פרשת יתרו - אהבת ה' לעמו במתן תורה

 

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נועם שמות עמ' קצד'):

בפרשתנו נמצא המעמד הנשגב ביותר שהיה אי פעם עלי אדמות – מעמד הר סיני.

כתוב (ראה תניא פ"כ) שבדברה הראשונה: "אנכי ה' אלקיך" נכללו כל הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ובדברה השניה: "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" נכללו כל השס"ה מצוות לא תעשה של התורה.

בנוסף כתב השל"ה הק' (יתרו תורה אור ג') שבכל עשרת הדברות ישנן שש מאות עשרים אותיות – כמנין כת"ר, כנגד תרי"ג מצוות התורה, ושבע מצוות דרבנן שנוספו בהמשך הדורות.

כל זאת כדי להשמיענו שבעשרת הדברות כבר נכללה כל התורה כולה, וכל אחת ממצוות התורה יונקת את כוחה מאות אחת מתוך עשרת הדברות, ובמסירת עשרת הדברות כבר נמסרה לעם ישראל – אם כי לא בפועל אלא רק בכח – כל התורה כולה.

לכן בפתיחת הדברות נאמר: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר".

כותב הזוהר הק' (יתרו צ:): "כללא דא הוא כללא דכולא, כללא דלעילא ותתא". כלומר, עשרת הדברות הן כלל הכל, ובמסירתם, נמסרו בעצם "כל הדברים" – דברי התורה - שעתידים להמסר מעתה ועד עולם.

מה שמוזר הוא שהפלא הגדול הזה לא ארך זמן רב, שהרי כדי לומר את עשרת הדברות לא צריך יותר מרבע שעה. וגם אם נוסיף את כל מה שהיה מסביב לעצם מסירת הדברות, נמצא שכל המעמד כולו היה לא יותר משעה. ובכל זאת, בזמן קצר זה הקב"ה מסר לעם ישראל את היסודות והשורשים של כל התורה כולה.

הסיבה היא שעם ישראל התכוננו במשך מספר הימים שלפני מעמד הר סיני הכנה גדולה ועצומה. עם ישראל קידשו וטיהרו את עצמם מבית ומחוץ. הם גיהצו את ליבם והסירו ממנו את כל המידות הרעות והתאוות המגונות והפכו אותו לכלי טהור ונקי.

מכיוון שמצד עם ישראל היתה הכנה רבתי והם היו בבחינת כלי ראוי – ממילא בהגיע הזמן המיועד שהקב"ה חפץ למסור להם את תורתו, לא היה צריך לשם כך יותר מרבע שעה.

במילים אחרות: מצד הקב"ה לא צריך יותר מרבע שעה כדי למסור לאדם עולם ומלואו, אלא שהאדם צריך להיות כלי ראוי לכך, ויצירת הכלי תלויה בגודל ההכנה הנפשית של האדם.

כל העיכובים בהשגת האדם באים כתוצאה מכך שהוא אינו כלי ראוי, וזאת משום שהוא לא עשה הכנה ראויה.

תמיד נזכור שכמו שבמעמד הר סיני, מאחר שעם ישראל עשו מצידם הכנה ראויה, לכן בזמן קצר כל כך היה די להקב"ה להשפיע לתוך ליבותיהם את היסודות של כל התורה כולה – כך הדבר גם בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם, כגודל ההכנה שיעשה מצידו, כך גודל השפעת התורה שישפיע לו הקב"ה.

 

כדברי רבינו הרמח"ל (דרך ה' א,ד,י): "האדון ב״ה מאיר תמיד למי שיתקרב אליו, ואין מניעת טוב מצדו כלל, אלא מי שלא יתקרב אליו יחסר הארתו, והמניעה מצד המקבל לא מצד המשפיע"!

 

מצידו של הבורא אין מניעה כלל, להיפך, אהבת ה' אלינו היא כל כך עצומה (עובדה שאנחנו חותמים בברכה "אוהב את עמו ישראל", אם היה ספק לא היינו יכולים לומר זאת בשם ומלכות) שהבורא רק חיכה בקוצר רוח שנהיה מוכנים לקבל את התורה.

 

תיאור מרגש כל כך של הציפיה הזו נמצא בדברי אור החיים הק' על הפרשה (שמות יט,א):

"הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו?

ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ"ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה?

אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג'...

והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג'...

אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה".

חודש אלול - תשובה בשמחה!

תשובה בשמחה!

זוה"ק (אחרי מות סו:): "אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לִפְנֵי יְיָ' מַמָּשׁ. דְּתַנְיָא, מֵרֵישָׁא דְּיַרְחָא סִפְרִין פְּתִיחִין, וְדַיְינֵי דַּיָּינִין. בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בָּתֵּי דִּינִין אִתְמַסְרָן, לְאִתְּפַתְחָא בְּדִינָא, עַד הַהוּא יוֹמָא דְּאִקְרֵי תִּשְׁעָה לְיַרְחָא. בְּהַהוּא יוֹמָא, סַלְּקִין דִּינִין כֻּלְּהוּ לְמָארֵי דְּדִינָא, וּמְתַקְּנֵי כּוּרְסְיָיא עִלָּאָה דְּרַחֲמֵי, לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. בְּהַהוּא יוֹמָא בָּעָאן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לְמֶחְדֵּי בְּחֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיהוֹן, דְּזַמִּין לְיוֹמָא אָחֳרָא, לְמֵיתַב עָלַיְיהוּ בְּכוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא דְּרַחֲמֵי, בְּכוּרְסְיָיא דְּוַותְּרָנוּתָא. וְכָל אִינּוּן סִפְרִין דִּפְתִּיחִין קָמֵיהּ, וּכְתִיבִין קָמֵיהּ כָּל אִינּוּן חוֹבִין, הוּא מְזַכֵּי לוֹן, וּמַדְכֵּי לוֹן מְכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ' תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי יְיָ' מַמָּשׁ".

[תרגום: אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִפְנֵי ה' מַמָּשׁ. שֶׁשָּׁנִינוּ, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ הַסְּפָרִים פְּתוּחִים וְהַדַּיָּנִים דָּנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם בָּתֵּי הַדִּין נִמְסָרִים לְהִפָּתֵחַ לְדִין, עַד אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּקְרָא תִּשְׁעָה לַחֹדֶשׁ. בְּאוֹתוֹ יוֹם כָּל הַדִּינִים עוֹלִים לְבַעַל הַדִּין וּמְתַקְּנִים כִּסֵּא עֶלְיוֹן שֶׁל רַחֲמִים לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בְּאוֹתוֹ יוֹם צְרִיכִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה לִפְנֵי אֲדוֹנָם שֶׁעָתִיד לְיוֹם אַחֵר לָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶם בַּכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ שֶׁל רַחֲמִים, בְּכִסֵּא שֶׁל וַתְּרָנוּת. וְכָל אוֹתָם הַסְּפָרִים הַפְּתוּחִים לְפָנָיו וּכְתוּבִים לְפָנָיו אֶת כָּל אוֹתָם הַחֲטָאִים, הוּא מְזַכֶּה אוֹתָם וּמְטַהֵר אוֹתָם מִכֻּלָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי ה' מַמָּשׁ].

הרב קוק (איגרת שעח): "ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת-עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו...

הגדולה העליונה של בהיקות חסד אור קדמון ממלאת את כל חדרי הנשמה בטחה עצומה, עד שבגבורה נאמנה ובכל מלא-הנשמה יוצאת שירת- קודש מקורית, האומרת בהדר וחיים מלאים: "הסולח לכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך, - תתחדש כנשר נעוריכי".

והבטחון הולך ומתגבר, והשמחה והצהלה וזיו- עדנים הולך ומתרבה, עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה, איך כל הזדונות, לכל מדרגותיהם, וק"ו השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכיות גמורות.

ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מתוך אוצרות חושך, "ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו, וכל עצמותי תאמרנה: ד', מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו"...

והכל פותח שירה, שירת אדם הראשון, בכחה של תשובה, מזמור שיר ליום השבת: "כי שמחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן".

וכל אלה הדברים לפרטיהם, עד כדי להביאם עד מקום המעשה, ולהתאימם לכל המדרגות כולן, להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים, של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים.

ודוקא להובילם בשמחות וגיל, בלא שום דרך עוצב וברוח עז וגבורת רעם, במסילות-קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים, הנושאים פרי וענף לעם ד' אשר דרשוהו...

ואם יבא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתתה של תורת אמת[1].

כי כל זמן מאיר בתכונתו[2], ועצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחנים, - ודאי לא יועילו כל חשבונות, העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע, וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון-רוח ומוגת-לבב, כליל יחלוף, ורוח מעודד, ממלא חיי ישע וענג ד' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות הנגשים אל ד' בהר הקודש, להצמיח פדות, בהכשרת החיים, לאומץ אלהי המבשר צבא רב של יצירת נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל חיל בגבורות ישע ימין עליון...

כבר נתברר למדי במושגי העיון העליון, שכל תוכן של זמן, אפילו המושג של  עבר ועתיד בכלל, הוא רק אחד מדרכי התבונה האנושית, וכלפי גבוה אין כ"ז שייך, ע"כ אין מציאות לשום דבר של כח, החסר פועל, מצד המציאות המוחלטת העליונה. שהרי כל מה שבכח יוצא הוא אל הפועל בהמשך-הזמן. והמשך-הזמן אין שייך כלפי מעלה.

ממילא אנו יכולים לומר: מה שיהיה הוא כבר הוה. ומי שמקרב את חפצו ומעמקי חייו אל מרום הדבקות האלהית העליונה, העומדת ברום עולם למעלה מסדר זמנים, לפי אותה המדה של עילוייו נעשים ההבדלים שבין כח לפועל, וממילא בין עתיד להוה, קלושים עד שאינם חוצצים כלל ו"סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".

ואל תהיה קלה בעינינו כל תנועה שכלית כלפי עילוי זה, שאפשר לכל הוגה-דעות הולך-מישרים לעלות אליה, כל אחד כפי מעלתו, רק שלא ישים את נפשו למדרס ליראות רעות, היוצאות מצירופי אלהים דקטנות רק יגבה לבו בד'.

וע"ד התשוקה והשמחה והמניעה בהשגה באלהות, צריך להסביר כך: כל זמן שנדמה לנו, שאנו עומדים במצב מהותי מיוחד, נפרד מהענין האלהי, אין האלהות מושגת לנו, ומתוך כך אנו משתוקקים להשגתה השלמה, המעוררת בנו תשוקה של דבקות פנימית, המתגלה בשכל, ברגש, ובמעשה, בדבור ובתנועה ובדמיון.

ומתוך התשוקה התמידית אנו מוסיפים תמיד הכנה לעליה העליונה, שהננו באמת חיים באלהים חיים,

וכל פרט של מחשבה, המברר לנו את מניעת ההשגה האלהית שבמצבנו, מוכיח לנו את העורון שלנו, והננו הולכים ומתפקחים, והאור ההולך ומתגלה זהו יסוד הפועל את השמחה, "אור צדיקים ישמח" , ושורש השמחה הזאת בא ממקור התענוג העליון, הגבוה מכל תכונות השמות, כאמור "אז תתענג על ד'" - "על ד' ודאי" , ולא תפיס בשום מחשבה כ"א ברעותא דליבא, "מה יקר חסדך אלהים".

אורות התשובה (ז,ו): "צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד ג"כ מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחלה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמים, ומכש"כ כשהתכונה של האהבה האלהית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה ככל מיני חזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם". ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו וכחו חלש מלתקנם, מ"מ אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום ששב עליהם הרי הם נמחלים, וא"כ יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תקן עדיין יהיו בטלים ברוב מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעונותיו ע"י תשובתו. ומ"מ אל יניח ידו מלהזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבן אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאד, "הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש". אבל אל יפול לבו עליו על החלקים שלא ספקה ידו לתקנם, כ"א יחזיק במעוז התורה ועבודת ד' בכל לב בשמחה ביראה ובאהבה".

וכן בהמשך (ז*): "להעמיק הרבה צריכים ביסוד התשובה, עד שאורה יאיר כל-כך עד שזכרון כל חטא יעורר בו רגש שמחה עצומה, מפני הידיעה של הזכות הגדולה שמאירה בהם על ידי קדשת התשובה, שהיא אור ד' הפועל בתקון העולם, יסוד הבריאה".

הרב קוק (מאורות הראי"ה, ירח האיתנים עמ' נ"ט ד"ה "ובעלי הרזין"): "בעלי הרזין צריכים להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, ומימלא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות גדולות הן... והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה שהזדונות נעשים זכויות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כל כך כבדורות ראשונים מפני רוב הביסום של העולם, ושפע הרחמים והחסדים שזורחים עליו".

אריז"ל (שער הגלגולים הקדמה לח): "כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ בדורות ראשונים".

תשובתו של הרב יוסף משאש (אוצה״מ ח״ג עמ׳ קכו/ז) לרב אחד שדיבר קשות על עם ישראל והמליץ בעד שיטה ״אגרסיבית״ של חינוך וחזרה בתשובה: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו. אך בזאת האדם במסגרת ביתו תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, לא לעשות כמעשיהם אשר לא טובים ח״ו, רק לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, להקדים להם שלום ולקבל את כולם בסבר פנים יפות. לכל בר ישראל, יהיה מי שיהיה, דתי או חילוני, ואם ראית אדם מישראל עושה מצווה, תשמח בו מאוד מאוד, כי זה אלפי שנים שאנחנו נתונים בגלות מרה ואכזרית ומעורבים תערובת גדולה ומסובכים בתוך תוכם של אומות העולם בכל מין מלאכה ומסחר ובכל מין חכמה ומדע, וכל לימודנו רק בבתי ספריהם וכו״׳.

---

[1] אם הבנים שמחה (עמ' קפה') - בקבלת עמ"י את מצות ארץ ישראל זה כבר נקרא שחזרו בתשובה והם צדיקים גמורים. (דוגמא על כך שחייבים להסתכל אחרת בעקבות אור הישועה הזרוחה ולא חייבים ייסורים כשהמשיח יבוא כי זה נקרא שעמ"י חזרו בתשובה, אבל אם לא מסתכלים על התהליכים של עמ"י בדורות האחרונים נשארים עם ההפחדות של הגלות...].

הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".

[2] איגרות רמח"ל (אגרת ט"ו, רמח"ל לרב"ך, כל זמן וההארה שלו): "אמנם, ליקר נפש כ"ת אשר יקרה מאד, מוכרח אני לגלות לו מסתרי אלקים, כאשר הורשיתי וכאשר יוכל המכתב שאת. ויראה ויבין עין שכלו היקר והטהור עומק הדברים, אשר עמקו מחשבות ה'.

השתלשלות החכמה אחרי החרבן - כאשר פתוח לרוחה היה פתח ההשפעה בהיות בית המקדש קיים, כן נסתם בזמן חרבנו, ולקח הס"א כח ככח אשר לקחה על פי חטאי אבותינו אשר חטאו. ומאותה השעה - גלגולי דברים נתגלגלו למעלה, לפי המדרגות הצריכות להתקן. וכל יום מאור חדש הוא, ולפי טבע המאור ההוא, ולפי הפגם הנפגם בו, ולפי התיקון הפרטי הצריך לו, כך נמשכו דברים למטה בעולם הזה. וכמה תיקונים נתקנו לישראל בזמן גלותם, הלא המה תיקון המשנה, תיקון הגמרא, תיקון המדרשים, שכולם הם תיקונים פרטים, כולם צריכים איש בזמנו דוקא, והם נעשים בזמן שבו הגיעה להאיר מדרגה אחת, שבה תלוי התיקון ההוא ליתקן...

ועתה ברצות ה' להיטיב לעמו רצה לגלות עוד אורה חדשה מבחינת הזוהר גם כן, שהוא מהארת הטפה כנ"ל. והוא בחסדו בחר בי. ומה אומר בזה, אם על הכנתי ידרוש? הן אמת, שרק חסד ה' עשה זאת, ולא כהכנתי. אך האמת הוא, כי שנים שקדתי על ענין היחודים ליחד יחודים, כמעט בכל רביע שעה יחוד אחד, כאשר אני מתמיד גם עתה ת"ל. וגם ראיתי לעמוד בטהרה. אך תעניות לא עשיתי הרבה, כי אם זאת היתה לי - התמדת היחודים. ושרש הכל - הארת המדרגה אשר שלטה בזמן ההוא, ולקח הקב"ה אותי לכלי כאשר חפץ...".

האהבה הנצחית של ה' לעמו

האהבה הנצחית של ה' לעמו

(מתוך הספר 'אהבת עולם אהבתיך')

ניתן לקנות את הספר במספר 052-6433256

אמרה לנו התורה (דברים יד,א): "בנים אתם לה' אלוקיכם".

גם בזמן הסתר פנים אין שינוי מצד מהות זו "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרךּ" (דברים ח,ה).

סיפר לי סבי מורי עט"ר הרב אליהו גרוסברג זצ"ל סיפור הנפלא על ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראש ישיבת מיר):

הולך היה ראש הישיבה להתפלל ביד אבשלום, והיו שואלים אותו התלמידים: רב'ה, הרי אבשלום לא היה צדיק גדול, ומדוע הולך אתה להתפלל על קברו?

ענה להם הרב: הולך אני לשם לעורר רחמי שמים על ישראל, וכך אומר אני לקב"ה: 'ריבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך: "בנים אתם לה' אלוקיכם", אז אנא, התבונן מה הם רחמי אב על בניו, ואפילו אצל בשר ודם. הרי אבשלום מרד באביו והורידו מכס המלכות, ולא רק זה אלא רדף אחרי אביו כדי להרגו, ובכל זאת כאשר נהרג אבשלום קונן עליו דוד: "וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:.. וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב' יט,א-ה) ואמרו חז"ל (סוטה י:) שאמר שמונה פעמים "בני", שבע פעמים כדי להעלותו משבעת מדורי גיהנום, ופעם שמינית כדי להכניסו לגן עדן.

וכך הייתי אומר לריבונו של עולם - 'אם כך הם רחמי בשר ודם על בנו ואפילו במצב כזה קל וחומר שיתעוררו רחמיך על ישראל בניך אהוביך'.

אומר הבעל שם טוב^[1] שה' יתברך אוהב אפילו את הפחות שבישראל יותר מאהבת אב ואם לבנם יחידם שנולד לעת זקנותם. וכמו שהורים אלו בנם יחידם הוא אהבת חייהם, כך כל אחד ואחד אצל אבינו שבשמיים.

כמו שמובא בתומר דבורה: "הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי, כְּדְפֵרְשׁוּ ז"ל, וּכְתִיב: "יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ" מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ: "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר... וּכְתִיב (שֹׁפְטִים, ז) וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ"^[2].

הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין זצ"ל, היה משכים קום לטהר ליבו לפני בוראו, סיפר יהודה הרוש, מנקה הרחובות בשכונת משכנות בירושלים:

בוקר אחד ניגש אלי רבי אריה ואמר: אתה יודע, יהודה, טוב אתה ממני, באמת אשריך וטוב לך, מקנא אני בך.

השבתי: מה אתה שח, רבי אריה, אתה חכם וצדיק, עוסק כל היום בתורה ובמצוות, ואילו אני - אדם פשוט, מנקה אשפה...

שיסעני רבי אריה ואמר: "אינך יודע את מעלתך, סמוך עלי, אני מבטיחך נאמנה: טוב אתה ממני. אתה מתקן העולם, ומנקה את חוצותיה של ירושלים. במו ידיך עושה אתה את עולמו של הקב"ה טוב יותר, נקי יותר... מקנא אני בך!"

כך עמדנו והתווכחנו, אני בשלי והוא בשלו. אך מה אומר לך, אדוני? כשפנה הוא ללכת ואני נותרתי לבדי, עם המטאטא ועם עגלת הזבל, נעשה לי לפתע טוב על הלב, הרגשתי כמו בן מלך. בפעם הראשונה בחיי... בחיי. כמו בן מלך! ("צדיק יסוד עולם" מאת שמחה רז, עמ': 228).

מתנה נפלאה שנתן לנו ה' יתברך, היכולת להתבונן בעין טובה, פנימית, ומתוך מבט זה לדון לכף זכות באמת, ולהפך הכל לטובה:

ליקוטי מוהר"ן (תורה רפ"ב): "דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע... כי על ידי זה שמוצאים בו עוד מעט טוב ודנים אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות...".

כאשר מביטים בטוב הפנימי, אוהבים אותו ושמחים בו, אז ממילא הטוב מאיר והאהבה מסירה את כל המסכים.

אורות התשובה (ט,א): "...כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמיתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסִבּוּך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר...".

סיפור נפלא סיפר לי היקר באדם עוזי חסון הי"ו:

בעבודתו כמנהל בית ספר היה נוהג לעמוד בבוקר בפתח בית הספר ולקבל את פני התלמידים. בבית ספר מסוים שבו עבד בעבר הבחין בדבר מוזר. הוא שם לב לתלמידה אחת מבית הספר שמעולם לא באה בלווי הוריה, ותמיד הסבא היה זה שמלווה אותה. כמו כן, הוריה מעולם לא הופיעו בבית הספר לאסיפות הורים, לא שילמו תשלומים נדרשים, ועוד. כשניסה לברר עם הסבא הבין שמדובר בסיפור לא פשוט, וסיכם איתו שיגיע אליהם לביקור בית. כאשר הגיע לביתם הבין שהסבא הוא זה שמגדל לבד את הילדה.

כאשר שאל אותו במה הוא עובד, השיב הסבא: "אני לא יכול לגלות לך.." ואז אמר לו עוזי "אני לא שואל מסקרנות, אני באמת רוצה לעזור לך"

ענה לו הסבא: "אם אגלה לך זה יישאר בינינו?" לאחר שהשיב לו בחיוב אמר הסבא:

"אני גנב"

שתיקה..

"תשמע, פשוט אני חייב לפרנס את המשפחה, אז מה שאני עושה זה כך: אני הולך לבתי דפוס, אני רואה שם את ההזמנות הזרוקות, ובודק שם למי ומתי יש אירוע משפחתי, וכאשר הם יוצאים מהבית אני פורץ אליו, משתדל לעשות זאת בצורה נקיה, ולהרוס כמה שפחות, אבל בסופו של דבר אני מרוקן את הבית מכל מה שיכול לפרנס אותי.."

ואז נזכר הסבא בדבר חשוב:

"אתה יודע מה עוזי, נכון לילדה רבקה (שם בדוי) מבית הספר היתה בת מצוה לפני שבועיים? אתה חייב לעזור למשפחה הזאת! כדרכי הייתי ב'ביקור בית' אצלם בזמן האירוע, ומה אומר לך, מעולם לא ראיתי דבר כזה. הבית היה פשוט ריק לחלוטין, אפילו איזה פרוסת לחם או עגבניה לרפואה לא מצאתי שם. אפילו הלב שלי כאב עליהם, אז הוצאתי שטר של מאתיים שקל, השארתי על השולחן, ויצאתי..."

"יש לך לב טוב, אתה צדיק!"

למחרת, השכם בבוקר, הגיע הסבא לבית הספר ועיניו אדומות מדמעות, ושפך את ליבו לפני עוזי: "אתה לא יודע מה עבר עלי הלילה, כל הלילה לא ישנתי, המילים שאמרת שברו לי את הלב. אני צדיק?! אני, גנב עלוב, שמתבייש להסתכל על עצמי במראה, שרואה את עצמי תמיד כאדם עלוב ושפל, שכבר מזמן לא מאמין שיש בי משהו טוב, ופתאום דווקא אתה, לאחר שגיליתי לך שאני בעצם גנב ופושע, קורא לי צדיק עם לב טוב?!"

לאחר שלושה ימים הוא כבר בא אל עוזי בטענות... "עוזי אתה לא יודע מה עשית, הרסת לי את הפרנסה, אני כבר לא מסוגל לגנוב יותר בחיים, ה'צדיק' הזה רודף אחרי לכל מקום..."

בשלב זה אמר לו עוזי: "נכון סיכמנו שהסיפור יישאר בינינו? אבל רציתי לשאול האם כדי לעזור לך אני יכול לספר את הסיפור?" לאחר שאישר לו הסבא, יצר עוזי קשר עם ראש העיר על מנת לסדר עבודה מכובדת לסבא ה'גנב הצדיק' שפשט את לבוש הגנב וגילה את הלב הצמא לטוב, והיום הוא מתפרנס בכבוד מעבודה שסידר לו עוזי, שבמסגרתה הוא זוכה גם להועיל ולהוסיף טוב לזולת.

אהבת עולם זו של אבינו שבשמים המקדש ומטהר אותנו, כקידושי חתן וכלה, אלו קידושין נפלאים מאין כמותם, היכולים להעלות אף את האדם השפל ביותר אל המעלות הנפלאות ביותר, והכל מחסדיו האין סופיים של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

כמו שמבאר בעל התניא (פרק מו') במשל הנפלא:

"ויש דרך ישר לפני איש, שווה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בליבו, להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות ליבו ומוחו, למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא באמת לאמיתו.

(משל ל)מלך גדול ורב (ה)מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש - על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש, מעומקא דליבא לאין קץ. ואף אם ליבו כלב האבן המס ימס והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך.

והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ עשה לנו אלוהינו, כי לגדולתו אין חקר, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ... ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית ... וכולם שואלים איה מקום כבודו, ועונים: מלא כל הארץ כבודו, הם ישראל עמו. כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערוות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, לא על ידי מלאך ולא על ידי וכו', אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו" וגו', כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש...".

אנו נפגשים כאן בדבר נפלא - כל האהבה הגדולה והנפלאה והקידושין הנצחיים של ה' יתברך איתנו "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו- זה מתן תורה ובנין בית המקדש" (שיר השירים ג,יא. וברש"י שם) שנעשו דווקא במצב שעם ישראל כבר שקע בדרגה הנמוכה והטמאה ביותר של מצרים, הדבר מעיד שכל אהבת ה' האין סופית אלינו -  שהיא כולה חסד אלוקי, אהבה מוחלטת שאינה תלויה בדבר, וממילא אין דבר שעומד בפניה.

וממשיך בעל התניא ומלמדנו שהאהבה והקידושין הנפלאים הללו אינם רק הופעה שהייתה ביציאת מצרים ומתן תורה, אלא הם נצחיים תמיד לכל עם ישראל ולכל נפש ונפש ממש:

"וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצוות, ונפש החיונית לבושיהן הנ"ל, באור אין סוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק.

וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות. לכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו. רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלהים".

ולא די שה' יתברך מושיע ומטהר את האדם משפלותו ונוולותו, אלא גם מקדש אותו בקדושה עליונה ונפלאה שממש אי אפשר לתאר:

"אשר קדשנו במצוותיו", שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא... כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין סוף ברוך הוא, הרי היא במעלת ומדרגת קדושת אין סוף ברוך הוא ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו יתברך והיו לאחדים ממש".

מבואר בהמשך דברי התניא שייחוד נפלא ועליון זה של האדם עם בוראו - אמנם במציאות שלנו הוא דווקא בזמן עשיית המצוה, אך למעלה הייחוד הוא נצחי!

הכרה זו באהבת ה' הנצחית היא יסוד חשוב ומהותי של האמונה שלנו בה' יתברך.

כמו שהיה אומר הרה"ק מאבריטש בעל ה"בת עין" שמיסוד האמונה לדעת שהקב"ה שוכן בישראל אפילו כשחלילה נפלו והתרחקו, "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", שהרי אנו רואים שכאשר היו ישראל במצרים, שקועים במ"ט שערי טומאה, אמר ה' יתברך שהם בניו אהוביו, "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל".

כשם שבקשר ובחינוך של אב ואם לילדיהם הדבר הבסיסי ביותר הוא שלפני הכל ואחרי הכל ישנה אהבה עצמית שאינה תלויה בדבר, ודווקא מתוך אהבה זו יצמח חינוך הילד ויוכל להגיע לכל הטובות שבעולם, כך הדבר שדווקא מתוך האמונה באהבת ה' העצמית והמוחלטת, בטובו וברחמיו האין סופיים, זה מה שמצמיח את הקשר החי לה' יתברך, ומטהר ומקדש את הנפש ואת העולם.

כאשר אמונה זו חיה ואהבה זו מתגלית אז מתגלה שאין שום יאוש בעולם כלל.

התגלות אהבת ה' העצמית הנצחית ביציאת מצרים, אינה רק דבר שהיה פעם. זה חי וקורה בכל זמן, בכל דור, אצל כל אחד.

כשם שמובא בשם הבעש"ט שבכל הדברים שאנו נפגשים בהם בתורה אסור שהיחס אליהם יהיה כ"קורא למפרע", כאל דברים ששיכים אל העבר - אלא התורה היא נצחית, והכל חי ומתקיים בכל זמן ואצל כל אדם.

מְצַווה עלינו התורה בכל יום, בוקר וערב, לזכור את יציאת מצרים, את האהבה הבלתי תלויה בדבר של ה' יתברך, שהיא תחייה תאיר ותקומם את הכל, וכל קבלת עול מלכות שמיים עלינו בכל יום ב'שמע ישראל' באה מתוך שאנו חיים ומתפללים "אהבת עולם אהבתנו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".

כאשר אנו חיים ומאירים אהבה זו, זה מטהר ומקדש את הנפש, את האדם, את העם והעולם. אהבה זו היא סם החיים והרפואה הנפלאה ביותר שהופכת חושך לאור ומר למתוק, ומאירה גם במקומות ובנפשות הרחוקים ביותר.

כאשר שמים לב אל הטוב הפנימי, אור ה' וטובו, יודעים שהוא באמת המהות הפנימית, משתחררים מהמבט החיצוני ומשתדלים לטהר את העין שלנו שתהיה כמו העין הטובה הא-להית השמה לב אל הנשמה- "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' טז,ז) - אז באמת מתרפאות כל הנשמות, מורמים האומללים מירכתי בור, אורו של משיח מופיע, ואנו יכולים לראות אפילו בחיינו איך החושך הופך לאור, הכיעור ליופי, והשבר לתיקון.

ושבים אנו אל ארץ השכינה, שבה מאירה נשמתינו - הטוב האלוקי, העין העליונה הטובה - "ארץ אשר.. תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא,יב) -  ושבים אנו לשים לב אל הנשמה, אל מהותינו הפנימית, אל ה' ואל טובו; והרועה שב אל צאנו, להשיב  באהבה את כל הנידחים והאובדים:

"כִּי כֹּה אָמַר ה'.. הִנְנִי־אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי וּבִקַּרְתִּֽים: כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם־הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ־צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת־צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל־הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶֽל: אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם ה'.. אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵּק..." (יחזקאל לד, יא-יב,טז).

מדה זו של האהבה הא-להית והרצון להיטיב ולתקן את הכל, אינה שייכת רק לאלוקות שמעבר לעולם, אלא טבועה היא בעומק נשמתנו, נשמת ישראל שהיא "בעומק חפצה אינה מחולקת מהאלוקות כלל, היא מלבשת את האלוקות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלוקי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"^[3].

והטוב האלוקי הזה המרפא ומתקן כל, החפץ האלוקי "לבלתי ידח ממנו נדח" להפך כל חושך לאור ומר למתוק, שזהו הרצון הטבוע בעומק נשמתנו עתיד הוא ודאי להתגלות ולהביא רפואה וחיים לכל:

"וממעמקי הנפש עוד יקרא ישראל את אשר קרא צור מחצבו (אברהם אבינו^[4]), מעמקי הכרה של האור והאושר, ממעמקי  החמלה  לכל  נשמה המתענה, לכל יצור המתפתל, חיים הלאומיים החברתיים והמוסריים, ההולכים ארחות מלאות סירים סבוכים, מחוסר מעין חי בקרבם להתגלות אותה הבקשה שהנשמה של היקום כולו צועקת בחבליה: בקשוני, דרשוני, וחיו!

... בנשמה לוהטת, מלאה חיים וגבורת עולמים, יתנער ויקרא: הנה האור, קול אלהים חיים הקורא לי מעמק חיי, הנה  אור  חפש  עולמים  לכל  היקום, הבא ומבריק מאור ד' על ציון, על מקום גיא חזיון, אשר דבר אל חי החל להשמע משם.

 עוד ישמעו כל מורדי ארץ, עוד יאזינו כל כופרי תבל, ישובו  כל  אשר   בהם  ניצוץ  של  חיים, יתעלו  נשמות  מתחתיות  ארץ, ירומו  אומללים מירכתי  בור, יבואו  האובדים  בארץ  אשור והנדחים  בארץ  מצרים והשתחוו  לד'  בהר  הקדש  בירושלים".

טוב ה' ואורו, האהבה הא-להית המאירה בנשמה, מאירים ומרוממים את הכל, וזוהי האמת הא-להית, שאליה אנו קרואים, לחיות ולהאיר את אהבת ה' האין סופית, העצמית והמוחלטת, בכל זמן ובכל מצב.

מאירה היא נשמתינו, המטהרת כל, וכל שבורי לב ועצובי רוח מתנחמים, שבים מתהומות היאוש, הריחוק החושך והכאב - אל טוב ה', אל האושר האלהי - אל עצמינו, אל נשמתינו, אל נשמת כל הנשמות.

והכל נטהר ונרפא באורה של נשמתנו הכללית, כנסת ישראל:

"הנשמה  שלנו  גדולה  היא, חזקה  ואדירה. חומות  ברזל  היא  משברת, הרים  וגבעות היא  מפוצצת, רחבה  היא  מרחב  אין  קץ, אי  אפשר לה להתכווץ,  מוכרחת  היא להתפשט  על  כל  אלה  מיליוני  הנפש  הישראליות שלנו,  בכל  דרגותיהם,  בכל עליותיהם  וירידותיהם,  בכל  ההרים  שעלו  שמה  ובכל  העמקים  שירדו  שמה.  בכל מרומי  קרת  שהם  עומדים  שמה  בראש  מורם, בכל  החורים  אשר  התחבאו  שמה, מעוצר  בוז  וקלון,  עמל  ויגון.

בכולם  כולם  נשמתנו תתפשט,  את  כולם  תחבק,  את  כולם  תחיה   ותעודד,  את כולם  תשיב  למקום  בית  חיינו.  מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם" (אורות ישראל ג,יא).

---

[1] עבודת עבודה עמ' נח, ליקוטי שיחות כרך ג עמ' 982. ובדומה לזה בשומר אמונים, מאמר האמונה פרק ג, ובהיכל הברכה, דברים דף רח:

[2] רבינו הרמ"ק כדרכו בקודש בספרו 'תומר דבורה' בביאור י"ג מדות הרחמים האלוקיות מלמד אותנו איך אנו בעצמנו יכולים להיות דבקים בה', להדמות אליו, וכך לקנות ולקיים מידה זו בעצמנו: כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכֹל זֶה מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה, אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו. אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה. וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ, וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה:

[3] כמובא באורות ישראל (א,ד) שהטוב האלוקי הוא הוא מהות נשמתנו: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו. וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל...".

[4] "ומציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל, נשמת אברהם, איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה: היה אור, הקורא לכל פרט: המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות, והבארות נסתמו, "סתמום פלשתים וימלאום עפר", איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם. תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה על פי גורלה ההיסטורי" (אורות, זרעונים, "ערך התחיה").

פרשת לך לך - את מי ה' אוהב?

את  מי ה' אוהב?

בראשית (יב,א-ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל...".

הרב משה צבי נריה זצ"ל (נר למאור): מדוע הניח הקב"ה את שֵם, הכהן הגדול, ובחר באברהם אבינו לעשותו לגוי גדול?

מפני ששֵם המשיך לחיות לאחר המבול באופן שחי לפני המבול.

הוא הלך בעקבות החינוך היסודי שספג בבית אבא - נח, ההתבודדות וההתייחדות הפנימית בבית, בתיבה. הדרך של "את האלוקים התהלך נח", היא שעיצבה וקבעה את דמותו הרוחנית של שם. "והוא כהן לא-ל עליון" - עליון על כל, שוכן בסתר, יושב שחקים, ודבר אין לו עם אדם, אלא עם הבאים בשערי אוהל שֵם.

לא בו בחר ה', לא הוא שקרא בשם ה' א-ל עולם. לשם כך נחוץ אדם חדש, הקשור בעולם, המאמין באדם, ואשר יחד עם זה יעמוד כנגד עולם ואדם - ינפץ אלילים ויעשה נפשות, יקבל אורחים ויתפלל לשלום סדום, יעמיד עצמו "מעבר מזה" וילך בצעדי און לעבר השני, לשכן שכינה בארץ, לקרב לבם של בני אדם ליוצר בראשית.

לפעמים משתמע שהמודל של גדול הדור כיום הוא אדם מאוד מנותק ומבודד וכדאי שיהיה מעל גיל 80...

הסיפורים שרצים עליהם ברחוב מתמקדים בכמה שיותר ניתוק מהמשפחה ומהעולם.

לעומת זאת הסיפורים על הבב"ס, על הרב אויערבאך, על הרבי מחב"ד, מתמקדים בחיבורם לעם ישראל ברמה הכי עמוקה.

על הרבי מליובביץ' מובא בהרבה מקומות הידע הרחב והבלתי אנושי כמעט על כל מה שקורה בכל נקודה בעולם[1].

בבתי דין של מעלה תמיד יהיה צדיק שעדיין בחיים כדי לשפוט על פי המצב של הדור כעת!

מסילת ישרים (פי"ט): "... כבר אמרו ז"ל (יומא עז.) על הפסוק "ואני באתי בדבריך" (דניאל י,יב) שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו,יד) "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו...".

משך חכמה (בראשית ט כ): "הענין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו. וכן אמרו קהלת רבה, "כי העושק יהולל חכם" - רבי יהושע בן לקיש שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור.

ובכל זאת מצאנו שנח התבודד, ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכלייה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" - שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש - הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלקים", שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג ועיין מדרש רבה ברכה, ודו"ק".


את הסיפור הבא שמענו מפי ר' שלמה בר חיים הי"ו, בשם אביו ר' אברהם חיים הקלמן זצ"ל, שהיה ממקורבי מרן הרב קוק:

"השעשוע של ליל פורים בבית הרב היה כך: אחרי קריאת המגילה, התיישבו הרב קוק והרבנים המקורבים אליו מסביב לשולחן. בין המסובים היו ר' דוד הכהן 'הנזיר', הרב יצחק אריאלי, הרב יעקב משה חרל"פ, ואבי זצ"ל. במרכז השולחן הייתה צלחת עם יין, ונתנו לכל ת"ח כפית קטנה, שבעזרתה הוא לגם מהיין מדי פעם.

הרב קוק ישב בראש השולחן, ואמר לתלמידי חכמים שישבו עמו:
תאמרו לי איזה פסוק שתרצו, מכל מקום בתנ"ך, ואני אביא לכם ממנו ראיה הלכתית שחייבים לאהוב כל יהודי (אפילו הוא רשע גמור)!

כמובן, זה לא היה קל להוכיח זאת מכל פסוק... בכל אופן, הת"ח שהסבו עם הרב, ניסו גם הם לדרוש כמוהו, ואף להתווכח עם דרשותיו, אך עם כל גאונותם הוא תמיד גבר עליהם, ובסוף נותרה המסקנה הברורה שחייבים לאהוב כל יהודי...

הלימוד הזה במצוות אהבת ישראל נמשך כל הלילה, עד שעלה עמוד השחר והגיע הזמן לתפילת ותיקין".

מספר קצין צבאי בכיר: ההיכרות שלי עם הרב מרדכי אליהו זצוק"ל התחילה באמצע שנות ה-70, עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.

לרב אליהו זצ"ל הייתה אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס, התייעצתי עם הרב והוא עודד אותי להתגייס ליחידה קרבית מאוד. את כל שירותי עשיתי באותה יחידה, ולפני כל יציאה לפעולות מסובכות ומורכבות הייתי מגיע אל הרב עם הצוות שלי, והוא היה מברך אותנו.

ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, וכשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.

הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. לכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' אתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע. הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.

כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנ"כית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי.

זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו, הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שכבר עשרים שנה הוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים. אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש: תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ ישראל.

זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו. אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ושם פגשנו את אשתו ואת ילדיו.

בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה אותו בעיני, הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו, וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש ותשמישי קדושה אחרים. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל.

לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר. מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האוויר שהטיסו אותם לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.

כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב ונכנסנו אל לשכתו. הרב ישב עם הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל, ומימינו ישב אותו יהודי שהוצאנו מהכפר. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף במשך עשרים שנה, כי לא היה שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.

לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה. אני שמח שיש לנו חיילים כאלה.

כשיהיה מותר לך לספר לאחרים על הפעולה הזאת, אני לא יודע אם אהיה פה בעולם (הוא צדק, כי לפני שהרב נפטר היה אסור לספר מה שאני מספר היום). 

כשיהיה מותר לספר, תאמר לחיילים היקרים שלך: תהיו גאים שאתם חלק מעם ישראל. שאתם שומרים על עם יקר וקדוש כל כך. עם ששומר במסירות נפש על היהדות שלו. עם שחי על קידוש ה'.

הרב שאל אותי אם אני זוכר מה שהוא אמר לי כשיצאתי לפעולה. אמרתי לו שאי-אפשר לשכוח דבר כזה. הוא המשיך ואמר לי: יש עוד כמה בדרך (ובאמת היו עוד כמה). ואז הרב לחץ לי את היד בחום ואמר: תבטיח לי, שכאשר כבר יהיה מותר לדבר תגיד לכולם שלעולם לעולם לא מוותרים על שום יהודי. תגיד להם שעם ישראל הוא עם קדוש. אנשים מיוחדים. תגיד לחיילים שלך כי יש להם זכות מיוחדת. הם צריכים להיות גאים בכך שהם חלק מהעם הזה. שהם שומרים על העם המיוחד הזה.

אני מקיים בסיפור הזה את הצוואה של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. היו גם אתם שליחים לצוואה הזאת של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לספר את גדולתו של העם הזה.

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נעם נשא): לפני שהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". 

וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה" (ראה רמב"ם תרומות טו, כב. ובהל' בכורים א, ב).

דבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא "אשר קידשנו במצוותיו וציונו...", כיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו..."?!

אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל ליבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.

זוה"ק (ח"א קו. פרשת וירא): "... מַאן עָבַד שְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת, דָּא משֶׁה. דְּכֵיוָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שמות לב) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וְגו'. עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ. מִיָּד מַה כְּתִיב וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלהָיו וְגו'. עַד דְּאָמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְהוּ חָטוּ, לָא זָז מִתַּמָּן עַד דְּאָמַר לֵיהּ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. אֲבָל אַבְרָהָם לָא אַשְׁגַּח אֶלָּא אִי אִשְׁתְּכַח בְּהוּ זַּכַּאי וְאִם לָאו לָא. וְעַל דָּא לָא הֲוָה בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ דְּיָגִין עַל דָּרֵיהּ כְּמשֶׁה דְּאִיהוּ רַעֲיָא מְהֵימְנָא".

[תרגום: אֲבָל מִי עָשָׂה בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי? זֶה מֹשֶׁה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וְגוֹ', עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ - מִיָּד כָּתוּב וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וְגוֹ', עַד שֶׁאָמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְאַף עַל גַּב שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁאָמַר לוֹ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךְ. אֲבָל אַבְרָהָם לֹא הִשְׁגִּיחַ אֶלָּא אִם נִמְצָא בָהֶם צַדִּיק, וְאִם לֹא - לֹא. עַל זֶה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם בֶּן אָדָם שֶׁיָּגֵן עַל דּוֹרוֹ כְּמוֹ מֹשֶׁה שֶׁהוּא רוֹעֶה נֶאֱמָן].

מדרש רבה (דברים פרשה ז'): "שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל - בשעה שעשו אותו מעשה (העגל), מנין? שנאמר: (דברים ט') 'הרף ממני ואשמידם'. ואחד על משה - בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: 'לא תעבור את הירדן הזה'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר לפניו: רבש"ע! 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך', ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מניין? שנא' (במדבר י"ד): 'סלחתי כדברך'. כיון שבא ליכנס לא"י, התחיל אומר: (דברים ג'): 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. אמר לו הקב"ה: משה! כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי 'ואשמידם', ואת אמרת 'סלח נא', ונתקיים שלך. ואף עכשיו, מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך, א"ל הקב"ה: משה! אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א"ל: אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. אריב"ל: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש"ע! ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם" [2].

הרבי מחב"ד - ליל שמחת תורה התשמ"ז:

באותה התוועדות ביאר הרבי מהו מנהיג ישראל אמיתי: 

רש"י בפרשת כי-תשא מביא את המשל של המלך שהשאיר את ארוסתו עם השפחות והיא קלקלה. מה עשה השושבין? כיון שראה שיצא עליה שם רע, פחד שהמלך יהרוג אותה - עמד וקרע את כתובתה.
משה רבנו הוא השושבין של הכלה והוא שבר את הלוחות כדי להגן על עם ישראל ולהצילו מעונש.
כי כשיוצא שם רע על יהודים זה יכול חס ושלום להעמיד אותם בסכנה!

בנקודה הזאת התחיל פתאום הרבי לבכות... יותר נכון - להתייפח. בהתוועדויות, הרבי היה בוכה מפעם לפעם כשהיה זועק על הגלות הנוראה או כשהיה מהפך בזכותם של ישראל. בדרך כלל כשזה היה קורה, הרבי היה מפסיק מעט מדיבורו מנגב את עיניו הזולגות, לוקח נשימה וממשיך לדבר בקול רגיל. אבל באותו ליל שמחת תורה הרבי בכה אך לא הפסיק לדבר. בהתייפחות מרטיטה וכשדמעות רבות זולגות מעיניו המשיך הרבי בדבריו. ביבבות קורעות לב לימד הרבי מהי מנהיגות יהודית. אלה היו רגעים ש"תוכיותו ופנימיותו" של הרבי ואהבתו לכל יהודי התפרצה החוצה בשיא של התרגשות. קולו של הרבי נשנק כשאמר:

כשנשאלת השאלה את מה יותר חשוב להציל: את התורה או את עם ישראל, משה רבנו לא שואל אף אחד שאלות, גם עם הקב"ה הוא לא מתייעץ...הוא שובר את הלוחות בכוונה להציל את עם ישראל.

הבכיות לא פסקו והרבי המשיך ללמד:
משה רבנו הבין את מעלתם העצומה של הלוחות יותר טוב מכל אחד אחר, "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא". הוא קיבל את הלוחות ישירות מהקב"ה, אף אחד לא צריך להסביר למשה מה זה הלוחות, הוא הבין זאת יותר טוב מכולנו, אבל כשיהודים בסכנה... לא שואלים שאלות! משה רבנו יורד מההר והוא שובר את הלוחות, למה?

כדי להציל יהודים!!

במין בכייה-זעקה פילח קולו של הרבי את האולם ואת ליבם של המשתתפים.

"בליל שמחת תורה פוסקים ש"ישראל קדמו" ויהודים יותר חשובים מהתורה!"


אם יש מצב של סכנה חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להציל יהודי - כולל לשבור את הלוחות!

מדרש רבה (שמות ב,ב): "אף משה, לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא! עייף אתה! הרכיבו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה".

יש בספור הזה נקודה נפלאה. לא די בכך שהרועה יבחין שברח גדי מעדרו. הוא צריך להיות רגיש גם לסיבת הבריחה. הנה כאן התברר שהגדי ברח - פשוט משום שהיה צמא.

לספור הזה יש משמעות מיוחדת עבורנו, יש בו נימה מיוחדת ששייכת לדורנו - אנחנו עדים בתקופה זו לתופעות רבות של בריחה, בריחה מתורה, בריחה ממצוות. אנשים בורחים מעצמם. בורחים מן הארץ שנולדו בה. צריך לפקוח עיניים ולהבין למה בורחים, וכשמעמיקים, מתברר לא פעם, שהבריחה נובעת מצימאון גדול צימאון שלא בא לידי רוויה.

לאמתו של דבר, מחפשים תוכן בחיים. הסיבה האמיתית לבריחה היא, שאנשים מבקשים תוכן של מים חיים, של תורת אמת. כי התורה והמצוות, כפי שהן נראות מבחוץ, מבלי יכולת לטעום את הטעם האמיתי שלהן - כנראה לא מספקות ואין בהן כדי לשבור את הצימאון.

הדרך לתיקון ודאי איננה צעקות. הצעקה איננה מועילה במאומה. צריך לברר תחילה מהי סיבת הבריחה, ומהי הדרך להשיב; מהו התיקון האמיתי. אם אכן נובעת הבריחה מצימאון - אין ספק שהתיקון הוא בשבירת הצמאון. כשמגלים בפני הבורח את המהות האמיתית של התורה ומצוותיה, חושפים בפניו את המעיינות החיים שבקש בבריחתו.

הגמרא מספרת כי בשעת החורבן מגיע נבוזראדן, רב הטבחים של נבוכדנצר, וטובח 91 ריבוא יהודים על דמו של זכריה. מסתבר שזה היה דם רב מדי אפילו לרוצח מקצועי כמו נבוזארדן, והוא מבקש מדמו של זכריה להירגע. "זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח".

זכריה כועס על הריגתו, ורק הגערה של נבוזארדן מרגיעה אותו.

למה זכריה נהרג?

דברי הימים (ב' כ"ד): "וְרוּחַ אֱלֹקִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם". וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכוהן ונביא ודיין. התחיל מדבר גדולות ואומר להם: "כֹּה אָמַר הָאֱלֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם". מיד "וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'".

אומר המדרש רבה (קהלת פרשה י פסקה ה): היה לזכריה ללמוד ממידת יחזיאל (הנביא) שאחז במידת הענווה של משה והשווה עצמו לקהל. "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל " (ד"ה ב' כ'). מהו בתוך הקהל? שהשווה עצמו לקהל.

בדורות של גאולה, בדור של צמא – תשקיע את כל כולך בקירוב יהודים. הלבבות פתוחים.

נאמר בתורה (דברים ל): "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר פעמים רבות כי זה הדור שלנו. אנחנו בדור של קיבוץ גלויות.

זה הדור שעליו אומר עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ" (עמוס ח,יא).

מתי העבודה הזאת תיגמר?

ירמיהו (לא,ל): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'... נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם...".

היום אנחנו בדור שעובד על אינטלגנציה אירגונית – חכמת ההמונים – שיתוף של מידע בכל העולם בשניות ע"י הרבה הרבה מעגלים משותפים ורשתות חברתיות, עם כל הבעייתיות שבכך – אנחנו צריכים להבין שאם פעם היו אלו הצדיקים שהשפיעו על העולם וכיתתו את רגליהם – אז היום זה כל אחד ואחד מאיתנו עושה את העבודה הזאת ומשפיע על העולם בדברים שהוא בוחר לשתף ולהעביר ובדברים שהוא בוחר לא להעביר!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו - אמן ואמן.

---

[1] שנת תשכ"ח (1968), הימים שאחרי מלחמת ששת-הימים. בעולם עוד הדהד הניצחון הניסי האדיר של ישראל על מדינות ערב. גרשון יעקובסון היה עיתונאי יהודי מפורסם בארצות-הברית. הוא ערך את העיתון היִידי 'אלגמיינער זשורנאל', וגם שימש כתב של העיתון 'ידיעות אחרונות'.

במוחו הקודם הבשיל רעיון נועז. הוא החליט לבקר במצרים ולהביא כתבה על האווירה בה לאחר תבוסתה. בהיותו אזרח אמריקני הניח שלא יתקשה לקבל אשרת כניסה למצרים.

אומר ועושה, את הבקשה הגיש לשגרירות מצרים בארצות-הברית. לא עבר זמן רב והאשרה נתקבלה. יעקובסון החל להתארגן לקראת הנסיעה.

בוקר אחד הטלפון מצלצל בביתו. על הקו היה איש בכיר במוסד הישראלי. "אני מבקש להזהיר אותך מפני הרעיון לנסוע למצרים. זו תכנית מטורפת בזמנים כאלה. המצרים לא יהססו להיטפל לכל יהודי נתין זר הדורך בארצם. אנא הימנע מהנסיעה", הפציר בו הבכיר.

יעקובסון הקשיב לדברים בכובד-ראש אך לא מיהר לוותר. הוא השיב: "אינני מחליט בעצמי. אתייעץ עם הרבי מליובאוויטש ואעשה כפי שיורה לי".

עברו עוד כמה שעות ושוב צלצל הטלפון. הפעם זה היה עורך 'ידיעות אחרונות'. בפיו דברים דומים. גם הוא ניסה להפציר ביעקובסון ולהניא אותו מלנסוע. גם הוא שמע מפיו אותה תשובה.

בהזדמנות קרובה נכנס יעקובסון אל הרבי, שטח לפניו את תכניתו וסיפר על אזהרותיו של איש המוסד. תשובת הרבי הייתה מפתיעה. יכול אתה לנסוע, אמר הרבי, אולם עליך לעשות שם שלושה דברים:

האחד, בהגיעך למצרים עליך להתאכסן במלון היוקרתי ביותר. השני, צור קשר מיידי עם השגרירים הזרים במצרים ותאם איתם ראיונות. השלישי, קנה במצרים גלויות רבות ושלח אותן למכרים ולידידים, במדינות רבות ככל האפשר. הרבי הוסיף וביקש, כי בבוא מועד הנסיעה ייכנס אליו שוב, כדי להעביר חבילה למצרים.

מצוייד בעצותיו של הרבי התכונן יעקובסון לנסיעה בשלוות-נפש ובלי כל חשש. יום לפני הנסיעה נכנס שוב אל הרבי, וקיבל כמה זוגות תפילין וסכין שחיטה. את הסכין נתבקש למסור לשוחט המקומי.

מיד עם הגיעו לבית-המלון היוקרתי במצרים ניגש יעקובסון לדלפק הקבלה, ולעיני הפקידה הנדהמת התקשר זה אחר זה לכמה וכמה שגרירים זרים במצרים. בימים הבאים היה עסוק בפגישות ובראיונות על הנעשה במצרים ועל יחסיה עם מדינות העולם. הגדיל לעשות שגריר קנדה, שהעיתונאי האמריקני שבה את ליבו, ובמשך שבועיים ליווה אותו לכל מקום שהלך ונסע עמו לאתרי מצרים.

בכל מקום שבו ביקר קנה יעקובסון גלויות ושלח אותן למדינות רבות בעולם – אוסטרליה, דרום-אמריקה, ארצות-הברית, ברית-המועצות ועוד. הנמענים היו חסידי חב"ד ממכריו, המתגוררים שם.

גדולה הייתה התרגשותו בפגשו את הקהילה היהודית במצרים. הוא זכר לשאול בראש ובראשונה על השוחט המקומי, וכאשר מסר לו את סכין השחיטה ששלח לו הרבי מליובאוויטש, פרץ האיש בבכי נרגש. התברר כי לא-מכבר נפגם סכין השחיטה שלו, ובגלל ההגבלות שהטילו המצרים על היהודים, לא היה יכול להשיג סכין חדש. סיפורו של השוחט ריגש את יעקובסון, שנוכח שוב בעיני הרבי הצופות למרחוק.

כשניגש העיתונאי אל רב הקהילה ובידו זוגות התפילין, היה תורו של הרב להתרגש וגם הוא לא פסק מלהודות לרבי. גם לו סיפור דומה: בבדיקה שעשה בזמן האחרון התברר כי תפיליו נפסלו, אולם הסופר המקומי כלוא בכלא עם כמה מחבריו בחשד-שווא שסייעו לישראל.

הביקור הסתיים, ורצון עז מילא את ליבו של העיתונאי לבקר עתה בארץ. הוא יצא למדינה שלישית ומשם טס לישראל. בבוקר המחרת כבר זעקה הכותרת בעיתון 'ידיעות אחרונות': "יעקובסון חזר מביקור במצרים", ולצידה תצלומו של יעקובסון רוכב על גמל על רקע הפירמידות.

למחרת פרסום הכתבות, צלצל הטלפון במשכנו של יעקובסון. זה היה אחד מבכירי המוסד, ובהתפעלות לא-מוסתרת קרא: "גרשון, אתה גאון, פשוט גאון".

גרשון יעקובסון לא הבין לאיזו גאונות מתכוון איש-שיחו, מלבד עצם העובדה שהביקור עבר עליו בהצלחה.

הבכיר מיהר להבהיר: "כדאי שתדע כי למצרים היו תכניות מוכנות מראש לגביך. הם התכוונו לטפול עליך אשמה כלשהי, ולאסור אותך בתוך יממה. מרגע שנכנסת למצרים הם עקבו אחריך בשבע עיניים, ורק הרעיון הגאוני שלך הציל אותך".

"איזה רעיון גאוני?", דחק בו שוב יעקובסון.

"הרעיון הגאוני ליצור לעצמך תדמית של אישיות בין-לאומית, כאשר נפגשת עם כל השגרירים הזרים ושלחת גלויות למקומות רבים בעולם. רק בשל כך נמנעו המצרים מלהרע לך, מחשש שתדמיתם תיפגע קשה בעולם. אולם אמור לי, גרשון, כיצד עלה במוחך הרעיון הזה?".

"אין זו הברקה שלי", השיב לו יעקובסון, "זוהי עצתו של הרבי מליובאוויטש".

[2]  אחי מספר שהוא שמע בכולל מסוים את אחד האברכים אומר בשיחה לאשתו שהיתה צריכה עזרה: "תמותי את ואלף כמותך ולא תינזק דקה אחת של לימוד שלי". ה' ירחם!