד ואחד בפני עצמו כפי מעשיו, אמנם אין כלל הבריאה משתלם עד שתסודר כלל האומה הנבחרת בסדר נכון ותשתלם בכל עטוריה ותתדבק בה השכינה, ואחר כך יגיע העולם למצב השלם ויזכו הפרטים כל אחד ואחד כפי מה שזכה במעשיו.

ואולם דבר זה עדיין לא נשלם מתחילת הבריאה ועד הנה, כי מיד שנברא אדם חטא, ואחר כך שהתחילו האבות ונמשכו הבנים אחריהם להיות לעם סגולה, עם כל זה מעולם לא נשלם הדבר כראוי מפני כמה חטאים שנזורו בם אחור מהתיקון השלם,

ונמצא שעל כל פנים צריך שנגיע לזה שתהיה האומה בשלימותה בכל התנאים הצריכים לזה, ותקבל הבריאה כלה שלימותה ואז יוקבע העולם במצב המתוקן שבו יוקבעו הצדיקים להנאה הנצחיית ותהיה הנאתם בה כל אחד לפי מעשיהם.

והנה שיתא אלפי שנה הגבילה החכמה העליונה לעבודת בני האדם והשתדלותם על השלימות ואחר כך יתחדש העולם בצורה אחרת ראויה למה שיעשה בו אחרי כן, דהיינו ההנאה הנצחיית לזוכים לה,

וטרם יכלו ו' אלפים אלה הנה צריך שתעמוד האומה הנבחרת במצבה השלם, שיוכלו ליעתק הדברים אחר כך אל הנצחיות, וזה מה שהובטחנו עליו שיהיה על כל פנים, והאמצעי לזה יהיה אחד מזרע דוד שיבחרהו האדון ב"ה לזה ויעזרהו שיצליח בו, והוא מלך המשיח.

והנה בזמנו ועל ידו יתוקנו ישראל תיקון גדול וכל הבריאה אחריהם שירבה הטוב בכל הצדדין ויסור הרע לגמרי, בין במה שנוגע לנפש ובין במה שנוגע לגוף, דהיינו לב האבן יעשה לב בשר, והוא שתגבר בבני האדם הנטיה לטובות ובאופן שלא ימשכו אחרי החומר כלל אלא ינטו תמיד לעבודה ולתורה ויתגברו בה, וכנגד זה תרבה השלוה והרוחה ולא ימצאו נזקים ולא הפסדים כלל, והוא מה שהבטיחו הנביאים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו', ולא יהיה סכלות בעולם אלא כל הלבבות יהיו מלאי חכמה ורוח הקדש יהיה שפוך על כל בשר באופן שיזכו לו הכל בלי קושי כלל, והוא מה שאמר הנביא, אשפוך רוחי על כל בשר וגו'.

והנה ישמחו ויעלצו ברוב הטובה והם מתדבקים בבורא ית' ועובדים לפניו עבודה שלימה, ועל ידי זה יהיו מתעלים והולכים עילוי על עילוי עד שיגיעו למה שצריך שיגיעו לו לעבור ממנו אל מצב הנצחיות בחידוש העולם.

והנה באומות העולם יעשה בירור גדול באותם שימצאו באותו הזמן, אותם שכפי המשפט העליון יהיו ראוים לכליה ישמדו בחרב ובדבר וכל מיני עונשים, ואותם שיהיו ראוים להנצל ינצלו וישארו ויכירו האמת ויעזבו אליליהם וישתעבדו לישראל, ויהיה להם לתפארת עבוד את ישראל ושרת אותם, באשר יכירו וידעו שהנה על ידי זה יגיע להם מה שאפשר שיקבלו מן הקדושה ואור ה'. והנה ימצא העולם כלו נמשך אחר עבודת הבורא ית' ולא תהיה עבודה זרה כלל בעולם, והוא מה שאמר הנביא, אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ואמנם החיים כלם צריך שימותו ויחזרו לעפר לפחות שעה אחת קודם תחית המתים ואחר כך ישובו ויחיו אותם הראוים לקום בתחיה.

והנה בתחיה יקומו צדיקים ורשעים, והרשעים שחטאו ולא נשלם בהם העונש הראוי יענשו אז כראוי להם. ואמנם אחרי התחיה יהיה יום הדין הגדול שידון הבורא ית' את כלם וישפוט הראוים לישאר לנצחיות, והראוים ליאבד.

הראוים ליאבד יענשו כפי מה שראוי להם, ולבסוף יאבדו לגמרי, והראוים לישאר ישארו במדריגה שתגיע להם, כפי המשפט בעולם שיחודש.

והנה אחר שהוכנו הראוים לישאר בנצחיות כל אחד במדריגתו הנה העולם הזה יחזור לתהו ובהו, דהיינו שיפסד צורתו, וישוב מים במים כמו בתחלת הבריאה, ובין כך ובין כך הצדיקים שזומנו לנצחיות הקב"ה יעמידם במאמרו כמלאכי השרת בלי שיצטרכו לעולם זה.

ואמנם לא ישיגו עדיין הטובה האמיתית הראויה להם, אלא אחר שעמד העולם תהו הזמן שגזרה החכמה העליונה, ישוב ויחודש בצורה אחרת נאותה למה שראוי שיהיה לנצחיות וישובו הצדיקים וישבו בו ויתקיימו בו לנצח נהנים בטובה האמיתית כל אחד כפי מדריגתו".

לו"ז באלפים:

סוף האלף השישי (אחרי תחיית המתים) – יום הדין הגדול.
האלף השביעי – חד חרוב, עולם פושט צורה ולובש צורה.
האלף השמיני – חידוש העולם הוא, "אז יהיה נבנה הבנין של כל השורשים לפי הכנת הענפים, והבנין הזה הוא נעלם לגמרי שאי אפשר לדעת ממנו כלל" (אדיר במרום קפח').


פניני אמונה – מה זה עולם הבא?

על פי רוב עולם הבא נתפס כעולם אחר, אולם באמת עולם הבא הוא המימד הפנימי של העולם הזה. העולם שלנו פשוט עדיין לא מצליח להכיל ולגלות את כל המימדים הטמונים בו.

באמת שמו של העוה"ב מדויק כי לא אמרו "העולם האחר" אלא "עולם הבא", דהיינו העולם שהולך ובא, כי כל הזמן המציאות שלנו (העולם הזה) הולכת ומשתכללת ומצליחה להכיל יותר איכויות וטוב מטובו של ה' והיא הולכת ונהיית יותר ויותר העולם הבא - העולם הבא אינו משהו שלא קיים ובעתיד הוא יהיה קיים אלא הוא נמצא כאן.

עכשיו השאלה היא כמה אנחנו מצליחים להכיל ממנו גם כיום.

כותב הראי"ה (עולת ראיה ב עמ קנז): "העוה"ב בישראל הוא לא דבר הראוי שיהיה ויבא ואיננו כעת במציאות. כקו ישר הולך העתיד ומאיר בהוד קדשו על ההוה והעוה"ב העתיד בהדר יקרת תפארתו מאיר הוא בנשמה הישראלית גם בהוה".

משל לבחור ובחורה מאורסים שכל הקשר ביניהם נועד לטובתם לאהבתם וחיבורם ביחד אבל עוצמת הקשר שלהם במיצוי הכי גדול שלה תוכל להתבטא רק בחיי הנישואין אולם חלק מהחיבור שלהם כבר מופיע ומתגלה בקשר שלהם עכשיו מה שהם כן מצליחים לבטא בדיבורים במכתבים ומתנות.

כך גם התענוג הגדול שיהיה בעולם הבא מתחיל להאיר עלינו כבר בעולם הזה אבל אנחנו לא יוכלים להגיע למימושו המלא עד שהעולם הזה יתעלה לדרגת עולם הבא.

כתב הרצי"ה (לנתיבות ישראל מאמר נוי של אילן): "אין פה שני עולמות נפרדים אלא רשות אחת רשות של יחידו של עולם.. לפיכך האור ונועם הגדול והנשגב.. הממלא את הטרקלי העולם הבא הרי הוא חודר ושופע בכל מלא הפרוזדור העולם הזה".



עולם הנשמות:
יא. ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם וכמ"ש, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב. והוא מה שאמר ית"ש לאדם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

אך הנשמה הזוכה במעשיה הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנס בו.

ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך, ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה, כל זמן התגלגל על הגוף הענינים הראוים להתגלגל עליו.

והנה כל הזמן ההוא תשכנה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה.

כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן ימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחיה.


תועלת לאדם בעולם הנשמות:

יב. ואולם מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף כמ"ש, הנה עוד תועלת גדול נמצא בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אחר כך בזמן התחיה.

וזה, כי אחר שהיתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלימות אלא אחרי המות, אע"פ שכבר נראה לו מצד מעשיו עודנו חי כי זולת זה לא היה מגיע לו מעולם שהרי אין זמן קנית השלימות אלא בעוה"ז טרם המות וכמ"ש עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה כל זמן היותה בגוף בעוה"ז שהרע דבוק בו שאי אפשר שיפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה.

ואע"פ שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלימות יקר, לא יוכל הדבר להגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שינתן להגלות. ואולם אין העכבה מצדה כלל, כי אם מצד הגוף כמ"ש, והוא עצמו מפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן הזיכוך שהיה ראוי שיקבל כמ"ש.

אמנם גם היא מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף. ואלו היתה פועלת אותה, היתה משתלמת בזה שלימות גדול, מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלימות היא היות מטיב ומשלים זולתו. ועוד שזאת היא הפעולה הנאותה לה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה, וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו ית' שיפעל, וחסר משלימות כל זמן שלא יפעלהו.

ואמנם בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה, כפי מה שראוי לה על פי מעשיה. ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחיה. עד שכשתשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו הפעולה הנאותה לה, דהיינו הזיכוך שזכרנו.




חמדת ימים (עשרת ימי תשובה פרק ו') השבת היא מעין עולם הנשמות:

"אפס לא יהיה תפארתו ותפארתנו כי אם כאשר נשים לבבינו להבין להשכיל שהשבת מעין עולם הבא עולם שכולו שבת, ושעיקר כוונתו יתברך שנתן לנו קדושת שבת הוא להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעולם הזה כי בעולם הזה הוא כגר כמו שנאמר כי גרים אנחנו לפניך וגו' ועיקרו של האיש הוא בעולם הנשמות שהוא עולם הבא, ולכן האדם שובת ממלאכתו בשבת המורה על ענייני העולם הזה ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בענייני העולם הזה, ובכן החי יתן אל לבו בשומרו את השבת לשוב אל ה' בזכרו עניני אחריתו.

וכן אמרו חכמים, ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש יום השביעי[1], שם רמז לאיש הישראלי עודינו עומד בעולם הזה הדומה למדבר אשר בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, בהיותו נמשך אחר החשך בעצת יצרו שכח יום השבת יום שכולו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא חפץ במעשה התשובה צריך שיהיו בגדיו נקיים ושכל יום יחשוב שהוא שבת שמא באותו היום יזדמן ליום שכולו שבת על דרך שוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יותר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום בלבד ואין ראוי שיטרח על עולם שאינו שלו כמו שהאריכו בזה דורשי רשומות".







[1] גמרא (שבת סט: וכך נפסק בשו"ע או"ח שמ"ד): "אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד... כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה? בקידושא ואבדלתא".






דרך השם - שיעור 13 - חלק א פרק ג – חטא אדם הראשון








פעולות הנשמה בגוף:

ז. וצריך שתדע שאע"פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה"ר מגיע אלו לא חטא, שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.

תולדות חטא אדה"ר:

ח. וכיון שחטא נשתנו הדברים שינוי גדול, והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה"ר במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.

פירוש - כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מדת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצרתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות.

אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות, כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו וכמ"ש.

וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה.



רמח"ל (דעת תבונות קכו): "הרי לנו בכאן שלשה חילוקים למציאותו של האדם:
א' - מציאותו קודם חטאו,
ב' - מציאותו אחר חטאו,
ג' - מציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והוא המציאות שיהיה לעתיד לבא.

והנה מציאותו קודם חטאו הוא מצב אמצעי בין מה שנהיה אחר כך ובין מה שהיה יכול להיות. ונמצא שעל כל פנים לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו, שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא ואשם, וכמו שהיה. והנה הן כל אלה ענינים הכינם הבורא ית"ש, שחידשם ובראם לצורך הנהגת העולם הזה...

ותראי, כי הגופניות של אדם הראשון קודם חטאו היה בערך הרוחניות אשר לו עתה; צא וחשוב הרוחניות שלו איך היה, והתולדות של המעשים ההם עד היכן היה מגיע. ודי לומר מה שאמרו ז"ל במאמר שזכרתי למעלה (ב"ר, ח, י), "בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש". ומינה נדון למה שהיה ראוי להיות אלמלא לא חטא, שהיה מתעלה בעילוי הגדול שהיה מזומן לו. כי כמו שאנחנו רואים שהגופניות שלו של אז הוא כרוחניות של עתה, נוכל להקיש מזה שהגופניות שלו אם היה מתעלה, היה יכול להיות כערך הרוחניות של אז, כי כן הדברים מתעלים מעילוי לעילוי".

אור תורה: "...על זה הוכיח ירמיה הנביא באמרו, "כי שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארת נשברים, אשר לא יכלו המים" (ירמיה ב, יג), והם העוזבים חכמת התורה, שהוא אמת מים חיים, ואין בהם נפתל ועקש ובריאים לנפש להדריכה בדרך חיים, ועוסקים בחכמת הפילוסופיא הארורה "אשר רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) בעונותינו הרבים,

והם ב' רעות באמת, א', שבאותו העת עוזבים ומתבטלים מן התורה, שנפסק מקשר החיים, והב' אשר חוצב לו בורות נשברים, והם מעט מים המכונסים שם, אשר הסטרא אחרא יונקת מאחורים דקדשה, שכל זה בא מצד שנשברו הלחות הראשונות, שעל ידי זה על ידי חטא העגל חזרה זוהמת הנחש.

ולכן נקראים בורות נשברים, אשר לא יכילו המים, כי נתערב ונכנס בטיט ורפש של הנחש בעצמו, שחס ושלום מזה יבא לידי כפירה באלקים חיים, ולהכחיש בהשגחה ובנסים, ונפלאות, ונבואה, ורוח הקדש, ותולים הכל בטבע.

וכן מי שהולך אחר שכלו בעבודת ה', שלא על פי דרכי התורה המסורה לנו מפי חכמינו הקדושים, אשר קבלו איש מפי איש, ממחצב הראשון מפי ה', ועל פי דברי חכמים האחרונים, אשר העמיקו לפלפל ולסלסל בתורתנו הקדושה, על פי הדינים המסורים בידינו בשלחן ערוך המסור לפנינו, וחושב מחשבות אחרות וכו' היא מעצת הס"ם וכת דיליה, אשר ממתיק לו דרכיו, והוא מערב בטיט ורפש, והם מים עכורים ממש.

ולכן האדם הישר הולך, אשר חס על נפשו ועל כבוד קונו, יתרחק מכתות חדשות המתחדשים בכל עת, האומרים זה הדרך לכו בה, והוא עקר העבודה, "בני אל תלך בדרך אתם, מנע רגלך מנתיבתם" (שם א, טו), וחס ושלום שלא לסור מן הדרך הכבושה לרבים מימים הקדמונים, לילך בדרכים אחרים אשר הם מסכנים מאד, ואז טוב לו".



המיתה והתחיה:

ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מדת דינו ית', שלא יוכלו לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע.

אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההוים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחלה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו.

וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.



ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

סיפור מהמדרש על תחיית המתים (מדרש רבה פרשת קורח): מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.
הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.
ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.
כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.
קם האריה וטרף אותו.

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):
"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו.
ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת...?
הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל.
היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים.
ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".
האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".

סעודה רביעית, עצם הלוז, ותחיית המתים:

גמרא (שבת קיט:), טור ושו"ע (או"ח ש'): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית".

בית יוסף בשם שבלי הלקט (סימן קל): "אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

ה"מטה משה" (סדר הבדלה סימן תקיג): "ונראה לי טעמא דמילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עיצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים... ובכן כל הזהיר בסעודה זו (רביעית) ומשביע לעצם הזה, יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות, אשר עליהם התפלל המשורר (תהלים טז,יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח".

כותב היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי עמדין, הבן של החכם צבי): מעודי הייתי משתאה ומשתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, ואמרו שממנו בנין גוף האדם, ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד שהוא כשאור לגוף כידוע, ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד...?

הענין הוא שידעו חכמי האמת, אחר שבעלי ההויה עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם היה כל גופו של אדם מורכב בשוה, היה מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קיצו יתפרד כולו אל חלקיו, ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחיה בגוף הקודם.

אף על פי שהשם יתברך בעל היכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות היה נחשב, ואין זה הוא הגוף שסבל צער המיתה, כי הוא כלה בעשן ואבק דק, ואם יתהוה עוד גוף – אחר הוא. על כן בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף, שאינו תחת יד הריקבון ואינו כלה ובלה בקבר, כי הוא יסוד קיים בו מתחילת שורש היצירה, ולא נתהוה מהרכבה [של ארבעה היסודות שמתפרקים במיתתם], ומשתלשל מאב לבן, על כן אין ההפסד שולט בו....

אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה, שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקים, ודי בזה למבין".







יום שלישי, 21 בינואר 2020

כיסוי ראש לנשים

כיסוי ראש לנשים

https://blogo.co.il/?p=822


ערכים"הם לא חזרו בתשובה ביום אחד ואף קצב התקדמותם היה שונה. בתחילה הדבר לא הפריע לו אולם לאחר שילדיהם החלו ללמוד בבית ספר דתי הוא ביקש ממנה שתכסה את ראשה. היא סרבה".

– "אתה צריך להבין שזה לא קל לי" ניסתה להסביר באחת השיחות,  - "אני לא יכולה להשתנות ביום אחד. זה לא שאני לא רוצה, זה קשה. כשהתחלת לשמור שבת הצטרפתי אליך, את המטבח הכשרתי וגם את מצוות האשה קבלתי על עצמי בשמחה. כשבקשת להעביר את ילדינו לחינוך דתי הסכמתי למרות שרגשית היה הדבר קשה לי כיון שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לכסות את הראש זה כבר סיפור אחר, אני פשוט לא יכולה, תבין אותי בבקשה". הוא לא הבין.

– "מה יש פה להבין? את הרי שומרת את כל המצוות, דווקא כיסוי ראש קשה לך? הרבה יותר קשה לשמור שבת לא? זה בסך הכול כיסוי ראש". – " אתם הגברים לעולם לא תבינו זאת" התמרמרה.

משלא הצליח לשכנעה פנה לרבו וזה יעץ לו לפנות לגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל ולהציג בפניו את שאלתו. כשנכנס לחדרו קבלו הגאון בחביבות כשחיוך אבהי נסוך על פניו. – "במה אוכל לסייע לך" שאל. כחכח בגרונו בהתרגשות וענה – "זה בעניין אשתי. אנחנו נשואים מזה עשרים שנה, לפני שמונה שנים חזרנו בתשובה ואפשר לומר שכיום אנו מקיימם את המצוות בהידור ומקפידים על קלה כבחמורה, גם אני וגם אשתי. אלא שבעניין אחד אשתי מתעקשת, היא אינה מכסה את ראשה.

ניהלנו בינינו שיחות רבות בנושא וזה לא שהיא לא מבינה את חשיבות המצווה אלא שלדבריה היא אינה מסוגלת לכך, היא מאמינה שה' יסלח לה, היא אומרת שהקב"ה אינו דורש מן האדם יותר מכפי כוחו, מתחמקת. למען האמת לא הייתי מתעקש על כך אלא שילדינו לומדים בבית ספר חרדי והם מתביישים להזמין את חבריהם לביתנו, הם לא רוצים שהחברים יראו את אימם בגילוי ראש. למה היא מתעקשת כל כך?".

הרב זצ"ל נטל את ידו של האיש בידו האחת ובידו השניה ליטף את כתפו. – "האם אתה יודע עד כמה קשה לאישה לכסות את ראשה? גבר אתה ולא אישה ועל כן אינך מבין. דע לך בני שהדבר הקשה ביותר לאישה הוא לכסות את ראשה. עבור האישה מהוות השערות חלק בלתי נפרד מאישיותה. כיצד היית מגיב לו הייתי דורש ממך להשחית את פניך?".

- "אבל התורה מצווה על כך היא הרי מחויבת לכסות את ראשה". – "זה נכון בני" ענה הרב "גם אני מודע לכך שהתורה מצווה על האישה לכסות את ראשה אלא שעבור אישה  שלא הייתה מורגלת בכך מצעירותה מדובר בניסיון גדול מאוד. הדבר הקשה ביותר לאישה הוא לכסות את ראשה". – "אבל... כבוד הרב..." ניסה שוב.  - "דע לך אין דבר קשה לאישה יותר מכיסוי שערותיה" חזר הרב על דבריו שוב. וכך במשך כמה רגעים חזר המחזה על עצמו, זה שואל מה לעשות והרב משיב לו כדברים האמורים. משהבין כי מסרב הרב להורות לו כיצד לנהוג הודה לו ויצא.

חזר לביתו כשבליבו טרוניה. זה לא חכמה גדולה להחזיר אנשים בתשובה ולאחר מכן להתעלם מצרכיהם ובעיותיהם הייחודיות. אלא שמתוך שאמון היה על אמונת חכמים, שתק.

- "מה אמר לך הרב?" שאלה אשתו כשהתיישב מולה על הספה. – "לא משנה" ענה קצרות. – "אולי בכל זאת? הרי שאלת אותו בענייני הלא כן?" – "הוא לא בדיוק אמר... הוא..." ניסה להתחמק. – "ומה הוא לא בדיוק אמר?" הקשתה שוב. – "טוב אז ככה... הוא אמר שלעולם לא אבין אותך... שהשערות עבור האישה הם חלק מן האישיות שלה... שעבור האישה אין קשה יותר מאשר לכסות את ראשה... הוא אמר שאני גבר ואינני מסוגל להבין. זה מה שאמר", סיים והתכנס בתוך עצמו.

היא ישבה מולו וחייכה. ליטפה את שערותיה ושוב חייכה. – "זה מה שהרב אמר לך? מעניין. לפחות הוא מבין אותי. הוא רב גדול הרב הזה שהלכת אליו?". "כן גדול הכי גדול" ענה. לא הבין מדוע היא מחייכת, חשב שהיא שמחה לאידו אך שתק.  למחרת בבוקר כששב מן התפילה נכנס אל המטבח כדי להכין לו ארוחת בוקר. אשתו ישבה שם כשמטפחת רקומה לראשה  - "זה יפה לי?" שאלה. – "הוא רב גדול הרב שלך, הכי גדול".


להבדיל - שחקנית שעוטה חיג'אב ניסתה לעבור את שחקניות בקבוצה היריבה, לא הצליחה ונאלצה לסדר את החיג'אב שנפל. שחקניות הקבוצה היריבה עצרו את המשחק והתלכדו סביבה עד שתסדר את החיג'אב מחדש.


תשובה של הרב שמואל אליהו:

שיער הוא אחד מנושאי היופי המרכזיים של האשה.
חשוב מאוד כי היופי של האשה יבנה את האהבה בין בני הזוג, יבנה את האמון. יבנה את הבית ואת הילדים.
כשגבר רואה את אשתו מתייפה לקראת יציאה לחוץ הוא עלול לאבד משהו מהאמון עם אשתו. 
גם הוא וגם היא עלולים לחשוב בטעות כי הנראות בחוץ היא החשובה. 
ולא היא – העיקר הוא הקשר בינך לבין בעלך.
השער הוא אחד המכשירים הנפלאים ביותר שיש על מנת להתיפות ולקשור בין אשה לבעלה. 
שיער הוא השער ללב של האשה. 
ברכת ה' עליך.


הברכות התלויות בכיסוי הראש (הזהר הקדוש נשא קכו.): 

"וְאִי עַבְדַּת כֵּן מַה כְּתִיב, (תהלים קכח) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַהוּ כִּשְׁתִילֵי זֵיתִים. מַה זַיִת דָּא, בֵּין בְּסִתְוָוא, בֵּין בְּקַיְיטָא, לָא אִתְאֲבִידוּ טַרְפּוֹי, וְתָדִיר אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ חֲשִׁיבוּת יַתִיר עַל שְׁאַר אִילָנִין. כַּךְ בְּנָהָא יִסְתַּלְּקוּן בַּחֲשִׁיבוּ עַל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּבַעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בְּכֹלָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְעֵילָּא, בְּבִרְכָאן דִּלְתַּתָּא, בְּעוּתְרָא, בִּבְנִין, בִּבְנֵי בְּנִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים קכח) הִנֵּה כִּי כֵן יְבוֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ. וּכְתִיב (תהלים קכח) יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּרְאֵה בָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל".


תרגום: וְאִם עוֹשָׂה כָּךְ, מַה כָּתוּב? (תהלים קכח) בָּנֶיךְ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים. מַה זֶּה כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים? מַה זַּיִת זֶה, בֵּין בַּסְּתָו בֵּין בַּקַּיִץ לֹא אוֹבְדִים עָלָיו, וְתָמִיד נִמְצֵאת בּוֹ חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה עַל שְׁאָר הָאִילָנוֹת - כָּךְ בָּנֶיהָ יַעֲלוּ בַחֲשִׁיבוּת עַל שְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבַּעְלָהּ מִתְבָּרֵךְ בַּכֹּל: בַּבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, בַּבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַטָּה, בְּעֹשֶׁר, בְּבָנִים וּבִבְנֵי בָנִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם) הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה'. וְכָתוּב, יְבָרֶכְךְ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךְ וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךְ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.


פניני הלכה (הרב אליעזר מלמד):

כדי להסביר את הטעם של כיסוי הראש לנשים יש להקדים, *שעניינה של הצניעות להפוך את היופי והאהבה הטבעית לדבר בעל משמעות עמוקה ונצחית. 
כדי שהאהבה לא תיתפס רק בצדדיה החיצוניים, באה ההלכה וקבעה גדרי צניעות, שמכריחים אותנו לשים את הדגש על הצד הרוחני והנפשי שבאהבה, ומתוך כך מתגלה היופי הטבעי החיצוני במלא עומקו והדרתו.

כל אשה צריכה לשמור על צניעותה, אולם אשה נשואה מחויבת בכך כפליים. משום שכאמור, האהבה אינה דבר חיצוני שניתן לממש מיד את כולה, אלא ישנם רבדים של אהבה, וככל שהאדם יותר צנוע כך הוא יכול להתפתח יותר מבחינה נפשית ורוחנית ולהגיע אל העומקים הפנימיים של אהבה. 

לעומת זאת, האהבה של מי שאינו קשור לכללי הצניעות נוטה להיות חיצונית וקצרה, ולאחר שמגיעים לשיא היא שוקעת ונאבדת. 
צאו וראו כמה פעמים מחליפים ידוענים פרוצים את בנות זוגם, וזאת לאחר שהצהירו בריש גלי שהפעם מדובר באהבת אמת טהורה וייחודית שתימשך לנצח נצחים.

מי שמדריך את חייו על פי כללי הצניעות ההלכתיים, מתרגל להתייחס לצדדים הגופניים ביראה וחרדת קודש, משום שהם מבטאים רבדים עמוקים לאין סוף, שהיופי החיצוני הוא אחד מכלי הביטוי שלהם, ומאחר שהיופי החיצוני מבטא דברים עמוקים מיני-ים, אין לחושפו בפני כולם.

כיסוי הראש המתלווה לנישואין מבטא את העמדה שהנישואים הם לא סוף האהבה או שיאה אלא רק ראשיתה, ולכן דווקא אשה נשואה צריכה להקפיד ביתר שאת על צניעותה, כדי לשמר את יופייה למען העמקת הקשר בינה לבין בעלה, וכדי לכוון את עצמם לגילוי הרבדים העמוקים והמופלאים של האהבה.

מהתלמוד (כתובות עב, א) משמע, שהמקור לכיסוי הראש לאשה נשואה הוא מן התורה, שנאמר לגבי אשה סוטה שחטאה ונתייחדה עם גבר זר, שבשעה שהיא באה להקריב את קרבנה, כחלק מהעונש שהתורה הטילה עליה, הכהן פורע את שיער ראשה כדי שתתבייש, שנאמר (במדבר ה, יח): "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה", מכאן שעל פי התורה שיערה של אשה נשואה צריך להיות אסוף תמיד (מאירי, רשב"ץ וריא"ז, ועי' יחו"ד ה, סב). 
כך היא דעת רוב הפוסקים, שיסוד דין כיסוי ראש מהתורה, אלא שמהתורה מספיק שהשיער יהיה אסוף בתוך רשת או כיס קטן, וחכמים הוסיפו וקבעו שצריך לכסות את כל השיער במטפחת שאינה שקופה. 
ויש אומרים שכל דין אסיפת השיער וכיסויו מדברי חכמים (תרומת הדשן רמ"ב בדעת הרמב"ם).

דין כיסוי הראש אינו תלוי במנהג, ולכן גם במקום שבו כל הנשים אינן מקפידות לכסות את ראשן, מנהגן אינו משנה את הדין, וחובת כיסוי הראש נשארת בתוקפה (מ"ב עה,י).



יום שלישי, 14 בינואר 2020

דרך השם - שיעור 12 - חלק א פרק ג – יצר הרע דתי







המין האנושי נשתנה:

ה. וממה שיצטרך עוד לדעת, שהנה המין האנושי, אין ענינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה, כי אולם שינוי גדול היה בו, והוא ענין חטאו של אדה"ר, שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחלה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים, ועוד נדבר בם לפנים בס"ד. 


הקב"ה ברא עולם מושלם! אנחנו הרסנו אותו בחטא אדם הראשון בעיקר אבל גם אחר כך!
את הבעיות של העולם תפיל על עצמך, זה לא הקב"ה עשה אותן, הוא רק נתן בחירה!
תן דעתך שלא תחריב את עולמי!

כותב הרמב"ן (הקדמה ל'תורת האדם'): "הנני אומר מה שלבי חושב ודעתי גומר. כי אחרי היות האדם מעותד למות, מעת היותו ראוי לרפוד יצועיו בגיא צלמות, למה יתגודדו על מת ולנוד ולבכות נאותו, כי החיים יודעים שימותו. ומן התמה על יודעי דבר והי, למה יקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי".

כלומר: מדוע מתאבלים על המת, והרי סוף כל אדם למות?

עונה הרמב"ן: "והתשובה בזה כי תולדת האדם לחיות לעולם. ומן החטא הקדמוני ירדו לטבח כולם, על כן יחרדו כי מטבעם יתפרדו".

כשמישהו נפטר כי זה לא טבעי! בגלל זה אנחנו בוכים!!!

הרב קוק (אורות הקודש): "המוות מום הוא ביצירה! ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו - 'וחרפת עמו יסיר מעל כל-הארץ כי ה' דיבר' (ישעיה כ"ה,ח)".


ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו - כפולים, 
כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא, 
וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא, וכמו שנבאר עוד בעז"ה.

ו. הנה אדה"ר בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה. 
דהיינו שהנה הוא היה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו שהם הנשמה והגוף, ובמציאות היו שני הענינים הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להדבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלימותו לנצח.



בראשית (ב,כה): "ויהיו שניהם ערומים, ולא יתבוששו".

רש"י: "לא ניתן בו יצר הרע עד אוכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע".

כיצד יכל לבחור אם לא ידע להבחין בין טוב לרע? 

ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים שער א' פ"ו) אומר כך: "קודם החטא, אם כי ודאי שהיה בעל בחירה  גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח"ו... אמנם לא שהיה עניין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו כי הוא היה אדם ישר לגמרי…טוב גמור…וכוחות הרע היו עומדים לצד חוץ ממנו והיה בעל בחירה להיכנס אל כוחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה להיכנס אל תוך האש". 

מסביר הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק ב') שלאדם הראשון קודם החטא היה ברור באופן מוחלט, מהו טוב ומהו רע בלי שרצון או תאווה ישפיעו על שיקול דעתו. 
הבחירה בין טוב ורע קודם האכילה מעץ הדעת היתה אצל האדם כבחירה להיכנס לתוך האש או להיזהר ממנה. האדם ידע בצורה הברורה ביותר שהחטא מזיק לו ולכן יכל להישמר ממנו.
לפני החטא היצר הרע היה כמו סוכן שיווק שדופק אצלך בדלת ומנסה לשכנע אותך לקנות משהו, לאחר החטא היצר נהיה חלק אינטגרלי מהאדם!

עכשיו אתה שומע קולות בלב וזה יכול להיות משני הצדדים!

לפעמים היצר הרע מגיע עם טלית ותפילין ומשדל אותך לעשות משהו תורני ויהודי כדי לשבור אותך!

הרב יהודה פתיא זצוק"ל (מנחת יהודה - רוחות מספרות):

"גם חדשות אני מגיד, כי השדים (הכוונה לסטרא אחרא) למדו את הדברים שבני אדם מקפידין מהם אם רואים אותם בחלום, כגון הרואה שנפלו שיניו, או מחזיר כפרות עליו, או בהמה שחוטה לפניו, או שהוא שרוי בתענית, או לובש שחורים, או הולך יחף וכיו"ב. ואין לו לאדם לחוש לחלומו אלו, אלא אם כן רואה שהדירוהו בחלום (גרמו לו שינדור נדר), או שקראוהו בשמו לעלות לספר תורה, ואם גם לזה אינו חושש – תבוא עליו ברכה!

גם לפעמים מראים השדים לאדם דברים רעים, ואם האדם הוא פתי ומאמין לחלום ההוא, אז הם טורחים לעשות הרע ההוא בפועל ממש, כדי להטעות את החולם ההוא, ולהאמין בחלומותיו, או לפחות כששומעים קול הכרוז שברקיע, שמכריז על איזה רעה, הם מודיעין אליו בחלום, כדי שיאמין בחלומותיו.

אמנם, צריך אותו אדם לדעת, שאם הוא מתענה על חלומות כאלה, או עושה כפרות או פדיון נפש, ואינו שואל את פי החכם היודע את ההבדל בין החלום שע"י מלאך ובין החלום שע"י שד, ידוע יידע שהוא עתיד מכאן והלאה לחלומות קשים ורעים ומרים מאלו, כי השדים הם שמחים על שלא היה יגיעם לריק עם אותו האדם. וכל אלו השדים נקראים "שדין נוכראין (=נוכריים) למודי הרע".

ויש שדים אחרים הנקראים "שדין יהודאין" (ר’ זוהר במדבר דף רנ"ג), ומנהג אחד יש להם, כי הם עושים עצמם כנביאים הראשונים, וכתנאים, ויש שעושים עצמם כדייני ישראל וכתלמידי חכמים המפורסמים, או כצדיקים וחסידים, ולפעמים אומרים שהם אברהם, יצחק ויעקב, או אליהו הנביא וכיו"ב. וצריך האדם לשאול את פיהם, אם הם אבות העולם ממש, או אם שמותם כשמות האבות, וכן ישאל לאליהו, וצריך לדקדק מאוד בתשובת דבריהם, שאם ישיבו דבר שאינו מבורר, נוטה לכאן ולכאן, ידוע תדע שהם שדים.

וגדולה מזו הם עושים, כי יכולים להראות לאדם דמות רקיע, ודמות כסא הכבוד וצבא מרום וכיו"ב, והם נזהרים מאוד שלא להבהיל את האדם, ואדרבא – הם מצווים אותו להיזהר ללמוד בכל יום כך וכך שיעור זוהר ותהלים, ובלילה יעמוד לומר תיקון חצות, ולפעמים גוזרים עליו שיטבול כמה פעמים ביום, ויחליף בגדיו, וייזהר פן ייגע באשתו, ואח"כ מוסיפין עליו סיגופין ותעניות, ואם לא עשה כן הם מכים אותו ומצווים עליו במפגיע שלא יגלה מראות וחזיונות אלו לבני אדם (כדי שלא יכירו שהם שדים), עד שמעט מעט נמשכת ונקשרת מחשבתו בהם, וכמעט נעשה כמשוגע, ולבסוף גורמים לו חולי הכפיה, רחמנא ליצלן.

ואלה השדים הם באים בתחילה בחלום, ואח"כ באים אפילו בהקיץ. ולפעמים תהיה תחילת ביאתם בהקיץ. וכמה פעמים הביאו אליי אנשים, בנים, ובנות, שרואים מראות בהקיץ, ואין הפנאי מסכים להאריך בהם, רק אספר אחת מהן לדוגמא:

בשנת תרע"א (1911) בחודש תמוז, אחרי תפילת מנחת שבת, הביאו לפניי ילד אחד, בן 11 שנה בערך, שהיה אומר שהוא מדבר עם אליהו הנביא פה אל פה, ומראה ולא בחידות, ולכזמן שירצה לדבר עימו, הוא קורא אותו – ותיכף הוא בא, רק שיהיה ]הילד[ במקום מיוחד בפני עצמו, ואין אדם אחר עומד אצלו.
אמרתי לו: "היכנס לחדר זה, ושאל אותו: האם באמת אתה אליהו הנביא?", וכן עשה.
והשיב לו: "באמת, אני אליהו, ולמה מסתפק יהודה (פתייא, הרב המחבר) בזה"?
אמרתי לילד: "אין זה כי אם שד יהודי ששמו אליהו, ואינו אליהו הנביא, ואתה ניזוק משדין יהודאין. בוא ואתפלל על ראשך תפילת הניזוקין, וע"י כך יברח לו אליהו מעליך".
אמר לי הילד: "בוודאי הוא אליהו הנביא, ואתה עשה כל מה שאתה יכול לעשות, ונראה דבר מי יקום".
ואחרי שהתפללתי עליו שתיים ושלוש פעמים הלך הילד לחדר לנסות אם יבוא אליהו, והנה אליהו תיכף בא כמנהגו הראשון. ואני הייתי תמה על דבר זה, ולקחתי את הילד, והלכתי אצל [הרב המקובל הגדול] חכם רבי שמעון אגסי זצוק"ל, שהיה עדיין בחיים, כדי לבודקו, ואחר שבדק אותו אמר כי זהו אליהו הנביא, ואינו שד, ואני הייתי חולק עליו, ואמרתי לו שהוא שד.
והסכמנו לילך כולנו אחר תפילת מוצאי שבת אצל [בנו של הבן איש חי, הרב המקובל] חכם רבי יעקב בן חכם יוסף חיים זיע"א, כדי לבדוק אותו, ואחר שבדק אותו בכמה דברים, גם הוא אמר בוודאי כי זה הוא אליהו הנביא זכור לטוב בלא ספק.
ואני הייתי חולק על שניהם, ודוחה דבריהם, וביקשתי מהם לתת לי רשות לבודקו פעם אחרת. אמרתי לילד:
"לך אמור לאליהו שאתרגם לך פסוק הנזכר בירמיה (פרק י): "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה", ואם יתרגם פסוק זה בלשון ערבי, אז אפשר להסתפק ולומר אולי שהוא אליהו הנביא ואינו שד, לפי שהשדים הם יודעי לשון ארמית… אלא שפסוק זה המדבר בגנותם, אינם רוצים לשמעו ולתרגמו בלשון אחרת.
וכאשר שאל הילד את אליהו לתרגם לו פסוק זה, אמר לו אליהו: "איני יכול להתעכב פה, כי אני רוצה ללכת מפה, לכתוב זכויותיהם של ישראל, ואני נחוץ ללכת". וכאשר השיב לי הילד תשובה זו, אמרתי לו: "חזור ואמור לו שתרגום הפסוק שאני שואל ממך הוא הכרח גדול, על שהוא מבחן להיות בטוחים שאתה הוא אליהו". והשיב לו אליהו: "כבר אמרתי לך שאני נחוץ לילך". אמרתי לילד שיאמר לאליהו: "הרי כמה דברים דיברת, וכמה זמן עמדת פה, ויותר נקל הוא תרגום הפסוק במקום אריכות דברים אלו, ועתה אין החכמים נוחה דעתם עד שתתרגם הפסוק". וכשאמר הילד דברים אלו לאליהו, קצף ונשבע "חי השם אם עוד איראה אליך, הואיל ואין אתם מאמינים בי שאני אליהו", ותיכף הלך, ולא חזר להיראות אל הילד.
ויאמרו החכמים הנזכרים אליי: "נראה לדעתנו כי זה הוא אליהו הנביא באמת, שכן דרכו להישבע "חי השם", וכבר אמרו חז"ל (מגילה ג): גמירי, שאין השדים מוציאין שם שמיים לבטלה". ואני אמרתי להם שזהו שד, והוא לא הוציא שם שמים לבטלה, כי נשבע וקיים שבועתו, שברח לו ולא נראה עוד, ואם כן אין כאן שם שמיים לבטלה. ולא עוד, אלא דמעיקרא ליכא הכא (=מעיקר אין כאן) שם שמיים כלל, יען שלא אמר "חי ה' " באותיות הוי"ה, או באותיות אדנו"ת, אלא אמר "חי השם" באותיות ה"א שי"ן מ"ם, ואין זה אלא כגונב דעת הבריות. והודו החכמים הנזכרים לדבריי".

וירוס. משל זה אינו כתוב בספרים הקדמונים, אבל הוא חד ומדויק: 

הוירוס אינו יצור חי מושלם. בניגוד לחיידק, שהוא תא חי בפני עצמו, הוירוס הוא בסך הכל מולקולה חסרת כל חיות, ולכן כל כך קשה להילחם בו. 
אותו וירוס נכנס לתא חי, משתלט על הגרעין שלו, שהוא תא הפיקוד, הקוקפיט, מצליח לגרום לתא להפסיק לייצר את האנזימים שהוא רגיל לייצר לצורך התפקוד שלו, ומשעבד את גרעין התא ובעצם את התא כולו, לצורך עצמו: מהרגע שהשתלט על התא מתחיל התא לשכפל את הוירוס בכמויות אדירות, עד שהתא מתפוצץ ואלפי וירוסים חדשים יוצאים לחפש תאים לשעבד. מחלות נגיפיות מאד נפוצות, חלקן קלות יחסית, כמו ההצטננות והשפעת, וחלקן חשוכות מרפא. לגוף קשה מאד להילחם בהן, משום שלמרות שהוירוס חדר לתא, כלפי חוץ התא נראה כתא רגיל וחיובי, בעוד שהוא בעצם 'משתף פעולה' שכל כוחותיו רתומים לייצורם של וירוסים נוספים (הרב דן טיומקין)

זבוב, ויצר הרע 'דתי'. 
שלמה המלך דימה את יצר הרע לזבוב, שנאמר (קהלת י,א): "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח".
למדו מכאן חז"ל (ברכות סא.): 'יצר הרע דומה לזבוב, ויושב על שני מפתחי הלב'. 
החפץ חיים (בקונטרס "דבר בעתו", שער ההתחזקות פי"ב) מתמקד בכך שהדימוי הוא לזבוב שיושב בין שני משפתי הלב, כלומר, "שהוא אינו יושב רק לשמאלו, להסית את האדם לעבירה לבד, שאם כן היה האדם מכיר בו. אלא שלפעמים, בערמתו, הוא פונה עצמו לצד ימין, לחזק לב האדם לאיזה מידה טובה בהפרזה גדולה הרבה יותר מכפי כוחו, כדי לתפסו על ידי זה אחר כך, ולהסיתו מן המידה ההיא לגמרי. וכגון בלימוד תורה, כשהוא רואה לאיש שנפשו חשקה בתורה, ואי אפשר לו לפתותו שיבטל מלימודו - הרי הוא מפתהו שיתחזק עוד יותר ויותר, יומם ולילה ממש, ולא לשמור את נפשו כלל, עד שהוא מחליש כוחו, ואינו יכול אחר כך כלל ללמוד. וכן כהאי גוונא בשארי מידות קדושות. ובאמת, דרך התורה הוא דרך הממוצע, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות". (הרב דן טיומקין)

הרב דן טיומקין: 

כתב בעל חובות הלבבות (בסוף סיפרו) שלעתים, "הפלגת השמן שבנר – היא סיבת כיבויו".

בספר מכתב מאליהו (ח"ג דף רצ"ד): דרכו של יצר הרע היא לגרום לנו לעתים לחשוב שאנו יכולים להתעלות על ידי השקעת כוחות בדרגות קדושה עליונות. ובכך היצר מסמא את עינינו מלהקדיש את הכוחות הראויים לפיוס הגוף. ומעשים כגון אלה לא יכולים להוביל לקירוב לה' ולא לעליה אמיתית. ואדרבא, לרוב זה תחבולת היצר להשביענו בדקדוקי מצוות כדי להסיח דעתנו מהענינים העיקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם, עכ"ל.

מדוע הריצה קדימה מדי מסוכנת ללב?

בכך שהיצר דוחף את האדם קדימה מעבר למקומו, הוא מרויח שהלב מפסיק לשתף פעולה, והתוצאה העגומה היא שהפנימיות לא מתעלה. וכאשר מגיעים מצבי לחץ ומשבר, אין לו ולמשפחתו כוחות נפשיים לעמוד בהם.

כי כאמור, לא די בידיעות השכליות – צריך גם להשיב את חיי התורה אל הלב. והידיעות וההכרח השכלי שהתורה אמת – הכל נכון לשכל, לשלב הראשון. 

אבל כדי שנצליח לבנות בסיס איתן של אמונה, שרק כך נוכל להחזיק מעמד גם בתקופת משבר, רק כך נוכל לחנך את ילדינו באמת לאהבת תורה ואהבת המצוות, לכך צריך שגם הלב יהיה שותף – ובכך שהאדם רץ קדימה הוא אמנם מרגיש צדיק – אבל ליבו הולך ומתנתק ממנו!

כל כך כואב הלב לראות כיצד בעל תשובה שמסר נפש ועזב עולם, לא מצליח למצוא בדרכו החדשה לא אושר ולא את עצם קירבת ה' – שבעבורה חזר בתשובה. ומגיע שלב שבו הוא בעצמו מתחיל להיות מודע למצבו העגום, בעיקר בזמן של חיכוכים עם המשפחה, שהוא מספר שברוך השם הכל נפלא – ובתוכו מרגיש ההיפך. והוא אינו מודע לכך שאם יכיר את היצר הרע של עצמו, הוא יוכל להתמודד איתו ובאמת להתעלות, באמת להגיע לחיים של אושר, אבל היצר עליו מדברים בדרשות ההתחזקות הוא יצר אחר, ולכן הוא בכלל לא יודע שיש גם כזה סוג של יצר הרע, ולכן גם לא יודע שהוא צריך להילחם איתו, ודומה לחייל היוצא לקרב ליירט מטוס, וכלי הנשק שקיבל הוא רובה – הנשק לא מתאים והוא חשוף בחזית.

הסכנה בבניה לא מאוזנת:

מלבד הקושי של התרגלות לעול מצוות, ושל כניסה לחברה חדשה עם כללים חברתיים שונים, רוב החוזרים בתשובה החלו לראשונה להתמודד עם הקשיים של החיים האמיתיים, כמו עול של משפחה, משכנתא וגידול ילדים, ואז הלב תופס גם אותם כחלק מהקושי של החזרה בתשובה. כך שהדאגה למינימום נוחות – הכרחית עבורנו כדי שניתן לליבנו את הנעימות שבלעדיה לא נוכל לעבוד. לכן קרוב הדבר לומר שהכרח הוא לבעלי תשובה להיכנס לעולם המצוות באופן מאוזן, שהרי סוף סוף אנו מגיעים מעולם חופשי כביכול בלי איסורים והגבלות, ומבלי חינוך לכפית היצר, ועצם עול התורה והמצוות גורם בהכרח לקושי נפשי לאורך זמן.

הדרך להשפיע על הפנימיות, מחייבת שעבודת ה' תהיה מלווה בסיפוק וריצוי הלב, שרק כך אפשר לזכות לכח, לחיות ולמוטיבציה הנצרכת לקושי הרב שבהתמודדות היומיומית שבחיי בעל תשובה. אם בעל תשובה לא יזכה לסיפוק והרגעת המערכות הנפשיות הגשמיות [המותרות], יקשה עליו עד מאד לא רק להצמיח את היסוד ושורש הצמיחה העצמי שלו, אלא גם ימעטו הסיכויים שהוא יצליח לשרוד במערכת הדתית בכלל. והמבחן להצלחה האמיתית אינו בתחילת הדרך או בימי הבחרות, אלא בהמשך, ביחסים עם האשה ובחינוך הילדים.


על בצלאל כתוב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", ורש"י מסביר שדעת היא רוח הקדש.

הדעת זהו הכח להכריע בין שני דברים!

ויקרא (י,י): "לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".

ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב): "אומרים הבדלה בחונן הדעת במוצ"ש כי אם אין דעת הבדלה מנין?".

החטא של אדם הראשון היה בעץ הדעת!

צריך לכלכל את המעשים על פי השו"ע והתורה ולשאול רב במקרה של ספק.








אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: