הושענא רבה - מלחמות דוד המלך

 

לצפיה בשיעור:

סוכות הוא לא רק חג השלום, אלא גם חג המלחמה...

האמת שרק אם אתה מוכן למלחמה יהיה לך שלום, כמו שאמר רוזוולט: "דבר ברכות ושא מקל גדול...".

 

תקוני הזהר (כט.): "קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַבָּא אַבָּא, אַמַּאי אִתְּמַר בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְסֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עִץ הָדָר (ויקרא כג ג), אָמַר לֵיהּ בְּרִי מָאנֵי קְרָבָא בִּימִינָא נָטְלִין לוֹן, וּבְאִלֵּין מָאנֵי קְרָבָא אִינוּן יִשְׂרָאֵל רְשִׁימִין דְּנָצְחִין דִּינָא, מְתַל לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ דִּינָא וּקְרָבָא בְּשַׁבְעִין אוּמִין, וְלָא הֲווֹ יָדְעִין מָאן נָצַח דִּינָא, וְשָׁאֲלִין לֵיהּ מָאן נָצַח דִּינָא אָמַר תִּסְתַּכְּלוּן בְּאִלֵּין דִּרְשִׁימִין בְּמָאנֵי קְרָבָא בִידַיְיהוּ, וְתִנְדְּעוּן מָאן נָצַח דִּינָא".

 

[תרגום: קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: אַבָּא אַבָּא, לָמָּה נֶאֱמַר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר? אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֶת כְּלֵי הַקְּרָב נוֹטְלִים בְּיָמִין, וּבִכְלֵי הַקְּרָב הַלָּלוּ רְשׁוּמִים יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּנַצְּחִים בַּדִּין. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ דִין וּקְרָב עִם שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מִי נִצַּח בַּדִּין. וְשׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ, מִי נִצַּח בַּדִּין? אָמַר, תִּסְתַּכְּלוּ בְּאֵלּוּ שֶׁרְשׁוּמִים עִם כְּלֵי קְרָב בִּידֵיהֶם וְתֵדְעוּ מִי נִצַּח בַּדִּין].

 

מדרש רבה (ויקרא ל,טז): "רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּזְכוּת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה לָכֶם רִאשׁוֹן, וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן, וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ. וּמֵבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן".

 

בנוסף, ביום הושענא רבה עם ישראל התחילו לכבוש את ארץ ישראל!

לפי חז"ל (הרב אברג'ל אמרי נועם מועדים קסו' ועיין בירושלמי סוכה פ"ד ה"ג) השבעה ימים בהם הקיפו עם ישראל את חומת יריחו היו שבעת ימי סוכות...

ביום השביעי עשו 7 הקפות והפילו את החומה, לכן אנו נוהגים כך גם ביום הושענא רבה!

 

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

 

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

 

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

 

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

 

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

 

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

 

יחזקאל (לו, כ-כג):

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְ-הוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.

וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה.

לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם.

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה נְאֻם אֲ-דֹנָי יְ-הוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם".

 

יחזקאל (לח,כג-לט,ז): "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְ-הוָה...

וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".

 

ביום של דוד המלך רציתי להתעכב על איך הוא היה עורך את המלחמות האלו כדי ללמוד לימינו...

 

ערב אחד הגעתי לבר מצוה של מישהו מהקהילה ישר מהמילואים עם מדי ב' מאובקים ונשק...

לאחר הדבר תורה ניגשה אליי אחת מהמוזמנות תושבת צרפת ושאלה אותי אתה רב או מפקד בצבא?!?

עניתי לה, את מכירה את דוד המלך?

ענתה בהתרגשות בטח! תהלים!

אמרתי לה שחוץ מהתהלים הוא גם נלחם ממש עם חרב ומגן... ואנחנו חוזרים לארץ ישראל וצריכים לחזור ולשלב את התהלים עם המלחמה הפיזית בדיוק כמוהו!

היא היתה בהלם...

 

 

 

מלחמה גשמית - לחסל עד הסוף

 

במדבר[1] (כד,ח-ט): ״ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

 

הנצי״ב (שם) מסביר שדברי בלעם הללו מתארים את ההבדל בין מלכות שאול - המלכות הזמנית, המסמלת את אופי המלכות בשלב הראשון של גאולתנו, בחינת משיח בן יוסף, למלכותו של דוד - מלכות הנצח, המסמלת את אופי המלכות בשלב השני והסופי של גאולתנו, בחינת משיח בן דוד.

 

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הנהגות מלכות אלו, ומה משמעותו של הבדל זה לדורנו, דור הגאולה והתחייה?

 

שמואל א׳ (יד, מז-מח): ״וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״.

 

סיומו של פסוק זה, ׳ובכל אשר יפנה ירשיע׳, תמוה מאוד. ׳ירשיע׳? וכי לא היה מתאים יותר לומר ׳יצליח׳? הייתכן לומר שניצחונותיו של שאול על כל אויביו וביסוס מלכותו כתוצאה מכך, כמתואר בפסוקים אלו, היו ׳רשע׳?

 

מבאר הנצי״ב, שהיה הבדל עקרוני בין מטרותיו והנהגתו של שאול במלחמה, לבין אלה של דוד.

 

מטרתו של שאול במלחמותיו הייתה רק ׳להפיל את אויביו תחתיו׳, דהיינו לנצחם במלחמה באופן נקודתי, מעין סיכול ממוקד, אך ללא כיבוש המקום והעמדת שלטון וריבונות במקומם של אויביו.

 

תוצאותיה המעשיות של שיטת מלחמה זו היו ששאול היה מחליש את אויביו רק לשעה, אך לאחר זמן היו שבים להרים ראש ולהילחם בו שנית. שיטת מלחמה זו, גרמה לרשעות כפולה:

 

א. ביחס לאויביו, שבכל פעם שבו להילחם לאחר שהתאוששו ממפלתם, ובמלחמתם הנוספת הוסיפו רשעות חדשה במלחמתם עד עם ישראל.

 

ב. ביחס לעם ישראל עצמו, וזאת משום שהניצחון הרגעי יצר אשליה מדומה שהמלחמות הסתיימו, אשליה שהתנפצה במלחמה הבאה, וגרמה לתסכול גדול וייאוש אצל עם ישראל.

 

לעומתו, דוד המלך לא הסתפק רק בניצחון על אויביו כמלחמה - 'להפיל אויביו תחתיו', אלא לאחו נצחונו כבש את המקום מיד אויביו, העמיד שם את שלטונו שלו. ובכך מיגר את אויביו לחלוטין, דבר שהביא לסיומן הסופי של המלחמות - ׳וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל׳!

ישנן דיאטות שבהן מותר לך פעם בשבוע לאכול משהו מתוק / לא בריא וישנן דיאטות שבהן אתה לא אוכל דברים אלו כלל.

 

בדיאטה מהסוג הראשון (שיש לה יתרונות כשלעצמה) אתה גורם לעצמך צורך להיגמל בכל פעם מחדש מהדבר המתוק... בדיאטה מהסוג השני אתה נגמל רק פעם אחת בהתחלה...

 

בתורת לחימה בשטח בנוי (לש"ב), כשאתה 'פותח תא שטח' (למשל בעת פתיחת 'זיג' – הסתכלות זהירה מעבר לפינה אל תחום לא ידוע מבחינת אויב אפשרי) אתה מסתכן בעת הפתיחה, לכן כשאתה פותח את התא שטח אתה לעולם לא חוזר אחורה גם אם מישהו מתחיל לירות עליך.

 

אם תחזור אחורה (מכל סיבה שהיא) תצטרך להסתכן שוב בעת פתיחת השטח הזה, הסיכונים יהיו חדשים והאויב שינה מיקום (לפי הכלל החשוב: "בכל רגע של שקט מעגל האיום מתרחב ומשתנה!").

 

גם בעבודת המידות, אם לקחת מידה לעבוד עליה, תעבוד עליה בקצב שאתה מסוגל אבל אל תעזוב אותה עד שהכרעת את המערכה!

 

אם תדלג ממידה למידה תמצא את עצמך כל החיים מתמודד עם אותם דברים...

 

גם את פסוקי נבואתו של בלעם, שהוזכרו בתחילת דברינו, פסוקים העוסקים בתקופת מלכותו של דוד והנהגתו האידאלית את מלחמותיו מסביר הנצי"ב בצורה דומה.

 

בתחילה ״יאכל גויים צריו״ - דוד המלך הביס וכביכול אכל את אויביו במלחמה. ולאחר מכן ״ועצמותיהם יגרם״, עצמותיהם - היינו עוצמתם וחוזקם המתגלים על ידי שלטונם וריבונותם בארצם (כעצמות הגוף), ״׳יגרם׳ - גררם אליו וטפלם לישראל״, על ידי העמדת שלטונו בארצם. לאחר נצחונו המוחלט מכוח שלטונו וריבונותו, כבר לא היה יותר צורך במלחמות, על כן יכול היה לפזר את צבאו שלו - ״חיציו (שלו עצמו) ימחץ (ישמיד)". ואז ״׳כרע שכב כארי׳ - שכב במנוחה״, כמו אריה שאינו מפחד מאויב. ״וכלביא מי יקימנו״ - לא רק האומה שהובסה במלחמה לא העזה להרים את ראשה ולהילחם נגדו בשנית, אלא אף ״מאומה אחרת, לא ירא עוד שיתגרו עמו״. כאשר שיא נצחונו המוחלט של דוד היה ״מברכיך ברוך ואורריך ארור״, אפילו ״בדיבור ובקללה (הסתה ותעמולה), יראו להתגרות עם ישראל״!

 

׳נבואה שנצרכה לדורות נכתבה׳ - כאז בתקופת המעבר המסובכת בין מלכות שאול הארעית למלכות דוד הנצחית, כן היום בין תקופת משיח בן יוסף לתקופת משיח בן דוד, שיטת המלחמה שבה עלינו לנקוט איננה רק סיכול ממוקד על ידי ניצחון נקודתי כמאבק עם אויבנו, אלא העמדת שלטון ריבוני בכל מרחבי ארצנו, עד התקיימותה בע״ה של נבואת בלעם במילואה.

 

 

מלחמה רוחנית - לקרוא בשם ה'

 

כוונות דוד המלך במלחמה:

 

תהלים (יט,ח-י) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו".

 

בן איש חי (דרשות, כי תצא, ד'): נראה לי בסיעתא דשמיא, בהקדים מה שכתב הרב "ארץ החיים", בפסוק "תורת ה' תמימה", דבפסוק זה עד הנחמדים מזהב, יש שש הויות, וקבלתי כשאדם בדרך ופגעו בו אויבים יאמר פסוקים אלו על אצבעותיו, ויתחיל מהאגודל ויבוא שם הוי-ה תמיד על האצבע הסמוך לגודל, הנקרא אצבע בסתם, כיוון שבכל פסוק מופיע שם הויה במילה השניה, ואחר כך יראה את האצבע ההיא נגד האויב, עד כאן דבריו.

ונראה לי הטעם, כי אצבע זו היא גבורה, וכאשר מזכיר עליה שש פעמים הוי-ה שהיא חסד, ממתק אותה.

וידוע, דעל-ידי מיתוק הגבורה נכנע האויב. ונראה לי, שלכן המגן של דוד המלך עליו השלום היה בו ששה קצוות, כנגד שש הויות אלו, שהיה נוצח על ידם.

 

בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמד,א): "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" – 'אצבעותי' דיקא!

 

אם תשים שתי ידים גבם למעלה, ופניהם למטה, כפי המונח שיניחם האדם בשעת ברכה שמברך בהם, ותמנה את שבעה כורתי ברית באצבעות, תהיה אצבע הסמוכה לגודל כנגד דוד המלך עליו השלום, נמצא, מקומו הוא באצבע ששורה עליה שם 'הויה', ולכן אמר (שמואל א' יח,יד): "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וה' עִמּוֹ", כי אצבע שבו רמוז שם 'הוי-ה' - עִמּוֹ.

 

וזהו שאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" רצה לומר, בסגולה שתעשה בידך בכונה הנזכרת ששוב תראה את היד לאויב ובזה תנצח ושבית שביו.

 

בזה יובן "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", 'נקרא' דיקא, שקורין שש הויות בפה על האצבע, 'ויראו ממך', כאשר תראה להם האצבע שנקרא עליה שם 'הוי-ה'.

 

דוד המלך נלחם בעבור שם ה':

 

למה[2] יצחק חזר וכרת ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת עמהם אברהם אביו לא החזיקה מעמד?!

 

יצחק הולך אל גרר, בידיעה שיש שם בארות שנכרו על ידי אברהם אביו, אולם בהגיעו אל גרר הוא מגלה כי "כָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר" - הפלשתים סתמו את הבארות... הסכם השלום של אברהם עם הפלשתים לא החזיק מעמד אפילו דור אחד!

 

יצחק חופר שוב את הבארות – "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". או אז באים הפלשתים ומבקשים לשוב ולכרות ברית שלום. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה' " וגו'.

 

מה ראה, אם כן, יצחק לשוב ולכרות ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת אברהם אביו לא החזיקה מעמד?! ומה גם שהתורה אף מעידה שלברית הזו של יצחק עם הפלשתים ישנה אחיזה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"!

 

בפלשתים אנו נתקלים כבר ביציאת מצרים, כאשר "לֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" וגו'; לאחר מכן אנו נתקלים בפלשתים במשך כל תקופת השופטים, והם שהציקו לעם ישראל יותר מכולם, עד אשר "חָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א' יג,יט); אולם הפלשתים נעלמו לאחר מלכות בית דוד.

 

אירוע אחד הוא שסילק אותם מן השטח – מלחמת דוד וגוליית. הפסוקים מתארים את המורל בקרב עם ישראל באותה המערכה: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד ... וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמואל א' יז,יא-כד). עם ישראל ברח אל האוהלים ואל הממדי"ם, אל חומות הבטון ואל 'כיפות הברזל' למיניהן...

 

או אז מציע מלך ישראל הצעה המצביעה על מצבו השפל והירוד של העם: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כה'). מי שיעז להלחם בגלית – יקבל המון כסף, יתחתן עם בת המלך, ויהיה פטור מלשלם מס...

 

דוד המלך נדהם אל מול ההצעה הזו, המעידה על מצבו הנורא של העם, או אז "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים". במילים אחרות: מה הבטיח המלך למי שיכה את גליית? כסף? חתונה? פטור ממס??? הרי מי שיכה את גליית הוא מי ש"הֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים"!!!

 

וכך הולך דוד מאחד לאחד, "וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן". תקשיבו למה שאתם מדברים!

 

בסופו של דבר דוד ניצב אל מול גליית עם מקל וחמשה חלוקי אבנים. "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?! וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו". 

 

גוליית אמר במפורש שהמלחמה בין הפלשתים לבין ישראל היא על הקריאה בשם ה', ורק דוד הוא זה שאמר באופן חד משמעי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ! הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל! וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". בכך למעשה מכריע דוד את הקרב עם הפלשתים.

 

מפני שהמלחמה עם הפלשתים היא מלחמה על הקריאה בשם ה', ורק כאשר אנו נקרא בשם ה' – נכריע את הנאו-פלשתים של ימינו!

 

זהו "רז מלחמותיה" – של האומה הישראלית – "בכל ימי התולדה הארוכה והמסובכה שלה" (הראי"ה קוק, אורות הקודש, ב, עמ' שי). מלחמות ישראל הן בגדר של סוד, כי בתפיסה המטריאליסטית מי שינצח הוא מי שיהיה חזק יותר מבחינה חומרי; אבל כללי המשחק משתנים כאשר באים להילחם בעם ישראל: במלחמות אלו מי שינצח הוא מי שיהיה בעל רוח גדולה יותר.

 

דבר זה ראינו במלחמות החשמונאים עם היוונים, כאשר הקב"ה היה בעזרנו ומסר "גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים"; ודבר זה ראינו בדורות האחרונים, במלחמת השחרור, למשל, כאשר חמש צבאות מחומשים ומאורגנים ומאומנים עם כלי הנשק החדישים ביותר רצו להשמיד את מדינת ישראל הקטנטנה שמנתה 600,000 יהודים, בה בשעה שלנו לא היה צבא מאורגן ומחומש ומאומן, לא היו לנו טנקים ומטוסים ותותחים, ובכל זאת ניצחנו אותם.

 

כיצד? זהו הסוד: הרוח היא שניצחה! "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", כי "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

 

ודאי שעלינו לדאוג לכך שהצבא שלנו יהיה צבא מאומן ומיומן, עם כלי הנשק החדישים והטובים ביותר, אבל יחד עם זאת – אם חלילה לא תהיה בנו הרוח, כי אז יוכלו להכריע אותנו עם בלונים ועפיפונים, חלילה וחס...

 

הסכם השלום שנכרת בין אברהם לבין הפלשתים היה פרקטי מעשי, כדי להסתדר בשטח, על מנת שלכל צד יהיו מים.

 

אבל הסכם השלום שנכרת בין יצחק לבין הפלשתים נשא אופי שונה לחלוטין: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ" – זה הכל! באותו רגע אפשר לכרות ברית שלום, כי הפלשתים הבינו מה התפקיד שלנו בארץ ישראל: "אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה'"!

           

הרב קוק (אגרות הראי"ה, ב, אגרת תקעא): "האומה ... לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יפיו ועזו ... לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה'".

 

ישעיה (מ,ט): "עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם".

 

הראי"ה (מועדי ראי"ה תרב'): "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל".

כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל - עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין ישראל ככל הגויים. בקשת לאומיותנו אינה דומה לבקשת שאר העמים - שכן בקשתנו עניין קדוש הוא הנוגע לעולם כולו.

לעומתה, מבשרת ירושלים שואפת היא להחזרת הקדושה לישראל. נמצאת היא עומדת כבר על הר גבוה, מדברת בשם ה' נכונה. אך עליה להרים בכח קולה, להשמיע אותו בצורה נחרצת וברורה לאומה, ולאומות כולן.

וכך, מציון וירושלים גם יחד, יוצא קול רם ונישא: 'הנה א-להיכם'! ".

---

[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

[2] חגי שטמלר.