‏הצגת רשומות עם תוויות ראיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ראיה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 7 ביוני 2019

פרשת נשא - להרים את המבט על המאורעות מסביב!


להרים את המבט על המאורעות מסביב!

אלכסנדר זייד


במדבר (ד,כד): "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ"!

חגי שטמלר (פורסם בשבת במדבר התשע"ט במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'):

לאחרונה ניטש ויכוח סוער בין תלמידי חכמים בנוגע לברכה אותה צריך לברך לפני אכילת במבה – האם יש לברך 'שהכל נהיה בדברו' או שמא 'בורא פרי האדמה'. ואכן, ההלכה מלמדת אותנו כי עלינו לדייק ככל האפשר בברכה אותה אנו מברכים על מאכל כזה או אחר.

אלא שאותם תלמידי חכמים המנסים להבין כיצד יש לעבוד את הקב"ה באכילת במבה, אינם מנסים להבין כיצד עלינו לעבוד את הקב"ה כעם, בתקופה שבה אנו חיים. לא פעם, כאשר אני מעלה בפני תלמידי חכמים אלו את השאלה כיצד יש להתייחס למציאות המופלאה שבה עם ישראל שב לארצו, הקב"ה משיב שכינתו לציון, ונבואות הנביאים מתגשמות לנגד עינינו - הם פוטרים אותי בביטול ובהינף יד. 'ציוני', אומרים בזלזול...

תלמידי חכמים אלו יכולים להתווכח מה דין כפית חלבית שנפלה לתוך סיר בשרי (וחלילה חלילה אינני מזלזל בשאלה זו), אלא שכאשר הם באים לדון בסוגיות גדולות הנוגעות לכלל ישראל (ולמעשה לכל בני האדם באשר הם) – הם אינם רואים בזה דיון 'דתי' אלא לכל היותר דיון מחשבתי פוליטי הנובע מגחמותיו של פלוני או אלמוני.

והנה, הגמרא מספרת לנו כי בחג הפסח, לפני כאלפיים ושבע מאות שנה, כמעט ובאה גאולה לעולם, כאשר "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג", אלא שתוכנית זו בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל מפני שחזקיהו "לא אמר שירה" (סנהדרין צד, א).

חזקיהו מלך יהודה היה ידוע כמי שכל מעייניו נתונים היו ללימוד התורה. "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו" (שם, ב). לעומת זאת, הוא לא מצא עניין בצדדים הפוליטיים הקשורים לגאולתו של עם ישראל, ולכן לא אמר שירה (או, בשפה המודרנית, לא אמר 'הלל' ביום העצמאות). הגמרא אף מותחת ביקורת על אותו צדיק ואומרת כי "גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה", שכן המון עמך בית ישראל אמרו 'הלל' והודו לקב"ה על הנס הגדול שעשה עמהם. אבל חזקיהו המלך לא ראה זאת...

עוד קודם לכן, ביציאת מצרים, היו רבים שקועים בתוך המאורעות עצמם, ולא השכילו להרים מבטם ולראות את המשמעות המטה-היסטורית של המאורעות בתוכם הם חיים.

באבות דרבי נתן (לג, ב) מסופר כיצד משה רבנו התחנן לפני כל אחד ואחד שיעבור את הים, אבל בני ישראל הציבו תנאים: "לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות ... והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם". העיסוק בשאלות המיידיות (מי יאכיל את ילדינו) מנע מהם לראות את המשמעויות הגדולות והעצומות של המאורעות אשר בתוכם הם חיו.

התופעה הזו חזרה על עצמה עם שיבת ציון בבית שני, כאשר "יִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה'" (עזרא ג,י), אולם "רַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (שם,יב), מפני שבית המקדש הראשון היה הרבה יותר גדול ומפואר מן הבית השני אותו הם בנו, עד אשר גבר קולם של הבוכים על קולם של השמחים, "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם" (שם,יג).

והחכמים מגלים את אזנינו כי אותה התופעה תחזור על עצמה שוב, כאשר עם ישראל ישוב אל ארצו בפעם השלישית: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא?", מדוע, שואלת הגמרא, לעתיד לבוא, יבוזו לצדיקים וילעגו להם? "קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא" (סוטה מח, ב).

חוסר האמונה הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות במאמרים כאלו ואחרים המתפרסמים חדשות לבקרים בעיתונות החרדית, ואשר טוענים כי גאולה שכזו אינה הגאולה עליה חלמנו, ולא זו הגאולה שהובטחה לנו על ידי רבונו של עולם (או כפי שאומר הנביא זכריה ד,י: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת", ובמלבי"ם: "שהבניין קטן בעיניכם").

שני אופנים לכפירה, נוהג לומר הרב אורי שרקי: ישנה כפירה חילונית האומרת כי 'את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח', וישנה כפירה חרדית האומרת כי 'את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח', כאשר זו כפירה וגם זו כפירה...

אולם, מה גורם לאנשים שומרי תורה ומצוות להגיע לכפירה שכזו בהשגחה האלוקית?

ספר ההיסטוריה האחרון שכתב עם ישראל – הוא ספר התנ"ך (אם כי אין לראות בו 'ספר היסטוריה' פר אקסלנס). עם חורבן הארץ וגלות ישראל – עם ישראל למעשה 'נזרק' אל מחוץ להיסטוריה. דבר זה בא לידי ביטוי במימרא התלמודית "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח.).

מאז חורבן בית המקדש הראשון כמעט ואיננו מוצאים ספרי היסטוריה שנכתבו על ידי חכמי ישראל.

חכמי ישראל לא כתבו ספרי היסטוריה (יוספוס פלאביוס אינו נמנה עם חכמי ישראל), אלא תיארו את שלשלת מסירת התורה מדור לדור, ולכל היותר רשמו כרוניקות בהן תיארו את אשר אירע לעם ישראל במסעות הצלב ובגירוש ספרד. ותו לא.

מיום שעם ישראל גלה מארצו – הוא גלה למעשה מן ההיסטוריה האנושית, ושוב לא מצא בה עוד עניין...

המקום היחיד שבו מצאנו כובד ראש ביחס לתהליכים ההיסטוריים הוא אצל חכמי הסוד, אשר, בהמשך לנביאי ישראל, ניסו אף הם ברוח קדשם לראות כיצד פועלת ההשגחה האלוקית במהלך תולדות האנושות.

ראש וראשון להם הוא רבי יהודה הלוי, אשר מבטא את אמונת ישראל לא בדרך של מופת לוגי שכלי (כמו 'עולם מסודר המעיד על מסדר') אלא דרך ההתגלות האלוקית במהלך ההיסטוריה: "אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים ואשר שלח אליהם את משה בתורתו ואחריו אלפי נביאים שכלם קראו אל תורתו" וכו' (כוזרי א,יא).

"לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה", כותב הראי"ה קוק, "ובתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו" (אורות, עמ' כח), והקב"ה הוא אשר מניע את גלגלי ההיסטוריה.

בנו יחידו, הרצי"ה, נוהג היה לחזור שוב ושוב על הציווי האלוקי לרדת לעומקם של התהליכים ההיסטוריים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (דברים לב, ז). "[יש] להתרגל לראות איך רבונו של עולם מופיע בתוך ההיסטוריה" (שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בראשית, עמ' 335). ובאיגרת שטרם פורסמה (מתאריך יז' כסלו תשל"ז) הוא כותב כי "הכרה ברורה של הסתכלות האמונה הזאת, נמשכת ומתבהרת לנו, בשלשלת הדורות, מתוך זכירת ימות עולם אל בינת שנות דור ודור, המפגישה אותנו עם הופעתנו המיוחדת הגדולה, שאין דימוי ודוגמה לה בכל מערכת האנושיות, ושלשלת דורותיה והשפעתנו בתוכה".

הרב יוסף דב סולובייצ'יק כותב כי "[היהדות] לא קיבלה את האפשרות של מקריות ושל גורל עיוור בחיי החברה" (דברי השקפה, עמ' 215), לכן "ביסודה ובקיומה של מדינת ישראל יש לראות מאורע פלא בעל חשיבות עצומה בהיסטוריה של תקופתנו. רק חסד ה' מן העולם ועד העולם איפשר את הדבר ... אין בדברי ימי ישראל דבר לבטלה, ואם ביום השישי, ה' אייר תש"ח, אמר הקב"ה: 'תהא מדינת ישראל!' – הרי אין מאמרו לבטלה" מתוך כך מדינת ישראל "היא בעלת כוחות סמליים גדולים ושהינה, למרות שכבת אבק החולין המכסה אותה, בעלת קדושה פנימית הנובעת מקדושת הנצח של כנסת ישראל ... בארץ ישראל ובמדינת ישראל, למרות חיי החולין המאפילים על האור ועל זוהר הקדושה, נמצא כסא הכבוד הנצחי של בורא העולם" (חמש דרשות, עמ' 109-111).


ההיסטוריה משפיעה על כל דבר מסביב עד היום!

רוחב פסי הרכבת בארה"ב הינו 143.5 ס"מ. (4 פיט ו 8.5 אינץ'). זהו מספר די מוזר למה דווקא כזה רוחב?
התשובה הפשוטה והמיידית היא שככה בנו אותם בבריטניה ולכן כך נבנו בארה"ב ע"י הבריטים המוגלים.
ולמה בבריטניה השתמשו ברוחב כזה?
המסילות הראשונות נבנו ע"י אותם אנשים שבנו את הרכבות העתיקות שהשתמשו ברוחב פסים זה.
ולמה דווקא השתמשו ברוחב כזה?
כיוון שהשתמשו אז באותם כלים ותבניות ששימשו לבניית כרכרות, שזה היה המרחק בין הגלגלים שלה.
ובכן, ולמה בכרכרות השתמשו ברוחב מוזר כזה בין הגלגלים?
כיוון שאילו זה היה אחרת היו נגרמים נזקים לכרכרות בעת נסיעה בכבישים עתיקים באנגליה בהן קיימות עקבות (סימנים "חרוטים" על פני הכביש שנוצרו משחיקה ע"י כרכרות שנסעו במהלך השנים).
ומי בנה את הכבישים העתיקים?
הדרכים הבין עירוניות הראשונות נבנו באנגליה, כמו בכל אירופה, ע"י הלגיונות של האימפריה הרומית והיו בשימוש מאז. כרכרות המלחמה של הרומאים יצרו את העקבות הראשונות על הכבישים שאילצו את כולם לחקות אותם מחשש לגרימת נזק לגלגלי כרכרות אחרות. מאחר והכרכרות נבנו עבור ועל ידי הרומאים, כולם היו זהים מבחינת המרחק בין הגלגלים.
רוחב פסי הרכבת בארה"ב הוא 143.5 ס"מ והוא נגזר מהספציפיקציות המקוריות לכרכרת מלחמה רומית.
הכרכרות הרומיות נבנו ברוחב שיתאים למקם את האחוריים של שני סוסים.
ומכאן התשובה לשאלתנו המקורית.
בהקשר זה, מעניין לציין כי בהסתכלות על מעבורת חלל העומדת לפני שיגור, ניתן להבחין בשני טילים גדולים הצמודים משני צידי מיכל הדלק הראשי. טילים אלה נקראים SRB (Solid Rocket Boosters ?) ומיוצרים ע"י חברתTHIOKOL ? במפעלם אשר ביוטה.
המהנדסים שתכננו אותם היו רוצים לתכנן אותם יותר רחבים אך הטילים חייבים להיות מועברים לאתר השיגור ברכבת.  קו הרכבת עובר דרך מנהרה בהרים, שהיא קצת יותר רחבה מהמסילה עצמה, אשר מתאימה בערך לרוחב הישבן של שני סוסים.
כך יוצא, שהתכנון של טילי הדחף של מערכת התעבורה המתקדמת ביותר בעולם, נקבע לפני אלפיים שנה על פי רוחב ישבן של סוס רומי.

עד היום ישנם שומרי מצוות ואף תלמידי חכמים שלא מסתכלים על ההיסטוריה של אז ולא על ההיסטוריה הקרובה של ימינו ו'תקועים' עדיין אי שם בגלות הארורה, חושבים הם כי עם ישראל עדיין לא שב אל במת ההיסטוריה - ולא שמו אל ליבם כי כולנו נתונים בתוך מאורעות כבירים בעלי השלכות עצומות לכל האנושות כולה! הם אינם רואים במדינת ישראל ערך אלוקי או לכל הפחות 'דתי'...

תלמיד חכם אחד תיאר באוזני שומעי לקחו כיצד חינך את בתו להקשיב אל הקב"ה המדבר אליה בכל רגע ורגע. פעם אחת, כך סיפר, כאשר זו ביקשה לקנות בגדים בחנות יוקרתית בפריז, אבל נאלצה לברוח משם בגלל 'מחאת האפודים הצהובים', - הוא אמר לה: "עכשיו תראי איך הקב"ה מדבר אלייך". ואכן, בגלגולי סיבות שונות ומשונות – הם נקלעו אל בית אחת מקרובותיה, ש"במקרה" קיבלה בגדים חדשים ולא ידעה מה לעשות בהם. כך קיבלה בתו בגדים בחינם, ובנוסף לכך קיבלה שיעור חשוב בו למדה איך הקב"ה מדבר אליה...

אבל מדוע אינך מקשיב אל הקב"ה המדבר אליך לא רק ברובד הפרטי אלא גם, וביתר שאת, ברובד הלאומי? מדוע במציאת בגד בחינם אתה רואה השגחה אלוקית, אבל אינך רואה השגחה אלוקית במדינת ישראל? מדוע אינך רואה כיצד הקב"ה משיב שכינתו לציון?

לדידם עם ישראל עדיין נתון בגלות, מחוץ למשחק ההיסטוריה, וממילא לשיטתם אין בכוחנו לבוא ולייחס להיסטוריה משמעות כזו או אחרת - וזהו שורש ההתנגדות החרדית למדינת ישראל ולכל הניסים הגדולים והעצומים שעשה איתנו הקב"ה במאת השנים האחרונות.

הדמיון לתיאור ישראל החוצים את ים סוף - מבהיל, וכך אומר המדרש (שמות רבה כד,א): "כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט ... והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים בטיט ובים טיט, במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים", הרי גם במצרים היה לנו טיט וגם עכשיו, בתוך ים סוף אשר נבקע לשניים, יש לנו טיט... אז מה ההבדל?! זועק המדרש ואומר: "הוי 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף'! ואחר כל הנסים האלו אתם גומלים לי בישא?! ... 'הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת' (דברים לב,ו)?! אמר להם: אחר שעשה לכם כל הנסים אתם מסרבין בו, דכתיב 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף' (תהלים קו,ז)".

האדישות הזו מתוארת ע"י הנביא ישעיה (מב,יח-כ):

"הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת",

"רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"!

הרב קוק (תחיית הקודש, פרק א): "כשם שאנו צריכים לחפש את צדדי הקדושה בכל המציאות כולה - כך אנו צריכים לחפש אותם בכל מאורעות החיים והעובדות כולן. ובמה שנוגע לאומה... בכל הזמנים, גם בעבר ובעתיד... לחפש צדדי הקודש של מאורעותינו השונים בהווה...".


הרב שמואל אליהו שליט"א (קול צופייך תצוה-זכור התשפ"ג): על החושך של תחילת הגאולה מלמדת הגמרא (חולין קלט:) כי אסתר רמוזה בפסוק (דברים לא,יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

שואל הרמב"ן: והלא לפני כן כתוב "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", אם ישראל חזרו בתשובה למה צריך הסתר פנים?

משיב הרמב"ן כי לא מדובר בהסתר של גלות אלא בהסתר של גאולה - "כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו".


רק לאחרונה הבנתי שזה מה שדוד המלך מתפלל בתהלים (קו,ד-ה) - שה' יעזור לו להינצל מהתנהגות כזאת:

"זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ: לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ".

יום ראשון, 31 במרץ 2019

חודש אייר - לשמוע את הגאולה!


לשמוע את הגאולה!


שמות (כג,טו-טז): ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״.

ספירת העומר מחברת את שלושת החודשים שבהם היא חלה: ניסן-אייר-סיון לחטיבה אחת, חיבור שלא מצאנו כדוגמתו בין חודשים אחרים במעגל חודשי השנה.

מה משמעותו של חיבור זה בין שלושת החודשים הללו, ומהו התהליך הפנימי שאותו נדרשים אנו לעבור בימי ספירת העומר דרך החיבור המשולש הזה?

מבאר ה׳שם משמואל׳ בשם הזוהר הקדוש (ויקרא קדושים, ר״ח אייר עמ' כח) ששנים עשר החודשים מכוונים כנגד שנים עשר השבטים וכנגד שנים עשר המזלות.

לפיכך, חודש ניסן הוא כנגד שבט ראובן ומזלו טלה. חודש אייר הוא כנגד שבט שמעון ומזלו שור, וחודש סיון הוא כנגד שבט לוי ומזלו תאומים.

החודש הראשון - חודש ניסן - מבטא את תכונת הראייה, שמכוחה נקרא ראובן בשמו, כאמירתה של לאה אמו (בראשית כט,לב): ״ראה ה׳ בעניי״.

החודש השני - חודש אייר - מבטא את תכונת השמיעה, שמכוחה נקרא שמעון בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם לג): ״שמע ה׳ כי שנואה אנוכי״.

החודש השלישי - חודש סיון - מבטא את תכונת הלוויה, דהיינו החיבור (כמלווה המתחבר אל מי שהוא מלווה), שמכוחה נקרא לוי בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם לד): ״הפעם ילווה אישי אלי״.

מה משמעות הדברים?

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שההבדל העקרוני בין הראייה לשמיעה הוא, שהראייה היא ודאית אך שטחית וחיצונית, ואילו השמיעה היא מסופקת, אך לאחר שמתברר הספק, היא עמוקה ופנימית.

הראייה היא מצד אחד ודאית, כי מה שאנו רואים - נמצא, הווה וקיים, שהרי את הנראה אין להכחיש, אך מצד שני היא שטחית וחיצונית, שהרי אנו רואים רק את הצד החיצוני הגלוי שעל פני השטח, ללא יכולת לזהות את המסתתר מאחורי הקלעים, ואת המתרחש מתחת לפני השטח שהוא הוא הדבר המהותי העצמי והאמיתי.

השמיעה, לעומתה, פחות ודאית כמו ראיית העין אבל לאחר שמקשיבים ומתבוננים בדברים יכולים להגיע למהות הענין ע"י ההסברים ששמענו.

להבדל בין הראייה לשמיעה ישנה משמעות נוספת ביחס להשתדלות המעשית שלנו.

תכונת הראייה אינה דורשת מן האדם לפעול באופן אקטיבי ולהיות שותף מעשי במאורעות כי ישר כשפותחים את העין רואים הכל בבת אחת ללא מאמץ, הכל מופיע מלמעלה למטה - מהבורא לנברא כשהוא עצמו נשאר פסיבי, בעוד שתכונת השמיעה מצריכה את האדם להתבונן ולהקשיב ולהתרכז ולבקש את ההסברים, ובעצם להיות שותף עם אל לא רק בהבנת עומק העניין, אלא גם בפעולותיו המעשיות ובכך להיות שותף אקטיבי, עם רבש׳׳ע בגאולת העולם ותיקונו[1].

ההבדל הכפול הזה בין הראייה לשמיעה הוא יסוד ההבדל בין חודש ניסן לחודש אייר.

חודש ניסן הוא החודש של שבט ראובן - חודש הראייה, בחודש זה ׳ראינו׳ אנו, עם ישראל, את הנהגת ה׳ בעולם באופן גלוי וברור במכת בכורות, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, ראייה שלא השאירה אצלנו ספק כלשהוא ביחס למציאות ה׳ והנהגתו את מאורעות ההיסטוריה, ולא הצריכה מאתנו עומק הבנה ועומק אמונה על מנת לזהות את הקב״ה כמנהל המאורעות.

ראייה ברורה וחד משמעית זו אף לא הצריכה אותנו (כמעט) להשתדלות מעשית ולמאמץ אנושי בחירי, כי הנהגת ה׳ הופיעה אלינו מלמעלה למטה, בדרך נסית ובהתגלות אלוקית בהירה וברורה.

לעומת זאת חודש אייר הוא החודש של שבט שמעון - חודש השמיעה. כי לאחר ההתגלות האלוקית הנסית הברורה שאותה ראינו בחודש ניסן, הקב״ה כביכול נעלם מעינינו ואינו מנהיג אותנו ואת העולם בדרך הנס אלא בדרך הטבע, והוא מצפה מאתנו מכוח הראייה הברורה של חודש ניסן, לשמוע אותו בחודש אייר, גם כשהוא מסתתר בתוך הטבע - בתוך המאורעות המתנהלים כבדרכו של עולם, על ידי הבחירות האנושיות וההשתדלויות המעשיות ואף המקולקלות שבהן על כל משמעויותיהן והשלכותיהן החמורות והמזיקות.

תפקידנו האלוקי-רוחני בחודש אייר, הוא לשמוע את הנהגת ה׳ בהיסטוריה - לזהות את הנהגתו והשגחתו של רבש״ע במאורעות הטבעיים שבהם הוא מסתתר, מתוך עומק מבטנו הרוחני האמוני והבנתנו השכלית, ללא כניעה למבט השטחי והחיצוני הכופר בהנהגת ה׳ את המאורעות והרואה אותם רק כמהלך אנושי בחירי המנוגד לרצון ה׳ והמנותק מתהליך גאולת העולם ותיקונו.

שמיעה אלוקית פנימית זו מצריכה אותנו אף לקחת חלק באופן אקטיבי ומעשי במאורעות ההיסטוריה המופיעים בדרך הטבע על מנת לחשוף את סוד ההנהגה האלוקית דרכם, ובכך להיות שותפים עם אל במעשה בראשית וגאולת העולם.

שם משמואל: ״הנה לפי סדר לידת השבטים מתייחם חודש אייר לשמעון, וכן הוא בזוהר הקדוש, וחודש ניסן לראובן, ושם ראובן על שם "כי ראה ה״, ושם שמעון על שם "כי שמע ה״, והרי שני החודשים האלו בחינת ראייה ובחינת שמיעה. ובזוהר הקדוש כי ראייה היא מקרוב ושמיעה מרחוק. והיינו כי בניסן ראו ישראל בעיניהם אלוקות... וכן נשאר לדורות שנותנין מן השמים התעוררות לכל איש נלבב בבחינת ראייה. אך בחודש אייר נשארה רק בחינת שמיעה מרחוק.... (דהיינו) להיות רודף אחר עומק הכוונה ולא יסתפק בשטחיות העניין... למען ישכיל על עצם הכוונה. וכן הוא בחודש הזה שצריך האדם להשכיל על הכוונה, שהמבוקש מהאדם איננו כשהוא רואה את האלוקות בעיניו (בחינת ראייה), שלדבר זה לא הייתה צריכה הנשמה לרדת לזה העולם. ואם כן - כל כוונת הנסים וההארות הגדולות של חודש ניסן היו הכנה לבד (רק בשביל) לימי ההסתר והחושך (שבחודש אייר)...״.

רק לאחר הוצאת השמיעה מהראייה - הוצאת שמעון מראובן ואייר מניסן כמשל, אפשר להגיע לחודש סיון הכולל את שניהם ולקבל בו תורה, בחינת שבט לוי, המתלוה והמחבר ביניהם, כהמשך דבריו:

״באין אח״כ לחודש סיון המתייחס ללוי, על שם ׳הפעם ילוה אישי אלי' וזוכין לחיבור ודיבוק ונשיקין דרחימא דחג השבועות״...

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שמשולש זה - ניסן, אייר וסיון - המקביל לראובן, שמעון ולוי, רמוז גם במזלות של שלושת החודשים הללו - טלה, שור ותאומים.

חודש ניסן שמזלו טלה, רומז למצב שבו היה עם ישראל בחודש זה בזמן גאולת מצרים, כטלה קטן חסר כוח ויכולת פעולה התלוי באדונו - רועה הצאן הפועל למענו והמחליט בשבילו. תכונת טלה פסיבית זו מבחינה רעיונית וההנהגה המעשית היוצאת ממנה, מתבטאת בתכונת הראייה של חודש זה כפי שהתגלתה בהנהגה האלוקית הנסית הברורה ללא צורך בשותפותם האמונית והמעשית של ישראל בגאולתם.

חודש אייר שמזלו שור, רומז לדרישה האלוקית מאתנו לקחת אחריות, הן מצד ההתבוננות בעומק ההנהגה האלוקית את ההיסטוריה גם כאשר הקב׳׳ה מסתתר בתוכה, והן מצד השותפות המעשית הפעילה שלנו בדרך הטבע במאורעות ההיסטוריה ובגאולת ישראל, כשור הלוקח אחריות - החורש את האדמה והנושא משאות גם כשאינו רואה באופן מיידי את התוצאות החיוביות של פעולותיו.

רק לאחר שהוצאנו את השור מהטלה, את חודש אייר מניסן, את השמיעה מהראייה. אז ורק אז ניתן להגיע לקבלת התורה בחודש סיון שמזלו תאומים, חודש המחבר והכולל את השור והטלה ('תאומים לא זהים׳) יחדיו, ביחס הנכון והמדוייק שביניהם..

״ויש לומר שענין ג׳ חדשים אלה מרומזים במזלות, טלה, שור, תאומים. כי הטלאים אין הבעלים נותנין עליהם עול אלא מבקשין להם מרעה טוב ויפה, והמה נמשכין אחר הרועה, ולעומת טובת המרעה נהנין הבעלים מהם בגזות וולדות, ואם יתן עליהם עול הם מתכחשין והגזות והולדות יהיו דלים ורעים, כן מתדמה ענין ההנהגה העליונה בימי ניסן... וישראל מקיימין (שיר השירים א): ׳משכני אחריך נרוצה׳, ומתפנקין על רחמי מאריהון... אך חודש אייר מזלו שור, והוא שור לעול, וכמו שנאמר (תהלים קכו): ׳הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע׳, כי איננו מרגיש מתיקות העבודה כל כך. ואעפ״כ הוא מטה שכמו לסבול עול תורה (ההופעה האלוקית המסובכת שבמציאות) אפילו בזמן ההסתר והסתלקות האור כי טוב של ימי ניסן. ובשביל (מפני ובזכות) זה זוכין לחודש סיון שמזלו תאומים״.

ספירת העומר שאותה סופרים אנו מחג הפסח עד חג השבועות, איננה ספירה טכנית יבשה הסופרת את הימים והשבועות שביניהם ותו לא, אלא ספירה רוחנית ופנימית שמטרתה קבלת התורה באופן אמיתי ובשלמות, היכולה לצאת אל הפועל רק כאשר בחינת הראייה והטלה שבחודש ניסן המתגלה מלמעלה למטה, מוציאה מתוכה את השמיעה והשור שבחודש אייר, על ידי מאמצנו האמוני והמעשי - מלמטה למעלה.

שמיעה אמונית ומעשית זו, באה לידי ביטוי ביום טוב היחידי מהתורה החל בחודש אייר - פסח שני, יום טוב שיצא אל הפועל לא מהציווי האלוקי אלא מכוח ההבנה העמוקה וההשתדלות המעשית שהופיעה על ידי עם ישראל.

זאת מפני שאותם הטמאים לנפש האדם שלא היו יכולים לחוג את חג הפסח בזמנו בחודש ניסן נטמאו כהלכה וכדין כפי אשר ציוום ה׳ - למת מצוה, לנדב ואביהוא, או לארונו של יוסף (ספרי בהעלותך), ואם כן על פי ראייתם הרוחנית החיצונית, דהיינו הבנתם השטחית, היו הם פטורים מעיקר הדין מלקיים את מצוות חג הפסח, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואונס רחמנא פטריה.

אך אותם הטמאים העמיקו את מבטם והבינו בשמיעתם הרוחנית הפנימית, שאמנם פטורים הם מלקיים את מצוות חג הפסח באופן טכני ומעשי, אך אינם מוכנים לוותר על השפע האלוקי הרוחני החל בו, המהווה את התמצית הפנימית של המצוות המעשיות הנוהגות בו.

חכם איל סודרי: בעניין פסח שני עונה להם משה רבינו – "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר ט,ח).

שמיעה אמונית ומעשית זו המתגלה בחודש אייר, המשיכה להופיע במהלך הדורות בחודש זה, מלמטה למעלה דרך עם ישראל.

הן ברובד הרוחני על ידי רשב״י שחשף את תורת הסוד בי״ח באייר הוא ל״ג בעומר, והן בדורנו ברובד המעשי בהקמת מדינתנו ביום ה׳ באייר, הוא יום העצמאות, וביום כ״ח באייר, הוא יום כיבושה של ירושלים עיר המקדש והמלכות המחברת ביניהם.

בקדושה של מוסף אנו אומרים: "הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלוקים"!

את הגאולה הזאת הקב"ה משמיע לנו! צריך הקשבה והתבוננות במהלכים ההיסטוריים בשביל להבין זאת...

תהלים (קז,מג): "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'"!

אמנם, לאחר 70 שנה כבר קשה להתעלם ממהלכים כאלו אדירים של גאולה...

הרב עמיחי שוקרון:  פעם התראיין הרב שרקי ברדיו הצרפתי היהודי, שאל אותו המראיין - מדוע נקבל עלינו שהמצב הנוכחי הוא הוא הגאולה, הרי גם עם ישראל, אפילו כשמשה רבינו הגיע אליהם- הם בחנו אותו. מדוע אנחנו מקבלים את המצב, בלי דברי נביא?

ענה לו הרב שכשמשה רבינו מגיע ומבקשים לבחון אותו, זה לגיטימי וטוב, אך אחרי עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מי שמפקפק בגאולה - זה דתן ואבירם.

אתה יכול להתלבט כשמישהו אומר לך שהגאולה עתידה לבוא, אתה לא יכול לערער על דבר שכבר הגיע ועינינו הרואות אותו שארץ ישראל נותנת פריה, עם ישראל שב לארצו ומהווה, בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה את רוב עם ישראל בארץ ישראל כנראה[2].





[1] ההבדל הזה בין הראיה לשמיעה מופיע בהרחבה בהקדמתו של הרב לוי סעדיה נחמני זצוק"ל לפירושו על קהלת 'ברית הלוי' וכן בספר של תלמידו הרב וזאנה 'אור הלוי'.

[2] על פי נתוני הלהמ"ס, ב2016 היינו 44% מהיהודים בארץ ישראל. אך נתונים אלה, מחשיבים גם את כל הרפורמים בארה"ב (ובעולם) כיהודים, דבר שכמובן לא עובר את המבחן ההלכתי, לכן אחוז היהודים בארץ, כנראה גדול הרבה יותר.

יום שלישי, 4 באוקטובר 2016

ראש השנה - יומיים של שיזוף

יומיים של שיזוף


חיד"א (דברים אחדים): אומר המדרש: ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״ - מכאן לשני ימים של ראש השנה.
מה הקשר שבין שני ימי ראש השנה לבין בריאת העולם, וכיצד לומדים אנו זאת מפסוק זה?!

חז"ל כותבים כי שני ימי ראש השנה - יומא אריכתא הם.

רבי יהונתן אייבשיץ (בספרו יערות דבש) מבאר, כי הנה אדם הראשון נברא בערב שבת בא׳ בתשרי, ומבואר במדרש שבאותה שבת לא שקעה השמש עד למוצאי שבת, ואז חשב אדם שהעולם חשך. אם כן, יום א׳ בתשרי ויום ב׳ בתשרי - יום אחד הם, שכן השמש לא שקעה ביניהם.
וממילא, באותה שנה היה יום הכיפורים לפי מנין ימות החמה — יום ט׳ בתשרי. שכן, החמה לא שקעה בין יום א׳ תשרי ליום ב׳ בתשרי.
על כן אומר הכתוב: ״ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש״.
אבל, לפי מנין ימות הלבנה היה יום הכיפורים ביום י׳ בתשרי, כי למהלך הלבנה נחשבו שני הימים הראשונים של חודש תשרי לשני ימים נפרדים, ועל כן נאמר: ״בעשירי לחודש״.
ומה שניתנה לשטן רשות לשלוט באדם כל ימות השנה, זהו למנין ימות החמה, וכמנין אומות העולם. ולמנין זה, אין בשנה אלא רק שס״ד ימים, כמנין שמו של השטן, שס״ד.
ומכיון שנתחדש יום הכיפורים ונעשה על ידי חילוקו של יום ראש השנה לשנים, אין לשטן רשות לשלוט בו.

לפי דבריו אלו של ר׳ יהונתן, נוכל כאמור להבין היטב את מאמר המדרש: ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״, מכאן לשני ימים של ראש השנה.
כלומר, מכך שנאמר: ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״ מוכח, שבכדי שימנה יום מששת ימי בראשית צריך שיהיו בו בוקר וערב.
ואם כן, יום השישי שנברא בו האדם ולא שקעה בו השמש עד למוצאי שבת, נחשב ליום אחד.
ומכיון שהיה זה יום א' בתשרי, מובן היטב מדוע אנו חוגגים את שני הימים הראשונים של החודש כראש השנה, משום שכאמור, כבר בבריאת העולם לא היה הפסק ביניהם.

תהלים (פט,טז): ״אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכו".

מדרש בשוחר טוב: ״אשרי העם יודעי תרועה״ - שיודעים לרצות ולפייס את בוראם בראש השנה.
״ה' באור פניך״, זה יום הכיפורים. שכן, משום שהיום בו נברא אדם הראשון נמשך שלושים ושש שעות, אין לשטן רשות לקטרג ביום הכיפורים, וכמו שנתבאר.

וזה ביאור הכתוב: מדוע ״אשרי העם יודעי תרועה״? מדוע יודעים ישראל לרצות את בוראם בראש השנה? משום ״ה' באור פניך יהלכון״!
משום שבתחילת הבריאה האירו היום השישי והשביעי בלא הפסק ביניהם. ומשום כך ״יהלכון״ - ביום הכיפורים, משום שלפי חשבון זה אין לשטן רשות לקטרג ביום הכיפורים, כי על כן הם יוצאים זכאים בדינם ובהילוכם לפני בורא עולם.

יוצא שבראש השנה אנחנו מקבלים יומיים של שיזוף רוחני עמוק! אור עצום עצום השוטף אותנו מלמעלה למטה!

גמרא (ר"ה י"ח): "בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו"- אמר ר"י וכולן נסקרין בסקירה אחת... היוצר רואה יחד ליבם" זהו יום של ראיה!

ידוע שהכוח של הנשמה פורץ ויוצא דרך העיניים.

ליקוטי מוהר"ן (ח"א צח'): "הצדיק יש לו עיני ה' כמו שכתוב (תהלים ל"ד): "עיני ה' אל צדיקים'".

אור החיים הק' (על והכיתי כל בכור): "והצדיקים העצומים יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב באמצעות הראיה הדקה, כי תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן שואבת לברזל... ומת כל בכור- כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים בזה ימית מעצמו כל בכור, כנתינת עינם של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יצא מהם הרוחניות".

כידוע מידה טובה מרובה פי חמש מאות ממידת פורענות – אז מי שהצדיק מסתכל עליו מקבל פי חמש מאות עצמה של טובה וברכה מאשר הרשע שנעשה גל עצמות.

-לכן ר' יוחנן ישב על שערי הטבילה להשפיע בראייתו על הנשים שפע קדושה שיימשך לילדיהם.

-לכן "אסור להסתכל בפניו של רשע" (תנחומא פרשת תולדות סימן ח') וכן בפניו של אדם הכועס.

הראיה של הקב"ה היא פי כמה וכמה מראיה של צדיק!

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".
מה זו עקרת בית שאומרת איזה מזל שיצא לי טוב?
אלא הראיה האלוקית עשתה את פנימיות העולם טוב מאוד!


"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" - לאחר הארת האור האלוקי של ראש השנה – "אורי – זה ראש השנה" (ויקרא רבה, כ"א), הארה כ"כ עצומה אור ה' במשך יומיים – אתה יכול לעשות הכל גם לשנות את עצמך והתנהגותך מלמעלה למטה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: