‏הצגת רשומות עם תוויות כהן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כהן. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 ביוני 2022

פרשת קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית

קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית




התורה מספרת לנו שאנשי קרח היו אנשים גדולים - "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" - לכן חייב להיות עומק בטענתם.

הרמ"ד ואלי כותב שהם התעקמו במחשבתם "נשיאי עדה קראי מועד" ר"ת 'נעקם'... מרוב עומק הם נעקמו לגמרי.

מה היתה הטענה שלהם?

הזוה"ק (ח"ג קעו.) כותב שהם רצו להפוך את הסדר הרגיל שהלווים זה סטרא דדינא והכהנים שייכים לחסד.

במדבר רבה (יח,ג): "וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם".

איך הציצית קשורה לטענה של הזוה"ק? ואיך שניהם קשורים לטענה העיקרית של "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' "?

זוה"ק (ח"א ב:): "כַּד בְּעָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אָתוּ (מקץ ר''ד א', ויגש ר''ה ב) כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ מִסּוֹפָא אֲרֵישַׁיְיהוּ... עָאלַת אָת ש קַמֵּיהּ, אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי אִתְקְרֵי שְׁמָךְ שַׁדַּ''י, וְיָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר לָהּ, יָאוֹת אַנְתְּ, וְטַב אַנְתְּ וּקְשׁוֹט אַנְתְּ, אֲבָל הוֹאִיל וְאָתְוָון דְּזִיּוּפָא נָטְלִין לָךְ לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן, לָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, דִּבְגִין דְּלָא יִתְקַיַּים שִׁקְרָא, אֶלָּא אִי יִטְלוּן לָךְ ק''ר. מִכָּאן מָאן דְּבָעֵי לְמֵימַר שִׁקְרָא (ויקהל רט''ו ב) יִטּוֹל יְסוֹדָא דִקְשׁוֹט בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יוֹקִים לֵיהּ שִׁקְרָא, דְּהָא אָת אָת קְשׁוֹט אִיהוּ, אָת קְשׁוֹט דַּאֲבָהָתָן דְּאִתְיַיחֲדוּ בַהּ".

איזו אמת לקחו קרח ועדתו כדי שהשקר שלהם יעמוד?

בנקודה הפנימית של עמ"י כל יהודי שווה לחלוטין לחברו!

שמות רבה (כח,ג): "וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם (בלי מתווך), וְהָיָה משֶׁה עוֹמֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי משֶׁה, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹפִימְשְׁטָאטָא (כרוז לקהל) חוּץ מִדַּעְתּוֹ שֶׁל אִפַּרְכוֹס, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה דָבָר פְּלוֹנִי, אָמַר לוֹ, כְּבָר נַעֲשֵׂית. שׁוּב אָמַר לוֹ, לֵךְ קְרָא לִפְלוֹנִי סִינְקְלִיטָקוֹס וְיָבֹא עִמְּךָ, עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָשָׂה הַמֶּלֶךְ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת, הָיָה משֶׁה עוֹמֵד מִצִּדּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי גוֹלֶה לָהֶם אֶת הָרָקִיעַ וְאוֹמֵר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. הֵם אוֹמְרִים, מִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ משֶׁה, אֶלָּא יֵרֵד משֶׁה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות יט, י): לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, אָמַר לוֹ כְּבָר הִקְדַּשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כג): כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר וגו'. אָמַר לוֹ (שמות יט, כד): לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, עַד שֶׁמּשֶׁה יוֹרֵד, נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כה): וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם, מִיָּד (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים".

חכמים מלמדים אותנו כאן שמשה רבינו היה צריך להיות במדרגה שווה עם כל היהודים בזמן עשרת הדברות!

זו היתה ההתגלות שחשפה את הנשמה הפנימית של כל עמ"י! בבחינה זו אין חילוקים ומדרגות!

ירמיה (ב,ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה".

תניא (פ"ב): "על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב (שמות ד,כב): "בני בכורי ישראל", (דברים יד,א): "בנים אתם לה' אלהיכם". פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא".

זוה"ק (ח"ב קכא.): "(שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב כח) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְיַקְּרָא לוֹן, יַתִיר (נ''א ביקרא דלהון) עַל כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא אָמַר לוֹן, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא סַגִיאָה מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן וְגוֹי קָדוֹשׁ דְּאִיהוּ יַתִיר. לָא אַעְדֵּי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי דְּאִיהוּ יַתִיר מִכֹּלָּא.

כְּתִיב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. אוֹרַיְיתָא (בראשית מ''ז ע''ב) מֵחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי (נ''ט) קֹדֶשׁ. וְהַחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכֵן יוֹבְלָא אִתְקְרֵי קֹדֶשׁ. דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וְיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

בְּקַדְמִיתָא קָדוֹשׁ, וְהַשְׁתָּא קֹדֶשׁ. מַה (ויקרא רצ''ט ע''א) בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, דָּא לְעֵילָּא לְעֵילָּא (קודש), וְדָא לָאו הָכִי (קדוש). דִּכְתִּיב, (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. בְּהַאי אֲתָר אִקְרֵי (דף קכ''א ע''ב) קָדוֹשׁ וּלְעֵילָּא לְעֵילָּא קֹדֶשׁ".

הקודש הוא המקור של ה'קדוש', עמ"י נמשכים מהמקור של הקדושה בעולם!

הקדושה העליונה הזאת לא תלויה במעשינו "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש" נקודה!

הרב קוק (אגרת תקנ"ה): "שני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" , "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם" . והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם : לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות , הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות".

אם היינו נשארים רק עם הכח סגולי לא היה על מה לתת לנו שכר! לכן יש את ענין הבחירה: אתה יכול להוסיף קדושה עד אין סוף מדרגות על עצמך בבחירתך!!!

דעת תבונות (קס): "והנה עוד ענין עיקרי אודיעך, והוא שיש לכנסת ישראל שורש של קדושה, שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל, ואפילו לרעים שבהם, שהרי ארז"ל (סנהדרין מד ע"א), "אף על פי שחטא - ישראל הוא". ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג, כד), "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", אף על פי כן הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאוד בכל סדרי הנמצאות לטוב או למוטב אינה תלויה בזה, אלא בענין המעשים של בני האדם, לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות לכנסת ישראל - מציאות כללי שאין לו תולדות הרבה וענפים רבים, אבל הוא מציאות שאינו כל כך עיקרי, אף על פי שהוא גבוה הרבה. ועוד יש מציאותה העיקרי, שהוא מציאותה לפי ענין העבודה שבידה, שתלויים בה כל עניני ההנהגה הגדולה והעמוקה".

לעמ"י יש שתי מציאויות: עיגולים (סיבוב בלי התקדמות) ויושר (התקדמות עם מטרה), עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, קדושה מלמעלה וקדושה מצד מעשינו.

עיקר עבודת האדם היא להתקדש עוד ועוד עד שיתגלה אור העיגולים החקוק בו מלמעלה!

מאור ושמש (פרשת בשלח ד"ה עוד): "איתא בגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו זה ה' קוינו לו. ופירש רש"י מחול סביב כמו מחול הכרם. ולהבין הדבר נראה דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם אלקותו יתברך שמו ונעשה עיגול ואחר כך ברא את העולמות בקו הישר וכל העולמות ממשיכין אלהותו יתברך שמו בשוה, עד שנתגשם העולם והתחיל להיות ברורי עולמות ונעשו צמצום, דהיינו בעולם העליון צמצם אלהותו מעט ובעולם התחתון ממנו צמצם יותר וכן עד סוף כל העולמות. ואנו משיגים אלוהותו מתתא לעילא שצריכים אנו לברר הניצוצות הקדושות ולילך ממדריגה למדריגה. וכל העולמות וכל הברואים הם בבחינת דכר ונוקבא בחינת משפיע ומקבל, כי העולם היותר גבוה משפיע לעולם התחתון ממנו וכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו, כי כל דבר שהוא בקצוות יש לו סוף וראש ומראשו עד סופו הוא רחוק, וכל שהוא למעלה מן הסוף הוא קרוב יותר להראש, כן כל שהוא למעלה למעלה מעולם התחתון הוא קרוב יותר לאין סוף ב"ה. ולכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו עבדות השם כי הוא משיג יותר ומשפיע לקטן ממנו, אבל לעתיד יתקן כל אחד חלק נשמתו עד שרשו ויעלו הניצוצין הקדושים והחיצוניות יתבטלו מכל וכל, ויופיע אז אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה העיגול והקו שוה ולא יהיה אז בחינת דכר ונוקבא כי כולם בשוה ישיגו אור אלהותו יתברך שמו כמו בדבר עגול שאין ראש וסוף, ולא יצטרך עוד שום אדם ללמוד מחבירו כמו במחול הכרם שהוא מקו האמצעי קרוב לכל העיגול בשוה, כן אז ישיגו כולם מאור הבהירות אלהותו בשוה כדכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדלם. וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקב"ה יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה".

וכן במי השילוח (וזאת הברכה ד"ה 'ויהי בישורון מלך').

נקודת האמת שהסתתרה בטענת קרח היתה הנקודה הפנימית של כל יהודי, אבל השקר הוא ההתעלמות של הקדושה הבחירית של הצדיקי אמת העצומים שמשה רבינו בראשם!

הטענה שלו מתכחשת לצמצום שהקב"ה עשה כדי לגלות את הקדושה האישית של כל אדם.

קרח מנסה לדלג ישיר אל הקדושה שתהיה בסוף ללא צורך במצוות של הגוף.

הוא מתכחש ליצרים, למידות הרעות, לטומאה האוחזת בגוף, אלא ישר מדלג אל הנשמה וטוען "כל העדה כולם קדושים"!

הרב קוק (אורות, אורות ישראל ותחיתו טו): "הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם".

להשתמש בדבר אמיתי קדושתה של הנשמה כדי למחוק את ההבדל בין הצדיקים לרשעים זהו סילוף נורא!!!

הקב"ה משרה את קדושתו רק במקום שראוי לזה, והצדיק עבד קשה מאוד בשביל זה!

זוה"ק (תרומה קכח.): "וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. (דף קכ''ח ע''ב) דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים כז) לְךָ אָמַר לִבִּי".



הטלית היא רמז לעולמות כולם (שער הכוונות דרושי ציצית ג).

היא בסוד "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד,ב), היא האור המקיף שסובב הכל כמו אור אין סוף של הקב"ה שאין בו הדרגות והבחנות.

הציציות זה האור שנמשך מהאור המקיף, ל"ב חוטים שרומזים לשפע שיורד למטה אל העולמות התחתונים (ל"ב אלהי-ם של מעשה בראשית ראה עולת ראיה א עמ' ד-כא).

וכן מהר"ל (תפארת ישראל כב).

זוה"ק (ריש פרשת קרח): "אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֵילָא דִּימִינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, מַאן דְּעָבִיד יְמִינָא שְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא יְמִינָא, הָא אִיהוּ כְּאִילּוּ חָרִיב עָלְמָא.

תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן יְמִינָא. לֵיוָאֵי שְׂמָאלָא, קֹרַח בָּעֵי לְמֶעְבַּד חִלּוּפָא דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, בְּגִין כָּךְ אִתְעַנָּשׁ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ לִישָׁנָא בִּישָׁא, וְאִתְעֲנָשׁ בְּכֹלָּא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל תָּדִיר בִּימִינָא, קֹרַח בָּעָא לְאַחְלְפָא תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ אִתְאֲבִיד מֵעֵילָּא וְתַתָּא".

הלווים הם ההכנה אל הקדושה – לכן הם השוערים בכניסה למקדש, קודם כל תעבור אצלנו אח"כ תגיע לקדושה.

זה כח הדין, היראה, המדרגות, הצמצום, הכח להילחם ביצרים ובקטנות ולהתכונן לקדושה.

בכל זה קרח זלזל.

קרח זה מלשון קרחת "שעשה קרחה בישראל (סנהדרין קט:), השערות הן סוד הצטמצמות האור בבחינת דין (כמו שהזקן הוא כח ההשפעה ללמטה, עיין קל"ח קה', אורות הקודש ג' עמ' עג).

לעומת זאת על הכהנים נאמר "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו" – הם משפיעים.

לכן נבלע באדמה בתוך הפנימיות גנוז ונעלם...

האר"י הק' לימד אותנו (שער הפסוקים תהלים צא) ש"צדיק כתמר יפרח" זה ס"ת קרח, שהרעיון של קרח יתגלה באחרית הימים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכלם יהיו בבחינת כהנים.

מכאן לומדים כמה צריך להיזהר ולעבוד בהדרגות על הקדושה לאט לאט כמו המסילת ישרים ולא לדלג ישר אל אורה העצום של הנשמה, ללא יראת שמים ותיקון המעשים.

שנזכה לראות בתיקון המעשים והמידות ובגילוי הקדושה הפנימית והחיצונית בקרוב בימינו אמן.

יום שני, 3 ביוני 2019

פרשת נשא - הכח להאמין בקדושת עצמנו


הכח להאמין בקדושת עצמנו


עומר דוידוביץ (ישיבת 'מרכז הרב'): ניתן היה לחשוב כי כאשר אדם מתברך על ידי הכהן, שישנם שני צדדים נפרדים, המברך - מצד אחד, והמתברך- מהצד השני, 'הצדיק העליון' שיכול לברך, לעומת 'היהודי הפשוט' הנזקק לברכה. שהרי, הכהן - קדוש מבטן, עובד בבית המקדש, אוכל מקרבנות שהם לחם ה' ומעל הכל - ברכתו היא ברכת ה'!

האם זו הסתכלות נכונה? האם אין כל קשר בין 'המחנות'? האם הברכה והקדושה מצויים רק אצל הכהן?

שאלה נוספת הנשאלת רבות עקב ההבדל בין 'בני עליה' מובחרים לבין 'המון בית ישראל' - כיצד אנו יכולים להאמין בעצמנו? מנין הוודאות והיכולת להצליח בקדושה בעולם הרגיל של בני האדם 'הפשוטים', שהוא עולם מעשי וחומרי?!

מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו (אורות התחיה פרק ד עמ' נג-נה) ל'ברכת כהנים', מסביר את היחס בין קדושת כלל העם, לבין קדושת הכהנים הנבחרים.

ידוע הדבר כי 'כהני' הגויים להבדיל, פורשים משאר העם ומחיי החול, ומאידך, פורש שאר העם מהם ומכל הקשור לקדושה ולקרבת אלהים. טענותיו של העם הם בגדר 'הצטדקות' כגון :'הדבר קשה', וכן 'דבר זה הוא - או קודש או חול!'.

למילוי החובה לאלהים פיתחו פתרון קל: היינו, לדידם הכהנים 'עושים את העבודה' עבור האדם הרגיל, הם המכפרים עליו והם העובדים במקומו. המציאות מתוארת בצבעי שחור או לבן, היינו: או ש'אתה קדוש', או ש'אתה לא קדוש'. ותפקיד הכהן הוא לברך אותך בהצלחה בחיי החומר.

גם אצלנו, מעיבה לפעמים עננה של תסכול, והיא באיצטלא של 'ענווה פסולה', מנער שהתלבט האם לבוא ללמוד בישיבה גבוהה: שמעתי: "כי הם חיינו ואורך ימינו, אבל - לא בשבילנו...". חובשי בית המדרש אף הם מסתפקים לעתים, בחשיבות ובתועלת הלימוד שלהם לעומת לימוד של בני עליה אחרים. וכן יש שאנו נחלשים בכח התפילה וממעטים בערכה, וכל זאת משום שאין אנו חשים ובטוחים בכח הקדושה הסגולי שלנו, השייך לכל אחד ואחד, ולא רק ליחידי סגולה.

מרן הרב קוק זצ"ל רואה כאן טעות שרשית ומסביר כי 'אדרבה' - נהפוך הוא!

ראשית, יש להבין כי הכהנים והעם אחד הם! 'בחירתם' היא להיות המבטאים של העם עצמו. שכן הם המראים לנו ומבטאים את מה שנמצא בתוכנו. הכהנים - הם רק "שלוחי ציבור הנושאים בלבבם את אוצר הרוחניות של כל העם". וקדושתם מגיעה ונובעת בעצם מ"האוצר של כלל האומה"[1].

שנית, הרב מסביר כי לא רק שאין הכהנים נבדלים לעצמם משאר העם, אלא אדרבה עם ישראל "משתמש" בכהנים כדי לרומם את העם לאותה מדרגה קדושה שהכהנים נמצאים בה. כשם שהאדם משתמש באיברים הנעלים שבו כמו הראש והלב, ופועל איתם, ועל ידם מתעלה ומתקדש שאר הגוף כולו.

כך גם בחיי האומה. "מאציל האדם חלק עליון מקרבו לשם התקרבותו כולו לאלקים... והצד העליון שבו ממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלקיים... שההרגשות היותר אציליות שבאדם מתגלות הן על ידי האיברים היותר עליונים שבאורגני היחידים". היינו שהכהנים הם שליחים של עם ישראל, בלשון חז"ל – "שלוחי דידן"[2].

יתירה מזאת, אף עולם החומר נפגע מההפרדה - בין העם לבין הכהנים, בין הקודש לחול: עצם הפחד והחשש של החומר מ'רוחניות מועטה' גורם לעולם המעשי-החומרי עצמו להיות חלש יותר. והכל נעשה בלי עוצמה, בלי כח של אידאלים נשמתיים.

לעומת גישה זו , עם ישראל, שכולו "קודש לה'", איננו מוותר ואיננו משאיר את הקדושה רק לכהנים, אלא להיפך, הוא נעזר בכהנים כדי לחשוף את מה שנמצא בו בסגולתו, ואין הכהנים אלא בבחינת 'מזכים מכוחם את ישראל' ואז הברכה היא חיצונית לעם ישראל.

לכן מקשיב עם ישראל לכהנים, "הוא נסמך בחילם ומאזין את שיחם... הוא מתיחס אל גדוליו ומתגאה בגדלם, מתברך בברכתם ומתקדש בקדושתם, ומתמלא חיל לעבודתו החמרית החברתית והמדינית, ומלא עוז ואומץ".

בברכת כהנים מסופרת לנו קדושת הכהנים-קדושתנו, המברכים והמתברכים, כי השכינה והברכה הם במעשה ידינו, הרוח והחומר, נמצאים בעם עצמו, ובנשיאת כפיהם[3], הם מרימים אותנו אל מדרגתנו האמיתית.

אז אנו מאמינים בעצמנו ויודעים שהגוי כולו הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אדיר במרום (רעותא דז"א לקבלא ההוא רעותא, עמ' 508 בפירוש של אמו"ר אבי): "הנה תראה כי בכל מקום אנו אומרים שהכהן הוא בחסד, ולוי בגבורה וישראל בתפארת. ותראה כי השבטים הם כלם ישראל - ורק שבט אחד יש ממנו כהנים ולוים. והאמת כי אלה הב' צריכין רק לבחינת העבודה, אבל מציאת העם המה ישראל הבאים מת"ת - כי הם עיקר התפשטות האילן, ובכח החסד והגבורה נעשים בהם תיקונים מה שצריך".


גם חינוך ילדים זה בעצם חשיפה של הכוחות שנמצאים בתוך הילד!

חובת התלמידים – האדמו"ר מפיאסצנה: "המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה...".

כשילד מודע לעוצמות שלו הוא לא צריך תשומת לב שלילית...

הרב גינזבורג:  כל אחד משנים עשר הנשיאים הביא בדיוק אותו קרבן. בקריאת התורה כל הציבור כבר יודע לזמזם עם בעל הקורא את טעמי המקרא המוכרים "קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒"...

לכל אחד מהנשיאים היו כוונות מיוחדות בקרבנו. כך מוסבר באריכות במדרש רבה, כיצד הקרבנות של כל נשיא רומזים לכל התכונות והמאורעות של שבטו. ובכל זאת, המעשה החיצוני הוא בדיוק אותו דבר.

בחסידות יש ביטוי: "ללא בליטות" ("אָן בליטות" באידיש). אדם אמיתי, פנימי, אינו מחפש להתבלט, להיות יוצא דופן. אין לו בעיה להתלבש בדיוק כמו כולם, עם כל הסממנים הרגילים בחברה שבה הוא נמצא. הוא לא זקוק להתנהגות חיצונית שתהיה צבועה בגוון המיוחד שלו, כדי לבטא את עצמו. מבחוץ הוא יכול להראות כמו עוד אחד מ"פס הייצור" הדתי, אבל בקרבו פנימה יש אישיות ייחודית ועשירה, מלוא הביטוי העצמי ללא בליטה חיצונית.

זו הכהונה האישית של כל אחד ואחד!





[1] כדברים אלה ממש כותב גם הרב חרל"פ (מי מרום חלק יא' מאמר ח'): "על הכהנים לדעת שהברכה מגיעה להם מכוח ישראל , והם אינם אלא המוריקים את השפע הגנוז בישראל לידי גילוי".

[2] ועיין בספר החינוך (שעח) הכותב כי הברכה היא בבחינת תפילת הכהנים, שליחי עם ישראל.

[3] ועיין שפת אמת (נשא תרנ"ב): כי עיקר ברכת כהנים להיות בני ישראל מוכנים לקבל הברכה כי כביכול הקב"ה מוכן תמיד לברך את בני ישראל ולכן היא בנשיאות כפים".

יום שלישי, 7 ביוני 2016

פרשת נשא - שמחה אהבה ושירה בברכת כהנים

שמחה אהבה ושירה בברכת כהנים


זוה"ק (ח"ג קמז.): "תַּאנָא למדנו, כָּל כֹּהֵן דְּלָא רָחֲמִין לֵיהּ עַמָּא, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי כל כהן שאין העם אוהבים אותו, ואין רצונם להתברך על ידו, לא ישא את כפיו. וְעוּבָדָא הֲוָה בְּחַד כֹּהֵן דְּקָם וּפְרִיס יְדוֹי, וְעַד דְּלָא אַשְׁלִים, אִתְעֲבִיד תִּלָּא דְגַרְמֵי ומעשה היה בכהן אחד שנשא את כפיו, ועד שלא השלים את ברכת כהנים נעשה גל של עצמות. מַאי טַעְמָא מהו הטעם שנענש, ואמר מִשּׁוּם דְּלָא בְּרִיךְ בַּחֲבִיבוּתָא לפי שלא ברך באהבה ובחיבה. וְקָם אַחֵר וּפְרִיס יְדוֹי וּבָרִיךְ, וְאִתְתָּקַּן הַהוּא יוֹמָא וקם כהן אחר ונשא את כפיו וברך ברכת כהנים, ונתקן ונתברך היום ההוא...".

למה הכהן הזה נענש? מקסימום שיגידו לנו שהברכה שלו לא עזרה כלום? למה ככה לגמור עליו?

כתוב על בני קהת (במדבר ז,ט): "עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ – עֲלֵהֶם. בַּכָּתֵף יִשָּׂאו" -  זה נורא כי לבני מררי שנשאו את העמודים היו ארבע עגלות. לבני גרשון שנשאו את היריעות היו שתי עגלות. אך לבני קהת, שסוחבים ארון ומנורה – כל כך כבד – אין עזרי נשיאה. איזה משא כבד וקשה!

מדרש (בפרשה זו, וכן בגמ' ערכין יא.): "בכתף ישאו" – אין "ישאו" אלא לשון שירה, שכך כתוב בתהילים: "שאו זמרה". מכאן רמז לעיקר שירת לוויים מן התורה.

לא ברור מהו הקשר בין פשט לשון התורה לבין פסוקים אלה העוסקים בשירה?

התשובה נעוצה בדמיון הרב שבין ארון הברית לבין שירה וזמרה.

הגמרא (סוטה לה.) מציינת, שארון הברית היה נושא את נושאיו כפי שאירע במעבר הירדן בכניסת עם ישראל לארץ ישראל.

אמנם אנחנו סבורים שאנו נושאים את ארון הברית על כתפינו, אך למעשה הוא נושא אותנו.

נוכל לדמות זאת לכתפיים הסבורות כביכול שהן נושאות את הראש עליהן, בעוד שהאמת ידועה לכל, שהראש הוא הנושא את כל גוף האדם ומעמידו בקומה זקופה. הראש הוא עניו ואינו מבליט את חשיבותו, ועל ידי כך הוא נותן מקום לטעות שהכתפיים נושאות אותו.

גם השירה נושאת את נושאיה. כאשר אנחנו שרים נדמה כאילו אנו נושאים את השירה ואת הנגינה, בעוד שהאמת היא שהשירה נושאת את רוחנו ונפשנו למעלה.

נוכיח זאת מן העובדה, שהשירה והזמרה מובילות אל הריקוד, שבו האדם נושא את רגליו מעל הארץ. הניגון והשירה הופכים את האדם לקל רגלים, זריז ונישא על כנפי הזמר.

במסעות בצבא משתדלים לשיר במיוחד כשקשה (כשהמבצעיות מאפשרת...).

הגמרא (ע"ז כד:) מביאה את הסיפור מספר שמואל על הפלישתים, שארון הברית נשבה בידיהם ובהיותם טמאים, הם חששו מלגעת בו. הם הסיעו אותו על גבי עגלה רתומה לשתי פרות, ללא עגלון וראו זה פלא –

הפרות הלכו ישר (שמואל א' ו,יב): "וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול".

למרות שהשאירו את העגלים שלהם מאחורה ולקחו פרות שאף פעם לא היו בבית שמש...

אומרת הגמרא: "ויישרנה הפרות" – אחד, שהיו מהלכות בישרוּת. אבל רבי יוחנן אמר: "ויישרנה הפרות" – שאמרו שירה.

אמר רבי שמואל בר נחמני: כמה יגיעות נתייגע משה רבנו, כמה הוא עבד קשה, עד שלימד ללוויים לשיר. ואתן, פרות, אומרות שירה מאליכן? יישר חילכן! כי כל מי שראה את הפרות בדרך אמר להן "ישר כוח! איזו שירה מהממת"...

ה"מאור ושמש" (פ' קרח, בשם הברית מנוחה): "בשעה שהיו מביאים קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל הקרבן, והבין מחשבתו, ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין, רמז הכהן העובד להלויים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן להרהר בתשובה, ואז הביאו הלויים בשירם ובזמרם את בעל הקרבן שיהרהר בתשובה".

הגר"א זצ"ל: "רוב טעמי התורה וסודות שיר הלויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדי חכמת המוזיקה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה ויכולים לחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה...".

מנות הלוי (מגילת אסתר א,ח): "ילדים קטנים אינם ישנים אם לא ישמעו את קול הרינה, שזה בא מפני שקול השירה של המלאכים עדיין נקבעת בנפשם למיעוט זמן הפרדם ממנו וכו'...".

השירה מביאה שמחה!

השמחה מביאה נבואה!

הרב קוק (קובץ א, תתמז): "שמחה, עבודה, שלוה, עונג, זהו השעשע העליון שצדיקים זוכים בה, כ"א ע"פ פעלו. וכשאורות הללו מתחברים יחד, אז רוח הקודש מקשקשת כזוג".

לכן מי שלא נשוי – 'שרוי בלא שמחה' (יבמות סב:) ולא יכול לברך...

זוה"ק (ח"ג קמה.): אָמַר רִבִּי יִצְחָק בא לפרש הטעם מדוע כהן שלא נשא אשה אסור בעבודת ביהמ"ק, מִשּׁוּם דְּלֵית שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא, בְּמַאן דְּלָא אִנְּסִיב לפי שאין השכינה שורה במי שלא נשא אשה, וְכָהֲנֵי בַּעְיָין יַתִּיר מִכָּל שְׁאָר עַמָּא, לְאַשְׁרְיָיא בְהוּ שְׁכִינְתָּא והכהנים צריכים יותר מכל שאר העם שתשרה בהם השכינה, כי סתם ישראל עבודתו ומצותיו עושות תקון הגם שלא נשא אשה, אבל כהן אסור בעבודת המקדש אם לא נשא אשה, מפני שתכלית עבודתו היא לייחד קב"ה ושכינתיה, ואם לא נשא אשה שאז אין השכינה שורה עמו, איך שייך לייחדה עם ז"א. וְכֵיוָן דְּשָׁרַת בְּהוּ שְׁכִינְתָּא, שַׁרְיָא בְהוּ חֶסֶד, וְאִקְּרוּן חֲסִידִים וכיון שהשכינה שורה בהם על ידי שנשאו אשה, שורה בהם החסד שהוא עיקר מדתם שעל ידי החסד יוכלו לייחד למעלה, ונקראים חסידים. וּבַעְיָין לְבָרְכָא עַמָּא לכן הם צריכים לברך את העם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה זהו שכתוב וחסידיך יברכוכ"ה דהיינו שהם ממשיכים ברכות למלכות הנקראת כ"ה וממנה נמשכות הברכות לישראל. וּכְתִיב וכתוב, (דברים לג) תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ הרי שהכהן נקרא ג"כ חסיד. וּמִשּׁוּם דְּכָהֲנָא אִקְּרֵי חָסִיד, בָּעֵי לְבָרְכָא ולפי שהכהן נקרא חסיד, לכן הוא צריך לברך את העם. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב ולכן כתוב, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ. מַאי טַעְמָא מהו הטעם שהכהנים יכולים להמשיך ברכות למלכות. מִשּׁוּם דְּאִקְּרוּן חֲסִידִים, וּכְתִיב וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה לפי שהם נקראים חסידים, וכתוב יברכוכ"ה דהיינו יברכו כ"ה, ולכן הם המושכים את השפע מחסד אל המלכות.

ע"י השמחה ששורה בעקבות השירה אפשר לשאת את הקדושה שמגיעה...
לכן כהן שחסרה לו שמחה ואהבה נעשה גל של עצמות...

לא בתור עונש, אלא בגלל שכשהשכינה ירדה עליו לא היה לו איך לשאת את הקדושה והעוצמה הזאת... הוא פשוט התפרק...

זוה"ק (שם): "כָּל כֹּהֵן דְּהוּא לָא רָחִים לְעַמָּא, אוֹ עַמָּא לָא רָחֲמִין לֵיהּ, לָא יִפְרוֹס יְדוֹי לְבָרְכָא לְעַמָּא כל כהן שאינו אוהב את העם, או שאין העם אוהבים אותו, לא ישא את כפיו לברך את העם, כי אינו יכול לברך בלב טוב ובעין טובה, דִּכְתִּיב, (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבוֹרָךְ ודרשו חז"ל אַל תִּקְרֵי יְבוֹרָךְ, אֵלָא יְבָרֵךְ אל תקרי יבורך דהיינו מאחרים, אלא יברך, שהוא יברך את האחרים".

יום חמישי, 12 במאי 2016

פרשת אמור - כהנים ועין טובה

כהנים ועין טובה


ויקרא (כא,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

אחרי חטא העגל הכהנים נבחרו להיות אנשי הקדש העליונים, נשמה שתחיה ותאיר באור הקדושה את הגוף שזה עם ישראל!
הכהנים צריכים להיזהר מטומאת מת כדי לא להיות שייכים לכל דבר שפל בעולם הזה, כל המריבות והמשטמות והמוות והכליון לא שייכים לכהנים!
המוות, ההיפרדות של הנשמה מהגוף, הוא תוצאה ישירה של חטא אדה"ר, תוצאה של באג במערכת לא דבר רצוי בעולמנו.
העומק של הציווי הזה הוא שהכהנים צריכים להתרחק מכל מצב של קטנות, של חוסר בקדושה או בשמחת השכינה.
הכהנים צריכים להיות מלאים תמיד באור אלוקי בטוב ובאור הנשמה.
המחשבות שלהם צריכות להיות תמיד בשמחה ובראיה חיובית על כל אדם ואדם!

כותב הזוה"ק: ״תא חזי, עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא כקבליה. כגוונא דא (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה׳ בשמחה׳, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא״.
תרגום חופשי: בוא וראה, העולם התחתון עומד תמיד בהקבלה לעולם העליון, והוא נקרא אבן טובה. והעולם העליון אינו משפיע לעולם התחתון אלא על פי הגוון שבו העולם התחתון נמצא. אם הוא בנהירו ושמחה למטה, כך גם מנהירים לו מלעילא. אם הוא בעצבות, מביאים לו דין, כפי מעמדו ומצבו. כך, עבדו את ה׳ בשמחה, כי החדווה של האדם מושכת לגביו חדווה אחרת מלמעלה. כך גם, העולם התחתון, כפי ההתעוררות שבו, כן נמשך מלמעלה.

על הכהן מוטלת המשימה להמשיך לעולם שפע של שמחה וראיה חיובית וקדושה!

אוה"ק (ויקרא כא,ח): "ואומרו אני ה' מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן ה' ב''ה משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן".

זוה"ק (ח"ג פט.): "בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר... והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהו מכל עמין עכו"ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב"ה דאורייתא כלא שמיה דקב"ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב"ה. ת"ח לך יי' הצדקה כד"א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת"ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע"ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר".

ראינו שהכהנים הם המחנכים הגדולים, מאמינים בכל לבבם בעם ישראל מלאים בעין טובה ובלב רחום, אוהבי ישראל ואוהבי ה׳, מכירים בכל פנימיותם את הגשמה של ישראל, ובכך מחברים את ישראל אל נשמתם, אל קדושתם הפנימית, וממילא - אל אביהם שבשמים.

אסור לכהנים להיות אנשים חיצוניים, אנשים הרואים ומרגישים את הגוף ללא הנשמה. זו בחינה של טומאת מת, של השתקעות רק בגוף ללא הנשמה.

הכהנים צריכים לראות את החיים שגנוזים בכל, את הפוטנציאל הגנוז בכל אחר ואחד בישראל שמלא בתוכו מצוות כרימון (ברכות נז.). זו מעלתם של אנשי הכהונה, אנשי החסד, ללמוד להביט על הפנימיות, כמו מבטו של הקב״ה, אשר בעינא עילאה, עינא דכולא חיוורא, מביט על ישראל ורואה שכולם קדושים וטהורים. הקב״ה, טהור עיניים מראות רע והביט אל עמל לא יוכל, ומעולם לא ראתה חמה, בחינת קודשא בריך הוא, פגימתה של לבנה (ראש השנה כג:), בחינת כנסת ישראל. כך הכהנים, אנשי החסד, צריכים להביט על המציאות. כמו מבטו של הקב״ה.

כותב הרב קוק (שמונה קבצים ג קנח): ״עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול, להידמות לעין העליונה, עינא עילאה, עינא דכולא חיוורא, גם על מה שעושים הרשעים... לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם״.

הכהנים צריכים לעמוד מול הקב"ה ולהתחנן אליו שירחם על עמ"י ויסתכל על פנימיותם שהיא קדושה וטהורה ויסלח להם על כל פשעיהם!

הרב קוק (שמונה קבצים ו רסג): ״אוהבים אנו את כולם, ומשנה אהבה אנו אוהבים כל נשמה זכה בכל מקום שהיא... את אהבת האמת והטוב, את החסד והתפארת אנו אוהבים. וכל משטמה, כיעור, הגבלה גופנית קצופה, אנו שונאים. מרחמים אנו על הבריות כולם. רואים אנו כל הנפשות עורגות אל הטוב, אל האמת והזוך, עורגים בעומק פנימיותם, אבל רגליהם ברשת נתונים הם, ולפדות הם מחכים. כל חפץ טוב שפועם בעוז בכל, כל דורש א-להים באמת, כל צדיק יסוד עולם, בכל מקום שהוא נמצא, בין נגלה בין נסתר, הרי הוא פודה נפשי תדירי לכל הבריות... מרוח המשיחיות נשמתו היא חיה, נזר א-להים על ראשו, ושמן משחת א-להיו עליו״.

לכן דוקא במוצ"ש שהנשמה היתירה עוזבת את הגוף והעצבות משתלטת על עמ"י זה הזמן להדגיש את הזכויות שלהם ולעורר עליהם שפע ממרום!

הרב קוק (עולת ראיה ב עמ׳ ריא): ״אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים, וכותב זכיותיהם של ישראל. על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מידת גילוי אליהו באיזה דרגא, אפילו אם הוא רק בדרך דמיון או הרגשה או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכיותיהם של ישראל. ויכיר בהכרה שכלית, ובהשגה בהירה וברורה, את קדושת ישראל ויקרת מעלתן, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ה', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קודשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם על הריקנים שבישראל כל העולם כולו משותת עליהן. ויש להתרעד ביראה קדושה מקדושת הנשמה הא-להית העליונה של כל נפש מישראל, ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות ובכל טוב. אשריכם ישראל, 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים לג,כט). אהבתיך עמי ולאומי, איוויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי. אשתוקק לראות כבודך, יופיך והדרך, עת תרומם ותינשא, עת תגדל ביפי צביונך, ויצאו כל סגולותיו הנפלאות הכמוסות בך מן הכוח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים לקדם ולמערב תפארת עוזך וגובה קרניך. 'וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ: וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ' (ישעיה סב,ב-ג)".

הרב קוק (שמונה קבצים ג,לב): "האחדות הגדולה, שצדיקים טובים, אדירי הקודש, מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא ממשכת אליה את אור החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד, ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה. מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו מתהפכים כל הפשעים לזכיות. ואור החיים היותר רוממים וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר, אשר מהרה יבוא ויגלה ויראה, והיה בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר. בכח עליון של אחדות מאירה זו היא סגולת הסליחה לכל חטא ועון, המיוחדת לצדיקים בני עליה . אמר ר' שמעון בן יוחאי, יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיה עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו. וכל בר לבב ידע וישכיל, כי כל פלא היותר עליון איננו כי אם התגלות זעירה של החסד האלהי, שאין קץ לטובו, אשר צדיקים רמי מעלה מסירים באור נשמתם את הקיר החוצץ של החולשה האנושית, המבדלת ביניהם ובין האלהים וטובו".

רשב"י אמר (סוכה מה:) שהוא יכול לפטור העולם כולו מן הדין!
איך הוא יפטור את הדין? ע"י כף זכות והסתכלות טובה על כל יהודי!

הרב קוק (שמונה קבצים א,תרסט): "והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עונות הדור ולהפכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כ"א ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהן, ונעשו כולן שלמות ומזוככות. וההזרחה החיצונה החסרה להם מתמלאה מיד מהבהקת האור שבנשמת הצדיקים, מה שלא היה אפשר לעשות בעת שהיה חסר הביסום הפנימי".


אומרים המקובלים שבדור שלנו לקראת סוף עבודת הבירורים של הניצוצות (ובגלל שהס"א כבר חלשה מאוד וכמעט לא נשארו לה ניצוצות אצלה) כל יהודי יכול להסתכל ככה על עמ"י ולהפוך אותם לכף זכות!!!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: