פרשת יתרו - אהבת ה' לעמו במתן תורה

 

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נועם שמות עמ' קצד'):

בפרשתנו נמצא המעמד הנשגב ביותר שהיה אי פעם עלי אדמות – מעמד הר סיני.

כתוב (ראה תניא פ"כ) שבדברה הראשונה: "אנכי ה' אלקיך" נכללו כל הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ובדברה השניה: "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" נכללו כל השס"ה מצוות לא תעשה של התורה.

בנוסף כתב השל"ה הק' (יתרו תורה אור ג') שבכל עשרת הדברות ישנן שש מאות עשרים אותיות – כמנין כת"ר, כנגד תרי"ג מצוות התורה, ושבע מצוות דרבנן שנוספו בהמשך הדורות.

כל זאת כדי להשמיענו שבעשרת הדברות כבר נכללה כל התורה כולה, וכל אחת ממצוות התורה יונקת את כוחה מאות אחת מתוך עשרת הדברות, ובמסירת עשרת הדברות כבר נמסרה לעם ישראל – אם כי לא בפועל אלא רק בכח – כל התורה כולה.

לכן בפתיחת הדברות נאמר: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר".

כותב הזוהר הק' (יתרו צ:): "כללא דא הוא כללא דכולא, כללא דלעילא ותתא". כלומר, עשרת הדברות הן כלל הכל, ובמסירתם, נמסרו בעצם "כל הדברים" – דברי התורה - שעתידים להמסר מעתה ועד עולם.

מה שמוזר הוא שהפלא הגדול הזה לא ארך זמן רב, שהרי כדי לומר את עשרת הדברות לא צריך יותר מרבע שעה. וגם אם נוסיף את כל מה שהיה מסביב לעצם מסירת הדברות, נמצא שכל המעמד כולו היה לא יותר משעה. ובכל זאת, בזמן קצר זה הקב"ה מסר לעם ישראל את היסודות והשורשים של כל התורה כולה.

הסיבה היא שעם ישראל התכוננו במשך מספר הימים שלפני מעמד הר סיני הכנה גדולה ועצומה. עם ישראל קידשו וטיהרו את עצמם מבית ומחוץ. הם גיהצו את ליבם והסירו ממנו את כל המידות הרעות והתאוות המגונות והפכו אותו לכלי טהור ונקי.

מכיוון שמצד עם ישראל היתה הכנה רבתי והם היו בבחינת כלי ראוי – ממילא בהגיע הזמן המיועד שהקב"ה חפץ למסור להם את תורתו, לא היה צריך לשם כך יותר מרבע שעה.

במילים אחרות: מצד הקב"ה לא צריך יותר מרבע שעה כדי למסור לאדם עולם ומלואו, אלא שהאדם צריך להיות כלי ראוי לכך, ויצירת הכלי תלויה בגודל ההכנה הנפשית של האדם.

כל העיכובים בהשגת האדם באים כתוצאה מכך שהוא אינו כלי ראוי, וזאת משום שהוא לא עשה הכנה ראויה.

תמיד נזכור שכמו שבמעמד הר סיני, מאחר שעם ישראל עשו מצידם הכנה ראויה, לכן בזמן קצר כל כך היה די להקב"ה להשפיע לתוך ליבותיהם את היסודות של כל התורה כולה – כך הדבר גם בכל דור ודור ובכל יום ויום ובכל אדם ואדם, כגודל ההכנה שיעשה מצידו, כך גודל השפעת התורה שישפיע לו הקב"ה.

 

כדברי רבינו הרמח"ל (דרך ה' א,ד,י): "האדון ב״ה מאיר תמיד למי שיתקרב אליו, ואין מניעת טוב מצדו כלל, אלא מי שלא יתקרב אליו יחסר הארתו, והמניעה מצד המקבל לא מצד המשפיע"!

 

מצידו של הבורא אין מניעה כלל, להיפך, אהבת ה' אלינו היא כל כך עצומה (עובדה שאנחנו חותמים בברכה "אוהב את עמו ישראל", אם היה ספק לא היינו יכולים לומר זאת בשם ומלכות) שהבורא רק חיכה בקוצר רוח שנהיה מוכנים לקבל את התורה.

 

תיאור מרגש כל כך של הציפיה הזו נמצא בדברי אור החיים הק' על הפרשה (שמות יט,א):

"הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו?

ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ"ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה?

אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג'...

והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג'...

אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה".

ראש השנה - עקדת יצחק - לפני ואחרי

עקדת יצחק - לפני ואחרי

לעקדת יצחק חלק מרכזי בתפילות ראש השנה כפי שבא לידי ביטוי בתפילת העמידה, בקריאת התורה (של היום השני), בפיוטים, לפני תקיעת שופר, בכוונת התקיעות ועוד.

המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרא,א): ״וקורין ׳האלוקים ניסה את אברהם׳ עד סוף סדרא כדי להזכיר זכות עקדת יצחק... ואם שכח וקרא פרשה ׳וה׳ פקד את שרה׳ (שקוראים ביום הראשון של ראש השנה) חמישה קרואים, יקרא עוד אחד, ויקרא מתחילת פרשת העקדה עד סופה, ואפילו אמר קדיש יעשה כן (יקרא פרשת העקדה) ויאמר קדיש שנית, ואם כבר נסתלק ספר זה (נסתיימה הקריאה לגמרי) יכול לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקדה״.

מהי אפוא חשיבותה של העקדה בכלל והזכרתה בתפילת ראש השנה בפרט, עד כדי כך שגם אם שכחו לקוראה חוזרים ואומרים אותה בכל מקרה?

המלבי״ם (בראשית כב,ח): ״שלא היה ראוי (מצד הטבע וההיגיון) שיהיה יצחק וזרעו כלל בעולם, 

אם מצד שראה (אברהם) באצטגנינות (באסטרולוגיה) שאינו מוליד והיה לידתו נגד המחויב מצד המערכה (מערכת הכוכבים), 

ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה עניין נסי נגד הטבע, 

ולכן ידוע שהנס לא יימשך (אלא) רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, 

ואם כן בעת שבניו (עם ישראל) לא יהיו ראויים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלוט בהם הטבע – המערכה (מערכת הכוכבים) להומם ולאבדם. 

ועל כן ציווה ה׳ (לאברהם) שיעלהו כליל לעולה ויצחק הסכים למעשה ומסר את עצמו להיות עולה כליל, ושגופו שהמערכה (מערכת הכוכבים - הטבע) מתנגדת לו, יתהווה עפר ואפר, והפועל (המעשה) הזה כאילו נגמר (נעשה בפועל)... 

וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה (הטבע), (אלא) רק יצחק אחר מוקדש לה׳ שאין לו עסק עם המערכה (הטבע)... 

שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם, 

ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ולפלא מתמיד, שעל זה הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים שאין עוד הוראת הכוכבים (הטבע) מתנגדת עוד לריבוי זרעו״.

לפי דברי המלבי׳׳ם, יש שני ׳יצחקים׳ - יצחק שלפני העקדה ויצחק שלאחריה.

יצחק הראשון שלפני העקדה הוא יצחק שאין לו זכות קיום בדרך הטבע, שהרי בין מצד מערכת הכוכבים ובין מצד זקנותם של הוריו - אברהם ושרה, לא היה שום סיכוי ללידתו בעולם הזה. 

מכאן מובן שלידתו ועצם קיומו של יצחק בעולמנו החומרי הטבעי, הוא נס אלוקי רוחני שמעל לטבע המציאות וההיגיון, נס אלוקי שמשמעותו והשלכתו המעשית היא שהוא חייב לגלות בפועל כל הזמן באופן מעשי את מעלתו האלוקית העליונה ובכך להצדיק את עצם קיומו. 

אך כאשר לא יגלה בפועל את מעלתו הרוחנית ויבחר לחיות חיי חומר וטבע לפי הגבולות והמסגרת של העולם הזה, או אז נתון הוא להשפעתו של הטבע, לו הוא איננו שייך כלל, טבע שיגרום למיתתו ואיבודו מן העולם. 

זו הייתה תכונתו וזה היה מצבו של יצחק אבינו ושל עם ישראל היוצא ממנו לפני העקדה, מצב אלוקי ניסי שהסיכוי להצליח בו בעולמנו החומרי הוא אפסי, מפני המאבק המתמיד בין הנשמה האלוקית לנפש הבהמית, שפעמים רבות מסתיים בניצחונה של הנפש הבהמית, ניצחון שיוביל לכיליונם ואיבודם של ישראל מן העולם.

אך לאחר שיצחק הניסי עלה על המזבח והיה מוכן למות, נחשב לו הדבר כאילו מת ממש, וממילא סרה התנגדות הטבע לעצם קיומו כי גזרת הטבע התקיימה בסלקה את יצחק העל-טבעי מן העולם.

מכאן מובן, שיצחק שירד מהמזבח לאחר העקדה הוא יצחק שני, אחר לגמרי, יצחק המסוגל לחיות על פי מדרגת הטבע האנושי, גבולותיו ומסגרותיו, אשר גם החטא והקלקול הוא חלק ממנו, כהבטחת ה׳ אליו שירבה ככוכבי השמיים, דהיינו בתוך הטבע ובהסכמת הטבע עם כל חסרונותיו וקלקוליו.

זו היא מדרגתו של עם ישראל לדורות, החי על פי מדרגת הטבע, לטוב ולרע, מדרגה אנושית טבעית המאפשרת את קיומו לאורך כל ההיסטוריה, כי כבר איננו תלוי בהנהגת הנס אשר בלתי אפשרי לעמוד בה בהתמדה לאורך זמן.

היוצא מכך, שקריאת פרשת העקדה בראש השנה - יום הדין, היא סנגוריה גדולה על ישראל, בהצהירנו לפני ה׳ שמדרגתנו הרוחנית היא בתוך הטבע על צדדיו החומריים המסובכים, מדרגה טבעית אשר מכוחה ראויים אנו לצאת זכאים בדין למרות קלקולינו המעשיים.

אז למה נוצר בנס? כדי להראות שאפשר לנו שכל יהודי יכול להגיע לרמה הזאת!

יוצא שאנחנו רק נהנים מזה, יכולים להגיע לרמה עצומה אבל לא נתבעים על הנפילה...

כותב מהרח"ו בשער הגלגולים – שבכל גלגול וגלגול רק רק הזכויות מצטרפות ומתווספות מפעם לפעם, אבל העבירות לא... לכן המצב רק הולך ומשתפר ככל שהעולם מתקדם!!!

הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה שלב) כתב כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

זו הסיבה שקוראים לנער בן 13 'בר מצוה' ולא 'בעל מצוה' כמו שאומרים 'בעל עבירה', כי בן זה קשר בל ינתק אבל בעל זה קשר שאפשר לנתק בגירושין, העבירות הן לא עצמיות לנו הן משהו שאפשר להתנתק ממנו, המצוות הן מהות אחת איתנו כמו אבא ובן.

פרשת פנחס - קנאה ומעלת כלל ישראל

קנאה ומעלת כלל ישראל

צילום: יח"צ קרן מורשת הכותל

קנאותו של פנחס[1], על אף שכללה מעשה הריגה של איש מישראל שלא על פי הכללים ההלכתיים הרגילים היינו בעדים בהתראה ובפסק של בי״ד - לא רק שקיבלה אישור מאת ד', אלא זכה פנחס ואף קיבל "קידום"! הוא זכה ל'כהונת עולם'. ולא רק זאת, אלא שהתורה אף מעידה על מעשהו של פנחס, כי הגם שמבחינה חיצונית נראה כמעשה שעלול להביא למלחמה - דווקא מעשה זה יביא לשלום אמיתי.

אבל, בניגוד לכך, בהפטרה המקורית לפרשה זו, אנו קוראים על קנאות אחרת, קנאות שדווקא לא התקבלה אצל ד'. והמפליא ביותר הוא שקנאות זו היא קנאותו של אותו אדם! הרי מרגלא בפומיה דחז״ל ש״פנחס הוא אליהו". ולכאורה אליהו קינא בדיוק אותה קנאה של פנחס, ואף שהמצב היה אז יותר חמור מזמנו של פנחס, שהרי ישראל כולם עבדו ע״ז והרגו את כל נביאי ד', יתירה מזו, קנאות זו נדחתה, ואליהו אף מסיים את תפקידו, ואלישע הנביא מתמנה על ידי ד' שימשיך במקומו של אליהו!

כיצד, אם כן, אפשר להבין את ההבדל בין שתי הקנאויות? הרי קנאת שתיהן היו בדיוק לאותו עניין, קנאה על הפרת הברית עם ד'!

הרב יעקב פילבר הלוי שליט״א בספרו "חמדת ימים" מדגיש כ׳ יש כאן הבדל גדול - פנחס פעל כלפי יחיד מעם ישראל, ואילו אליהו קינא ביחס לכל כלל ישראל!

הרב קוק (שו"ת משפט כהן סימן קמד') מביא את דברי רבי יצחק עראמה בעל ספר העקידה שלכלל ישראל אין מציאות של עזיבת ברית ה':

"הנה בעקידה פרשת נצבים מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר הכל בידי שמים חוץ מיר״ש כ״א דוקא על הפרט, אבל כלל ישראל כשם שיש כריתות ברית על קיומו כן יש כריתות ברית שלא יעזוב בכללו ברית ד'... ופשיטא שכשם שהקמת הדת בכללה הויא למגדר מילתא ה"נ הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה".

הרב מסביר שניתן היה לחשוב שהתורה והמצוות הם אלו שמגדירים אותנו כעם, לכן כאשר אין קיום של תורה ומצוות - רוצה אליהו להחזיר את התורה להר סיני - שהרי 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

כאן מגיע עיצומם של דברי הרב קוק זצ״ל לשיטתו, התורה והמצות הם בעצם "רק" גילוי של העם! אבל העם הוא עצם הענין, הם נציגי האלוקות בעצמם, ודרך התורה העם מתבקש להתגלות.

על כלל אין מציאות של 'החזרת התורה', הרי ד' אומר לאליהו "מה לך פה אליהו", מפני שלעם ישראל אין אפשרות של התנתקות מה', שהוא עצם מהותם.

כמו שצריך להציל את התורה, ק״ו שצריך להציל כלל האומה ולהשתדל להצלחת קיומם בארץ (אף באלו שאין בהם תו"מ), "שהיא (=האומה) היסוד לכל התורה ולכל קדושה"!

תמיד צריך להסתכל על המכלול של האומה – עם אחד כגוף אחד שלם!

אלומה לב (קרוב אליך פנחס התשע"ח): לפני שתים-עשרה שנה, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הטלפון בבית צלצל. על הקו היתה אישה מארגון עזר מציון, שביקשה לדבר עם אחי הגדול. התברר שהוא נמצא מתאים לתרום מח-עצם, אך הוא לא היה באותה תקופה בארץ. שאלתי אם להודיע לו לחזור, והיא אמרה שלא. למחרת היא התקשרה וביקשה אותי, עבור אותה תרומה.

היא הודיעה לי שעלי לעבור עוד כמה בדיקות קטנות כדי לוודא התאמה מושלמת. אי אפשר לתאר את הרגעים האלה, הלב דוהר, זאת הרגשה גדולה מהחיים אבל מחוברת עמוק עמוק אל מקור החיים, המקום הפנימי השקט והוודאי שמתחת לכל סערות העולם. אחרי כמה בדיקות נמצאתי מתאימה באופן מוחלט.

באותם ימים לא ידעתי למי אני תורמת, על פי הנהלים מותר לגלות רק לאחר שנה. ידעתי רק שזו אישה מבוגרת ממני. בעיצומו של חול המועד סוכות, היום בו נקבעה התרומה, הגענו אל בית החולים שניידר. התמקמתי על הכורסה, פתחו לי ורידים בשתי הידיים, וחיברו אל המכונה שמוציאה את הדם מצד אחד, אוספת אליה את תאי מח העצם, ומחזירה מהצד השני. כך במעגלים, במשך כמה שעות, עד שכמות התאים המבוקשת נאספת. חשבתי לקרוא בזמן הזה תהילים, להתכוון, להיות רוחנית. בפועל, לא ממש הצלחתי. היה קשה להחזיק את הסידור עם הצינורות בידיים, והחיים סחפו אותי ואת כל מי שבחדר לשיחות יומיומיות, אנושיות וקרובות. היינו על הקרקע, המסע להצלת החיים עבר דרך החיים.

אחרי שש שעות הרופאים הודיעו שנדרשת כמות גדולה יותר ולכן ביקשו ממני להגיע גם למחרת. החלטנו לא לנסוע חזרה הביתה, אלא להישאר לישון במרכז. הייתי תשושה. נשענתי על המיטה בבית של סבא וסבתא, בידיים שלי עדיין תקועות מחטים מכאיבות, כדי לחסוך את פתיחת הווריד למחרת. רציתי הביתה. רציתי לעכל מה שעשיתי היום, אבל לא היה לי שקט. אימא שלי הגיעה והתיישבה לידי, היא ליטפה וניסתה לעודד: תחשבי על מה שעשית, ממש ברגעים אלה החולה מקבלת את העירוי. לא הצלחתי להקשיב לה עד הסוף, הבכי פרץ ממני החוצה. קמתי במהירות והלכתי אל חדר צדדי, מרפסת סגורה שכמעט ונושקת לבניין אחר. מהבניין ההוא עלתה, בתזמון מושלם כמו שרק ריבונו של עולם יודע, נגינת כינור. זה היה הבכי הכי טהור שידעתי בחיי.

לשמחתי, התרומה הצליחה. שנה לאחר מכן פגשתי את ג', האישה שבדמה זורם מעט מדמי. המפגש היה מרגש, אבל מה שקרה אחריו הפליא אותי ממש והוא הסיפור האמיתי בעיניי, כי מאז ועד היום היא מקפידה להתקשר אלי בכל חג, לשאול לשלומי ולספר לי את שלומה, בהודיה שרק מי שהיתה על סף המוות יודעת להוקיר.

בערב שבועות האחרון היא התקשרה וסיפרה לי שהשנה היא תהיה בת שבעים, היא לא האמינה שתגיע לגיל הזה. 

הריפוי, כך היא סיפרה לי, מתרחש לאורך זמן. רק בשנה האחרונה חזרה אליה היכולת להזיע. לכאורה, חלום לא להזיע, ועוד בקיץ שלנו. אלא שהזעה היא אחד מסימני הבריאות הגדולים, למוח אסור להתחמם כל כך, הזיעה מקררת ועוזרת. ובנוסף היא חוותה השנה שיפור בכמה אינדיקציות נוספות בדם.

מעל עשר שנים והריפוי נמשך, היא תיארה, והוא פלאי כל כך, מפני שהוא עובד לפי סדר החשיבות. כל המערכות החיוניות הבריאו מיד לאחר התרומה, והיום מבריאות המערכות המשנִיות בחשיבותן. הן המתינו לזמן שלהן. אנשים כועסים על הגוף בגלל שהחומר עושה המון בעיות לנפש, כהגדרתה, אבל התפקוד של הגוף הוא אלוקי לגמרי ואנחנו צריכים לראות את זה. איך הכל עובד יחד, ובסדר עדיפויות מושלם.

כשמסתכלים על האומה כגוף אחד רואים כאן דוגמא מדהימה לתהליך הגאולה שעובר עלינו, אנשים מתלוננים על הגאולה בגלל בעיות של 'הזעה' שעדיין קיימות, אנחנו לא מבינים שעכשיו המערכות החיוניות של האומה חוזרות לעבוד, לאחר מכן גם הדברים החשובים אבל המשניים של האומה יחזרו לימיהן כקדם ויותר!

מנהיג[2] בעם ישראל צריך להיות מוכן למסור את כל כולו על כלל האומה!

לאחר חטא העגל אמר ה' למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב,י).

משה עונה בהמשך: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם לב,לב) כלומר, שלטובת עם ישראל משה מוכן לוותר על כל מה שיש לו, על עצם מציאותו בעולם על כל הדברים הטובים שעשה ועל כל חלקו בתורה, את הכל הוא מקריב למען עם ישראל.

אומר הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל (אביו של הרבי האחרון מליובאוויטש) פסוק זה לכאורה הוא פסוק חסר (וכך באמת מעיר רש"י במקום) שכתוב "אם תשא חטאתם – ואם אין מחני מספרך", אבל לא כתוב מה יהיה אם כן תשא – רק שאם לא תשא "מחני"?

ה' אומר למשה אחרי חטא העגל שהוא רוצה להשמיד את עם ישראל, אומר משה להקב"ה – איך אתה יכול להרשות לעצמך דבר כזה הרי "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ואומרים חז"ל – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, אם אתה תשמיד את עם ישראל לא יהיה שום מטרה לעולם, לא יהיה שום קיום לעולם כל מעשה ה' בבריאה הכל ילך לריק.

אומר ה' למשה, אל תדאג "ואעשה אותך לגוי גדול" - אתה משה מספיק צדיק ומספיק חשוב שאני אתחיל ממך עם ישראל חדש וממילא יתקיים העולם.

עונה על כך משה להקב"ה, אם המציאות שלי בעולם מאפשרת להקב"ה שיהיה לו הווה אמינא להשמיד את עם ישראל, אומר משה – כל המציאות שלי לא שווה כלום ואני מעדיף לא להיות קיים בעולם!

לכן אומר משה לה', לי זה כבר לא משנה אם תסלח לבני ישראל על חטאם או לא, אני בכל אופן לא רוצה להמשיך להתקיים, וזה פשט הפסוק, בין אם תשא חטאתם ובין אם לא – "מחני"!

ביטול מוחלט של משה רבינו כלפי עם ישראל!!!

תנא דבי אליהו (פי"א): "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה בשתיים בשלוש, עד שיתישבו בארצם, הן לא עשו כן. אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות את הטורח".

מעניין לראות את התהליך שעוברים פנחס / אליהו במהלך ההיסטוריה:

במדבר פנחס מקנא קנאת יחיד ומקבל על כך שכר, לאחר מכן כשעם ישראל מגיע לארץ – פנחס נכנס לאדישות ומואשם בעקיפין במות שבעים אלף יהודים, פנחס מתקן את דרכו וכן מסתכל על עם ישראל ודואג להם אבל בצורה לא נכונה – בצורה של קנאה, וננזף ע"י הקב"ה – "מה לך פה אליהו?!", לבסוף פנחס לא מקנא ולא מתעלם אלא דואג לכל העם אבל מתוך אהבה גדולה!

מלאכי (ג,כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

---

[1] הרב עומר דוידוביץ - ישיבת "מרכז הרב".

[2] תודה רבה לאחותי היקרה שמחה על הרעיון היקר הזה!

פרשת בחקתי - ארץ ישראל – לא סתם אדמה

ארץ ישראל – לא סתם אדמה

ויקרא[1] (כו,מב): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".

אם הבנים שמחה (הקדמה ראשונה): "ראיתי במכתב שכתב רבנו בעל ה"תניא" לרבנו מברדיטשוב, זכותם תגן עלינו, בשנת תקס"ב, בעת שבשרו שיצא לחפשי ממאסרו בפטרבורג, וז"ל: "אגידה ואדברה עצמוּ מִסַפֵּר, כי הפליא והגדיל ה' לעשות בארץ, ומי אנכי, שפל אנשים כמוני שהביאני ה' עד הלום, שנתגדל ונתקדש שם שמים על ידי וכו', אך מאת ה' היתה זאת, לגלגל זכות על ידינו בזכות הארץ הקדושה ויושביה, היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו בצר ולחלצינו ממיצר". עכ"ד הצריכים לענינינו.

ולמדתי מתוך דבריו הקדושים ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה, ולא ראיתי עוד בשום ספר - שבזמן שהאדם הישראלי הוא בצרה, ר"ל, יוכל להנצל מהצרה בזכות ארץ ישראל ויושביה, כאשר כתב בפירוש: "דזכות ארץ ישראל ויושביה - היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו מִצַר ולחלצינו ממיצר", עכ"ל. הרי, דהיא שעמדה לו. וגם כתב, שתעזור לנו בכל עת שאנו בצרה, ר"ל, להרחיב לנו מִצַר ולחלצינו ממיצר. וכבר העיד לנו רבו של מרן בעל ה"תניא" ז"ל, ה"ה רבנו הקדוש ה"ר ר' בער זי"ע ממעזבוז ז"ל, בצוואתו שכתב לבנו ז"ל, כי חכמתו (של מרן בעל ה"תניא") ובינתו ודעתו הם עד אין חקר, ושקול דעתו הראשון הוא נבואה קטנה. ואך למותר להביע ולספר את גדולת רבנו בעל ה"תניא", כי מי לא יידע ערכו וגדולתו מני שנות דור, ולא הזכרתי את גדולתו רק לענין הדבר החדש שלמדתי מדבריו הקדושים. ואם שלא ראיתי עוד בחז"ל ובשאר ספרינו הקדושים ענין זה, שזכות ארץ ישראל מגינה עלינו לחלצינו ממיצר, זולת בדבריו הקדושים הנ"ל, אבל נאמנו עלינו דברי רבנו מאד, כי כל דבריו ברוח הקודש נאמרו.

ואחר בינותי בספרים, האיר ה' עיני ושכלי למצוא מקור נאמן לדברי רבנו הנ"ל, ומתורת משה רבנו בעצמו למדתי זאת.

בפרשת "בחוקותי" כתיב: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור"...

לדברי רבנו ז"ל מובן היטב. כי עיין ברש"י, שם, שכתב: "למה נמנו אחורנית? - כלומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי - הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי - הרי אברהם עמו", עיי"ש. ועפי"ז יש להוסיף, דאף אם כולם אינם כדאיים, והיינו באופן דתמה זכות אבות ח"ו, אבל "והארץ אזכור" - דזכות ארץ ישראל תחלצם ממיצר.

נמצא, דיש מקור טהור לדברי רבנו ז"ל בתורה הקדושה עצמה, דזכות ארץ ישראל עומדת מעל לכל הזכויות שיש לנו, וגדולה אפילו מזכות אבות, ואף אם הם לא יועילו לנו, היא תגן עלינו לחלצינו ממיצר בכל עת שאנו נתונים בצרה, ר"ל.

והלום מצאתי עוד במכילתא (פרשת בשלח פרשה ג) , בפסוק "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" - "ר' ישמעאל אומר: בזכות ירושלים אני קורע להם את הים שנאמר" וכו'. עיי"ש. הרי, דהיו בעת צרה, וזכות ירושלים עמדה להם. והוא פלא. מה ענין ירושלים להתם? אבל הוא הדבר שדיבר לנו רבנו בעל ה"תניא" הנ"ל, דזכות ארץ ישראל עומדת לנו בכל עת שאנו בצרה לחלצינו ממיצר.

וכבר ידוע מחז"ל במדרש (אסתר רבה א,ט), דלפעמים נקראת ארץ ישראל בשם "ירושלים", דהיא מרכז ארץ ישראל.

וכן הוא במדרש הנעלם בזהר פרשת וירא (ח"א קיד.), דכל ארץ ישראל בכלל ירושלים היא, עיי"ש.

הרי דדברי רבנו בעל ה"תניא" מבוארים בתורה במקרא מפורש ובמדרש חז"ל. ודבריו אמיתיים כמשה מפי הגבורה".

ארץ ישראל היא לא רק מקום גיאוגרפי שיהודים אמורים לגור בו – היא אישיות רוחנית עצומה!

אישיות שמסוגלת להקיא את מי שלא מתנהג בה כמו שצריך, או להציל את מי שנתלה בה ומבקש בזכותה!

בארץ ישראל אין הפרדה בין החומר לרוח, אצלנו החומר הוא חלק בלתי נפרד מהמהות הקדושה של היהדות!

הרב משה צבי נריה – זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל:

"התפיסה הנוצרית מפרידה הפרדה גמורה בין מלכות שמים לבין מלכותא דארעא.

התפיסה של הפרדה בין הדת למדינה, אף היא היתה בעוכריה של מדינת הצלבנים, הואיל והיא מוציאה את היעוד הדתי מכל מערכת החיים הארציים.

בנין בתים ונטיעת כרמים — אינם אלא מעשי חול פשוטים. המושג קדושת הארץ אינו משתלב כלל בתיאוריא המנתקת את הקדושה מכל קשר עם ישוב ארץ ישראל שהוא אצלנו מצוה — ״שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה, והיא מצוה לדורות״.

מושג כזה אינו משתלב כלל במערכה הדתית העיונית של הנצרות, ועל כן גם כשהגיעו הצלבנים סוף סוף לכיבוש הארץ לא המשיכו כלל בישוב הארץ.

״הצלבנים שלטו בארץ, אך לא נאחזו בה האחזות של ממש[2]. הם קיימו בגופם את מצות  העליה לא״י, אך לא קיימו את מצות ישובה״ (פרופ׳ יהושע פראוור  תולדות ממלכת הצלבנים בא"י כרך שני עמ' 385).

כי אצלנו המצוה, היא ישוב ארץ ישראל. לא רק כיבוש הארץ, אלא גם ישובה — ״וירשתם אותה וישבתם בה״ (דברים יא,לב), והרמב״ן מדגיש בפירוש שבהשתלטות על הארץ לבד לא סגי, וכל זמן שנשארה הארץ בשוממותה גם אם בידינו היא, ברשותנו ובשליטתנו, לא נתקיימה המצוה, בשלמותה (ועי׳ קידושין כו.).

ואילו הצלבנים גם כשהשתלטו על הארץ וכבשוה, לא הכו שרשים בה. רק הצטמצמו בישיבת כרכין (75% מהם ישבו בירושלים, עכו וצור), ולא ניסו כלל לעבוד את האדמה הם בנו עוד כנסיה ועוד מנזר, אבל רחוקים היו מאד מהגישה של מצות ישוב ארץ ישראל המתבטאת בבנין כל בית נוסף ובנטיעת כל עץ נוסף.

זו מסורת בידינו מאבותינו הראשונים, אברהם נטע אשל ויעקב בנה בית, ובצורה מקיפה בא הענין לידי בטוי ע״י התיכון שבשלשת האבות, יצחק אבינו אשר עקידתו גילתה והעלתה את קדושת הר המוריה״ — ״השדה אשר ברכו ד׳״ (בראשית כז,כז) — שלא הסתפק רק בקביעת שיח תפלה במקום הקדוש הזה, אלא עמל הרבה בישוב הארץ, בחפירת בארות ובזריעת שדות. והקב״ה, עודד אותו במעשיו וצוה עליו ״שכון בארץ — הוי זורע, הוי נוטע, הוי נציב״ (בראשית רבה פ׳ סד ג).

במשך כל ימי חייו לא בנה יצחק אלא מזבח אחד (שם כו,כה) ואילו בארות מים חפר והוסיף וחפר, גם כשהפלשתים התעסקו עמו ושטנתם לותה חפירותיו.

ולעומת זה, הצלבנים שקראו לממלכתם העצמאית ממלכת הירושלמים, לא הקדישו תשומת לב אף לבניינה והרחבתה של ירושלים עצמה. העיקר היה אצלם להחזיק בירושלים ולא יותר.

והרי אצלנו נתאזרח המושג בנין ירושלים כנושא של תפלה קבועה, מאדמת ישראל".

הרב אורי שרקי (בברית של צור-ישראל בן חמו הי"ו) - עם ישראל הוא זה שמחבר את הרוח והחומר!

משה רבינו עמד בנסיון לא פשוט.

הקב"ה אמר לו הניחה לי ואשמידם ואעשך לגוי גדול ועצום ממנו – הציע לו להקים אומה חדשה, ושהאומה הזאת תהיה שלו, ושהוא יהיה יותר גדול מאברהם אבינו!

אבל ההצעה של הקב"ה לא מובנית, אם בני אברהם יצחק ויעקב חטאו מי ערב לנו שבני משה לא יחטאו?

אלא שהכוונה היתה שהקב"ה הציע למשה: בוא נגדיר מחדש מי זה עם ישראל, במקום קשר ביולוגי אב ובן, אנחנו נחליט שמי שהוא התלמיד שלך הוא יהיה עם ישראל ומי שלא רוצה יוצא מהאומה... סוג של חסידות גדולה, 100% מהחסידים עושים את מה שהאדמו"ר ציוה (כי מי שלא עושה לא נקרא שהוא בחסידות הזאת... ככה ה100% נשאר תמיד... אבל! לא מפסיקים יהודים לעוף החוצה בגלל ההגדרה הזו... הם כבר לא מה'אנ"ש'...).

משה רבינו לא נפל בפח...

אברהם היה אב-רם, משה אומר אני בן עמ-רם, אני כאן בשביל עם ישראל, רק בזכותם!

לא התורה מגדירה את עם ישראל אלא האומה מגדירה את עם ישראל[3].

ברגע שמשה רבינו הבין את זה, הוא הבין מהי הקדושה של עם ישראל, ואז הוא יכל להבין את כל סודות הבריאה.

"הנה מקום איתי וניצבת על הצור" – אתה תבין את סוד היצירה.

המלבי"ם מסביר שם שהקב"ה גילה למשה את סוד הצמצום של האריז"ל.

זאת אומרת שרק מי שמבין את הסוד של עם ישראל יכול להבין את סוד יצירת העולם.

כי הצמצום של הקדושה העליונה שהצטמצמה עד למצב של החומר שממנו בנוי העולם - קשור בקשר הדוק לסוד של עם ישראל שמחברים בין החומר לצורה!

המלאכים בנויים מצורה בלבד והעולם בנוי מחומר בלבד, יהודי הוא היצור היחיד בעולם שיש לו את שני הדברים גם נשמה אלוקית וגם חומר רגיל, והוא מופיע את שניהם בכל חייו בעצם מהותו וקיומו!

הרב יהודה בן חמו (בברית של צור-ישראל) – כדי להיפגש עם האלוקות אתה חייב לעבור דרך עם ישראל!

אומרת הגמ' בברכות אין צור אלא הקב"ה שנאמר הצור תמים פעלו, ישראל זה עם ישראל!

כשיוסף בורג היה ח"כ במפד"ל שאלו אותו במושג 'דתי-לאומי' למה אתה יותר מתחבר? לדתי או ללאומי?

ענה להם: אני מתחבר למקף באמצע!

הרב קוק בפיסקה הראשונה באורות ישראל אומר שכנסת ישראל אינה מחולקת מהאלוקות אלא מלבישה את האלוקות, כמו שהגוף מלביש את הנפש, את הנפש אני יכול לפגוש רק דרך פגישה ודיבור עם אברי הגוף - רק דרך עם ישראל אתה יכול להתחבר לקב"ה!

רק עם ישראל מסוגלים לחבר את האנושות לבורא ואת הבורא לאנושות!

אנחנו המתווכים!

אצלנו הקדושה היא טבעית!

מניטו - ההגבהה הדתית של הכמרים, ההתנהגות שלהם המורמת מעם מוכיחה שהקדושה לא טבעית להם!

הרב שרקי: המשותף לכל הגדולים מעדות המזרח שפגשתי, ולכל המקובלים האמיתיים, זו הפשטות והטבעיות שלהם, הלכו בעצמם לעבודה ושטפו רצפה ועשו כלים ועבדו באדמה...

המדרש מספר שכאשר הלך רבי שמעון ללמוד אצל רבי עקיבא למשך שתים-עשרה שנה, "הוה משלח וידע מה בגו ביתו" - היה משלח מכתבים באופן סדיר וידע מה בתוך ביתו.

רבי שמעון, איש ההלכה והסוד, נשאר מחובר לביתו כל הזמן וידע מה "בגו ביתו".

הידיעה מה מתרחש בתוך ביתו אינה ידיעה טכנית-אינפורמטיבית, אלא מעורבות והכרת התוך - התהליכים הפנימיים שהמרחב הביתי עובר, ושותפות בהם גם כשאתה רחוק פיזית או עסוק בדברים ברומו של עולם!

זהו ייחודו של רשב"י, היודע לראות את הטוב בבנו גם כשהוא נמצא בשלבים מורכבים, היודע מה בביתו גם ממרחק.

זהו ייחודו של יום ירושלים – לקחת את החומר של יום העצמאות ולקדש אותו ע"י כל המקומות הקדושים ששוחררו!!!

זהו גם יחודו של הרמח"ל האומר באדיר במרום שגם הגוף וגם הנשמה צריכים לשלוט!!!

הרמח"ל גם כותב (בפירושו על הכתובים) שסיבת מניית 600,000 בני ישראל במדבר מגיל 20-60 דוקא היא כי הם יוצאי צבא ויוכלו לכבוש במלחמה את ארץ ישראל!

אנחנו יודעים שעם ישראל עובר בזמן ספירת העומר מדרגת שעורים (מאכל בהמה) לדרגת חיטה (מאכל אדם).

הרמח"ל (בפירוש על מגילת רות): "מעלת חג הפסח (גאולת החומר) וחג העצרת (התורה גאולת הרוח) יחדיו יחוברו, ובא לציון גואל" -  – הגאולה היא החיבור של דרגת החומר ודרגת הרוח!

הילולת הרמח"ל יוצאת בכ"ו אייר יום התחלת 'מבצע מוקד' השמדת כל מטוסי האויב ויום התחלת מלחמת ששת הימים.

בין פסח לעצרת יש את כל ימי הגאולה שלנו!!!

כי עם ישראל הם החיבור בין הרוחניות לגשמיות!!!

---

[1] הרב בנימין טבדי.

 [2]נבואתו של רש"י - היה זה בימיו האחרונים של רבינו שלמה יצחקי הידוע לכל בכינויו רש"י, בעיצומה של התקפות הצלבנים שיצאו גדודים גדודים לשחרר את ארץ ישראל משליטת המוסלמים.

אחד ממפקדי הצלבנים, הדוכס מלוריין, שעמד לצאת בראש גדוד גדול לארץ ישראל, שמע על גדולתו של רש"י והחליט לבקר אצלו ולשאול בעצתו.

בבואו לוורמיזא עירו של רש"י שלח שליח אל המלומד היהודי הקשיש וביקש ממנו לבוא אליו, אולם השליח חזר והודיע כי רש"י מסרב לבוא. בלית ברירה החליט הדוכס לגשת בעצמו אל ביתו של רש"י.

כשנכנס אל הבית פנימה ראה הדוכס ספרים רבים מונחים על השולחן, אולם לא ראה שם נפש חיה הוא החל קורא בקול רבי שלמה היכן אתה? והנה שמע את רש"י עונה, אני פה, "מה רצון הוד מעלתך"? אינני רואה אותך, רבי שלמה, היכן אתה? קרא הדוכס שוב ושוב... אני פה מצד ימין נשמעה תשובת רש"י, ומה רצון הוד מעלתך? הדוכס מצמץ את עיניו אך לא ראה מאומה, הוא נשבע לרש"י שלא יעשה לו כל רע, רק שיתן לו לראות את פניו.

פתאום נפקחו עיני הדוכס, והוא ראה איש זקן בעל הדרת פנים יושב על יד השולחן. הדוכס סיפר לרש"י כי בקרוב הוא יוצא לארץ ישראל בראש צבא גדול של שכירים ומתנדבים, כדי לכבוש את ירושלים, והוא רוצה לדעת האם משימתו תוכתר בהצלחה. הדוכס הפציר ברש"י לומר לו את האמת, ואם יתאמתו דבריו לא יאונה לו כל רע.

רש"י לא רצה לענות לדוכס, אולם לאחר הפצרות מרובות אמר לו בתחילה "ההצלחה תאיר לך פנים אתה תכבוש את ירושלים ותהיה מושלה במשך שלושה ימים, אולם ביום הרביעי תאלץ לסגת ומרבית הצבא שלך יישאר בשדה הקטל, בסופו של דבר אתה תחזור אל העיר הזאת מושפל ומנוצח כשבחברתך שלושה חיילים רכובים על שלושה סוסים", סיים רש"י את דבריו.

הדוכס חרק את שיניו בשומעו את בשורת האיוב, ולאחר מכן אמר, אני אצא למלחמתי, אם נבואתך תתאמת לא יאונה לך כל רע, אולם אם אחזור ובחברתי ארבעה חיילים, אתן את בשרך מאכל לכלבים ואת כל היהודים אשר במחוזי אהרוג לפי חרב.

עד מהרה גילה הדוכס כי דבריו של רש"י הינם דברי אמת, לפחות החלק הראשון בקשר לפעילותו הצבאית בארץ ישראל תאם להפליא את דברי המלומד היהודי, לאחר נצחון מסחרר ושליטה מלאה על ירושלים הוא הובס ויצא לדרך בלווית קומץ לוחמים, גם אלה מתו בדרך, או ברחו ממנו אחד אחד. וכשהגיע לעיר ווארמיזא היו בחברתו ארבעה אנשי צבא. הדוכס חשב להתנקם ברש"י כפי שהבטיח לו. הנה נבואתו לא עמדה במבחן האמת, מתלווים אליו ארבעה חיילים ולא שלושה כפי שניבא רש"י, ברם כשעברה הקבוצה את שער העיר נשמטה אבן מאבני שער החומה והרגה את אחד ממלווי הדוכס.

רק עתה הבין הדוכס עד כמה צדק רש"י בדבריו ובנבואתו ולא נפל דבר מפיו ארצה. הוא רצה לבקר אצלו ולבקש סליחה על התנהגותו הבלתי הולמת.

כשבא הדוכס לבית רש"י ראה שם התקהלות של הרבה אנשים שבעיניהם דמעות ופניהם נפולות, הוא הבין כי רבי שלמה נפטר ולא יוכל לבקש ממנו סליחה לכן חיכה להלוויה וליווה את רש"י בדרכו האחרונה.

[3] באיגרות ב' איגרת תקנ"ה עמ' קפו כותב הרב קוק: "ידע הדרת גאונו ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלוקית עימהם. האחד הוא סגולה כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות והסגולה היא כוח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש ברצון ה' כמו כל דבר מהמציאות שאי אפשר לו להשתנות כלל והשני הוא עניין הבחירה זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה. החלק של סגולה הוא הרבה באין ערוך כלל יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, לפעמים כוח הבחירה מתגבר וכוח הסגולה עומד במצב הנעלם ובעקבתא דמשיחא מתגבר ביותר כוח הסגולה".

בהקדמה לספר שבת הארץ כותב הרק קוק: "טבע הנשמה הכללית של כנסת ישראל היא אלקיותה. לא בחירתה גרמה לה את יתרונה האלוקי, לא מצד מעשיה הפרטים, לא בצדקתה וישר לבבה באה אל מעלתה: תכונות גזעה הגופנית והרוחנית עשתה לה את חיילה ואת עוזה האלוקים... הסגולה הטבעית בטוחה היא בקיומה ובהתעוררותה לתחייה".

פרשת כי תשא – כוחו של ציבור

כוחו של ציבור

שמות (ל,יב): "ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".

הקב"ה ציווה שלא ימנו כל יחיד ויחיד בפני עצמו, אלא ימנו רק את המטבעות וע"י זה יידעו מה מנין בנ"י.

מבואר בפסוק, שאם היו מונים את בנ"י בעצמם היה באה מגיפה על בני ישראל בפקוד אותם.

צריך להבין, מה הטעם שכאשר מונים כל יחיד ויחיד מישראל, זה יכול להביא מגיפה על בנ"י?

כשכל יחיד נמנה בפני עצמו, הוא נידון בפני עצמו, בדקדוק הדין עפ"י מעשיו הפרטיים, אולם כשאין מונים את היחידים בעצמם, אלא באמצעות מחצית השקל, אזי הקב"ה דן את כולם כחלק מהבניין הכללי של כלל ישראל, ולא כיחידים שהצטרפו יחדיו למניין, ואז לא מתעוררת מידת הדין על כל יחיד מישראל, שכן לכלל ישראל כציבור ישנו "כח הרבים" להגן מפני הצרות.

ההלכה קובעת[1] שבימי העלייה לרגל יש להתייחס אל כל יהודי, כאל טהור לחלוטין, גם מהטומאות הקלות; הוא, כליו ומזונו.

כך פוסק הרמב"ם (הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יא הלכה ט): "טומאת עם-הארץ ברגל - כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים הם ברגלים... מפני שהכול מטהרין עצמן ועולים לרגל".

ומה לאחר הרגל?

כותב הרמב"ם: "משעבר הרגל - חוזרין לטומאתן". לאחר העלייה לרגל חוזרים עמי -הארץ לחזקתם, שאינם יודעים להיזהר בדיני הטומאות הקלות.

אבל ממה-נפשך, אם הם טמאים - נשארת בהם טומאתם גם ברגל, ואם הופקעה מהם הטומאה, כיצד היא חוזרת לאחר הרגל?

אומרת הגמרא (חגיגה כו.): סיבת הטהרה של עמי-הארץ ברגל נובעת מעצם ההתאספות של כל ישראל יחדיו - "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ,יא), ודרשו חז"ל, שכאשר ישראל מתאספים יחדיו, נעשים כולם 'חברים'.

כאשר בני-ישראל נאספים למקום אחד, מתבטלת מציאות היחיד ויש כאן רק מציאות של ציבור. לכן אין דנים כל יחיד לעצמו, אלא דנים את הציבור, והיחיד נגרר אחר הציבור. לכן גם עמי-הארץ נגררים אחר כל הציבור והם בחזקת טהורים.

לציבור יש כח פסיקה יותר גדול מכוחו של כל פוסק גדול ככל שיהיה[2]:

גמרא (פסחים סה:): "תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת... אמרו לו ר' שכח ולא הביא סכין מע''ש מהו? אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

תוספתא (חגיגה, ב י-יא): "מעשה בהלל הזקן, שסמך על העולה בעזרה וחברו עליו תלמידי שמיי... מיד גברה ידן של בית שמיי ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי, ויודע שהלכה כדברי בית הלל בכל מקום. הלך והביא את כל צאן קידר והעמידן בעזרה ואמר: כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא ויטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא ערער אדם בדבר".

הרב קוק (משפט כהן עמ' רע"ג על הסוגיה במנחות סה.): "ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהיה מתנדב ומביא תמיד, מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון. שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב ליחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור באומות העולם הוא בבחינת שותפים, ואצל שותפים בוודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד... אבל בישראל - ציבור ושותפים הם שני מושגים כדמשמע מסוגיא דתמורה - "אין הציבור והשותפין עושין תמורה" (יג,א) – מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלפי החלק של הפרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכים להיות משל ציבור דווקא, שזהו עניין הקדושה של הכלל כולו".

זה הכח של מנין!

ציבור שמתפללים יחד, הקב"ה מקבל את תפילתם בתור "תפילת הציבור" ולא בתור "הרבה יחידים"[3], ולכללות הציבור יש כח ציבור.

אבל יחיד שמתפלל לבדו, הקב"ה בודק אותו לפי מעשיו אם הוא ראוי, ולפעמים הקב"ה מדקדק עמו על מעשיו הפרטיים ודן אותו שאינו ראוי לזכות שתפילתו תתקבל ח"ו.

יהודי אחד טס מארצות הברית לארץ, ונחת מאוחר בלילה. הוא לא הספיק להתפלל ערבית לפני כן, ובתור מישהו שכל חייו הקפיד על תפילה במניין, הוא לא ידע מה לעשות. איפה מוצאים מניין בשעה כזו? הוא תפס מונית לשכונת 'זכרון משה' בירושלים, אך לדאבונו אפילו שם כבר לא היה מניין.

פתאום צץ לו רעיון. הוא התקשר לתחנת מוניות וביקש בקול רם: "אני צריך דחוף תשע מוניות. אך בבקשה מכם, מסיבות אישיות, שלחו לי רק נהגים יהודיים".

בתחנת המוניות לא מצאו כל כך הרבה נהגים בשעה כזו, רק ארבעה. אז הוא התקשר גם לתחנה שניה ושלישית, עד שאסף תשע מוניות.

כשכל הנהגים הגיעו, הוא אמר להם: "תשאירו את המונה פועל, ותיכנסו בבקשה לבית הכנסת".

הנהגים לא כל כך ידעו מה עושים, היה צריך לתת להם חתיכות בד שיוכלו לכסות בהן את הראש ובכלל להסביר להם איך להתפלל, וכל זה באמצע הלילה...

בסופו של דבר הם התפללו לאט ובמתינות.

בסוף התפילה ניגש המתפלל שהזמין את המוניות לנהג הראשון ואמר לו: "תודה רבה שהגעת, כמה יצא החשבון?".

הנהג הביט עליו בתמיהה: "השתגעת? דע לך שזו פעם ראשונה בחיי שאני מתפלל ערבית, ואתה עוד רוצה לשלם לי? כשראיתי לכמה נהגים קראת, הבנתי שהתפילה היא דבר חשוב כל כך. ריגשת אותי כמו שלא התרגשתי מעולם".

הנהג הראשון לא היה יחיד. אף אחד מהנהגים האחרים לא הסכים לקבל תשלום.

התורה מעידה[4] שאם עם ישראל ישמור את יחודו ויהיה אור לגויים ויקיים את מצוות ה' אז: "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו".

חמישה חיילים יהודים יניסו 100 לוחמים של האויב. היחס הוא כמובן 1 ל 20.

אבל אם יצאו לקרב 100 לוחמים הם יניסו 10,000 ( רבבה) לוחמי אויב. כאן היחס נהפך 1 ל100 לטובת החייל היהודי.

היה צריך לכתוב ומאה מכם 2,000 ירדפו...?

רש"י במקום אומר לנו כלל חשוב - המתמטיקה נכונה כאשר מדובר על חפצים אבל לגבי בני אדם יש משמעות לציבור: "אינם דומים מועטים העוסקים בתורה לרבים העוסקים בתורה".

כלומר כאשר יש עוצמה של רבים זוהי מכפלת כוחות הרבה יותר מעוד אחד ועוד אחד.

תורת המספרים לא פוסחת עלינו בתקופת הגאולה שלנו - ידוע ומפורסם כי 600,000 הוא מסה קריטית של ציבור הראוי לגאולה. כך ביציאת מצריים וכך בימינו.

'קול התור' (רבי הלל ריבלין על פי תורת הגר"א. א,טו): "אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים ריבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זאת מיד, כי מספר זה של שישים ריבוא כחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים".

בתש"ח היינו בארץ 600,000 יהודים (גברים, נשים וטף) זכינו לעצמאות.

בתשכ"ח לאחר 19 שנה היו כבר בארץ למעלה מ 2 מיליון יהודים ו 600,000 גברים מעל גיל 20 שנה. ואז זכינו לגאול את ירושלים.

ככל שהציבור היהודי בארץ ישראל גדל כך גם העוצמה של עם ישראל גוברת אבל ביחס של חזקות לא של סכום המספרים כמו שראינו מהפסוק על המלחמה.

לענ"ד השלב הבא הוא משהו שאנחנו ממש עכשיו כבר מתנדנדים עליו – רוב עם ישראל בארץ ישראל...

---

[1] מאת הרבי מליובאוויטש, (מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לז, עמ' 20)

[2] דעת ה"חוות יאיר" (שו"ת, קמא): "חוששים לתקנת הכלל, אף שהוא נגד תקנת היחיד". טובת הכלל הכריעה!

בספר 'מרגליות הים' של הרב ראובן מרגליות (מאה ה-20) על מסכת סנהדרין, הוא מביא ביחס לדין של 'מכין ועונשין שלא מן התורה' מקרה שסיפר לו אביו על כך שבקהילה מסוימת הטביעו 'מוסר' בליל יוה"כ בנהר. עוד מובא שם שהר"י מגאש שהיה רבו של אביו של הרמב"ם, סקל 'מוסר' ביום הכיפורים שחל בשבת בעת תפילת נעילה!

הרש"ר הירש על מגדל בבל: "הציבור התאסף בבקעה; שם ביקשו ליצור יש מאין - בכח אדם ובעוצם ידו, שם ראו מה רב כוחו של ציבור: יש לאל ידו [=ביכולתו] להשתלט על הטבע, אם יפעיל את כל הכוחות הגנוזים בו. ושם החליטו ליצור יצירה לדורות; תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד. דעות הרבה יש לבני האדם, וחובה עליהם להשלים זה את זה. היחיד ימות, וכוחותיו מוגבלים. רק בציבור נאמר "אין ציבור מת ואין ציבור עני". ערכים גדולים וקיימים נוצרים רק בכוחות משותפים. אכן, הציבור הוא השלמה ליחיד. אולם, כאן טמונה הסכנה. בסופו של דבר - היחיד יזכור בעצמו את מגבלותיו. לא כן הציבור. הן הציבור הוא חזק באמת. בנקל [=בקלות] יציג את עצמו כמטרה עליונה - כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור איננו להשלים את היחיד, אלא היחיד בטל בציבור. אם הציבור מציג את עצמו כמטרה, ולא כאמצעי בלבד - כי אז יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות.

[3] הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: בהדלקת נרות בבנין מעל עשרים אמה כשיש מולך גורד שחקים עם הרבה דירות ויש שם הרבה אנשים אתה עדיין לא יוצא ידי חובה כי זה הרבה יחידים, לא ציבור.

[4] הרב שמואל רוזנבלום.