פרשת שופטים - תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

בתלמוד בבלי (קידושין סה:), מובא משפט מרתק: "לא איברו סהדי אלא לשקרי" (לא נבראו עדים אלא לשקרנים). משפט זה, המובא להלכה בחושן משפט סימן קפ"ט, מעלה תובנה עמוקה על תפקידם של עדים במערכת המשפט ובחברה בכלל.

הרעיון הוא פשוט: אילו בני האדם דוברי אמת, אין צורך בעדים כלל. אנו צריכים עדים רק מתי שיש חשש שאחד הצדדים משקר אבל העדים הם לא חלק מהותי ממעשה הקנין.

 

ה"שפת אמת" (תרמ"א) מרחיב רעיון זה ומחיל אותו על תפקידו של בית הדין העליון: "ובאמת נראה כי הסנהדרין וחכמי ישראל שהיו בזמן המקדש האירו עיניהם של ישראל... וז"ש ושפטו את העם משפט צדק. שאין הפי' רק על הטענות. רק שיטו לבות בנ"י שיהיו אנשי אמת וישפטו מעשיהם בצדק. וע"ז מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו".

לדבריו, תפקידם של השופטים אינו מסתכם בפסיקת דין בלבד, אלא כולל גם את המשימה החשובה של עיצוב החברה לכדי קהילה של צדיקים – חברה שבה לא יהיה צורך בעדים כלל. הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח) מתפרש על ידו לא רק כהוראה לשפוט בצדק, אלא גם כמשימה להשרות אווירה של צדק בקרב העם כולו.

 

כיצד יכולים השופטים להשיג מטרה נעלה זו?

 

ראשית, באמצעות דוגמה אישית. השופטים, היושבים "בעדת א-ל", תחת צילו של הקב"ה בבית הדין, נדרשים להיות מופת של יושרה, הגינות וצדק. התנהגותם האישית והמקצועית צריכה לשמש כמגדלור מוסרי עבור הציבור כולו.

 

שנית, באמצעות הסברה והנחלת ערכים. על השופטים לא רק לפסוק דין, אלא גם לחנך את הציבור לערכי צדק ומוסר.

 

לאור זאת, כמה עמוקה היא המשמעות של ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה" בתפילת העמידה.

כאשר אנו מתבוננים במצב המערכת המשפטית כיום, על היועצים המשפטיים והשופטים, ומשווים אותו לאידיאל המתואר בתורה ובמסורת היהודית, אנו מבינים עד כמה רחוקים אנו מהמטרה. עלינו לשאוף ולהתפלל לשיבתם של שופטים ששגם מתנהגים בעצמם בצדק, גם פוסקים צדק, וגם מייצרים חברה של אנשי צדק.

 

רעיון זה של יצירת השפעה ארוכת טווח מתכתב עם מחקר מעניין שנערך על 18 חברות המצליחות יותר ממאה שנים (מובא בהקדמה לספר על אברהם ארנן מייסד סיירת מטכ"ל).

המחקר מצא כי הסוד להצלחתן הוא שהן "מייצרות בוני שעונים ולא מורי שעה". כלומר, במקום להתמקד רק בתוצאות המיידיות, הן משקיעות בפיתוח אנשים שיכולים להמשיך את המורשת ולהוביל את החברה קדימה לאורך דורות.

 

בעולם היהודי, דוגמה בולטת לגישה זו היא הרבי מליובאוויטש, מנהיג חסידות חב"ד. הרבי לא הסתפק בהכשרת תלמידים, אלא התמקד ביצירת רבנים – מנהיגים שיכולים להמשיך את שליחותו ולהפיץ את תורתו בכל רחבי העולם.

 

גישה דומה ניתן למצוא אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שכונה "רב רבנן" בשל השפעתו הרחבה על דור שלם של רבנים ומנהיגים רוחניים.

 

גם אצלנו בקהילת בית הרמב"ם הדור של הבחורים התחיל עכשיו להיות בישיבות התיכוניות והגבוהות ועכשיו הגיע הזמן של הדור הבא של נסיכי הקהילה להמשיך ולהעמיק את המסורת הזו. זה כולל לקיחת תפקידים משמעותיים בקהילה, כמו הכנת הסעודה שלישית, קריאה בתורה, אמירת פסוקי דזמרה, קריאת הפטרה, "במה מדליקין", קריאת שיר השירים ועוד.

 

בסופו של דבר, המטרה היא ליצור חברה שבה הצדק והמוסר הם נחלת הכלל, חברה שבה אין צורך בעדים כי האמת היא ערך עליון. זוהי משימה שדורשת מאיתנו לא רק להיות "מורי שעה", אלא "בוני שעונים" – לחנך, להדריך ולהצמיח את הדור הבא של מנהיגים ואנשי מוסר שימשיכו לקדם את החברה לעבר אידיאל זה. כך, אט אט, נוכל להתקרב למימוש החזון של "השיבה שופטינו כבראשונה", ולבנות חברה המושתתת על ערכי הצדק והאמת.

פרשת ויקהל – פקודי – החודש – שבת הכתר – דרשה מהבית

שבת הכתר – דרשה מהבית

✡ משפחת בית הרמב"ם האהובה ❤

לפני טו"ב שנים בדיוק הוקמה הקהילה, והושתתה על אבני היסוד של אהבה, דיבוק חברים, דבקות הבורא, תפילה בחום ושמירת מנהגי ישראל בדביקות...

לפני מנין שנים זכיתי להצטרף למשפחה הזאת, ומאז השבת במחיצת הקהילה החייתה אותי ונתנה לי כח לעוד שבוע של קידוש החומר.

השבת, בצער רב אבל בהחלטה שלמה וגמורה החלטנו הגבאים ואנכי לסגור את בית הכנסת, ביתה של הקהילה.

זה נראה לכאורה ההיפך מלהתקהל, ההיפך מחיבור לקהילה, אבל באמת באמת דווקא ההתבודדות שגזרנו על עצמנו היא כולה יחס של כבוד לקהילה.

מחלת הכתר לא מסוכנת במיוחד לילדים ולצעירים, אבל בקרב הזקנים והחולים אחוזי התמותה העולמיים מבהילים.

החשש של החברה כולה הוא דווקא על השכבה הזו של האוכלוסייה.

אם מערכת הבריאות תקרוס יהיו אלו הזקנים והחולים שישלמו על כך בחייהם ח"ו.

דווקא הבידוד שאנו גוזרים על עצמנו כולו ביטוי לאכפתיות שלנו ולהבנה שעלינו לשמור אחד על השני ככל יכולתנו, כאיש אחד בלב אחד.

בזמנים כאלו אנו לומדים שלהיות יהודי זה לעשות את רצון ה' בשלמות!

כשה' רוצה אנחנו מתקהלים,

כשה' רוצה אנחנו מתחזקים פנימה נר איש וביתו.

בשני המקרים אנחנו מקיימים את מצות ה'!

בזמנים אלו חשוב יותר מכל, ליצור קשר עם הילדים, לבנות זוגיות אמיתית עם האשה, לגבש את המשפחה, לבנות סדר יום מועיל ומקדם בשבת ובחול.

להסתכל שמאלה וימינה מי צריך את העזרה שלנו ובאיזו צורה.

להתקשר ולעשות שיחות וידאו עם המשפחה המורחבת, החברים, ובעיקר האנשים המבוגרים או הבודדים.

חשוב ביותר, להוסיף לימוד תורה ותפילה מעבר לרגיל בשביל שהקב"ה יעזור לנו להפוך את הצרה לרצה, ולצאת מהחושך לאור גדול אורו של עולם הוא בית המקדש, בית הכנסת של כל היקום!

התבוננות

אחד נעמד על כיסא באמצע כיכר בניו-יורק ומדבר בעברית. למי הוא מדבר? לישראלים! איך אני יודע? מי אמר? פשוט, רק הם מבינים אותו... כך, אומר החפץ חיים - כשיש זעזוע בעולם, למי הקב"ה מדבר? למי שמבין אותו... לאנשי אמונה. למי שמחפש להבין מה ה' רוצה מאתנו.

הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו, י"ב): "הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים... לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים... - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם".

מסל"ש (פ"ב): "הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה). תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין... להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם".

מה ההפך מיראת שמים? לא 'פורק עול'...

שמות (ט,כ-כא): "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר ה', מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה".

רואים שההפך מיראת ה' זה אדם שלא מתבונן ולא שם אל ליבו מה ה' רוצה ממנו!

יכול להיות שהוא הולך לבית הכנסת ולומד ומתפלל אבל הוא לא יושב ומתבונן איך להוריד את זה לחיי המעשה, לעבודת ה', להתנהגות היומיומית!!!

חידושי הרי"ם: למה ר' עקיבא נהיה מה שהוא נהיה? כי הוא התבונן! הוא ראה אבן שנשחקת על ידי המים והוא לא רק העלה את זה לווטסאפ שכולם יראו כמה זה יפה... אלא הוא ישב והתבונן איך מים יכולים לשחוק אבן קשה? אלא כנראה שאפילו דבר רך אם הוא יפול הרבה פעמים על דבר קשה בסוף הוא יכניע אותו!

וישר לקח מזה מסקנה אישית לעבודת ה' שלו!!!

אבות דרבי נתן (ו,ב):"מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם".

מי מתנהג בדיוק הפוך? חיאל בית האלי שבנה את יריחו למרות קללת יהושע בן נון ובניו מתים אחד אחרי השני והוא חושב שזה מקרה!!!

מלכים א' (טז,לד): "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן".

מלבי"ם (שם): "והגם שראה שקללת יהושע נתקיימה באבירם בנו לא שת לבו גם לזאת ותלהו במקרה עד שבשגוב צעירו הציב דלתיה". אולי זו איזו מחלה גנטית...

המילה 'לב' כתובה בפרשת ויקהל 14 פעמים!!!

משה רבינו מחפש אנשים שמתבוננים בכל דבר בעולם איך הוא קשור לעבודת ה' והולכים ליישם את זה!

רבנו אברהם אזולאי (הסבא של הסבא של החיד"א. מעין ב' נהר נ"ז): "בכל שנה ושנה, שלושים יום קודם הפסח, ה' יתברך עושה להם, לישראל, משׂוא פנים. ברוב חסדיו הוא מתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט-מעט, חלק אחד משלושים, בכל לילה בחצות.

בפורים התחיל להיות מורגש אצל כל עמ"י ענין הקורונה וצריך להתבונן קצת מה אנחנו יכולים לקחת לעבודת השם מהמאורע העצום הזה החובק את כל הגלובוס...

שבת

שמות (לה א-ג): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'...".

'עדת' לשון עדי - במעמד הר סיני כשאמרו ישראל נעשה ונשמע באו המלאכים והניחו שני כתרים על ראש כל אחד ואחד אחד, כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשעשו העגל אמר הקב"ה למשה לך רד, ובאו מלאכי חבלה ולקחו הכתרים (ויתנצלו את עדים מעליהם).

כשירד משה מן ההר ראה את המלאכים וכתרים בידם, מיד גער בהם והם פחדו וברחו, וכל הכתרים נפלו מידם מפחד ורעד שהיה להם מנזיפת משה, ומשה רע"ה קבץ את כל הכתרים הרוחניים וחזר לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע אלו הכתרים שקבצתי, שלי הם או של ישראל? אמר לו הקב"ה: שלך הם מפני שיש דין אם באו אנשי חיל לעיר ושללו שלל, ובא גבור אחד והציל מידם הרי זה שלו, ואין לבני העיר שום טענה עליו מפני שנתן נפשו בכפו והלך לקראת החרב ואפשר שהיו הורגים אותו (בבא קמא קיד.).

כששמע כן משה, לקח את כל הכתרים והניחם בראשו כמ"ש ויתן על פניו מסוה, שהיו לו קרני הוד של הכתרים הרוחניים ונעשה פלא פלאות. מסו"ה גי' פל"א שהיו קרני הוד – אל"ף פחות אחד, כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלהים" וזה הרמז שאל"ף ד"ויקרא" זעירא. וכשבא משה – וייראו מגשת אליו, מאלו הכתרים שהיו לו, הם קרני האור.

אמר להם משה מן הדין איני חייב להחזיר לכם, אבל אני עושה לפנים משורת הדין ומחזיר לכם בתנאי שתשמרו שבתות כהלכתן, וזה נרמז במה שאנחנו מתפללים בשחרית של שבת – ישמח משה במתנת חלקו דייקא.

וזהו שצווה להם על ענין השבת "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון".

בשבת מקבלים בחזרה את הכתרים ממשה רבינו!!!

הרב ראובן ששון: העולם האמיתי - בפנים או בחוץ?

אנו רואים שההשגחה האלוקית מכוונת את האנושות להתכנס פנימה אל הבתים, ויש כאן מסר עמוק מאוד שיש בו תיקון גדול לעולם, הרמוז בסוד השבת שעליה נאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'.

יש ההבדל גדול בין שבת לששת ימי המעשה. בכל ששת ימי המעשה פנינו אל החוץ, למגע עם העולם שסביבנו. מה שאין כן בשבת, שאנו מתכנסים פנימה, לעולם הפנימי שבקרבנו, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״, לא רק מקום גאוגרפי, אלא מקום פנימי, עולמו הפנימי של האדם.

במבט שטחי, נראה שהעולם מתרחש מחוץ לאדם, והאדם בעיקר מגיב למציאות שסביבו, ומנסה להתמקם בה, להיאחז ולהצליח להתקיים בה. במרחב הזה, האדם מוגבל, כבול בחוקים, חוקי טבע, חוקי פרנסה וכלכלה וחוקים חברתיים וכל כיוצא בזה. והוא מגייס את מיטב כוחותיו בשביל לשרוד, להתקיים ולהצליח בעולם הזה. להתקיים כלכלית, חברתית ובריאותית וכיוצא בזה.

במבט זה נדמה, שככל שהאדם יצליח להשיג משאבים מן החוץ, כממון ושליטה על האנשים וכיוצא בזה, כן יצליח לו יותר במיקומו בעולם, ואושרו יבוא לו.

אך כל זה טעות הוא. כי באמת עיקר העולם האמתי הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, בעמדה הפנימית שנוקט ביחס לכל המציאות שסביבו. הלא תראה אדם עשיר, שיש לו את כל הון העולם, וכל השליטה בבריות, והוא יושב מדוכדך, כי יריבו הצליח יותר ממנו. ולעומתו איש עני, שאין לו אלא פת לחם, והוא וילדיו צוהלים ושמחים, כי הצליחו ביחד להשיג מעט כסף בשביל לקנות לעצמם בגדים לחג. הנה בוודאי מצד התנאים החיצוניים, העשיר אחוז הרבה יותר חזק וטוב בעולם. אך מצד העמדה הפנימית, ההתרחשות שבתוך הנפשות, העני מרוכז בנקודת הטוב, בשמחת הרצון, ואילו העשיר עסוק בכבלים ובגבולות, בחלק הלקוי והפגום. לכן, העני מאושר ועשיר מדוכדך.

למעשה עיקר העולם הוא המתרחש בתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. כל העולם בחוץ אינו אלא גורם המגרה מעורר את תכונות האופי הפנימיות של האדם. כמשל לחצנים המפעילים מנגינות שונות. ישנם לחצנים המפעילים מנגינות נאות, ניגוני געגוע, ניגוני שמחה, ניגונים צורמים או רעש מחריש אוזנים.

כך האדם, בתוכו ישנם רגשות רבים, רגשות שמחה ואושר, אהבה ועומק, געגוע וענווה, כעס ואימה, פחד ושנאה, וכל מאגר הרגשות הזה הוא למעשה ההתרחשות האמיתית של האדם.

העולם בחוץ יכול להיות גורם משפיע על הלחצנים של הרגשות הללו. אך הוא אינו לוחץ באופן אוטומטי עליהם, אלא הוא גורם מעורר את האדם ללחוץ על הלחצנים, והאדם בוחר בפועל אם ללחוץ. כמשל אדם שמישהו עקף אותו בפקק ארוך, זהו גירוי מבחוץ, אך בבחירת האדם נתונה האפשרות, אם ללחוץ על לחצן הכעס והרוגז והנקמנות, או על לחצן האדיבות והחמלה והעין הטובה.

מי שסבור שהעולם האמיתי מתרחש מחוץ לו, הוא כמעט ואינו אלא מגיב לתכתיבי המציאות החיצונית ולסולם ערכיה, שקבעה מהו אושר ומהו מכאוב, והיא מנהלת את העולם הרגשי של האדם וחוויות חייו.

אך אדם בן חורין, לומד להכיר את העולם שבקרבו, ולומד להפעיל אל לחצני רגשותיו, בצורה בלתי תלויה בעולם שמחוץ לו.

בשני אופנים, האחד, שיש לו שליטה ובחירה מה להפעיל וכיצד להגיב לכל התרחשות שחוץ לו. ושומר על עצמו שלא להיחסף אחר המציאות שחוץ לו, ואינו נותן לה להפעיל בקרבו לחצנים שיסבו צער לו ולאחרים, ויפגעו באמונתו וערכיו.

כמו כן, הוא יודע להפעיל את הלחצנים האהובים עליו, גם מעצמו, בלי צורך במשאבים מן החוץ, אלא באמצעות עולמו הפנימי, כמחשבה ודימיון, שבאמצעותם מגרה ומעורר את לחצני האושר והשמחה. כך, אין הוא זקוק להשיג איזה נכס מיוחד בשביל לחוש שמחה וסיפוק, אלא מתבונן הוא פנימה, לתוך נפשו, ומוצא את כל אושרו בקרבו, את כל צרכיו בכוח מחשבתו ורעיונו. ומתוך מבט זה ניגש גם חוצה, כי כשלדוגמא חפץ באיזה דבר, ונמנע ממנו להשיגו, אין הוא נכנס לצער ודכדוך, אלא מתבונן על האתגר, כיצד להיות בן חורין מאותו הדבר, או להבין את השכלול הפנימי שבא לו דווקא מתוך מניעת אותו הדבר.

זוהי קדושת השבת, הארה וחלון מאותו עולם שכולו טוב, מעולם שהוא סוד המחשבה, סוד העולם שבתוך האדם עצמו, ולא מחוץ לו. על כן, ״אל יצא איש ממקומו ביום השבת״.

השבת היא קריאת תיגר על כל עלמא דשיקרא הזה, היא איננה רק פתח מילוט מבית הכלא של החיים החיצוניים, אלא היא גם דרך למציאת היחס נכון בכל ששת ימי המעשה, שיבוא האדם, ממולא רוח גדולה ועוצמת חיים פנימיים, לאחר קדושת שבת, ומתוך כך יגש לששת ימי המעשה, וידע שכל מהות המלאכות והמגע עם העולם בחוץ, אינם אלא בשביל פנימיות החיים, בשביל המהות העצמית של האדם. ואז תהיה מלאכתו נאמנה לעצמיותו, ורצונו בנכסים ובממון יבואו בהלימה אל חייו הפנימים, על ערכיו היסודיים, אל הקודש, אל חיי המשפחה והקהילה, ואל כל תכלית העולמות כולם.

אל המקום הזה אנחנו נקראים כרגע – עולם שכולו שבת...

בית המקדש!!!

אם היו שואלים אותנו עכשיו מה שלומכם? היינו עונים ב"ה תודה לאל! חיים, מתפרנסים, יש בית משפחה ב"ה, חמדולילא! יש לכם בקשות? כן, לא חסר: בריאות עושר פרנסה ועוד.

אבל את העיקר אנחנו שוכחים!

משל לסוחר מצליח שהיו לו עסקים בכל העולם והיה לו בבית רק עושר ורווחה, לימים נהפך עליו הגלגל והפסיד את כל רכושו בכמה עסקאות כושלות אחת אחרי השניה וממש לא היה לו ממה לממן את הנסיעה הבאה ליריד.

שאלה אשתו מה יהיה? אמר לה אין לי מה לנסוע אין כסף...

אמרה לו תיקח את כל התכשיטי זהב ויהלומים שלי תמשכן אותם ועם הכסף שתלוה תיסע ליריד ותרוויח בע"ה.

שמע בקול אשתו והתקיימה בו הברכה ואחרי שרשרת עסקאות מוצלחות ביריד הרוויח מספיק כסף כדי לחזור לעסקיו הרגילים, חזר האיש הביתה שמח ומאושר, וסיפר לאשתו איך הכל הלך טוב ב"ה ויש להם כסף והכל טוב והוא מסתובב בבית מבסוט עד הגג...

אחרי כמה ימים הוא רואה את אשתו בוכה, וכולו נרעש מה קרה לך אשתי היקרה?

ענתה לו האשה אתה כולך שמח וצוהל והתכשיטים שלי עדיין ממושכנים, אתה אפי' לא חושב לפדות אותם!!!

שמות (לח,כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה...".

רש"י (ד"ה המשכן משכן): "שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל".

הקב"ה משכן את בית המקדש בעבור עוונותינו וכילה את חמתו בעצים ואבנים במקום בעמ"י חלילה, ובאמת היינו במצבים קשים מאוד של גלות ורדיפות, ועכשיו יש לנו מדינה ולא חסר לנו לחם לאכול ובגד ללבוש ומה אנחנו מבקשים כל היום? בני חיי ומזוני...

אנחנו שוכחים את בית המקדש שעדיין ממושכן!!!

בידינו לפדות אותו!

קודם כל להתפלל ללמוד לעשות מצוות כדי שנהיה ראויים לו.

דבר שני לרצות לבקש ולדרוש מהקב"ה שיחזיר לנו את בית המקדש!

דבר שלישי ללמוד את ההלכות הקשורות לבית המקדש! (למה אין בישיבות התיכוניות מגמה של ידיעת הלכות המקדש???)

דבר רביעי לעלות בפועל בטהרה עד המקום שאנחנו כן יכולים לעלות!

רש"י (הושע ג,ה): "תַּנָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מָאֲסוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּימֵי רְחַבְעָם:

א. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם.

ב. מָאֲסוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד.

ג. מָאֲסוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א,יב) ''מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגוֹ'''.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אֵין מַרְאִין סִימָן לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ג) כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְגוֹ' אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְּשׁוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיהֶם (מַלְכוּת שָׁמַיִם), וְאֶת דָּוִיד מַלְכָּם (מַלְכוּת בֵּית דָּוִד), וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ (זֶהוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר 'הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה')".

השתדלות מתוך אמונה

אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.

בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).

דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.

הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".

"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.

בתקופה הזו אנחנו עושים השתדלות רפואית, ציבורית, אמונית, דתית, משפחתית, וקהילתית...

אבל הכל מתוך אמונה שלמה ונתינת גורלנו ביד ה' – "הִנְנִי"!

פרשת בראשית - מה קורה מאחורי הקלעים? (תודה לגבאים)

מה קורה מאחורי הקלעים?

מועדי הראיה (עמ' קנג פלא הבריאה ופלא התחיה[1]):

בראשית (א,א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים".

הפלא הגדול ביותר, הרי הוא כידוע פלא הבריאה, פלא בריאת העולם יש מאין.

הנה נדמה לעצמנו שנברא אדם לפני בריאת העולם, והועמד על נקודה ארכימדית מחוץ לעולם, עמד וצפה בנעשה מסביבו, במתרחש בששת ימי בראשית. יום ראשון - פתאום נהיה אור, יום שני - נהיה רקיע, יום שלישי - פתאום נראית ומופיעה יבשה, והיא מדשיאה דשא עשב. יום רביעי - פתאום מוארים מאורות ברקיע השמים, שמש, ירח וכוכבים, וכך הלאה עד תום ששת ימי הבריאה.

לו היינו באים ושואלים את אותו צופה מסתכל: אמור נא, בן אדם, מה קרה פה? מה ראית?

היה ודאי משיב: במו עיני ראיתי-חזיתי - נברא עולם, וכל כולו מעצמו נברא, מאליו נוצר.

כי את דבר ה' "יהי אור" לא ראה, את המאמר האלוקי "יהי רקיע" לא קלטה אוזנו האנושית, וכל עשרת המאמרות, אשר בהן ברא ה' את עולמו, לא הגיעו כלל לתפיסת עולמו המוגבלת.

כך היה אדם מסוגל לראות את הגדול שבפלאים, את ההתחדשות הגדולה של העולם, ולהיות בטוח שאין זו אלא התרחשות טבעית.

כדבר הזה התרחש עכשיו בעולמנו, שרשרת תופעות דומה התרחשה לעינינו, לעיני הדורות האחרונים. שרשרת מעשים שכולה הפלא ופלא, ורק עינים עיוורות אינן רואות את מעשה ה' הגדול המתרחש בעולמנו, ואוזנים חירשות אינן שומעות את קול ה' המנסר בתולדות גוי ואדם.

לכל מאורע כשלעצמו אפשר למצוא הסבר הגיוני וטבעי. אולם כשסוקרים את כל המאורעות בסקירה אחת, מתגלית לפנינו שרשרת מופלאה, שכל חוליה שבה משתלבת ומשלימה את חברתה, שרשרת אשר רק יד ה' הגדולה המכוונת הליכות עולם, היא היוצרת והמנהלת אותה. ונביא הגאולה עומד וקורא (ישעיה מב,יח): "הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת!".

תופעה דומה יכולה לקרות בבית הכנסת, בכל פעם שאנחנו מגיעים לבית הכנסת אנחנו מוצאים אותו ממוזג במדויק, מואר, נקי, דברים במקרר לסעודה שלישית, עליות לתורה, חזנים, ועוד ועוד...

לפעמים מתרגלים וחושבים שכל זה מובנה built in  ...

אבל אם מתבוננים וחוקרים קצת מבינים שיש הרבה הרבה נשמות טובות שדואגות מאחורי הקלעים שבית הכנסת יתקתק ויפעל חלק, למלאכים האלו אנחנו צריכים גם להגיד תודה כל הזמן (ולא לחפש אותם רק כשיש בעיה... כמו שלבורא להבדיל אנחנו מודים תמיד ולא רק מתלוננים כשיש בעיה...).

דוגמאות לדברים שפועלים כל הזמן בבית הכנסת מאחורי הקלעים בזכות הגבאים:

- הספקת חומרים ונייר

- ביטוח

- אזעקה

- הכנת בית הכנסת לשבת וחג

- הכשרה לפסח

- מיזוג

- שכפולי מפתחות

- שיפוצים ובניה

- נקיון

- החלפת מנורות

- פתיחת בית הכנסת

- חלוקת עליות

- הכנת שעונים

- הכנת ספרי תורה

- סמיכה לבעל הקורא

- חזנות

- קריאה בתורה

- קניות לסעודה שלישית

- סידור לו"ז שיעורים

- שיעור קריאה לילדים

- גביה הפקדות וקשר עם הבנק

- ניהול תקציב

- סעיף 46

- הכנת וחלוקת קבלות

- רואה חשבון

- תשלומים

- הכנת סעודה שלישית

- קשר עם מחלקת הדת רבני העיר והגרעין

- ארגון אירועים קהילתיים

- אחריות על הבלוג

- הודעות תפוצה במייל בווטסאפ ובסמס

- הודעות בעל פה לאחר התפילה

- לוח מודעות

- הכנת לו"ז לשבתות וחגים

במיוחד במיוחד עכשיו אחרי חודש החגים (כשכמעט החלפנו את הכתובת שלנו לכתובת של בית הכנסת) זה הזמן להודות לגבאים המסורים על כל פועלם המדהים כל השנה ובפרט בחודש הזה!

"כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה – הקב"ה ישלם שכרם"!

---

[1] שחזור דברי הרב שמואל אהרון שזורי ז"ל מפי מרן הרב קוק זצ"ל עם הוספות שלי.

פרשת ויקהל - פקודי - קהילה בונה אנשים בונים קהילה

קהילה בונה אנשים בונים קהילה

אמרי אמת (ר' אברהם מרדכי מגור פרשת ויקהל שנת תרע"ה): "והנשיאים הביאו וגו'... ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב, אאזז"ל (אדוני אבי זקני ז"ל) החדושי הרי"מ דקדק מדוע דווקא היו"ד נחסרה?

אולם עיקר נקודת הישראל היא לכלול עצמו בכלל ישראל וזה כנסת ישראל, ואף שהיה לנשיאים נדיבות יותר גבוהה, והביאו אבני שוהם ואבני מלואים ובשמים וכו', מכל מקום היו צריכים לידע דבתוך עמי אנכי יושבת וזה העיקר שראשי בני ישראל צריכים לידע כדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו, ויש כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל ועל ידי זה נעשים כולם אחד ועיקר הקדושה היא בכלל כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

-יש לנו שתי פרשיות: ויקהל ופקודי, יש שנים שהן מחוברות ויש שנים שהן נפרדות.

-'ויקהל' זה מלשון קהילה. המילה 'פקודי' הכוונה לספור פרטים.

בתורה יש את שתי הפרשיות להראות שיש לנו שתי זהויות: זהות אישית וזהות קהילתית ושתיהן טובות.

ישנם זמנים בהם צריך להדגיש את הקהילתיות שבנו (אני צריך קהילה בשביל מנין, בשביל עידוד, בשביל עזרה).

וישנם זמנים בהם אני צריך דווקא לחזק את האישיות העצמית שלי, גם על חשבון הקהילה (זמנים של לימוד אישי, של התפתחות עצמית, של זמן איכות עם המשפחה).

העובדה שבשנים מסוימות הפרשיות מתחברות, מלמדת שאנחנו מסוגלים וצריכים להגיע לחיבור של שתי הזהויות האלו:

אני נותן לקהילה את כל האישיות שלי, ומתוך הרבה אנשים שנותנים את עצמם קמה קהילה, אבל גם הקהילה נותנת לך חזרה.

יוצא מעגל של אנשים שבונים קהילה שבונה אנשים וכו'

לכן התוכן של פרשת 'ויקהל' זה דווקא הפרטים, והתוכן של פרשת 'פקודי' זה דווקא החיבור של כל הפרטים לדבר אחד גדול ושלם!

מה קודם למה? ההתפתחות האישית שלי או בניית הקהילה?

התורה שמה את פרשת ויקהל לפני פרשת פקודי, כך התורה מלמדת אותנו, שהבניה האישית שלך תגיע רק אחרי שתתחבר לקהילה ותיתן מעצמך, ואז מתוך החיבור והאהבה והנתינה תוכל להגיע לשלימות האישית שלך!

כך גם עובד עמ"י – מי שמסתגר בתוך עצמו ובונה רק את עצמו, יקבל בסוף דבר מאוד מצומצם ופרטי.

מי ששוקד להתחבר ולעזור לעמ"י יקבל את כל סך הנשמות של עמ"י שזה השכינה הקדושה ספירת המלכות בעצמה ואז אין סוף לגדולתו ולגדולת העם שיבנה ויתעצם מכאלו פרטים!

בשבת ישנה עוצמה מאוד גדולה לקהילה של יהודים!!!

עץ חיים (שער ל פרק א מ"ב): "בחול אין לז"א רק ב' כלים לדעת אחור ופנים לבד שהם ב"ן וס"ג ובשבת ע"ב וס"ג... החיצון שם ס"ג ופנימי שם ע"ב".

פרי עץ חיים (שער השבת - פרק טז): "היין שבתוך הכוס, צריך להביט שעולה ע', לרמז לז' יודין דע"ב ס"ג או"א".

פתוחי חותם: ע"ב + ס"ג = קהל.

משנת חסידים (מסכת שחרית דשבת - פרק א): "מפני שבשבת זו"ן עולים עד או"א שהם סוד י"ה יוסיף שם י"ה".

ע"ב + ס"ג + י"ה = קהילה!

השבת מלאו יג' שנים לקהילת בית הרמב"ם!

בבר מצוה יהודי מקבל את האפשרות להצטרף לכלל (בצלאל קיבל את המינוי לבניית המשכן בבר מצוה!), להשפיע על הכלל, כל העבודת ה' שלו משפיעה על כל עמ"י מדין עריבות...

לענ"ד בשבת כזאת אנחנו צריכים לקבל על עצמנו להתחבר יותר לכלל ישראל, להאיר פנים לכל יהודי, להזמין יהודים לקהילה המדהימה שגם הם יהנו, להסתכל מסביבנו מי צריך עזרה, מי עוד לא מואר מהקדושה והשמחה שאנחנו זוכים לקבל כאן.

יה"ר שהקב"ה יאיר פניו לעמ"י לעיר מודיעין תובב"א ולקהילת בית הרמב"ם בעוצמה רבה כ"כ עד שיתקיימו דברי ר' נתן במדרש (ספרי במדבר ו,כו): "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם - זו מלכות בית דוד".

פרשת בראשית - כתר שם טוב (גבאים)

כתר שם טוב

ארבעה כלים ראשיים היו במשכן: הארון, מזבח הקטורת, השולחן והמנורה.

הארון, השולחן והמזבח נעטרו בכתר זהב, כדבר שנאמר בארון: "ועשית עליו זר זהב סביב". בשולחן נאמר: "ועשית זר זהב למסגרתו סביב", ובמזבח הקטורת נאמר: "ועשית לו זר זהב סביב".

למנורה לא היה זר זהב. מדוע?

בגמרא (יומא עב:) נאמר: "אמר רבי יוחנן שלשה זירים הן; של מזבח ושל ארון ושל שולחן. של מזבח – זכה אהרן ונטלו, של שולחן – זכה דוד ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח – יבוא ויקח".

מזבח הקטורת מסמל את יחוד עבודת הכוהנים, נציגי העם העומדים בפני ה' ובאמצעותם מתכפר לעם. הכפרה נעשית בעזרת הקטורת שמקטיר הכהן על מזבח הזהב. לכן זכו בו אהרון הכהן ובניו.

השולחן מסמל את העושר, הכח והמלכות. זכה בשולחן דוד המלך וזרעו היוצא ממנו ומושל על ישראל עד קץ הימין.

הארון בו מונחת התורה וכל אדם מישראל יכול לזכות בה.

אבל היכן המנורה, ומדוע לא הוזכרה כאן?

כותבת המשנה (אבות ד,יז): "רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן".

ה"כתרים" שבמשנה הם ה"זֵרים של כלי המשכן".

כתר תורה הוא כנגד הזר לארון, כתר כהונה הוא כנגד הזר למזבח וכתר מלכות הוא כנגד הזר לשולחן.

והיכן המנורה?

וכן, המשנה ב"אבות" עצמה קשה, שכן בתחילתה נאמר: "שלשה כתרים הן" ואילו בפרטיה מוזכרים ארבעה כתרים, גם כתר שם טוב.

המהר"ל ("דרך חיים" על פרקי אבות) אומר, שהמנורה היא כנגד כתר שם טוב.

ושואל "למה כתר שם טוב עולה על גביהן", מדוע לא מספיק שיהיה כמו שאר הכתרים?

ועוד, אם המנורה רומזת לכתר שם טוב שעולה על גביהן, מדוע זה המנורה עצמה לא הייתה בקודש הקודשים?

למנורה יש כתר – אך זהו כתר חיצוני – זו האש הדולקת בנרותיה. ייחודה בנזר האש שעל ראשה.

מתוך הדברים שאמרנו עולה תמונה של ארבעה סוגי אנשים: לתלמיד חכם יש כתר תורה – רואים עליו שהוא בן תורה. כהן נושא כתר כהונה, ומי שהוא מזרע בית דוד הוא מעומד למלכות.

אולם מי הם אלה שיש להם כתר שם טוב?

אלו הם אנשים מכל תחומי החיים העוזרים לזולת, ועוסקים בצרכי ציבור באמונה! את אלה הציבור מזכה בכתר שם טוב!

המנורה מפיצה אור סביבותיה ומאירה לרבים. זר האש שלה הוא חיצוני, אבל הוא נראה למרחוק, עליהם אומרת המשנה, שנעטרו בכתר שם טוב העולה על כולם.

"כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה – הקב"ה ישלם שכרם", כי רק הקב"ה מסוגל לשלם על דבר כזה עצום!!!

עכשיו בסוף התקופה היפה והעמוסה כ"כ של החגים, ובתחילתה של שנה חדשה (פרשת בראשית) זה הזמן להודות למנורות של בית הכנסת, חובשי הכתרים של השם טוב!

מי שעוזרים בצורה רשמית (גבאים, גזברים, חזנים, הקורא בתורה) ולא רשמית (כל מי שנותן יד כל השנה לערוך, לפנות, לסדר, לנקות, לתקן דברים בבית הכנסת, לתרום כשמבקשים וכד').

תבורכו מן השמים!!!