פרשת משפטים - משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

סיבת האיסור לערכאות של גויים נראית לכאורה, מפני החשש שפסק הדין שיפסוק בית-משפט זר, לא יכוון לאמת האלוקית הצריכה להתגלות בעולם על-פי דיניה של התורה כפי שהיה מתגלה בבית-דין של ישראל.

על-כן מפתיעים מאוד דבריו של רש״י (ע״פ דבריהם של חז״ל בגמרא) על הפסוק הראשון בפרשתנו (שמ' כא,א): ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״׳, באומרו: ״ואפילו ידעת בדין אחד שהם (בית-המשפט הגוי) דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות (בבית-הדין) שלהם״!

האומנם? אם פסק הדין זהה, מדוע משנה הדבר היכן ייפסק הדין. בבית-משפט של עכו״ם או בבית דינם של ישראל?

יצחק קרומביין ('בשבע' משפטים התשע"ח גליון 781): "מספרים שפעם ציווה פקיד בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשההודים הסבירו לו שמדובר במסורת עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים..."

מבאר רש״י סיבת איסור זה בשני נימוקים:

א. הדן בערכאות גויים - ״מחלל את ה׳״.

ב. הדן בערכאות של גויים – ״מייקר (מלשון יקר - מכבד) את העכו״ם ומחשיבם״.

הסיבה השנייה הגיונית ומובנת, משום שעצם פנייתו של אדם מישראל לבית-משפט של גויים, מעלה את מעמדם וערכם בעיני החברה והציבור, דבר הגורם לזלזול בכבודם ומעלתם של ישראל, בתורת ישראל ישראל ובבית דינם של ישראל.

אך לכאורה הסיבה הראשונה - ״חילול ה׳״, אינה מובנת כלל. וכי איזה חילול ה׳ - חלל - חיסרון במציאות יש כאן, אם פסק הדין שיפסק בבית-הדין של אומות העולם יהיה בדיוק את אותו פסק הדין שיפסק בבית-דינם של ישראל?

מבאר הרב חרל״פ (שיחות לספר שמות עמ' קסה-קסח): ״ההבדל בין משפטי העמים למשפטי ישראל, הוא, כי משפטי העמים הם לפי המאורעות, הם קובעים את החוק ועל-פיו יצאו ועל-פיו יבואו. לא כן משפטי ישראל שהמאורעות יבואו על-פי החוק, החוק העליון שנחקק מאז מרצונו יתברך, וממנו באות המאורעות כדי לגלות בזה העולם במעשה בפועל... לולא המשפטים לא היה בישראל שום מריבה בין זה לזה, ורק כדי שאור המשפט האלוקי יצא מהכוח אל הפועל, באים על-ידי זה למריבה, ומיד שפוסקים להם את המשפט הם עושים שלום״.

הסבר - ישנו הבדל יסודי ועקרוני, בין מגמת ומטרת המשפט בישראל לזו שבאומות העולם.

השקפת אומות העולם ביחס לעצם מציאות המשפט, היא שהמשפט הוא בדיעבד בשל סטייה שקרתה במציאות, מעין ׳תאונת עבודה׳ אנושית שיצרה מריבה וסכסוך בין בני-אדם, המצריכה את התערבות בית-המשפט ופסיקת הדין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו, למסלול השגרתי והקבוע בו נעו החיים בתחילה. לפי השקפה זו, המאורעות האנושיים הם הגורמים לדין, שהרי ללא ויכוח ומריבה בין בני-אדם, לא היה המשפט בא לעולם כלל, ואם כן, המשפט הוא בדיעבד מכורח הקלקולים והתקלות שבמציאות.

לעומת השקפה זו, השקפת התורה שונה לחלוטין. לא המאורעות המקולקלים שבמציאות, הם הגורמים לדין, אלא בדיוק ההפך, המשפט והדין איננו בדיעבד אלא לכתחילה שבלכתחילה המתגלה בפועל דרך המסכים והמסכות של האירוע ה׳בדיעבדי׳ שקרה במציאות.

דהיינו - כאשר הקב״ה רוצה להופיע בעולם אמת אלוקית חדשה - טוב אלוקי חדש הנצרך לקדם את העולם לגאולתו, מסובב הקב״ה מאורעות במציאות, בסכסוכי ממון ודיני נזיקין בין בני-אדם, המצריכים פסיקת דין, ועל-ידי כך תופיע האמת האלוקית החדשה בעולם דרך אותו הדין החדש שנפסק בבית-הדין.

לפי השקפה זו, לא המאורעות גורמים לדין, אלא בדיוק להפך. הדין - האמת האלוקית החדשה הנצרכת כעת לתיקון העולם, היא הגורמת למאורעות שיבואו.

היוצא מדברינו, שמטרת המשפט באומות העולם היא בסך-הכול להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני המריבה והנזק שבא לעולם, כדוגמת שתי מכוניות שהתנגשו והוזקו, דבר המצריך תיקון פחחות במוסך, כשכל מטרת בית-הדין הגוי אליו פנו שני בעלי המכוניות, היא, לקבוע מי חייב בתשלום כדי לתקן את הנזק ולהחזיר את המכוניות למצב בו היו קודם ההתנגשות, ככל הניתן. לתפיסתם המקרה המעשי שקרה הוא הסיבה, והמשפט והדין הוא התוצאה.

אך בישראל אין הדבר כן. מטרת המשפט אינה רק להשיב את המצב לקדמותו, אלא אדרבא, היות שהקלקול במציאות הוא רק תוצאה, שסיבתו - האמת האלוקית החדשה - המשפט והדין החדש האמורים להופיע בעולם דרכו, על-כן, תפקידו של המשפט הוא להרים את האדם והעולם למציאות אלוקית רוחנית חדשה, מציאות שלא הייתה לפני כן כלל בעולם.

הבנה אלוקית עליונה זו המבררת שהמשפט והדין הם הסיבה ואילו המקרה המעשי שקרה בפועל הוא התוצאה, נכונה לא רק במאורעות מסובכים וסכסוכים בעניינים שבין אדם לחברו באופן אישי, אלא גם ובעיקר ביחס לכל המאבקים והמריבות המתגלים בעם ישראל ובחברה כולה, סכסוכים אשר מטרתם האמיתית היא כדי לברר (מלשון ברירת 'אוכל מפסולת') ולרומם את עם ישראל למדרגה עליונה יותר, ולהביא את העולם לגאולתו.

כי לפני כל 'יש' יופיע ההעדר![1]

מכאן מובן נימוקו הראשון של רש״י (שהובא לעיל), ש״הדן בערכאות גויים מחלל את ה׳״ - מלשון חלל וחיסרון, וזאת מפני, שמטרתו ומגמתו של בית-המשפט הגוי, היא בסך הכול להחזיר את המצב לקדמותו, ולא להעלות את העולם למדרגה אלוקית חדשה האמורה להתגלות דרכו, כפי שמתקיים בבית-דינם של ישראל.

כדבריו התמציתיים של דוד המלך (תהילים קמז,יט-כ): ״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה״.

אורות הקודש (ג' כו-כח): "וכן הוא הדין בדור שלם ובתקופה עולמית".

אם יש בלגאן על מעמד האשה (הרב קלנר...) אז צריך להגיע אחרי הבלגאן לקומה יותר גבוהה בענין הזה לא רק להחזיר את המצב לקדמותו...

חינוך ילדים (אמנות ההכלה 132-133 - לבנות להרוס ושוב לבנות):

יש נטייה נסתרת בלב כל אחד והיא הנטייה לבנות, ולהרוס על מנת לבנות טוב יותר. ילד בן שנתיים בונה מגדל של לגו ובועט בו באכזריות, זה מעורר בו צחוק, ואז הוא בונה שוב, אבל הפעם גבוה יותר ויפה יותר. גם בגיל בית הספר יש צורך לקנות חפץ בעל ערך, כמו שעון או אופניים, אך לאבד או לשבור אותו, וזה על מנת להרגיש את ההיעדר ואולי לזכות בעוד אחד.

בגיל ההתבגרות הנטייה הזאת תופסת תאוצה כי היא לפעמים עצם חיותו של הנער. לכבד, אבל למרוד על מנת להעריך יותר. ליצור קשר חברי קרוב, ולפרק את החברות על מנת להעמיק את טיב הקשר.

״יש״... ״היעדר״... ו״יש״ גדול יותר... קצת כמו תהליך של אבל, באבל האדם עובר מ״יש״ ל״אין" ומ״אין" ל״יש״ על ידי מפגש עם הכאב, עם ההיעדר, עד שנבנה אצלו עולם של משמעות, של תובנות עמוקות; שכול מלשון שכל.

גם המחאה החדשה היא תנועה של חורבן, לפעמים בדרכים אנרכיסטיות, וזאת בשל השאיפה לבנות עולם אחר, טוב ומתוקן יותר.

נשמות חדשות הגיעו לעולם, נשמות גדולות, נשמות דתוהו. נשמות שהשאיפה שלהן להרוס היא עצומה, כי יש בהן רצון עצום להפוך את הגאולה לגאולה עמוקה, טוטאלית. הם מוכנים לגור אפילו באוהל, מתוך הכנה לעולם חדש מלא עזרה הדדית, הרמוניה, יופי, חשיבה מתוקנת, צדק חברתי, רוח הקודש... "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"

אחרי מריבה או חיסרון גדול שקרה המצב לא חוזר לקדמותו!

אתה אמור לחשוב לאיזו מדרגה אפשר להעלות את הילד ואת המצב על ידי מה שהיה!

---

[1] עין איה (שבת א פרק ראשון נט): "ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע"כ שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.

חנוכה - "חזרה מלכות לישראל״?!

"חזרה מלכות לישראל״?!

ישראל 1960 צילום: לני זוננפלד (בית התפוצות)

דבריו המסכמים[1] של הרמב״ם (הלכות חנוכה ג,א-ג) מתארים את אשר אירע בשלהי הבית השני - גזירות היוונים על ישראל, חילול המקדש על ידם, ניצחונם של החשמונאים הכהנים עליהם והעמדת מלך מתוכם, כנאמר:

״בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות... ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים״.

וחותם דבריו הרמב"ם: ״וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני״.

חתימת הדברים נראית פשוטה, תמימה ומובנת, אך סקירה היסטורית קצרה המבררת מי היו רוב המלכים שמלכו ׳יתר על מאתיים שנה׳ בישראל (לאחר שהסתיימה מלכותם של בני חשמונאי הכהנים), ומה הייתה השקפתם והתנהגותם מבחינה יהודית-רוחנית, מוסרית והלכתית, מגלה שמלכים אלו היו רשעים ופושעים הן בעניינים שבין אדם לחברו והן בעניינים שבין אדם למקום (למעט שלומציון המלכה הצדקת שמלכה כעשר שנים המהווים את ימי תור הזהב היחידים בתקופה זו).

נזכיר מספר דוגמאות לכך:

א. ינאי המלך שרצח את כל חכמי הסנהדרין כתיאורם של חז״ל, ושהרג על הר-הבית המונים מעם ישראל כמתואר על ידי יוסף בן מתתיהו.

ב. הורדוס העבד האדומי שמונה בחסותה של רומא ורצח את כל זרע המלוכה מבית חשמונאי.

ג. יוחנן הורקנוס המלך הנקרא בחז״ל ׳יוחנן כהן גדול׳, שחז״ל העידו עליו שנהיה צדוקי בסוף ימיו.

ד. כל שאר המלכים שמונו על ידי הרומאים, כגון אנטיפטר שליט ממלכת יהודה, ארכילאוס בנו של הורדוס מאשתו השומרונית, אגריפס השני בנו של אגריפס הראשון שהיה נציב רומאי ועוד רבים אחרים.

אם כן, כיצד ניתן להבין את דבריו אלו של הרמב״ם, הרואה בחזרת מלכותם של ישראל את פסגת ההצלחה של נצחון המכבים על היוונים, מלכות שלא התאפיינה בלשון המעטה במוסר, בערכים ובקדושה, הלזה ייקרא ׳וחזרה מלכות לישראל׳?

מבאר הרב קוק (מאמרי הראי׳׳ה, עמ' 173-174 מאמר ממלכת כהנים), שגילוי המדרגה המוסרית והתורנית בממד הציבורי-הלאומי הממלכתי, קשה הרבה יותר מגילוי מדרגה זו בחיי הפרט-היחיד.

שהרי פעמים רבות רואים אנו שגם באותם הנושאים והתחומים שבהם מופיעה המדרגה המוסרית, הערכית והרוחנית בצורה הראויה בחיי היחיד, היא איננה מופיעה בצורתה המתוקנת בחיי הציבור.

קלקול ציבורי זה במערכות החיים הלאומיות יגרום לעיוותים מוסריים וערכיים קשים, ולנזקים מעשיים חמורים.

כלשונו של הרב שם: ״עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה (מ)השמירה של התורה היחידית.

כי התורה ומצותיה באו לצרף את הבריות, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לעניינים מדיניים (חברתיים-לאומיים), הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי.

כי הרי עינינו הרואות שגם המוסר האנושי הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים יש לו על כל פנים איזה אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין, שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הציבורית, ואפילו המפלגתית כולה.

ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית הרותחת... (ועד כדי) מחיקת הצדק ואובדן המוסר, הבא במרה הרגילה מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים״.

סיבת הדבר לאובדן המוסרי, הערכי והרוחני החמור הזה, בחיי האומה והממלכה, היא מפני שעל מנת לבסס את מעמדה של המלכות, הן מבחינה חיצונית ביחס לאויב - בענייני חוץ וביטחון, והן מבחינה פנים לאומית - בענייני כלכלה, רווחה וכדומה, יש צורך במידות נפשיות קשות ובפעולות מעשיות חומריות רבות, העלולות לזהם את הנפש הציבורית ולהרחיק את החברה מערכי המוסר ומהקדושה האלוקית.

כדבריו של הרב קוק (הקדמת שבת הארץ): ״אותה האביריות (המידות הקשות והמעשים החומריים), המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי צבור קבועים (עם בארצו ובמדינתו), גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים (מצד הממד האלוקי שבישראל - הדת), לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי (מצד הממד הלאומי החומרי שבישראל - המדינה), גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה״.

היוצא מדברים אלו, שחלק מסגולתה ומתכונתה של המלכות בישראל, ובוודאי בשלב הראשון של הופעתה וביטוייה השונים במציאות החיים הממשית, גונז בקרבו וכולל בתוכו עיוותים מוסריים וקלקולים רוחניים, המהווים חלק מהד.נ.א של הדרך המעשית בבניינה של הלאומיות הישראלית.

אובדן דרך מוסרי, ערכי ורוחני זה, הוא חלק אינטגרלי הכרחי בתהליך בניינה של לאומיות ממלכתית זו, כפי שהתגלה בשלהי הבית השני(כאמור לעיל), ומשמש סמל ודוגמא להופעתן של כל מלכויות ישראל בהיסטוריה, וכפי המתגלה גם בימינו בחזרתה של המלכות לישראל לאחר אלפיים שנות גלות (באופן חיובי הרבה יותר, להבדיל מאז), בדרך למלכותו המתוקנת והשלמה של המלך המשיח על ישראל ועל העולם כולו.

כדבריו התמציתיים של המהר״ל בענין זה (גבורות ה׳ יח): ״יש לך להבין כי מלכות ישראל בהתחדשה כמו שהיה ביציאת מצרים שהתחיל ממשלת ישראל, שלא היה מלכות קודם זה לישראל, ולעתיד מלכות המשיח שתתחדש מלכות חדשה היא יוצאה מן המלכות הראשונה שלפני זה.

כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדרגה אלוקית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלוקית, מעלה פנימית... שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית הוא יוצא מתוך דבר שהוא חיצון לו, ולכך היה גדל משה רבינו עליו השלום בבית פרעה להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלוקית שהיה למשה מתוך דבר החומרי, דאם לא כן לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית.

והבן דבר זה כי הוא עמוק מאוד והוא ידוע למי שיודע בענק הדברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך הדברים החומריים, וכן משיח יושב במדינת אדום...״.

הדרך לבית המלך עוברת בבית הסוהר!

החותמת שהצילה - דוד קליינר

יוכבד ברודי הייתה בסך הכול בת חמש עשרה כאשר הנאצים פלשו לאוסטריה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד אז חייה זרמו על מי מנוחות, אבל הכול השתנה באותו יום - גרמניה סיפחה את אוסטריה והפכה אותה לחלק משטחה, וממילא כל האזרחים נהפכו לתושבים זמניים של גרמניה.

היא לא תשכח לעולם את היום שבו אספו את כל היהודים האוסטרים מול רחבת העירייה והללו נעמדו בתור ארוך כשדרכוניהם הגרמניים החדשים בידיהם, השוטר הנאצי נטל כל דרכון, הביט בשחצנות אל האיש שמולו וחתם את המילה 'יודן' באותיות אדומות גדולות על גבי הדרכון.

אבא של יוכבד היה כל כך המום מההשפלה, עד שהוא החליט עוד באותו היום שזה בדיוק הזמן בו הם צריכים לעלות לארץ ישראל.

לאחר מאמצים מרובים הם הצליחו להשיג כרטיסים לאנייה שלאחר מכן התברר שהייתה האחרונה שהורשתה להגיע לישראל לפני שהבריטים הטילו סגר על חופי הארץ.

את זוועות השואה יוכבד לא עברה אבל כל משפחתה וחברותיה שנשארו מאחור נהרגו בשואה האיומה. זו גם הסיבה שהיא לא רצתה שום קשר עם עברה ולכן כאשר בסיום המלחמה הודיעה ממשלת גרמניה החדשה על כך שכל מי שסבל מהכיבוש וארצו סופחה לגרמניה יוכל לקבל אזרחות גרמנית, זה ממש לא עניין את יוכבד. להיפך, היא נתנה את הדרכון יחד עם כל המסמכים הישנים לחברתה הטובה שתשמור עליהם. חלפו שנים, יוכבד הקימה משפחה לתפארת, ילדים ונכדים, ולבסוף הלכה לעולמה בשיבה טובה.

רבקה לוי הייתה די מופתעת מהחבילה שקיבלה בדואר, זה היה ללא ספק הדרכון של סבתא שלה - יוכבד, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את תמונתה בתור ילדה קטנה, והסיפורים שהיא שמעה כל השנים קרמו עור וגידים, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' אכן התנוססה על עמוד השער של הדרכון ממש כמו התיאורים ששמעה מסבתא שלה כאשר הייתה ילדה קטנה.

בהתחלה היא ממש התלבטה מה עליה לעשות עם הדרכון שנשלח אליה על ידי צאצאי החברה של סבתא שלה שנפטרה גם היא לפני מספר חודשים, בשלב מסוים היא  נזכרה שקראה באיזשהו מקום על כך שממשלת גרמניה מאפשרת לכל צאצאי התושבים שסופחו עד שנת 1934 לקבל אזרחות גרמנית הם וכל בני משפחתם, וזו הייתה הסיבה שהיא החליטה לבסוף לאכסן אותו בין המסמכים שלה, למרות שלא הייתה שום סיבה שבעולם שתגרום לה אי פעם לרצות לקבל אזרחות גרמנית.

שלוש שנים חלפו מאז, ויום אחד רחל בתה בת התשע החלה להרגיש חולשה כללית בכל הגוף. היא נשלחה על ידי הרופאים לבדיקות מקיפות, ובסופן התברר לתדהמתם הרבה שרחל סובלת ממחלת כבד קשה, עורה הפך צהוב והיא לא הייתה מסוגלת כמעט להרים את ידיה מרוב חולשה. רחל אושפזה בבית חולים תוך כדי בידוד מוחלט מחשש שמא תידבק בחיידק שיוכל חס ושלום להכריע את גופה החלוש. עולמה של רבקה כמעט קרס עליה, וכל חייה סבו סביב בית החולים. היא פנתה לטובי המומחים, אך הללו אמרו שאין בישראל אף מומחה היודע לטפל במחלה הזאת, היא החלה לערוך בדיקות אצל מומחים בינלאומיים עד שלבסוף נודע לה שרק בגרמניה ישנו מרכז רפואי בעל ידע רב בטיפול במחלה המדוברת.

בירור מול המרכז הרפואי העלה שעלויות הטיפול והאשפוז הממושך של חודשים ארוכים יגיע בסופו של דבר למיליון יורו, מכיוון שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה את עלויות האשפוז האסטרונומיות שבית החולים הגרמני לוקח מכל מי שאינו אזרח גרמני.

רבקה הייתה אובדת עצות, אמנם אין מחיר לחיים אבל מאיפה הם ישיגו סכום כל כך גדול בזמן כה קצר?! ואז הבליח בראשה רעיון מטורף: 'הדרכון של סבתא! לפי החוק אנחנו יכולים לקבל אזרחות גרמנית!'

היא רצה במהירות לחדרה והחלה לנבור בין המסמכים הישנים עד שלבסוף מצאה את הדרכון עם הדפים הצהובים והחותמת האדומה, שבוע לאחר מכן היא ובתה היו כבר על המטוס בדרך לגרמניה. הם פנו לכל הגורמים שיכלו לזרז את התהליכים, ותוך שבוע היו היא וכל ילדיה בעלי אזרחות גרמנית. מה שהפחית את עלויות הטיפול ברחל לכמה עשרות אלפי יורו בודדים...

וכך לאחר 70 שנה, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' שכל כך השפילה ילדה יהודייה אחת, הצילה את חייה של ילדה יהודייה אחרת - נינתה של אותה ילדה...

---

[1] בנין אמונה.

ממשבר למבשר

ממשבר למבשר

ירמיהו (ל,ז): "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"!

מעשה שהיה עם "השדה חמד" – רבי חזקיהו מדיני:

מרכבה הדורה עצרה בוקר אחד ליד בית רבה של קרסו-בזאר (כיום בילוהירסק) שבחצי האי קרים. זה היה ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני, מחבר 'שדי חמד'. שני האישים שירדו מן המרכבה נראו אנשים נכבדים ורמי דרג. בני הבית הופתעו לראות את הבאים, והזמינו אותם להיכנס פנימה.

רבי חזקיהו מדיני נקרא לפני כמאתיים וארבעים שנה על-ידי יהודי חצי האי קרים לבוא מאיסטנבול שבטורקיה לכהן ברבנות העיר. באותם ימים סבלו יהודי האזור מניסיונות בלתי-פוסקים מצד הקראים להשפיע עליהם לאמץ את האמונה הקראית, שאינה מאמינה בתורה שבעל-פה.

רבי חזקיהו מדיני נענה להזמנה ושם לו למטרה להיאבק בהשפעה הקראית ולעשות הכול כדי שתושבי העיר היהודים יישארו נאמנים לדתם.

מנהיגותו הרמה והשפעתו הרחבה היו לצנינים בעיני מנהיגי הקראים. מנהיגם, אבן-רשף שמו, פרסם מאמר ובו טען כי יהודי קרים אינם יהודים כלל, אלא צאצאי הקראים.

הוא הציג שלוש הוכחות 'חותכות': האחת, מנהגם לשבת על רצפת בית-הכנסת בעת התפילה, כמנהג הקראים. השנייה, כי אין להם שפה מיוחדת כשאר יהודי העולם, כגון יידיש של האשכנזים ולדינו של הספרדים. והשלישית, עובדת הימצאותם של ספרי הקראים בבתי-הכנסת.

דברי אבן-רשף הדאיגו מאוד את הרב מדיני, אשר חשש כי עלולים להימצא יהודים שישתכנעו מהוכחותיו, יתערבבו עם משפחות הקראים, וכך עלולה הקהילה כולה להינתק מעם ישראל.

הוא פרסם מכתב ובו הפריך את ה'הוכחות' של הקראים. ראשית, הבהיר, גם בירושלים נהגו לשבת על הרצפה בבתי-כנסת של הספרדים, ואף הרמב"ם מזכיר בהלכותיו כי "נוהגים כל ישראל בספרד ובמערב... להציע בקרקעין מחצלות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבים על כיסאות".

את ההוכחה השנייה הפריך בהביאו דוגמאות מקהילות רבות בעולם המדברות בשפת המקום, כמו יהודי מרוקו, דמשק ועוד.

את הטענה השלישית הדף בהוכחה פשוטה, כי באותם בתי-כנסת שבהם נמצאו ספרי הקראים מצויים גם כל ספרי ההלכה מן התורה שבעל-פה, מה שלא יימצא בשום פנים בבתי תפילתם של הקראים.

אבן-רשף נוכח כי מזימתו סוכלה, ובמהרה הגיע למסקנה כי יש לסלק את רבה של קרסו-בזאר מהמקום. כל עוד הרב מדיני מנהיג את הקהילה היהודית, לא תצליח התעמולה הקראית לעשות נפשות בקרב יהודי קרים.

ההזדמנות לביצוע המזימה הגיעה במהרה. השלטון הרוסי פרסם חוק האוסר על מי שאינו אזרח קרים להתגורר במקום. אבן-רשף ואחד מאנשיו החליטו להשתמש בחוק הזה כדי לגרום לגירושו של הרב מהמקום.

מיהרו השניים אל בית השר הממונה מטעם השלטון על חצי האי. בהציגם את עצמם כנתינים תמימים, הדורשים את טובת המדינה, ביקשו ליידע את השר כי רבה של קרסו-בזאר הוא ממוצא טורקי וכי אינו אזרח המדינה, ועל-כן שהייתו במקום אינה חוקית. השר הודה להם על המידע ופטרם לדרכם.

השר מיהר לשגר רץ מיוחד כדי להזמין את הממונה על מחוז קרסו-בזאר לבוא אליו. מבוהל מהזמנת הפתע הדחופה מיהר הממונה לבוא אל לשכת השר. הוא היה שרוי במתח רב, אולם כאשר שמע במה מדובר נרגע מיד.

הממונה הזדקף אל מול השר והשיב: "לא חשבתי לרגע לפגוע ברבה של קרסו-בזאר, כי איש אלוקים קדוש הוא, מופלא במידותיו הטובות, וטוב הוא לכלל האוכלוסייה. כל רואיו, אף שאינם יהודים, מעריצים את האיש".

הממונה האזורי הוסיף להלל ולשבח את הרב, ובינתיים פג כעסו של השר והתחלף בסקרנות להכיר את האיש ולראותו מקרוב. בסיום הפגישה הודיע השר לממונה כי הוא מבקש לנסוע עמו אל ביתו של הרב כדי לפוגשו.

עלו השניים אל מרכבתו של השר ויצאו אל ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני. מיד בכניסתם אל ביתו של הרב חש השר בצניעות ובשלווה האופפות את הבית. כשפתחו את דלת חדרו של הרב, ראו כי ה'שדי חמד' שקוע בעיונו בספרים שנערמו על שולחנו, ואף לא שם לב לנכנסים.

האורחים ניצלו את הדקות כדי להתבונן בפני האיש המפיקות חכמה והדר בלתי-רגילים. גם זקנו הארוך שיווה לו מראה של מלאך אלוקים. השר השתכנע מיד כי אכן זה איש מורם מעם, משכמו ומעלה.

כעבור זמן-מה נשא רבי חזקיהו את עיניו והבחין באורחים. מיד קיבלם בכבוד גדול ובהארת פנים. לממונה המחוזי כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב, ועתה הציג לפניו את השר. הפגישה עשתה רושם כביר על השר, עד שבסיומה קם בהתלהבות ואמר:

"יֵדע הרב כי בתחילה הזמנתי אליי את הממונה המחוזי מתוך כוונה להורידך מכהונתך ולהביא לידי גירושך מקרים ומרוסיה, אולם עתה אדרוש לתת לרב רישיון מיוחד מאת הצאר ירום הודו להמשיך בתפקידו". השניים נפרדו מן הרב בחיבה, והוא יצא לכבדם וללוותם.

כעבור זמן הגיעה אל בית הרב מעטפה ממשלתית חתומה, ובה רישיון מיוחד המאשר לו להתהלך בכל מרחבי קרים ורוסיה בלי הגבלה. בתסכול רב נוכחו הקראים כי דווקא מלחמתם נגד הרב, היא שהביאה לידי הרמת קרנו וחיזוק מעמדו בעיני היהודים ואף בעיני השלטונות. (על פי גליונות חב''ד)

הקדמת הזוהר (ד.): "מָאן מִנְכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירָא לְמִתְקָא עַד לָא יֵיתוֹן הָכָא".

ר' צדוק (דובר צדק סימן ד'): "לעולם לא הגיעו ישראל בכלל ואדם פרטי בפרט לאיזו שלמות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם".

פנקסי הראי"ה (א עמ' תנט): "לא נבראו עיכובים בעולם כדי לעכב בין גשמיים בין רוחניים אלא כדי לחזק עוד יותר ויותר את זרם האורה ואת גדולת החיים".

עין אי"ה (ברכות פרק ט' פס' רצד): "כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו".

עין אי"ה (ברכות פרק ג' א'): "יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות. וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל".

מכות (כד:): "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

מהר"ל (נצח ישראל כו'): "פעם אחת היו עולים לירושלים וכו'. ורוצה לומר, כי מפני שהיתה הגזירה על בית אלקינו אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול, וגם זה שישבו שם זקנים וזקינות. וכאשר כבר נתקיימה הגזירה האחת, שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזירה השנית לפעל גם כן.

כי אלו שני עדים, דהיינו החורבן וגם שישבו בו זקנים וזקינות בירושלים, האחד מעיד על השני. כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה עלי עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריה בן יברכיהו", כי עדותם עדות אחת לגמרי. כי האחד הוא ההעדר, והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזירה האחת, שהוא החורבן, אין ספק שיהיה גם כן מקוים הגזירה השנית, היא ההויה שהיא לבית המקדש. אבל אם לא היה מקוים הגזירה שהוא החורבן, היו מסופק בנבואת זכריה. אף על גב שאין לספק בנבואת הנביא, מכל מקום יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקנות בירושלים, אבל לא הרבה, רק איזה יחידים, ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשיממון הגדול, שיצא שועל מבית קדשי קדשים, וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר - שהוא קודם ההויה - כך יהיה ההויה, שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור".

רק בזכות ההעדר מגיעה הבניה, וכפי גודל ההעדר כך תהיה גודל הבניה!

השולף המהיר בטבע: לוז המכשפה הסיני:

לוז המכשפה הסיני (Hamamlis mollis) מעיף את זרעיו בעוצמה של קליעי אקדח ובמהירות של 45 קמ"ש (12.3 מטרים לשנייה). במחקר שפורסם לאחרונה בחנו חוקרים מגרמניה את ירי הזרעים בעזרת דימות תהודה מגנטית (MRI) ומצלמות מהירות, כדי לפענח את המנגנון המתוחכם שעומד מאחוריו.

מנגנון ירי הזרעים של לוז המכשפה הסיני מבוסס על מחיצת הזרעים החוצה בידי הקליפה. תחילה החלק החיצוני של הקליפה (אקזוקרפ), שעשוי מרקמה בשרנית כמו של פרי, מתייבש והקליפה נפתחת כהכנה לירי. בינתיים, חלקה הפנימי של הקליפה (אנדוקרפ), שעשוי מרשת של סיבים, מתעוות ולוחץ על הזרע כלפי חוץ. רשת הסיבים בנויה כך שבתהליך ההתייבשות נוצרת מעין טבעת צרה של סיבים שמתכווצת ומחזיקה את הזרע במקומו.

בהמשך ההתייבשות הקליפה מתעוותת ושני הכוחות פועלים זה נגד זה - הסיבים בחלק התחתון מתכווצים ולוחצים על הזרע, והטבעת הסיבית בקליפה מחזיקה אותו במקום. אפשר לדמיין את זה כאילו הזרע תפוס במקום כשקפיץ הולך ונמתח מתחתיו, צובר אנרגיה, עד שהטבעת נפרצת והזרע נורה החוצה במהירות שעשויה להגיע ל-45 קמ"ש. יריית הזרע גם מלווה בקול נפץ עז שנוצר כשרשת הסיבים שמחזיקה את הזרע נקרעת.

החוקרים סימנו נקודה לבנה על הזרע וצילמו את תהליך השיגור במצלמה מהירה, וכך גילו שהזרע המשוגר גם מסתובב סביב עצמו בקצב של יותר מ-400 סיבובים בשנייה. בסריקות ה-MRI שביצעו נמצא שיש לזרע מעין בליטה צרה לאורכו, שהקליפה לוחצת עליה בצורה לא מאוזנת משני הצדדים, כך שהזרע מקבל גם תנועה סיבובית בעת שיגורו. הסיבוב סביב עצמו מייצב את הזרע במעופו, בדומה למה שעושה רובה עם קנה מחורק (בעל חריצים סלילוניים), שמסובב את הקליע במהלך הירי. החוקרים חישבו שהעץ מסוגל לירות את זרעיו למרחק של 18 מטר, מה שבהחלט עשוי לספק לו יתרון בהתפשטות בתוך יערות צפופים.


המבנה המתוחכם של קליפות הזרעים של לוז המכשפה הסיני גורם לזרעים להיפלט במהירות רבה ובקצב סיבוב אדיר. מרשימה אף יותר העובדה שכל זה מתאפשר בזכות מנגנון פשוט אחד שמפעיל כוח על הזרע – תהליך ההתייבשות של הפרי.

 ליקוטי מוהר"ן (ב,מח):
"דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד
וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים
שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיך לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים
וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים
וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם מֵאָה שָׁנִים
וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר
וְאַחַר כָּך בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים
הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין אוֹרְמַאטְיֶע
וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב".

מאמרי הראי"ה (עמ' 360): "וכל מי שהוא עוקב אחר סדרי הישוב מראשית צעדיו עד עכשיו יכול הוא לראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה וצעד של דליגה לטובה יוצא מכל משבר".

רמח"ל (קל"ח פתח מט'): "וצריך שזה הרע יחזור לטוב, שיהיה ענינו טוב.. והיינו שיהיה החיסרון המתוקן - שהוא עצמו יהיה גורם גילוי השלמות יותר בכח. אדרבא, כל מה שהרע מתחזק - רוצה לומר ששלמות יותר גדול רוצה להתגלות. וזה פשוט, השלמות - רוצה לומר מה שמתקן החסרונות, והשלמות הוא יותר גדול כשהוא מתקן חסרון יותר גדול. אם כן, כשרצה הרצון העליון לגלות שלמותו הגדול מאוד, צריך שיגלה בתחילה החיסרון הגדול מאוד. וזה רוצה לומר גילוי השלמות עצמו, כי אי אפשר להבין השלמות בלא חסרון שקודם לו, שהשלמות מתקן אותו. אם כן כשרוצה לגלות הכח השלם והנכבד מאוד, שבו תענוג הנשמות תענוג גדול מאוד, אי אפשר כי אם שיגלה בתחילה חסרון הגדול מאוד, כי כפי החיסרון שמתגלה - כך מדרגות השלמות שמתגלה בסופו. ובחסרון היותר גדול מתגלה כח היותר שלם. ולא תאמר - יותר טוב היה אם לא היה חסרון, והיה בתחילה הטוב שעתיד להיות לבסוף. כי אינו כך, כי שלמות אינו רוצה לומר - טוב סתם, אלא רוצה לומר תיקון חסרון. ואם לא היה חסרון - לא היה מתגלה שלמות, אלא טוב. אך תענוג הנשמות האמיתי אינו בטוב, אלא בשלמות, שהוא עניין יחודו".

רמח"ל (קל"ח פתח ל): "... מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון שימצא אחר כל הענינים. ולא היה השלמות שפעל, בשום זמן ובשום פעם, אלא אדרבא דרך הסיבוב הוא זה - להתקרב פעם אל הקלקול פעם אל התיקון, ואחר שנתקרב גם אל התיקון - חוזר לקלקול... אחר השלמות לא יהיה קלקול כלל, כי כבר נח הגלגל מתנועתו, ונתברר האמת...".

הרמח"ל משתמש כאן בדימוי של גלגל, בכל חצי סיבוב שהגלגל מסתובב נקודה שהיתה למעלה עוברת למטה ונקודה שהיתה מקדימה עברה אחורה, אבל הגלגל התקדם בחצי סיבוב!!!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״.

התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור[1].

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות.

אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה.

הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משבר יוצר גבורה!

גבורה פירושה עצירת השפע האלוקי והתעוררות האדם לפעולה, מלמטה למעלה. העמל והיגיעה של האדם מבטאים את מידת הגבורה.

לדרשה בנושא חודש אייר והגבורה לחץ כאן.

משברים בבניין הארץ:

עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?

הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח.

ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד.

כמו מסע שהגיע לבסיס ואז המ"מ ממשיך ליציאה השניה מהבסיס וממשיך את המסע הלאה... זאת הנקודה שהרבה נופלים מיאוש...

לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב.

ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו.

הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל - ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהלים קלב,ג-ה).

זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך.

כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.

הרב קוק (אורות התחיה מד): "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. 
השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. 
הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם."

יה"ר שנראה את רוח הגבורה מפעמת בעמ"י ביתר עז וביתר תוקף - להשליט ריבונות אמיתית על כל חלקי ארצנו הקדושה, לגרש את כל שונאי ישראל (מבפנים ומבחוץ) ממנה, ולכונן את בית המקדש על מכונו בב"א.

---

[1] אגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות:

״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.

אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).

בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.

פרשת מצורע ושבת הגדול - אתהפכא חשוכא לנהורא

אתהפכא חשוכא לנהורא

ויקרא (יד,א-ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ".

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: מדוע האריכה פרשתנו בלשונה וכתבה "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע"? לכאורה היה עליה לכתוב "והנה נרפא הצרוע", וזהו!

אלא, נגע צרעת בא על מי שדיבר לשון הרע, או הוציא שם רע. וידוע, שהצרעת היא מחלה קשה, ואפילו כיום אין לה תרופה.

אבל אומר בעל אור החיים הקדוש, שהצרוע יכול לרפא את עצמו על-ידי שיחזור בתשובה. ולכן נאמר "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע" – הצרוע הוא שיכול להביא רפואה לעצמו – על-ידי תשובה. וכלשונו של הרב: "מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו".

מעין זה אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א, שאפשר לנסות לנבור בתוך נפשו של אדם ולנסות להחזירו בתשובה. אבל מי שבאמת רוצה לחזור בתשובה – עליו לקום בעצמו ולעשות מעשה. זה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נעים והרבה יותר מהר.

ברכות (ז.): "א"ר יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנא' (הושע ב,ט) 'וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה' וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות שנאמר (משלי יז,י) 'תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה'".

נכון שיש עשרת ימי תשובה, ויש ראש השנה ויום כיפור. יש מעלה בקריאת ספרי מוסר והלכה ויש דרשות של חכמים שמעוררים את האדם לתשובה. אבל העיקר הוא האדם עצמו, שצריך לעשות את המעשה בעצמו.

הרב קוק (אוה"ק ג' מוסר הקודש מז'): "אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

הגאולה היא כשהרע מתהפך בעצמו לטוב!

עפיפוני המחבלים הפכו לחוטי עירוב.

השבת הזאת נקראת שבת הגדול, על שם הנס הגדול שהיה במצרים, כאשר בני ישראל החלו להכין את הכבש לקרבן הפסח וסיפרו למצרים שעוד מעט תבוא מכת בכורות וכל בכורי מצריים ימותו, נלחצו הבכורים והחלו במאבק למען שחרור היהודים ממצרים, וכשזה לא הועיל, המאבק נהיה אלים והם החלו להילחם בהוריהם ולהרוג בהם, כדי שישלחו את עם ישראל ממצרים שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם".

על שם נס זה שקרה בשבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הזו "שבת הגדול" כלומר שבת שבה נעשה נס גדול.

הרבי מליובאוויטש שואל מהו הנס הגדול, הרי אחרי שראו תשע מכות בהם כל דבריו של משה התקיימו במילואם ברור שכשהבכורים שומעים שהם הולכים למות הם יילחמו בכל הכוח כדי למנוע את המוות הקרוב?

מסביר הרב שתכלית הבריאה איננה בכך שהטוב ינצח את הרע אלא בהפיכת הרע עצמו לחלק מהטוב ובלשון הקבלה "אתהפכא חשוכא לנהורא" שהחושך יהפוך לאור!

כל המכות שהמצרים  קיבלו עד לשלב זה היו מכות שהטוב הנחית על הרע, המכה העשירית סימנה את תחילת ההפיכה של הרע עצמו לטוב, כשהבכורים, שסימלו את הכוח החזק של מצריים, נלחמים בעמם כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצריים ולהגיע לארץ ישראל.

זהו נס גדול שהרע עצמו מסייע לטוב ומשלים את תכלית של העולם.

כתוב שבגאולה בשבת הגדול יראו סימנים של גאולה!

כל מי שרק פותח את עיניו להשגיח בגאולת ה' את עמו שם לב לתופעה של "מכה מצרים בבכוריהם" כאשר שונאי ישראל עסוקים בלהילחם האחד בשני מכל הכיוונים של ארצנו הקדושה!

יהי רצון שכשם שבמצרים זו היתה המכה האחרונה שסימלה את סוף הגאולה (כי כבר שנה לפני כן בתחילת המכות, נגאלו מהשיעבוד) נזכה גם אנו לראות בימים אלו של חודש ניסן את סוף הגאולה השלימה.