פרשת ראה - בית המקדש או בית הבחירה

בית המקדש או בית הבחירה

ערב¹ הכניסה לארץ ישראל המערבית מפרט משה רבנו את סדרי עבודת ד' בעתיד:

"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם נֹתֵן לָכֶם... כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם ... כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים י"א לא, י"ב ה-ט).

מיד אחר כך חוזר משה:

"וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם, י-יג).

ומסכם משה:

"כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (שם, יד).

חז"ל הפנו את תשומת לבנו, כי התורה רומזת לנו על מציאות של שני מרכזים רוחניים קבועים של עם ישראל. שניהם מכונים בכתוב "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר", שניהם אוסרים את שאר המקומות בהקרבת קרבנות.

יש גם הבדלים ביניהם. לאחד קוראים "מְּנוּחָה" ולשני קוראים "נַּחֲלָה". (עיין במחלוקת המרובעת זבחים קיט ע"א ואכמ"ל).

אחד מהם נמצא ב"אַחַד שְׁבָטֶיךָ" והשני "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם".

לפי פירושו של רש"י האזכור הראשון עוסק במשכן - מקדש שילה, האזכור השני עוסק בבית המקדש בירושלים. לשיטתו פסוק הסיכום גם הוא עוסק בבית המקדש שהיה בנוי בירושלים בגורן ארונה היבוסי. אזור זה נקנה בכספים שניתנו באופן שווה על ידי כל השבטים - "מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם" והמזבח עמד בחלקו של בנימין - "בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ". (עיין לעומת זאת בשיטתו של הכלי יקר על אתר).

לשיטת רש"י התורה חילקה את דבריה לשתי תקופות כדי לרמוז לנו שהן לא תהיינה רצופות. בין תקופת שילה לתקופת ירושלים היו חמישים ושבע שנים בהם לא היה מקום מרכזי לעבודת ד'. במה גדולה עמדה בנוב ואחר כך בגבעון ובתקופה זו הייתה מותרת הקרבת קרבנות בכל מקום ברחבי ארץ ישראל המערבית. תקופה זו מכונה בפי חכמים "זמן היתר במות".

צריך לברר אם המציאות הזו של שני מרכזים, האחד בשילה והאחד בירושלים היא לכתחילה או רק בדיעבד? האם יתכן מצב רוחני אידאלי שיש לעם ישראל שני מרכזים? ואם כן, מה משמעות הענין מבחינה רוחנית?

על פי המתואר בתהילים (ע"ח נה-סח) המקדש בשילה חרב בעוונותיהם של ישראל. עוונות אלה גרמו למהפך רוחני של מאיסת יוסף ובחירת יהודה.

על פי ברכותיו של יעקב, יהודה ויוסף גם יחד, נבחרו להנהיג את עם ישראל לדורותיו.

הרד"צ הופמן בפירושו לספר דברים, על אתר, מעלה את האפשרות שיתכן מצב ושני בתי המקדש היו פועלים במקביל - האחד בשילה, בחלקו של יוסף - בנה של רחל (עיין אמנם זבחים קיח ע"ב ואכמ"ל) והשני בירושלים בחלקו של יהודה - בנה של לאה.

הראי"ה קוק זצ"ל בדרשותיו (שמועות ראי"ה) מסביר שההבדל הרוחני בין שני המקדשים בא לידי ביטוי בארכיטקטורה של שני הקומפלקסים. לשינוי יש גם השפעה הלכתית.

המשכן בשילה לא היה תחום בחומה, ממילא אכילת הקרבנות הייתה מותרת בכל מקום ממנו ראו את המבנה המקודש.

המקדש בירושלים היה מוקף בכמה חומות שהן קבעו את האיזורים המותרים באכילת קדשים.

ישנן בעקרון שתי שיטות חינוך:

האחת דוגלת בהקמת חומות גבוהות שמטרתן לבודד את התלמידים והן מבטיחות הגנה מפני השפעות זרות, מה שאמור להבטיח יראת שמים ותמימות.

השיטה השניה אומרת שחשיפה מבוקרת לעולם החיצון ולתרבויות אחרות מחסנת ומבטיחה גידולה של אישיות חזקה ובעלת אופקים רחבים.

הרמח"ל בכמה מקומות מקדש את הבחירה, לכן לא נכון לבטל מיהודי את הבחירה (לא לנעול בבית המדרש ומצד שני לא לשים עם כיס זהובים בפתח של...) כי זה הדבר העיקרי שבשבילו הוא בא לעולם, לבחור נכון!

לכן השם המתאים ביותר לבית המקדש הוא בית הבחירה (כמו "הלכות בית הבחירה" ברמב"ם).

יתכן והפרשה שלנו מציעה את שתי האפשרויות.

הבה נתפלל כי נמצא את הדרך הנכונה, לחנך את כל ילדי ישראל, כל אחד לפי תכונותיו ואישיותו המיוחדת. אחדות איננה בהכרח אחידות.

1 הרב יוסף כרמל.

פרשת ראה - ונתן לך רחמים ורחמך

״ונתן לך רחמים ורחמך...״

דברים (יג,יג-יז): ״כי תשמע באחת עריך... יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור, נלכה ונעבדה אלוקים אחרים... והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך. הכה תכה את ישבי העיר ההוא (ההיא) לפי חרב... ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה׳ אלוקיך, והייתה תל עולם לא תבנה עוד״.

הציווי הזה להרוג את כל יושבי עיר הנידחת אשר הדיחו את ישראל לעבוד עבודה זרה, ולשרוף כליל את כל שללה על מנת שלא תיבנה עוד לעולם נראה באופן פשוט כציווי הכרחי ובלתי נמנע, כדי למנוע את השפעתם הרעה והמזיקה של עבודה זרה והעובדים לה בעם ישראל.

אך כאשר אנו מתבוננים על הרושם הנפשי הקשה מבחינה מוסרית ומידותית הנוצר בנפשם של שלוחי בית הדין עקב מעשיהם הקיצוניים והחריגים, שהרי ׳אחרי המעשים יימשכו הלבבות', מתעוררת בנו תמיהה עצומה:

האם מידת הרחמנות הטבועה כטבע וכתכונה בנפשם של ישראל (יבמות עא.): ״שלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים״, לא תיפגע עקב מעשיהם האכזריים בהריגתם את כל אנשי העיר ובשריפת כל רכושה?

אור החיים הקדוש (שם,דברים יג.יז): ״לפי שציוה על עיר הנידחת שיהרגו (שלוחי בית הדין) כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם. מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת״!

הנצי״ב (שם): ״מעשה עיר הנידחת גורם שההורג נפש נעשה אכזר בטבע... (וקל וחומר להרוג) עיר שלמה, בעל כורחנו עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזריים...״.

ואם כן, כיצד יתכן הדבר שהתורה מצווה על קבוצת אנשים בישראל - שלוחי בין דין - להרוג, לשרוף ולהחריב את עיר הנידחת ואנשיה, והלוא בכך יאבדו לכאורה את תכונת הרחמנות האלוקית הטבועה בנפשם, ויהפכו בעל כורחם להיות אכזריים בטבעם, הפך רצון ה׳ ותורתו?

על כך עונה התורה: ״ונתן לך רחמים ורחמך...״.

אור החיים הקדוש (שם): ״אמר להם הבטחה שיתן להם ה׳ רחמים, הגם שהטבע (המעשה) יוליד בהם האכזריות. מקור הרחמים (הקב״ה) ישפיע בהם כוח הרחמים מחדש לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה - ׳ורחמך'".

הנצי״ב (שם): ״על זה הבטיח הכתוב, שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה׳ מחרון אפו ונתן לך מידת רחמים והרבך כאשר נשבע לאבותיך״!

אם כן, במצב מסובך וקשה זה, אף על פי שבאופן טבעי הייתה אמורה נפשם הרחמנית הישראלית של שלוחי בית הדין - נציגי ה׳, להתקלקל ולהינזק באופן חמור ממעשיהם האכזריים, לא יהיה הדבר כן - מפני שמעשה זה נעשה בציווי ה׳ ולשם שמיים, ובמצב מיוחד שכזה הקב״ה כביכול מתערב ומזרים מידת רחמים, ענוה ועדינות לנפשם של שלוחי בית הדין, בכדי לאזן את הרושם השלילי הרע אשר הצטבר בנפשם, ולהחזירם למקומם המוסרי הראוי והרצוי.

במצבים אשר בהם נדרשים אנו להשתמש על פי ציווי ה' במידות הקשות כמו גאווה, כעס, קנאה, אכזריות, נקמה וכדומה, כגון במלחמת מצווה מול אויבינו, מבטיחה לנו התורה שהקב״ה ישמור על מדרגתנו המוסרית הראויה, בכך שיתן לנו במתנה רחמים מיוחדים - ׳רחמי שמיים׳, על מנת שהמעשים הקשים שאותם אנו מחויבים לעשות לא יקלקלו ויזהמו את נפשנו הישראלית העדינה.

דוד המלך (תהלים כג,ד): ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי״.

גם כשאני - דוד כמלך ישראל - נמצא במצב מלחמה בו המוות הערכי והמוסרי מצל עלי ומאיים לקלקל אותי, ׳גם כי אלך בגיא צלמוות׳, לא איעשה לאדם רע - לא יושחתו ערכיי ולא יתקלקלו מידותיי ולא תיפגם מוסריותי - ׳לא אירע רע' כי מכוחך אני נלחם ולמען שמך המתגלה בכבודם ורוממותם של ישראל עמך, ׳כי אתה עמדי׳!

הרב קוק (אורות, אורות המלחמה ב): ״אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש.

הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד... מלחמת קיומם - קיום האומה, מלחמת ה׳ הייתה בהכרה פנימית.

עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע (תהלים כג,ד) ׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע׳.

כשאנו מתבוננים אליהם, הננו בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאימוצם, לכוח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק ששכן בקרבם.

ומתוך תשוקה זו כוחנו הרוחני מתאמץ וכוח גבורתנו מתעדן,

ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם״...

אחת הנשמות האדירות שהשתוקקו לדבקות בגיבורים אלו וקיבלו מעדינותן ומעוצמתן היתה נשמתו של הדר גולדין הי"ד שנפל בקרב ברפיח בסוף צוק איתן, וחלקי גופתו עדיין מוחזקים לבושתנו אצל הצוררים ימ"ש.

הדר הי"ד למד לפני הגיוס את המסילת ישרים של הרמח"ל ישר והפוך עם הבנות יסודיות ושיעורי בית עצמיים בעבודת המידות והבנת המציאות בעולם.

אבא שלו הוציא עכשיו את כל הספר מסילת ישרים עם הערותיו של הדר בספר בשם "איך לבנות חיים – חברותא במסילת ישרים עם הדר גולדין".

אני יותר ממאושר להכיר טובה ולתת את הספר הזה מתנה לאחד מעמודי התווך של בית הכנסת החזן והגבאי שלנו איל סודרי שחוגג היום יום הולדת (18?).

אנחנו רוצים גם לברך את משפחת אוטמזגין לרגל התחלת לימודם של יובל ואלון בישיבות הסדר (עכו ונהריה) – ישיבות הממשיכות את דרכם של צדיקי וגיבורי התנ"ך!

בחדשות השבוע ראינו שהעמידה על העקרונות של הצניעות והכבוד לנשים הם חלק מ'והיה מחניך קדוש' ועמידה זו היא שמוציאה מתוכנו לוחמים קדושים צנועים ועזי נפש כגון עמנואל מורנו הי"ד שהשבוע פקידת שנתו.

יה"ר שרוח זו תשפיע על כל צבאנו היקר מלמעלה עד למטה, ונראה את ברכת ה' בתוך מחננו, אמן!

1 מהספר בנין אמונה.

פרשת ראה - לשכנו תדרשו – אתערותא דלתתא דוקא

לשכנו תדרשו – אתערותא דלתתא דוקא

לקריאת החוברת 'לשכנו תדרשו' לחץ כאן

בפרשתנו[1], מזכירה התורה פעם אחר פעם את המקום אשר בחר ה', כלומר בית המקדש.

אך הפלא הוא שהתורה לא מציינת היכן הוא אותו מקום מקודש?

הדבר מפליא עוד יותר כשרואים שהתורה נותנת סימנים ברורים היכן נמצאים הר גריזים והר עיבל, ממש עם נ.צ. מדויק: "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה".

מדוע על בית קדשנו ותפארתנו אין הנחיות ברורות היכן הוא נמצא, ואפילו רמז דק שבדקים חסר מספר הספרים?

דברים (יב,ה): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".

מה פשר המילים "לשכנו תדרשו"? אנו צריכים לדרוש את השכינה, לדרוש את בית המקדש! אך כיצד? הלא הקב"ה לא גילה ולא רמז היכן מקום כבודו!?!

הספרֵי (פרשת ראה פסקה סב): "דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא".

דברי הספרי קשים להבנה, אם נביא עתיד לומר היכן הוא מקום בית המקדש, וחובה היא לציית לגילוי זה של הנביא, אזי לא ברור לשם מה צריך לחקור ולדרוש לפני כן היכן המקום אשר בחר ה', וכאמור לעיל גם לא ברור היאך אפשרי לחפש מקום בלי שיש לי כלים למצוא אותו.

מסביר המלבי"ם: "בכמה מקומות קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר [...] ובכל זאת מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמו שכתוב "עד אמצא מקום לה'", ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר [...]לימד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה.

כלומר, גילוי מקום המקדש מגיע אך ורק על ידי השתדלות, על ידי כיסופים עזים למציאת מקום שכינתו.

בית המקדש הינו החיבור של המציאות הגשמית עם המציאות הרוחנית. עשרה ניסים מעל הטבע נעשו לאבותינו יום יום שעה שעה בבית המקדש. מקום רוחני לא רואים ולא מוצאים בעזרת חמשת החושים הגשמיים שלנו. הנשמה שלנו היא שרואה ויודעת היכן נמצא בית המקדש. ההשתוקקות לבניין בית המקדש וקדושת האדם הדורש מסייעות לו לשמוע את דברי הנשמה, ובכך לחשוף היכן נמצא בית המקדש!

לא כן הר גריזים והר עיבל, אלו מקומות גשמיים לחלוטין. ללא נקודות ציון מדויקות היכן ההרים נמצאים - עלולים לטעות בהרים אחרים.

הפיוט "עת שערי רצון" לפני תקיעת שופר בראש השנה, מתאר את השלבים לקראת עקידת יצחק.

באחד הבתים הפייטן מתייחס לדין ודברים בין אברהם לנעריו שליוו אותו ואת יצחק:

"ידעו נעריו כי קראם לאמר: אור הראיתם צץ בראש המור? ויאמרו לא נחזה רק מהמור. ענה שבו פה עם משולים לחמור".

הבית הזה ממש ממחיש את העיקרון - אדם שלא דורש את המקום אשר יבחר ה' - יכול לעמוד בקודש הקדשים ולראות רק גבעה!

שם משמואל: "ובאמת שיש בזה פלא גדול, הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם (בראשית כב,יד) כתוב מפורש 'ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה' ופירש"י 'ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקדוש ברוך הוא לעמו', אם כן היה המקום ידוע להם. ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום המצומצם. ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה, וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה".

הדברים נפלאים ומזעזעים כאחד! עם ישראל ידע היכן נמצא בית המקדש, אך חוסר ההשתוקקות גרם להם שהוא נעלם לחלוטין מתודעתם.

הדברים נוגעים לימינו, ללא קשר לשאלה אם מותר או אסור לעלות להר הבית. כולנו יודעים היכן הר הבית, אך רק מתי מספר באמת דורשים את המקום! רבים מאוד, למרות שיודעים היכן הר הבית ממוקם פיזית, המקום אשר בחר ה' מנותק לחלוטין מתודעתם.

"לשכנו תדרשו" - אדם מסוגל לדעת בבירור היכן המקום אשר בחר ה', אך חוסר הדרישה של הנשמה - מסתיר ומכסה ממנו זאת.

"לשכנו תדרשו ובאת שמה" – לא רק שצריך אתערותא דלתתא, אלא דוקא דלתתא, לא ממקום אחר...!

שאלת העלייה להר[2] אינה שאלה הלכתית 'רגילה' כשאלות בהלכות איסור והיתר או מוקצה בשבת וכיוצא בזה. שאלה זו הינה שאלה עדינה ומורכבת הנוגעת בציפור נפשה של האומה הישראלית.

יש שיאמרו, כי מכיוון שכך, אין אנו הקטנים רשאים לעסוק בזה, אלא זו שאלה לגדולי ישראל וע"פ יהיה כל ריב וכל נגע.

לענ"ד מחשבה זו בטעות יסודה, דווקא מכיוון ששאלה זו הינה שאלה כללית עמוקה, שאלה שנוגעת לגאולת ישראל, הרי שכמבואר בספרים הקדושים, הגאולה צריכה לבוא מאתערותא דלתתא, מתוך 'עמך בית ישראל'[3] ולא מתוך ציפייה שגדולי הדור ינהיגו ויובילו מהלך זה.

אם גדולי הדור יורו שחובה לעלות זו לא תהיה אתערותא דלתתא אלא אתערותא דלעילא! אנשים יעלו כי הרב אמר ולא כי הלב שלהם דורש ומשתגע לעלות... (כמובן שזה רק בסוגיות שיש על מי לסמוך הלכתית...).

זו הסיבה שישנם רבנים מגדולי הפוסקים שנמנעו ונמנעים להורות בסוגייה זו[4]. לא מכיוון שאינם יודעים להכריע בשאלה זו. אלא מכיוון שישנם שאלות שאי אפשר לענות עליהם, צריכים את ה'נחשונים' שיקפצו למים וייסללו את הדרך לרבים, ורק לאחר שהדרך תהיה סלולה יהיה אפשר להורות לרבים ללכת בה.

---

[1] הרב אבישי גרינצייג.

[2] הרב אלישע וולפסון.

[3] אם הבנים שמחה (בהסכמות, הסכמת הראשון לציון ר' חיים דוד חזן לרב קאלישר): "...האמונה האמיתית אשר באמת ובתמים לה' הישועה ואין זולתו, ולכל היד החזקה והאותות והמופתים הנוראים אשר הם למעלה מן השכל, ואלקים משמים ישלח בית המקדש בנוי ומשוכלל בידי שמים, ומעיינות חכמה ולכל הטובות השלימות וההבטחות העתידות, את הטוב נקבל מאת האלקים באחרית הימים אחר ההכנה הטובה. וזו משלנו היא, להכין לבבנו לקבל הטובה ההיא אשר ייטיב ה' עמנו ע"י מעשה בשר ודם, להיות נעזר בגבורה וכשרון מעשה המיוחדים לעורר אהבת דודים כימי נעורינו ללכת אחרי ה'... ואנחנו בשם ה' נקומה בעזרת ה' בגבורים, עד קמתי אני לפתוח לדודי. ואם ח"ו נתרשל בדבר, ודודי חמק עבר ונבקשהו ולא נמצא ח"ו... כפשט דברי הנביא (ישעיה מט,ח-יג): "ביום ישועה (פשטיה - בעת הקץ) עֲזַרְתִּיךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ (פירש"י: "להקים ארץ - ארץ ישראל, הבחירה לי בכל הארצות") להנחיל נְחָלוֹת שׁמֵמוֹת וגו', לא יִרְעָבוּ ולא יִצְמָאוּ" וגו', ואח"כ "וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כי נִחַם ה' עמו וַעֲנִיָּו יְרַחֵם", ע"כ לשון עתיד. וגם "כי נחם" כמוהו, כמו שתרגם יונתן: "עתיד ה' לנחמא עמיה". ואחרי היות לנו שדות וכרמים ומהם ניזונים אביוני עמֵנו, לא ירעבו ולא יצמאו, ונחלו לעולם נחלת שדה וכרם ובתים טובים, והשגחתו יתברך עלינו בבית ובשדה, וראו כל עמי הארץ בית ישראל יושבים על אדמתם, לא תחסר כל לכל עבודה בשדה, כמונו כמוהם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא יקנאו לבית ישראל, אין שטן ואין פגע רע בהיות מלכי אדמה וכבודם חופף עלינו לקרבנו לעבודתו יתברך שמו - איהו גופא יהיה לנו לאות ולמופת גדול כי מאת ה' היתה זאת, והוא הנותן כח ולב אביר, ודעת עליון יתננו לאות ולהבין ולהשכיל ולהסביר להתקרב עוד אל ה', לעמוד לפניו ולשרתו בעבודת הקודש, ומזבח חדש בציון נכין...".

אם הבנים שמחה (פרק שני ט): "כדי להבהיר יותר את הדברים נביא בהרחבה את דבריו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר על דברי תנא דבי אליהו (שם פרק ו אות ב): "...ועל שנאמר בך 'אל צדיק ומושיע אין זולתי' [ישעיה מה,כא], הִשְרֵיתָ את שמך הגדול בשם ישראל, ואת שם ישראל שתפת בשמך הגדול. על אותה שעה הוא אומר [שיה"ש ה,ב]: 'אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי', ומה כתיב למעלה ממנו 'באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים' [שם פס' א]. לכך נאמר 'נגילה ונשמחה בך' [שם א,ד]" -...אך הענין דיש שפע מלמעלה... ויש שפע מלמטה העולה על ידי מעשים טובים ואתערותא דלתתא. והנה, בתחילה, ממצרים אשר גאלנו בחסד עליון, ככתוב (יחזקאל טז,ז) 'ואת ערום ועריה' וגו', והביאנו עד קבלת התורה לבחינת גדלות, עד שנעשו בה שותפים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ובהלכותיהם, כמו שהוא בגמ' [שבת י.]. ולא עוד אלא שנתעלו למעלה, עד אשר מכריעים בהלכה כלפי מעלה, לאמר 'לא בשמים היא' כמו [בבא מציעא נט:], לא רק שִׁתפת וגם הִשְׂרֵיתָ. כן בתורה, וגם בעבודה 'ותגזור אומר ויקום' (איוב כב,כח), ומי מושל בי - צדיק וכו' כנ"ל ככתוב (עי' שמואל ב כג,ב: "אמר אלוקי ישראל לי דִבֶּר צור ישראל, מושל בָּאָדָם צדיק מושל יראת אלהים", וע"ז אומר רבי אבהו שפירוש הפסוק: "אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק..."). מצורף ומשותף שמו הגדול בישראל ממש, ככתוב 'כי שרית עם אלקים' וגו' (בראשית לב,כט). ולא עוד, כי רק באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובלא אתערותא דלתתא לא אתער לעילא [זוהר ע"ג]. מעתה היות הגעת למדרגה כזאת (ע"כ דברי הרב שלזינגר) - אני ישנה, כמשל למלך אשר הלך לישן בחדרי חדריו כי נמסר בינתים ממשלתו לבנו, ככתוב בירושלמי פ"ק דראש השנה: משל למלך שהיה לו אורלוגין, כיון שגדל בנו מסרו לו, מעתה הכל מונח על בנו לבדו, כי אני ישנה ועליך הדבר. ועל כן קול דודי דופק פתחי לי, כי כבר מסרתי בידך הממשלה... אתה עשה בכחך כל אשר בידך עשה, ושוב ככתוב 'וייקץ כישן אדני' וגו' (תהלים עח,סה), וכדרז"ל 'פתחו לי פתח כמחט ואני אפתח פתח כפתחו של אולם' (מדרש רבה שיה"ש שם). וזה על אותה שעה - שכבר הגעת לגדלות. כמו ילד כל זמן אשר הוא קטן נושאים אותו על כתפיו, עד אחר שנתגדל מוכרח לילך בעצמו. ועל זה מביא דוגמתו באתי לגני - בזמן בית שני, כפירש"י, כאשר אז הלכתי בעצמי לארץ ישראל עם נחמיה, אכלתי יערי עם דבשי - כל הכנות היו במעשה בשר ודם, יערי דבשי - אני שתלתי ביגיע כפי לעלות לארץ ישראל ולעשות לו מקדש ולהקריב. ועליו נאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא', 'וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מן יראת שמים' (ברכות ח.), אשר סומך עצמו על נסים ולהטריח כלפי מעלה ורואה לשמים למען בכוח צדקתו יעשו לו נסים, אך שמא לא יעשו לו נס, ואם עושין מנכין לו מזכויותיו... כן אריתי מורי - עשיתי לי אחת לאחת עד הגעתי אל גדול יהיה כבוד בית אחרון מן הראשון (חגי ב,ט), ועד כי קדושה ראשונה קדשו לשעתו ולא קדשו לעתיד לבוא וקדושה שניה קדשו לשעתו וקדשו לעתיד לבוא (רמב"ם הל' תרומות א,ה), כי קדושתה עומדת לעד על ידי כי במעשה ידינו היתה, וגדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ [כתובות ה.]. ושוב 'נגילה ונשמחה בך' (שיה"ש א,ד) כתב במדרש בך ולא בישועתך (עי' שיה"ש רבה א,ד), פירוש, אם לשמוח בישועה כולם שמחים בישועה, לא כן אני, שמחתי בך אם גם ישועתי לפי הנראה היתה לי מעצמי. משל לבן אשר היה לו אב עשיר אשר מחזיקו, אם שמח לקראתו לא נודע שמחתו עם אביו או אם בממונו. לא כן בן עשיר אשר לו אב עני, אם שמח לקראתו אז נחשב כיבוד אב ממש. כמו כן 'כבד ה' מהונך' וגו' (משלי ג,ט), עם 'מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' (תהלים צ,יז). ועל כזה נאמר 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט,ג), אם גם נדמה כמו 'כוחי ועוצם ידי עשה את החיל' (דברים ח,יז) 'ולא תצא אלקים בצבאותינו' וגו' (תהלים קח,יב), בכל זאת נגילה ונשמחה בך אם גם לא בישועתך, כי אם אשר יתעלה כבוד שמים על ידינו. ועל דרך זה הוא 'ישראל נושע בה' מגן עזרך' (דברים לג,כט), וכי תאמר 'ואשר חרב' - למה צריך היה אז לנו חרב שלנו לכבוש ארץ ישראל בראשונה? - זה רק 'גאותך' לקרוא על שמך, כמו עשית, אשר 'ואתה על במותימו תדרך' - לכבודך הוא... עיקר שבח ושמחה להקב"ה אשר נעשה במעשה צדיקים, ולא את אשר הוא כביכול עשה, אשר אין בזה כבודו כל כך לכבד אב מן של אב. ורק צריכין לדעת השכל וידוע אותו, כי לא כוחו ועוצם ידו עושה כי אם בעזרתו יתברך. כך יהא אדם זוכר ומשבח להקב"ה, הִמָלֵךְ בקונך תחילה, ולבקש ממנו עזרו למען יהיה ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו, ובסוף יהא דרכו לפני הקב"ה, אחר כך ילך לדרכו על פי הליכתו בדרך הטבע. בכל זה 'על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו', ו'בכל דרכך דעהו' וגו', כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בו ולא ימתינו עד שינטלם וינשאם כי אם ילכו בו, ופושעים יכשלו בם לאמר כוחי ועוצם ידי עשה  את החיל. לא כן אני, 'כוס ישועות אשא' מן היין אשר עשיתי בכרמי, 'ובשם ה' אקרא' לברכו עליו".

[4] אם פוסק חושש להורות היתר בדבר זה מובן ביותר, אך לענ"ד צריך זהירות רבה ויתירה לאסור את המותר, כדכתב בספר 'אם הבנים שמחה' (פ"ב סע' יז'): 'אין לנו לדחות שום ענין שיש לומר שהוא התנוצצות הגאולה, דשמא רצון העליון הוא כך שיהיה נעשה דווקא באופן זה'.

כמעשיו והנהגתו של הרב שמואל אליהו שליט"א: "אני משתדל בכל כוחי להמשיך את דרכו של מו"ר אבי הרה"ג אליהו זצוק"ל שמצד אחד אסר בינתיים לעלות להר, אבל גם שמח לראות את הדרישה לציון. זו הסיבה שבזכותה שמחתי כשראיתי כל כך הרבה אנשים שהתקדשו והטהרו וישנו לילה שלם בכניסה להר הבית מתוך צפייה להתדבק בה', 'אם אתן שינה לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב'...

השמחה הזאת היא המשך לשמחה של מו"ר אבא על הדרישה לציון הזאת. כך כותב מו"ר אבא זצוק"ל לרב דוד אלבוים ראש העולים להר, 'שמח אני מצד אחד שיש דרישה לציון' ומצטער אני שאנחנו אדישים לכך שגויים מסתובבים במקום קדוש זה. 'וישנה עוד מחשבה על מקום מקודש זה שנהפך למלון פריצים למרמס לכל מי שאסור לו לדרוך ולהציג כף רגלו אפילו היחפה במקום'. איך אנחנו לא מוחים על דבר חמור זה. איך לא דווה ליבנו?...".

