‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בלק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בלק. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 10 ביולי 2022

פרשת בלק - איך נופלים?

איך נופלים?



הדבר הראשון שמלמדים בחוג ג'ודו הוא לא איך לעמוד ולהילחם אלא איך ליפול...


יעקב אבינו נקרא בשני שמות, יעקב וישראל.

יעקב מלשון עקב –"וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה,כו).

ואילו את השם ישראל קיבל יעקב רק לאחר שיכול להתמודד עם אנשים ועם מלאכי עליון: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט)

בתורת החסידות ביארו כי השם יעקב מרמז על קטנות, ואילו השם ישראל מרמז על מצב של גדלות.

 

בזמנים של גדלות – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" - אנחנו יודעים איך להתנהג והכל הולך חלק...

אבל מה עם הזמנים של הקטנות? מה עם הזמן של "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"?

 

הרב חיים שלום דייטש (קרוב אליך התשפ"ב):

במדבר (כד,ט): "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ".

הגמרא מספרת (ברכות יב.) שרבותינו רצו לקבוע את פרשת בלק כפרשה בקריאת שמע, בגלל הפסוק הזה.

הבעיה הגדולה מתחילה כאשר הולכים לישון בצורה כזאת שיש שאלה רצינית - "מי יקימנו?".

כלומר, מדובר על יהודי שלא חושב שהוא מסוגל לקום. זהו יהודי שאומר לעצמו: "ניסיתי כבר הרבה פעמים לקום, אבל שום דבר לא הולך!".

יהודי כזה הוא בבעיה של "מי יקימנו".

 

אבל צריך לשים לב שבאותו פסוק בעצמו גם יש פתרון: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא". מי שהולך לישון כמו אריה, ומלא ביטחון שבעזרת ה' הוא יצליח, אז הוא גם קם כמו אריה!

 

הבעיה מתחילה כאשר יהודי הוא חסר בטחון עצמי. הוא מחשיב את היצר הרע לגדול וחזק יותר ממה שהוא מחשיב את הכוחות שיש לו כנגד.

הוא חי עם מחשבות כאלה: "ניסיתי כמה פעמים, ולא הצלחתי - אז מה פתאום שעכשיו הכל יסתדר?...".

 

כשילד קטן לומד ללכת, המכשול העיקרי שלו הוא חוסר האמונה שלו ביכולת שלו ללכת. כדי לעזור לו נותנים לו יד, ומראים לו באיטיות איך שהוא כן מסוגל. אחר כך גורמים לו שיתחיל ללכת לבד, עד שהוא נעשה עצמאי. לכל אורך התהליך אומרים לו כל הזמן - 'אתה יכול, אתה תצליח'! האמונה בתוקף, היא המפתח להתגבר על הספקות.

 

אחד מהחסידים שהיו בעלי תפקיד קבוע אצל הרבי, היה יהודי בשם ד"ר מאיר אבוחצירא. הוא בעצמו היה בעל תשובה, ורופא במקצועו.

בתור רופא, המומחיות העיקרית שלו הייתה ברפואה אלטרנטיבית, אבל הוא היה מוסמך גם כרופא קונבנציונלי.

הסיפור אירע בשנת תשל"ט. הרבי מצאנז-קלוינזבורג שהה אז בטקסס, והיה חולה מאוד. המזכיר של הרבי, הרב גרונר, התקשר לד"ר אבוחצירא, וביקש בשם הרבי שיסע לרבי מקלויזנבורג, ויאמר לו שהוא בריא.

הד"ר מיד יצא לדרך, וכשהגיע ראה שהרבי מקלויזנבורג שוכב בחלישות, כמעט מעולף. היו שם עוד רופאים שבאו לבדוק את הרבי, וכשהוא הציג את עצמו כרופא נתנו לו לגשת ולבדוק מה המצב. הוא בדק מה שבדק, ולאחר מכן הכריז שהרבי מקלויזנבורג בריא!

כולם מסביב כעסו עליו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות. הם התווכחו אתו, אבל הוא עומד בתוקף על שלו וטוען שהרבי בריא...

אחרי כמה רגעים, הרבי מקלויזנבורג התעורר ואמר: "אתם לא שומעים מה הוא אומר? אין לי שום מחלה. אני בריא!"

אני עצמי גר בקרית צאנז, ודיברתי עם כמה מזקני החסידים בצאנז, הם העידו על כך ששמעו כמה פעמים מהרבי מקלויזנבורג שאמר: "הרבי מלובביץ' מחזיק אותי כאן בעולם הזה".

אחרי ג' תמוז, החסידים בקלויזנבורג דאגו מאוד. אם הלובביצ'ר החזיק את הרבי שלהם בחיים, מי יודע מה יהיה עכשיו. בסופו של דבר התברר שהדאגה הייתה נכונה. מיד בגמר השבעה על הרבי, נפטר גם הרבי מקלויזנבורג...

 

אפשר ללמוד מהסיפור הזה שלעמידה בתוקף יש כוח גדול. הרבי שלח דוקטור שיהיה לבוש כמו רופא ובעל תעודה, אבל אמר לו מראש מה צריך לומר. אם יאמרו לו באופן חד משמעי שהוא בריא – כך יהיה! יש כאן הוראה גם לנו, לומר בתקיפות - 'אני בריא ברוחניות, ואני יכול לקום!' להיות כארי וכלביא.

 

צריך לחשוב כמו אריה ולהתנהג בתוקף של לביא, ולא לפחד אפילו מחטאים שהיו בעבר ובאים להחליש את מצב הרוח. אם תתנהג כמו אריה, הכל יהיה בסדר.

 

חסידים אומרים על הפסוק: "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שגם כשיהודי נמצא "בשמים ממעל", וגם כשהוא נמצא במצב גרוע, בבחינת "הארץ מתחת", הוא עדיין יכול להכיר שה' הוא אלוקים.

בכל מצב, יהודי יכול להתבונן באחדות ה'. אפילו בעל עבירה שעושה את הדברים הכי גרועים, יכול להתהפך ברגע אחד.

 

המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן סיפר על ר' הלל מפאריטש, שהוא היה שד"ר של אדמו"ר האמצעי. הרבי היה שולח אותו לכל ה'קולוניות' - הכפרים המרוחקים - כדי לעודד ולחזק יהודים, ולהדריך אברכים בעבודת ה'.

אחד האברכים שר' הלל השקיע בו הרבה – בחינוך להנהגות של קדושה ולהתפלל כמו שצריך - היה נופל בכל פעם מחדש. ר' הלל היה מגיע לכפר של אותו אברך פעם בשנה, תוך כדי הסיבוב שלו בכפרים, ובכל פעם האברך היה מדווח שבמהלך השנה הוא נפל מאוד.

שנה אחת, ר' הלל אמר לאברך שכעת אין ברירה. אם כך מצבו, הרי שהוא חייב ללמוד את העניינים הכי עמוקים בחסידות.

בכל הפעמים עד אז הוא דיבר אתו דברי תורה ומוסר על פי טעם ודעת, אבל מתברר שהדברים הללו לא החזיקו מעמד. דווקא הלימוד של פנימיות התורה בעמקות עזר בסופו של דבר לרומם אותו ולהציל אותו מהנפילות.

לימוד כזה גבוה הוא לימוד של אריות...

אין ברירה חייבים להיות אריה גם כשנופלים...

 

מיכה (ה,ז): "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל".

 

בהפטרת פרשת בלק הנביא מדמה אותנו לאריה שמסתובב בתוך עדר כבשים, דימוי שאומר שאין אף אחד בעולם שיכול להפריע לך אפילו כשאתה שוכב לישון...

למרות שכאן מדובר על יעקב שזה קטנות, ושארית, וזה בקרב העמים...

עדיין, אריות!

יום שלישי, 5 ביולי 2022

פרשת בלק - הצניעות בגשמיות ובעבודת השם

פרשת בלק - גשמיות צנועה

 


במדבר (כד,ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

 

הרב פרץ זצוק"ל: עינא בישא של בלעם הרשע מעידה על עם ישראל. ביקש לקלל אותם, ראה בהם כאלה דברים, אמר, אינם ראויים אלא לברכה, איך אפשר לקלל כזה דבר?

 

"וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". המילה "שְׁתֻם" זה סתום מצד אחד ומצד אחד זה פתוח. לפי דברי חז"ל (מובא ברש"י), כשרצה לקלל אותם נסתמה עינו, כי ראה שהוא לא יכול לקלל, אמר לפחות נעשה להם עין הרע. אז הסתכל עליהם ככה בעין רעה, נסתמאה לו העין ונקרא "שְׁתֻם הָעָיִן".

 

אז מה הוא ראה כשהוא בירך אותם ואמר "מה טובו אוהליך יעקב"? אומר רש"י, ראה שפתחיהם, האוהלים שלהם, אינם מכוונים זה מול זה, כלומר צניעות. אין לך דבר היפה מן הצניעות (מדרש תנחומא כי תשא לא'). אבל בני אדם מחפשים איך לגלות את עצמם יתר על המידה, איך יותר שאנשים ידעו מה קורה איתם. משאירים את הדלת פתוחה, מפרסמים את עצמם, והם לא יודעים שהם מזיקים לעצמם. הדבר הסמוי מן העין יש בו ברכה (תענית ח:). תצניע את עצמך כמה שיותר, הצניעות יפה. אפילו בלעם הרשע לא היה יכול לקלל את ישראל. כשהוא ראה "מה טובו אוהליך יעקב" – יצאה לו ברכה.

 

אבל בתוך הרש"י הזה, בדברי חז"ל, שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, יש יותר עומק. לא רק בחינת צניעות כפשוטה שזו גם דרגה גבוהה מאד, אלא גם צניעות בפנים, בתוך המח. שאדם לא מכוון את דרכיו לפי חברו, הוא לא חקיין, הוא לא קנאי.

 

שלמה המלך אומר "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל, וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (קהלת ד,ד).

 

אדם יורד לחניה שלו לקחת את האוטו, פתאום הוא רואה איזה אוטו מיוחד! הוא לא יכול להתאפק, הוא עולה למעלה לשאול את אשתו מי זה, מה זה פה האורח הזה? אומרת לו אשתו, איזה אורח?! זה ראובן השכן קנה! אשתו ספרה לי. מה? הוא סך הכל שכיר ואני עצמאי ויש לו כסף לקנות אוטו כזה?! לא, לא, אני הולך לקנות אוטו יותר טוב. נמצא שהוא קנה את האוטו בגלל שהשכן שלו קנה.

 

אדם נכנס לבקר אצל חברו, רואה איזה מקרר כזה בצבע מיוחד, הוא לא ראה את זה בשום מקום. הוא שואל אותו מה קנית? איפה קנית?! הולך גם כן וקונה. כלומר כל החיים שלו, גם אפילו החיים הרוחניים של האדם, הוא כמו חקיין. הוא לא בונה את עצמו בגלל שככה צריך להיות, בגלל שהקב"ה רוצה שככה תהיה.

 

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שבצעירותו הלך עם רבי יהודה צדקה לאדם עשיר להתרימו לישיבת "פורת יוסף". 

כשהגיעו לחניון ביתו של אותו עשיר, ראו שם כמה רכבים מפוארים, והרב לתומו חשב שמדובר במגרש למכירת רכבים. 

כשדפקו על הדלת בא המזכיר של העשיר וביקשם להיכנס, עלו במדרגות והנה הכול מצופה שיש, דבר יקר המציאות באותם ימים. 

בבואם לפני אותו העשיר ראוהו עומד נשען על החלון, מביט לרחוב, וכולו נראה מוטרד וחסר מנוחה, ולא התייחס כלל לאורחים הנכבדים. 

הרב פנה לאותו עשיר והעיר לו: ראש הישיבה הגיע לכבודו, יואיל בבקשה להתייחס.

העשיר רק מלמל לרב, הצביע לעבר הרחוב ואמר לרב: תראה, תראה, לההוא יש "קדילאק" (הרב הטעים זאת במלרע) ולי אין! 

כששמע הרב כך פנה לרב צדקה ואמר לו: בוא, בוא נלך מכאן, זה עני מרוד, אין לו מה לתת לישיבה. 

כששמע זאת העשיר מייד ננער ואמר: מה, אני עני? עני מרוד? 

אמר לו הרב: כן, אם יש לך כזה בית ומכוניות ואתה יוצא מדעתך כשאתה רואה מה יש לשכן ולך אין, זה עני! איזהו עשיר? השמח בחלקו!


מה טובו אוהליך יעקב – שאין פתחיהן מכוונים זה מול זה, אלא כל אחד מחפש להפנות את הפתח שלו נגד השם, לחפש מה הקב"ה רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? עושה את הדברים לשם פָּעֳלָם, גשמית ורוחנית.

 

"מה טובו אוהליך יעקב". מה זה אוהל? אוהל זה ארעי! העולם הזה כולו ארעי! אם אתה הולך עם האוהל, עם העולם הזה, בצורה שאתה לא מכוון את דרכיך כנגד חברך. אם אתה מאמין באמונה שלימה שזה עשה ככה? – שיהיה לו לבריאות. עין טובה. הקב"ה נתן לו, אני לא צריך. הוא אוכל שוקולד? לא, אני מספיק לי גבינה. הוא שותה קולה? אני שותה מים זה יותר בריא. אפילו שיש לך אפשרות, זה לא ענין של יש אפשרות או אין אפשרות, אלא אתה מכוון את דרכיך לפי מה שהשם רוצה.

 

אם מתקיים "מה טובו אוהליך יעקב", אם אדם חי בעניני העולם הזה שהם בבחינת אוהל, בצורה של טובו, בשמחה, עושה את המועיל, את הטוב, את מה שראוי לו לעשות – אז "משכנותיך ישראל", אז יש לו זמן, והוא פנוי לשבת על הדברים הקבועים, הרוחניים, הנצחיים, הוא יכול לשבת על התורה ועבודת השם. אבל אם אדם מבולבל בענייני האוהל, כל כך נפשו רוצה עוד ועוד, מאיפה יש לו משכנותיך? אין לו זמן!

 

ראיתי שם בארה"ב, יהודי אחד, שכולם מחפשים את הכתובת שלו. רואים אותו בבית הכנסת מתפלל בהנץ החמה. אני רואה שהרבה רבנים באים, בגלל שאומרים להם שהוא מתפלל בבית הכנסת הזה. הם באים שואלים מי זה פלוני אלמוני? הם מחפשים לראות איזה אחד ככה נוצץ, אבל הוא נראה כמו איזה אברך, החליפה שלו כמו של אברך פשוט, מקומטת, פשוטה, חולצה פשוטה, האוטו שלו טרנטה, כמעט לא נוסע. הוא אולי נראה ככה פשוט, אבל היהודי הזה, אומרים עליו שהוא עשיר גדול.

 

כשבאים אליו לבקש תרומה, הוא אומר כן, טוב, תשלח לי את החומר על הישיבה, ככה הוא פוטר את כולם. שולחים לו את החומר, שולח להם מאה דולר לארץ וזהו. במי שהוא רוצה לתמוך הוא תומך. אבל על כל פנים, איזה פשטות! וכך יש לו זמן לקום בהנץ, וללמוד, חצי יום הוא לומד. מתנהג ממש בפשטות.

 

מה טובו אוהליך יעקב – משכנותיך ישראל. כשאדם בעניינים של האוהל טוב לו, לא רודף אחרי תענוגות העולם הזה, ולא מחפש כל הזמן, זה עשה ככה – אז אני צריך לעשות ככה. בצורה כזו אף פעם לא תגמור, כל פעם יש אנשים שעושים איזה דברים יותר. תרדוף אחריהם?

 

אם אדם יש לו נחת, אז הוא יכול לשבת במשכנותיך ישראל. יהי רצון והשם יזכה אותנו לאמונה ובטחון גמורים, כדי שנוכל להיות פנויים בשמחה לעבודת השם, אמן כן יהי רצון.

יום שני, 16 ביולי 2018

פרשת בלק - מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית


מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית


צילום: פלאש 90

במדבר (כג,ו): ״לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה״.

בקשתו[1] של בלק מלך מואב מבלעם לקלל את עם ישראל, נראית בקשה משונה ויוצאת דופן. כי הרי לכאורה חששו של בלק היה כיבושה של ארצו על-ידי עם ישראל כפי שבא הדבר לידי ביטוי בנימוק בקשתו מבלעם (במדבר כג. ה-ו): ״הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי... אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ״, ואם כן היה עליו להיערך למלחמה האפשרית באופן צבאי, שהרי 'במלחמה כמו במלחמה', ומה מקומו של בלעם וקללתו בכל זה?

יותר מכך. המיקום הגיאוגרפי שבו היה עם ישראל נמצא בנקודת הזמן שבה שולח בלק את שליחיו לבלעם היה ערבות מואב הנמצאות צפונית לארץ מואב שבה מלך בלעם, לאחר שעם ישראל עבר את ארצו ולא נלחם בו, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת פרשת חוקת (במדבר כב,א): ״ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו״. מקום זה שימש כנקודת חניה אחרונה בעבר הירדן המזרחי לפני חציתם של ישראל את הירדן וכניסתם לארץ כנען, ואם כן, מדוע חששו המואבים שעם ישראל ילחם בהם ויכבוש את ארצם, והלוא סכנת המלחמה כבר עברה מזמן?

התשובה לשאלות אלו ניתנת בתחילת פרשתנו.

במדבר (כב,ג): "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.

רש״י: ״׳ויגר׳ - לשון מורא, ׳ויקץ מואב - קצו בחייהם״.

מהו ההבדל בין ויגר לבין ויקץ, ומדוע המורא הוא מפני העם, ואילו הקיצה בחייהם היא מפני בני ישראל, מה משמעות הדברים ?

המואבים חששו מעם ישראל בשני רבדים:

א. חשש לאומי מעשי, לאחר שראו את גבורתם הצבאית יוצאת הדופן של ישראל (מכוח הסייעתא דשמיא וההשגחה האלוקית עליהם) בניצחונם במלחמה את סיחון ועוג, כפי שנאמר בתחילת פרשתנו (במדבר כב,ב): ״וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי״, על כן פחדו שעם ישראל יכבוש את האיזור ויפגע בריבונותם הממלכתית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפסוק ׳ויגר׳ - לשון מורא, ו׳מפני העם׳ - מפני תכונת ההמון החושש מאיבוד עצמאותו הלאומית, וכהסברו של הנצי״ב (שם): ״היינו ההמון מהם שלא ירעו ולא ישחיתו בלי מלחמת תנופה (התקפה)״.

ב. חשש רוחני, לאחר שראו את השגחת ה׳ על עם ישראל, הכירו אח ערכם ומעלתם הרוחנית של ישראל ששם ללעג ולקלס אותם ואת תוכן חייהם, עד כדי כך שקצו בחייהם שלהם. וזהו ׳ויקץ׳ - קצו בחייהם, והתייחסו אל תוכן חייהם ותרבותם שלהם כקוצים חסת משמעות ביחס לערכם ומעלתם של בני ישראל (הנחשבים כבנים ליושר האלוקי המתגלה דרכם), ובעיקר לאותם אלו שבישראל המוציאים מהכוח אל הפועל את סגולתם מעלתם האלוקית הישראלית המיוחדת, וכהמשך דברי הנצי״ב: ״התבוננו בגדולתם... של חשובי וגדולי ישראל... והיו נחשבים בעצמם (המואבים ביחס לעצמם) כקוצים, (משום) שראו אותם (את ישראל) מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם״.

מובן, שהחשש הרוחני של בלק ושל העם המואבי ממעלתם וגדולתם הרוחנית של עם ישראל והשפעתה של מדרגה רוחנית זו על החיים הממשיים והמעשיים במציאות, היה חשש גדול הרבה יותר מהחשש הלאומי ביחס לגבורתם הצבאית של ישראל, וזאת מפני שהבינו, כי הכוח המניע - הסיבה הפנימית והמהותית לכוחם ועוצמתם החומרית של עם ישראל היא מדרגתם ומעלתם הרוחנית.

על כן קראו לאיש הרוח הגדול שהיה בימים ההם - בלעם, כדי שימצא חסרון וקלקול רוחני בבני ישראל על ידי קללתו.
אך גם הוא שבא לקלל יצא מברך, מפני שמעלתם העצמית של ישראל, אינה נפגמת בשום אופן ובשום צורה, כפי שבא לידי ביטוי בברכתו - ״לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו״ (במדבר כג,כא).

מלחמת בלק-בלעם בישראל, איננה מלחמה חד-פעמית ויוצאת דופן. זו מלחמה המשמשת כבניין אב לכל המלחמות כולן, ואשר ממנה יש ללמוד כפרט הבא ללמד על הכלל כולו, מהי הסיבה הפנימית האמיתית לכל מלחמותינו ומאבקנו עם אומות העולם, וממילא מה צריך להיות יחסנו הנכון למלחמות אלו, ומהי הדרך הרצויה להתמודדותנו עם כל אויבינו.

אמנם, באופן חיצוני המלחמה היא חומרית-צבאית, פוליטית וכו', מלחמה הגורמת ל׳ויגר׳ - לפחד נפשי ומעשי אצל אויבינו.

אך באופן פנימי במודע ואף בתת-מודע שלהם, יסוד ושורש המלחמה נובע מה׳ויקץ׳ שלהם כלפינו, דהיינו מהכרתם את ההבדל העקרוני בין ערכם ומעלתם הרוחנית של עם ישראל, למעלתם החומרית ושפלותם הרוחנית, הבדל הגורם להם תסכול פנימי מעצמם, תסכול עצמי שאותו מנסים הם לבטל באמצעות כלי המלחמה, בניסיונם להשמידנו.

אם כן, המניע האמיתי של אויבינו במלחמותיהם נגדנו לאורך כל ההיסטוריה, איננו פוליטי-לאומי חילוני, אלא דתי תרבותי ורוחני, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפרשתנו, כאשר בלק מלך מואב בעל התפקיד הפוליטי, הבין שכדי לנצח את ישראל, נדרש הוא לגייס למערכה את בלעם הנביא הרוחני הדתי.

זהו גם הסוד הגדול של תקופתנו, סוד עליו רמזה הגמרא (סנהדרין צז), ביחס לסדר הופעתה של גאולתנו האחרונה, באומרה: ׳הקב״ה מעמיד עליהם (על ישראל) מלך שגזרותיו קשות כהמן, ועושים תשובה ומיד נגאלים׳. ולכאורה קשה הביטוי ׳מלך כהמן׳, שהרי המן לא היה מלך, אלא שרו הבכיר של אחשורוש המלך. ומדוע אמרה הגמרא ׳מלך כהמן׳ ?

אפשר לומר, שחז״ל רצו ללמדנו שהמאבק הכפול מול בלק ובלעם, כאשר בלק משמש כמעטפת החיצונית הפוליטית ובלעם משמש כשורש הרוחני הפנימי של מאבק זה - הופיע גם בימי אחשורוש המלך אשר השתכנע כי ׳למלך אין שווה להניחם׳, כי ׳את דתי (חוקי) המלך אינם עושים׳ ואינם שותפים במאמץ הפוליטי-הלאומי המעשי, לעומת המן שרצה ׳להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים׳, ממניע אלוקי-דתי, הנובע מהסתירה התרבותית המוחלטת שבין עמלק שהמן היה מזרעו לבין עם ישראל.

כך גם בימינו, הקב׳׳ה מעמיד עלינו, כביכול, כלפי חוץ ׳מלך׳ כבלק ואחשורוש -אויב שלכאורה רוצה ׳רק׳ מלכות-שלטון, ריבונות לאומית-מדינה, אך באמת מתחת לתחפושת המלך אחשורוש, מתחבא המן - כבלעם, אויב רוחני שכל מגמתו לממש את השקפותיו הרוחניות העמלקיות, הסותרות כאופן מוחלט וטוטלי את תפקידו האלוקי של עם ישראל בהיסטוריה.

תפקידנו אפוא הוא לגלות את ה׳ויקץ׳ שבעומק ה׳ויגר׳, לחשוף את כוונותיו האמיתיות של בלק המתגלות על-ידי קללתו של בלעם, להסיר את תחפושתו של המלך אחשורוש ולגלות מתחתיה את המן הרשע, לזהות את מלחמת התרבות הדתית, להיאבק בה ולנצחה, מלחמה דתית המנסה לפגוע בישראל במסווה של מאבק לאומי.





[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

יום שלישי, 3 ביולי 2018

פרשת בלק - הכרעה או מיגור?


הכרעה או מיגור?


במדבר (כד,ח-ט): ״ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

הנצי״ב[1] (שם) מסביר שדברי בלעם הללו מתארים את ההבדל בין מלכות שאול - המלכות הזמנית, המסמלת את אופי המלכות בשלב הראשון של גאולתנו, בחינת משיח בן יוסף, למלכותו של דוד - מלכות הנצח, המסמלת את אופי המלכות בשלב השני והסופי של גאולתנו, בחינת משיח בן דוד.

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הנהגות מלכות אלו, ומה משמעותו של הבדל זה לדורנו, דור הגאולה והתחייה?

שמואל א׳ (יד, מז-מח): ״וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״.

סיומו של פסוק זה, ׳ובכל אשר יפנה ירשיע׳, תמוה מאוד. ׳ירשיע׳? וכי לא היה מתאים יותר לומר ׳יצליח׳? הייתכן לומר שניצחונותיו של שאול על כל אויביו וביסוס מלכותו כתוצאה מכך, כמתואר בפסוקים אלו, היו ׳רשע׳?

מבאר הנצי״ב, שהיה הבדל עקרוני בין מטרותיו והנהגתו של שאול במלחמה, לבין אלה של דוד.

מטרתו של שאול במלחמותיו הייתה רק ׳להפיל את אויביו תחתיו׳, דהיינו לנצחם במלחמה באופן נקודתי, מעין סיכול ממוקד, אך ללא כיבוש המקום והעמדת שלטון וריבונות במקומם של אויביו.

תוצאותיה המעשיות של שיטת מלחמה זו היו ששאול היה מחליש את אויביו רק לשעה, אך לאחר זמן היו שבים להרים ראש ולהילחם בו שנית. שיטת מלחמה זו, גרמה לרשעות כפולה:

א. ביחס לאויביו, שבכל פעם שבו להילחם לאחר שהתאוששו ממפלתם, ובמלחמתם הנוספת הוסיפו רשעות חדשה במלחמתם עד עם ישראל.

ב. ביחס לעם ישראל עצמו, וזאת משום שהניצחון הרגעי יצר אשליה מדומה שהמלחמות הסתיימו, אשליה שהתנפצה במלחמה הבאה, וגרמה לתסכול גדול וייאוש אצל עם ישראל.

לעומתו, דוד המלך לא הסתפק רק בניצחון על אויביו כמלחמה - 'להפיל אויביו תחתיו', אלא לאחו נצחונו כבש את המקום מיד אויביו, העמיד שם את שלטונו שלו. ובכך מיגר את אויביו לחלוטין, דבר שהביא לסיומן הסופי של המלחמות - ׳וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל׳!

ישנן דיאטות שבהן מותר לך פעם בשבוע לאכול משהו מתוק / לא בריא וישנן דיאטות שבהן אתה לא אוכל דברים אלו כלל.

בדיאטה מהסוג הראשון (שיש לה יתרונות כשלעצמה) אתה גורם לעצמך צורך להיגמל בכל פעם מחדש מהדבר המתוק... בדיאטה מהסוג השני אתה נגמל רק פעם אחת בהתחלה...

בתורת לחימה בשטח בנוי (לש"ב), כשאתה 'פותח תא שטח' (למשל בעת פתיחת 'זיג' – הסתכלות זהירה מעבר לפינה אל תחום לא ידוע מבחינת אויב אפשרי) אתה מסתכן בעת הפתיחה, לכן כשאתה פותח את התא שטח אתה לעולם לא חוזר אחורה גם אם מישהו מתחיל לירות עליך.

אם תחזור אחורה (מכל סיבה שהיא) תצטרך להסתכן שוב בעת פתיחת השטח הזה, הסיכונים יהיו חדשים והאויב שינה מיקום (לפי הכלל החשוב: "בכל רגע של שקט מעגל האיום מתרחב ומשתנה!").

גם בעבודת המידות, אם לקחת מידה לעבוד עליה, תעבוד עליה בקצב שאתה מסוגל אבל אל תעזוב אותה עד שהכרעת את המערכה!

אם תדלג ממידה למידה תמצא את עצמך כל החיים מתמודד עם אותם דברים...

גם את פסוקי נבואתו של בלעם, שהוזכרו בתחילת דברינו, פסוקים העוסקים בתקופת מלכותו של דוד והנהגתו האידאלית את מלחמותיו מסביר הנצי"ב בצורה דומה.

בתחילה ״יאכל גויים צריו״ - דוד המלך הביס וכביכול אכל את אויביו במלחמה. ולאחר מכן ״ועצמותיהם יגרם״, עצמותיהם - היינו עוצמתם וחוזקם המתגלים על ידי שלטונם וריבונותם בארצם (כעצמות הגוף), ״׳יגרם׳ - גררם אליו וטפלם לישראל״, על ידי העמדת שלטונו בארצם. לאחר נצחונו המוחלט מכוח שלטונו וריבונותו, כבר לא היה יותר צורך במלחמות, על כן יכול היה לפזר את צבאו שלו - ״חיציו (שלו עצמו) ימחץ (ישמיד)". ואז ״׳כרע שכב כארי׳ - שכב במנוחה״, כמו אריה שאינו מפחד מאויב. ״וכלביא מי יקימנו״ - לא רק האומה שהובסה במלחמה לא העזה להרים את ראשה ולהילחם נגדו בשנית, אלא אף ״מאומה אחרת, לא ירא עוד שיתגרו עמו״. כאשר שיא נצחונו המוחלט של דוד היה ״מברכיך ברוך ואורריך ארור״, אפילו ״בדיבור ובקללה (הסתה ותעמולה), יראו להתגרות עם ישראל״!

׳נבואה שנצרכה לדורות נכתבה׳ - כאז בתקופת המעבר המסובכת בין מלכות שאול הארעית למלכות דוד הנצחית, כן היום בין תקופת משיח בן יוסף לתקופת משיח בן דוד, שיטת המלחמה שבה עלינו לנקוט איננה רק סיכול ממוקד על ידי ניצחון נקודתי כמאבק עם אויבנו, אלא העמדת שלטון ריבוני בכל מרחבי ארצנו, עד התקיימותה בע״ה של נבואת בלעם במילואה.





[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

יום רביעי, 20 ביולי 2016

פרשת בלק - מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

במדבר (כד,ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (דברי מרדכי): זהו הפסוק הראשון בברכה האחרונה של בלעם, שבעקבותיה נאמר (כד,י-יא): "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד".
כלומר: בעקבות ברכה זו גירש בלק את בלעם, מה הכעיס כ"כ את בלק?
גמרא (סנהדרין קה:): "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – (ואמר שלא ברצונו): 'מה טֹּבו אהליך יעקב'... אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה (רש"י - כמו שהיה כוונתו מתחילה), חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר (דברים כג,ו): 'ויהפוך ה' א-לקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-לקיך' – קללה ולא קללות (רש"י - אחת מן הקללות הפך לברכה שלא חזרה לעולם ולא כל הקללות לברכות שחזרו)".
בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. כאשר שמע בלק את הברכה שנהפכה ל'מה טֹּבו אוהליך יעקב', הוא כועס מאד על בלעם, ואומר לו שזו הברכה הקשה מכולם.
לכן בלק מגרש אותו משום שאם יש יהודים שקובעים עיתים לתורה, שמתפללים בבתי כנסיות – אין תקומה לאויבי ישראל!

מי היה בלק? בלק היה בן ציפור, שהיה בן מואב, שהיה בן לוט, שהיה בן הרן, אחי אברהם אבינו.
מי היה בלעם? בלעם היה בן בעור הוא לבן, אביהן של רחל ולאה שנישאו ליעקב אבינו. בלעם א"כ, היה אח של רחל ולאה. הוא נולד מברכת יעקב ללבן שברכו בבנים, לאחר שזרע בנים זכרים לא היו לו ותפלתו של יעקב נשאה פרי ונולד בלעם.
נמצינו למדים, כי בלעם חב את חייו ליעקב אבינו, ובלק חב את חייו לאברהם אבינו שבזכות תפילתו ניצל לוט מסדום, ואם לא כן, מואב לא היה נולד.
הם חיים בעולם בזכות התפילה של עמ"י ועדיין מנסים למחוק את הבתי כנסיות ובתי מדרשות!

בספר 'פקודת המלך' (רבי ישראל נחמן מדרוהוביץ', ליוורנו, תקס"ד), הביא מדברי 'פרקי דרבי אליעזר': בשעה שביקש בלק מבלעם לקלל לו את ישראל, אמר לו בלעם לבלק: איך אקללם, והלא הם הולכים בבגדי שבת ויום טוב, ולא עוד אלא שהולכין אצל הדרשה בשעה שהחכם יושב ודורש.
מהו הקשר בין בגדי השבת ודרשת הרב – לענין הקללה שביקש בלק מבלעם?
ביאר הגאון רבי אברהם ברוך מני (מרבני חברון, בן הגאון רבי אליהו סלימאן מני, רבה הנודע של חברון שביום חמישי ח' תמוז היתה הילולתו) על פי מה שידוע, שכל ענין הניחושים והכשופים הוא המשכת שפע מהכוכבים והמזלות לארץ, ועל ידי זה פועלים מה שפועלים, אך אינם שולטים אלא על מי שהוא תחת שלטון הכוכבים.
לא כן ישראל, אשר עליהם נאמר "כי חלק ה' עמו", בשעה שעושים רצונו של מקום – אין שום אומה ולשון ומכשף ומנחש שיוכל לשלוט בהם. כפי שאמר רבי חנינא לאותה אשה שהיתה מחזרת ליטול עפר מתחת רגליו, על מנת לעשות לו מעשה כישוף ולהרע לו (סנהדרין סז:): 'אי מסתייעת – זיל עבידי, "אין עוד מלבדו" כתיב (אם תצליחי, לכי ועשי זאת, שהרי נאמר "אין עוד מלבדו", ואם הקב"ה חפץ בי – לא תוכלי להרע לי כלל).
והנה, ידוע מה שכתב ה'אבן עזרא' ששמירת שבת קודש והתענוג ביום זה מורה שאין אנו תחת שליטת הכוכבים.
שהרי יום שבת הוא תחת ממשלת כוכב שבתאי, והיה צריך להתאבל בו וללבוש שחורים ולהתעטף שחורים ולהתבודד בהרים וכיוצא בזה, שכל זה עושה המנחש להמשיך כח שבתאי עליו.
אך אנו עושים להיפך – לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים וחוגגים, להורות שאין אנו תחת ממשלתו, אלא רק תחת ממשלת השם יתברך. (מעין זה הובא בזוהר חדש, יתרו נא.).
בשעה שביקש בלק מבלעם לקלל לו את ישראל, אמר לו בלעם לבלק: איך אקללם והלא הם הולכים בבגדי שבת ובבגדי יום טוב דהיינו שלובשים לבנים ומתעטפים לבנים – שזה היפך מידתו של שבתאי, ולא עוד אלא שהולכין אצל הדרשה בשעה שהחכם יושב ודורש, ומתאספים אגודות אגודות לעסוק בתורה ושמחתה – ואף זו היפך מידתו של שבתאי, האוהב התבודדות וישיבה לבד, מבלי התאספות עם, וכל זה מורה שאינם תחת ממשלת הכוכבים, ואם כן איך אקללם, הלא עם זה ברוך ומבורך מפי הקב"ה.

רואים מכאן שהזכות של הבית כנסת ובית המדרש וההתאספות לשיעורים ולתפילות בשבתות היא זו ששומרת על עמ"י מפני אומות העולם.

בית כנסת בגי' 942 = "בבל פרס יון אדום ישמעאל" (כל הגלויות)!

כל עם שנאלץ לגלות מארצו, תוך זמן קצר איבד את זהותו ונטמע בין בני המקום שאליו גלה.
העם היחידי שנשאר חי וקיים בלא שהמשיך להתגורר בארצו היה עם ישראל - במידה רבה היה זה בזכות בית הכנסת.

בית הכנסת הוא מעין שלוחה רוחנית של ארץ ישראל ובית המקדש, וכל יהודי שנכנס לבית כנסת, בכל מקום שהוא בעולם, זוכה לינוק מעט מקדושתה של ארץ ישראל.
גמרא (ברכות ח.): כאשר שמע רבי יוחנן שישנם יהודים בבבל שמגיעים לזקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", היינו בארץ ישראל ירבו ימיכם ולא בחוץ לארץ?
כיוון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר, זהו מה שהועיל להם שיאריכו ימים!
נמצא אם כן שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת ארץ ישראל - על כן אמרו חז"ל (מגילה כט. ליקוטי הלכות למהר"ן ביהכ"נ ג') שבעת הגאולה, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שייקבעו בארץ ישראל, ששם הוא מקומם הטבעי.

בית הכנסת הוא מקור החיים!
מדרש (ילקו"ש תת"ק): אשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה, באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מידי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. לכך אמר שלמה (משלי ח,לד-לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי: כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מה'".

בית הכנסת למטה הוא כדוגמת בית המקדש למעלה!
זוה"ק (בשלח נט: ברעיא מהימנא): "פִּקּוּדָא לְמִבְנֵי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, כְּגַוְונָא דְּבֵי מַקְדְּשָׁא דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ'. דְּאִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא לְתַתָּא, וּלְצַלָּאָה בְּגַוֵּיהּ צְלוֹתָא בְּכָל יוֹמָא, לְמִפְלַח לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּהָא צְלוֹתָא אִקְרֵי עֲבוֹדָה.
[מִצְוָה לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁ לְמַטָּה כְּמוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מָכוֹן לְשִׁבְתְּךְ פָּעַלְתָּ ה'. שֶׁצָּרִיךְ לִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשׁ לְמַטָּה וּלְהִתְפַּלֵּל בְּתוֹכוֹ תְּפִלָּה בְּכָל יוֹם, לַעֲבוֹד אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי תְּפִלָּה נִקְרֵאת עֲבוֹדָה]
וְהַהוּא בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ לְמִבְנֵי לֵיהּ בִּשְׁפִירוּ סַגְיָא, וּלְאַתְקְנָא לֵיהּ בְּכָל תִּקּוּנִין, דְּהָא בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְתַתָּא, קַיְּימָא לָקֳבֵל בֵּי כְּנִשְׁתָּא דִּלְעֵילָּא.
[וְאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת צָרִיךְ לִבְנוֹתוֹ בְּיֹפִי רַב וּלְתַקְּנוֹ בְּכָל הַתִּקּוּנִים, שֶׁהֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלְּמַטָּה עוֹמֵד כְּנֶגֶד בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלְּמַעְלָה]
בֵּית הַמִקְדָּשׁ לְתַתָּא, אִיהוּ קָאִים כְּגַוְונָא דְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ דִּלְעֵילָּא, דְּקָאִים דָּא לָקֳבֵל דָּא. וְהַהוּא בֵּי מַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנוֹי, וְכָל פּוּלְחָנוֹי, וְכָל אִינּוּן מָאנִין, וְשַׁמָּשִׁין, כֻּלְּהוּ אִינּוּן כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. מַשְׁכְּנָא דְּקָא עָבֵד מֹשֶׁה בְּמַדְבְּרָא, כֹּלָּא הֲוָה כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא.
[בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְמַטָּה הוּא עוֹמֵד כְּמוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁעוֹמֵד זֶה כְּנֶגֶד זֶה. וְאוֹתוֹ בֵּית מִקְדָּשׁ, כָּל תִּקּוּנָיו וְכָל עֲבוֹדוֹתָיו וְכָל אוֹתָם כֵּלִים וְשַׁמָּשִׁים, כֻּלָּם הֵם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. הַמִּשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר, הַכֹּל הָיָה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה]
בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּבָנָא שְׁלמֹה מַלְכָּא, הוּא בֵּי נַיְיחָא כְּגַוְונָא עִלָּאָה, בְּכָל אִינּוּן תִּקּוּנִין, לְמֶהֱוֵי בְּתִקּוּנָא דִּלְעֵילָּא, בֵּי נַיְיחָא וְאַחֲסַנְתָּא. הָכִי בֵּי כְּנִשְׁתָּא, אִצְטְרִיךְ בְּכָל תִּקּוּנֵי שַׁפִּירוּ, לְמֶהֱוֵי כְּגַוְונָא עִלָּאָה, לְמֶהֱוֵי בֵּית צְלוֹתָא, לְאַתְקְנָא תִּקּוּנִין בִּצְלוֹתָא, כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ".
[בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, הוּא בֵּית מְנוּחָה כְּדֻגְמָא עֶלְיוֹנָה בְּכָל אוֹתָם תִּקּוּנִים, לִהְיוֹת בְּתִקּוּן שֶׁלְּמַעְלָה בֵּית מְנוּחָה וִירֻשָּׁה. כָּךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת צָרִיךְ בְּכָל תִּקּוּנֵי הַיֹּפִי, לִהְיוֹת כְּדֻגְמָא עֶלְיוֹנָה, לִהְיוֹת בֵּית תְּפִלָּה, לְתַקֵּן תִּקּוּנִים בַּתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ]


בכל תיקון ושיפוץ וריפוד של בית הכנסת הקב"ה מזכה אותנו לעוד חיבור לבית המקדש! לעוד חיים! לעוד שמירה! לעוד קדושה! ומקרב אותנו עוד יותר לגאולה השלימה, בקרוב אמן!

יום חמישי, 14 ביולי 2016

פרשת בלק - מאבק טריטוריאלי ומאבק אידיאולוגי

מאבק טריטוריאלי ומאבק אידיאולוגי


מפני מה התיירא מואב [1]?

כעת, בפרשת בלק, אנו מגיעים למאבק עמוק וגבוה יותר. כדי להבינו, נתבונן מעט בפרשה - מואב הוא זה שיוזם את המאבק בישראל. ״וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד״.

אבל הקב״ה אמר בפירוש לבני ישראל שלא ילחמו כלל עם הג' עממין האלו.

וכך אומר הכתוב על שעיר (דברים ב,ד-ה): ״וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים... וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר".

ולאחר מכן בא הציווי על מואב, וכך מובא בפסוקים (דברים ב,ט):
״וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה...״.

ולאחר מכן בא הציווי על עמון, וכך מובא בכתוב (דברים ב,יט):
"וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה״.

לאור דברי הפרשנים (ראה רמב״ן) משמע שמואב ידעו שבני ישראל לא מתכננים להילחם בהם או לכבוש את אדמתם.

אם כן, לא ברור מפני מה נתייראו ומדוע רצו לפגוע בעם ישראל. ככלל, על פי פשטי המקראות כל האומות שהיו מעבר לירדן המזרחי לא היו צריכים להתיירא ולחשוש לאדמתם.

אפילו בנוגע לסיחון ועוג הנה ישראל התכוונו מתחילה רק לעבור בארצם, ומשלא נתנו להם ויצאו מולם למלחמה, נצחום וכבשום. אך פשטי הכתובים מוכיח שבאותה העת לא היתה התוכנית לכבוש את עבר הירדן המזרחי.

והנה אנו מוצאים שדווקא האומות הללו הם אלו שמתגייסות למאבק זה - מואב ומדין, אשר שולחים ומצרפים אליהם את בלעם מארם נהרים.

לעומתם, כל שבעת העממין אשר נשקפת סכנה לאדמתם, הם דווקא כלל אינם שותפים במערכה זו. אם כן, מה ראו אומות אלו להאבק בישראל ומה סוד מלחמה זו?

גם בלק עצמו מה הוא קשור?

הזוהר הקדוש (ח"ג קיב:) אומר שבלק היה גדול המכשפים, עוד יותר מבלעם. והוא מצרף אליו את כוח הטומאה הגדול, בעל הרשעות - כוח הקללה והעין הרעה, הלא הוא בלעם.

במדבר (כב,ה): ״וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ...״ מביאים אותו מעבר הנהר. בלעם היה מארם נהריים.

הזוהר הקדוש אומר שבלעם הוא לבן הארמי. בלעם הוא לבן, שהתגלגל בנבל הכרמלי שהתגלגל בברזילי הגלעדי (שער הגלגולים הקדמה לו וראה שם כב וכט).

כך מובא בתרגום יונתן: ״ושדר עזגדין לוות לבן ארמי הוא בלעם דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל״.

התשובה היא שמדובר במאבק בין ישראל לעמים שאינו רק ׳מאבק טריטוריאלי׳ על חבל ארץ, אלא מאבק עמוק ופנימי יותר, מאבק שמתנהל במישורים רוחניים. ממילא, גם סגנון המאבק הוא רוחני.

אנו רואים גיוס למאבק רוחני עמוק נגד ישראל. וכל הבאים הם אומות עולם שאין להן ריב עם ישראל על שטח אדמה.

בפרשת חקת גנוז המאבק הטריטוריאלי על ארץ ישראל, בכיבוש סיחון ועוג. הם היו המפתחות לכל ארץ ישראל וממילא כל כיבוש הארץ הוכרע שם. שבעת עממין הם בחינת שבע מידות, וסיחון ועוג הם לראשים עליהם.

בפרשת בלק, אנו נחשפים לשלב הבא, אשר הוא קומה חדשה של מאבק בין ישראל לעמים, שאינו ריב על שטח אדמה, אלא מלחמה עמוקה ופנימית מאוד, מאבק על שורשים רוחניים ועל צביון האנושות ומעמדה הרוחני.

העובדה שלאויבים שמופיעים בפרשת בלק אין מאבק גשמי על ארץ, מעידה על נושא המאבק שקיים בפרשה זו. גם הניצחון במאבק - כל הברכות שיברך בלעם את ישראל - יהיה קשור למישור העמוק והגדול שבו מתרחש המאבק, הלא הוא המישור הרוחני. שאלת התרבות האנושית, הזיקה לא־להות, המוסר והצדק של הלאומים, אלו הם שאלות היסוד העומדות בבסיס הפנימי של מלחמה זו. ישראל בא לבשר לעולם כולו בשורה של צדק ויושר, של תיקון עולם במלכות שד־י. מול קריאה גדולה זו קמים מתנגדים, רשעי אומות העולם אשר חפצים להשאיר את העולם בטומאתו וזוהמתו, בלי צדק, בלי משפט ובלי דבקות א־להית.

מלכות ה' בארץ ישראל - כדי להאיר את כל העולם:

עם ישראל בא לעולם כדי לצקת תוכן רוחני עמוק באנושות כולה. ישראל באו ללמד את העולם כולו את דעת ה׳. אנו רוצים לתקן את כל העולם במלכותו של הקב״ה, לנקות ולזכך את הכל מסיגים ומטומאות.

"וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה״ (מיכה ד,ג).

העולם מלא רשע ועוול, שוד וחמס.

אברהם אבינו בא במסירות נפש אדירה, ופעל רבות לייסד אומה שתפעל בכל הכוח לתקן את העולם כולו, להילחם בכוחות הרשע והעוול, ולטהר את אוויר העולם, לעשותו זך ונקי, מלא טובה וברכה, חסד, צדק ויושר.
״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח,יט).

כך מתאר הרב קוק זצ״ל את התעוררותו של אברהם לקרא בשם ה', נגד כל האלילות והרשעות, וזו לשונו (אורות עמ׳ קלה):
״מציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל - נשמת אברהם.
איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב הא-להי הקורא להוויה - היה אור! הקורא לכל פרט - המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות! והבארות נסתמו, ׳סתמום פלשתים וימלאום עפר׳. איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לא-ל אחד א-ל עולם.
תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה על פי גורלה ההיסטורי״.

אלא שכדי שישראל יוכלו לפעול לתיקון העולם, הם צריכים להיבנות קודם כל בעצמם, כעם טהור ומתוקן, שיהיה אור לגויים. לשם כך ישראל צריכים להיבנות בארצם, ארץ הקודש, לייסד בה ממלכת ה׳ שפועלת באורחות יושר וצדק, ומחוברת בכל מאודה אל קדושת ה׳. זה יסוד חשוב[2].

מצד האמת, כל המטרה של עם ישראל, בחיים הלאומיים בארצו, היא לקדש את שמו של הקב״ה בעולם.

המחשבה שאנו נהיה עם ככל הגויים, שהתרבות שלנו תהיה דומה לתרבויות זרות של אומות העולם, היא מחשבת פיגול, מחשבת טומאה שאין לה מקום בעם ישראל.

עם ישראל הוא עם קדוש, ומדינת ישראל צריכה להיות קדושה וטהורה, מלאה דעת ה׳ ויראת ה׳, הולכת על פי חוקי התורה ודרכיה, נאמנת בכל עוז לה׳ ולתורתו, ופועלת במסירות לגילוי אור ה׳ בעולם (ראה אורות, אורות ישראל ו ז).

עם ישראל בא לעולם כדי להאיר את אור ה׳ בעולמות כולם, וזו גם הסיבה הפנימית והאמיתית לרצון לחיות חיי עם בארץ ישראל.

אין שום מטרה אחרת שתוכל להזין את עם ישראל.

הנשמות שלנו צמאות לאור גדול, לקדושה גדולה ולמשמעות עמוקה ופנימית לחיינו.

אם החזון נמוך ומצומצם, אין הוא יכול להאיר את הנשמות.

החזון שלנו בארץ ישראל צריך להיות גדול ואדיר, קדוש לא-להים, הוא צריך לינוק מחזון הנביאים, ממקורות הקודש של דבר ה׳ אשר דיבר על ישראל, ולימד והורה שאנו ממלכת ה׳.

עם ישראל נברא כדי לספר את שמו בעולם ולתקן עולם במלכות שד־י ולחשוף את האור האין סופי, שיאיר בתוך העולמות כולם.

זה החזון האמיתי של עם ישראל, וזו המטרה האדירה שתוכל לתת שמחה ומשמעות אמיתית לחיינו כאן בארץ ישראל (ראה אגרות הראיה ב עמ׳ רח ואילך, ושם עמ׳ קלד, ובחלק ג עמ׳ קנו ובחלק א עמ' ריד),

"באין חזון יפרע עם"

אם החזון נבוב וחלש, הרי שכל החיים נעשים חלשים, ואין כוח להתמודד עם קשיים שבדרך. כך אומר הכתוב - ״בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם״ (משלי כט,יח).

אם באנו לארץ ישראל רק כדי להתבסם מבחינת חומרית, כדי שנוכל לשקוע בהנאה אישית ובחיים נוחים, לא יהיה לנו כוח להתמודד במאבקים הגדולים שיש לנו בארץ ישראל.

זה כלל גדול וחשוב - אי אפשר להתמלא עוז וגבורה, אלא בשעה שיש רוח גדולה וחזקה, רוח של קדושה, רוח של אמת, רוח של מסירות נפש לה׳, רוח שמכירה היטב את המשמעות והצדק של מעשינו בארץ ישראל. אנו צריכים להבין שלחיים שלנו בארץ ישראל יש משמעות אדירה, האבות הקדושים וכל האומה ציפו ופעלו במשך כל הדורות כדי שלבסוף נגיע לארץ ישראל ונקים בה את ממלכת ה׳.

מי שמחבר את עצמו אל אברהם אבינו, אל יצחק ויעקב, אל משה ואהרון, אל דוד המלך ואל המהלך האדיר של כל עם ישראל בכל הדורות - ממילא מקבל כוחות גדולים להמשיך את המהלך הזה, ולהתמודד עם כל האתגרים העומדים לפנינו בדור שלנו (על החזון בקיימו של העם ראה אורות למהלך האידיאות בישראל סוף פרק א).

הרב אליהו זצוק"ל נכנס לפגישה עם נתניהו כשהוא נכנס נתניהו הרגיש כמו עכבר כשיצא הוא הרגיש כמו אריה.
שאל אותו הרב שמואל מה אמרת לו?
אמר הרב הסברתי לו וחיברתי אותו לכך שכל המנהיגים של עם ישראל בכל ההיסטוריה עומדים מעליו ודוחפים אותו הלאה...

רק אם נחיה חיים של עם מתוקן וקדוש, מלאים מפעלי חסד ועזרה הדדית, חיים של עם שמתנהלים על פי אמת התורה ומשפט הצדק של דיני ישראל, חיים מלאי דעת ויראת ה׳, חיים של קדושת מקדש ועבודת כהנים, עלייה לרגל ושמחת מועדים, רק אם נחיה חיים כאלה בצורה לאומית, שלמה ורחבה, אז נוכל להיות אור לגויים, להיות מודל לחיקוי.

ישעיה (ב,א-ד): ״הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״.

יש שני שלבים בפעולת ישראל בעולם:

ראשית כל בנייה פנימית שלנו, בהתיישבות בארץ ישראל וניהול חיינו כעם קדוש ההולך בדרכי ה' וחי בדבקות א-להית בכל אורחות חייו, הציבוריים והפרטיים.

לאחר מכן תגיע השעה של העתיד הגדול, של תיקון העולם כולו, של השפעה שמקיפה את כל האנושות, כל העמים והממלכות, עד החזון העתידי של ״כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד״ (צפניה ג,ט).

שני סוגי אויבים - נגד שתי הקומות של ישראל

כנגד כל קומה קיימים מעכבים המונעים את התפשטות אורם של ישראל.

המעכבים את הקומה הראשונה אינם מאפשרים לנו להתבסס בארץ ישראל. אלו הם שבעת עממין, ובכלל זאת, כל מי שנלחם נגד התיישבות עם ישראל בארץ ישראל. בדורות שלנו הם הערבים הנלחמים בנו על ארץ ישראל.
השורשים של קליפות אלו הם סיחון ועוג שמשה רבנו מיגר וניצח בעצמו, ובכך הכריע את המערכה באמת.

אין שום סיכוי לגוי וממלכה לעצור את עם ה׳ השב לארצו. כל מקור יניקת כוחם היה בעוג וסיחון, והם חוסלו ומוגרו מעל פני האדמה.

לכן אנו אומרים בתהלים (קלו,יז-כא): ״לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״.

איזה ארץ? - זו כל ארץ ישראל כולה. לא רק ארץ סיחון ועוג, אלא כל ארץ כנען.

כיצד הדבר מוכח? - במזמור הקודם, שמוסיף ואומר (קלה,י-יב): ״שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן: וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר״.

קיבלנו את ארץ ישראל לעולם ולדורי דורות. הכאת סיחון ועוג הכריעה את המערכה על הארץ, ואף אומה לא תוכל כלל לעכב אותנו מירושת הארץ כולה, כפי שהבטיחנו ה' בתורת אמת.

המעכבים את הקומה השנייה שהיא עמוקה ומורכבת יותר, הם האויבים הרוחניים. אויבים שאינם נאבקים בישראל על ׳שטח׳ אדמה, אלא על המעמד הרוחני והתרבותי של האנושות כולה. מה שמציק להם איננו המקום שישראל תופסים בחבל ארץ, אלא האידאולוגיה הרוחנית של ישראל. התרבות הרוחנית של ישראל כולה קודש, והם רוצים לייצר לעולם תרבות שכולה טומאה ושכחת ה׳, ועל זה המאבק הגדול.

האמירה הא-להית של עם ישראל, קול הקודש שישראל משמיעים לעולם, זה מה שמציק ומפריע לאותם אומות עולם שרוצות להשאיר את העולם בטומאתו וברשעותו, ומרגישות שישראל מאיימים עליהן, שכן ישראל רוצים לקדש ולטהר את העולם, והן אינן חפצות בכך. אלו הם האויבים הרוחניים שנאבקים עמנו על תפיסות רוחניות הפכיות לגמרי.

זהו האיחוד הארופי וכל שלוחותיו.

פרשת בלק היא ההתמודדות עם האויבים הללו.

בלק ובלעם, מואב ומדין, אינם נאבקים עם ישראל על טריטוריה, על אדמה, אלא על אמירה רוחנית, על תרבות של קודש מול תרבות של טומאה, על מלכות ה׳ מול מלכות רשע ועוול. אויבים אלו הם אויבים שהשנאה שלהם לישראל עמוקה ועצמית, שנאה קשה שנובעת מהאיום הרוחני שישראל מאיימים עליהם. לא איום חומרי, אלא איום רוחני, הוא המפחיד את רוב אומות העולם.

בימינו, אלו הם יושבי אירופה בעיקר, שאינם מתווכחים איתנו על שטח אדמה, כך שלמראית עין נראה שאין סיבה למריבה ומאבק. אך שנאתם העצמית לישראל עמוקה מאוד, שכן היא נובעת מהמישור הרוחני, משורש הנשמה, שנאה שממנה נובע המאבק הגדול יותר, מאבק על הקודש ועל חיים של אורה רוחנית וזיו השכינה.

הם רוצים את הטומאה, להחשיך את העולם בשכחת ה׳, ברשע ובכל שפלות.

ואנו רוצים את הטהרה, למלא את העולם כולו בזיו וזוהר של חי העולמים, בשטף אורו הגדול והקדוש אשר ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ומתגלה בחיים של צדק ויושר, של צניעות וטהרה, של אמת וחסד.

תרבות יוון נלחמה עם ישראל במישור הרוחני - לא הפריע להם שאנו בארץ ישראל. הפריע להם שאנו נאמנים לה׳ ולקדושתו. הם אמרו: 'כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק בא-להי ישראל׳ (בראשית רבה ב,ד), עיזבו את התורה וקבלו את תרבותנו, ותשבו לבטח בארצכם.

גם המאבק עם הנצרות. במשך כל שנות הגלות ובמיוחד בימי הביניים - היה מאבק רוחני עמוק ונוקב מאוד על אדמת אירופה.

שני סוגי המאבקים הללו נעוצים בשתי הבחינות, ישמעאל ועשיו:

מגלה עמוקות (לך לך דף טז.) מה שהראה הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו,י): "ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך", על פי הידוע שישנם ע' אומות העולם, והנה הם נחלקים לשני חלקים, ל"ה אומות הם משמאל של הקדושה, ושרו של עשו הוא סמא"ל ממונה ועומד עליהם, ולעומת זה ישנם ל"ה אומות מימין של הקדושה, ושרו של ישמעאל הוא רה"ב ממונה ועומד עליהם.
נמצא לפי זה כי שבעים אומות הם אל"ה מול אל"ה, כלומר ל"ה אומות מימין עם א' העומד עליהם וכן ל"ה אומות משמאל עם א' העומד עליהם, ואמנם ישראל עם קודש נמצאים בתווך באמצע בין שני אל"ה, וזהו רמז הכתוב: "ויקח לו את כל אלה" - הם ב' פעמים אל"ה של ע' אומות, "ויבתר אותם בתוך, "שביתר אותם לשני חלקים והכניס את ישראל בתווך בין שניהם. וזהו רמז הפסוק (תהלים כ,כח): "אלה ברכב ואלה בסוסים", היינו אל"ה מול אל"ה שהם שבעים אומות, "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר[3]".

בין ישמעאל לישראל המאבק הוא סביב ארץ ישראל, סביב המישורים של חיי העולם הזה.

לכן לא מתואר בתורה שישמעאל מהווה איום מבחינה רוחנית. הוא מתואר כ״פרא אדם ידו בכל ויד כל בו״ (בראשית טו יב).

הניצחון עליו הוא על ידי מה שאמרה שרה - ״גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק״ (שם כא,י).

עם ישמעאל המאבק הוא על ירושת הארץ, ושרה אומרת שלא יירש בן האמה הזאת. בישמעאל הושרש כל המאבק סביב ארץ ישראל, ובמובן זה ישמעאל הוא הגרעין של שבעת עממין.

לעומת זאת, המאבק עם עשיו עמוק ונוקב הרבה יותר. ראשית כל, רואים שהאיום מעשיו גדול הרבה יותר. עשיו מלא שקרים ומזימות, ארס של שקר שמתעטף כביכול במוסר ובצדיקות מעושה. הוא מנסה בדרכי שקר ומרמה להטעות את יצחק ולקבל את הברכות. המאבק כאן הוא על ברכות רוחניות! על בכורה של הנהגת העולם. מי יהיה הקורא בשם ה׳, מי יבנה את התרבות ואורח החיים של העולם! על זה המאבק. על תורה.

עשיו בוחר בדרכי מרמה, להראות שהוא צדיק, להראות שהוא איש מוסר וצדק, מדקדק בקלה כבחמורה (ראה בראשית רבה סד י). והכל שקר גדול, סילוף נורא היוצא ממקור של רשעות גדולה.

בני בניו הם היושבים בבית הדין בהאג, שופטים את ישראל על פשעי מלחמה, ״אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר״ (תהילים קמד,ח).

עשיו לא רוצה את א"י:

בפרשת וישלח מצוין שעשיו הלך אל ארץ אחרת מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו.

יתירה מזאת, עוד לפני שיעקב חזר לארץ ישראל כבר מצוין שעשיו יושב באדום - ״וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום״ (בראשית לב,ד).

במהלך ההיסטוריה כולה לא מצינו מאבק עם הנצרות סביב השליטה בארץ ישראל. עיקר המלחמה נגדם מושרשת באידיאולוגיה רוחנית.

המאבק עם עשיו ימשך עד אחרית הימים. ״ועלו מושעים בהר ציון לשפוט את הר עשו״ (עובדיה א,כא וראה רש״י בראשית לד,יד).

לא מצינו מאבק כל כך ארוך עם ישמעאל. ישמעאל עשה תשובה באחריתו (בבא בתרא טז:), ואילו על עשיו, אומר ה׳ יתברך - ״ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א,ב-ג).

עם ישמעאל המאבק הוא על בחינת הגוף, על ארץ ישראל, ואילו עם עשיו המאבק הוא על בחינת הנשמה, על תורת ה׳ מול רשעות הגויים, על תרבות קודש מול זוהמת תרבות שווא.

פרשת בלק - המאבק הרוחני!

בפרשתנו אנו נחשפים למאבק מסוג זה, מאבק רוחני עמוק על קדושת עם ישראל ואורם הגדול, מול טומאת הגויים.

בפרשתנו אנו רואים את עמון ומואב כשהם מתעוררים למלחמה זו, ומצרפים אליהם את המכשף הגדול, בלעם הרשע, הוא הוא לבן הארמי.

בברית בין הבתרים הקב״ה הבטיח לישראל ירושה של עשרה עממין, וכך כתוב (בראשית טו יח-כא):
״בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי״.

יש כאן עשרה עממין. שבעת עממין המוכרים לנו, ועוד שלושה - קיני קניזי וקדמוני.
וכבר רש״י במקום מלמד בשם המדרש וזו לשונו:
״עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גויים, והשלושה אדום ומואב ועמון - והם קיני קניזי וקדמוני - עתידים להיות ירושה לעתיד שנאמר ׳אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם׳ (ישעיה יא,יד)״.

לעתיד לבוא בני ישראל ירשו גם את אדום, מואב ועמון, שהם שלושת הגויים הנוספים.

האריז״ל (ספר הלקוטים דברים): ״יש לדעת למה בז׳ עממין, ציווה הקב״ה לא תחיה כל נשמה, ובשעיר ומואב ועמון ציווה שלא להילחם בם? הענין הוא, כי ז׳ עממין הם ז׳ קליפות של כלים הנשברים, ואז כבר יצא מהם כל הקדושה. אבל של ג׳ ראשין עדיין היה בהם קדושה, והם קיני קניזי קדמוני. והוא מה שנתברר מג׳ ראשין, גם מהם לא נחיה כל נשמה. והם שעיר עמון ומואב. שעיר רמז לראשונה (כתר), כד״א ׳משעיר מלכם׳. ׳מואב׳, לשון ׳אב׳, בחכמה. ׳עמון׳, (אותיות) ׳נועם׳, בינה. ושעיר, הוא אדום״.

אנו רואים שירושת שבעת עממין באה לנו בזמן הכניסה לארץ, בימי יהושע, מיד בלידת עם ישראל לעולם, בראשית ימי ההיסטוריה של האומה הישראלית.

לעומת זאת, ירושת שלושת העמים, אדום עמון ומואב, נדחתה לאחרית הימים.
מפני מה אלו נכבשו מיד בכניסה לארץ, ואלו נותרו לאחרית הימים?

הנה, שלושת העמים הללו מכוונים לבחינת הראש, שהוא כתר חכמה ובינה. כידוע, הראש מבטא את המחשבה. משמעות הדברים היא שגויים אלו מבטאים את תפיסת עולם של הגויים.

לעומת שבעת עממין שאינם מכוונים אל המחשבה, אלא אל הגוף, ומבטאים את המידות הרעות של הגויים, המקבילים לשבע המידות התחתונות.

שני סוגים של קלקולים יש בעולם:

הראשון שייך לתחום המידות הרעות, התאוות השפלות והבהמיות. הזוהמה אוחזת בגופם של אומות העולם והם שטופות בזימה, בתאוות נמוכות ובמידות רעות. זהו רובד אחד של קלקול, שמתבטא בגוף וכוחותיו. זוהי טומאת ארץ כנען, ארץ שבעת עממין שהיו שטופים בזימה, בתועבה ובתאוות בהמיות.

השני מכוון כלפי הראש והמחשבה. יש רשעות של מחשבה, אידאולוגיה מעוותת של רשע. רשעות זו היא מבט רע על העולם, תפיסת עולם ארסית ומסוכנת הכופרת בקדושת ה׳, הנלחמת בקדושת עם ישראל והרוצה להרבות את הרשע והעוול בעולם.

זו קליפה קשה הרבה יותר מהתאווה הגופנית. מי ששקוע בתאווה גופנית דומה לבהמה שאין בה דעת. לעומת זאת, מי ששקוע באידאולוגיה של רשע, לוקח את כוח השכל, את מותר האדם, והופך אותו לכלי משחית המרבה רשע ועוול, שוד וחמס, טומאה ואכזריות.

הרשעים הגדולים שקמו בעולם בנו תפיסת עולם של רשע. פעמים רבות רשעות זו הופיעה בצורה מתוחכמת מאוד, והסתירה את מהותה במעטה של מוסר וצדק, כמו עשיו הרשע וכמו צאצאיו, הנצרות בכל גלגוליה.

תפקידם של ישראל בעולם הוא לטהר את הלבבות והמוחות של כל אומות העולם, וללמד אותם דעת ויראת ה׳.

עם ישראל צריך לשמש מעין מוח ולב לכל אומות העולם. העולם כולו נערך כמו גוף גדול, ועם ישראל הוא הנשמה שבקרבו, היא מלמדת את הגוף דעת ומוסר, צדק ומישרים (ראה שמונה קבצים ז,קסט).

עם ישראל בא להנחיל לעולם את התורה, את המבט הנכון על החיים, שקורא לכולם לאמץ דרך של צדק ומוסר. כמו אברהם אבינו שפעל בעולם כולו, ועורר את הבריות להכיר את מי שאמר והיה העולם, אברהם פעל לעשות את הבריות טובות יותר, ישרות ונקיות כפיים, אוהבות צדק, מוסר ומישרים. זה הטבע של עם ישראל, ואת הדבר הזה אנו רוצים להנחיל לכל אומות העולם.

הרב משה צוריאל: אשרי מדינת ישראל! אין הרבה מדינות בעולם שמשתדל הציבור "לנקות אורוות". רק במדינת ישראל יושבים נשיא-מדינה וראש ממשלה לשעבר בבית סוהר, וכן דוחים ממשרתם קצינים גבוהים בצה"ל ומסלקים ממשרתם נציבים בכירים במשטרה, ואפילו שופטים.
עצם הפעילות להיטהר, לבדוק את עצמנו ולסלק אישים פגומים למען לא יפגעו בציבור, אות כבוד והדר הוא לציבוריותינו! אשרינו שכך!

עיקר המאבק של ישראל בכל הדורות, הוא נגד שלוש האומות שהן הראש - אדום, עמון ומואב. גויים אלו, ובייחוד אדום שהוא עמלק, הם השורש לכל הרשע ולכל הקלקולים של אומות העולם. מכאן נבין מפני מה ירושת גויים אלו תהא רק באחרית הימים.

אם הראש החולה ממילא גם הזימה והתאווה עדיין מתקיימות. ואולם, אין זה מכוח התאווה עצמה, אלא מכוח הקלקול בראש, וכשהוא יסולק, שוב לא תוכל התאווה החומרית להתפתח.

הניצחון במאבק עם עשיו הרשע ועמלק הוא ניצחון במאבק נגד כל הטומאה של אומות העולם. בשעה שמנצחים את הראש, מבטלים את כל הטומאה של אומות העולם.

ממילא ברור שבתחילת דרכו של עם ישראל, בשעה שנכנס לארץ ורק התחיל את תפקידו הגדול של תיקון העולם במלכות ה׳, אין באפשרותו לרשת את עשיו עמון ומואב, שכן הראש של הטומאה עדיין חזק מאוד, וצריך לעבור תהליך של היסטוריה שלמה, אלפי שנים, עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו.

לאור זאת נוכל להבין את הציווי של הקב״ה למשה שלא לצור את אדום, מואב ועמון, ומשמע שמשה רבנו רצה לעשות זאת שלכן היה הקב״ה צריך למונעו. והיינו, שמשה רצה לצור עליהם ולכבשם, מפני שרצה להביא את העולם אל תיקונו הגמור. אלא שהורה לו הקב״ה, שלא הגיעה השעה לכך, ואי אפשר לבטל את הראש של הטומאה, ותיקון זה מוכרח להימשך אלפי שנים, עד היום הגדול שבו יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה׳ המלוכה, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

אגב הדברים נציין שהעובדה שישראל לא ניצחו את עשיו מושרשת בחטא העגל. ללא חטא העגל היו מקבלים את התורה, עוברים דרך הר עשיו, מנצחים אותו, ונכנסים ארצה. שכן כתוב בתורה: ״אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ״ (דברים א,ב).

התכנית היתה ללכת מחורב אחרי מתן תורה, במשך אחד עשר יום דרך הר שעיר, לנצח את עשיו, ראש הטומאה, ולזכך את כל קליפת אומות העולם, להיכנס לארץ ולבנות את בית המקדש שיגלה את האור הגדול ביותר בתיקון העולם כולו, "יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ (זכריה יד,ט).

אלא שחטא העגל גרם שנפלו הם, וממילא לא היה בכוחם לתקן את הראש והשורש של טומאת אומות העולם, הלא הוא הר שעיר ועמלק, ועימו עמון ומואב, והתיקון נדחה לאחרית הימים. כך שלא היה בכוחם של ישראל אלא לכבוש את שבעת העממין, ולכונן אומה וממלכה, אולם לא היה להם כוח לתקן את הראש של טומאת הגויים.

לאור זאת נוכל להבין את ההבדל בין גבולות ארץ ישראל.

הנה מצינו מצד אחד שהארץ המובטחת היא עד נהר פרת, ועם זאת אנו יודעים שיש הבדל בין עבר הירדן המערבי לעבר הירדן המזרחי, קדושת עבר הירדן המערבי עולה על זו של עבר הירדן המזרחי.

שבעת עממין יושבים בעבר הירדן המערבי, ארץ ישראל העליונה ביותר. שלושת העמים האחרים יושבים בעבר הירדן המזרחי.

עיקרה של ארץ ישראל הוא בעבר הירדן המערבי. שם מתגלית קדושת ארץ ישראל בטהרתה.

לעומת זאת, התפשטות ארץ ישראל אל עבר הירדן המזרחי באה לבטא את התפשטות אורם של ישראל על אומות העולם.

מצד אחד, עם ישראל עליונים יותר מכל אומה ולשון, ובמובן הזה נאמר עליהם ״הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב״, והיינו שישראל הם לעילא לעילא מכל האומות.

מצד אחר, עם ישראל בא להיות אור לגויים, וללמד את הגויים דעת ה׳ ומוסר. על בחינה זו נאמר ״ וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״ (ישעיה ב,ב), והיינו שישראל ילמדו את אומות העולם ויהיו אור לגויים.

ההשפעה של עמ"י על הגויים היא מצומצמת, רק תמצית ההארה לפי יכולת הקיבול של אומות העולם ולא יותר.

הרב קוק זצ״ל (אורות הקודש א עם׳ פו):
״המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות...".

כידוע, כל בחינות הקדושה מתגלות בשלוש בחינות: עולם, שנה, נפש - מקום, זמן, נפשות.

נפשות - בארנו את שתי המדרגות בנפשות בין ישראל לאומות העולם, שבעת עממין מול עמון מואב ואדום.

זמן - גאולת מצרים וירושת הארץ אז, מול גאולת אחרית הימים.

מקום - בחינת ״עם לבדד לשכן ובגוים לא יתחשב״ - מכוון כלפי עבר הירדן המערבי, לעומת זאת, עבר הירדן המזרחי הוא הביטוי להתפשטות אורם של ישראל גם מחוץ לגבולות ישראל, כדי להשפיע על אומות העולם דעת ה׳ ויראתו.

ויהי רצון שנזכה שיאיר ויזריח עלינו אור ישועה ורחמים, וישראל יעשה חיל, בקוממיות בארצו, ועוז ידו וגבורת ימינו יתגברו במאוד מאוד כנגד כל אויבנו הקמים עלינו, ומהרה נמגר את כל רשעי אומות העולם, הן הלוחמים בנו מלחמה טריטוריאלית והן הלוחמים בנו מלחמה אידיאולוגית, ויקום ישראל כלביא וכארי יתנשא.

ומהרה תתקיים בנו נבואת הנביא (מיכה ה ז-ח):
״וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל: תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ".

בבניין בית חיינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן!






[1] סיכום מהטללי חיים.

[2]  ״בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון הא־להי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר 'ישמור את דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט...' למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה הא־להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני" (אורות עמ' קד).

[3] גר"א – בשם ה' אלוקינו נזכיר עם הרכב והסוסים!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: