שמות (כה ג-ו): "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב
וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:
וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר
בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם
וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן".
האור
החיים הקדוש (כה,ז) כותב שהסדר בו מוזכרים החומרים שיש להביא
למשכן – קשה להבנה:
אבני השוהם
ואבני המילואים הינן התרומות היקרות ביותר מכל הרשימה המוזכרת, ולכן היה מתאים
יותר לכאורה להזכירן ראשונות?
הוא משיב
על פי דברי המדרש שמספר כיצד נתרמו אותן אבנים
יקרות. אבנים אלה נתרמו למשכן על ידי הנשיאים, לאחר שכל שאר התרומות כבר נאספו.
הנשיאים
מלכתחילה תכננו לחכות עד שכל שאר העם יתרמו את תרומותיהם למשכן, ולהביא את מה
שיחסר. אולם תכניתם לא צלחה, כיוון שהעם בהתלהבותו הרבה תרם את כל מה שהיה נצרך,
מלבד את אותן אבנים יקרות.
המדרש
ממשיך וכותב שהקב"ה לא היה מרוצה מהנהגת
הנשיאים בעניין זה, כיוון שהם התעכבו בתרומתם למשכן והם נענשו בכך
שה"יוד" שבשמם נחסרה באחד המקומות בתורה.
על פי
מדרש זה, מסביר האור החיים הק' שמכיוון שתרומת אבני
השוהם ואבני המילואים הייתה כרוכה בפגם מסוים שהיה בהתנהלות הנשיאים, מוזכרות
אבנים אלו בסוף הרשימה.
למרות ערכן
הגשמי הגבוה מאוד – הכישלון הרוחני שנגרם בתרומתן הפך את ערכן לנמוך מכל שאר חומרי
הגלם האחרים.
ר' חיים
שמואלביץ זצ"ל שואל על כך, כיצד ניתן להבין
מדוע כעס הקב"ה על הנשיאים? הרי מה שהניע אותם לעכב את תרומתם נראה מובן מאוד
– מדוע הם נענשו רק מפני שבאופן בלתי צפוי התנהלו העניינים אחרת מכפי
שחשבו?
הוא משיב,
בהביאו את הסברו של רש"י על עונשם: "ולפי שנתעצלו
מתחילה, נחסרה אות משמם". מילותיו של רש"י מגלות שהסיבה האמיתית
להתעכבותם של הנשיאים הייתה עצלותם! מאחורי כל הסיבות שהיו נראות ערכיות
ונעלות מאוד, עמדה למעשה מידת העצלות, והיא שעכבה אותם מלתרום את תרומתם.
כוורת: "היה לי דוד כזה בטלן שהתעצל לנוח, היה הולך לנמלה – חוזר בלי מצב
רוח, לו היה פחות טיפש - אז ודאי ידע שיש, גם תוספת לפתגם - 'ראה דרכיה וחכם'".
מסילת
ישרים (פ"ו): "והנה אנחנו רואים בעינינו
כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת
נפשו... ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא
מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו. ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים
ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו
המשובשת, להקל עליו... והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו
מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו
ושכלו אל הטענות האלה".
רבי יצחק
מוורקי התעורר פעם באמצע הלילה והתאווה להריח טבק.
קופסת הטבק הייתה רחוקה מעט ממיטתו, וכדי לקחת אותה היה עליו לקום מן המיטה.
החל רבי
יצחק לחשוב בליבו:
האם אקום
לקחת את קופסת הטבק? הלא זוהי רק תאווה, ואם אמלא את תאוותי זו אולי היצר יצליח
לפתות אותי בתאוות אחרות?
ואם אשאר
במיטה ולא אלך לקחת אותה, הרי אני מתעצל. אולי היצר יצליח לפתות אותי להתרשל גם
בעבודת הבורא ולא להתגבר כארי על יצרי?
חשב וחשב
ולבסוף הגיע למסקנה:
אקום ואלך
לקחת את קופסת הטבק, אך את תאוותי להריח טבק – לא אמלא!
בהקדמת הספר
"חובות הלבבות". רבנו בחיי, מחבר הספר, כותב שם שלאחר שהחליט
לכתוב את ספרו הוא שינה את החלטתו בעקבות כמה סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי
עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה
חברתי את חבורי... ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי... עד שחשבתי בלבי לחזור
בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות. וחשדתי את נפשי שהיא בוחרת במנוחה
ובעצלות, בהשקט ובבטחה, וחששתי שעזיבת המחשבה הזאת נובעת מרצון התאווה, ושרצון זה,
הוא שהטה אותי אל דרך המנוחה והשלווה והוא שנתן לי את הדחיפה להחליט על עזיבת
המחשבה הזאת, ולשבת במושב העצלות".
ר' ירוחם
ממיר (דעת תורה דברים עמוד קפג): "ומדברינו בסוד
הזריזות יוצא לנו להבין כי מגרעת מדת העצלות אינה רק איזה מדה גרועה כשאר מדות
הרעות, אם כי גם זה אמת, אבל צריכים לדעת כי בעצלות מונח כל סוד הרע. אם למדנו כי
התנועה המנועעת את המהירות היא מפלאי החכמה האלקית, נקשרת בחפץ הבורא ית' והנהגתו
ורצונו, הנה זה לעומת זה עשה האלקים, והעצלות לעומת המהירות, היא מפלאי הרע, נקשרת
לשורש פורה ראש ולענה, הוא כל סוד הרע, מן "עפריות החומריות הגס" (לשון
המס"י פרק ו')...".
הסבא
מקלם הרגיש מאוד לא טוב אבל חשד שהוא מתעצל וקם
ולבש נעליים כדי ללכת לבית המדרש ואז נשכב ונפטר.
אמר
תלמידו: שהוא היה חולה כרוני וחשד בעצמו שהוא
עצלן ואנחנו עצלנים כרונים וחושדים בעצמנו אולי אנחנו חולים...
לאורך
חייו, תמיד יעמוד האדם בפני הזדמנויות לפתח את עצמו, להתעלות ולהגיע לדרגות גבוהות
בעבודת ה' האישית שלו, ובהשפעתו על אחרים. מעניין הנשיאים אנחנו יכולים ללמוד,
שייתכן והגורם החזק ביותר בנפש אדם שמונע ממנו לממש את הפוטנציאל שלו, הוא השאיפה
לנוחות ומנוחה הנובעת ממידת העצלות.
הבן איש חי (חקי
נשים פרק ל"ב): "העצלות רעה לאנשים, ובמיוחד לנשים. אשה העצלה, תחריב
הבית הטוב, כל הבריות ישנאוה ולא יאהבוה. ואשה הזריזה, חשובה ומיוקרת, ותהיה מאד
מקובלת, על בעלה ומשפחתה, ותסכים לכל מלאכה. יימצאו נשים יברכו ביתם בזריזותם,
וימצאו נשים יחריבו ביתם בעצלותם, ובמיוחד אשה האוהבת את השינה, ושנתה עמוקה, כבדה
מאד כבדה, ולא יעיר אותה לא התוף, ולא המצלתיים, ממצב זה ייגרמו ענינים שונים,
מינים מינים, וביתה יהיה במצב גרוע. ושמענה נשים דברי אדונינו המלך שלמה, אשר סיפר
ואמר על העצל (משלי ו,ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם וגו'".
הבעלים
של מפעל גדול החליט יום אחד לרדת לאולמות הייצור ולראות
את הפועלים בעבודתם.
הוא עבר כמה
מחלקות ואולמות ייצור כשלפתע ראה בחור צעיר נשען על אחד העמודים בחוסר מעש.
הוא התעצבן,
ניגש לבחור ושאל אותו, "תגיד כמה אתה מרוויח בחודש?"
"בערך
שלושת אלפים שקלים", ענה הבחור.
בעל המפעל
הוציא מכיסו חבילת שטרות, ולפני כל העובדים ספר לבחור שלושת אלפים שקל ואמר לו, "הנה
המשכורת שלך, קח אותה ואל תחזור אלינו אף פעם!"
הבחור לקח
את הכסף והלך.
לאחר מכן
פנה בעל המפעל אל מנהל העבודה ושאל אותו, “איך קיבלנו בחור כזה עצלן לעבודה אצלנו?"
"האמת...",
ענה מנהל העבודה, “הוא בכלל לא עובד אצלנו, הוא השליח של הפיצה..."
איך
מתגברים על העצלות?
מכתב
מאליהו (ח"ד עמ' קעב): אם נסתכל בחיינו הגשמיים מצד
המבט הפנימי נראה שהכל עייפים, עייפות של עצלות, הן עבודה רוחנית במרץ וברצון לא
תעייף כלל, בבחינת "הנותן ליעף כח", כי בדביקות של מעלה לא תתכן עייפות,
אך עייפות של עצלות היא בחינה במיתה, מיתת הנפש".
דבקות
וקדושה ושכינה!!!
השבוע
זכינו לשני דברים חשובים: ר"ח אדר [תענית
(כ"ט.): "משנכנס אדר מרבין בשמחה"], ולבניית המשכן ["ושכנתי
בתוכם"]!
ושני
הדברים קשורים אחד בשני!
מי שעצלן
לא יכול להיות שמח כמו שכותב השערי קדושה (ח"א
שער ב): "יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדתה אחת, והיא
העצלות לקיים התורה והמצוות, מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה או על
היסורין הבאים עליו, ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר".
ומי
שעצוב לא יכול לקיים "ושכנתי בתוכם" כמו
שכותבת הגמרא (שבת ל:): "ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות
ולא מתוך עצלות... אלא מתוך שמחה של מצוה..."!
כותב הזוה"ק (ח"ב
קפד:): "אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא...
כגוונא דא (תהלים ק,ב) עבדו את ה' בשמחה, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא
עלאה".
[תרגום: אִם
הוּא קַיָּם בְּהֶאָרַת פָּנִים מִלְּמַטָּה, כְּמוֹ כֵן מְאִירִים לוֹ
מִלְמַעְלָה. וְאִם הוּא עוֹמֵד בְּעַצְבוּת, נוֹתְנִים לוֹ דִּין
כְּנֶגְדּוֹ... כְּמוֹ זֶה, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. שִׂמְחָה
שֶׁל בֶּן אָדָם מוֹשֵׁךְ לְעַצְמוֹ שִׂמְחָה אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה"].
דוגמא
לעצלנות שמפסידה את התגלות הקב"ה:
שיר
השירים (ה,ב-ג): "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל
דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי…פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה
אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם".
תהיה
זריז - תהיה בשמחה - תשרה עליך השכינה!
על משה
רבינו שרתה השכינה!
הגמרא
במסכת ברכות אומרת כי מאור הפנים של משה היה מִזִּיו
הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר
פָּנָיו". אך אין זה אור השכינה המלא, אלא אור חלקי, כל אחד לפי מדרגתו. כך
אומרת הגמרא (פסחים ח.): "אָמַר רָבָא, מַאי דִּכְתִיב, (חבקוק ג)
"וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ, וְשָׁם חֶבְיוֹן
עֻזֹּה"? לְמַה צַּדִּיקִים דּוֹמִים בִּפְנֵי הַשְּׁכִינָה? כְּנֵר בִּפְנֵי
הָאֲבוּקָה".
זריזותו
של משה רבינו:
בפסיקתא
רבתי (ו'): "פתח ר' תנחומא בי רבי זה הוא
שאמרה רוח הקדש על ידי שלמה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני
חשוכים (משלי כב,כט)...
חזית איש
מהיר במלאכתו זה משה - מנהיג את הצאן אחר המדבר מזדרז במלאכתו. כן ברועים עשה שלום
ביניהם ובין בנותיו של יתרו, שדלה והשקה לצאנם של אילו ודלה והשקה לצאנם של אילו
[שנאמר] וגם דלה דלה.
אמר רבי
יהודה אמר לו הקדוש ברוך הוא נזדרזת במלאכתך חייך לפני מלכים יתיצב - השכם בבקר
והתיצב לפני פרעה (שמות ח,טז). [בל יתיצב לפני חשוכים זה יתרו]
אמר
לו רבי נחמיה עשית את הקודש חול לא כשם שדרשת לפני פרעה אלא אמר לו
הקדוש ברוך הוא נזדרזת במלאכתך לפני פרעה, בא ועשה סרסור ביני ובין בניי שנקראים
מלכות שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שם יט,י). ובל יתייצב לפני חשוכים זה
פרעה החשוך".
האר"י
ז"ל מזהיר להתפלל מתוך שמחה, כדי שתשרה עליו שכינה.
כי "אֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת,
וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה,
וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל
מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלכים בּ גּ) 'וְעַתָּה קְחוּ לִי' וְגוֹ'". ובגמרא
אמרו שכך גם צריך לגשת ללימוד תורה (פסחים קיז).
אֵין
שְׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה
אחרי שלוש
פעמים שבהן תרמו ישראל זהב וכסף ונחושת למשכן, אחרי חודשים רבים של עבודה בבניית
כלי המשכן, אריגת הפרוכת והבגדים על-ידי חכמי וחכמות לב, מצפים בני-ישראל לראות
שכינה שורה במעשה ידיהם. הם מקריבים קרבנות ולא שורה בו שכינה. מפרקים ומרכיבים
שבע פעמים ולא שורה שכינה.
בני-ישראל
מתחילים לחשוש שמשהו בעבודתם לא היה תקין, שכל עמלם היה לריק. האם באמת בסופו של
דבר תשרה שכינה על המשכן? פרשת "שמיני" מתארת את רגעי הציפייה הללו.
כך מביא
רש"י בשם חז"ל: "לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש
בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו!
כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל". אמר להם משה:
צריך את עבודתו של אהרן הכהן. "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו
ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".
ביום השמיני
עובד אהרן במשכן לראשונה. זו הפעם הראשונה שבה הוא מברך את ישראל בברכת כוהנים:
"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשׂת
הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט,כב). אבל עדיין בני-ישראל לא
רואים ששורה שכינה במשכן.
"כיון
שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער
ואמר: יודע אני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה:
משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים".
ובלשון
הפסוק: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ
אֶת הָעָם". עבדו בפנים על הקטורת, ומה ברכה ברכו את ישראל? אמרו להם:
"וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה
עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ). יהי רצון שתשרה שכינה
במעשה ידיכם. מיד שרתה בו שכינה. שנאמר: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל
הָעָם" וידעו שנרצית עבודתם, ושמחו. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי
ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים, וַיַּרְא כָּל הָעָם
וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".
שבעת ימי
המילואים שבהם בני-ישראל מרכיבים את המשכן ומפרקים אותו היו בסוף חודש אדר. היום
השמיני למילואים היה "ראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן" (רש"י ויקרא ט,א.
על-פי גמרא שבת פז). שבעת הימים הללו היו ימים של ציפייה וימים של שמחה, ימים של
הכנה להשראת שכינה.
סוכה (נא:): "תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
ירושלמי (סוכה פ"ה): "א"ר יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה'... א"ר יונה, יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח...".
בני יששכר (ראש חודש ב'): "שמשם שואבין רוח הקודש, על כן קראו להש"י בכאן א-ל חי, הרוח הקודש נקרא חיים, כדכתיב ותחי רוח יעקב וכו' מתרגמינן ושרת רוח קודשא...".
ימים אלו של חודש אדר הם הכנה להשראת שכינה
שהייתה בניסן, ימים של שמחה.
ולמה
חודש אדר נועד להיות חודש השמחה? כי הוא החודש שנולד בו משה רבנו, שהיה ראש
הלוויים.
חכמינו
בגמרא אומרים כי משה רבנו שמע את התורה כולה מפי
הקב"ה בשירה, וכך השמיעה לישראל. כך לומדת הגמרא (ערכין יא.) ממשה רבנו,
שעבודת בית המקדש צריכה להיות בשירה.
שנאמר:
"וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר
וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". והקול הזה הוא קול של שירה:
"שהיה מצוהו לשורר, לפי שמשה לוי היה".
במכילתא
דרבי ישמעאל (יתרו ד) למד רבי עקיבא מהפסוק הנ"ל:
"שנתן הקדוש ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה
שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל ". לכן נקראת כל התורה
"שירה" כי היא נאמרה בשירה.
כל
הטעמים שאנו קוראים בהם ספר תורה בציבור, הם בגלל שכך
שמע משה את התורה מפי הקב"ה, וכך השמיעם לישראל. את הנעימות הללו לימד משה את
הלוויים לנגן ולשיר בבית המקדש. ומהנגינות הללו כל הטעמים של הקריאה בתורה שלנו
(ראה זוהר ח"ב יח:).
לשיר כל
יום!
מרן הרב
זצוק"ל היה אומר על מה שאנו אומרים כל יום בתחילת
התפילה: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְשַׁבְּחָךְ
וּלְפָאֲרָךְ וּלְרוֹמְמָךְ וְלִתֵּן שִׁיר שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל
וְחַיָּבִים אֲנַחְנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד", כי
לכאורה היה צריך כל אדם בכל יום לקחת כלי נגינה או לשיר בפה. לא מצינו שאנשים
מתאמצים בנושא הזה כמו שמתאמצים לא לשכוח את חובתם בתפילה או במצוות אחרות. ולמה
תיגרע חובה זו מכל החובות האחרות?
מרן הרב
זצ"ל היה אומר, כי אנשים ממלאים את החובה הזאת בתפילה שנאמרת בשירה, בתורה
שנלמדת בשמחה (מגילה לב ע"א). וכך גם בכל דיבורו והליכותיו של אדם, שיהיו
מתוך שמחה והודאה לה' יתברך בכל שעה ושעה.
אבל באמת
לפני שאתה הולך לישון אתה צריך לבדוק האם שרת היום לה'!
ב"נשמת
כל חי" אנו אומרים: "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם... אֵין אֲנַחְנוּ
מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקֵינוּ. וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ
מַלְכֵּנוּ". לכן אנחנו שרים כפי יכולותינו שיר ושבחה, הלל וזמרה וכו'.
וכדברי רבי יוחנן בגמרא: "ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו". אולי יספיק
להודות לה' על כל הטובות שעשה עמנו.
שירה
מחברת בין ה' וביננו:
חכמינו אמרו
כי משה רבנו התפלל תקט"ו תפילות (515) כמניין המילה "ואתחנן". כל
התפילות הללו הם כדי שיזכה להיכנס לארץ ישראל, וזה מלמד כמה חשיבתה גדולה. חכמינו
אמרו שהמספר הזה הוא גם כמניין המילה "תְּפִלָּה". ללמדך שתפילות משה
רבנו הביאו למיצוי כח התפילה.
המספר הזה
הוא גם מספר של המילה "שִּׁירָה". לומר לנו שכל התפילות של משה היו
בשמחה ולא חלילה בעצבות.
משה הנביא
מתפלל בשירה כי גם התורה של משה נקראה בפיו של משה "שירה".
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא).
הבן איש
חי: הדבר הזה רמוז בפסוק "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה'
וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה'". פסוק שמדבר על
חיבור בין ישראל לה' על ידי התורה שניתנה מהשמים ועל ידי התפילה שלו.
הדבר הזה
רמוז גם בגימטריה: ישראל בגימטריה הם 541. שם ה' בגימטריה הוא 26. ההפרש בינהם הוא
515 כמנין "שירה". שהיא גם "תורה" וגם "תפלה"
שבאמצעותם אלוקים מחבר בין ישראל לאביהם שמשמים. ישראל (541) – שירה (515) = ה' (26).