פרשת ראה (חודש אלול) - שני ספרי תורה לכל אחד

שני ספרי תורה לכל אחד

ידידיה מאיר בשם הרב משה אהרן ברוורמן (אחד מעורכי הכתבים של הרב דסלר, מוסף שבת של 'יתד נאמן'):

"מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה" - עם ישראל חוזר מכל המדבריות, מכל הנחלים והנקיקים והחופים וההרים והקייטנות והמסלולים – ישר לתוך האני לדודי ודודי לי של אלול.

אבל מה זאת ההצגה הזאת? למה אנחנו משחקים אותה צדיקים לחודש אחד, אם ברור שאחר כך נחזור להתנהג כרגיל?

אנחנו לא מתחפשים באלול, אלא להפך, כל השנה אנחנו מתחפשים, ובאלול נחשף האני האמיתי שלנו. ברור הרי שכל אדם, בתוך תוכו, רוצה להיות טוב יותר, נקי יותר, מרומם יותר. באלול יש לנו צ'אנס להיות באמת כאלה.

חודש אלול, מכונה "ימי רצון". הכוונה לא רק, כפי שאנחנו רגילים לחשוב, לרצונו של הקב"ה, לאור המיוחד של חודש אלול שיורד משמים, אלא גם לרצון שלנו – אנחנו חושפים בחודש הזה את הרצון האמיתי שלנו. אנחנו מגלים מה השאיפות שלנו ופועלים, עד כמה שאפשר, בהתאם אליהן.

אבל למה להשתנות רק לחודש אחד, אם בין כה אחרי זה ברור שלא נשאר ברמה הרוחנית הגבוהה של אלול ועשרת ימי תשובה?

ההליכה לחופשה היא הוכחה טובה שגם כשמדובר בתקופה זמנית, האדם מרגיש שהוא שואב מכך כוחות להמשך...

אנחנו יוצאים לחופשה, בארץ או בחו"ל, בצימר או במלון. מה עשינו לשם כך? המון. פתחנו יומנים, תכננו, תיאמנו, הזמנו, שילמנו, ארזנו, טרחנו, נסענו, הגענו. וכל זאת, למרות שלכולנו היה ברור שב‑1 בספטמבר חוזרים ללימודים ולעבודה, נכון? הרי אנחנו לא נישאר לנצח בחדר האוכל של כינר או במסלול בג'ילבון או במלון על הרי האלפים (רח"ל). אז אם כך, אם ממילא בסוף חוזרים הביתה, למה כל ההשקעה? מה זאת כל ההצגה הזאת?

התשובה פשוטה: כשמדובר בחופשה – ברור לנו שזה ישפיע על כל השנה כולה. ברור לנו שאנחנו צריכים את פסק הזמן הזה כדי לאגור כוחות להמשך, אפילו אם השינוי באווירה הוא רק לזמן קצר. ברור לנו שבלי השבועות האלה, פשוט נשתגע.

אז למה ביחס לאלול אנחנו לא מבינים את המנגנון הזה? נכון, לא נהיה ככה כל השנה, אבל הניסיון להעלות את הרף לזמן קצר, הניסיון ליצור אווירה אחרת, גם אם לתקופה מסוימת – נותן כוח ואנרגיה לכל השנה כולה. מה שנכון לגבי הקיאקים נכון גם לגבי אמירת "לדוד ה' אורי וישעי".

בכל שנה, בחודש אלול, היו מגיעים לישיבת קלם המיתולוגית, מהתובעניות והקפדניות שבישיבות המוסר, יהודים יקרים, עובדי השם, מכל רחבי ליטא, שכבר לא למדו בישיבה, אבל רצו להעביר את הימים האלה בתוך האטמוספירה המיוחדת שלה. ואיך הם קראו לתקופה הזאת, התלמידים הזמניים, שם בקלם, שחזרו לישיבה רק לאלול? "חופשה רוחנית". כן, הם באו לשם, מבחינתם, לחופשה השנתית שלהם, לאגור כוחות לכל השנה שמגיעה אחר כך. לתפוס ראש.

דברים (יז,יח): " וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

גמ' (סנהדרין כא:): "וכתב לו את משנה וגו' (דברים יז,יח) – כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו".

רמב"ם (הלכות מלכים ג,ה): "בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד, כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצֻווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו".

הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון (בנין אב פרשת שופטים): "הצורך בשתי תורות למלך, אחת בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו, יש בו כדי ללמד שמלבד ס"ת שבחיקו שיוצאת ונכנסת עמו, צריך גם ס"ת בבית גנזיו, ויש בדבר רמז לכך שס"ת שיוצאת ונכנסת עמו צריך להיות בחיקו בממדים קטנים ומתאימים לכך, ס"ת זה יכול גם להשחק במשך הזמן וכדומה, על כן צריך להיות לו ס"ת גדול ומהודר שמונח בבית גנזיו שבו ילמד בנח בביתו, וספר תורה זה יהיה שמור מכל משמר, ולצורך שתהא נכנסת ויוצאת עמו יהיה לו ס"ת אחר המונח בחיקו.

ויש בהלכה זו ללמד שאף שיש ללמוד ולישם התורה בכל מקום ובכל שטח שתהא יוצאת ונכנסת עמו, יש לשמור ולהקפיד וללמוד תורה בבית המדרש במקום שלא נגעו בה ידים, ואינה מושפעת מכל דבר אחר ואינה יכולה להשתנות או להחסר ח"ו, ועל כן צריך המלך שתי תורות, אחת לצאת ולבוא ואחת מונחת בבית גנזיו, שנשמרת במקורה ובקדושתה כדי לתאם בין שניהם".

גם לנו האנשים הפשוטים יש את 'הרצוא ושוב...', יש לנו את הזמנים שהספר תורה הקטן בנשמה שלנו נשחק מרוב חיי המעשה וההתחככות עם עולם המעשה.

ויש לנו את הספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, אלו העוצמות הנשמתיות הפנימיות האמיתיות שלנו!

חודש אלול זה הזמן שבו לומדים מהספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, זה שלא נשחק במשך השנה...

הרב קוק (אגרת שעח): "בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה-של-מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם טהרתם "עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה".

בחודש אלול אנחנו שואבים מנובלות חכמה של מעלה כדי שיאירו לנו למשך כל השנה!

פרשת ראה - לא עונש, מציאות!!!

לא עונש, מציאות!!!

מדרש רבה הראשון על ראה: "רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר מנין ממה שקרינן בענין ראה אנכי נותן לפניכם וגו'".

ובהמשך (פרשה ד פסקה ג): "דבר אחר: "ראה אנכי ... - אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה (איכה ג) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" - אלא מאיליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה".

הגאון ר' יהודה צדקה זצוק"ל (קול יהודה): "...נראה בס"ד מה שהוצרך לומר ראה אנכי, מפני שמשה פחד שיתמהו עם ישראל עליו, כיצד מעז לקלל אותם כל כך קשות. לכן אמר להם משה ראו מי מדבר אליכם, ראה אנכי כי אתם מכירים אותי כמה שאני אוהב אתכם כמה מסרתי נפשי עליכם, ואם אני מקלל זאת לא קללה אלא זו מציאות, והקללה אם לא תשמעו. משל למה הדבר דומה, לאמא שאומרת לבנה הקטן הזהר בני שלא תגע בחוטי החשמל ואם תגע תמות. תמה הבן על אכזריות אמו ואמר מה חטאתי שאת מקללת אותי כל כך. אמרה לו אמו ראה בני מי מדבר עמך, אמא, שידוע לך כמה אני אוהבת תדע בני זה לא קללה בתור עונש, רק מציאות, לכן אמר ראה אנכי".

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היה אחד האדמור"ים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו, וחיטה אחת נפלה לתוך הכפלים שבכובע שעל ראשי, ומיד הוצאתי אותה. אמרתי לאדמו"ר שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך הכובע שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל שלו מחמץ שמא נשארו בתוכו חיטים, אך הוא לא שמע לדברי.

בליל פסח בעודו יושב ליד השולחן ומתנענע ואומר "מה נשתנה הלילה הזה" וכו', והנה נופלת חיטה אחת על השולחן, אמר אותו אדמו"ר זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי.

אני יושב בביתי, והנה באו חסידי אותו אדמו"ר ואמרו לי כך וכך אירע מהקללה שלי.

אמרתי להם אני חסיד של הבבא סאלי זיע"א והוא לימד אותי רק לברך ולא לקלל ואמר לי שאם אני לא אוהב מישהוא שלא אקלל אותו אלא אשתוק.

זו לא קללה אלא תוצאה של כך שהוא לא בדק...

רמח"ל (קנאת ה' צבאות ריש ח' א'): "כנגד כל הפעולות אשר הוא פועל בעולם, והחלקים אשר באדם (תרי"ג אברים), שהכל אחד, כך שם חוקים ומצוות (תרי"ג מצוות), ונתן אותם ביד האדם לעשותם. והוא רוצה להיות פועל לפי מעשה בני אדם, אשר כל מצוה שיעשה האדם, הנה הפעולה מפעולותיו אשר היא מקבלת למצוה ההיא, תימשך אל האדם ההוא לטובה, וזהו שכרו. ואם האדם יעבור על המצוה ההיא, הנה טוב הפעולה ההיא המקבלת אל המצוה - ימנע ממנו, או תהיה הפעולה לרעה אליו ח"ו, וזהו עונשה. וכל זה גם כן נמשך משייכות וקשר חלקי דמות האדם".

הרב קוק (אוה"ק ג עמ' סו): "תורת ישראל מבארת, איך קיום העולם והמוסר האנושי הם תלויים זה בזה, וממילא מובן, ששכלול העולם בשכלול המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא, זאת היא עיקר דעת אלהים הישראלית. חטא האדם קלקל בכללו את מוסרו עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו. העולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו".

העמק דבר (ויקרא כו,ג): "..אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית' שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן... שוב אין הקב"ה עושה כלום אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וה"ז כמו שכר ועונש של הרופא שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו. ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש".