‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 6 במרץ 2022

פורים - הדור קבלוה בימי אחשורוש

הדור קבלוה בימי אחשורוש



*סיכום מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא


שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".

גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

מוסיף רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".

מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס".

כלומר, המעמד הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.


"אמר רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא המועד של קבלת התורה.


מדוע זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?


שלוש מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1] כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:

א. היחס בין עבד אל אדונו.

ב. יחס הבן לאביו.

ג. יחס בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.


הקשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.

המשותף לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.

 

בנוסף, מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה. התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.

המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.

תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.

'מטי ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות להסתלקות.

 

'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת, מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה, כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.

"מטי ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך מציאותנו.

 

במפגש בין מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי צורות של מפגש:

צורה אחת של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת, גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.

אולם, הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב' ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.

 

ישנם כאן שלוש דרגות של קשר:

 

הדרגה הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו העונש.

במערכת יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך, ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.

 

הדרגה השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו, הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.

בתורת הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.

גם בזוגיות אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.

כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו...  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".

קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.

מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו, כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא', אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.

יתר על כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב, עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.

 

מלבד שתי המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם, מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות. מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.

כאשר לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.

יחסו של הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש את האישיות העצמית שלנו:

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.

בניית הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.

ההתרחקות לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו, מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה, מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.

יתרה מזו, כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.

כשאנו מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם, שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.

גילוי זה בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.

היחס של הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות, 'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.

 

יחס האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות, את מערכת היחסים שבין בני זוג.

באמצעות האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי. האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.

מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.

המפגש המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו, המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.

 

אחר כל הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.

דווקא השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו. הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.

אולם לא בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.  

 

בתהליך התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו לעיל.

ברמה הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים', מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה. אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא נצרכת, אין להסתפק רק בה.

מעל מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.

ההסברה בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם הנרחבת.

אולם מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני הצדדים[2].

עלינו ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

 



[1] ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.

[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.

יום שני, 14 ביוני 2021

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 


הרב דוד לוי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל  פרסם בלוח "ארץ הצבי" (בשנים תרע"א-תרע"ד) פתגם לחודשי השנה ובהם טמונה משמעות החודש. אלה נאספו וכיום ניתן לעיין בהם בקובץ "מגד ירחים".

 

כך מציג הראי"ה זצ"ל את חודש תמוז:

"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

 

פתגם זה מבוסס על הלכה שמופיעה ב'שולחן ערוך' (אורח חיים תקנא, יח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם".

 

בכתב החידה טמון הסוד העומד בבסיס החינוך ואני מבקש לפענחו בשורות הבאות...


"מבין המצרים נגאל עם" - הרב מגלה לנו שהגאולה טמונה בחינוך הילדים.

חינוך נגזר מלשון 'חניכה', אני לוקח עצם או חומר ומשתמש בו בפעם הראשונה. בכך אני מתחיל לכוונו לייעודו. בחינוך הילדים אני חונך את הנפש הרכה של הילד.

מפחיד הלא כן?

לשמחתנו, הראי"ה מכוון אותנו גם בזה, כאשר, אומר הראי"ה (אגרות הראיה חלק ראשון אגרת ק"ע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר".

מטרתנו המחנכים היא קודם כל להכיר את הילד ואת מקומו ולכוון אותו להיות טוב וישר  ולא להפכו מיד להיות גדול הדור (גם זה יגיע...).


"על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים" - איך אפשרי להיות מורה או הורה מבלי להשתמש ב'יראה' או ב'מקל'?

גם כאן מכוון אותנו הרב זצ"ל, כדי להיות מחנך, צריך גבורה! כלומר, עמוד שידרה פנימי איתן, המאפשר למחנך ולהורה להיות בעל סבלנות גדולה המאפשרת מקום ומכילה את הילד.


הבה נפסע יחדיו בירושלים העתיקה ונלך אל תלמוד התורה של הרב אריה לוין "עץ חיים".

מספר הילד אברהמל'ה: "אני אוהב פודינג ממש, בכל פעם שמחלקים פודינג כקינוח בתלמוד תורה, אני עומד בראש התור.

פעם אחת הביאו סיר ענק עם פודינג אדמוני, מתוק וטעים. כולנו קיבלנו מנה אחת, וכשסיימתי, עמדתי ליד הסיר לבקש מנה שניה, הטבחית הסתכלה עליי ואמרה: "אברמ'ל, קיבלת, למה אתה עומד כאן שוב?"

אני, מרוב עלבון וכעס, נתתי מכה לסיר ושפכתי את כולו על הרצפה.

באותו רגע השתרר שקט בחדר האוכל. כולם הסתכלו על הפודינג המתפשט על הרצפה. המורה האחראי אמר לי: "התכונן, מחר על הבוקר תכנס לשיחה אצל הרב אריה לוין".

מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. רצו לי מחשבות בראש, איך הרב אריה יגיב..."


(כיצד היינו אנו מגיבים לסיטואציה המתוארת?)


"ובכן, למחרת הגעתי למשרד של הרב אריה לוין, הוא ישב וסימן לי לשבת על הכיסא מולו, הרב הסתכל עלי ושאל: "האם מה ששמעתי נכון"? דמעה סוררת החלה לזלוג לה, ואמרתי בקול מבוייש:"נכון".

הרב אמר לי: "אז אני מבין שאתה מאוד אוהב פודינג"... אמרתי לו: "כן".

הוציא הרב אריה לוין שתי קערות, מזג לתוכן פודינג ואמר לי: "בוא נאכל יחד"...


אותו ילד הוא לא אחר מאשר הרב אברהם הכהן בהר"ן זצ"ל שהפך בעצמו למחנך דגול (ראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן) והעיד כי סיפור זה הוא היסוד שלו כמחנך.

יום רביעי, 21 באוקטובר 2020

פרשת נח - איך מקרבים?

איך מקרבים? 



הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 79): אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח. 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט). 

הנביא רומז בכך לנח: נח, למה לא ניסית לדבר עם אנשי הדור שלך? אמנם חשבת שהם משוגעים, סוטים וחוטאים, אבל מדוע חשבת שאין בכוחך לקרב אותם? 

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא. 

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״ 

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״. 

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״ 

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״ 

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״. 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף. 

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה? 

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. 

תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו. 

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי. 

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו. 

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים. 

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

ליאורה קולטון אורלי:
"אימי, עליה השלום, נולדה בסוסונוביץ שבפולין. אביה (סבי, שלא הכרתיו) היה בעל חנות בגדים, לימים עזב את הישיבה והתחיל לפתוח את חנותו בשבת. 
באחד ממוצאי השבת, כשהיה בדרכו הביתה, ארבו לו כמה תלמידי ישיבה, שהחליטו ללמד אותו לקח, הכו אותו, ובעטו בו, והשאירו אותו מתבוסס בדמו בשלג. 
סבי נמצא רק לפנות בוקר, פונה לבית חולים אך לא שרד. 
נשארה סבתי עם שני ילדים קטנים. אימי היתה אז בת שלוש ואחיה בן שנה וחצי.
אימי גדלה עם שנאה עזה לחרדים, "הם רצחו אותו" היא היתה אומרת... 
כל משפחתה של אימי נרצחה בשואה. 
אימי, ששרדה את מחנות הריכוז, נישאה לחייל יהודי מהבריגדה, ועלתה לארץ.
שנאתה לחרדים עדיין היתה יוקדת. על זה גדלנו. 
והנה, כשביתי גדלה ובגרה, היא התחילה לגלות עניין בדת. חזרה בתשובה והיא מנהלת אורח חיים חרדי, ליטאי. 
כמובן שכולנו במשפחה נבהלנו. היינו בטוחים שאיבדנו אותה. אך לא! לאט לאט התחלנו להיחשף לדת. להתקרב, לגלות את האמונה. 
אותם אברכים שרצו ללמד את סבי "לקח" גרמו לכך ששני דורות התרחקו מאד מהדת. 
ביתי שחזרה בתשובה הכניסה לחיינו את החסד. והרי העולם אינו יכול להתקיים אלא אם קיימים בו שלושה קווים: דין, חסד, וביחד הרי זה רחמים".

יום רביעי, 9 במאי 2018

פרשת אמור - החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי


החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי


ויקרא (כא,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".

להזהיר זה גם מלשון זהר - שהילד יהיה זוהר!

איך עושים את זה? עם הרבה אהבה והשקעה!

קודם כל בונים בילד אישיות שמעריכה את עצמה ויכולה לאהוב, אישיות שתהיה מסוגלת לאהוב אחרים בעצמה בעתיד רק לאחר מכן מעמיסים על גבי זה עבודת השם...

בפרשתנו[1], יש ילד חוץ, הוא מכונה "המגדף". אין לו שם וגם מקום אין לו. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – הוא בנה של שלומית בת דִּבְרִי משבט דן אבל אבא שלו הוא איש מצרי. עוד במצרים הוא ראה את שלומית וחשק בה ומה עשה – העביד את בעלה בפרך כל הלילה והוא עצמו נכנס בחושך והיה איתה, מבלי שידעה שזה הוא.
מהלילה ההוא נולד ילד. וכשלכולם יש חניה, הוא מחפש את שלו: "סליחה, באיזה שבט אני נוטה את אוהלי?"
"אין לך מקום".
"אבל אמא שלי, שלומית בת דברי, היא משבט דן".
"נכון נשמה, אבל אבא שלך מאיפה?! החניה היא לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם. אין לך מקום, אתה ילד חוץ".
ילד החוץ הזה מקלל ומגדף וסוקלים אותו באבנים.

"ויצא בן אשה ישראלית" – מהיכן יצא? שואלים חז"ל ותשובתם מופלאה: מפרשה של למעלה יצא. מהפסוקים שכתובים ממש לפני פרשת המגדף ועוסקים בשתי הלחם, אותו לֶחֶם-הַפָּנִים שנאפה בבית המקדש ויש בו פלא: הוא נשאר חם ממוצאי השבת שהוא נאפה, עד לשבת הבאה.
והמגדף מלגלג: "צאו מזה. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ? איזה שטויות. דרך המלך לאכול פת חמה של אותו יום. שמא פת צוננת של תשעה ימים? אני לא מאמין בנס הזה, שהחלות נשארות חמות מערב שבת עד מוצאי השבת הבאה. קשקושים". 
למה הוא צוחק על לחם הפנים? כי כל כך הרבה זמן הוא לא אכל לחם חם. "כל כך הרבה זמן לא הכניסו אותי הביתה", הוא אומר. "אני לא מאמין שמחכה לי לחם חם באיזשהו בית...".

ילד שלא קיבל חום בילדות יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי שיוכל להכיל חום כשיהיה גדול...

אומר הרב הוטנר ("פחד יצחק" לפורים, על שמות י"ז,טז) – מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר. לזה הוא מחכה, עמלק. לרווח הבין-דורי הזה, כי זה יהיה הניצחון שלו.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית. מהיכן יצא? שואלים חז"ל ואני עונה: הוא יצא מהמושג "בן". הוא החליט שהוא אחר, וזו טעות סוֹפר שכבר אי אפשר לתקן.

רבי שמעון בר יוחאי מצמצם את כל האינטלקט הזוהר שלו לאבהוּת. "יכוֹלני, אני ובני, לפטור את העולם כולו מן הדין". מה, זה מה שיגאל את העולם? כן. אני ובני.
לא בלי בתי. לא בלי בני. אין גאולה אחרת. ואידך זיל גמור!

השבוע הרציתי לפורום מדהים של מנהלות בתי ספר. חרדיות-חרדיות, ולצידן מנהלות בתי ספר חילוניות הארד-קור, כך הן מכנות את עצמן. זה היה פשוט מדהים...
אני אמרתי להן, ש... אין בהן צורך. הגעתי כדי לומר להן שאין בהן צורך. מפני שידע זה לא מה שצריך היום. המורה של היום הוא לא המורה של פעם. ידע יש בגוגל ובמנועי חיפוש. גם סטיב ג'ובס לא סיים את לימודיו. "אז למה זקוקים לכן? רק לדבר אחד שנקרא: אהבה".

מה המושג "מורה"? הר המוריה נקרא כך, לכאורה, על שם ההוראה שיוצאת ממנו. אבל זה לא מה שבחרו חז"ל לומר. הם אמרו: על שם המור הטוב שיש שם.

מורה היא אחת שלוקחת את התלמיד שנראה הכי נורא בעולם ואומרת עליו: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ  ה'".

שאלתי את כל המנהלות האלה, נשי שיעור קומה מדהימות: "איזה זיכרון יש לך ממורֶה או מורָה שהכרת?"

היה מדהים לשמוע, שלהוציא אחת, אף אחת לא דיברה על ידע. אחת סיפרה, למשל, איך היא עלתה ממרוקו ולא דיברה עברית וישבה בכתה נזופה והמורה לקחה אותה בהפסקה וחיבקה אותה. מה שזכרו ממורים וממורות היה משפט אחד נהדר, או, לחלופין, משפט נורא אחד של מרחק: אתה ילד חוץ.


מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל (דרשה לפרשת ויגש):
"צריך לנשק את הבן, לחבק אותו, בבית. להראות לו אהבה, שאתה אוהב אותו. זה העיקר, החמימות שההורים נותנים להם זה החינוך, זה הבריאות הנפשית שלהם".


עדיף לילד הורים ללא השכלה של פסיכולוגיה חינוכית אבל עם הרבה אהבה מאשר הורים עם תואר שלישי בחינוך שלא יודעים לאהוב...

טבעיות בריאה בנפש הפרטית:

הרב קוק (פנקס הדפים ד (42), יש לך כנפי רוח עמ' רלד): "לפי אותה המדה שהחיים הטבעיים לקויים הם בגוף וברוח, כך התורה מתלבשת בלבושים של חלשה המעוררים זועה בנפשות. על כן צריך לשוב אל הטבע החמרי והרוחני כדי לחזק את אור החיים של כל רוממות קודש".

כתנות אור (עודד מזרחי עמ' 9): "רפאלה חשה ציר בבטנה. מיד שלחה את שכנתה לקרוא לבעלה עופר שישב בדירת הסופרים שלו בעירם עמנואל. בדיוק כתב אז את שירת הים. הוא הגיע בריצה לביתו והזמין אמבולנס, עזר לאשתו להתארגן, וכאשר האמבולנס הגיע סייע לה לעלות. הוא אחז בידו ספר תהילים. מה כבר אפשר לעשות בדרך ללידה?!
עופר גמא פרק ועוד פרק. מדי פעם התבונן במרחבי השומרון שנשקפו מהחלונות, אבל מיד החזיר את עיניו לאותיות. רפאלה קראה את ׳׳התיקון הכללי׳׳ בין ציר לציר. היא ניסתה ללכוד את מבטו של בעלה הממלמל, אך לשווא.
הם נכנסו למחלקת יולדות ב׳׳לניאדו׳׳. עלה בדעתו של עופר להתקשר להוריו ולהורי אשתו בטלפון הציבורי, אבל התחרט. כאשר תהיינה, בעזרת השם, בשורות טובות אתקשר. ממילא הם לא קוראים תהילים, אז במה יועילו?!
אחרי רבע שעה יצאה רפאלה בלוויית אחות שאמרה להם: ׳׳את זקוקה להליכה כדי לזרז את הלידה. אני מבקשת שתלכו ביחד לאורך חוף הים׳׳.
עופר תמה בלבו: האם היא לא רואה שאנחנו חרדים? מה לנו ולחוף הים?! האחות חייכה מעט ואמרה: ״זה בסדר. מדובר בחוף דתי׳׳, והוסיפה, ׳׳אם תרגישי שהצירים מתגברים, תחזרי מיד״.
וכך מצאו את עצמם מטיילים בחוף נתניה עם השקיעה.
עופר התבונן בשמיים המרהיבים. כבר שבע שנים שהוא חוזר בתשובה ומאז לא טייל בחוף הים ובטח שלא בשקיעה. הם פסעו דומם לאורך החוף השומם. הגלים ליחכו את החול הרך.
איזה מצב סוריאליסטי, חשבה רפאלה, מתי אנחנו מטיילים ביחד לראשונה בחיינו? כדי לזרז את הצירים...
היא הביטה בפניו הדרוכות של עופר. היא לא זכרה אותו צוחק באופן משוחרר מאז שנישאו. לכל היותר אמר איזה חידוד תורני.
מלון ״ארבע העונות״ נראה באופק. הוא החל לספר לה איך עבד שם בתור בל-בוי כאשר היה סטודנט והצחיק אותה מאוד. לפתע עלתה במוחה מחשבה מוזרה: עופר הוא בחור מקסים. איזה כיף שאני נשואה לו!
היא נדהמה מעצמה. מעולם לא העזה לחשוב מחשבה כה פשוטה וטבעית. החליפה הארוכה של עופר השתרכה בחולות וספגה גרגירים לחים.
היא ביקשה שיספר לה עוד סיפורים מצחיקים. הוא חשב בלבו: משונה מאוד. דווקא עכשיו, כשרפאלה עומדת ללדת את ילדינו השלישי, היא כל כך נחמדה.
הוא נזכר בפגישות השידוכים שלהם. הכול היה מלא בתפילות לה׳ ועטוף במצוות ובפתגמי חז״ל. רק דבר אחד היה חסר: חיבה טבעית בין איש לאשה, מתנת אלוקים הגנוזה מגן עדן מקדם.
לפתע רפאלה חשה בציר ממושך. הם מיהרו לעבר בית החולים כשהם נבוכים מטיפת הטבעיות שנטפה עליהם. בשעה טובה ומוצלחת נולד להם בן זכר וייקרא שמו בישראל מתניה.
כמה חודשים לאחר מכן פנה עופר לרפאלה והציע לה בביישנות: ״אולי נשאיר את הילדים אצל אחותך וניסע לחוף נתניה לתפוס את השקיעה ?! ״ היא הסמיקה והנהנה בראשה לאות הן.

הרב קוק (פנקס מא כ, מאמרי הראיה ב 409, יש לך כנפי רוח עמ' רלה): "הכרח הוא שיתכונן בעולם יפה יפה, המוסר הטבעי, היושר הטבעי, ההשכלה הפשוטה והעז של החיים המיושרים. ועל ידי ההשראה העמוקה וההרחבה התכונתית הזאת, המתלבשת בלבוש חול, יעשה מכון שיואר בו אור הקודש היותר מבהיק ויותר עליון".

שירת הים (על הרב חרל"פ עמ' 164): באחד משיעוריו לימד הרב חרל״פ את דברי הגמרא במסכת כתובות (קיב:) ״ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה (ר' חייא התגולל בעפר ארץ ישראל) שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו׳״.
בפירושו לדברי הגמרא מצטט רש״י את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". 
קרא הרב באזני תלמידיו את הפרוש התמוה ושאל מה חידוש חידש רש״י ומה פירש בכך? הלא רש״י בסך הכול העתיק את הפסוק מספר תהלים (פרק ק״ב), פסוק אותו ציטטה כבר הגמרא עצמה...
ביאר הרב חרל״פ: רש״י מפרש את הגמרא באופן יסודי וגאוני, רש״י מחק את המילה ׳שנאמר'. ר' חייא התגולל בעפר הארץ מאהבתו הטבעית אליה ולא בגלל שנאמר, לא בגלל שכתוב. אהבת עבדי ה' לארץ ישראל היא טבעית, אהבה הבוערת בעצמותינו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

לא לאבד את ההתנהגות הישרה והטבעית מרוב חסידות וצדקות:

כתב הנצי"ב: "בית שני שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, מפני מה חרב? כיוון שלא היו ישרים בהליכות עולמים.
על כן מפני שנאת חינם שבליבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה‘ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו ע"י זה לשפיכות דמים, בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולמים ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמיים".

רק ע"י חינוך מאהבה של בנים מגיעים לנפש בריאה ושמחה:

כותב הזוה"ק (ח"ג קיח.): "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא".

[תרגום: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה - כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים].

בגלות, בחו"ל, עבודת ה' שלנו היתה ביראה כמו עבדים, בארץ ישראל עבודת ה' היא מאהבה כמו בנים!

בחו"ל היתה חסרה הפנימיות, החינוך היה בכפיה כמו עבד, בארץ ישראל חוזרים לפנימיות חוזרים לחינוך מאהבה!

עין איה (ברכות א' פ"א ז. ע'): "יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות. כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם".

חינוך מאהבה אמנם גורר בחירה חופשית אחרת לפעמים... אבל ככה זה בנים הם לא תמיד עושים כל מה שתרצה, עבדים עושים הכל... ועדיין אתה מעדיף את הבן שלך על פני העבד...

לכן אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני איכה תתרל"ח) שהקב"ה מעדיף את עם ישראל בארצו אפילו רשעים מאשר צדיקים בחו"ל...

הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".

באחת השבתות עלה מתפלל נסער על במת בית הכנסת 'שערי תורה' שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה באמצעה והכריז בקול רם ונרגש לפני הרב וציבור המתפללים:
"דעו לכם רבותי כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי ביפו ועוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! כל המתפללים מתבקשים להפסיק מיד את תפילתם וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!"
הקהל שמע את דברי האיש הנרגש וקולות של זעם על חילול השבת בפרהסיה נשמעו מכל עבר.
היו כאלה שקראו לעשות שפטים באותו רשע. לאחר שירד האיש, עלה הרב קוק על הבמה, השקיט את הקהל המרוגז בתנועות ידיו ואמר בקול נמוך, אך תקיף:
"אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר, אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן. ממני תראו וכן תעשו!"
לאחר התפילה יצאו כל המתפללים ובראשם הרב קוק לרחובה הראשי של יפו המוליך לחנותו של שמואל הסנדלר.
העוברים והשבים השתאו למראה התהלוכה. הם הגיעו לחנותו של הסנדלר שהיתה פתוחה לרווחה וכמה לקוחות נראו בתוכה.
המתפללים ועוברי אורח נוספים שהצטרפו אליהם ניצבו על עומדם וחיכו בדריכות למה שעומד להתרחש לנגד עיניהם.
הרב נכנס לחנות כשהוא עטוף בטליתו וקרא בקול רם: "ר' שמואל, שבת שלום לך"!"
שמואל הסנדלר נדהם למראה רב העיר ולא הצליח להוציא הגה מפיו. הוא ציפה שהרב יאמר דבר מה נוסף, שיוכיח אותו על חילול השבת בפרהסיה, אבל הרב נפרד ממנו לשלום בניד ראש ויצא מהחנות לעבר ביתו כדי לסעוד את סעודת השבת.
לאחר שהרב יצא, נכנסו כל המתפללים בזה אחר זה ובירכו את שמואל הנדהם בשבת שלום כפי שעשה הרב.
הסנדלר הושפע עמוקות ממה שאירע. הוא התמלא בבושה וחרטה, וזמן קצר לאחר שהסתלקו כולם נעל את חנותו וניגש לביתו של הרב קוק, עדיין בעיצומה של השבת.
הוא הקיש על הדלת ולאחר שהופיע הרב וקידמו בפנים טובות ומאירות, אמר שמואל בבכי ובתחנונים "כבוד הרב. יש לי שמונה ילדים בביתי והכנסותיי אינן מספיקות כדי להאכילם ולהלבישם. אשתי לא יכלה להכין עבורנו אפילו סעודה אחת לשבת, ומשום כך אני מוכרח לעבוד גם בשבת. כל השבוע יושב אני בחנותי ומעטים הנכנסים. אפילו זוג מגפיים אחד לא מכרתי השבוע. אין לי כל ברירה. בצער רב נאלצתי למכור גם בשבת, כבוד הרב..."
הרב הרגיע אותו במילים נעימות והסביר לו כי הוא טועה ודווקא אם ישמור על השבת כהלכתה, תבוא לביתו הברכה.
לבסוף בקש ממנו להגיע אליו שוב במוצאי שבת. כאשר חזר שמואל לבית הרב בצאת השבת, הושיט לו הרב סכום כסף וברכו שיצליח בעסק. לאחר מכן פנה הרב לוועד הקהילה וביקש מהם שיקלו על מצבו של שמואל.
ומאותה השבת ואילך, דקדק הסנדלר לשמור את השבת כהלכתה וראה ברכה בעמל כפיו.





[1] הרבנית ימימה מזרחי.

יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

פרשת חיי שרה - ביחד יוצר אהבה!

ביחד יוצר אהבה!


"חולפות להן השנים. פעם היינו צעירים והאהבה שרתה בביתנו. היתה תחושה נפלאה של אחדות, של ׳ביחד׳. אך בחלוף השנים, לאט לאט, הרומנטיקה התקררה ואיתה אהבה. התדלדלו מאד השיחות המשמעותיות שהיו. כבר אין את תשומת הלב שהייתה האחד לשניה. אנחנו מאד רוצים להצמיח חזרה את אותה תחושה נפלאה שהייתה בינינו... "

איך משמרים את אותה אהבה שהייתה ואף מעצימים אותה?

הפרשה שלנו עוסקת בנישואיה של רבקה אמנו ליצחק אבינו. שליח מיוחד נשלח למצוא את הכלה המיועדת לבנו של אברהם אבינו - גומל החסדים הגדול. העבד, נאמן לשליחותו, מחפש אישה שתדע להיות גומלת חסדים בכל ליבה. אישה מלאת שמחה לסייע בכל, אפילו להלך זר.
ברוך ה׳, המשימה הוכתרה בהצלחה. נמצאה כלה מיוחדת במינה. ליבה מלא רחמים וחמלה כראוי וכיאה לבית אברהם אבינו.

התורה מתארת לנו את נישואיהם של אבותינו - יצחק ורבקה:
בראשית (כד,סז): ״.. ויקח את רבקה ויאהבה...״.
״ויקח את רבקה״ - קודם כל החתונה, ורק אחר כך: ״ויאהבה״ - מופיעה האהבה. באופן מפתיע אין ׳אהבה ממבט ראשון׳ ובכלל אין אהבה לפני החתונה.

אם האהבה לא הגיעה לפני החתונה איך פתאום אהבה בביתם מופיעה?

הרש״ר הירש מסביר כיצד אהבה מופיעה לאחר החתונה: ״ככל שהוסיפה (-שהיו נשואים יותר שנים) [רבקה] להיות אישתו [של יצחק], כן גדלה אהבתו! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון (-יצחק), כן נוסדים (-נבנים) הנישואין - רוב הנישואין בישראל - לא על יסוד התשוקה (-ההתאהבות בלבד), אלא על פי שיקול התבונה... משום כך גוברת האהבה ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו... הנישואין בישראל (-עם ישראל), שעליהם הוא אומר: ״ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה״, שם (-בעם ישראל) החתונה איננה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה!״.

הקשר בין איש לאישתו אינו מבוסס על רגש ההתאהבות. הקשר חייב להיות מבוסס על משהו עמוק יותר - על התאמה מהותית בין שני בני הזוג.

על בסיס זה, אהבה תופיע ותתגבר לאחר החתונה ״ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו״, כדברי הרש״ר הירש.

ככל שבני הזוג יצרו 'יחד' משותף וחזק יותר, ככל שהם יכירו אחד את תכונותיו הנפלאות של השני כך תלך ותגדל האהבה ביניהם.

ידוע שהסוד לזוגיות טובה הוא לעשות הכל ביחד:
היא מחליטה – אתה מסכים.
היא רוצה – אתה נותן.
היא מדברת – אתה מקשיב.
היא טועה – אתה מתנצל.

אהבה אמורה ללכת ולהתעצם עם שנות הנישואין!

החתונה אינה שיא פריחת האהבה "אלא השורש לאהבה״ - כלומר, החתונה היא הזמן שבו נקשרים בני הזוג בקשר בל - ינתק.

אולם, זו רק ההתחלה.

עוצמות אדירות טמונות בקשר הזה וככל אחד מבני הזוג. ככל שעוצמות אלו ילכו ויופיעו, הקשר בין בני הזוג ילך ויתחזק ואיתו האהבה תלך ותפרח.

לענייננו - לעתים נדמה כאילו מושג האהבה שייך לתחילת שנות הנישואין אך לא לשנים המאוחרות יותר.

הדבר אולי נכון ביחס לתחושת ההתאהבות אך ביחס להרגשת ׳האהבה הבוגרת' מלמד אותנו הרש״ר הירש, שהאמת בדיוק הפוכה - אהבה אמורה ללכת ולהתעצם ככל שבני החג זוכים להיות נשואים שנים ארוכות יותר.

ככל שבני הזוג נשואים שנים רבות יותר הם לומדים להכיר טוב יותר האחד את מעלותיו של השני.

ככל שהשנים חולפות הם הולכים ובונים את 'הביחד' שלהם יותר ויותר.

׳הביחד׳ הזה כולל דברים רבים: קשר אישי והרגשת שייכות בין שני בני החג, משימות חיים משותפות, תמיכה והבנה ועוד. האהבה בניהם תלך ותגדל ככל שדברים אלו ילכו ויתבססו.

חשוב ליחד זמן לדבר ולשתף. חשוב לחוות ביחד חוויות ששייכות רק להם.
זה יכול להיות טיול ביחד או ארוחת ערב פרטית, חופשה (לא חייבים לצאת לבית מלון אפשר משהו זול ופשוט) או כל דבר אחד שיהיה שלהם בלבד.

הרב בן ציון אבא שאול זצ״ל והרבנית, נפשו בחופשת בין הזמנים בבית תלמידו הרה״ג שמעון גבאי זצ״ל בעיר נתניה, 
באחד מן הימים בשעות הבוקר הרבנים התכוננו לצאת לטייל, כשבאו לצאת ממפתן הבית, שואל הרב את תלמידו ומה עם הנשים? 
השיב הרב גבאי הם יסדרו את הבית ויצאו לטייל...
מיד פשט הרב את ה׳פראק׳ (מלבוש רבני), ניגש למטבח והחל בעצמו להדיח את הכלים, 
תלמיד הרב ניסה להניע את הרב אין זה כבוד התורה... 
השיב הרב גם הנשים צריכות לצאת ולהתאוורר.

גם עבודות הבית יכולות להיות חויה זוגית אם הן נעשות ביחד.

תורת אמך (פניני המידות):
מספרים על הגה״ק רבי דוד רפאל בירדוגו זצ״ל (בנו של כ״ק מרן אדמו״ר רבי יעקב בירדוגו המכונה ״החכם״ זיע״א מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה עוזר לאשתו ביום שישי, וכאשר היה מקלף הירקות בעזרת האולר המיוחד רק לעבודות השבת, היה קורא תהלים ומקלף, כדי שלא להיבטל חלילה אפילו רגע אחד מדברי תורה. (ילקוט שבע ח״ח דף ל).

הרב יצחק-אייזיק הלוי הרצוג פנה בזמנו לראש ה"חברה קדישא" בבקשה להקצות  שורה מיוחדת לרבנים ותלמידי חכמים ושורה נפרדת לנשותיהם. וכך, אמנם, טמונים בשורות אלו גדולי הרבנים בירושלים וזוגותיהם.
מששמע על כך ר' אריה לוין ניגש למי שעמד בראש ה"חברה קדישא" ואמר לו כי הוא מבקש שלא להיקבר בשורה זו. "רוצה אנכי להיטמן ליד רעייתי עליה השלום. מה שטוב היה לאברהם אבינו שנטמן ליד שרה אמנו, טוב גם עבורי".

כל החיים הם עשו הכל ביחד גם אח"כ הם רוצים להיות ביחד!

לאחר פטירת הרבנית, היו שביקשו להציע לרב גוסטמן שידוך, ופנו לד"ר פיינגולד שיביא את הצעת השידוך בפני הרב. השיב הרב בתקיפות גדולה (ביידיש): "ד"ר פיינגולד, יש לי אשה אחת - בעולם הזה, בעולם הבא ובתחיית המתים! בתחיית המתים יהיה לי רק את אשתי! אני לא רוצה אף אשה אחרת!".

השקעה קבועה בזוגיות תעצים את הקשר בין בני הזוג ותאפשר להם לחיות ביחד באהבה לאורך ימים טובים בעולם הזה ובעולם הבא.

ישנה גמרא פלאית (ב"ב נח.) המתארת את דרך קבורתם של אברהם אבינו ושרה אימנו:

הגמרא מספרת על ר' בנאה שהיה מציין מערות קבורה על מנת להפריש מהם את הכוהנים, ועל הגעתו למקום קבורתו של אברהם אבינו. על פתח מערתו של אברהם פוגש ר' בנאה את אליעזר עבד אברהם, ר' בנאה שואל את אליעזר מה עושה אברהם אבינו, ואליעזר משיב לו כי אברהם שוכב בין זרועותיה של שרה והיא מעיינת לו בראשו. ר' בנאה נוטל רשות להיכנס, נכנס, מעיין ויוצא.


חידושי אגדות (רבנו המהר"ל על הגמרא שם) כתב שתיאור זה בא ללמדנו "כי אברהם ושרה מתאחדים מצד עצמם יותר מכל איש ואשה בעולם ... כי אברהם עם שרה הוא אחד".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: