ראש השנה - צה"ל - רימון - המלכה

צה"ל - רימון - המלכה

אחד[1] מהסימנים שאותם נוהגים אנו לאכול בליל ראש השנה הוא הרימון, אשר בעת אכילתו אומרים אנו ׳שנהיה מלאים מצוות כרימון׳, או ׳שירבו זכויותינו כרימון׳.

מה יש בו ברימון, שדווקא הוא משמש סמל, דוגמה וסימן לריבוי מצוות וזכויות?

הרימון הוא סימן לאדם עצמו - לפער בין הממד החיצוני החומרי הקשוח, העקשני, ה׳נעול׳ והמחוספס שבו, המתגלה פעמים רבות באופן מעשי, לבין רכותו ומתיקותו הרוחנית הפנימית הנחשפת גם היא לעיתים מזומנות, כרימון שקליפתו החיצונית קשה, הוא קשיח מאוד ונראה בלתי חדיר לתוך הפנימי הנסתר שבו, אך בתוכו יש ריבוי גדול מאוד של גרגירי פרי טובים ומתוקים, בריאים וטעימים.

אמרו חז״ל (ברכות נז:) על הפסוק שאמר שלמה המלך (שיר השירים ד,ג): ״כפלח הרימון רקתך״ - אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון״.

אם ׳ריקנים׳ כיצד ׳מלאים׳, ואם ׳מלאים׳ הרי שאינם ׳ריקנים׳?

כותב הפלא יועץ (ערך ׳הצלה׳): ״שהרי אמרו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל כגון זה אמרו ׳אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון׳. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים (כלפי חוץ, על פי המראה וההתנהגות החיצוניים) כלים ריקים (חסרי מצוות וזכויות), אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל (כגון לוחמי צה״ל) שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו (לקב״ה) שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו״ם ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם״.

המלאות בה מלאים ה׳ריקים׳ שבישראל, היא מלאות איכותית ולא כמותית, דהיינו מסירות נפשם למען בטחונו והצלתו של עם ישראל, שבקיימם מצוה כללית זו נמצאים הם למעלה מן הגדולים והחכמים שבישראל, אף על פי שבתחומי חיים אחרים הם עדיין בעלי חסרונות רבים וריקניות גדולה.

בעת אכילת הרימון בראש השנה בפרט, ובכל השנה בכלל, נקלף את הקליפה החיצונית הקשה והגסה של עם ישראל ולחדור לתוך האלוקי הפנימי המתוק הנמצא בכלל ישראל כעם ובכל יהודי כפרט, בפרט אצל אלו המוסרים נפשם על בטחון ישראל ומאבקנו באויבינו כל ימות השנה.

בברכת קיבוץ גלויות כתוב: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ", השופר מושמע לקרובים, ולאלו שרחוקים מידי אנחנו מנפנפים בדגל (נס), וזה סדר נכון.

אבל בישעיה (יח,ג) כתוב הפוך: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

למה הרחוקים קודם ואז הקרובים?

עונה הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' סד') – אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לפי הסדר הנכון, המשאלה היא שהקב"ה ישמיע קודם לקרובים את שופר הגאולה ואחר כך גם לרחוקים.

אבל ישעיה הנביא חזה מראש את מה שעמד לקרות במציאות, כמו שראינו שפעמי הגאולה זכו להתעוררות חזקה דוקא אצל הרחוקים יותר בצורה מרכזית, הרבה לפני הקרובים, הרחוקים ראו את הדגל ובאו לפני שהקרובים שמעו את השופר...

הנביא לא סתם מציין את זה, הוא גם 'מכתב' / 'מתייג' בנבואה הזאת את כל העולם – "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ..."!

לפני 2720 שנה כבר כתוב איך תיראה הגאולה, וזו רק אחת הנבואות המצטרפת לשרשרת שלימה של נבואות המתקיימות כל רגע מול עינינו...

המלצה חמה - לקרוא את ספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א!

איזה מלך היינו רוצים?

תותח בביטחון, בכלכלה, בחינוך, אמיץ, ישר, דואג לעם.... ועוד ועוד...

יש מישהו יותר תותח מהבורא שאפשר להמליך עלינו? יש מישהו שיותר ראוי להמלכה היום?

ראינו שהראשונים שהמליכו אלו הרחוקים יותר שחזרו לארץ, וכל מי שבארץ דומה כמי שיש לו אלו-ה...

אולי לכן הרימון, שמסמל את הרחוקים – זכה לכתר...

---

[1] בנין אמונה.

פרשת דברים - חזון - שתיקה ארוכה וגאולה פתאומית

שתיקה ארוכה וגאולה פתאומית

http://cafe.themarker.com/image/2414163/

בפרשת השבוע[1] מתאר משה רבינו את מסעם של עם ישראל במדבר ואת הקשיים שחוו במהלכו, וביניהם הוא מתאר את חטא המרגלים שקרה בט' באב, ואז בכו בני ישראל את אותה בכיה של חינם בה נזרע זרע הפורענות של הבכיה לדורות.

מיד לאחר מכן אומר משה (דברים א,ו): "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר, רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה".

חז"ל דורשים את הפס' הזה כרמז על חורבן המקדש, שנקרא גם "הר המוריה", ובגלל החטא אומר הקב"ה למשה "רב לכם" סוב את ההר הזה, פנו לכם צפונה, רמז לגלות הראשונה לבבל שנקראת ארץ צפון.

עוד מתארים חז"ל שפס' זה גם רומז לחורבן השני שהתרחש בידי הרומאים שהם מלכות עשיו שאמר ליעקב "יש לי רב", ולכן השתמש הקב"ה בלשון "רב לכם" לרמוז לאותם רומאים שיבואו לפנות אותנו מבית המקדש.

כאן מתארים חז"ל תיאור מזעזע במיוחד, כיצד נכנסים אויבי השם להחריב את בית המקדש ועומדים כל המלאכים למולם ורוצים להזיקם  אך הם רואים את השכינה שותקת כפי שנאמר במגילת איכה "השיב ימינו אחור מפני אויב", ולכן הם בעצמם לא מגיבים.

טיטוס נכנס לבית קודשי הקודשים, ושם הוא מבזה את הקודש ואומר אם יש לכם אלוקים היכן הוא "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו?", ולזה רומזת המילה "צפונה" מלשון צפון וחבוי, הקב"ה מסתיר את עצמו ואינו מגיב, ונותן לאויביו לעשות כרצונם בבניו.

כל עוד בית המקדש לא נשרף עדיין היה אפשר לתרץ את השתיקה בכך שהקב"ה רצה לשרוף את ביתו, אך איך אפשר לתרץ את השתיקה לאחר שנשרף הבית, איך אפשר להתמודד עם השתיקה של הקב"ה לאחר החורבן, מדוע לא העניש את מי שהתאכזר אל בניו ושרף את ביתו? "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב...".

חלק מהאבלות היא על השתיקה של השכינה, איך כל הדברים הרעים האלו התרחשו והקב"ה שתק ונתן להם לקרות?

הספר הזה נקרא ספר "דברים" - אומר הנביא "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'" - אנו שואפים כבר אלפיים שנה לביטולה של אותה שתיקה אלוקית, ליום שבו כולנו נזכה לשמוע את דבר ה'!

ברגע שעמ"י יבין ברור מה דבר ה' – כולם יחזרו בתשובה ברגע, כמו שהיה בהר סיני, עם ישראל היו כולם כאיש אחד בגלל שידעו בדיוק מה ה' רוצה מהם...

כתב רבי יוסף חיים זיע"א בספרו "בן יהוידע" (כתובות קיא.) שהשביע הקב"ה את ישראל בשיר השירים "שלא ירחקו את הקץ". "רוצה לומר שלא יהיו מרחקים בדעתם את הקץ, שיתייאשו לומר אם הראשונים שהיו כמלאכים לא זכו להיות הגאולה בימיהם, כל שכן אנחנו, אלא יהיו מצפים לישועה תמיד". כי במשך הדורות הקדושה מתגברת והולכת והקליפה הולכת ונחלשת, ועל כן אנו אומרים כל יום בתפילה: "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנו תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּום".

יש כל כך הרבה בעיות מסביב, איך תגיע ככה הגאולה?

הבעיות באות ביחד עם הגאולה[2]:

סימנים שליליים של גאולה - בשנת תשד"מ נפגשו לראשונה מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל ומרן הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל עם האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל. בפגישה הזאת ביקש הרבי מהרבנים הראשיים לישראל לעודד את הציבור ללמוד תורת הנסתר. בדבריו הסביר הרבי את בקשתו המיוחדת ואמר כי כל הסימנים שהובאו בחז"ל על אודות סוף זמן הגלות – נתקיימו כבר. ולדוגמה, הסימנים בעניינים בלתי רצויים שבסוף מסכת סוטה – חוצפה יסגי, נערים פני זקנים ילבינו, בת קמה באמה וכו' – עניינים אלו נתקיימו כבר ובאופן של "הידור דהידור". כמו כן הסימן ד"מלכיות מתגרות אלו באלו" שעל זה אמרו חז"ל (ב"ר מב,ד) "אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח".

סימנים טובים של גאולה - וכן בנוגע לסימנים בעניינים טובים על הקץ המגולה, כמו שכתוב בגמרא "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו,ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא". ופירש שם רש"י "כשתתן ארץ ישראל פרי' בעין יפה, אז יקרב הקץ" (סנהדרין צח. ובפרש"י).

איך ייתכן שסימני הגאולה חלקם טובים עד מאוד, כמו קיבוץ גלויות מכל קצווי ארץ וברכת הארץ באופן שאין כמותו בעולם, עוצמת ישראל שמנצחים את כל אויביהם פעם אחר פעם ושחרור מופלא משיעבוד מלכויות. ומצד שני התגברות הכפירה עד שאמרו ז"ל "חוצפא יסגי"?

את הדבר הזה ראינו כבר בימים שבגאולת מצרים, שאז גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ובגלל גזרתו גירש עמרם את אשתו עד שהחזירה ונולד משה רבנו ונתמלא כל הבית כולו אורה. אך המתבונן מבין כי כל הגזרה של פרעה לא באה אלא בגלל שהוא יודע שנולד מושיען של ישראל. גם בהמשך משה מודיע לעם ישראל כי ה' פקד אותם לגואלם, ולכן פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל ולא נותן להם תבן.

גזרות המן כשהתנוצץ אור הגאולה:

כך כותב רבי נתן שפירא זצוק"ל (מחברת הקודש - שער פורים), שבגלל בשורת בניין הבית השני באה גזרת המן. "ועוד שאין השינה בא אלא כשהתנוצץ הגאולה". וכל הטעם שבגללו ביטל כורש את הרישיון לבנות את בית המקדש אינו אלא חוזקה ועוצמתה של ירושלים שאיימו על שלטונו.

כך נאמר בכתב השטנה שגורר את עצירת בניין הבית. דע לך כי ירושלים היא "קִרְיְתָא מָרָדְתָּא", עיר מרדנית. ואם היא תיבנה לא תקבל מיסים. "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק". ואם תסתכל בספרי הזיכרונות של המלכים תראה כי בגלל התכונה הזאת של ירושלים היא הוחרבה. "מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ". ואם היא תיבנה – הם יסלקו אותך ממלכותך בכל עבר הנהר.

כשל כוחה של הסטרא אחרא בעניין השמדות:

מסביר גאון עוזינו ותפארתנו בעל הבן איש חי בספרו "דעת ותבונה", כי כוח הקליפה מתחזק בעקבתא דמשיחא בגלל שהיא הולכת להיעלם מן העולם, לכן היא מתאמצת להילחם כנגד הקדושה. "יען כבר נתברר הרבה, ועתה הברירה ברגלים, וכמ"ש בעקבות משיחא חוצפא יסגא, שהוא הסטרא אחרא, שמתגברת להחטיא את ישראל בראותה כי כלתה אליה הרעה, וכמו שביאר באורך רבינו האר"י זצ"ל. אבל כשל כוחה בענין השמדות ותוקף הצרות, כי כבר הוברר הרבה".

בעקבות משיחא כמו בדורנו התחילו האורות להתפשט:

"בימי רבינו האר"י זצ"ל רצה הקב"ה לפתוח שערי אורה ומעיינות החכמה על ידי זכאי האר"י החי, כי הייתה נשמתו מעולם התיקון מסוד פנימיות של הפנימיות, שכבר נבררו כמה ניצוצות, ולא נשאר אלא ברירת הרגלים, והיה זמן כשר להתגלות שרשי עיקרי פנימיות החכמה, ולמחיה שלחו אליהם, והוציא חמה מנרתיקה והחזיר עטרה ליושנה, לגלות ספוני טמוני קדשי קדשים".

כך כותב רבי חיים ויטאל בספר עץ חיים - כללי מוהרח"ו ז"ל: "אמנם בעקבות משיחא כמו בדורינו זה התחילו האורות להתפשט להיות כבראשונה כמו שהיה בזמן העולם מתוקן ולהתתקן מעט".

יש שואלים: איך יכתוב מהרח"ו כי בדורו התחילו האורות להתפשט? הרי בדורו גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל, והנצרות הרימה ראש על-ידי האינקוויזיציה הרשעה והאכזרית.

אלא שכל הרשעה הזאת היא בחיצוניות. אבל בפנימיות העולם התרחש תיקון אחד גדול שבאותו דור גילו את אמריקה, והכריתו ממנה אלפי מקדשי אלילים אצטקים שהיו זובחים בהם מאות אלפים בני אדם. בימים ההם הומצא הדפוס והופצו כתבי הקודש גם בישראל וגם בין האומות. וכשהאנשים החלו לקרוא מה באמת חושב ה' על ישראל ועל הדרך הישרה שיבור לו האדם, ומתוך כך נחלש מאוד כוחה של הכנסייה הקתולית. בימים ההם החלו קהילות של יהודים לעלות לארץ הקודש, נכתב השולחן ערוך שאיחד את פסיקת ההלכה והחל להתפרסם ספר הזוהר.

ואומר על כך הרבי מחב"ד זצוק"ל: "ואם דברים אלו נכתבו בזמנו של רבי חיים ויטאל, הרי עאכו"כ כאשר נמצאים בימים אלו, ארבע מאות שנה לערך לאחרי הרב רבי חיים ויטאל".

הקליפה איבדה את כוחה:

כן כותב גם הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה א,שלב) כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתינו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

והאריך להסביר שם, כי זה מה שכתוב בתיקוני הזוהר על דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר". טוב מבפנים ורע מבחוץ. כי בחיצוניות נראית ירידת הדורות, אבל בפנימיות מצטברות כל הזכויות של דורות צדיקים על גבי דורות צדיקים וביחד מצטברים לאלפי דורות. "נוצר חסד לאלפים".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

על כן מתקיים בהם בדור הגאולה "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'", שאפילו הפושעים והמזידים הם "שבי פשע" וחוזרים בתשובה. כי הפְּנִים שלהם היה באמת טהור.

---

[1] הרב אשר סבג.

[2] הרב שמואל אליהו.

יום העצמאות ה-70 – "וּדְבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"

יום העצמאות ה-70 – "וּדְבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"

הרב שמואל אליהו - הגאולה כבר התחילה:

גמרא (ברכות לד:): "אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת בִּלְבַד".

כך פוסק הרמב"ם (תשובה ט. וכן מלכים יב ב): "ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד".

דברים (פרק ל'): "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ"!

ירמיהו (כג,ז-ח): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".

ירמיהו (פרק לא): "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית". "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ".

יחזקאל (פרק לו): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנושְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם".

גמרא (סנהדרין צו): "וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה"!

זכריה (ב,ח): "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ".

אבל הרבה פוחדים שהגאולה תיעצר, שייקרו ח"ו דברים לא פשוטים ונחזור לגלות או להשמדה ח"ו...

הרב מרדכי גרינברג (ראש ישיבת 'כרם ביבנה'): החשש הזה כבר היה בתקופת מלחמת העולם, כשהגרמנים התקרבו מסיני לארץ ישראל, ואפילו הבריטים שקלו לפנות את חייליהם מארץ ישראל.

הרב הרצוג שהה בארה"ב, וכשהציעו לו להישאר שם, ענה: תודיעו ללונדון את דעתי הברורה, שאין שום מקום לפחד, כי נצחון הנאצים במזרח התיכון פירושו חורבן שלישי של הישוב בארצנו הקדושה, וחורבן שלישי לא יהיה.

וכשחזר לארץ פרסם כרוז ובו נאמר: "אני קובע בכל חומר האחריות המוטלת עלי בשעה זו, ומצהיר ברבים כי צר ואויב לא יבוא בשערי ארץ ישראל, מקובלים אנו שאחר שני החורבנות - חורבן שלישי לא יהיה, ואני אומר זאת מתוך אמונה שלמה".

וכן אמר הרב חרל"פ זצ"ל: "הדבר ברור כשמש בצהרים שחורבן שלישי לא יהיה ומדינת ישראל שקמה לתחיה לא תמוט לעולם ועד".

שאלתי את הרב נריה זצ"ל על מה הרב הרצוג הסתמך, וסיפר לי שד"ר יעקב הרצוג אמר שאביו הצביע על המדרש (בראשית רבה צג,ג): 'ואני כאשר שכולתי שכלתי - כאשר שכלתי בבית ראשון אשכל בבית שני, ויותר לא אשכל עוד'".

צריך להבין שכשהקב"ה מתחיל תהליך של גאולה הוא לא עושה אותו לחצאין, הוא לא מתחרט באמצע, "וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"!

ישעיה (מ,ח): "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם".

מלבי"ם: "... יבש חציר נבל ציץ. אבל דבר אלהינו נמצא בו שני התנאים. א יקום שנמצא בו הקיום והחוזק. ב לעולם שנמצא בו ההתמדה לנצח! ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה'".

שם (פס' ט): "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".

מלבי"ם: "מבשרת ציון, מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים, ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך, ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא, ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה, (וכבר בארתי בכ''מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים)".

ציון וירושלים יהיו בעצמן המבשרות, איך שהן נראות (הבניה והפריחה) זו הוכחת הגאולה...

ציון זה המקדש והסנהדרין, וירושלים זה קיבוץ גלויות, ודווקא לירושלים אמר אל תראי, כי זה שלב לא פשוט שמפחדים שהגאולה תחזור אחורה...

שם (פס' י): "הִנֵּה אֲדֹנָ-י אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו".

מלבי"ם: "הנה, מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה' את דברו, כי שלא יקים ה' את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון. וכ''ז לא יצוייר אצל ה'.

ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים. א. בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה ה' אלהים בחזק יבא. ב. יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה' כי זרעו משלה לו ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו.

וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג''כ רק באחד משני פנים. א. אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה' כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק הנה שכרו אתו, לא מזולתו. ב. אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ''ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה', פעלתו לפניו מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל".

הרב מנחם מ' כשר (התקופה הגדולה, ירושלים תשס"א, ח"א עמ' 75) מביא את דברי ר' חייא בזוהר הקדוש (בראשית קיג:): "מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁנַּעֲשֶׂה נֵס, לֹא נַעֲשֶׂה חֲצִי נֵס וַחֲצִי דִין, אֶלָּא הַכֹּל כְּאֶחָד, אוֹ נֵס אוֹ דִין" מזה הסיק הרב, כי "אחרי כל הניסים שעשה לנו השי"ת, בודאי יתקיים בנו 'לא‑ל גומר עלי'".

הרב קוק (אגרות הראיה, כרך ב, תקלא): "הרי הננו רואים יד-ד' נטויה לטובה לצמיחת קרן ישועה לישראל באה"ק, ואין שום ספק דלא עביד קב"ה ניסא לשקרא" (וכן אילת השחר עמ' רלב‑רלג).

ראינו שבעת שהקב"ה מתחיל תהליך הוא לא משחק משחקים הוא עושה דברים עד הסוף...

על אחת כמה וכמה כשמדובר בגאולה השלישית והנצחית של עם ישראל בניו אהוביו!

ירושלמי (שביעית): "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל,ה) ‑ אבותיך אף על פי שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין, מה טעם, שאלו נא וראו אם יולד זכר, כשם שאין הזכר יולד כך אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין".

פסיקתא רבתי: "א"ר יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה... וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא, ואומר להם בניי אל תתייראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, מפני מה אתם מתייראים, אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה כך גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה".

מדרש תנחומא: "וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ (זכריה יג,י) ‑ שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, שניה זו גאולת עזרא, שלישית אין לה הפסק".

אור החיים הקדוש (ויקרא יב,ב): "... אבל הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה דכתיב (דברים לא) לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח".

הרב קוק (אורות התשובה יז,ב): "התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור תשובה יש בה... ואין כח בשום עיכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו".

הרב קוק (אורות התחיה כו): "מַאֲמִין הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, שֶׁאֵין גָּלוּת עוֹד אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה הַהוֹלֶכֶת וּמַתְחֶלֶת שֶׁלְּפָנֵינוּ, וֶאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה הַזּאת הִיא בְּעַצְמָהּ רַז קִיּוּמוֹ הִיא, סוֹד ד' נִגְלֶה בְּמַהֲלָכוֹ הַהִיסְתּוֹרִי, וְהַמָּסֹרֶת הָעַתִּיקָה מְעִידָה עַל אוֹר נִשְׁמָתוֹ הַמַּכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֶת כָּל יִחוּסֵי מְארְעוֹתֶיהָ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, דּוֹר צוֹפֶה לִישׁוּעָה קְרוֹבָה".

התהליך הזה התחיל כבר כפי שרואים בעיניים בגלוי, והתהליך הזה ימשיך עד סוף הנבואות, חזרת הנבואה, בית המקדש, ותחיית המתים - כפי שאנו מברכים לאחר קריאת ההפטרה: "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם"!

המזמור של השנה הוא מזמור ע"א בתהלים.

תהלים (עא,כב): "גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

ישעיהו (מז,ד): "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹ-ת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

הביטוי 'קדוש ישראל' חוזר הרבה בפרק מז בישעיהו, מה הכוונה של הביטוי הזה?

הרב אורי שרקי: שמו של הקב"ה הולך ומשתנה לאורך כל התנ"ך.

בהתחלה הוא נקרא אלוקים במובן של הבורא של העולם (אלוקים בגי' הטבע).

אחר כך כשנפגש עם האדם מופיע ה' אלוקים – בתוך הטבע יש יסוד מוסרי.

אחר כך כששיש מי שיקבל את מלכותו של הבורא עליו, הוא נקרא ע"י אברהם – אדנ-י – האדונים שלי.

כשהבורא נותן הבטחות הוא נקרא אל שד-י.

כשהוא מקיים את הבטחותיו נקרא ה'.

וכשיש לו כבר מדינה שבה הוא יכול למלוך הוא נקרא ה' צבאות כמו שאמרה חנה: "ה' צבאות אם תראה בעוני אמתך" – אם תקשיב לאמתך יהיה את שמואל שיפעל להעמיד לך מלכות!

מה זה קדוש ישראל?

במצב שהמלכות כושלת, אבל בכל אופן הקב"ה ממשיך לתת את השגחתו על המלכות בגלל שהוא קשר את הגורל של שכינתו בהסטוריה של עם ישראל, ולכן הוא ממשיך את פעולתו – הוא נקרא 'קדוש ישראל'.

מלבי"ם (פט,יט): "יש הבדל בין כשיזכיר שם הויה סתם, שאז ידבר עליו מצד שהוא בורא העולם ומהוה ומנהיג ומקיים המציאות הכללי בהנהגה הכללית, ובין כשיזכירנו בכינוי אל ישראל כמו אלהי ישראל אביר ישראל קדוש ישראל, שאז ידבר עליו מצד המעשים הנפלאים שיעשה לעם ישראל והקשר והדיבוק שיש לו עמהם".

זה מה שקרה בימי ישעיהו כשהוא מאבחן שירדה מלכות יהודה, הוא אומר שבכל אופן הקב"ה ממשיך להשגיח עלינו כי הוא קדוש ישראל ומכח זה הוא יגאל אותנו – ה' צבאות שמו (המדינה) כי הוא קדוש ישראל!

קדוש הכוונה מקודש, מובדל רק לדבר הזה, כמו 'הרי את מקודשת לי' - הבורא מחובר אלינו בחבל טבור בל יינתק!

עינינו רואות שהגאולה התחילה וחלק מהנבואות כבר התגשמו או מתגשמות כל רגע לעינינו!

פרשת שמות - "קול קרא והלכתי"

"קול קרא והלכתי"

משה רבנו[1], אדון הנביאים, זוכה לנבואה גלויה ומפורשת רק במעמד הסנה, בהיותו בן 80 שנה.

עד אז עוברים עליו מרבית שנותיו ללא גילוי נבואי וללא 'כתב מינוי' מפורש.

אך עם זאת מעידה התורה, כי כבר משחר נעוריו פעמה בו תחושת שליחות מוסרית ושלוש פעמים, בזו אחר זו, מתערב הוא בריב לא לו, כדי להציל עשוק מיד עושקו.

האם יש קשר בין מעשים אלה לבין ההתגלות בסנה?

לכאורה ניתן לומר בפשטות שאכן כן! הקב"ה מטיל את השליחות להושיע את ישראל על איש המגלה רגישות לסבל הזולת.

אבל הרמב"ם מאיר קשר זה ביתר עומק, וקובע כי עצם מעשיו של משה עוד בימי בחרותו, היו ביטוי לרוח הנבואה שפעמה בו עוד לפני מעמד הסנה.

במורה נבוכים (ב,מה) מונה הרמב"ם אחת עשרה מעלות בנבואה, המעלה הראשונה נוגעת במישרין לדמותו של משה.

כך כותב הרמב"ם: "תחילת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר אלוהי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים... וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה. וזה נקרא רוח ה'.

והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא צלחה עליו רוח ה'... וזו היא דרגת כל שופטי ישראל... וזוהי גם דרגת כל משיחי ישראל החסידים...

ודע כי בדומה לכוח הזה, לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר (א) להרוג את המצרי (ב) ולנזוף בחוטא משני הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, (ג) כיוון שראה דבר עושק, לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו, כמו שנאמר: 'ויקם משה ויושיען' (שמות ב,יז)".

דבריו המופלאים של הרמב"ם מלמדים אותנו, כי הנבואה בראשית הופעתה יכולה להיגלות כהתעוררות נפשית עזה מלמעלה "לעשות טובה גדולה".

הרמב"ם מאיר נקודה זו מתוך התבוננות מעמיקה בפרשתנו – המפרטת שלושה סיפורים ממעשי משה מן הקל אל הכבד:

בפעם הראשונה, בהכותו את המצרי, לא היה משה מודע עדיין למחיר שהוא עלול לשלם על מעשהו.

אולם בפעם השנייה (שהוא נוזף בניצים) מתברר לו ש"אכן נודע הדבר" והוא נאלץ לברוח הרחק למדין.

עתה בפעם השלישית, צריך משה לנהוג במשנה זהירות... ואפשר שאילו היה שואל 'שאלת רב' בנדון, היו פוסקים לו שעליו לחוש לפיקוח נפש, אבל משה אינו שואל ואינו מהסס: ואף על פי "שהוא זר וירא כיוון שראה דבר עושק לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו".

לענייננו:

הנבואה במדרגותיה הגבוהות בטלה מישראל זה מכבר, אבל מעלת הנבואה הבאה לידי ביטוי ברוח ה' הצולחת על האדם לצאת לישע עמו ולהציל עשוק מיד עושקו לא פסקה לעולם.

* רוח זו צלחה על מרדכי ואסתר בשושן הבירה ועל מתתיהו ובניו במלחמתם כנגד מלכות יוון הרשעה.

* רוח זו היא שפיעמה בלבם של טובי חובבי ציון, ואף המתה בלבו של הרצל בכתבו בסערת נפש את "מדינת היהודים".

* רוח זו היא שאחזה בציצית ראשו של בן גוריון בהכריזו על תקומת ישראל, והיא הפועמת בלב הלוחמים במסירות נפש למענה.

ביטוי נדיר בעוצמתו לרוח זו, נתנה חנה סנש בשיר שכתבה לפני צאתה לגלות אירופה – בעיצומה של השואה – לשליחות אשר ממנה לא שבה.

כך כתבה בפשטות מדהימה וקורעת לב: "קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא הקול!"

במאמר הגאולה הרמח"ל קורא לזה 'פקידה'[2] – מריגישים התעוררות עצומה בנפש למרות שעוד לא קרה כלום בגשמיות.

קהלני אמר בשיחה פעם שזה מה שהוא הרגיש ברמת הגולן...

מו"ר אבי אמר שזה מה שגרם לו בתור בחור לעלות לבד לארץ ישראל בלי ההורים...

איגרתו של הראי"ה קוק זצ"ל[3] למשורר – בן העליה השלישית – אברהם שלונסקי, בעקבות שירו "התגלות" שפורסם בבטאון 'הפועל הצעיר' (גיליון 8) בשנת תרפ"ד[4].

שיר זה הגיע אל הראי"ה קוק זצ"ל ובעקבותיו הוא שולח לשלונסקי מכתב נרגש, אשר נפקד משום מה מ'אגרות ראי"ה', אך מופיע הוא בספרו של ר' שמחה רז על הראי"ה, "מלאכים כבני אדם" (עמ' 429), וכך כותב הרב:

ב"ה, ט"ו מנחם אב, תרפ"ד ירושלים ת"ו. לכב' המשורר ר' אברהם שלונסקי הי"ו

נהנתי מיפעת שירך "התגלות" שהופיע בגליון "הפועל הצעיר" האחרון. יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה' הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו. קול ה' בכוח ובהדר המלא כל העולמות כולם. יצירת עולמים על גבול התעלומה עומדים מוכנים להתפרץ מאורות מאופל, מלאי שירה, לקומץ חיבת הארץ חמדת עולמים.

המבטא שלך על "אצבע ברק", כבר יש לו סימוכים בדרבי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ז"ל: "והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק והוא בליל חזק החושך". על השראת הנבואה דיבר רבנו, ואותה התגלות מהותית באה כפי אותה המידה שהשירה מגלה את תכנה. אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחיה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מַטָּעֵנוּ, כנפשך היקרה ונפש המברכך מהר הקודש מירושלים".

משלי (כט,יח): "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".

בוודאי לא התכוון החכם מכל אדם בדבריו ל"חזון המדינה הפלשתינאית" או לחזון "מדינת כל אזרחיה", אלא לחזונו של עם ישראל הזוקף את קומתו ששחה מייסורי הגלות ושב אל ארצו ונחלתו אל "גאון יעקב אשר אהב סלה".

כמה מצפים אנו בימים קשים אלה של חולשת דעת ומבוכה, למנהיגות שתעמוס על שכמה חזון זה ותיתן לו ביטוי בעוז ובגבורה.

לא נצפה ממנה להעפיל למדרגותיו העליונות של משה "אשר ידעו ה' פנים אל פנים"...

אבל לפחות: דם יהודי לא יהיה עוד הפקר, ודמם של ראשי ארגוני הטרור המבקשים את נפשנו, לא יותר מיוחס מדמו של המצרי המוכה למוות על ידי משה על שהכה "איש עברי מאחיו"...!

ולמעלה בקודש: כמה נצפה ונייחל למנהיגות אמת שתדע להאזין לקול הקורא ומבשר "ושבו בנים לגבולם!"

---

[1] הדרשה בנויה על פי מאמר של הרב חנן פורת.

[2] וזו לשונו: "דע כי לגאולה נמצאו שני זמנים, ומצאנום בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בעתידה להיגלות במהרה בימינו, ועל אלה שני הזמנים נאמר הפסוק שהתחלתי בו בראשונה, (מיכה ז') "אל תשמחי איבתי לי", זהו הזמן הראשון, ונקרא פקידה, "כי אשב בחשך ה' אור לי" הוא השני, ונקרא זכירה...

זמן הפקידה היה במצרים בראשונה, והוא שאמר הכתוב (שמות ב') "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", ואומר לך מה היא זאת הפקידה, ותדע, שהקלקול הראשון בלבד הוא המתתקן בזמן הפקידה, וגם לא לגמרי, ושאר הקלקולים אין תיקונם רק בזכירה... ונמצא שבהכלות פעולות המאורות האלה לגמרי אז תהיה הזכירה, וקודם לזה נמצאת הפקידה, אבל האמת, שקדימתה למטה ולא למעלה, כי למעלה הזכירה היא הראשונה, וממנה יצאה הפקידה. ועדיין לא פירשתי לך מה היא הפקידה, בהגיע הכח הנמשך מן השורש השלם עד הצדיק, הנקרא בתורה "המלאך הגואל", אז ירד זה המאור, ונגלה לשכינה שהיא בת זוגו, ונתן לה כח שלא ניתן לה מיום גלות ישראל ועד היום ההוא, ואז נעשה חיבור ראשון, שלא נתחבר מן היום שאמרתי עד הנה. ואחר כך אפרש לך למה נקרא פקידה, ותדע, שהפקידה על ידי היסוד, כמו שאמרתי לך, וגילוי הזכירה על ידי התפארת, ולכן נמצא כח למשיח בן יוסף ולמשיח בן דוד בשתי הפעולות, לקבל כח לעשות חיל לגאולה העתידה. בהגיע הצדיק הזה שנתחבר עם השכינה אז נפתחה הסתימה הנעשית בראשונה מפני הגלות, כמו שאמרתי, ולא היה עוד הסתר פנים כבראשונה.

אבל שני דברים צריך שתדע, שלא הוסר הסתר הפנים אלא לפני ולפנים, מקום נשמות ישראל, ולא לחוץ, מקום המשרתים והחיילים, ועוד תדע מזה לפנים, ושנית, שלא היתה הפתיחה רק לשעתה, ולא עמדה תמיד, אך עשתה פעולתה ועוד נסגר השער אחריה עד עמוד גואל לעולם. ופעולות נמצא לפקידה רבות, ונכללו בפסוקי החכם בספר שיר השירים, כמו שאבאר לך בע"ה אחר כן. והפעולה הראשונה נתבארה בפסוקים שהבאתי בתחילה, והיא קימת השכינה מן העפר, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי נפלתי קמתי", וכן (ישעיה נ"ב) "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". ואמר לך מה היא זאת הקימה, כי לא היה רק חושך ואפילה לישראל, ולא היה להם מנחם ברוב היגון והצרה המתגברת בכל יום תמיד, ועל כן שפלה נפשם לעפר, שהן הקליפות, ובהגיע הזמן הזה להתחבר הצדיק, כמו שזכרתי, אז נמצא להם מנחם, וקמה השכינה מן העפר הזה, והיא מתחזקת בעצמה, אף על פי שהיא בין הקליפות, כי עדין לא יצאה, אבל אינה כבראשונה משפלת עצמה ומתבוססת כביכול בצערה, כי עתה לקחה אור הממלכה ולא חסר ממנה רק הגילוי, ולהראות את כל העמים ואת כל השרים את ממשלתה שתראה בעת הזכירה במהרה בימינו. וכאשר נשלם החיבור הזה הראשון לא יסף עוד להיות כמוהו עד הזכירה, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי אשב בחושך" משם והלאה "ה' אור לי" באחרית הזעם.

ועוד אבינך כל הענין הזה היטב. ונמצא שזה זמן הראשון היה במצרים, לעת שכתוב בו "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב' כ"ה), ושתי פעמים אלקים נזכרו כאן. והאמת, כי האחד הוא שם הקב"ה, ולמה קרא שמו אלקים, אלא מפני שעדיין היו המאורות מלאים גבורה ולא רחמים, רק אחר כן נזכר שמו ב"ה יהו"ה "וידע אלקים", הוא הידיעה את השכינה, הנקראת גם כן אלקים, והוא פקידתה, כמו שאמרתי. ועל הפקידה נאמר (שמות ג') "פקד פקדתי אתכם", ולא אמר פוקד אני אתכם, כי כבר היה זה, והזכירה עתידה, ומשה ידע שעדיין לא היה זמן לזכירה, ודאי על כן היה ממאן ללכת, ואמר "והן לא יאמינו לי", ואז השיבו הקב"ה (שמות ג') "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", כי לולא כבר נתקנו הדברים תיקון לא היה נשלח, כי לא לעורר את האהבה עד שתחפץ.

ועתה אפרש לך פסוקים בשיר השירים, שבהם נכללו עיקרים גדולים בעניני הפקידה הזאת. הנה כתוב "אני ישנה ולבי ער" (שיר ה') ונודע לנו, שנמצא לשכינה שורש גדול, שלא זז ממקום כבודו לעולם... והאמת, שבהיות ישראל בתוקף החושך הגדול ובאחרית האפלה ששם היא מתגברת יותר, ועוד שכבר נתרחקו מן המקור המרחק הגדול ביותר, אז צריכה להיות הפקידה, ועל כן אמר "קול דודי דופק", והוא "פוקד", והכל הולך אל מקום אחד, כי לא באה הפקידה רק באור החכמה לבד, ומפני שהחכמה היא המאירה, על כן לא האירה רק כמו מאחריה, וזה הסוד הוא פק"ד ריבוע ע"ב. אך הבינה תעיר בזמן הזכירה, כי לא היא לבדה אלא החכמה והבינה יחד דרך פנים ולא מאחוריהם, והוא "זכור". ובאמת בלתי החכמה לא נעשה דבר, כל שכן פתיחת השערים שאינה בלעדה...

ונמצא, שבשעת הפקידה נעשה זה החיבור, והאור מתגבר בפנים בכח גדול, ולא יעמוד זה החיבור, כי לשעתו הוא, ועל כן התעוררות גאולה ותשובה תהיה בישראל, ומשם חזון למועד ונקדש קדש, וזהו שאמר (שיר ה') "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר". ואל תאמר שלא עשתה הפעולה הפקידה הזאת, כי אזלת לה, לכן השיב הכתוב ואמר "נפשי יצאה בדברו", כי כבר הנפש שנאמר בה "נפשי בתוך לבאים אשכבה" (תהלים נ"ז) כבר יצאה ממסגר מעת דברו. והאמת, כי על כן היתה הפקידה הזאת. ועתה הבן, כי נמצאו במאורות בית וחוץ, ונקראו במשל נפש וגוף, ותיקון הנפש הוא הנעשה בפקידה, ומשם והלאה צריך תיקון הגוף, ועל כן נמצא חושך אחריה, וברוב החושך התורה הולכת ומשתכחת, וכל יד אזלה עד יאיר אור עולמים. ועל כן גמר הכתוב ואמר (מיכה ז') "כי אשב בחשך ה' אור לי", והוא מדבר על החושך הזה מתחדש אחר הפקידה, שכבר הזכירה "כי נפלתי קמתי".

ועתה אפרש לך עוד סוד אחר מה שנעשה בפקידה, והוא נכלל בפסוק (שיר ב') "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", והוא סוד גדול ועצום מאד. וצריך שתדע כי הפקידה מן היסוד היא, והזכירה מן התפארת, ובהגיע זמן הפקידה נתעוררה התפארת בראשונה והורידה היסוד אל השכינה העומדת בקץ החושך...

ועתה אכלול לך כל מה שאמרתי לך עד עתה בדברים מעטים, למען העמידך על האמת שלא תטעה ולא תיכשל. נמצאת הפקידה תיקון הקלקול הראשון אשר מן הגלות, והוא הסתר הפנים וסתירות האור, ועל כן ירד הצדיק ויתחבר עם המלכות, ושם תקבל ממנו כח ועצמה ותקום מן העפר, ואז כל הנשמות השקועות במחשכים תאמצנה כמו כן ותצאנה משם, והמשיח יתקן ויכין את עמו להיות גואל...".

בעל שם טוב (פרשת עקב): ""והרב מורינו הרב משה מקוצי מנה זה מבמצוות לא תעשה, וכתב אשר נגלו אליו האלהי"ם בחלום הלילה, שעיקר אזהרת כל התורה - הוא מצוות הזכירה, וההיפוך - הריסות התורה ח"ו הוא השכחה. 
והביאור הוא, כי כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכ"ח, כי הזכירה נמשך משמות זכר, והשכחה מאחוריים דאבא, גימטריא תשכ"ח. וכמו שהוא בפרטות אדם אחד - כך הוא בכללות, שנמשך הגלות מהשכחה. ומהזכירה - אז באה הגאולה".

[3] תודה לאתר 'תורה כנגד כולם' על המקור'.

[4] התגלות:

                        וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד… וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי-בְלִיָעַל…

                        וְהַנַּעַר הָיָה מְשָרֵת אֶת ה'.

                                                            (שמואל א' ב')

אֵי-מִי קָרָא לִי: שְמַע

אֵי-מִי קָרָא בִּשְמִי.

מָה?

מִי?

עֵלִי אָמַר: שוּב שְכַב.

עֵלִי אָמַר: לַשָּוְא.

עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שוּב קֹרֵא לִי: שְמַע.

אַךְ שוּב קֹרֵא בִּשְמִי.

אֵיכָה אַעַן: הִנְּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִיש עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:

"בָּנַי… הָהּ בָּנַי…"

וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְּקוּם בִּי, פָּצוּעַ כְּשְקִיעָה

בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא ה'

הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵק פִּצְעֵיכֶם בְּסַעַר.

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.

וַאֲנִי עוֹד נַעַר.

אַךְ הִנֵה שוֹאֵג יָקוּם, הִנּוֹ כּוֹאֵב וְרָן

וּבַמִּזְרַח הָאָדֹם אֶצְבָּע לִי קוֹרְאָה.

- דַּבֵּר ה' כִּי שוּמֵעַ עַבְדֶךָ".