החמץ והמצה – הבטלה העמל המים והאש

 

ההבדל בין חמץ ומצה

בדרך כלל[1] רגילים לראות שההבדל בין החמץ והמצה הוא הזמן, שחמץ הוא בצק שעברו עליו יותר מי״ח רגעים, ומצה היא בצק שנאפתה במהירות, שלא עברו עליה יותר מח״י רגעים.

אבל באמת כל עוד שמתעסקים עם הבצק הוא אינו מחמיץ. ואפילו כל היום כולו מתעסק בבצק, אין הוא מחמיץ. ואף שלהלכה אנו מחמירים ומקפידים על ח״י רגעים, מכל מקום מעיקר הדין כל עוד שהבצק נמצא בעיבוד, אין הוא מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תנט,ב): "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל, הוי חמץ".

וכן בהלכה אחרת שאומרת שאם מים מטפטפים על החמץ, טיף אחר טיף בלי הפסק, הם טורדים את הבצק והוא אינו מחמיץ.

כך כתב השולחן ערוך (תסו,ו): "קמח שנפל עליו דלף אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק; ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור".

אנו רואים שלמעשה הזמן איננו הנקודה המהותית בהבדל בין החמץ והמצה, אלא העיסוק התמידי.

בעצם, חמץ הוא בצק שהניחוהו זמן מסויים בלי התעסקות, שלכן הוא עבר תהליך של חימוץ וטפיחה. מה שאין כן המצה, שהיא בצק שלא הניחוהו אף רגע בלי עסק.

נמצא שנקודת ההבדל בין החמץ והמצה הוא הבטלה מול ההתעסקות התדירית. כי מצב של עמידה בלי עשייה ופעילות, היא הגורמת לחמץ להתהוות. הווה אומר - החמץ הוא תוצאה של בטלנות וחוסר עשייה, ובמילים אחרות, החמץ הוא תוצאה של ריק ושיממון.

מקרא מפורש מוכיח כן, והוא הפסוק שממנו לומדים את בדיקת חמץ - "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ״ (צפניה א,יב).

הנה אנו רואים את המינוח - 'קופאים על שמריהם'. ידוע שהשמרים הם הגורמים המטפיחים ומחמצים את הבצק. והבצק צריך לקפוא על שמריו, היינו להיות בלי תעסוקה ותזוזה, כדי שיוכל להיות נפעל מהשמרים ולטפוח ולהחמיץ על ידם.

 

שאור וחמץ - שתי בחינות של קלקול

יש כאן שתי בחינות - השמרים, שהם הגורמים המחמיצים, והבצק בעצמו שמחמיץ על ידם.

שאור הוא המחמיץ בעצמו, והבצק הוא מוחמץ. והם שתי בחינות של רע, כי יצר הרע בעצמו הוא השמרים, הוא הגורם המתסיס, המסית והמדיח את האדם נגד קונו. אלא שאין יצר הרע יכול לפגוע באדם בכל מצב, ועיקר כוחו של היצר הוא בשעה שהאדם 'קופא' היינו נמצא בבטלה ובשיעמום. והוא שאמרו חכמים שהבטלה מביאה לידי חטא. אך אם האדם נמצא תמיד בעשייה, הוא שמור ומוגן מיצר הרע. והוא מה שאמרו חכמים בשבח המלאכה, שהיא מרחיקה את יצר הרע מהאדם. כי האדם אינו בבטלנות, ועל ידי כך אין היצר יכול לפגוע בו. וכן האדם שעסוק תמיד בעמל התורה אין היצר יכול לו, כי הוא אינו בבטלנות.

והנה בחינת החמץ, הוא בצק שנמצא בבטלנות, בלי תעסוקה ועיבוד, ולכן הוא יכול להיות נפעל מהשאור, השמרים. אך אם הוא נמצא בעיבוד תמידי, אין הוא פגיע מהשאור.

אבל יש עוד מצב בו הבצק מחמיץ מעצמו, אפילו בלי שמרים. כי אם בצק יעמוד הרבה זמן בלי עסק, הרי שהוא יחמיץ מעצמו. וזה בחינה שניה, שהרע כבר בלוע בתוך האדם בעצמו. והוא לאחר חטא הקדמוני, שנפגע האדם מזוהמת הנחש, עד שכבר בתוך נפש האדם עצמו יש גורם מתסיס, שאם האדם לא יפעל בעשייה וקדושה, אזי חלילה זוהמת הנחש שבו תהיה מתעוררת, ותגרום להחמצה של האדם עצמו, היינו לנפילה ברע ובקליפה. בתחילה בא הנחש לאדם, שהוא השאור שמנסה לפגוע באדם שהוא חלתו של עולם, סוד הבצק. והפיתוי ללכת אחר הנחש הוא בחינת 'קופאים על שמריהם', שהאישה התפתתה לסוד הבטלה והשעמום, וממילא הלכה אחר דעתו של נחש, סוד השאור, ועל ידי כך הוחמצו אדם ואשתו ונפגמו, להיות בחינת חמץ, סוד הזוהמה שפגעה בהם.

 

חמץ - ואל עפר תשוב

לחם חמץ ממהר להתקלקל, כי הוא מתייבש במהרה, וכבר אינו ראוי לאכילה, ועוד מעט קט והוא נעפש ומתפורר ברקבון. מה שאין כן המצה, שהיא אינה מתקלקלת כלל, כי מצה יכולה להחזיק מעמד אפילו שנים רבות בלי שתתקלקל.

זה ההבדל בין אדם הראשון לפני החטא ולאחר החטא. כי קודם החטא גופו של האדם היה בחינת מצה, ולכן לא היה בו פגם ולא קלקול, ולא היה מתעפש ונרקב. אך לאחר החטא, שנגע בו בחינת ההחמצה של הנחש, אזי הוא נעשה כלחם חמץ ולא כמצה, ולכן הוא נעפש ומתקלקל, והוא סוד המחלות והזיהומים והחולשה שאוחזת בגופו של האדם, ממש כמו שהריקבון אוחז בלחם חמץ. וזה ממש סוד גזירת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, סוד החמץ ולא סוד המצה. כי נעשה האדם לחם חמץ, ולכן גופו מתפורר ובלה.

עוד תראה שגזרו על האדם לטרוח מאוד במלאכתו, סוד זיעת אפיך תאכל לחם. ותראה שזה ממש נעוץ בסוד החטא, כי החטא הוא ההחמצה, שהוא נבע מהבטלה והשיעמום, ולכן גזרו על האדם עמל של מלאכה, כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום. ובזה נבין סוד גדול, כי המביט על חיי האדם יתמה מאוד מדוע ברא ה' ככה את בני האדם, שרוב זמן חייהם עוסקים באמצעי ולא במטרה. כי הלא המטרה היא ידיעת ה' ודבקות בו יתברך שמו, בעמל תורה ומצוות. וכל ענייני הפרנסה והעבודה ותיקון הגשמיות היא אמצעי לתכלית זו, ואינה התכלית בעצמה. על כן מדוע צריכים בני אדם לעמול ולטרוח כל כך הרבה סביב עניינים אלו. ומה ראה ה' לברוא כך את האדם, והלא היה יכול לבוראו באופן שלא יצטרך לטרוח כלל, כי מזונותיו היו מזומנים לו, ובתים והיכלות וכל מיני טובות מרובות, בלי שיצטרך לרדוף אחר כל אלה. והיה ה' יכול לסבב שיהיה כל השפע מזומן לבני אדם חינם אין כסף.

אלא שבאמת כך היה לאדם בגן עדן. כי היה לו הכל מוכן ומזומן בכל טוב ושפע. כי היה לו בית נאה וממוזג, יפה ומשובח, וכל מאכל היה מוכן לו, כי מלאכי השרת היו צולים לו בשר, והיו האילנות הטובים מנעימים ומטעימים לו מכל טוב גן עדן הארץ, וכל אשר יבקש יבוא לו בלי עמל וטורח. והנה כל השלווה הזו היא למעשה מצב בו אין האדם צריך לטרוח באמצעי כלל, כדי שיהיה לבבו פנוי אל התכלית, שהיא הדבקות בקונו יתברך שמו, בעונג ושעשועי קודש, בתורה ובתפילה ובייחודים עליונים, שיהיה דבוק באור נשמתו וממשיך שפעת קודש לכל ההויה. כי לכך נוצר.

אך תראה שהאדם נפל, כי זוהי הסכנה הגדולה שיש לאדם בהיותו במנוחה והכל מזומן לו, שעלול להפוך את העונג שלו לתכלית, וישקע בעונג ובהנאה, ויתבטל ממלאכת שמים שמוטלת עליו, ויתרכז רק בבקשת טובתו והנאתו. כי כשישים את העונג של גן עדן לתכלית, אזי יתרכז רק בהנאתו, וממילא יבוא להיבטל ממלאכתו, ועל ידי כך יגיע לבטלנות. כי כשאדם שם לנגד פניו את תפקידו, ורואה שהוא העיקר, אזי רותם כל כוחותיו למען המטרה, ומרוכז בה, ואינו בא לידי בטלה. אך אם ישים הנאתו בראש הכל, הרי שיתרפה ממלאכתו, וממילא יבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה היא בחינת קופא על שמריו, וממילא על ידי כך השמרים יכולים לפגוע באדם ולהחמיצו. והנה דבר זה הראה שהאדם אינו יכול לעמוד ברוב טובה, והיינו שאם יהיה במצב שבו כל האמצעים מוכנים ומזומנים לו, לא יהיה שוקע כולו במלאכת שמים ובעמל הקודש, כי יתרפה ממלאכתו זאת, ויבוא לידי בטלנות. והנה הבטלה מסוכנת מאוד, כי ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ (משלי יחט), כי הוא מקרב עצמו אל מקום הקליפות ומדורם, סוד השמרים.

ראה הקב״ה שאי אפשר לסמוך על האדם וחובה להטיל עליו עמל ויגיעה, כדי שלא יבוא לידי בטלה, לכן סיבב הקב״ה את האדם אל מקום שיצטרך לעמול מאוד לקיומו. ותראה שכעת בלי עמל וטרחה הנה יחסרו מזונותיו וביתו, ויהיה בסכנת חיים. ולכן יהיה האדם מוכרח לעבוד, כי הרעב יציק לו, והקור והגשם יאלץ אותו להשקיע כוחו בשביל לעבוד ולהשיג מזונו ובית דירתו. ועל ידי כך יתרחק האדם מן הבטלה.

עוד נדע כי סיבב ה' ברחמיו תיקון לאדם, שיתקן עצמו ואת העולם על ידי המלאכה וכל העניינים הללו, בסוד העלאת ניצוצות ועבודת הבירורים, והיינו שאין עמל האדם רק כדי שלא יבוא לידי בטלה, אך אין בזה תכלית עצמית, אלא יש כאן תיקון לעולם שיבוא על ידו. ואמנם דרך תיקון זה לא היה בא לאדם אם היה יכול לעמוד ברוב טובה, ולהתעסק במלאכת שמים בלי להיבטל ממנה.

 

סוד ההתעסקות בבצק שלא יחמיץ

סוד העסק בבצק הוא עמל רב ומתיש. והוא סוד העול שהונח על האדם לאחר החטא. ובזה תבין סוד דברי האריז״ל שעל ידי שמזיע באפיית מצות מתקן פגם הברית והחטא הקדמוני, שהוא אחד כנודע. ותשכיל סודו, כי נגזר על האדם בזיעת אפך תאכל לחם, ותבין שהגזירה הזו אינה עונש שרירותי אלא תיקון לאדם ממש. והוא במה שראינו, שעל ידי העמל שומר עצמו שלא יחמיץ. וזה עצמו ממש סוד הזיעה באפיית המצות, שהוא עמל האדם בעולם. וזו דרך אחת לשמור עצמו שלא יבוא לידי חימוץ, והוא סוד רוב בני האדם, שעסקם במלאכה ובעמל כל היום, ועל ידי המלאכה אינם באים לידי בטלה ושעמום.

 

כל המקבל עליו עול תורה

אמנם לא סגר ה' את חלוני גן עדן, כי נשמת האדם נותרה בגן עדן תמיד, ולא יצאה ממנו. כי רק הגוף סולק, ולא הנשמה. וזה יסוד גדול, שאם אדם דבק בכל עוז באור נשמתו, אזי יכול להמשיך טהרתה וקדושתה אפילו על גופו, בעודו בעולם הזה, ויתעלה למדרגת גן עדן. וסוד הענין רמוז בדברי רבי נחוניא בן הקנה במשנה, שאמר ״כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ״, ולא אמר 'כל הלומד תורה', אלא 'כל המקבל עליו עול תורה', והיינו שצריך לקבל את התורה בעול ועמל, ולא במנוחה ומרגוע. והיינו, שבאמת מלאכת שמים מזומנת ומוכנה לכל מבקש, סוד תורה שמונחת בקרן זוית. ואם האדם יתעורר בכל לבבו למען ה', ויפקיר עצמו כמדבר, בלי להשגיח בצרכי גופו וחומריותו כלל, וישים הכל בצד, באמת ובלבב שלם, מגודל אהבת ה', שבוערת כאש בלבבו, עד שכל לבבו מבקש כבוד ה' ותיקון העולם ועשיית רצונו יתברך, ויסכים לוותר על כל חייו למען ה' ממש - מכוח מסירות אמיתית זו, שה' רואה ללבב ורואה טהרת לבבו באמת, יזכה לשוב למדרגת האדם קודם החטא, והיינו להתעסק במלאכת שמים, סוד תכלית העולמות, והוא סוד המשכת האור האלוקות לעולמות כולם, בסוד התורה, ויזכה שיונח על צווארו עול תורה, היינו להיות מורה הוראה בישראל, להאיר אור תורה לעם ישראל, ועל ידי כך הנה באמת יעבירו ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אין הוא זקוק לעול זה, שכן עול זה נצרך מחמת הבטלה של האדם, שכדי שלא יתבטל צריך הוא עול לתקנו ולרסנו ולשמור שלא יחמיץ. אך אם הוא עמל בעול התורה בכל עת, אינו צריך עול אחר, כי לא יבוא לידי חימוץ כלל. וממילא יזכה וכל מלאכתו הגשמית תעשה על ידי אחרים, בחסד וברחמים ובברכה, כפי שאמרו חז״ל שצדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

בזה יובן סוד ההלכה בשולחן ערוך שראינו קודם לכן, שראינו שיש שני דרכים לשמור שהבצק לא יחמיץ. האחד הוא על ידי שיתעסקו בו בכל עת בלי הפסקה כלל. והשני הוא דרך המים המטפטפים על הבצק, שאם מטפטפים כל היום בלי הפסקה, לא בא לידי חימוץ, אבל אם הם מטפטפים בחולשה, ולא בחוזק, אין הבצק נפעל מהם, ועל ידי כך יבוא לידי חימוץ. והנה נודע שאין מים אלא תורה, וסודו הוא שצריך האדם לעמול בתורה באופן שגופו יהיה נפעל מהתורה, והיינו שיעמול בכוח ובתוקף, שיתחמם גופו מהתורה באש יוקדת, ועל ידי כך לא יבוא לידי חימוץ.

והנה מבאר השולחן ערוך, שדבר זה הוא דווקא אם הטפטוף תמידי בלי הפסק כלל, אך אם יש הפסק, יבוא לידי חימוץ. ולכן תראה שמדרגה זו היא מדרגה של יחידים ממש, כי לרוב הבריות קשה להתמיד בתורה בכל עת בלי הפסק. ולכן אמרו חכמים הנחיה לכלל הציבור - ״כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון״, כי אין רוב בני אדם יכולים לעמוד ברוב טובה, וקשה מאוד להתמיד בתורה בכל עת, ולכן הנפש תבקש מנוחה, ומתוך כך יבוא לרפיון, ועל ידי הבטלה הזו יתעורר החמץ שבלבבו, ויבוא חלילה להחמיץ. ולכן חייב לשלב עם תורתו גם מלאכה ועמל, כדי שלא יהיה בטל חלילה ויהיה גורר עוון, סוד הבטלה שהיא בצק קופא על שמריו שעלול להחמיץ.

 

מים מחמיצים ומים ששומרים מחימוץ

ראינו שאין מים אלא תורה, ונודע גם שהמים הם הם המחמיצים את הקמח. כי קמח בלי מים אינו יכול להחמיץ. ונמצא שהמים הם חרב פיפיות, כי מצד אחד מביאים ברכה רבה, כי הם התורה, וכן נודע שאי אפשר להכין לחם בלי מים. ובמצה עצמה שמים מים דווקא. אך מצד שני המים הם שורש ההחמצה, שאין הקמח מחמיץ בלי מים.

והנה סודו עמוק, והוא שאמרו חכמים ״בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״, ותראה שכביכול היצר והתורה באים מאותו שורש, כי באמת היצר הוא דבר טוב, כי הוא כוח היצירה, ובלי יצר אין יצירה. כמו שתראה שבלי יצר אין ילודה, ואין תיקון עולם. לכן היצר ביסודו טוב, והוא סוד המים הטובים. וכן התורה היא כוח היצירה הרוחנית, והוא שאמרו חכמים שהתורה היא כלי אומנותו של הקב״ה, שעימה ברא את העולם. כי התורה היא שפע החיות והקיום, שהוא סוד המים. ותראה שהמים מאחדים את כל הגרגירים יחדיו, והוא כוח האחדות, והיא התורה שמאחדת הכל תחת מלכות ה'. והנה אלו הם סוד המים הטובים.

אך תראה שיש סוד מים המרים המאררים, סוד מארת הנחש, סוד הקללה שנתקלל האדם, והוא סוד ל״ט קללות, ל״ט מלקות, סוד ההפך מט״ל השמים, סוד הגשם, כי יש טל ויש לט, טל ברכה, ו'לט' הוא כלל מלשון 'לייט עלה אביי'. כי המים בעצמם עלולים להחמיץ את הקמח. והנה זה סוד 'להט החרב המתהפכת'. כי להט הוא 'הטל', וסודו 'הט״ל' שעלול להתהפך ל׳הל״ט'. ולהט הוא טל ו-ה', וסוד ה' הוא בחינת האדם, סוד המקבל, כי הוא עפר, סוד הקמח, סוד ה' שהיא נוקבא, סוד הקרקע. ול״ט סודו המים, סוד שקיו דאילנא כנודע בפתח אליהו. אלא שעלול להיות קללה, סוד לט, סוד לוט כנודע, ואפשר שיהיה ברכה גדולה סוד טל השמים, סוד התורה סוד טל אורות טלך. והכל תלוי האם המים יהיו מתוקים או מרים, סוד ההחמצה.

 

סוד המתקת המים במרה

ובזה נבין סוד "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וכו', שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

יש להבין את הפסוק, כי התורה מספרת שהמים היו מרים, והקב׳׳ה הראה למשה עץ והשליך אל המים והמים נמתקו. ואחר כך התורה אומרת ״שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו״, והחוק ומשפט הם התורה, סוד דינים ושבת במרה. אך יש לשאול מה הקשר בין הסיפור של המים והעץ ובין התורה, ומתי והיכן מסר לו את התורה במעשה של מרה. אלא שאפשר שזהו עצמו סוד 'ויורהו ה' עץ'.

ותבין סוד 'ויורהו' שהוא לשון הוראה, והיינו תורה. ואין עץ אלא תורה, סוד עץ חיים היא למחזיקים בה. והיינו שלימד ה' את משה תורה להורות את ישראל, והתורה עצמה סוד המים המתוקים. כמו שראינו שהתורה היא סוד עמל תורה, שעל ידי כך יכול להשתמש במים במתיקות בלי מריריות, סוד עמל של המים שעל ידי כך לא בא לידי חימוץ, סוד מרה. ולכן מובן מדוע דווקא לימד אותם דינים ושבת, כי דינים הוא חושן משפט, ושבת הלכותיה מרובות מאוד, והם חלקי התורה שדורשים עמל עצום ורב כנודע, כמעט יותר מכל חלק אחר שבתורה. והוא סוד עמל תורה ממש, סוד מים מתוקים, מים שאינם מביאים לידי חימוץ. כי מים עומדים גורמים לבצק להחמיץ, סוד מים מרים. אך מים זורמים, מים חיים, היינו מים שיש בהם חיים ותנועה, הם שומרים שהבצק לא יחמיץ, ואדרבא לטוב לו, ועל ידי כך נמתקים המים.

ובזה יובן סיום הפרשה שאומר "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ״, הנה יש לשאול מה קשר סוד הרפואה כאן?! אלא שראינו שחמץ הוא בחינת גוף מתפורר ובלה ונרקב, ואילו המצה הוא גוף שאין בו חולשה ורפיון, ולא יובש ולא רקבון. והוא עצמו סוד הרפואה. כי עיקר המחלה באה כתוצאה מנפילת גוף האדם להיות בחינת חמץ. כמו שהלחם חמץ מתייבש ונרקב, כן גוף האדם בלה עם הזמן עד שמתפורר לגמרי, ולכן גזר מיתה על האדם לאחר שהחמיץ על ידי השאור הוא הנחש.

ממילא נבין מדוע הרפואה גנוזה במצה, כי היא בחינת גוף זך שאין בו חמץ, ולכן אינה מתקלקלת לעולם, וכן גוף האדם שהוא בחינת מצה, אין בו חולשה ולא רפיון ולא פגם כלל. ולכן הורו בזוהר שהמצה היא נהמא דאסוותא, כי היא ממש מחזירה את גוף האדם למצב שקודם החטא, שאין בו חמץ וממילא לא יובש ופגם. ולכן מובן היטב מדוע אמר סוד הרפואה בהמתקת המים. כי הנה כשזכו ישראל לתורה, סוד מים מתוקים, ממילא אלו הם המים ששומרים שלא יחמיצו ישראל בגופם, וישאר גופם בסוד מצה ממש, וממילא לא ישלטו בהם שום מחלות. והוא סוד התורה שהיא שורש הרפואה, כאומרו ״רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ", כי היא מים מתוקים, שמטפטפים על גוף האדם ושומרים אותו שלא יחמיץ. בזה נבין סוד מצוות התורה ״על מצות ומרורים יאכלוהו״, והיינו שהמצה נקשרת במרור, סוד המרירות. הוא סוד מרה, שהוא בחינת הכוח שעלול להחמיץ מחמת מים המרים, סוד ההחמצה. והמצה שומרת שלא יבוא המרירות ולא יחמיץ. כי הנה ראינו שלאחר שנפל האדם בחטא אזי צריך להיכנס לעול ועמל גדול, כי נפל בבטלה שבאה לו מחמת רוב הטובה, ולכן צריך לבוא בעמל כדי שיוציא מלבבו יצר הבטלה והזוהמה, וישוב להיות מצה.

 

סוד הזיעה באפיית המצות

והוא סוד העמל שנגזר על האדם בזיעת אפיך תאכל לחם. ובאמת הזיעה היא פעולה הפוכה מהרטבת הקמח במים. כי החמץ בא על ידי מים שנכנסו בקמח, סוד מים המרים, שהיה בטלה ונעשה הבצק לחמץ. ועיקר הזוהמה הוא מהמים, כי המים גורמים את החימוץ. וכדי לתקן זאת צריך לפלוט ממנו את המים, ועל ידי כך ישוב להיות קמח בלי מים, ויוכל לקבל מים חיים וטובים. וזה עצמו סוד הזיעה, כי הזיעה הוא פליטת הנוזלים מגוף האדם, והוא הוצאת מים המרים, כי הזיעה מרה, וכשמוציא את הזיעה הרי שמוציא את המים המרים, סוד זוהמת הנחש ויכול לשוב ולהיתקן.

והוא שאמר האריז״ל שהזיעה באפיית המצות סגולה לתיקון הברית, והוא באמת זיעה בכל ענייני המצוות ובייחוד במצות, ובכך פולט את המים המרים, סוד יצר הרע שגורם לאדם להחמיץ.

לכן ירדו ישראל למצרים לעול עבודת פרך, שאמר האריז״ל שהוא בשביל תיקון החטא הקדמוני, הוא סוד וימררו את חייהם בעבודה קשה, סוד מרור, סוד מים מרים , ובאמת היה זה תיקון להם, כי על ידי כך באו לסוד זיעה, סוד פליטת המים המרים, סוד זוהמת הנחש, ושבו להיות כמו קמח בלי מים, שמוכן לקבל מים חיים טובים, והוא סוד מתן תורה, סוד מים חיים, סוד טל תחייה שבא לישראל במעמד הר סיני. כי בעמל שעבוד מצרים הפליטו כל הרע מגופם, בסוד בזיעת אפיך, ואז ספרו מ״ט ימים נקיים, לאחר שגמרו להוציא כל הזוהמה, סוד דם נידה שגמרו להוציא, שהוא עצמו סוד מים מרים, סוד דם שאין בו לידה. ולאחר מכן באו להיטהר בימי הספירה, עד שיכלו לקבל מים חיים.

 

סוד מרה לאחר קריעת ים סוף

ובזה נבין סוד פרשת מי מרה שבאה בדיוק לאחר סיום יציאת מצרים, מיד לאחר קריעת ים סוף, שהוא סוף שעבוד מצרים, כי העבד יוצא לחירות במיתת האדון, ומתו מצרים שהם האדונים, סוד הנחש והזוהמה ששלט בישראל, כי כשגמרו להוציא כל הזיעה, סוד זוהמת הנחש, ממילא מתו אדוניהם המצריים, ויצאו ישראל לחירות, ואז ממש בא סוד הפיכת המר למתוק, סוד מים מתוקים, סוד ויבואו מרתה, כי לאחר שמררו את חייהם בסוד מרור, כעת יכולים לצאת מהמרירות, המים המרים, סוד הזוהמה, מים שמחמיצים, ושם קבלו עול תורה, והתהפך הכל להיות מים מתוקים, מים חיים שאינם מחמיצים, אלא יוצרים עיסה שתהיה לבסוף מצה, בלי זוהמת ההחמצה כלל. ולכן צוותה התורה לאכול מצה על מרורים, סוד הרפואה, כי המרור סוד הזוהמה שנדבקה באדם, בסוד מרירות, והמצה באה להפכו לרפואה ותיקון.

 

ביטול הרע משורשו - אפיית המצה

והנה נתבונן באותם הקדושים שהרגו את יצר הרע מתוך ליבם, כדוד המלך שאמר ״ולבי חלל בקרבי״. יש שתי דרכים בנצחון היצר, הנלמדים מעניין החמץ, כי היצר והחמץ אחד. דרך אחת היא המים שטורדים בכל עת, בלי הפסקה, ועל ידי כך לא בא לידי חימוץ. אך זו אינה דרך שלמה, שכן אם יפסיק רגע אחד מללמוד, יתעורר שוב היצר ויתקוף. כי הוא נמצא באדם, אלא שהאדם אינו נותן לו להתעורר מכוח התורה שלומד בכל עת. אך יש דרך עליונה לביטול היצר, והוא סוד האש. כי בצק שנאפה בתנור, שוב אינו יכול להחמיץ לעולם. כי האש מסיימת וגומרת את מלאכתו, ועל ידי כך לא יוכל להחמיץ לעולם, וכן לא יוכל להתקלקל שוב, כמו מצה שאינה מתקלקלת. נמצא שמור לגמרי מן המזיקים. והנה זוהי התורה העליונה, שהיא בחינת אש, כאומרו ״מימינו אש דת למו״, סוד ״הלא כל דברי כאש נאום ה'״. והוא שאמרו חכמים תלמידי חכמים כל גופן אש. אך כדי לזכות לתורה שהיא בחינת אש, צריך למסור עצמו בכל עוז על התורה, ולעמול בה מאוד, עד שיתחמם גופו בלהט אש התורה, בהתמדה רבה, במשך שנים רבות, ועל ידי כך יהיה בחינת אפייה, ויהיה לחם ולא בצק, וממילא יעקר יצר הרע מליבו ממש. והוא סוד הצדיקים שהרגו יצר הרע שבליבם, ובאו לתכליתם ממש, כי הלחם הוא תכלית, ובצק הוא דבר שאינו שלם. ולכן היצר נוגע בו, כי הוא פוגע במי שאינו שלם ולא בא לתכליתו, מה שאין כן הצדיקים שנעשו לחם ממש, שזכו למדרגה עצומה של התכלית, ועל ידי כך אין היצר יכול להם כלל, וה' יאיר עינינו במאור תורתו אמן ואמן.

---

[1] הרב ראובן ששון, באור פניך הגדה של פסח עמ' נב

שבועות - אש מים מדבר

אש מים מדבר

מדרש (במדבר רבה א,ז): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א,א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי? מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט,יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה,ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי.

וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ? אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה,א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם.

דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי".

מה העניין של שלושה דברים אלו אש, מים, מדבר?

אור החיים הק' (שמות יט,ב):

"ג' עניינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה:

הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב (במדבר יט,יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו' (שבת פג:)...[1]

וענין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו[2].

וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ) חרב אל הבדים (ברכות סג.), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה".

האש יש בו כח עצום, אין דוגמתו לשרוף ולכלות, ומאידך לחמם ולהאיר, ואש התורה היא העמל והיגיעה השוברת גוף ומאירה את הנפש[3].

המדבר, כמובן משל לענוה[4].

המים, זה הסמל לאחדות ולחיבור, כי הם מתערבים 'לח בלח' אי אפשר להבדיל בין אלו לאלו אחרי שהתחברו.

הרב אשר וייס: אפשר לרמוז דברים אלו גם במחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע בתנורו של עכנאי (גמ' בב"מ נט:): "תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר"א ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות".

שלשת האותות רמז היו לשלושת דרכי קנין תורה וכתרה שבכולם הצטיין רבי אליעזר והיה מופלא בדורו:

החרוב רומז על ההסתפקות במועט והסיגוף [כהא דרשב"י ור' אלעזר בנו שנזונו מן החרוב י"ב שנים שחיו במערה (שבת לג) ועוד אמרו (ברכות יז:) "חנינא בני די לו בקב חרובין], שעליו אמרו חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" וכו'.

אמת המים רמז היא לתורה שנמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

כותלי בית המדרש רמז הם לדיבוק חברים והרבצת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס.

מהר"ל (באר הגולה עמ' יט):

מדוע המדרש 'טורח' לתת שלוש דוגמאות לרעיון של החינם, למה לא מספיק למשל רק את הדוגמא של המדבר? ולמה בחרו דווקא מדבר, אש ומים – וכי אין בעולם עוד דברים ששייכים לכולם?

כתוב בגמרא (יומא לה:) ששלושה דברים מרכזיים מונעים מהאדם ללמוד תורה: עשירות, עניות, ויצר הרע[5].

כנגד שלושה מניעות אלו באים המדבר, המים והאש.

מדבר הוא סמל לעניות. המדבר "מנוגב" מנכסים – אין בו לא שדות ולא בתים.

מים הם סמל לעשירות. מטר מהווה סמל לשפע וברכה, מים מסמלים שפע ושגשוג כלכלי.

אש מסמלת תאווה. כשם שאש בוערת כך בוערים באדם יצרים ותאוות.

כשם שהתורה ניתנה בתנאי מדבר, מים, ואש, כך ניתן לקיימה בכל מצב: עושר, עוני, ובמצבים שהיצר עובד שעות נוספות. אין תירוצים! כל מה שצריך זה לרצות. אבל באמת לרצות...

שפת אמת:

האש והמים - מלמטה ומלמעלה

"...אש הוא התלהבות האדם לעלות ולהתדבק בו יתברך, והוא בחינת 'נר מצוה'. כי (ב)נר שלהבת עולה. וכן על ידי המצות מתדבק ומתחבר בשורשו למעלה (ע"ע בתניא איגרת הקודש פ"כ). ומים הוא הארת קדושה הבאה מלמעלה והוא בחינת 'תורה אור', כי האור מגיע מלמעלה למטה..." (תרנ"ח "במדרש").

"ומדבר הוא להיות נמשך אחר ה' יתברך בכולו[6], והוא בחינת 'דרך חיים תוכחת מוסר', להיות בטל את הנהגת ה' יתברך ותורתו... ועל זה כתיב (במדבר כ"א, יח): 'וממדבר מתנה', ואמרו חז"ל: אין אדם זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר...".

אם האדם לא מכניע את עצמו ואת רצונותיו, יהיה לו קשה לקבל את הסמכות והמרות של הקב"ה ושל התורה, המכתיבים לו את אורחות חייו.

ברובד עמוק יותר יש צורך בהישארות במצב ובמעמד של מי שלומד ושומע - מעמד של 'מקבל', מי שחושב שהוא כבר מוכן ויודע ואין לו עוד מה ללמוד – הולכות להיות לו הרבה הפתעות...[7]

בחינם או שיש תנאים?

בדרשה הראשונה אומרים לנו חז"ל על דברי התורה שהם ניתנים ב'חינם'. לעומת זאת, בדרשה השנייה, מציבים חז"ל תנאי ברור - אם אדם לא עושה עצמו כהפקר, הוא לא יכול לקנות את התורה?

"...ואכן ודאי תורה (ניתנת ב)חנם, (ו)מי שירצה יכול ללמוד בה. אבל לקנות התורה, היינו להיות לו דבקות בעצם התורה...זה אינו יכול להיות (אלא) רק על ידי שעושה עצמו הפקר" (תר"מ "במדרש").

יש שני שלבים בקשר של האדם לתורה:

כמו אדם ששוכר דירה -  למרות האופציה שיש לו לגור בדירה, הוא לא יכול לעשות בה ככל העולה על רוחו, וברור שהקשר שלו אליה הוא קשר חלקי וזמני.

או אדם הקונה בית: הוא חסך בעמל רב ממון מרובה, ולאחר מאמצים מרובים מצא את המקום בו הוא רוצה לגור. בשלב זה הוא משקיע את מיטב כספו, זמנו, שכלו וכוחותיו כדי לתכנן את ביתו, לדאוג לבנייתו, למלא אותו ברהיטים יפים כפי ראות עיניו וכדומה. ברור שאדם כזה, החי בדירה משלו, מרגיש לביתו יחס חם יותר, שהרי הוא קניינו ותוצר של מאמציו המרובים.

התורה מיועדת לכולם – זו הזכות הבסיסית שיש לכל אחד ללמוד תורה ולהכיר אותה אבל יחס מזדמן ועראי.

ברמה רצינית יותר, האדם צריך להרגיש שהתורה היא קניין שלו, היא חלק ממנו. "להיות לו דביקות בעצם התורה". לא קשר מקרי ומזדמן, אלא קשר חזק בין עצמותו של האדם לעצמותה של התורה.

כאשר אדם לא מממש בחייו את יסוד ההתבטלות וההכנעה, קשה לו להתחבר לתורה באופן שלם, והוא עושה זאת רק כדבר זמני (כמו אותו אדם שחי בדירתו בשכירות).

אבל כאשר אדם עושה את עצמו כהפקר ומתבטל כלפי שמיא, הוא גורם לכך שהרצון שלו יהיה לקבל את התורה במלא העוצמה.

איך מגיעים לקנין תורה?

הדברים האלו יכולים להרתיע ולהעלות חששות אצל הרבה יהודים: "מי אני שאגיע לכזו רמה של הכנעה והתבטלות כדי להתחבר לתורה?"

"ומכל מקום הכל בא על ידי עסק התורה. ועל זה אמרו: מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמשנה חושבת מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ומסתמא ימי הספירה מוכנים לתקן אלה הדברים, ולבטל כל הכוחות והמידות להתורה, ואז התורה נקנית. ובאמת גם אלו המידות זוכין על ידי עסק התורה".

השלב האידיאלי של קניין תורה ועבודה על מידות הנפש מתחיל ב"עסק התורה": תלמד, תקבע עיתים לתורה, תעסוק ותעמול בתורה.

יש בכוחה של התורה, אפילו כאשר עוסקים בה ברבדים שטחיים ביותר, להוביל את האדם לאותה מדרגה גבוהה של הזכות לקנות תורה.

יוצא, שיש לאדם יכולת לזכות בקניין תורה ובדבקות בה דרך העיסוק בתורה עצמה.

תכל'ס? שב תלמד!!!

התורה היא אש ומים והביטול (המדבר) מכניס בה את האינסוף:

שפת אמת (ליקוטים ויגש): "הנפש יש לו עלי' עד נשמה לנשמה שהיא יחידה בחי' יחידתו עם שורש החיים והוא עד אין סוף ממש וכמו שהאדם מתקן עצמו כן יוכל לגרום עליות העולמות בהתפלה עד אין סוף כענין תיקון התפילות ופי' 'בי אדני' שנתברר שכל החיות שבו מהש"י על ידי שנתבטל אל שורש נשמתו בחי החיים.

והנה בפרטות פי' הזוה"ק... הרוח (התורה) נגד התפארת וז"ש כלול מאשא ומיא היינו חסד וגבורה... בחי' הביטול שבאדם (מדבר) שאינו משיג והוא משתומם זה הוא נגד אין סוף ממש...".

ע"י הביטול מתגלה בך אור אינסוף!

עוד מעט בשעה 4 נלך למקוה לטבול ולהתבטל ולקבל את כל הכתרים של כל השבעה שבועות!!!

'מקוה' זה אותיות 'קם ו-ה'. 'קם' = חכמה ובינה (67+73), 'ו-ה' = תפארת ומלכות. מה חסר? הכתר! היהודי שטובל ומתבטל מכניס למקוה את אור הכתר!!!

הטובל הוא הפנימיות האמיתית של המקוה!

המקוה צריך אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אותו!

מה התפילין פועלות בכל העולמות כשהן מונחות בנרתיק שלהן? כלום! אבל כשיהודי מניח אותן העולם משתנה!!!
ספר תורה שהכותב חשב מחשבה לא נכונה הוא פסול! מזוזה שהיהודי לא קידש בה את שם ה' היא פסולה!

לכן התורה ירדה אלינו במקום להישאר אצל המלאכים!

אנחנו העיקר!

על דרשת חז"ל בפסוק "מלכי צבאות ידודון ידודון" שואל רבי ברוך ממז'יבוז' איך המלאכים העיזו ליגוע ביהודים? איך הם לא נשרפו?!? ואומר שלא היתה להם ברירה אז הם מסרו את הנפש...

היהודי הוא הגילוי של האינסוף בעולם – אבל רק אחרי שהוא התבטל לה' יתברך!!!

השכינה לר' יוסף קארו וחבורתו בליל שבועות (של"ה הקדוש מסכת שבועות פרק נר מצוה): "'ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק', 'והחלש יאמר גבור אני', והחזיקו עצמכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא"!

שפת אמת (שבועות): "לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. ואין האדם משתנה לדבר חדש על ידי המעשים, רק שנתגלה פנימיות החיוּת שבקרבו וכפי מה שמאמינים בזו החיוּת, ולא שוכחים, זוכים לאמת. על ידי אמונה".

הרב קוק (אורות הקודש א,סד): "דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם... הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם. עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד... אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מהבלתי נתפס אור מתפלש בהנתפס, במהלך האצילות, מאור אין סוף. ואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים".

---

[1] צריך מסירות נפש בלימוד התורה!

הרב יגן בשם רבי צדוק הכהן מלובלין: התורה נתנה באש. זוהי האש שאברהם אבינו קפץ לתוכה באור כשדים. למען הקדוש ברוך הוא, למען התורה, היה מוכן אברהם לקפץ לתוך האש, ומאתנו מבקשים רק לקום שעה קדם לתפלה, ללמד עוד קצת, להסתפק במעט וכו'...!
ואם תאמרו: זוהי הנהגה רק ליחידים, אך לא לרבים - הרי נתנה תורה במים. כל עם ישראל מסרו נפשם וקפצו בים סוף למים יחד, במסירות נפש. כך זוכים למתן תורה.

ועדין היה מקום לומר: פעם אחת קפצו, אבל כל החיים למסר נפש לתורה?! אדם יכול יום אחד להתנהג יפה, להיות טוב, לעבד את בוראו בהתלהבות, להיות אמתי, אבל כל החיים לחיות כך?! כן! התורה נתנה במדבר - עם שלם מסר את נפשו במשך ארבעים שנה, ללמדנו כי כדי לזכות בתורה, יש לחיות כבמדבר במשך שנים רבות.

[2] יהודי שלא הקפיד על שמירת התורה ומצוותיה בהידור, שמע את הסיפור על הלל הזקן, כיצד אחד התערב עם חברו שיצליח להרגיז את הלל, הוא הגיע אליו בערב שבת כשהלל התרחץ, והפריע לו בשאלות טיפשיות. למרות זאת הלל לא כעס כלל. ביקש שומע הסיפור לדעת אם לרבנים של היום ישנה אותה סבלנות.

הוא חשב לעצמו: "הרי הם וודאי מכירים את המעשה, ואולי אף משתמשים בו בדרשותיהם. רצוני לבדוק אם הם אכן מקיימים את הנאמר: 'נאה דורש ונאה מקיים'".

הוא הכין רשימה טלפונית של כמה רבנים מוכרים. בשעה שתיים לפנות בוקר התקשר לאחד הרבנים, ושאל שאלה תמימה: "מה מברכים על תפוח מצופה בסוכר?" התגובה של הרב ניתנה באופן מיידי: "האם אינך יכול להתקשר בשעה יותר נורמלית, כדי לשאול שאלות כאלו???", והשפופרת נטרקה.
מיודענו המשיך להתקשר לרב אחרי רב. לכולם היה מכנה משותף: כעס על כך שמעירים אותם באמצע הלילה בשביל דבר כזה.
בשעה שלוש לפנות בוקר חייג למרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל. כאשר הרים הרב את השפופרת, שאל האיש: "האם אני יכול לשאול שאלה?"
"בבקשה", ענה מרן הרב, "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" הבחור הסכים, ולאחר זמן קצר נשמע קולו של הרב אליהו בטלפון: "כן, אני מוכן לשמוע!"
כאשר הציג את שאלתו בעניין התפוח המצופה בסוכר, ענה מרן הרב אליהו תשובה מפורטת ולבסוף הפטיר: "אתה יכול להתקשר אלי ולשאול כל שאלה שתרצה, ומתי שתרצה!"

[3] חז"ל (ירושלמי פאה ג. שבת יא.) כי היא חייכם, אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה".

משנה (אבות פ"ו) "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג,יב) "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז 'זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים' וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר 'אף חכמתי עמדה לי' - חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי".

גמרא (שבת קמז:): "ר' אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה, כי הדר אתי קם למיקרא בספרא, בעא למקרא 'החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם' ".

הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה) "כי תחלת השכל יצייר שחרבן הנפש בתקון הגוף ותקון הנפש בחרבן הגוף".

[4] עירובין (נד.) "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנת לו במתנה" (הר"ן בנדרים: בדרשה זו "נתכוין ר' יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר").

[5] "ת''ר עני ועשיר ורשע באין לדין.

לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.

עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי (היה) אומרים לו כלום נאה היית מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית אמרה לו השמע לי אמר לה לאו אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין אמר לה (תהילים קמו) ה' מתיר אסורים, הריני כופפת קומתך ה' זוקף כפופים, הריני מסמא את עיניך ה' פוקח עורים, נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. לשכב אצלה - בעוה''ז, להיות עמה - לעוה''ב.

נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים".

[6] ר' ירוחם ליבוביץ ('דעת תורה' במדבר): במשך חג השבועות יש רגע אחד שבו אתה מקבל יכולת להיות נמשך אחרי ה' ית' ולומר נעשה ונשמע!

[7] "מבצע 'ברברוסה', שהחל עם הפלישה של צבא גרמניה לשטחי בריה"מ ב-22 ביוני 1941, נחשב גם היום לאחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של המלחמות. יותר משלושה מיליון חיילים גרמנים חצו באותו הבוקר את הגבול עם בריה"מ בלי שנתקלו בהתנגדות צבאית של ממש. זאת אף שבדיעבד התברר שלשליט בריה"מ, סטלין, הגיעו מספיק התרעות על מנת להיערך לקראת הפלישה הגרמנית.

סטלין עלה לשלטון לאחר מאבקי כוח מרים על ירושתו של לנין, מנהיג הקונספציה של סטלין המהפכה הבולשביקית, שמת ב-1924. סטלין הוביל את בריה"מ להישגים רבים בתחומים שונים. עם זאת, במהלך שלטונו ועד למותו ב-1953 הוא שלח לכלא והורה להוציא להורג מיליוני בני אדם, ובהם רבים מאנשיו (בעלי המשרות הבכירות בדרג המדיני והצבאי), שכל חטאם היה שחלקו עליו בסוגיה כלשהי או שנדמה היה לו שהם חלקו עליו. סטלין היה מנהיג נערץ, מוקף פולחן אישיות, אך לא פחות מכך היה עריץ חסר מצפון. אמצעי התעמולה שעמדו לרשותו יצרו לו דימוי של גאון מדיני וצבאי (וכינו אותו בסופרלטיבים כגון "שמש העמים"), אף שבפועל הוא היה בראש ובראשונה רודן אכזרי ומעורר אימה. מנגנוני המודיעין הסובייטיים נחשבו לאחד ממקורות העוצמה של הצבא האדום וכללו, בין השאר, אנשי שטח מעולים לצד שגרירים ונספחים ששימשו מרגלים לכל דבר. אולם מרבית רשתות המודיעין הצבאי - כמו מוקדי כוח נוספים בצבא האדום - נפגעו קשות בטיהורים שערך סטלין בשנות ה-30 המאוחרות. למעשה, כל ראשי הצבא וכל ראשי הארגונים הביטחוניים האחרים הכפופים לו הודחו באותן השנים, ואת מקומם תפסו קצינים פחות מנוסים ופחות מוכשרים. השפעתם הפסיכולוגית של הטיהורים האלה על אנשי הביטחון הייתה הרסנית ודיכאה לחלוטין את העצמאות ואת חופש המחשבה שכל כך חיוניים למודיעין איכותי. תוצרי הלוואי שלהם היו, בין השאר, הערצה (אמיתית או כפויה) לסטלין ובה בעת יראה קיצונית מפניו. בהקשר הזה קיימות עדויות רבות לכך שראשי המודיעין הסובייטי העבירו לסטלין מידע חלקי והתאימו אותו להלכי הרוח ולתפיסות שהתפתחו בקרמלין. ככל שהלך וקרב מועד הפלישה של צבא גרמניה לבריה"מ, כך היו לסטלין יותר ויותר סיבות לדאגה: המידע שהלך והצטבר בנוגע לתוכניותיו של היטלר הפך מיום ליום למאיים יותר ולמוחשי יותר. אבל לסטלין היו תוכניות אחרות, ויותר מכך - הוא פיתח קונספציה שאותה הוא לא היה מוכן לשנות בשום אופן. בין היתר הוא היה  משוכנע שבעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב לא תיתכן פלישה גרמנית בלי שיקדם לה אולטימטום, או, לחלופין, שאין סיכוי שהיטלר יתקוף את בריה"מ בטרם יכבוש את בריטניה". (ערן ניב אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, "ברבורים שחורים" במלחמת העולם השנייה).

מצורע - שיעור 'הפיכת הענג לנגע' (טללי חיים)

הפיכת הענג לנגע (טללי חיים)

מצד אחד אין דבר מסואב כמו המצורע. הגמרא (פסחים סו:) לומדת על שלוש דרגות של טומאה, שכל דרגה צריכה לצאת מחוץ למחנה אחד. כך, טמאי מתים צריכים לצאת חוץ למחנה שכינה, זבים חבות צריכים לצאת חוץ למחנה לווייה, ואילו המצורע, הוא המסואב ביותר, צריך לצאת חוץ לשלושת המחנות, אפילו עם ישראל לא יהיה, אלא ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״.

אין דבר נורא יותר מלצאת מעם ישראל ולשבת בדד. זה מעיד על הטומאה החמורה של המצורע שהיא קשה יותר מטומאת מת ומזב.

עד ימינו המילה ׳מצורע״ מעוררת גועל וריחוק, כמעט יותר מכל ביטוי אחר.

מצד שני אנו רואים שהצרעת מעידה על דרגה גבוהה:

נגעי בתים נוהגים רק בארץ ישראל, ומעידים על מעלה רוחנית של העם.

ספר הציוני על התורה: "... בהיות ישראל שרויים על אדמתם טהורים ונקיים שלמים לה׳ אלהינו והיה רוחו עליהם תמיד כמו שנאמר ׳עיני ה׳ א־להיך בה מראשית השנה׳ וגו׳ (דברים יא יב) להעמיד גופם בגדיהם ובתיהם במראה טובה. וכאשר יקרה באחד מהם דבר חטא ואשמה יראה בו לכלוך או בגופו או בבגדו או בביתו כפי גודל החטא להראות כי סר ה׳ מעליו והיה לאכול ומצאהו צרות רבות ורעות ולכן יאמר הפסוק ׳ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם׳ ולא תנהג כי אם בזמן ההוא ובארץ ישראל נחלת ה׳ וחלק עמו. ואין הדבר מפני חובת קרקע אלא מפני שלא יבוא המכה אלא בארץ הנבחרת אשר שם השם הנכבד והנורא שוכן בתוכם...".

רואים שכל עניין הצרעת נובע דווקא מפני מדרגה רוחנית עליונה. שישראל קדושים בקדושת ה', וכל גופם ובגדיהם ובתיהם מכוונים להשראת השכינה, ואם מישהו מהם חטא חלילה, ניכר הדבר בסילוק האור ממנו ובהתגלות הצרעת עליו. לכן, בחוץ לארץ או בדורות נמוכים, שאין השכינה שורה בקביעות בלבבות בני האדם, אין הצרעת נוהגת ואיננה מתגלית על מי שחוטא.

זוה"ק (ח"ג מז.): ״נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי״.

האר״י הקדוש (ספר הליקוטים פרשת תזריע פרק יג:): ״וזה מה שכתוב בזוהר פרשת תזריע כי נגע צרעת תרגומו מכתש סגירו, וכוונת דבריו, כי נגע הזה הוא קדושה, ודוחה את רוח הטומאה אשר בבית או באדם, והוא כוח דין של הקדושה, וזהו נגע. ומי גרם זה - הצרעת. פירוש הסגירו דנהירו עילאה דלא אתגלי, היא הנקרא צרעת, לכן ׳והובא אל הכהן', להמשיך ולגלות אותו הסגירו דנהורא עילאה, זהו לשון הזוהר״.

מסביר האר״י הח"י שהנגע הוא קדושה, הוא כוח של דין בקדושה שבא לנקות את הטומאה, אלא שמתגלה בצורה קשה. והיינו שהאור העליון סגור בפני האדם, ולכן בא הנגע כדי להביאו אל הכהן, ועל ידי כך יפתח לפניו האור העליון ויחזור להאיר כבראשונה.

׳ענג' ו׳נגע׳

הזוהר דורש את המילה 'נגע׳ ואומר שהוא אותיות ׳ענג׳. והיינו, שהנגע הוא באמת מציאות עליונה של ענג, אלא שנפל ולכן הפך לנגע. עלינו להבין את סוד הענג ואת היחס בין הענג ובין הנגע. סוד הענג עצמו רמוז באותיות המילה ענג, שהוא סוד ׳עדן׳ ׳נהר׳ 'גן׳ ראשי תיבות ענג (זוהר א כו.), בחינת ״ונהר ייצא מעדן להשקות את הגן׳׳ (בראשית ב,י).

הנגע הוא שינוי של עדן-נהר-גן, שהוא הסדר של ענג, הנה התהפך הסדר והעדן נדחה לסוף: נהר-גן-עדן.

שערי אורה (שער תשיעי): "והספירה הזאת (החכמה) נקראת בתורה עדן, כלומר התחלת התפשטות המחשבה והמקור אשר משם נתגלו כל הספירות מכתר עליון. וזהו המעיין והמקור אשר ממנו נמצאים כל הנמצאים בהתגלות הספירות מכתר עליון. ולשון עדן הוא לשון מקור אשר ממנו נמשך הדבר, והסוד ׳ונהר ייצא מעדן׳, כלומר נהר יוצא מן המקור והמעיין, שזהו לשון עדן. כעניין שרה כשנפסק ממנה המקור וחזרה לה, אמרה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה׳ (שם יח,יב) שנתחדש לי המקור. וכבר ביארנו 'ונהר יוצא מעדן' - זה בינה, 'יוצא מעדן׳ - יוצא מן החכמה שהוא סוד המקור הנמשך מכתר עליון. להשקות את הגן, להשקות ספירת מלכות״.

עדן הוא בחינת החכמה, והוא ראש כל דבר. והנהר הוא בחינת הבינה, והגן הוא בחינת המלכות.

החכמה היא בחינת יראת שמים, בסוד ״אם אין יראה אין חכמה״ (אבות ג,יז), וסוד "ראשית חכמה יראת ה' "(תהילים קיא,י), והיא בחינת התבטלות האדם אל המקור הא־להי העליון.

החכמה היא הבחינה שבה כל העולמות כלולים בנקודה אחת, בבחינת מחשבה הכמוסה במאציל ברוך הוא, עוד לפני שנפרדו ונחלקו לבחינות שונות.

כמו שטיפת זרע היא נקודה אחת בלי חילוק אברים כלל, ורק כשהיא נכנסת בבטן הנקבה נעשית הטיפה לחילוקי אברים שונים ובחינות שונות, כן כביכול בסדר הופעת העולמות בתחילה היו כולם כלולים כנקודה אחת אחדותית ממש, בסוד ״כלם בחכמה עשית״, שהיו ממש בחינת כולם יחדיו בלי חילוק כלל, וזה היה בבחינת החכמה, שהיא סוד האבא, והוא כמו טיפת הזרע, בלי חילוק אברים כלל. והיינו שאין בחינת גבול והבדל בין אחד לשני, ובין בחינה לבחינה, אלא הוא הופעת הכללות של העולמות בלי פירוט כלל, שהיו כל הפרטים בטלים ומכונסים יחדיו לבחינה אחת בלי פירוד כלל.

האדם צריך לבטל עצמו מאוד מאוד מול המקור העליון, להיות בטל ומבוטל לה' יתברך בכל עצמו.

אנו, נשמות ישראל החצובות מחכמה עילאה׳ מבחינת עולם האצילות. שהוא פנימיות המציאות ממש - כשאנו מבטלים עצמנו אין אנו מוחקים כלל את עצמנו, ולא מאבדים מאומה ממהותנו, אלא להפך, אנו עולים להתכלל במקור ובמקום האמתי שלנו, בעולם האצילות, עם המלך במלאכתו, שכל המלאכים ושרפי מעלה אינם יכולים לזאת, שעליהם נאמד ״הן אראלם צעקו חוצה״ (ישעיה לג,ז), שהם בבחינת חוצה, שהוא הבריאה, ואנו כלולים באצילות, ממש בחינת אחים ורעים לאור קודשא בריד הוא ושכינתיה.

הרב קוק (אורות קכה, ואדר היקר קמה): "כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי אם מפני חסר דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ה׳. ההכנעה מפני הא-להות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה. להתבטל בפני הכללות. וקל וחומר בפני מקור ההויה של הכללות. שהוא חש בו עליונות של אין קץ לגבי הכלליות. לא צער ודכדוך יש בה, כי אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי״.

עיקר עניין החכמה הוא סוד הביטול. והביטול הוא עניין יראת שמים, שיודע שיש מעליו מישהו, והוא העיקר והשורש, והוא עצמו הטפל והשולי. והיינו ששם עצמו בצד, ויודע שהוא מוגבל וקטן, וצריך להיות מסור ונאמן אליו יתברך. שמבטל חשיבות עצמו ורותם עצמו אל רצון ה' בלבד.

ועניין הביטול אינו רק בפנימיות הלב, שמבטל ישותו ועצמותו, אלא בכל מהות החיים, והיינו שמתבטא הדבר גם עניין ההקפדה בכל המצוות וההלכות. שמעורר עצמו בזריזות ובחפץ לב לעשות את רצון ה׳. וגם אם אין הוא מרגיש באותה עת הרגשות עליונות, הרי הוא כעבד המבוטל למלכו, ואינו שואל ומסתפק אחר המלך, אלא עושה רצונו בכל לב. זה סוד הענווה שהיא סוד המלכות, שהיא מושרשת בבחינת חכמה כמו שכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ"( משלי ג,יט), והיינו שסוד המלכות הוא בחינת העבד כנודע, בסוד 'עול מלכות שמים', ובחינת העבד נעוצה לעילא לעילא, בסוד הביטול העליון שהוא סוד החכמה, שיודע שמושרש במקור עליון ממנו, ולכן אינו מנסה להבין ולהזדהות בעצמו ובהרגש פרטיותו, אלא רותם עצמו לעשות רצון ה׳ בין אם מבין ומרגיש הזדהות, ובין אם לאו.

הנהר הוא סוד הבינה. בסוד רחובות הנהר, והוא בחינת הכוח שממשיך ומגלה את העדן לעולם. שהנהר מושך מהעדן להשקות את הגן.

והנה ידוע שבחינת ההבנה וההשגה וההרגשה היא בחינת הבינה. בסוד הנשמה, שהיא האור שנכנס אל האדם להחיותו, ומשם נובעת השגתו והרגשתו (פרדס רמונים לא,א), בסוד ״ונשמת שד־י תבינם״ (איוב לב,ח). והיא שורש השמים ״כונן שמים בתבונה״ (שם). שזה סוד התפארת. מדרגת בן. שהוא עניין ההבנה שמבין ומזדהה ומרגיש בעצמו, שהוא בחינת האור שנכנס לאדם ולא המקור העליון [לעומת הארץ שהיא המלכות. מדרגת עבד שמושרשת בחכמה, המקור העליון].

הבינה היא סוד המשכת האור העליון של החכמה והתורה אל תוך המציאות, שכן הבינה היא השפע היורד ונכנס לתוך האדם, בסוד הנשמה שנתת בי, שנכנסת לתוך האדם ומאירה בו את האור העליון. (ראה אורות הקודש ב' עמ' רפג, ׳רק בהכנתה׳ וכו').

הדיבור הוא המשכת האור מהמחשבה הנעלמת. החוצה אל הסובבים. והיינו שהדיבור ממשיך את המחשבה ומגלה אותה אל הסובבים השומעים. וזה ממש סוד הנהר עדן וגן, שהעדן הוא בחינת המחשבה הנעלמת, והגן הוא בחינת האנשים השומעים, והנהר הוא בחינת הדיבור שממשיך את המחשבה ומעביר אותה אל האנשים ללמדם חכמה ודעת.

המחשבה היא ממש סוד עולם עליון ונעלם, בחינת החכמה ובחינת החיה, והיא גנוזה מעיני כל חי ואי אפשר להשיגה כלל. והבינה היא סוד הדיבור שמגלה את המחשבה ומוציאה החוצה. שכן באמת הדיבור עומד ביו העולם הגלוי מחוץ לאדם. ובין המחשבה הסמויה שהיא סוד העולם הפנימי והנעלם. והאדם המדבר עומד בגבול בין העולם הגלוי לעולם הנסתר, וממשיך ומגלה את הנסתר בתוך הגלוי. והוא ממש סוד הבינה, שהיא בחינת הנהר שמגלה מהעולם הנעלם אל העולם הגלוי.

והנה הגן הוא סוד העולמות התחתונים שבאים לקבל את השפע העליון, שהם בחינת המלכות. ונמצא שבחינת העדן היא המקור העליון, אור הא-להות העליון, והבינה היא סוד הכוח שממשיך את השפע מהמקור אל העולמות, שהוא סוד הגן.

סיכום: ראינו את שלוש הבחינות של הענג, שהוא עדן נהר גן, והיינו, שהעדן הוא סוד המחשבה, האור הא־להי העליון והקדוש, והנהר הוא כוח ההמשכה שממשיך ומנהיר ומאיר את האור העליון אל תוך המציאות והעולמות שהם בחינת הגן. והנה כך הוא סדר העבודה, שצריך להיות מבטל עצמו ממש לה׳ יתברך, ומאחד לבבו ועצמותו עם האור העליון, ועל ידי כך הרי הוא מקשר את פנימיות לבבו לבחינת העדן העליון, ומדביק עצמו ממש אל האור העליון שמרומם על כל רוממות, ולבבו נעשה מואר בשפע עליון וגדול, והכל מכוח הביטול והענווה המוחלטת. וכך, לאחר שביטל עצמו ממש והרגיש עצמו עבד ושיריים ומבוטל לגמרי, הנה קישר עצמו בסוד העדן, ולאחר מכן ניגש לסוד הבינה, שהוא סוד הנהר, שהוא סוד הדיבור, והיינו לעבודת ההמשכה, להמשיך את האור אל העולמות התחתונים. והיינו, שהוא מרגיש עצמו רק צינור להמשיך את השפע מלמעלה, ואין לו מעצמו כלל, שאין הוא מבליט עצמו כלל ולא מתייהר להגדיל עצמו וחשיבותו, אלא עסוק בהמשכת האור מהעדן אל הגן, כשהוא מבוטל אל העדן, ומדבר דיבורים של אור, ודיבורים של קדושה, ודיבורים של המשכת שפע אל לבבות השומעים.

הנה מי שעושה כן, להיות מבוטל לה׳ ולפעול להמשיך אורו לתתא, הוא ממש בסוד הענ״ג, שמאחד לבבו בעדן, ומדבר בסוד הנהר אל השומעים שהם בסוד הגן, ואז הוא מתענג על ה׳ ודאי במתיקות וקדושה נפלאה, בהיותו צינור לדבר ה׳ ודבק בקונו בדבקות אמת ואמונה.

אבל אם האדם מנתק עצמו חלילה מהעדן ומפריד עצמו מהמקור הא-להי. ע"י שמהפך את הסדרים, ומקדים את בחינת הנהר לבחינת העדן. והופך עצמו למרכז ולעיקר, והיינו שהופך את הנהר לראש ולעיקר, ולא את העדן. אז הוא מקבל 'נגע'.

כי מפריד את החכמה מהבינה ח״׳ו, שמנתק את הנהר מהעדן, וחושב שהנהר הוא המקור. וכידוע שהגאווה פוגמת מאוד לעילא, בסוד האותית י-ה, שהן סוד חכמה ובינה כנודע, שיו׳׳ד היא חכמה וה׳׳א היא בינה, והגאווה גם היא עולה גימטריא י־ה, כדברי האר׳׳י הקדוש (שער רוח הקודש יחוד כ, ספר הליקוטים תהילים פרק לו), שכן פוגמת ח׳׳ו בשם י־ה, ואף שאין כלל אחיזת הקליפות במקום גבוה כזה, הנה הגאווה היא פגם עצום מאוד, והקליפות חלילה עולות למקום גבוה, בסוד הגאוה שעולה י־ה. והנה הכל מושרש בכך שמנתק את עצמו ממקורו ושוכח שהוא רק נהר ושכל דיבוריו הם רק המשכה ממקום עליון, ומייחס ישות וחשיבות לעצמו וחושב שהוא המקור, בחינת 'לי יאורי ואני עשיתני׳ (יחזקאל כט,ג) ח״ו, שהוא סוד פגם פרעה שהיה בעורף, כנגד הגרון, בחינת החיבור בין י"ה לו״ה. והגרון בו סוד הבינה, בסוד "ותלכנה נטויות גרון״ (ישעיה ג,טז), שהוא הגאווה, שמנתק י"ה מו״ה, שכן ראש מורם וגרון נטוי הוא הסתלקות הג״ר למעלה שאינו יורד להמשיך למטה, בסוד הרכנת הראש בענווה שממשיך י"ה לו״ה (ראה עין איה שבת ב׳, עמ' 90).

הנה אם היה מחבר עצמו לבחינת החכמה, והיינו למקור, הרי שלא היה מתגאה כלל, כי כל מה שהאדם השיג הוא אפס והבל לעומת המקור האין סופי, שכל מה שיש באדם בטל ומבוטל לעומת החכמה הא-להית. האם אדם יוכל להתגאות על תלמידיו אם משה רבנו נמצא עמם בחדר? הלא משה רבנו, בחכמתו האדירה וענקיותו, מעמיד את כולם בקרן זווית, כמי שלא באו כלל לעולם. ונמצא שמי שמתגאה אין זה אלא מפני ששכח את נוכחותו של הקב״ה ואיבד את יראת השמים, שמעמידה את האדם בתודעה מתמדת נוכח פני ה', ורק מפני ששכח את יראת השמים הוא מתחיל להתגאות בחכמתו ובידיעותיו.

דווקא כשהפריד עצמו מהעדן אזי יכול לטעות ולחשוב שהנהר הוא העיקר והשורש. אך מי שמחובר אל העדן, אל החכמה העליונה, לעולם לא יתגאה, ותמיד ידע את קטנותו ואפסותו, שמה שיש בנהר הוא כלום לעומת מימי האוקיינוס של החכמה העילאה, וגם יודע שכל הנהר הוא רק המשך מהאוקיינוס, ואין לו מעצמו כלום.

אם האדם ניתק עצמו מסוד העדן, מהחכמה היראת שמים והביטול לה', ושם את לבבו והרגשת עצמו במרכז הכל. הוא מקדים את הנהר לפני העדן, לפני המקור, והענג נהפך להיות נגע!

משום כך הנגעים אינם אלא בארץ ישראל, ארץ החיים, המקום בו מופיעה סגולת ישראל ביתר שאת ומתנוצצת בכוח הדיבור סגולה של בריאת שמים וארץ. דווקא בארץ ישראל מתגלית מעלתם האמיתית של ישראל, בסוד הנבואה שאינה שורה אלא בארץ, והתורה שמופיעה בה בקדושה עילאה. לפיכך, דווקא בזמן שאנו בארצנו, ואנו מוכנים וראויים להיות ממשיכים ביתר שאת את רוממות קדושת ה׳, אז מופיעה הצרעת, במקרים בהם חלילה אנו מועלים בתפקידנו הקדוש הזה.

והנה, כיצד סדר טהרת המצורע? בעזרת מידת הענווה. שצריך להיות בדד, וטמא טמא יקרא ועל שפם יעטה. והגביה עצמו כארז אז ייקח אזוב ותולעת...

ולכן צריך לבוא אל הכהן שהוא סוד החסד. והחסד הוא היציאה של האדם מעצמו. שהיא ממש תיקון הגאווה. שעיקר הגאווה הוא שהאדם מרוכז בעצמו, והחסד הוא ההפך הגמור, להתרכז באנשים אחרים ולהרגיש שכל תפקידו בעולם הוא לעזור ולהאיר להם. [החסד הוא בחינת החיבור אל החכמה, שהוא סוד קו ימין, שהחכמה מולידה את החסד כנודע, בסוד אברהם אותיות ׳אבר מה׳, שהחכמה היא ׳כח-מה׳ והחסד הוא הלבוש לחכמה בסוד ׳אבר־מה׳ כנודע. והכהנים ממשיכים את אור החכמה לעולם, לכן הם בחינת שמן הטוב שנמשחו בו שהוא סוד החכמה].

הרב קוק (שמונה קבצים תתצח): "עבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודי הענג, השומרים אותו שלא יהפך לנגע".

צריד להתאמץ מאוד בעבודת ה', ולהיות נאמן לה', בכל עוז ולא חלילה לבגוד בו ולייחס את השפע לעצמו, ולהיות בגבורה תמידית שדורשת מאמץ והשתדלות. ועל ידי כך ישמור עצמו להיות מתענג על ה' בלי חלילה ליפול להיות מרוכז בעצמו ולהפוך את הענג לנגע חס ושלום.

ויהי רצון שנזכה לאור גדול שיאיר עלינו, להמשיך בקרבנו את העדן העליון, נהירו דחכמה עילאה ועל ידי כך יתבטלו כל הקליפות וכל אויבינו יפלו תחתנו מהרה, ונזכה להמשכת העדן בנהר ובגן, ומהרה נראה משיח צדקנו בשפעת קודש בבניין בית חיינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן!