ט"ו בשבט - דרשות וקישורים מעשיים

ט"ו בשבט - דרשות וקישורים מעשיים

דרשות:

דיבור זוגי של עצים:

ט"ו בשבט ותיקון היסוד:

http://drashotforyou.blogspot.co.il/2016/01/blog-post_24.html

ט"ו בשבט - מעלת הברכות:

http://drashotforyou.blogspot.co.il/2015/02/blog-post.html

כי האדם עץ השדה:

http://drashotforyou.blogspot.co.il/2014/01/blog-post_15.html

ט"ו בשבט - נקמה:

http://drashotforyou.blogspot.com/2017/02/blog-post_14.html

ט"ו בשבט זוגי - על שלושה עמודים הבית עומד:

http://drashotforyou.blogspot.co.il/2017/02/blog-post_17.html

ט"ו בשבט - שיעור לשמיעה:

https://open.spotify.com/episode/7rMfwGG6diyxfiDP2S1vXh?si=JPANSlzCSdGDfs1vQ6Esvg

קישורים מעשיים:

הסבר על הפרשת תרומות ומעשרות:

https://www.youtube.com/watch?v=OLwAFw4xZCc&feature=youtu.be

סדר ט"ו בשבט מקוצר בדף אחד:

https://drive.google.com/open?id=1dgu8MlHgwVuET1bvoQ0fpDW-cf7AvqGC

סדר ט"ו בשבט - איגוד רבני הקהילות:

https://drive.google.com/open?id=1bZTrwsEl2U-zhF6WhsWdBORFnmk8N9tq

סדר ט"ו בשבט - כוונות הרש"ש:

https://drive.google.com/open?id=0BzhzhNoJEF91WWFPdElNX0kxbm8

קדושת הפירות - הרב שמואל אליהו:

https://www.youtube.com/watch?v=REm7p0gfanc

הלכות ט"ו בשבט - הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:

http://www.yeshiva.org.il/midrash/1203

הלכות ט"ו בשבט - כושרות:

http://www.kosharot.co.il/show_hadracha.asp?id=56631

טבלת כשרות פירות ט"ו בשבט - הלכה למעשה:

http://www.kosharot.co.il/show_hadracha.asp?id=42563

מצגת פירות ט"ו בשבט כשרות:

http://www.kosharot.co.il/show_hadracha.asp?id=49445

ט"ו בשבט שחל בשבת:

https://www.toraland.org.il/%D7%98%D7%95-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99/%D7%98%D7%95-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%98-%D7%A9%D7%97%D7%9C-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/

ט"ו בשבט זוגי - על שלושה עמודים הבית עומד

על שלושה עמודים הבית עומד

ט"ו בשבט הוא תיקון הדיבור:

ר' נתן: (ליקוטי-הלכות ערלה ג'): "וזה בחי' מה שקורין שירת הים לעולם בחודש שבט דהיינו סמוך לחמשה עשר בשבט שהוא ר"ה לאילנות. כי ט"ו בשבט הוא סמוך לעולם לשבת שירה ולפעמים חל שבת שירה בט"ו בשבט בעצמו. כי ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות לענין ערלה ונטע רבעי. שהוא בחי' תיקון חטא אדה"ר ע"י הקול המשקה את הגן שהוא שיר פשוט כפול משולש מרובע וכו' וע"כ קורין שירת הים בשבת הסמוך לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות שהוא בחי' תיקון זה כנ"ל".

המדרש מגלה[1] כי העצים מנהלים שיחה זה עם זה.

מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב): "וכל שיח השדה - כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות".

במקורות נוספים אנו מגלים על "שיחת דקלים" ו"שירת העשבים".

גם המחקרים מעידים כי צמחים מאותתים זה לזה על סכנה מתקרבת או מאגר מזון.

מצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". הרי שיש לו כאב וקול.

אבל עצים ושיחים הם רק 'צומח' ולא 'מדבר', למה?

השיחה של הצמחים (ושל החיות) לא מחשיבה אותם למדברים. כי דיבור אינו רק אות סכנה או אייקון של לייק. דיבור הוא גילוי נפשי, חשיפה של הלב וכוח רוחני בלתי יתואר.

ומה איתנו? המדברים?

האם הדיבור שלנו מסתכם באימוג'ים וקיצורי סלנג?

האם השיחה שלנו עם האישה היא אמצעי פרקטי על החלב במקרר או שעת האיסוף מהחוג?

או שהדיבור שלנו משמעותי יותר, ארוך יותר ומבקש להגיע לגבהים אישיים יותר?

דיבור = חיבור!

בזמנים האסורים כן מתחברים, אבל בדיבור!!!

לאה גולדברג:

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ

אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.

אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ

אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.

אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ

אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו

בַּקָּרָה,

אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.

וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.

בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.

לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -

אַל תִּירָא.

הבית היהודי (ח"א 190-193): התייחסותו של גבר אל השיחה, שונה במקצת מהתייחסותה של אשה.

גבר מעוניין ליהנות משהות עם חבריו ולשם כך הוא משתמש בשיחה.

אצל אשה, לעומתו, בנוסף להיות השיחה אמצעי קשר, היא גם מטרה. לכן אשה, עשויה לחפש חברה כשהמטרה היא לשוחח.

כלומר, הגבר משתמש בשיחה במטרה להתקשר עם החבר, כאשר השיחה עמו היא האמצעי לכך.

האשה משתמשת בחברתה, כדי שיתאפשר לה לשוחח; המטרה היא השיחה, כאשר האמצעי לכך הוא ההתחברות עם חברה.

התייחסותו של גבר אל הדיבור כאמצעי, נותן לו תחושה שהוא משוחח עם רעייתו כפי שנדרש ממנו. משום שלגביו השיחה נועדה להשגת צרכים או להסדרת דברים הנדרשים ממנו.

בעוד שהיא טוענת שהוא אינו משוחח עמה.

אשה פונה אל בעלה ומתלוננת: מדוע אינך משוחח עמי?

איני משוחח עמך? שואל הבעל, חושבני שאכן אני משוחח.

אולי תוכל לציין מתי שוחחת עמי בפעם האחרונה, מקשה האשה.

הבעל: הרי רק לפני מחצית השעה שאלתי אותך, היכן נעליו של דוד, ומה עם טפול השיניים של אילנה...

אתה רואה שאינך משוחח עמי, מגיבה הרעיה. אתה מדבר איתי רק כשצריך לסדר משהו, אבל אינך משוחח סתם כך...

בורא העולם נטע באשה צורך ונטיה לדבר, כדי שייקל עליה לדבר עם ילדיה ולפתח את כושר חשיבתם.

ממחקרים רבים עולה שילדים הגדלים במשפחה שבה ההורים משוחחים עמם רבות, הם ילדים בעלי כושר חשיבה  מפותח יותר מאשר ילדים שגדלו במשפחות שבהם ההורים אינם מרבים לשוחח עם ילדיהם. לכן, מוצע להורים לדבר אל ילדיהם, כבר מימיהם הראשונים. למשל, כאשר אם מלבישה את ילדה הרך, הרי טוב תעשה אם תדבר אליו ותאמר ״תן לי את יד ימין, בוא נכניס אותה לשרוול. יופי, הנה אנו רואים את האצבעות. נהדר, הנה אנו רואים גם את כף היד" וכדומה. כמו כן, לאחר שהילד גדל ומתחיל לשאול שאלות, יש להשתדל להשיב על שאלותיו בנועם, בחביבות ובהרחבה ולא בצורה רפה ודוחה.

רש״י (שמות א, טו): ״פועה - זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".

עירובין (סג:): ״אמר רב ברונא, אמר רב, כל הישן בקילעא (-מדור) שאיש ואשה שרויין בה, עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה...״.

מסביר המהרש״א: ״שבושים לדבר זה עם זה״.

כה חשובה השיחה בין בני-זוג עד שה׳חזון איש׳ מחייב אותה מן התורה: ״...׳נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח׳(דברים כד, ה) - חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות.

עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב ברבוי שיחה ורצוי. ומה שאמרו ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות ההתאחדות״.

השיחה משדרת לבן-הזוג: אתה מעניין אותי, יש מה ללמוד ממך, נעים לשהות במחיצתך, וכדומה.

בגמרא (נדרים סו:) ישנה דוגמא נפלאה על בית שכמעט ונהרס בעקבות בעיות תקשורת:

"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא".

[תרגום: בן בבל שעלה לארץ ישראל נשא אשה ואמר לה: בשלי לי שני עדשים  (=כשכוונתו- שתבשל מעט עדשים) בשלה לו בדיוק שני עדשים. רתח עליה. למחר אמר לה: בשלי לי סאה של עדשים (כשכוונתו- כמות גדולה) בשלה לו סאה (=בדיוק סאה, שזו מידה גדולה- בין 7 ל14 ליטר, הרבה יותר מסעודת אדם אחד. (אמר לה: לכי הביאי לי שני אבטיחים (או דלעות קטנות או קישואים בארמית בבלית (הלכה והביאה לו שני נרות ("בוצינא" בארמית ארצישראלית גם: נר). אמר לה (בכעס): לכי שברי אותם על ראש השער. בשער היה יושב בבא בן בוטא והיה דן דין. הלכה ושברה אותם על ראשו ("בבא" בארמית זהו שער, וזה גם היה שמו של החכם). אמר לה: מה זה שעשית? אמרה לו: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא)].

חז"ל אמרו: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

שלושה יסודות אלו שעליהם העולם עומד מבטאים שלושה קווים, שלושה כיוונים שונים בעולם ובנפש[2].

קו החסד הוא קו של אהבה, עונג ושלמות עצמית. הוא מצוי בעמוד 'גמילות חסדים'.

קו הגבורה הוא קו שמתחיל ממקום של חוסר ומחפש השלמה. עמוד ה"עבודה" מתייחס לקו הגבורה. שכן, העבודה זו תפילה שעניינה להביא שינוי במציאות ולמלא את החוסר. גם עבודה בעולם עניינה להשלים חסרים ולהשיג יעדים שמחוץ לאדם.

קו התורה הוא קו התפארת, הקו האמצעי, המחבר. התורה היא זו שמחברת בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, ומגלה לנו את רצונו ואת פנימיותו. באמצעות התורה אני מכירים את רצונו של הקדוש ברוך הוא.

כשם שהעולם עומד על שלשת הקווים כך גם הבית, שהוא עולם קטן, עומד על שלשת המרכיבים הללו- התורה - ההזדהות, העבודה- החסר שמעורר שאיפה לשינוי, וגמילות חסדים- אהבה ונתינה.

בזוגיות מתוקנת נמצא ביטוי לשלושת הקווים הללו בשיחות שמתנהלות בין בני הזוג. שלשת סוגי הדיבור מבטאים שיעור קומה שלם בתקשורת הזוגית.

ימין להתענג על הקשר – שיחות של אהבה

באופן הפשוט ביותר, צריך ונכון לדבר דיבורים של אהבה.

משפטים כמו 'אני אוהב אותך', 'אני מאושר בקרבתך', 'אתה גורם לי נחת' ודומיהם, הם משפטים שצריכים להיות שגורים בפי בני הזוג במערכת זוגית בריאה ותקינה. האמירות הללו חושפות באומר את תחושת העונג והטוב שבקשר וכמים הפנים לפנים, הן חושפות את המימד של אהבה ועונג בשומע. אמירות אלו מבטאות את העובדה, שהמציאות של אחד מבני הזוג גורמת טוב לשני, ומעוררות בו רגשות דומים.

על ידי הדיבורים שמביעים קירבה, נבנה המקום של העונג המשותף בקשר הזוגי; קו ימין שבקשר. כאשר בעל אומר לאשתו כמה הוא מאושר מהאופן בו היא מטפלת בילדים, או כאשר אישה אומרת לבעלה שטוב לה שהוא חרוץ ושאפשר לסמוך עליו - הם מעניקים בזה עונג אחד לשני. המטרה באמירה הזו היא לא מחמאה או עידוד בלבד, אלא משהו הרבה יותר עמוק - אני מבטא עד כמה אני נהנה מהמקום שלך, אני מגלה את התענוג שבקשר ובזה יוצר את החיבור והקרבה.

החסד הוא מקום נותן. מה שעומד מאחרי שיחה של אהבה, הוא לגרום לשני טוב, לגמול לשני חסד, לשבח אותו. לכל אחד מבני הזוג יש את האחריות לדבר, להוציא מהפה כמה שיותר מילים מאירות שגורמות טוב לשני. כדי ליצור זוגיות טובה צריך להיות הרגל בשיחות של אהבה, עידוד, שבח ונתינה. כדי שדיבורי האהבה יכנסו ללב, הם צריכים לצאת מן הלב, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", כך שתוך כדי אמירה, הרגשות יתגברו. מילות אהבה אי אפשר להגיד בקרירות ובאדישות. ביסוד הקשר שבין איש לאישה יש אש, האש עלולה להיות חלילה שלילית בבחינת "אש אוכלתם". אולם, יש אש חיובית בקשר הזוגי שבאה לידי ביטוי גם במילים הטובות שנאמרות בחום וגורמות לכך שהמסר יחדור יותר ללב.

פעמים רבות, במקרים שמתעוררות בעיות בזוגיות, המציאות היא שמילים של אהבה וחסר לא נאמרות כלל או שנאמרו רק בעבר. במקומם מוצאים מילים של הפך האהבה, כמו "אני שונא אותך" או "כמה רע לי איתך", "כמה אתה מצער אותי". מילים אלו מבטאות מצב לא תקין בזוגיות. כמו שמילים טובות יוצרות חיבור וקשר כך כשמתרגלים להגיד מילים שליליות ללא הבחנה הן גורמות לניתוק ולהעצמת הקושי בקשר הזוגי.

כשבני הזוג מקפידים גם במצבים של קושי לא לבטא מילים של ריחוק וניתוק היכולת להתגבר על הקושי תהיה הרבה יותר קרובה וזמינה.

תיאום ציפיות – 'שיחות עבודה'

בקו שמאל ישנה חוויה של חסר ושל רצון להגיע להישג והשלמה. בקשר זוגי מתוקן, למרות שעיקרו אהבה והזדהות, קיימים גם רצון וציפייה אחד מהשני.

כיוון שאין תקיף כרצון, רצון חזק יכול להופיע כדרישה או תביעה שמשדרת תקיפות כלפי השני, שליטה, כורח. הבעת רצון תקיף, אפילו כשהוא נכון וצודק הוא מערער את המקום של השני ופוגע בו. בדרך זו יכול להיות שהרווחת את מה שרצית, אבל הפסדת את הקשר.

במקום המתוקן, הרצון צריך להתבטא באופן עדין ומתחשב של 'מטי ולא מטי'- נוגע ולא נוגע. אני רוצה אבל לא מכריח. אני מקבל את הסירוב של השני מבלי להיפגע. רצון שמביעים בקשר הזוגי צריך להיות עדין. סגנון עדין של אמירה מעדן את הרצון. סוג של דיבורים כמו: 'אם אתה יכול...' 'רק אם לא קשה לך... ואם לא זה גם בסדר....' וכדומה. סוג כזה של רצון מבטא שאני מקבל את המציאות של השני, מתחשב בו ומכיל אותו.

ציפייה עדינה ורצון לא תקיף הם חלק מהמבנה של זוגיות מתוקנת. החלק של האש שהוא הכרחי בקשר זוגי.

מצב שלא מצפים אחד מהשני בכלל הוא לא נכון בזוגיות; הוא אף עלול להיות פוגע ומעליב. כשלאיש אין שום ציפיות מאשתו ולאישה אין שום ציפייה מבעלה, נפגע המרקם הבריא של הקשר. למשל, כשיש אמירות כמו: 'תחזור מוקדם הביתה או מאוחר - זה לא משנה' או 'תתן מתנה או לא תתן זה לא מעלה ולא מוריד' או 'תבשלי או לא תבשלי מבחינתי זה אותו דבר' זה מצב שפוגע בשני ומביע חוסר ההערכה למאמצים שהוא עושה. יש בכך מעין אמירה סמויה ש'אני מסתדר בלעדיך ומקומך לא חשוב בעולמי'...

אולם כאמור, הציפייה והרצון של האחד מהשני עלולים בקלות להתדרדר לרצון תקיף, לרצון לשליטה אחד על השני, דבר שמערער את ה'ביחד' הזוגי.

ביטוי נוסף לדיבורים של קו שמאל הוא שיחות סביב מילוי חסרים והשגת יעדים משותפים לשני בני הזוג. שיחות סביב ארגון נושאים טכניים בבית, בעבודה, מצב כלכלי, חינוך הילדים, שליחות, מה עושים, לאן הולכים, זה מקום של עבודה, בו בני הזוג צריכים לפתור בעיות, לקדם ולשנות את המציאות. בדרך כלל, שיחות העבודה מרובות בכמות הזמן שמושקע בהן.

שיחות העבודה מיועדות גם לפתור את הטענות ההדדיות שלנו אחד על השני.

'בשיחות העבודה' הללו קורות רוב הנפילות, כי שם אנו מבטאים מקום לא מרוצה, שעלול להיות פוגע וביקורתי. לכן, דווקא בשיחות אלו, בהן רוצים לשנות את המציאות, צריכים הקפדה שלא ייווצרו ניתוק וריחוק.

אם בשיחות האהבה צריך להגביר את הרגש, הרי שבשיחות של העבודה יש להנמיך את עוצמת הרגשות על ידי דיבור בנחת וברוגע, ללא התרגשות. אז הדיבור יהיה ענייני ומתקבל.

שנינו יחד אחרי שכל אחד לחוד - שיחות היכרות

הקו האמצעי הוא המקום שמחבר בין הפכים. המקום של החיבור וההזדהות השלמה בין איש ואישה.

בשיחות העבודה של קו שמאל כל אחד מבני הזוג מרגיש את עצמו, את הציפיה שלו מהשני או מהעולם, את המקום החסר שאמור להתמלא, את הרצון שלו מהשני. גם בשיחות האהבה של קו ימין, שיש בהם הרבה אור, תועלת ותענוג, כל אחד מבני הזוג עדיין מרגיש את עצמו הנפרד "יש מי שאוהב". רק בשיחות של קו האמצעי בני הזוג מתעלים למקום חדש בו ה'אני' הפרטי מתכלל במציאות של שנינו ביחד. אנחנו ביחד זה האני השלם. זו הנקודה היותר עצמית בזוגיות.

דיבור של קו האמצע אלו דיבורים שיש להם את הכוח להעצים את החיבור. דיבורים שמבטאים את ה'ביחד' המוחלט. משפטים כמו: "אנחנו נשמה אחת", "אנחנו ביחד לתמיד", "מה שעובר עליך עובר עליי", "איכפת לי ממך", "חשוב לי מה עובר עליך", "טוב לי שטוב לך", "קשה לי שפוגעים בך", "ברית כרותה בינינו" ועוד, הם משפטים שיעצימו את תחושת החיבור וההזדהות בין בני זוג.

דיבורים כגון אלו, מבטאים את האמונה שבחיבור וממשיכים בצורה בלתי מודעת את המקום הפנימי הנעלם, בו אנחנו אחד ממש, למציאות הגלויה.

דיבורים שמבטאים את היפך החיבור הם דיבורים כמו 'חבל שהתחתנו' 'נתגרש וזהו' 'יהיה לי יותר טוב בלעדייך'. מילים מסוג זה יוצרות בתודעה ריחוק וניכור. פעמים אומרים מילים קשות אלו ללא תשומת לב מספיקה למשמעותן, ולאחר מכן מצטערים על כך שהמציאות מבטאת את הפירוד והניתוק שמילים אלו המשיכו והורידו למציאות.

בקשר זוגי מתוקן, יש לקבוע זמנים קבועים לשיחות של קו האמצעי; שיחות ההזדהות שמעמיקות את הקשר ואת ההזדהות ההדדית.

לסיכום – כל זוג צריך למפות לעצמו את מצב העמודים אצלו בבית, לתקן דיבור ההורס את העמודים, ולהשלים את החסר.

ככל שנקפיד על הדיבור המתוקן כך הבית יהיה יציב ושמח!!!

---

[1] הרב אבינדב אבוקרט.

[2] הרב יצחק ערד.

ט"ו בשבט - נקמה

ט"ו בשבט - נקמה

על ארץ ישראל נאמר: "ארץ חמדה טובה ורחבה".

שרש החמדה מתחיל מט"ו בשבט, שרש העצים:

פעם ראשונה שמופיע שרש חמד בתורה הוא ב"וַיַּצְמַח ה' אלקים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל".

יש לצמחים תאוה (חמדה):

מדרש רבה (במדבר פרשה ג פסקה א) "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות, אמר להם דקלי (מומחה בצמחים) תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות".

"כל עץ נחמד למראה" צומח מ"ארץ חמדה טובה ורחבה", ארצנו הקדושה.

על ארץ ישראל נאמר: "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני שלש פעמים בשנה".

על המשיח נאמר: "אי מן מתיא כגון דניאל איש חמודות".

רש"י לומד ש"חמודות" זה לשון תאוה – "עשו איש חמודות" שחמד את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו חמד אותם מאדם הראשון.

ראינו שהחמדה והתאוה קשורות לעצים, לארץ ישראל, ולמשיח.

אם לא משתמשים בחמדה ובתאוה שצומחים בארץ ישראל בצורה מתוקנת זה מופיע בצורה משובשת בתאוות זרות.

מהי החמדה והתאוה המתוקנות?

ישעיהו (כו,ח): "אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה' קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ".

רש"י: "'אף אורח משפטיך ה' קוינוך' - כאשר צפינו לקיבול הטובה מאתך אף כך קוינו להראותנו אורח משפטי נקמתיך ברשעים, 'לשמך ולזכרך תאות נפש' - אותה נפשנו לראות שם שיצא לך מאז לעשות נקמה בצריך".

רש"י אומר שכל הפסוק מדבר על התקוה ותאוה לנקמה[1].

העצים יודעים גם לנקום!

מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב) כל האילנות להנאתן של בריות נבראו - "מעשה בא' שבצר את כרמו ולן בתוכו ובאת הרוח ופגעתו"!

בגלל חינוך מסולף של אלפי שנים בגלות ותפישות נוצריות, אנחנו חושבים שנקמה היא תכונה שלילית שצריך להתגבר עליה.

אכן, קנאה הינה בדרך כלל מידה מגונה עד מאוד: וכבר אמרו חכמים: 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם'.

אבל יש להבדיל הבדלה נחרצת בין קנאה ב…, שהיא פסולה בתכלית, לבין קנאה ל…, העשויה לנבוע מרוח טהרה.

קנאה לדבר יקר ואמיתי, כגון קנאה לעם ולארץ, לבית ולמשפחה, לתורה ולאמונה, מקורה אינו בתשוקה אגוצנטרית, המעמידה עצמה כנגד זולתה, כמו הקנאה הפסולה. אלא באהבה טהורה, הזועקת בכאב למראה הפגיעה בדבר האהוב.

הבה נאזין לצליל הקנאה הטהור, המהדהד בנשגב שבפסוקי שיר השירים (ח,ו):

"שמני כחותם על לבך כחותם על זרועך.

כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה

רשפיה רשפי אש שלהבתיה".

בפסוק זה אנו מגלים, כי יש קנאה קשה כשאול, הנובעת מאהבה עזה כמוות, והיא עצמה מידה א-לוהית.

כלשון המדרש בשיר השירים רבה: 'עזה כמוות אהבה' – שהקב"ה אוהב את ישראל, שנאמר: 'אהבתי אתכם אמר ה' ' (מלאכי א'), ומתוך כך 'קשה כשאול קנאה' – שעתיד הקב"ה לקנא לציון, כמו שנאמר: 'קינאתי לציון קנאה גדולה' (זכריה ח').

הקנאה הפועמת בנו, דרך משל, שעה שעם ישראל מוכה ומושפל על ידי בני ניכר, הינה מידה נכונה, שראוי לטפחה ולבנותה בנפש פנימה, כמו את מידות החסד, הגבורה והיושר, שהדביקות בהן היא הליכה בדרכיו של מקום.

הרב קוק (אגרות ג', אגרת התע"א):

"הסובלנות, בזמן שהיא באה מתוך רכרוכיות הלב ורפיון הרוח, הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה, שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול; והמקנאים הלו יהיו דווקא הדוגלים בשם הסובלנות.

עלינו להכיר ולדעת, כי סובלנות, הבאה לחסום את העמידה כנגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה, דומה לאותה סובלנות של איש, הרואה את כבוד ביתו ומשפחתו נתון למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה…".

כל שנה[2] עם התקרב שביעי של פסח ו/או שבת שירה, נאמרים דברים ואף מצוטטים מאמרי חז"ל, המוכיחים שאל לנו לשמוח במפלתן של רשעים.

הדבר חמור שבעתיים כי המסר המועבר דרכם הוא כי אל לנו לשמוח אם אנו חוזים במפלת אויבינו הקמים עלינו להורגנו ומתפוצצים ברחובותינו.

המסר הוא כי עלינו להיות עצובים על מותם של בני אדם גם אם הם רחוקים מלהיות חפים מפשע, ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, ואולי אף קוראים לנו להתאבל על "קדושת חייהם" שקופדה.

יצחק לאור (ערב רב מעיתון הארץ): "לכל אלה שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".

אם מעיינים בדברי חז"ל במקור ולא בציטוטים מסולפים, מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי!

להלן הציטוטים השכיחים ביותר:

גמרא (סנהדרין לט:): "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב {שמות י"ד} "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" – באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אמר להן הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?".

ומכאן משתמע כי אין לשמוח על מפלת הרשעים, ולא היא. אין במאמר איסור לשמוח אלא הצגת עובדה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים והמשך המאמר מוכיח: אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש". והתלמוד אף מוכיח זאת מפסוקים (שם).

יתר על כן, מאמר זה, מופיע בשלמותו בילקוט שמעוני, (שמות טו המשך סימן רמא), ושם משתמע כי "מעשה ידי" אינן המצרים, כפי שניתן היה לחשוב, אלא בני ישראל דווקא:

"בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה ולא הניחן שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואומר "וקרא זה אל זה". למי היו דומין למלך שנשבה לו בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביא אותו ובאו הבריות לומר לו הימנון אמר להם לשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי כך ישראל היו נתונין בצרה בים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם אמר להם הקב"ה בני נתונין בצרה ואתם מקלסין אותי?!...".

כאן מתברר כי הקב"ה לא הניח למלאכים לומר שירה כי מעשה ידיו (=בני ישראל טובעים – עומדים לטבוע) ואין זה הרגע המתאים לומר שירה.

משלי (כד,יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".

אולם ציטוט אומלל זה מופרך מיסודו לאור דברי חז"ל.

גמרא (מגילה טז.): "אמר ליה (=המן למרדכי) סק (=עלה על הסוס) ורכב אמר ליה (=מרדכי להמן) לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (=אינני יכול שכוחי חלש מימי התענית) גחין וסליק (=התכופף המן ועלה עליו מרדכי). כי סליק בעט ביה (=כשעלה מרדכי בעט בהמן!). אמר ליה (=המן למרדכי) לא כתיב לכו {משלי כ"ד} "בנפל אויבך אל תשמח?!" אמר ליה (=מרדכי להמן) הני מילי בישראל (=דברים אלו הם לגבי היהודים, אם אויבך היהודי נופל אל תשמח) אבל בדידכו (=אבל לגביכם הגויים הרשעים) כתיב {דברים ל"ג} "ואתה על במותימו תדרוך".

איך יכולים עד כדי כך לסרס את דברי חז"ל, תוך התעלמות מפסוק אחר במשלי (יא,י) "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"!

הגמרא בעצמה (ברכות יב.) אומר כי זו חובה לשמוח על מפלת הרשעים וזה אף נפסק להלכה: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהלים צ"ב} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

"אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" אלה הן תחילת שתי הברכות שלאחר קריאת שמע. ומה נאמר בהן?

ב"אמת ויציב": "כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵ-ל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת. לְמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".

וב"אמת ואמונה": "הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם. וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ:וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה...".

יוצא שההלכה מחייבת לשמוח.

בפסוקי דזמרא אנו אומרים את דברי דוד המלך בתהילים: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ".

דמים רבים שפכת לפני:

ילקוט שמעוני (שמואל ב,ז סימן קמה):

"האתה תבנה לי בית, וכתיב: לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.

אמר ר' יהודה בר' אלעאי:

אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים.

דבר אחר:

חייך, הם לפני כקורבנות דכתיב: כי דמים רבים שפכת לפני ואין לפני אלא קורבן, שנאמר: ושחט את בן הבקר לפני ה'.

אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?

אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.

אמרו לו: והרי יפה?

א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: באהל בת ציון שפך כאש חמתו".

יש רבנים שנח להם לעצור את המדרש במשפט ׳דמים רבים שפכת לפני׳ ולסלף את כולו.

הדמים הרבים הם יתרון של דוד המלך. לא חיסרון. הרי הם כקרבנות לפני ה׳.

דווקא בגלל המסירות נפש שלו להרוג את אויבי ישראל וה׳ הוא לא יכל לבנות את בית המקדש. כדי שה׳ יכלה חמתו על עצים ואבנים ולא על עמו ח״ו.

חשוב מאוד לסגל את ההשקפה היהודית של התורה הקדושה כנגד כל העיוות בתקשורת ובעולם המערבי!!!

חשוב מאוד לנצל את ט"ו בשבט גם על התפילות שנזכה לראות את "נקמת דם עבדיך השפוך".

תפילות מהרמח"ל על הנקמה (מהספר תקט"ו תפילות):

תפילה מ"ט (אותיות ד"נ דאדנ"י הם הדורשים דין מלפניו ית' על או"ה מפני דמם של ישראל ששפכו. וכל עוד דין זה לא נעשה, אותיות א"י דאדנ"י מסתלקים והיכ"ל אינו עומד בקיומו):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי בך נא' ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון, שעד שלא נטלת נקמה מאומות העולם בעבור דמים ששפכו מישראל אין שם הקדוש יהו"ה ב"ה שוכן בהיכלו שהוא אדנ"י, שהרי קול דמי בניך צועקים אליך מן האדמה, כגון הבל שנאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, וזה דן דאדני שהוא שואל דין מלפניך בעבורם, ואי מסתלק ממנו, וזה אי הבל אחיך, ולכן היכל אינו עומד בקיומו, ובשעה שתנקם מהם מיד שם זה יעמוד בתיקונו כראוי, ובו וה' בהיכל קדשו, וה' שוכן בציון ודאי, הרי בניך מקוים לך, בעבור דמם שנשפך לא תהיה מתרחק מהם אפילו שיש בם חטאים, אלא ענני באמת ישעך, שאתה אל מלך נאמן ומקיים אמונתו לישני עפר, שהם כמה הרוגים שנהרגו על קדושת שמך, ובהם ידין בגוים מלא גויות וכו', לישועתך קויתי ה'".

תפילה קמ"ד ("כי עליך הורגנו כל היום" היינו באלף החמישי שנגזר בו גלות על ישראל, "נחשבנו כצאן טבחה" זהו באלף הששי, שאעפ"י שכבר תמה גזירת הגלות, עדיין נחשבנו כצאן טבחה):

"אל אחד יחיד ומיוחד הרי כתבת בתורתך אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והרי הרשעים שחטו אבות ובנים צדיקים וחסידים ביום אחד בכמה אכזריות, ולא עוד אלא ששחטו בנים בחיק אמותם, העל אלה תתאפק ה' והרי זמן שתמלא סאתם לבטל להעביר השקר, שהרי השקר הוא הוא הגורם כל ערבוב שהדברים אינם עומדים כראוי, ובערבוב כמה דמים נתערבו זה בזה שלא היה ראוי להתערב, כגון דמי אבות ובנים, דמי חסידים וחסידות, דמי בחורים ובחורות, דמי חתנים וכלות, דמי זקנים וזקנות, דמי חזנים ותלמידיהם, ארץ אל תכסי דמם, אלא תגלה לעינים העליונים לראות אותם, שיעלו כלם לגבוה שהרי הם עולות שכלה כליל שכן מסרו עצמם על יחוד שמך הקדוש להתיחד ביחוד, רבון כל העולמים כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, וזה הוא יום אלף החמשי, בו כל היום דוה מצד הוד, והרי היה ראוי לנו מנוחה באלף הששי מצד צדיק חי עולמים להנתן לנו חיים, והרי נחשבנו כצאן טבחה גם באלף הששי הזה, כצאן ודאי, כצאן, צדיק, נוהג כצאן יוסף, הן גוענו כלנו אבדנו האם תמנו לגוע, עורה למה תישן ה' הקיצה אל תזנח לנצח, תעורר נצחך, ובו נצח ישראל לא ישקר, שלזה מקוים ישראל עמך לאמתך, ומיד שזה יתגלה לא יהיו עוד קלקולים, אלא ואמת ה' לעולם, לעולם ודאי, גלה אמתך למקוים לך, גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם, ה' אל תאחר, לישועתך קויתי ה'".

תפילה צ"ה (תפלה מיוסדת על זכות האבות אברהם יצחק ויעקב):

"אל אחד יחיד ומיוחד הנה אבותינו אברהם יצחק ויעקב החזיקו בשלשלת דרכי אמונתך חסד דין ורחמים, והרי כל בניך יוצאי יריכם, (אם בלא ברכים התחזקו נא זכותו לפניך יהיה) [אם חסד אברהם יעלה לפניך] רחם על פליטת צאן ידיך, ואל תראה לעונם כי מרוב הדוחק והצרות אשר סבלו לא המירו את כבודך קיוו לגילוי אמתך, ואם זכות יצחק יעלה לפניך הלא מה יצדק אנוש עם אל ולפני גבורתך נתיצב אעפ"כ ראה ה' והביטה כמה הרעו לנו כל גויי הארץ, הלא אם תראה את בניך לנגדם צדיקים יהיו ותנקום את נקמתם מאת צורריהם וכל גבורתך תהיה על שונאיך וצדקתך לישרי לב, ואם צדקת ישראל אשר הקים את עדתך תראה, בזכותו תגלה אמתך בעולמך, שנא' בו כלה זרע אמת, ותקות בניך לא תהיה לרוח כי אתה אל אמת, לישועתך קויתי ה'".

תפילה קל"ח (תפלה לעורר קנאתו ית' נגד הגוים שמצליחים בשקר שלהם לשלוט בעולם. ולהודיע שכל שליטתם והצלחתם אינו אלא לחיי שעה):

"אל אחד יחיד ומיוחד אל קנא אתה, שנא' בך קנאתי לציון קנאה גדולה, והרי רשעים עתקו גם גברו חיל ואינם חושבים לקנאתך שנא' ערו ערו עד היסוד בה, ומדוע דרך רשעים צלחה ולא תשפוך חמתך עליהם, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, שיש להם כמה אלי שקר שהם רופאי אליל שנא' בהם רופאי אליל כלכם, שנא' בהם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו, תאלמנה שפתי שקר, וישראל עמך שהם מאמינים בך שאתה אל אמת ונא' באמתך הצמיתם, יצמיתם ה' אלהינו, תגלה אמתך ויודע שאתה שומר אמת לעולם, שהם ישראל זרע אמת, והרשעים שהצליחו היו לחיי שעה, שהרי אין להם קיוי, שהרי הקיוי עולה עד א"ס ונקשרים למעלה, וא"ה אינם כן אלא התפרדו כל פועלי און, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך, קנא לשם קדשך, קנא לאדמת קדשך, והשב גמולם בראשם, לישועתך קויתי ה'".

אכי"ר!

---

[1] עד כאן מהרב גינזבורג.

[2] ניסן יואלי: הדברים שיובאו להלן לקוחים מתוך מאמריהם של רבותי הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל (שהיה רבה של שכונת אחוזה בחיפה) – אסופת מאמרים (עמ' כ והילך) והרב ד"ר אליהו רחמים זייני שליט"א (ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה) – ענייני פסח בהלכה ובהגות (עמ' 25 והילך).

ט"ו בשבט ותיקון היסוד

ט"ו בשבט ותיקון היסוד

גמרא[1] (תענית ה:): "רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא א''ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילתא א''ל הכי א''ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה.

בתר דסעוד א''ל הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א''ל מקרא אני דורש שנאמר {ירמיה ל-י} ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

א''ר יצחק כל האומר רחב רחב מיד נקרי א''ל רב נחמן אנא אמינא ולא איכפת לי א''ל כי קאמינא ביודעה ובמכירה (ובמזכיר את שמה).

כי הוו מיפטרי מהדדי א''ל ליברכן מר אמר ליה אמשול לך משל למה''ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין שיהא צילך נאה הרי צילך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.

אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה אם בעושר הרי עושר אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך".

רגילים העולם בט״ו בשבט להזכיר את הגמרא הנ״ל ובמיוחד את 'אילן אילן במה אברכך' אולם כדאי שנשים לב כי זהו חלק אחד מתוך מעשה שלם עליו מספרת הגמרא.

מה הקשר העמוק בין ברכת רב נחמן לרב יצחק אילן אילן וכו' וכל שאר הדברים הנרמזים בסיפור הזה?

הגמרא מספרת כי רב נחמן ורב יצחק ישבו לאכול יחד, באמצע הסעודה ביקש רב נחמן מרב יצחק שיאמר לו איזה דבר תורה ענה לו רב יצחק לא עכשיו היות ואין מסיחין בשעת הסעודה.

לאחר הסעודה אמר רב יצחק לרב נחמן שני דברי תורה האחד כי יעקב אבינו לא מת והשני כי כל המזכיר את שמה של רחב נעשה בעל קרי (רש״י).

כשבאו להיפרד ביקש רב יצחק מרב נחמן שיברך אותו ואז רב נחמן אמר לו את המשל המפורסם עם האילן שפירותיו מתוקים צילו נאה ואמת המים זורמת תחתיו ובכך רמז כי כל המעלות כבר נמצאים ברב יצחק ולכן ברך אותו שצאצאיו יהיו כמותו.

יש קשר הדוק בין דברי התורה של רב יצחק לרב נחמן ובין המשל ודברי הברכה של רב נחמן.

במשל אומר רב נחמן שפרות האילן מתוקים רמז לדבר התורה שאמר רב יצחק 'אין מסיחין בשעת הסעודה' מסיחין נכתב עם האות סמך היינו שאין להסיח את הדעת בזמן האכילה.

כי בתוך המאכלים נמצאים נשמות הצריכות תיקון וע״י כוונות בזמן האכילה הצדיקים עושים תיקון לאותם הנשמות שיבואו על מקומם בשלום ולכן אין הם מסיחין את הדעת מהאוכל[2] כי דבר זה דורש ריכוז רב ועוד אדם צריך לכוון בזמן האכילה כי עושה זאת כדי שיהיה לו כוח לעבודת ה' ובזה רומז לו רב נחמן לרב יצחק אם אלו כוונותיך בזמן האכילה אזי ע״י אכילתך אתה עושה המתקה לנשמות המכונות פרות, כמו שפירש הרמב״ן (שיר השירים ב,ג) את הפס' "ופריו מתוק לחכי" - ״הנשמות הם פריו של הקב״ה״.

האוכל לא שולט עליך – אתה שולט עליו[3].

כשאמר לו צלך נאה רמז לדבר התורה על רחב ובכך רומז רב נחמן אתה רב יצחק כזה צדיק ושומר ברית שאתה כל כך זהיר בענייני צניעות וקדושה שאפילו בשם של אשה אתה נזהר מלהזכיר א״כ צלך נאה היינו הצלם שלך נאה ומושלם, כי ידוע שאדם הפגום בברית גם הצלם שלו פגום כנודע.

יש עוד קשר בין פירותיך מתוקים לרחב - ט"ו בשבט תמיד חל בימי השובבי"ם שמסוגלים לתקון היסוד, וט"ו בשבט עצמו התיקון שלו זה ביסוד, כי כל חג מתקנים ספירה אחרת, פסח בחסד, סוכות בגבורה, שבועות בתפארת, חנוכה ופורים מתקנים בנצח והוד, ט"ו בשבט וט"ו באב ביסוד.

לכן יום ט"ו בשבט הוא תיקון היסוד של השנה כולה, והתיקון נעשה במה שתיקנו רבותינו לאכול הפירות ולברך עליהם ולתקנם. וכמו שעל ידי התפילה האדם מתקן ומברר ניצוצי קדושה כן הדבר באכילה, שהרי בפירות שאדם אוכל יש ניצוצי קדושה, חוץ מגלגולי נשמות שמגולגלים בהם. וכשאדם אוכל בקדושה ובטהרה הוא מברר ומתקן ניצוצי הקדושה שבמאכל – ומתקן את תיקוני היסוד!!!

כשאמר לו אמת המים זורמת תחתיך רמז לו על דבריו כי יעקב אבינו לא מת היינו שבדבריו אלו הוא מראה את הקשר שלו לאבות הקדושים ואת הרצון שלו להמשיך את דרכם ואין הוא ח״ו מתנכר לעבר.

כמו טיפת המים באמה שאם טיפה אחת תרצה לנטוש את הזרם היא פשוט תתייבש אך הטיפה הזורמת יחד עם כולם היא נשארת בחיותה ובסוף מביאה היא תועלת.

בכל הדברים הנ״ל רמז לו כי הוא מושלם ויש לו את כל מה שהוא צריך בעבודת ה'.

לכן רב נחמן מברך אותו 'יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך'[4]!!!

---

[1] עלון בית שלמה (טו בשבט) עם הוספות.

[2] במרוקו היה יהודי אחד בעל פונדק בדרך באמצע המדבר, כל עוברי דרכים היו חונים אצלו לפוש מן הדרך, והיה לו מעיין מים חיים נובעים ליד הפונדק, והיו נחים אצלו אוכלים שותים קצת מים קרים על נפש עייפה, וקונים צידה לדרך והיהודי היה מתפרנס מזה בכבוד.

חבר שלו יהודי קיבל ירושה וחיפש מקום להשקיע את כספו ראה שהפונדק מניב רווחים וחמד לקנות את המקום והציע לבעל הפונדק לקנות את הפונדק בכל מחיר, בעל הפונדק שהיה ירא שמים ראה בכך הזדמנות לשבת וללמוד תורה ומכר לו את הפונדק.

הקונה נוכח לראות שהפונדק לא כל כך מוצלח כמו שחשב, אנשים לא עוצרים, המעיין יבש, אין הכנסות ונגרם לו הפסד גדול, הלך לאור החיים הקדוש ר' חיים בן עטר זיע"א וסיפר לו קורותיו, שאל אותו אור החיים האם כשאתה אוכל אתה מברך לפני ואחרי? ענה לו האמת לא! שאל אותו מה שמך? ענה ששון. אמר לו ר' ששון אם תקבל עליך לברך ברכה בכוונה על כל דבר ודבר לפני ואחרי שאתה אוכל, תראה איזה שפע יהיה לך, איזה ברכה תהיה לך. בעל הפונדק הקודם הוא צדיק היה מברך היה לומד בפונדק, אתה לא הלכת בדרכיו והמעיין לא מוכן לתת מים, אתה שותה מהמעיין בלי ברכה, איך יתן לך? תתחיל לברך, תקבל! היהודי קיבל עליו לברך, אמר לו אור החיים ושאבתם מים בששון בששו"ן – שתי ברכות שהכל ונפשות, ואז ושאבתם מים ממעייני הישועה יהיה לך מעיין של ישועה.

[3] אבא סיפר על חבר מהכולל שנסע לצרפת והתארח אצל משפחה שומרת כשרות עם שני כיורים... בשעת הארוחה אומר לו בעל הבית "היין והגבינות לא כשרים", האורח היה בהלם ושאל למה? ענה הצרפתי "בגבינות ויין – לא משחקים!!!".

[4] בנוסף, מן הסתם בן אדם ששומר על היסוד בצורה כזאת, זרעו יהיה מוצלח.