פרשת פקודי - לשם יחוד

לשם יחוד

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשמתבוננים בפרשת 'פקודי', רואים לכאורה שבפרשה זו אין בה חידוש, ולכאורה נראה ח"ו שפרשה זו מיותרת, שהרי בפרשת 'תרומה' ה' ציוה להביא תרומה לבניית המשכן וכליו, ובפרשת 'תצוה' ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן היאך לעשותו, ושאר הפרשיות הם העשיה עצמה, ובויקהל נשלמה העשיה, ולמה נצרכה פרשת 'פקודי'?

אלא התשובה לזה היא שכל הענין בפרשת 'פקודי', הם "פקודי המשכן" רק לספור את כל מה שהיה נצרך למלאכת המשכן, וליתן דין וחשבון, כמה היה מאסיפת התרומות, וכמה הושקע בבניית המשכן, לומר לך שאפילו משה רבינו אשר עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היה צריך לשקול כל פרט ופרט ולראות שהכל מאוזן וזהו שאמר הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן", ועד כדי כך שחכמים ז"ל אמרו במדרש (תנחומא) שמשה רבינו עשה את החשבון ויצא לו מינוס, היה חסר לו בחשבון ההוצאות של בניית המשכן אלף שבע מאות שבעים וחמישה, עד שנזכר שלא לקח בחשבון את הווים, עד שהוצרכה התורה לחזור ולפרט "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים". פלא עצום, איך שנתן חשבון מדויק על כל עבודת המשכן.

כמה הדבר מחייב, אם משה רבינו נתן דין וחשבון, מי אנו שנחיה בלי דין וחשבון? וזה מחייב את האדם, העולם לא הפקר. אתה לא יכול לחיות כמו שאתה רוצה, יש עולם ואתה עתיד ליתן דין וחשבון, בורא עולם נתן לך גוף, נתן לך נשמה, נתן לך אשה, נתן לך בית, מה אתה עושה עם זה?

במשפט אחד – מי שחי בלא חשבון הוא לא בן אדם והוא לא יצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות. וחייב אדם לעשות חשבון זה יום יום, לראות היכן הוא עומד, כמו שבעל מכולת חייב לערוך חשבון פשוט היכן הוא עומד. שאם לא כן, הוא עלול להפסיד את הכל, הרי גם עובד וגם מפסיד. ולכך כדי שלא יפסיד צריך לעשות חשבון, לראות היאך מרויח, ושכל השימוש שלו יהיה רק מחשבון הרווחים ולא מהקרן, שהרי אם יאכל את הקרן עלול להפסיד. ואם על דברים כאלה אדם עושה חשבון איך לא יעשה חשבון על החיים שלו – על הזמן? זמן זה חיים, חודש מורכב משבועות, מימים, משעה, מדקות, משניות. וזה חשבון של חודשים ויש חשבון של שנה. היום יש כל מיני מאזנים, יש חשבון של יום, יש חשבון של חודש, ובכל אחד מהם יש חשבון של רגעים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז,יח). בקיצור כל ענין הפרשה הוא ללמד את האדם את הענין של חשבון.

ויש עוד ענין בפרשה שמלמד אותנו על הענין הנ"ל. חוזרת התורה בפרשה שלנו כמה פעמים על ענין "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" וכו' וכו' שמונה עשרה פעמים. ואם ניקח בחשבון גם את הפסוקים שנאמר בהם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", ונצרפם יחד יוצא עשרים ושש פעמים כמנין הוי"ה.

אַי אַי אַי. אל תבדוק רק אם עשית או לא עשית, הרוחת או לא הרוחת, אלא תבדוק את הלשם שמים שבעשיה שלך, את האיכות של מה שעשית. שהרי בכל מעשה צריך לבדוק גם את המעשה אם, נעשה ע"פ ההלכה, ע"פ הזוהר, ע"פ האר"י ז"ל, וגם את הכוונה שעשה[1]. ישנם שני בני אדם זה עושה וזה עושה, לדוגמה הנחת תפילין, שניהם מניחים בדקדוק אולם זה עושה עם כוונה וזה בלי כוונה. ויש פעמים שבאדם עצמו יש את שתי הבחינות, שלפעמים עושה עם כוונה ולפעמים בלא כוונה. זה שעושה בכוונה – המצוה או הלימוד שעושה נוסק לגבהים. וזה מה שאומרת התורה "כאשר ציוה ה' את משה", "כאשר ציוה ה' כן עשו" עם כל הדקדוקים עם כל הכוונות.

שמעתי באוזני ממורינו ורבינו ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות שצריך להקפיד לומר את המילים "בשם כל ישראל".

ונסביר את הדברים. הנה לא מיבעיא במצוות דאורייתא ודרבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשיטא, אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה – הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חז"ל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). איך יכול לקיים בכל דרכיך דעהו? תאמר 'לשם יחוד', ובזה מרויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו "כאשר ציוה ה' כן עשה". שהרי חז"ל אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק, ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד' בזה כבר קיים את הבדיקה שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד' קוב"ה ושכינתיה, וזה מה שלימדה אותנו התורה שאותם אנשים כולם עשו הכל "כאשר ציוה ה' את משה", איך הגיעו להכרה כזו? הכל ע"י שאמרו 'לשם יחוד' קוב"ה.

וזה מעשה הצדיקים הגדולים שלא עשו שום מעשה מבלי לייחד את ה', והריווח באמירה זו הוא ריווח עצום, שאפי' אם טעה בדרך – זה יצר הרע. שהרי אני מצידי אמרתי 'לשם יחוד'. והריווח הוא גדול, שה'לשם יחוד' מאפס ומאזן את כל מה שקורה לך באמצע.

ובעיקר הכוונה של ה"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", הנה קוב"ה זה אור האין סוף בעליונים ושכינתיה זה העוה"ז. שהרי הקב"ה בחר להשרות שכינתו בתחתונים, וכמו שכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו,א). ידוע שקוב"ה הוא כינוי להוי"ה, ושכינתיה הוא כינוי לשם אדנות (א‑ד‑נ‑י). אדנות הוא מלשון אדון הכל. אתה רואה את העולם, אל תחשוב שיש מישהו שיש לו שליטה בעולם, הכל זה אדון הכל, אדנות. [הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים אני כך וכך ואני כך וכך, צריך האדם ששומע אותם באותו רגע לכוין "אני ה' אלוקיכם אמת" להשריש בקרבו שהכל מאיתו יתברך ולא להיחלש בשמיעה זו] , וזהו שאנו אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", דהיינו יחוד הוי"ה ואדנות (זו"ן), ויכוין אותיות השמות בשילוב י‑א‑ה‑ד‑ו‑נ‑ה‑י.

ולאחר יחוד זה אנו עולים למקום גבוה יותר, "בדחילו ורחימו" כלומר למערכה הנקראת ישראל סבא ותבונה [הנקרא בקיצור ישסו"ת], והיינו יחוד הוי"ה אהי"ה דהיינו יחוד חיצון, שההוי"ה בחוץ והאהי"ה בפנים דהיינו י‑א‑ה‑ה‑ו‑י‑ה‑ה. ומשם אנו עולים ליחוד גבוה יותר לפרצופי אבא ואימא דהיינו "ורחימו ודחילו" שמשמעותה יחוד אהי"ה הוי"ה בשילוב כזה א‑י‑ה‑ה‑י‑ו‑ה‑ה, ובחינה זו גבוהה יותר מבחינה קודמת משום שידוע הוא שכל מקום שההוי"ה היא בחינה פנימית היא בחינה גבוהה יותר.

ואח"כ ממשיך "ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים", נשאלת השאלה מה עשינו עד עכשיו? הרי כבר יחדנו לזו"ן ולישסו"ת ולאו"א, אולם כעת אנו עולים לבחינה גבוהה יותר, בחינה של פרצוף אריך, שהיחוד הפשוט הוא בכתר דהיינו בפרצוף עתיק. וכשאומר "בשם כל ישראל", זהו בחינה של א"ק בחינה גבוהה ביותר של אור האין סוף שאין לה אפי' בחינה של אותיות.

כשאדם אומר את כל זה כאילו כיון את כל סידור הרש"ש, על כל המצוות והלימוד תורה שעושה, ומחזק אותם בתכלית החיזוק, שהגיע לא"ק וממשיך את אור האין סוף עד עולם העשיה, מה שייך יותר מזה?!

אז כמה זה חשוב – "כאשר צווה ה' את משה", בכל דבר להקפיד להגיד "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

ויותר מזה, בכל מעשי האדם אפילו במעשים הגשמיים ייחד את ה', יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה הריני הולך לביה"כ, תייחד את עצמך עם הקב"ה ובזה אתה מאמץ את כוחך, ולא רק בלימוד התורה או במצוות טלית ותפילין, שהרי אפילו בעשיית כפתוריה ופרחיה גם נאמר "כאשר ציוה ה' את משה", ובזה אתה נותן עוצמה במעשה, ועוד יותר כשאתה אומר ב"שם כל ישראל" תרמת את המעשה לכלל ישראל והכלל ישראל מתחזק במעשה הזה.

---

[1] נפגשו שניים מתלמידי המגיד ממעזריטש איש ברעהו, אמר האחד. מה יהא בסופנו, להיכן נוביל את כל העבירות שלנו. השיבו חברו, על העבירות אינני דואג, לכך תיקנו תשובה, אלא מוטרד אנכי בשל המצוות שלנו, איך נישא פנים עם 'מצוות' כאלה...

פרשת ויקהל – פקודי – החודש – שבת הכתר – דרשה מהבית

שבת הכתר – דרשה מהבית

✡ משפחת בית הרמב"ם האהובה ❤

לפני טו"ב שנים בדיוק הוקמה הקהילה, והושתתה על אבני היסוד של אהבה, דיבוק חברים, דבקות הבורא, תפילה בחום ושמירת מנהגי ישראל בדביקות...

לפני מנין שנים זכיתי להצטרף למשפחה הזאת, ומאז השבת במחיצת הקהילה החייתה אותי ונתנה לי כח לעוד שבוע של קידוש החומר.

השבת, בצער רב אבל בהחלטה שלמה וגמורה החלטנו הגבאים ואנכי לסגור את בית הכנסת, ביתה של הקהילה.

זה נראה לכאורה ההיפך מלהתקהל, ההיפך מחיבור לקהילה, אבל באמת באמת דווקא ההתבודדות שגזרנו על עצמנו היא כולה יחס של כבוד לקהילה.

מחלת הכתר לא מסוכנת במיוחד לילדים ולצעירים, אבל בקרב הזקנים והחולים אחוזי התמותה העולמיים מבהילים.

החשש של החברה כולה הוא דווקא על השכבה הזו של האוכלוסייה.

אם מערכת הבריאות תקרוס יהיו אלו הזקנים והחולים שישלמו על כך בחייהם ח"ו.

דווקא הבידוד שאנו גוזרים על עצמנו כולו ביטוי לאכפתיות שלנו ולהבנה שעלינו לשמור אחד על השני ככל יכולתנו, כאיש אחד בלב אחד.

בזמנים כאלו אנו לומדים שלהיות יהודי זה לעשות את רצון ה' בשלמות!

כשה' רוצה אנחנו מתקהלים,

כשה' רוצה אנחנו מתחזקים פנימה נר איש וביתו.

בשני המקרים אנחנו מקיימים את מצות ה'!

בזמנים אלו חשוב יותר מכל, ליצור קשר עם הילדים, לבנות זוגיות אמיתית עם האשה, לגבש את המשפחה, לבנות סדר יום מועיל ומקדם בשבת ובחול.

להסתכל שמאלה וימינה מי צריך את העזרה שלנו ובאיזו צורה.

להתקשר ולעשות שיחות וידאו עם המשפחה המורחבת, החברים, ובעיקר האנשים המבוגרים או הבודדים.

חשוב ביותר, להוסיף לימוד תורה ותפילה מעבר לרגיל בשביל שהקב"ה יעזור לנו להפוך את הצרה לרצה, ולצאת מהחושך לאור גדול אורו של עולם הוא בית המקדש, בית הכנסת של כל היקום!

התבוננות

אחד נעמד על כיסא באמצע כיכר בניו-יורק ומדבר בעברית. למי הוא מדבר? לישראלים! איך אני יודע? מי אמר? פשוט, רק הם מבינים אותו... כך, אומר החפץ חיים - כשיש זעזוע בעולם, למי הקב"ה מדבר? למי שמבין אותו... לאנשי אמונה. למי שמחפש להבין מה ה' רוצה מאתנו.

הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו, י"ב): "הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים... לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים... - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם".

מסל"ש (פ"ב): "הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה). תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין... להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם".

מה ההפך מיראת שמים? לא 'פורק עול'...

שמות (ט,כ-כא): "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה".

רואים שההפך מיראת ה' זה אדם שלא מתבונן ולא שם אל ליבו מה ה' רוצה ממנו!

יכול להיות שהוא הולך לבית הכנסת ולומד ומתפלל אבל הוא לא יושב ומתבונן איך להוריד את זה לחיי המעשה, לעבודת ה', להתנהגות היומיומית!!!

חידושי הרי"ם: למה ר' עקיבא נהיה מה שהוא נהיה? כי הוא התבונן! הוא ראה אבן שנשחקת על ידי המים והוא לא רק העלה את זה לווטסאפ שכולם יראו כמה זה יפה... אלא הוא ישב והתבונן איך מים יכולים לשחוק אבן קשה? אלא כנראה שאפילו דבר רך אם הוא יפול הרבה פעמים על דבר קשה בסוף הוא יכניע אותו!

וישר לקח מזה מסקנה אישית לעבודת ה' שלו!!!

אבות דרבי נתן (ו,ב):"מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם".

מי מתנהג בדיוק הפוך? חיאל בית האלי שבנה את יריחו למרות קללת יהושע בן נון ובניו מתים אחד אחרי השני והוא חושב שזה מקרה!!!

מלכים א' (טז,לד): "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

מלבי"ם (שם): "והגם שראה שקללת יהושע נתקיימה באבירם בנו לא שת לבו גם לזאת ותלהו במקרה עד שבשגוב צעירו הציב דלתיה". אולי זו איזו מחלה גנטית...

המילה 'לב' כתובה בפרשת ויקהל 14 פעמים!!!

משה רבינו מחפש אנשים שמתבוננים בכל דבר בעולם איך הוא קשור לעבודת ה' והולכים ליישם את זה!

רבנו אברהם אזולאי (הסבא של הסבא של החיד"א. מעין ב' נהר נ"ז): "בכל שנה ושנה, שלושים יום קודם הפסח, ה' יתברך עושה להם, לישראל, משׂוא פנים. ברוב חסדיו הוא מתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט-מעט, חלק אחד משלושים, בכל לילה בחצות.

בפורים התחיל להיות מורגש אצל כל עמ"י ענין הקורונה וצריך להתבונן קצת מה אנחנו יכולים לקחת לעבודת השם מהמאורע העצום הזה החובק את כל הגלובוס...

שבת

שמות (לה א-ג): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'...".

'עדת' לשון עדי - במעמד הר סיני כשאמרו ישראל נעשה ונשמע באו המלאכים והניחו שני כתרים על ראש כל אחד ואחד אחד, כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשעשו העגל אמר הקב"ה למשה לך רד, ובאו מלאכי חבלה ולקחו הכתרים (ויתנצלו את עדים מעליהם).

כשירד משה מן ההר ראה את המלאכים וכתרים בידם, מיד גער בהם והם פחדו וברחו, וכל הכתרים נפלו מידם מפחד ורעד שהיה להם מנזיפת משה, ומשה רע"ה קבץ את כל הכתרים הרוחניים וחזר לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע אלו הכתרים שקבצתי, שלי הם או של ישראל? אמר לו הקב"ה: שלך הם מפני שיש דין אם באו אנשי חיל לעיר ושללו שלל, ובא גבור אחד והציל מידם הרי זה שלו, ואין לבני העיר שום טענה עליו מפני שנתן נפשו בכפו והלך לקראת החרב ואפשר שהיו הורגים אותו (בבא קמא קיד.).

כששמע כן משה, לקח את כל הכתרים והניחם בראשו כמ"ש ויתן על פניו מסוה, שהיו לו קרני הוד של הכתרים הרוחניים ונעשה פלא פלאות. מסו"ה גי' פל"א שהיו קרני הוד – אל"ף פחות אחד, כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלהים" וזה הרמז שאל"ף ד"ויקרא" זעירא. וכשבא משה – וייראו מגשת אליו, מאלו הכתרים שהיו לו, הם קרני האור.

אמר להם משה מן הדין איני חייב להחזיר לכם, אבל אני עושה לפנים משורת הדין ומחזיר לכם בתנאי שתשמרו שבתות כהלכתן, וזה נרמז במה שאנחנו מתפללים בשחרית של שבת – ישמח משה במתנת חלקו דייקא.

וזהו שצווה להם על ענין השבת "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון".

בשבת מקבלים בחזרה את הכתרים ממשה רבינו!!!

הרב ראובן ששון: העולם האמיתי - בפנים או בחוץ?

אנו רואים שההשגחה האלוקית מכוונת את האנושות להתכנס פנימה אל הבתים, ויש כאן מסר עמוק מאוד שיש בו תיקון גדול לעולם, הרמוז בסוד השבת שעליה נאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'.

יש ההבדל גדול בין שבת לששת ימי המעשה. בכל ששת ימי המעשה פנינו אל החוץ, למגע עם העולם שסביבנו. מה שאין כן בשבת, שאנו מתכנסים פנימה, לעולם הפנימי שבקרבנו, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״, לא רק מקום גאוגרפי, אלא מקום פנימי, עולמו הפנימי של האדם.

במבט שטחי, נראה שהעולם מתרחש מחוץ לאדם, והאדם בעיקר מגיב למציאות שסביבו, ומנסה להתמקם בה, להיאחז ולהצליח להתקיים בה. במרחב הזה, האדם מוגבל, כבול בחוקים, חוקי טבע, חוקי פרנסה וכלכלה וחוקים חברתיים וכל כיוצא בזה. והוא מגייס את מיטב כוחותיו בשביל לשרוד, להתקיים ולהצליח בעולם הזה. להתקיים כלכלית, חברתית ובריאותית וכיוצא בזה.

במבט זה נדמה, שככל שהאדם יצליח להשיג משאבים מן החוץ, כממון ושליטה על האנשים וכיוצא בזה, כן יצליח לו יותר במיקומו בעולם, ואושרו יבוא לו.

אך כל זה טעות הוא. כי באמת עיקר העולם האמתי הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, בעמדה הפנימית שנוקט ביחס לכל המציאות שסביבו. הלא תראה אדם עשיר, שיש לו את כל הון העולם, וכל השליטה בבריות, והוא יושב מדוכדך, כי יריבו הצליח יותר ממנו. ולעומתו איש עני, שאין לו אלא פת לחם, והוא וילדיו צוהלים ושמחים, כי הצליחו ביחד להשיג מעט כסף בשביל לקנות לעצמם בגדים לחג. הנה בוודאי מצד התנאים החיצוניים, העשיר אחוז הרבה יותר חזק וטוב בעולם. אך מצד העמדה הפנימית, ההתרחשות שבתוך הנפשות, העני מרוכז בנקודת הטוב, בשמחת הרצון, ואילו העשיר עסוק בכבלים ובגבולות, בחלק הלקוי והפגום. לכן, העני מאושר ועשיר מדוכדך.

למעשה עיקר העולם הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. כל העולם בחוץ אינו אלא גורם המגרה מעורר את תכונות האופי הפנימיות של האדם. כמשל לחצנים המפעילים מנגינות שונות. ישנם לחצנים המפעילים מנגינות נאות, ניגוני געגוע, ניגוני שמחה, ניגונים צורמים או רעש מחריש אוזנים.

כך האדם, בתוכו ישנם רגשות רבים, רגשות שמחה ואושר, אהבה ועומק, געגוע וענווה, כעס ואימה, פחד ושנאה, וכל מאגר הרגשות הזה הוא למעשה ההתרחשות האמיתית של האדם.

העולם בחוץ יכול להיות גורם משפיע על הלחצנים של הרגשות הללו. אך הוא אינו לוחץ באופן אוטומטי עליהם, אלא הוא גורם מעורר את האדם ללחוץ על הלחצנים, והאדם בוחר בפועל אם ללחוץ. כמשל אדם שמישהו עקף אותו בפקק ארוך, זהו גירוי מבחוץ, אך בבחירת האדם נתונה האפשרות, אם ללחוץ על לחצן הכעס והרוגז והנקמנות, או על לחצן האדיבות והחמלה והעין הטובה.

מי שסבור שהעולם האמיתי מתרחש מחוץ לו, הוא כמעט ואינו אלא מגיב לתכתיבי המציאות החיצונית ולסולם ערכיה, שקבעה מהו אושר ומהו מכאוב, והיא מנהלת את העולם הרגשי של האדם וחוויות חייו.

אך אדם בן חורין, לומד להכיר את העולם שבקרבו, ולומד להפעיל אל לחצני רגשותיו, בצורה בלתי תלויה בעולם שמחוץ לו.

בשני אופנים, האחד, שיש לו שליטה ובחירה מה להפעיל וכיצד להגיב לכל התרחשות שחוץ לו. ושומר על עצמו שלא להיחסף אחר המציאות שחוץ לו, ואינו נותן לה להפעיל בקרבו לחצנים שיסבו צער לו ולאחרים, ויפגעו באמונתו וערכיו.

כמו כן, הוא יודע להפעיל את הלחצנים האהובים עליו, גם מעצמו, בלי צורך במשאבים מן החוץ, אלא באמצעות עולמו הפנימי, כמחשבה ודימיון, שבאמצעותם מגרה ומעורר את לחצני האושר והשמחה. כך, אין הוא זקוק להשיג איזה נכס מיוחד בשביל לחוש שמחה וסיפוק, אלא מתבונן הוא פנימה, לתוך נפשו, ומוצא את כל אושרו בקרבו, את כל צרכיו בכוח מחשבתו ורעיונו. ומתוך מבט זה ניגש גם חוצה, כי כשלדוגמא חפץ באיזה דבר, ונמנע ממנו להשיגו, אין הוא נכנס לצער ודכדוך, אלא מתבונן על האתגר, כיצד להיות בן חורין מאותו הדבר, או להבין את השכלול הפנימי שבא לו דווקא מתוך מניעת אותו הדבר.

זוהי קדושת השבת, הארה וחלון מאותו עולם שכולו טוב, מעולם שהוא סוד המחשבה, סוד העולם שבתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. על כן, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״.

השבת היא קריאת תיגר על כל עלמא דשיקרא הזה, היא איננה רק פתח מילוט מבית הכלא של החיים החיצוניים, אלא היא גם דרך למציאת היחס נכון בכל ששת ימי המעשה, שיבוא האדם, ממולא רוח גדולה ועוצמת חיים פנימיים, לאחר קדושת שבת, ומתוך כך יגש לששת ימי המעשה, וידע שכל מהות המלאכות והמגע עם העולם בחוץ, אינם אלא בשביל פנימיות החיים, בשביל המהות העצמית של האדם. ואז תהיה מלאכתו נאמנה לעצמיותו, ורצונו בנכסים ובממון יבואו בהלימה אל חייו הפנימים, על ערכיו היסודיים, אל הקודש, אל חיי המשפחה והקהילה, ואל כל תכלית העולמות כולם.

אל המקום הזה אנחנו נקראים כרגע – עולם שכולו שבת...

בית המקדש!!!

אם היו שואלים אותנו עכשיו מה שלומכם? היינו עונים ב"ה תודה לאל! חיים, מתפרנסים, יש בית משפחה ב"ה, חמדולילא! יש לכם בקשות? כן, לא חסר: בריאות עושר פרנסה ועוד.

אבל את העיקר אנחנו שוכחים!

משל לסוחר מצליח שהיו לו עסקים בכל העולם והיה לו בבית רק עושר ורווחה, לימים נהפך עליו הגלגל והפסיד את כל רכושו בכמה עסקאות כושלות אחת אחרי השניה וממש לא היה לו ממה לממן את הנסיעה הבאה ליריד.

שאלה אשתו מה יהיה? אמר לה אין לי מה לנסוע אין כסף...

אמרה לו תיקח את כל התכשיטי זהב ויהלומים שלי תמשכן אותם ועם הכסף שתלוה תיסע ליריד ותרוויח בע"ה.

שמע בקול אשתו והתקיימה בו הברכה ואחרי שרשרת עסקאות מוצלחות ביריד הרוויח מספיק כסף כדי לחזור לעסקיו הרגילים, חזר האיש הביתה שמח ומאושר, וסיפר לאשתו איך הכל הלך טוב ב"ה ויש להם כסף והכל טוב והוא מסתובב בבית מבסוט עד הגג...

אחרי כמה ימים הוא רואה את אשתו בוכה, וכולו נרעש מה קרה לך אשתי היקרה?

ענתה לו האשה אתה כולך שמח וצוהל והתכשיטים שלי עדיין ממושכנים, אתה אפי' לא חושב לפדות אותם!!!

שמות (לח,כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה...".

רש"י (ד"ה המשכן משכן): "שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל".

הקב"ה משכן את בית המקדש בעבור עוונותינו וכילה את חמתו בעצים ואבנים במקום בעמ"י חלילה, ובאמת היינו במצבים קשים מאוד של גלות ורדיפות, ועכשיו יש לנו מדינה ולא חסר לנו לחם לאכול ובגד ללבוש ומה אנחנו מבקשים כל היום? בני חיי ומזוני...

אנחנו שוכחים את בית המקדש שעדיין ממושכן!!!

בידינו לפדות אותו!

קודם כל להתפלל ללמוד לעשות מצוות כדי שנהיה ראויים לו.

דבר שני לרצות לבקש ולדרוש מהקב"ה שיחזיר לנו את בית המקדש!

דבר שלישי ללמוד את ההלכות הקשורות לבית המקדש! (למה אין בישיבות התיכוניות מגמה של ידיעת הלכות המקדש???)

דבר רביעי לעלות בפועל בטהרה עד המקום שאנחנו כן יכולים לעלות!

רש"י (הושע ג,ה): "תַּנָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מָאֲסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּימֵי רְחַבְעָם:

א. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם.

ב. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד.

ג. מָאֲסוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א,יב) ''מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגוֹ'''.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אֵין מַרְאִין סִימָן לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ג) כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְגוֹ' אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְּשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם (מַלְכוּת שָׁמַיִם), וְאֶת דָּוִיד מַלְכָּם (מַלְכוּת בֵּית דָּוִד), וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ (זֶהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה')".

השתדלות מתוך אמונה

אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.

בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).

דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.

הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".

"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.

בתקופה הזו אנחנו עושים השתדלות רפואית, ציבורית, אמונית, דתית, משפחתית, וקהילתית...

אבל הכל מתוך אמונה שלמה ונתינת גורלנו ביד ה' – "הִנְנִי"!

פרשת ויקהל - פקודי - נכות בהבעה רגשית

נכות בהבעה רגשית

לא מעט[1] בני זוג חיים במשך שנים רבות ולעיתים את כל חייהם הזוגיים במצב של "נכות בהבעה רגשית". כלומר, חוסר יכולת להביע בפני בן הזוג מה הם הצרכים הרגשיים שהוא מצפה מבן הזוג שימלא אותם.

"נכה ההבעה" ילך תמיד סחור סחור או לחילופין יכבוש בתוכו את צרכיו, עד שהם יתפרצו כ'לבה רותחת' בנושא כזה או אחר, ע"י שחרור של תסכול או כעס שנצברו.

אבל לעולם "חלילה" הוא לא יוציא מפיו באופן ישיר משפט של 'נצרכות' או 'הזדקקות' לבן הזוג. מפני שבחשיבה שלו, הבעת 'נצרכות' כמוה כהצהרה על חסרון ומי שחסר הרי הוא 'חלש' ואיך במו פיו הוא יופיע בפני בן הזוג כ'חלש' 'נצרך' או 'חסר'? זה הרי לא יעלה על הדעת!

משתלם לא מושלם...

זו חשיבה מסולפת לחלוטין, הרי מגמת הנישואין באופן כללי היא, ששני בני הזוג בהינשאם זה לזו, 'ישלימו' זה את זו וישלבו ידיים ללכת יחד, אל מטרה וחזון משותפים לשניהם, בבחינת "וילכו שניהם יחדיו".

אדם 'מושלם', אינו חסר מאומה, ממילא אין צורך להשלים אותו, אם כן נוח לו שישאר ברווקותו ב"שלמותו" וילך כך לדרכו, מאשר יישא על כתפו משא "מיותר" מבחינתו של בן זוג.

"נכה ההבעה" כזה כלל אינו מודע לצרכים הרגשיים שלו, מה שמכונה כחוסר ב"אינטליגנציה רגשית".

כלומר עוד לפני ההתמודדות מול ה"חולשה" בהבעה הרגשית, עלינו לעורר אצלו 'מודעות עצמית'...

בואו נחשוב - מי הוא ה'חזק' באמת? האם זה שנותן תחושה כלפי חוץ ש'כאילו' הכל בסדר אצלו, בזמן שהוא כבוי ובודד בתוכו, שומר את ייסורי נפשו לעצמו ומידי פעם משתף בהם את בני משפחתו בהתפרצויות זעם שונות כדי "לשחרר לחץ".

או לעומת זאת ה'חזק' הוא זה שיודע להשיג את הנצרך לו, למלא את המאגרים שלו, להרגיש טוב! גם אם בתחילת דרכו יש לו קושי בהבעת צרכיו הרגשיים...

מן התורה אנו למדים שדוקא המבקש בצורה נאה, זוכה שיכבדו אותו.

התורה מצווה על כיבוד אב ואם, וכן על מורא מפניהם. אולם כאשר היא מצוה על המורא, היא מציינת קודם את מורא האם ורק לאחר מכן את מורא האב: ״איש אמו ואביו תראו׳ (ויקרא יט,ג).

לעומת זאת, כאשר היא מציינת את חובת הכיבוד, היא מציבה קודם כל את האב ורק לאחר מכן את האם!

״כבד את אביך ואת אמך...״ (שמות כ,יב).

קידושין (ל:): ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים. לפיכך הקדים הקב״ה כיבוד אב לכיבוד אם״.

כלומר, התורה מגלה לנו שצורת הפנייה הרכה של האם לבנה, לא רק שאינה יוצרת זילזול של הבן באמו, אלא אדרבה היא גורמת שהבן יכבד את אמו, יותר מאשר את אביו, הפוקד עליו ומצווהו.

להלן שיחת טלפון של אישה "נכה רגשית":

השעה 9:30 בערב. הבעל סיים זה עתה שיעור 'דף יומי' או 'פגישה עם לקוח'. צילצול הטלפון: אישה: הי, מה קורה? בעל: בסדר. אישה: איפה אתה? בעל: בדרך הביתה. (איפה אני כבר יכול להיות?) אישה: אתה מתעכב? בעל: לא ממש לא אני בדרך. (נדמה לי שאמרתי לה קודם שאני בדרך...) אישה: כי אתמול התעכבת אחרי ה'שיעור'. בעל: כן, אבל עכשיו אני בא ישר הביתה (מה הסיפור שלה??) סוף שיחה.

להלן שיחה של אישה בעלת 'הבעה רגשית': צילצול הטלפון. אישה: הי מה שלומך? בעל: ב"ה בסדר. אישה: יצאת כבר? בעל: כן ודאי אני בדרך הביתה. אישה: איזה יופי! אני מחכה לך ל'קפה', התגעגעתי אליך, יש לי כמה דברים לספר לך ובכלל היום היה לי 'קטע' בעבודה שאני חייבת לספר לך... בעל: טוב בשמחה אני כבר מגיע... תרתיחי ת'מים. אישה: תודה, סע בזהירות...

שתי הנשים חפצות בדבר זהה לחלוטין!

שתיהן רוצות את חברתו של בן זוגן, לשתף אותו בקורות היום, לשוחח עימו ובמילים פשוטות לממש את הזוגיות שלהן.

מה שהאישה ה'שניה' אומרת בטבעיות מעוררת קנאה: "אני מחכה לך" "אני צריכה אותך". ה'ראשונה' לעומתה, עושה זאת סחור סחור. "איפה אתה?" "אתה מתעכב?" "אתמול התעכבת", כאשר כל רצונה הוא "תבוא כבר" "אני זקוקה לך". אבל אחת מן השתיים, או שהיא לא מודעת לצרכים הרגשיים שלה או שהיא מודעת והיא לא מסוגלת לומר אותן בפיה, או שתיהן גם יחד.

באיזו צורה יכנס הבעל הביתה, בכל אחת מהסיטואציות?!

בין הכלים שהכניס משה אל אהל מועד בפרשתנו, היה השולחן, שעליו ערך את לחם הפנים.

מהו לחם הפנים?

שפת אמת (תרמ"ח): "כדכתיב כמים הפנים לפנים (רק למי שהאמין בניסים הלחם היה נראה חם כיום הילקחו...).

הלחם הוא סמל צרכיו של האדם "ולחם לבב אנוש יסעד".

מה משתקף מהלחם?

הפנים שלך... הצרכים שלך...

אתה צריך ללמד ולשקף לזולתך מה הם "לחם הפנים" שלך מה הם צרכיך.

אבל אם אבקש את 'לחמי' אתבזה, אהיה 'נצרך', ירד ערכי בעיני בן הזוג שלי...

כתוב בפסוק הבא: "וישם את המנורה נכח השולחן".

אם השולחן משמש רק כנקודת ציון עבור המנורה, היה די לומר "וישם את המנורה מול השולחן". למילה 'נוכח' יש משמעות מיוחדת.

לאמור, המנורה נוכחת מול השולחן, הוי אומר הם מושפעים אחד מהשני.

ה'אור', מסמל את הקשר הטוב עם בן הזוג, בדיוק לשם כך תיקנו חז"ל את הדלקת הנרות בערב שבת!

ככל שניתן משמעות ל"פנים" שבלחם, כך לעומתם יאירו שבעת הנרות!

בהבעת צרכי ע"י שאתן להם "פנים". הריני מחזק ומהדק את הקשר הרגשי ואת החשיבות שיש לי אצל בן הזוג.

בן הזוג מרגיש שאני צריך אותו שהוא חשוב לי מאוד.

השולחן עשוי עץ אבל מצופה זהב - העץ הוא הצרכים שלי (חומר פשוט, לא נעים לחשוף אותו) אבל הוא מצופה בזהב (אני מראה בחוץ שאני בסדר גמור ולא צריך כלום)...

המנורה היא זהב טהור (מבפנים ומבחוץ), והיא מאירה על השולחן.

על ידי האור של המנורה, המימוש של הצרכים על ידי בן הזוג, הכל נהיה זהב טהור מבפנים ומבחוץ.

---

[1] שיחה של ראובן ברכץ עם עריכה ושינויים.

פרשת פקודי - עשיה עצמית עם ענוה

עשיה עצמית עם ענוה

עמ"י נמשל לסיירת מיוחדת מאד בעולם. סיירת עם קשר גם עם העליונים וגם התחתונים.

סוג של מסתערבים. הקב"ה לא יכל פשוט להוריד מלאכים שיפרסמו ויקדשו את שם ה' בעולם כי אז אתה מבטל את הבחירה החופשית ונגמר הסיפור..

אז הם נראים כמו בני אדם רגילים. צריכים לאכול/לישון/להתמודד עם דברים. הסתערבות מושלמת.

וכדי שהם גם ירגישו מסתערבים, הקב"ה השכיח מהם לגמרי את זה שהם מלאכים. לא מרגישים את זה ביום יום. צריך ללמוד ולהבין את זה.

רק מי שלומד ומחובר לתורה נזכר בזה מידי פעם. הצדיקים הגדולים כמובן חיים בתחושה של דבקות ושליחות וזה חי בהם. לכן גם מתפלק להם מידי פעם פה ושם ניסים כי הם "שוכחים" שהם פה בתוך החומר.

נשמה של מלאך זה שונה מנשמה של אדם. בני אדם צריכים 'מנוע' חזק יותר מה'מנוע' שיש למלאכים כדי להתמודד עם דברים כאן בעולם הזה. לכן נשמת ישראל נבראה ממקום יותר גבוה מנשמת המלאכים כי התפקיד שלהם בהכרח הרבה יותר קשה. לכן אנחנו בעולם הבריאה והמלאכים בעולם היצירה, כמו שאת המורה הכי טוב ויצירתי אתה תשים בכיתה הכי בעייתית.

אז זה מנוע מיוחד שמסוגל להיות בתוך החומר ועדיין לקדש שם שמיים ולא לשכוח את התכלית שבשבילה הוא הגיע.

חלק מה'מסתערבים' אומרים לעצמם שאם אני אגיע ממש לתוך הכפר, לתוך החומר, אני יכול להסתכן להיפצע להיחטף להיחשף... ולמות. אז הם הגיעו לאיזור של הקרב (שזה העולם הזה) ואז מתחבאים במחבוא ונשארים שם כל הפעולה. 

המחבוא הוא חשוב. קריטי. אפשר לישון שם בלילה, להגיע להצטייד, לקבל הוראות חדשות, להיזכר שאתה מסתערב אבל לא להשאר שמה כל הפעולה..

בית המסתור בעולם הזה זה בית המדרש (גם התפילה ולימוד התורה)

מי שלא נשאר בבית מסתור והולך לקדש את החומר, הולך לעבודה, לצבא ובאמת נטמע בתוך החומר, הוא עושה את התכלית שבשבילה הקב"ה שלח אותו לפה לעולם.

מי שאומר לא, זה מסוכן. אני יכול לעבור עבירות.. אני יכול ליפול... כן זה בסדר. אתה לוחם. בשביל זה באת.. בגלל שזה מסוכן.

אז לא יעלה על הדעת שלוחם יאמר שהוא לא יוצא לשדה הקרב כי הוא יכול להיפגע.. אבל בשביל זה אתה נשלח לשם. בשביל להפצע בשביל למות ובשביל לעשות את העבודה... זה מה שמסוכן בלהיות לוחם.

יעלה על הדעת שג'ובניק יתלהב מיזה שהוא לא נפצע בזמן שהוא כל היום יושב במשרד? הרי לא הסתכנת..

לבוא לעולם הזה לשבת בבית המדרש בלי לצאת, ואחכ להתלהב מזה שלא נפצעת, לומר בציבור שלי אין דתל"שים, אנחנו מקפידים על קלה כבחמורה. אבל זה כי אתם מתחבאים בבית המדרש. אתם מסתגרים בגטו. לא מתערבים בחומר. זה לא היה הרעיון שהקב"ה שלח אתכם לעולם.

יש בית מדרש שצריך להתחזק בו. אפשר גם כמה שנים לפני הפעולה, אבל התכלית עצמה היא לא להשאר שמה.

התכלית היא לצאת ולעשות!!

הניתוק מעולם המעשה שייך לגלות, מנגד, ההתחזקות המעשית היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה בארץ ישראל:

כמו שכותב הרב (אורות, אורות התחיה פסקה כז): "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם.

רק בזמן החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית.

אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה!


וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".


התקופה היחידה[1] שבה בני ישראל לא מתלוננים בתורה היא בפרשות של בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה לכסף, על לוחות הזמנים או על המבנה העתידי - מדוע?

הדבר מוזר שבעתיים, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן על כל דבר במדבר ועשה זאת כבר ביציאה ממצרים או רגע לפני מתן תורה.

מה קרה במשכן שגרם לתחושת השלווה?

התשובה היא, שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו.

כשאדם מבטא את עצמו אין לו פריווילגיה או רצון להתלונן על דבר. כשאדם יודע שרכושו הפרטי או יצירתו היא שגרמה לתוצאה, הוא יהיה שבע רצון ממנה.

מי היחיד שכואב לו?

מדרש תנחומא (פקודי פרק יא): "... אמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו,

בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם.

ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר 'ויקם משה את המשכן'..."!

אפילו למשה רבינו בעצמו היה חשוב לעשות בעצמו משהו בשביל המשכן!

מהפסוק כאן של 'והוקם המשכן' לומד הרש"ר הירש על בית המקדש השלישי! לכן ההוראה הזאת חשובה מאוד לימינו כדי להבין את חלקנו בבניה שלו...

רש"ר הירש (שמות מ,יז): "... למדים אנחנו מספרי (במדבר ז,א) "שכל שבעת ימי המילואים" - כלומר, שבע פעמים - "היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו יום - כלומר, באחד לחדש ניסן - העמידו משחו ולא פרקו". מכאן ש"הוקם המשכן", הקמתו באחד בניסן היתה סופית ונועדה לאורך ימים.

כלום היה זה רמז אף לגבי המקדש, רמז המורה על עתידו: שייבנה שבע פעמים, ושבע פעמים - או יחליף את מקומו או ייחרב, - עד שיקוים דבר הנביא (ישעיה ב,ב-ג): 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם'.

אין לנו אלא להביע השערה זו בדרך שאלה ולהצביע על כך, כי מבחינה היסטורית עברו על המקדש שבעה גלגולי בנייה: במדבר, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון, בית שני - שכולם נסתיימו בחורבן, עד אשר באחרית הימים יקום ויעמוד לעד הבנין השמיני שאנחנו מצפים לו במהרה בימינו".

זאת אומרת שיש לנו חלק בעשיה של בית המקדש הקרוב...

גדעון הוא השופט היחידי שזכה להתגלות מלאך ה' המכינו לשליחותו.

גדעון שואל את ה': "ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו".

אומר המדרש (ילק"ש שופטים ס"ד): "ליל פסח היה אותו הלילה, אמר לו היכן הם הפלאים שעשה אלוקים לאבותינו בלילה הזה... הלא ממצרים העלנו: אמש קראנו את ההלל, והיה אבי מקראנו ואומר 'בצאת ישראל ממצרים'. אמר לו גדעון לקב"ה, אם צדיקים היו אותם, עשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו, כשם שעשית להם ניסים, כך עשה לנו נסים".

ואכן הקב"ה מבטיח לו ניסים: "אמר לו הקב"ה, חייך, סנגוריה על בני אתה מדבר. כדאי אתה שאדבר עמך, לך בכחך זה והושעת את ישראל".

אבל גדעון לא יושב רגל על רגל ומחכה שהקב"ה יכה את כל האויבים מסביב...

הוא עושה השתדלות גדולה: תרגילי טקטיקה מעולים - מפצל את הצבא לשלושה ראשים, עושה לוחמה פסיכולוגית עם רעש ואור מבלבל, מגיע בשעת חילופי המשמרות כשחלק עייפים וחלק עוד לא התעוררו... חוסם את נתיבי הבריחה של המדיינים...

כל זה למרות ההבטחה האלוקית!

כי על בני האדם להכין את הכלים כדי שהקב"ה יצוק לתוכם את ניסיו.

רק צריך להיזהר שהעשיה לא תביא אותך לידי גאוה...

ליקוטי הזוהר: "סביב ליה איניש בהאי עלמא וסביר דיליה הוא" (אדם מסתובב בעולם וחושב שהוא שלו...).

לכן ממשיך המדרש: "אמר ליה: עסוק בידיך, ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימותו".

אתה עושה אבל בעצם הקב"ה הוא שמעמיד את כל העולם על מכונו, אז על מה תתגאה?!?

כתב רבנו אברהם אזולאי (הסבא של הסבא של החיד"א. מעין ב' נהר נ"ז): "בכל שנה ושנה, שלושים יום קודם הפסח, ה' יתברך עושה להם, לישראל, משׂוא פנים. ברוב חסדיו הוא מתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט-מעט, חלק אחד משלושים, בכל לילה בחצות.

גזרה חוכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלושים יום מעט מעט, שלא ירגיש מלאך פלוני הס"מ ולא יקטרג".

החיד"א ('חומת אנך' פרשת בא, שמות י,ב): "ראיתי בנימוקי רבנו אליעזר מגרמיזא שכתב: "ולמען תספר באוזני בנך" – גימטריה "זהו 30 יום לפני הפסח". ורמז הוא, שצריך אדם להגיד לבניו ולבני-בניו, שלכל אדם מישראל, בכל שנה, שלושים יום האלה הם גאולת מצרים בעצב, שמוציא נפשם מהסיטרא אחרא... וכאן נרמז העניין יקר הערך שכתב מורי-זקני בספרו חסד לאברהם".

אותו דבר בעבודת ה' – אתה עובד קשה כל השנה ובניסן הקב"ה בא ומפנק אותך...

---

[1] הרעיון הובא ע"י הרב אבינדב אבוקרט ע"פ שיחות הרב זקס.