שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית

שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית

על הפסוק[1] (שיר-השירים ב,ו) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" דרשו - "שמאלו תחת לראשי" - ראש-השנה ויום-הכיפורים, שהם ימי הדין והיראה ('שמאל'), "וימינו תחבקני" – חג הסוכות, שבו מתגלית אהבתו של הקב"ה לעם-ישראל בבחינת 'תחבקני'.

חיבוק הוא אחד מביטויי האהבה. אפשר, כידוע, לבטא אהבה בדרכים שונות: בדברי אהבה, במבט אוהב, בנשיקה וגם בחיבוק.

למה נבחר דווקא החיבוק כביטוי לאהבתו של הקב"ה לעם-ישראל?

החיבוק שונה במהותו משאר ביטויי האהבה. אפשר לראות את ההבדל כבר בצורה החיצונית: כל ביטויי האהבה האחרים קשורים בדרך כלשהי בפנים (מדברים אל פני האהוב, מביטים בפניו, נושקים בפניו), ואילו החיבוק הוא דווקא מאחור; המחבק לופת דווקא את גבו של אהובו.

שאר ביטויי האהבה קשורים ביכולתו של האהוב להשיב אהבה, המדבר דיבורי-אהבה מצפה שהאהוב ישמע את הדברים, יבינם, יגיב עליהם. כך גם במבט או בנשיקה. לכן כולם קשורים בפנים, שבהם משתקפת אישיותו של האדם.

לעומתם, החיבוק מבטא אהבה שאינה מצפה לאהבה חוזרת, האדם כאילו אומר: גם אם לא תשיב לי אהבה, אוסיף לאהוב אותך. משום כך הביטוי החיצוני של אהבה זו הוא בחיבוק, שמקיף גם את חלקו האחורי של הגוף, אותו חלק שאינו מגיב ואינו משיב אהבה.

גם אצל יהודי יש 'פנים' ויש 'אחור' (כלפי הקב"ה).

תורה, תפילה ועבודת ה', הם בבחינת 'פנים', שכן בהם משתקפת החזרת האהבה מצד היהודי כלפי הקב"ה.

הצרכים הגשמיים, האכילה, השתייה, השינה וכדומה - הם בבחינת 'אחור', שכן באופן חיצוני לפחות איננו רואים שם את הקדושה ואת האהבה לקב"ה.

היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה לעם-ישראל תקיף רק את חלק החיים שבו קשור היהודי לקב"ה - את התורה, התפילה, קיום המצוות, עבודת ה' - אומרת כנסת-ישראל: לא ולא! "וימינו תחבקני"! הקב"ה 'מחבק' את היהודי גם 'מאחוריו', גם את החלקים שבהם אין הקשר שלו עם בוראו נראה בגלוי; אהבת ה' לעם-ישראל מקיפה גם את העיסוקים הגשמיים השגרתיים ביותר.

רואים את זה במצוות סוכה. וכי היהודי מצווה ללמוד בסוכה, להתפלל בה, לקיים בה מצוות? לאו-דווקא. המצווה היא לעשות בה את צרכיו הגשמיים: לאכול, לשתות, לישון, לנוח.

אותה אכילה, אותה שתייה, אותה שינה ומנוחה שהאדם עושה בסוכה, אף-על-פי שהן צרכיו הגשמיים, נהפכות למצווה ומבטאים את הקשר בין היהודי לבוראו!

זה, כביכול, ה'חיבוק' של הקב"ה, האהבה הגדולה שלו אף לצדדים שאינם קשורים עמו. הקב"ה כאילו אומר בכך, שאהבתו לעם-ישראל כה גדולה, עד שגם צרכיו הגשמיים של יהודי יקרים לו והוא מקיפם באור האלוקי של המצווה.

בכל יום מימי הסוכות אנו מברכים על ארבעת המינים, אך אין אנו מברכים "על נטילת ארבעת המינים" אלא דווקא על נטילת לולב? מדוע הברכה נקראת דווקא על הלולב ולא על שאר המינים?

פסח היה החג הראשון של יציאה מעבדות לחירות, גאולת הגוף של עם ישראל משעבוד, וקבלת עול מלכות שמים.

החג הבא אחריו הוא חג השבועות ומתן תורה, המציין את גאולת הנפש והרוח.

לאחר שני החגים האלו מגיע החג השלישי המשלב בין שניהם, בין גאולת הגוף לגאולת הנפש, חג הסוכות הוא החג של השלימות, בה אנו מצד אחד חוגגים ושמחים אוכלים ושותים, ומצד שני גם יושבים גם בסוכה היא צל השכינה.

היום יוסף הצדיק נמצא בראש האושפיזין, והוא מייצג את השלימות הזו, של יופי חיצוני ופנימי.

יוסף הוא הצדיק שעומד בנסיונות קשים ומצליח לשמר את אמונתו על אף הקשיים, מצליח להתגבר על יצרו, ואינו נוטר טינה לאחים ומציל את כל משפחתו ועתידו של עם ישראל מרעב.

אך מצד שני, יוסף הוא גם יפה מבחוץ, ומלך על כל מצרים, מי שמצליח לנהל בכשרון את שנות השבע כדי להציל את העולם כולו מהרעב שהגיע לאחר מכן.

הברכה שורה רק על דבר שלם, ולא על דבר פגום, ולכן, לדוגמא לא מברכים על כוס פגומה.

על יוסף נאמר "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' וכו'"

יוסף מסמל את השילוב המיוחד הזה של שלימות הגוף והרוח, שלימות שאליה אנו שואפים, לא רק רוחניות אלא גם שלימות הגוף.

מתוך ארבעת המינים היחיד שמתאים לשלימות הזו הוא הלולב, יש בלולב יכולת למלא את שלושת מצוות החג: את המצוה של ושמחת בחגך באכילה, על ידי התמר פרי העץ, את מצות הסוכה על ידי כפות התמרים שכשרות לסכך, וכמובן הלולב עצמו שמשמש לנטילת ארבעת המינים.

לעומתו, ההדס והערבה אמנם כשרות לסכך בהן, אבל אין בהם פרי ואי אפשר לקיים בהם שמחה באכילה, ואילו האתרוג אמנם משמש לאכילה אך אינו כשר לסכך בו.

לכן קבעו חכמים את הברכה על הדבר השלם ביותר שמשלב גם אכילה ושלימות פיזית, של שמחה, וגם שלימות רוחנית בקיום מצוות החג, ורק עליו אפשר לברך "על נטילת לולב".

כך בעצם מתחברת שלימותו של יוסף , יחד עם שלימות הלולב, ושלימות חג הסוכות, לשלימות הנוספת של שבת קודש, מעין עולם הבא, יום שבו אמנם יש גם קדושה רוחנית גבוהה מאד, אך מצד שני יש בו מצות עונג שבת, ומנוחת הגוף והנפש.

בימינו השילוב הזה חסר מאד, או שיש פנימיות גבוהה וחיצוניות נמוכה, או חיצוניות גבוהה ופנימיות נמוכה, בחג הזה אנו חווים את השילוב הנכון, שאותו אנו מקוים בעזרת השם לשמר במשך כל השנה כולה.

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

"לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה׳ נאם ה׳ אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם״ (יחזקאל לו,כ-כג)

״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'... ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אחל את שם קדשי עוד וידעו הגוים כי אני ד' קדוש בישראל״ (יחזקאל לח,כג-לט,ז).

לפי צדיקי עולם, הרב מרדכי אליהו, הרבי מחב"ד ועוד, מלחמת העולם השניה היתה מלחמת גוג ומגוג.

את המלחמה על הגשמיות עברנו ב"ה, זו לענ"ד זווית המלחמה המתוארת בזכריה, את הזווית שלהמלחמה על הרוחניות והקידוש ה' שעמ"י צריך לעשות בעולם, אנחנו עוברים כרגע עם התקפות בלתי פוסקות על כל ערך יהודי אפשרי, במימון של אויבי ישראל מכל העולם!

גם מהמלחמה הזאת אנחנו נצא וידינו על העליונה, מהסיבה הפשוטה שבורא העולם נמצא לצידנו, ונביאיו כבר גילו לנו את סוף הסיפור ממזמן...

אין מתאים מחג הסוכות המשלב את הגשמיות והרוחניות – לתיאור של מלחמות עולם אלו הגשמית והרוחנית!

---

[1] אתר חב"ד, הרב אשר סבג, ופרופ' אבי לוי עם עריכה ותוספות שלי.

פרשת ראה - בצדקה תכונני - ר' מאיר בעל הנס

"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי"

דברים (טו,ז): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".

ובהפטרה – (ישעיה נד,יד): "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ".

בבא בתרא (י.): "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר''ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א''ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א''ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו - כששמע המלך לא כועס עליו?! ואתם קרוין עבדים, שנאמר (ויקרא כה,נה) כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו ר''ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו - כששמע המלך לא דורון משגר לו?! ואנן קרוין בנים דכתיב (דברים יד,א) בנים אתם לה' אלהיכם".

קידושין (לו.): "בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים".

לפי ר' יהודה אנחנו נקראים לפעמים עבדים ואז הצדקה לא טובה כ"כ כמו המשל של טורנוסרופוס הרשע. אבל לפי ר' מאיר אנחנו תמיד נקראים בנים ולכן תמיד הצדקה משובחת!

בא"ח בשם אמת ליעקב - כנראה שזאת הסיבה שעם ישראל נודר צדקה לר' מאיר בעל הנס!

דברים (טו,י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

חיד"א (חדרי בטן): מסופר על אלכסנדר מוקדון שעני אחד ביקש ממנו צדקה והוא נתן לו עיר! שאלו אותו למה עיר? תן לו שטר של 50 או 100 למה עיר?!? ענה להם אלכסנדר מוקדון הוא ביקש קצת צדקה ובשבילי זה קצת...

נתן תתן לו – למה כפילות? אלא בין מועט בין הרבה, ובגלל זה יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידך כי בשבילו זה קצת לתת לך את כל זה...

כשאתה נותן לבן של הקב"ה - הוא לא נשאר חייב!

כמו שר' עקיבא אמר לטורונסרופוס: "כששמע המלך לא דורון משגר לו"!

הורתה של כתבה זו לפני כשנה לכתבה שהייתי זקוק לה, אך השיחה אז היתה קצרה וכאובה. "אני חולה מאד. עלי לעבור ניתוח קשה, שבכלל לא ברור לי כיצד יסתיים. בימים אלה אני טרוד מאוד, אינני יכול להתראיין", אמר נחרצות.

לבי נחמץ בקרבי. הרב שטרן, המכהן זה למעלה מ-40 שנה כרב שכונת 'עזרת תורה' הירושלמית, ידוע בעולם התורה ואף מחוצה לו כמחבר ספרים פורה בכל חלקי התורה וההלכה. עד היום הוציא 84 ספרים! ספריו מתייחדים בבהירות שבה הם כתובים, כמו גם בדוגמאות השונות במקרים של צדדים שונים להלכה או בתצלומים המובאים בהם. הידיעה שהוא במצב רפואי קשה היתה מכאיבה. בשבועות שלאחר אותה שיחה התעניתי במצבו הבריאותי דרך שכנים וידידים שדווחו כי הוא מרבה להתייעץ עם רופאים בכירים. הזמן נקף והענין נשכח.

כמעט שנה חלפה. לפני שבועיים נזקקתי לאחד הספרים שחיבר, ונזכרתי במחלתו. ידיד ששאלתי השיב: "הוא יצא מהמחלה. היה לו נס בזכות איזה חלום. הוא הבטיח לפרסם את מה שאירע עמו, אך עד עתה לא מצא זמן לכך, בשל עיסוקיו הרבים". התקשרתי לרב שטרן. הוא נשמע חיוני מלא מרץ ועסוק עד למעלה ראש.

"להתראיין?" תהה, "היכן יש לי זמן?"            

"מספרים שהבטחתם לפרסם את הנס", אמרתי. "זה נכון" אמר, ומיד קבע:"תגיע ביום חמישי בערב למכון מ.א.ר. עלי להיות שם שעתיים בטיפול. "זה הזמן שיש לי בתיאור המעשה".

מצאתי אותו השבוע, מחובר לאינפוזיה, באמצע טיפול, וכולו שבח והודיה לבורא עולמים. המחלה מתברר, עדיין מצריכה טיפול כימותרפי, אך העתיד נראה טוב בהרבה מאשר לפני שנה. "והכל בגלל מעשה חסד שכבר חלפו הימנו 42 שנה", פתח את דבריו.

וכך בעוד החומר חודר לגופו טיפין טיפין, הוא מוצא את הזמן לספר מעשה שהיה, היאך היה.

"מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם של מופתים וחלומות ועם זאת, 'בדידי הוי עובדא' [לי אישית זה קרה] באותם ימים ששוחחנו על הכתבה, נחשב היה מצבי הרפואי לקשה. המחלה התגלתה אצלי במעי הגס, והרופאים היו פסימיים בדבריהם על אודות דרך הריפוי האפשרית או נכון יותר: הכמעט בלתי אפשרית).

"שלושה רופאים בכירים ששמם הולך לפניהם בתחום, שעם כל אחד מהם נועצתי בנפרד, קבעו כי עלי לעבור ניתוח סבוך - שככל הנראה להם, ובהתאם לידע הרב שלהם, הרי שהוא ישנה לחלוטין את איכות חיי, בשל הצורך לכרות את האבר הנגוע. מבחינתי האישית מדובר היה באסון. לא ראיתי עצמי מנהל חיים תקינים לאחר הניתוח. מאידך, היתה חובה מוחלטת לעבור את הניתוח, שכן בלעדיו לא יכלתי להמשיך לחיות.

"כשהבנתי שאין ברירה, קבעתי תור לניתוח. ככל שהתקרב המועד, המתח בקרבי הלך וגבר. חששתי מאד מהתוצאות שלו...

"בליל שבת האחרון שלפני התאריך שבו היה עלי לעבור את הניתוח, חלמתי חלום מפתיע, בו הופיע אדם, שאותו ראיתי לאחרונה 42 שנה קודם לכן.

"באותם ימים" פותח הרב מיכל שטרן את סיפורו המרעיש: "לפני 42 שנה, הייתי נוהג ללכת לבקר קשישים גלמודים בבתי האבות שהיו באותה עת בירושלים. הייתי בזמנו קרוב מאד לצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, שהיה איש גדול בתורה והתפרסם בזכות מעשי החסד שלו. בעקבותיו הלכתי לבקר בבתי אבות. באחד הימים הבחנתי באחד מבתי האבות בקשיש שיושב וכולו אומר כאב וסבל. פניתי אליו, ושאלתי האם אני יכול לסייע לו. הוא השיב בשלילה. ובכל זאת מה כואב לך? שאלתי. הוא השיב שמזה מספר ימים לא התרוקן, וכל גופו כואב בשל כך".

"ניגשתי מיד לאחות שהיתה במקום ואמרתי, 'יושב אצלכם אדם שמזה מספר ימים לא התפנה ואתם לא עושים דבר בנושא?' היא השיבה שמדובר בבעיה סבוכה, שרק בבית החולים ניתן לטפל בה והדבר כרוך בעלות כספית. 'הבעיה' הוסיפה, 'שפנינו לילדיו ואמרנו להם שייקחו את אביהם לבית החולים - שם יטפלו בו. הילדים מסרבים וטוענים כי על בית האבות לדאוג לטיפול - ואם יש צורך, גם לממן את הטיפול בבית החולים. הנהלת בית האבות מצידה מסרבת, והאב הקשיש נותר סובל וכואב'.

"החלטתי לעשות מעשה. הזמנתי אמבולנס ולקחתי את הקשיש לבית החולים. הרופאים טפלו בו, יום למחרת כבר יכול היה לחזור אל בית האבות. אני זוכר כיצד לפני שיצאנו מבית החולים, ניגש אלי הרופא ו'נזף' בי על ההזנחה ב'אבא'. 'עוד יום אחד היית ממתין - ולבו היה נפגע. הוא היה נפטר', אמר לי בקול חמור. כיוון שחששתי לחילול ד', הסברתי לו שבאתי בהתנדבות ומדובר באדם זר בעבורי.

"באותם ימים הייתי אברך כולל, קבלתי מלגה של 500 לירות לחודש. האמבולנס והטיפול הרפואי עלו 300 לירות. פניתי להנהלת בית האבות ושאלתי לזהות בני משפחתו של הקשיש. התברר לי שמדובר באדם מכובד, אב למשפחה ידועה - גם היום, אגב. פניתי לילדיו של הקשיש וספרתי להם מה שאירע, ובקשתי מהם את החזר ההוצאות שהיו לי. הם בתגובה טענו, שאינם מבינים מדוע התערבתי בדבר שאיננו מעניני, שכן לדעתם תפקיד בית האבות הוא לדאוג לטיפול רפואי לחוסים בו, ולכן אינם סבורים שעליהם לממן את ההתנדבות שלי, לעשות מה שלדעתם היה בית האבות צריך לעשות. השבתי להם שאין כל בעיה, ובחודש הקרוב אסתדר רק עם 200 לירות למחייתי ולמחית בני ביתי".

חלפו מספר שבועות. בכל פעם שהרב שטרן  היה מבקר את הקשיש – הודה לו על זה מעומק הלב על החסד שעשה עימו. "באחד מהביקורים הבחנתי ששוב הוא כאוב. בירור קצר העלה שהבעיה חזרה על עצמה, כמו גם הויכוח בין ילדיו להנהלת בית האבות. החלטתי לעשות כפי שנהגתי קודם לכן ושוב הזמנתי אמבולנס, הבאתי אותו לבית החולים ושלמתי את כל ההוצאות. הקשיש טופל והוחזר על ידי  לבית אבות לאחר שהוטב לו. המעשה הזה חזר על עצמו 5-6 פעמים, עד שבפעם האחרונה שלחו בניו את אחד החתנים לשלם לי עבור ההוצאות של אותה הפעם. מאז,טפלו הם בבעיה של אביהם.

"אישית שכחתי לחלוטין מאותו מעשה חסד. אבל הנה חלפו 42 שנה והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי על הצרה שאתה מצוי בימים אלה. באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך יתכן שאדם שעשה חסד עימי יינזק באותו אבר?' בית דין של מעלה הכיר בצדקת טענתי ובאתי לבשר לך שתכנס לניתוח ותצא ממנו - מבלי שחייך ישתנו".

גם עתה, כשרבי מיכל שטרן מדבר, הוא איננו מסתיר את רגשותיו. למרות שהיד מחוברת לכימותרפיה - הוא נראה מאושר ומודה לד' על כל רגע ורגע מחייו התקינים יחסית. "האיש הסתלק ואני התעוררתי. זכרתי היטב את החלום ואת דמות דיוקנו וחשתי שמדובר בחלום אמת. הבנתי שהניתוח יצליח ולא אצטרך לשנות כלל את אורחות חיי. מאותו הרגע ירדה עלי שלוה, שנמשכת ברוך ד' עד עתה.

"הילדים שלי שבאו שעות אחדות לאחר מכן, מצאו אבא שונה מזה שעזבו בליל שבת. הייתי רגוע לחלוטין, שרתי זמירות שבת ושמחת השבת ניכרה על פניי. הם שאלו כמובן מה אירע, ואני סיפרתי להם אודות החלום. אמרתי שאני בטוח שהכל יתקיים.

"ציינתי באוזניהם באותה שבת, שאני חש שזה הפירוש של הנאמר בתפילה 'זוכר כל הנשכחות'. גם מעשה חסד שנשכח מהאדם, הקב"ה משלם עבורו את השכר לעושהו. גם אם אדם אינו רואה את התמורה מיד - הרי שבבוא העת, הוא יקבל את השכר.

"הניתוח עבר בהצלחה, כפי שהובטח לי בחלום. אני זוכר את שלושת הרופאים שהגיעו אלי לאחר הניתוח והודו כי אירע לי נס. הם ציינו, כי נדהמו לגלות שעל אף המחלה אין צורך לקטוע איברים חיוניים להמשך תפקוד הגוף ככל אדם".

מה המצב כיום?

"אני מתאושש מהניתוח, מקבל טיפול רפואי למיגור כל שאריות המחלה ועדיין זקוק לרחמי שמים, כיוון שמצבי הבריאותי עדיין אינו כשורה. הייתי לאחר הניתוח בבית גדולי ישראל. הם הביעו התפעלות מהדברים ואמרו שחלה עליי מצווה לפרסם אותם, את החסד שהקב"ה עושה עם בריותיו, ועד כמה נאמן הוא לשלם את השכר".

צדקה זה לא רק כסף, זה גם הקשבה, לימוד עם מישהו שמתקשה, חיבוק וכו'...

"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של הרב שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל. "מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך הרב שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לרב שלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך הרב שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר בעליזות. "ההופעה הצליחה מאוד, והרב קרליבך הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה הרב קרליבך לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?' "הרב נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וּוידא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד והרב קרליבך פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ, ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?' הרב הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה. "לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'.