דרך השם - שיעור 10 - חלק א פרק ג – עוה"ז ועוה"ב

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

עוה"ז ועוה"ב:

ג. ואמנם גזר טובו ית', שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלימות, וכשהשלים השתדלותו ישיג שלימותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים.

א. תהיה מנוחה! יש סוף לכל העבודה הזאת!

ב. רק אז תהיה מנוחה! לא לבנות על מנוחה בעולם הזה...

כל החיים אנחנו נעים בין המחשבה על מה שהשגנו (ומנוחה) לבין העבודה להשיג עוד (כי עוד לא הגענו לסוף ההשתדלות).

יהודה = הודיה, יוסף = להוסיף!

יהודי צריך להחזיק בשני הצדדים, גם לשמור את החלומות שלו טוב טוב ולחכות שיתקיימו וגם לא להפסיק לעבוד עליהם.

על כן הוחקו לו שני זמנים, אחד זמן העבודה, ואחד זמן קיבול השכר.

ואולם מדת הטוב מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו ית' היותו נאות לזה,

וקיבול השכר אין לו תכלית, אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלימות אשר קנה לו.

הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ג,כא): "כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל ע"פ אותו החלק של החומריות שהוא סופג בחושיו, (השכל) בודאי מתקוממת המציאות לעומתו, והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה הספקנות שמא החיים החומריים הם כל היש כל החיים.

חיים מלאי דעת ואמונה עליונה, אומרים בבטחה, שכשם שהחיים העוברים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, כן החיים הגמורים, שבגוף, האמת היא האמת האמונית, הם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים.

אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות הטרקליניות יהיה רוגז בלי נחת הגורל, אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ".

העולם שלנו הוא עולם שהוא דרך...

הדרך מבטאת בעצם את חיי העולם הזה שהוא כולו כפרוזדור ודרך להגעה לעולם הבא, עולם המנוחה והגמול.

הירושלמי (ברכת לד:) כותב "כל הדרכים בחזקת סכנה".

מסילת ישרים (פ"א): "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו".

כל מה שעבר על עמ"י במדבר, הוא אבן היסוד לכל מהלך חיי עם ישראל בכל הדורות כולם, לכל יהודי ויהודי וכן לעמ"י בכלל יש 42 מסעות לעבור...

בעל הלשם שבו ואחלמה (ספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף כ סעיף ד):

״שמעתי בזה בשם מהרב יצחק בן מורנו הרב חיים ז״ל מוולאז׳ין שזהו מה שכתוב ׳על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו ובהאריך הענן׳ וכו׳, ׳ויש אשר יהיה הענן ימים מספרי וכו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר׳ וכו׳, ׳על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ (במדבר ט יח-כג). והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך, וגם עיקר העניין מה משמיענו התורה בזה?

אך התורה מדבר בשבחן של ישראל כי הנה כל המדבר כולו היה מקום חושך וצלמוות והיה מלא טומאה זוהמא ורוע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס״מ וחיילותיו, והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את המקום והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. ולכן הלכו שם ארבעים שנה שהוא כנגד מספר הארבעים מלקיות כמו שכתב בפרשת תצוה (קפד.). כי כל זה הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ אשר יש לו אחיזה בזה, והוא בהידין ורגלין, ויונק מכללות החגת״ם (חסד-גבורה-תפארת-מלכות) הכלול כל אחד מעשר והם ארבעים. ולכן הלכו במדבר ארבעים שנה לשבור תוקפיה וחיליה.

והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד והיו מרגישים תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך באשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם.

וזהו שאמר הכתוב ׳על פי ה' יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ - שלא הסתכלו על עצמם מאומה אלא שהיו עושים רצון ה׳ הן בהחניה והן בהנסיעה, ׳ובהאריך הענן׳ וכו׳ והיו רוצים לברוח משם עם כל זה ׳ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר' משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך והרי היו רוצים להתעכב שם עם כל זה ׳ונעלה הענן בבקר ונסעו׳. ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאוד עם כל זה 'את משמרת ה׳ שמרו׳ וכו'. וזה לימוד גדול להאדם לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר, כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה ופעמים באופן זה פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר ׳ביום טובה היה בטוב' (קהלת ז,יד) - ורוצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. ׳וביום רעה ראה' (שם) - להתחזק עצמו בכל האפשרי".

העולם הזה הוא עולם של משברים!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״.

התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות.

אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות.

בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה.

הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...

באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר[1] לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.

יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.

עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד:

״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״.

בניין הארץ:

עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?

הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהילים קלב ג-ה). זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

---

[1] חבר מועצת גדולי התורה באמריקה, תמך בלימודי חול ומקצוע, המטוס שבו טס לישראל נחטף לירדן והבב"ס הבטיח שישוחרר עד ראש השנה, חיבר את "בלבבי משכן אבנה...", את הספר המפורסם שלו ה'פחד יצחק' הבת שלו ברוריה סיכמה משיעורים שלו והוא תיקן והגיה.

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎

ממשבר למבשר

ממשבר למבשר

ירמיהו (ל,ז): "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"!

מעשה שהיה עם "השדה חמד" – רבי חזקיהו מדיני:

מרכבה הדורה עצרה בוקר אחד ליד בית רבה של קרסו-בזאר (כיום בילוהירסק) שבחצי האי קרים. זה היה ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני, מחבר 'שדי חמד'. שני האישים שירדו מן המרכבה נראו אנשים נכבדים ורמי דרג. בני הבית הופתעו לראות את הבאים, והזמינו אותם להיכנס פנימה.

רבי חזקיהו מדיני נקרא לפני כמאתיים וארבעים שנה על-ידי יהודי חצי האי קרים לבוא מאיסטנבול שבטורקיה לכהן ברבנות העיר. באותם ימים סבלו יהודי האזור מניסיונות בלתי-פוסקים מצד הקראים להשפיע עליהם לאמץ את האמונה הקראית, שאינה מאמינה בתורה שבעל-פה.

רבי חזקיהו מדיני נענה להזמנה ושם לו למטרה להיאבק בהשפעה הקראית ולעשות הכול כדי שתושבי העיר היהודים יישארו נאמנים לדתם.

מנהיגותו הרמה והשפעתו הרחבה היו לצנינים בעיני מנהיגי הקראים. מנהיגם, אבן-רשף שמו, פרסם מאמר ובו טען כי יהודי קרים אינם יהודים כלל, אלא צאצאי הקראים.

הוא הציג שלוש הוכחות 'חותכות': האחת, מנהגם לשבת על רצפת בית-הכנסת בעת התפילה, כמנהג הקראים. השנייה, כי אין להם שפה מיוחדת כשאר יהודי העולם, כגון יידיש של האשכנזים ולדינו של הספרדים. והשלישית, עובדת הימצאותם של ספרי הקראים בבתי-הכנסת.

דברי אבן-רשף הדאיגו מאוד את הרב מדיני, אשר חשש כי עלולים להימצא יהודים שישתכנעו מהוכחותיו, יתערבבו עם משפחות הקראים, וכך עלולה הקהילה כולה להינתק מעם ישראל.

הוא פרסם מכתב ובו הפריך את ה'הוכחות' של הקראים. ראשית, הבהיר, גם בירושלים נהגו לשבת על הרצפה בבתי-כנסת של הספרדים, ואף הרמב"ם מזכיר בהלכותיו כי "נוהגים כל ישראל בספרד ובמערב... להציע בקרקעין מחצלות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבים על כיסאות".

את ההוכחה השנייה הפריך בהביאו דוגמאות מקהילות רבות בעולם המדברות בשפת המקום, כמו יהודי מרוקו, דמשק ועוד.

את הטענה השלישית הדף בהוכחה פשוטה, כי באותם בתי-כנסת שבהם נמצאו ספרי הקראים מצויים גם כל ספרי ההלכה מן התורה שבעל-פה, מה שלא יימצא בשום פנים בבתי תפילתם של הקראים.

אבן-רשף נוכח כי מזימתו סוכלה, ובמהרה הגיע למסקנה כי יש לסלק את רבה של קרסו-בזאר מהמקום. כל עוד הרב מדיני מנהיג את הקהילה היהודית, לא תצליח התעמולה הקראית לעשות נפשות בקרב יהודי קרים.

ההזדמנות לביצוע המזימה הגיעה במהרה. השלטון הרוסי פרסם חוק האוסר על מי שאינו אזרח קרים להתגורר במקום. אבן-רשף ואחד מאנשיו החליטו להשתמש בחוק הזה כדי לגרום לגירושו של הרב מהמקום.

מיהרו השניים אל בית השר הממונה מטעם השלטון על חצי האי. בהציגם את עצמם כנתינים תמימים, הדורשים את טובת המדינה, ביקשו ליידע את השר כי רבה של קרסו-בזאר הוא ממוצא טורקי וכי אינו אזרח המדינה, ועל-כן שהייתו במקום אינה חוקית. השר הודה להם על המידע ופטרם לדרכם.

השר מיהר לשגר רץ מיוחד כדי להזמין את הממונה על מחוז קרסו-בזאר לבוא אליו. מבוהל מהזמנת הפתע הדחופה מיהר הממונה לבוא אל לשכת השר. הוא היה שרוי במתח רב, אולם כאשר שמע במה מדובר נרגע מיד.

הממונה הזדקף אל מול השר והשיב: "לא חשבתי לרגע לפגוע ברבה של קרסו-בזאר, כי איש אלוקים קדוש הוא, מופלא במידותיו הטובות, וטוב הוא לכלל האוכלוסייה. כל רואיו, אף שאינם יהודים, מעריצים את האיש".

הממונה האזורי הוסיף להלל ולשבח את הרב, ובינתיים פג כעסו של השר והתחלף בסקרנות להכיר את האיש ולראותו מקרוב. בסיום הפגישה הודיע השר לממונה כי הוא מבקש לנסוע עמו אל ביתו של הרב כדי לפוגשו.

עלו השניים אל מרכבתו של השר ויצאו אל ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני. מיד בכניסתם אל ביתו של הרב חש השר בצניעות ובשלווה האופפות את הבית. כשפתחו את דלת חדרו של הרב, ראו כי ה'שדי חמד' שקוע בעיונו בספרים שנערמו על שולחנו, ואף לא שם לב לנכנסים.

האורחים ניצלו את הדקות כדי להתבונן בפני האיש המפיקות חכמה והדר בלתי-רגילים. גם זקנו הארוך שיווה לו מראה של מלאך אלוקים. השר השתכנע מיד כי אכן זה איש מורם מעם, משכמו ומעלה.

כעבור זמן-מה נשא רבי חזקיהו את עיניו והבחין באורחים. מיד קיבלם בכבוד גדול ובהארת פנים. לממונה המחוזי כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב, ועתה הציג לפניו את השר. הפגישה עשתה רושם כביר על השר, עד שבסיומה קם בהתלהבות ואמר:

"יֵדע הרב כי בתחילה הזמנתי אליי את הממונה המחוזי מתוך כוונה להורידך מכהונתך ולהביא לידי גירושך מקרים ומרוסיה, אולם עתה אדרוש לתת לרב רישיון מיוחד מאת הצאר ירום הודו להמשיך בתפקידו". השניים נפרדו מן הרב בחיבה, והוא יצא לכבדם וללוותם.

כעבור זמן הגיעה אל בית הרב מעטפה ממשלתית חתומה, ובה רישיון מיוחד המאשר לו להתהלך בכל מרחבי קרים ורוסיה בלי הגבלה. בתסכול רב נוכחו הקראים כי דווקא מלחמתם נגד הרב, היא שהביאה לידי הרמת קרנו וחיזוק מעמדו בעיני היהודים ואף בעיני השלטונות. (על פי גליונות חב''ד)

הקדמת הזוהר (ד.): "מָאן מִנְכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירָא לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוֹן הָכָא".

ר' צדוק (דובר צדק סימן ד'): "לעולם לא הגיעו ישראל בכלל ואדם פרטי בפרט לאיזו שלמות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם".

פנקסי הראי"ה (א עמ' תנט): "לא נבראו עיכובים בעולם כדי לעכב בין גשמיים בין רוחניים אלא כדי לחזק עוד יותר ויותר את זרם האורה ואת גדולת החיים".

עין אי"ה (ברכות פרק ט' פס' רצד): "כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו".

עין אי"ה (ברכות פרק ג' א'): "יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות. וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל".

מכות (כד:): "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

מהר"ל (נצח ישראל כו'): "פעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן.

כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקנות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשיממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור".

רק בזכות ההעדר מגיעה הבניה, וכפי גודל ההעדר כך תהיה גודל הבניה!

השולף המהיר בטבע: לוז המכשפה הסיני:

לוז המכשפה הסיני (Hamamlis mollis) מעיף את זרעיו בעוצמה של קליעי אקדח ובמהירות של 45 קמ"ש (12.3 מטרים לשנייה). במחקר שפורסם לאחרונה בחנו חוקרים מגרמניה את ירי הזרעים בעזרת דימות תהודה מגנטית (MRI) ומצלמות מהירות, כדי לפענח את המנגנון המתוחכם שעומד מאחוריו.

מנגנון ירי הזרעים של לוז המכשפה הסיני מבוסס על מחיצת הזרעים החוצה בידי הקליפה. תחילה החלק החיצוני של הקליפה (אקזוקרפ), שעשוי מרקמה בשרנית כמו של פרי, מתייבש והקליפה נפתחת כהכנה לירי. בינתיים, חלקה הפנימי של הקליפה (אנדוקרפ), שעשוי מרשת של סיבים, מתעוות ולוחץ על הזרע כלפי חוץ. רשת הסיבים בנויה כך שבתהליך ההתייבשות נוצרת מעין טבעת צרה של סיבים שמתכווצת ומחזיקה את הזרע במקומו.

בהמשך ההתייבשות הקליפה מתעוותת ושני הכוחות פועלים זה נגד זה - הסיבים בחלק התחתון מתכווצים ולוחצים על הזרע, והטבעת הסיבית בקליפה מחזיקה אותו במקום. אפשר לדמיין את זה כאילו הזרע תפוס במקום כשקפיץ הולך ונמתח מתחתיו, צובר אנרגיה, עד שהטבעת נפרצת והזרע נורה החוצה במהירות שעשויה להגיע ל-45 קמ"ש. יריית הזרע גם מלווה בקול נפץ עז שנוצר כשרשת הסיבים שמחזיקה את הזרע נקרעת.

החוקרים סימנו נקודה לבנה על הזרע וצילמו את תהליך השיגור במצלמה מהירה, וכך גילו שהזרע המשוגר גם מסתובב סביב עצמו בקצב של יותר מ-400 סיבובים בשנייה. בסריקות ה-MRI שביצעו נמצא שיש לזרע מעין בליטה צרה לאורכו, שהקליפה לוחצת עליה בצורה לא מאוזנת משני הצדדים, כך שהזרע מקבל גם תנועה סיבובית בעת שיגורו. הסיבוב סביב עצמו מייצב את הזרע במעופו, בדומה למה שעושה רובה עם קנה מחורק (בעל חריצים סלילוניים), שמסובב את הקליע במהלך הירי. החוקרים חישבו שהעץ מסוגל לירות את זרעיו למרחק של 18 מטר, מה שבהחלט עשוי לספק לו יתרון בהתפשטות בתוך יערות צפופים.


המבנה המתוחכם של קליפות הזרעים של לוז המכשפה הסיני גורם לזרעים להיפלט במהירות רבה ובקצב סיבוב אדיר. מרשימה אף יותר העובדה שכל זה מתאפשר בזכות מנגנון פשוט אחד שמפעיל כוח על הזרע – תהליך ההתייבשות של הפרי.

 ליקוטי מוהר"ן (ב,מח):
"דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד
וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים
שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיך לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים
וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים
וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם מֵאָה שָׁנִים
וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר
וְאַחַר כָּך בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים
הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין אוֹרְמַאטְיֶע
וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב".

מאמרי הראי"ה (עמ' 360): "וכל מי שהוא עוקב אחר סדרי הישוב מראשית צעדיו עד עכשיו יכול הוא לראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה וצעד של דליגה לטובה יוצא מכל משבר".

רמח"ל (קל"ח פתח מט'): "וצריך שזה הרע יחזור לטוב, שיהיה ענינו טוב.. והיינו שיהיה החיסרון המתוקן - שהוא עצמו יהיה גורם גילוי השלמות יותר בכח. אדרבא, כל מה שהרע מתחזק - רוצה לומר ששלמות יותר גדול רוצה להתגלות. וזה פשוט, השלמות - רוצה לומר מה שמתקן החסרונות, והשלמות הוא יותר גדול כשהוא מתקן חסרון יותר גדול. אם כן, כשרצה הרצון העליון לגלות שלמותו הגדול מאוד, צריך שיגלה בתחילה החיסרון הגדול מאוד. וזה רוצה לומר גילוי השלמות עצמו, כי אי אפשר להבין השלמות בלא חסרון שקודם לו, שהשלמות מתקן אותו. אם כן כשרוצה לגלות הכח השלם והנכבד מאוד, שבו תענוג הנשמות תענוג גדול מאוד, אי אפשר כי אם שיגלה בתחילה חסרון הגדול מאוד, כי כפי החיסרון שמתגלה - כך מדרגות השלמות שמתגלה בסופו. ובחסרון היותר גדול מתגלה כח היותר שלם. ולא תאמר - יותר טוב היה אם לא היה חסרון, והיה בתחילה הטוב שעתיד להיות לבסוף. כי אינו כך, כי שלמות אינו רוצה לומר - טוב סתם, אלא רוצה לומר תיקון חסרון. ואם לא היה חסרון - לא היה מתגלה שלמות, אלא טוב. אך תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב, אלא בשלמות, שהוא עניין יחודו".

רמח"ל (קל"ח פתח ל): "... מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון שימצא אחר כל הענינים. ולא היה השלמות שפעל, בשום זמן ובשום פעם, אלא אדרבא דרך הסיבוב הוא זה - להתקרב פעם אל הקלקול פעם אל התיקון, ואחר שנתקרב גם אל התיקון - חוזר לקלקול... אחר השלמות לא יהיה קלקול כלל, כי כבר נח הגלגל מתנועתו, ונתברר האמת...".

הרמח"ל משתמש כאן בדימוי של גלגל, בכל חצי סיבוב שהגלגל מסתובב נקודה שהיתה למעלה עוברת למטה ונקודה שהיתה מקדימה עברה אחורה, אבל הגלגל התקדם בחצי סיבוב!!!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״.

התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור[1].

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות.

אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה.

הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משבר יוצר גבורה!

גבורה פירושה עצירת השפע האלוקי והתעוררות האדם לפעולה, מלמטה למעלה. העמל והיגיעה של האדם מבטאים את מידת הגבורה.

לדרשה בנושא חודש אייר והגבורה לחץ כאן.

משברים בבניין הארץ:

עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?

הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח.

ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד.

כמו מסע שהגיע לבסיס ואז המ"מ ממשיך ליציאה השניה מהבסיס וממשיך את המסע הלאה... זאת הנקודה שהרבה נופלים מיאוש...

לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב.

ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו.

הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל - ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהלים קלב,ג-ה).

זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך.

כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

הרב קוק (אורות התחיה מד): "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. 
השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. 
הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם."

יה"ר שנראה את רוח הגבורה מפעמת בעמ"י ביתר עז וביתר תוקף - להשליט ריבונות אמיתית על כל חלקי ארצנו הקדושה, לגרש את כל שונאי ישראל (מבפנים ומבחוץ) ממנה, ולכונן את בית המקדש על מכונו בב"א.

---

[1] אגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.

פרשת במדבר - עולם שהוא דרך

עולם שהוא דרך

ספר במדבר הוא ספר של דרך...

הירושלמי (ברכת לד:) כותב "כל הדרכים בחזקת סכנה".

הדרך מבטאת בעצם את חיי העולם הזה שהוא כולו כפרוזדור ודרך להגעה לעולם הבא, עולם המנוחה והגמול.

מסילת ישרים (פ"א): "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו".

המהלך הזה של דור המדבר, הוא אבן היסוד לכל מהלך חיי עם ישראל בכל הדורות כולם.

בעל הלשם שבו ואחלמה (ספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף כ סעיף ד):

״והנה בהניסיון הנורא הזה הכניס הקב״ה את כל דור המדבר גם כן. כי כל המדבר כולו הוא מקום הס״מ וחיילותיו ושם הוא עומד בכל כוחו ותוקפו, וכמו שאמרו בפרשת תרומה (קנז א): ״ולא אשתכח חרבא תקיפא (מדבר עצום) בכל עלמא בר ההוא מדבר, דתברו חייליה ותוקפיה ישראל ארבעים שנה, כמה דאת אמר ׳המוליכך במדבר הגדול והנורא״(דברים ח,טו), בהוא מדברא שלטא סטרא אחרא, ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה ותברו חיליה ארבעין שנין. ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין הוה  מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא. ומדקא ארגיזו ליה לקודשא כדיך הוא כל אינון זמנין, אתתקף ההוא סטרא אחרא ונפלו כלהו תמן תחות רשותיה.

כי על ידי קבלת התורה וקיומה וקדושת המשכן וענני כבוד שהיה במקום המדבר נשבר כוחו ותוקפו דהס״מ הרבה מאוד. כי בדרך כלל היה כל דור המדבר כולו צדיקים גדולים ואנשים מצוינים הרבה מאור יותר מכל דורות עולם. וכמו שמבואר מזהר הקדוש פרשת שלח (דף קסב וקסג), ובפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מא), ובתנא דבי אליהו רבא (פרק כג). אלא על ידי הליכתם במדבר ששם הוא כל תוקפיה דס״מ הנה זה היה גורם להם שנפלו בכמה דברים שהם העשרה ניסיונות שניסו אבותינו להקבי׳ה. והיה המקום גורם להם. וזהו שכתוב ׳על כן קרא שמה מרה׳ (שמות טו,כג), ׳ויקרא שם המקום מסה ומריבה׳ (שם יז ז), 'ויקרא שם המקום ההוא תבערה׳(במדבר יא,ג), 'ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה׳ (במדבר יא לד).

וכן שמעתי בזה בשם מהרב יצחק בן מורנו הרב חיים ז״ל מוולאז׳ין שזהו מה שכתוב ׳על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו ובהאריך הענן׳ וכו׳, ׳ויש אשר יהיה הענן ימים מספרי וכו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר׳ וכו׳, ׳על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ (במדבר ט יח-כג). והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך, וגם עיקר העניין מה משמיענו התורה בזה?

אך התורה מדבר בשבחן של ישראל כי הנה כל המדבר כולו היה מקום חושך וצלמוות והיה מלא טומאה זוהמא ורוע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס״מ וחיילותיו, והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את המקום והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. ולכן הלכו שם ארבעים שנה שהוא כנגד מספר הארבעים מלקיות כמו שכתב בפרשת תצוה (קפד.). כי כל זה הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ אשר יש לו אחיזה בזה, והוא בהידין ורגלין, ויונק מכללות החגת״ם (חסד-גבורה-תפארת-מלכות) הכלול כל אחד מעשר והם ארבעים. ולכן הלכו במדבר ארבעים שנה לשבור תוקפיה וחיליה.

והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד והיו מרגישים תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך באשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם.

וזהו שאמר הכתוב ׳על פי ה' יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ ־ שלא הסתכלו על עצמם מאומה אלא שהיו עושים רצון ה׳ הן בהחניה והן בהנסיעה, ׳ובהאריך הענן׳ וכו׳ והיו רוצים לברוח משם עם כל זה ׳ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר' משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך והרי היו רוצים להתעכב שם עם כל זה ׳ונעלה הענן בבקר ונסעו׳. ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאוד עם כל זה 'את משמרת ה׳ שמרו׳ וכו'. וזה לימוד גדול להאדם לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר, כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה ופעמים באופן זה פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר ׳ביום טובה היה בטוב' (קהלת ז,יד) - ורוצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. ׳וביום רעה ראה' (שם) - להתחזק עצמו בכל האפשרי.

ונחזור להעניין כי הליכת ישראל במדבר הנה היה שהכניסם הקב״ה בהניסיון הנורא הזה שהכניס אותם בתוך משכן הס״מ וחיילותיו וכל הרשעה כולה, ונתנסו בכל פיתוייו ותחבולותיו וראו אותו וידעו אותו מכל וכל ועם כל זה הנה שם גופה קיבלו את כל התורה כולו ונעשו לחלק ה׳ עמו, וכמו שכתוב ׳ומצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמון׳ (במדבר לב י). וכן כתוב עוד ׳לכתך אחרי במדבר׳ וכו׳ ׳קדש לשראל לה״ (ירמיהב ב-ג) וכו׳. ולא נכשלו אלא רק בהעשרה ניסיונות. כי המקום היה גורם להם כנזכר לעיל. וחטא העגל שהוא החטא הקשה יותר מכולם, הנה בזה ישראל עצמן לא חטאו בזה מאומה אלא רק הערב רב וכל חטא ישראל בזה היה רק על שלא מיחו בהם, וכמו שיתבאר כל זה לפנינו לקמן בארוכה בעזרת ה׳ יתברך עיין שם ותמצא נחת. ועל כל פנים הוא, כי בדרך כלל הנה נשארו כל אותו הדור קיים באמונתו של הקב״ה ונשארו קודש לה׳ גם אחר הניסיון העצום והנורא הזה״ (ומקורו מהזוה"ק תצוה קפג:).

העולם הזה הוא עולם של משברים!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״. התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות. אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה. הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...

באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳^[1], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳^[2] - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע^[3].

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״^[4].

ספר במדבר נועד להדריך את ישראל כיצד להתמודד עם קשיי העולם הזה. 

בפרשתנו אנו רואים שהתורה מכינה היטב היטב את ישראל אל ההליכה בדרך. פוקדים את ישראל, מסדרים באופן עמוק ומדויק את המחנות, כיצד יסעו וילכו בני ישראל בדרך. כל זאת כדי להכין את ישראל לקראת ההתמודדות.

כך יוצא מדברי הרמח״ל, שעיקר מניין בני ישראל נועד לתת להם כוחות למלחמה, ובשל כך מנו דווקא את הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה, שהם יוצאי צבא. וזו לשונו (פירוש על התורה, פרשת במדבר, אוצרות רמח״ל עט׳ צה):

״ 'מבן עשרים שנה׳ וגו'. סוד המניין הזה של אנשים הראויים למלחמה דווקא, זאת היתה הכנה למלחמות ארץ ישראל, שכשם שהיו נמנים כך נמשך להם לכל אחד ואחד בפרטות כוח להכניע האויבים אחר כך בארץ ישראל. ונעשית הכנה במדבר ־ מקום שליטת הסטרא אחרא, להכניעה דווקא במקומה, שזאת היא ההכנעה הראויה. וזה סוד התחלת הספר 'במדבר סיני' שדווקא במדבר הוצרך הענין הזה. ולא היו הולכים למלחמה אלא בן כ' שנה".

יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.

עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד:

״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״.

[עיין ברב קוק עין אי"ה שבת א עמ' 135 על הסיפור של הלל הזקן והאיש שרצה להקניטו].

בניין הארץ:

הרב ראובן ששון: עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?

הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהילים קלב ג-ה). זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

---

[1] משלי כד, טז.

[2] בראשית א, לא.

[3] ראה קהלת רבה ג, ג.

[4] פחד יצחק, איגרות וכתבים קכח. הרב יצחק הוטנר היה ראש ישיבת ׳רבנו חיים ברלין׳ בברוקלין וחבר מועצת גדולי התורה באמריקה. נפטר בשנת תשמ׳׳א.