Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 13 בדצמבר 2018

פרשת ויגש - הכל מתחיל בגישה


הכל מתחיל בגישה


בגובה העיניים (חלי ברק): "נערינו אוהבים דברי מותרות, יש להם הרגלים רעים והם בזים לסמכות. הם מגלים אי כבוד למבוגרים מהם, ובוחרים לפטפט במקום להתאמן. הילדים הופכים לעריצים ולא לעוזרים במשק ביתם. הם חדלו לקום לכבוד המבוגרים הנכנסים לחדר. הם מתנגדים להוריהם. משוחחים בפומבי, זוללים את מאכליהם ומתנהגים בעריצות כלפי מוריהם".

נדמה, שהדברים לעיל מתארים במדויק את תחושותיהם של הורים רבים בימינו.

להפתעתכם אולי, נכתבו הדברים לעיל על ידי סוקרטס בשנת 400 לפנה"ס, ובאופן מדהים התלונות כה דומות לאלו שבפי ההורים בימינו.

לפיכך, יתכן, שהטענה "כשאנחנו היינו צעירים היתה יותר משמעת ופחות אנרכיה" נגועה במידה של נוסטלגיה ואינה כה מדויקת.

ההתמודדות עם בעיות משמעת  קשה היא, ונראה שהיתה כזו מקדמת דנא.

לעיתים הורים מנסים לאכוף משמעת בדרכים בלתי יעילות.

על פי ראפינו (1985) בסיפרו "משמעת':

ההורה 'הגנרל' דורש: "שב בשקט!"  הוא נותן פקודות ללא הסבר, ודורש ציות עיוור.

ההורה 'ההסטוריון' מציין: 'זאת הפעם החמישית שאתה...' מטיח פשעי עבר שגם עליהם יש לכפר.

ההורה 'הנביא' חוזה: 'אם לא תתחיל לעבוד- תיכשל'.  הוא מנבא בוודאות ובאיום את העתיד  הנורא.

ההורה 'המצליף' מכה: 'אם היית שותק אולי היית מבין משהו'. הוא משפיל ופוגע בציניות ובלעג.

'כהן הדת' מטיף: 'עליך להתחשב באחרים ובי ', מלמד מוסר באימרי שפר.

'השופט' פוסק: 'הפרעת ולכן נימנע ממך דמי כיס' -  כך הוא חורץ דין ומנמק לכאורה, אך בפועל אינו מביא לשיפור .

וההורה 'המיתמם' שואל: "איך לא הבנת ש?... איך לא שמת לב ש.?..". שואל שאלות רטוריות שמטרתן  להדגיש את הטעות.

"איך נתפסת בעיני 'המשמעת הרצויה'?

איך נראה בעיני רוחי המצב, האוטופי לכאורה, של 'משמעת טובה'?

אף אם תענו לעצמכם בהגיון: "אני הלא יודע שאין משמעת אידאלית, אני יודע שצריך להתפשר עם המציאות", אנו מזמינים אתכם לא לוותר מהר כל כך על הפנטסיה שלכם.

לכל אדם ציפיות אישיות מתהליך המשמעת. גם אם ציפיות אלו אינן רציונליות, הן משפיעות  על התחושות ועל התגובות, ולכן, כדאי להכירן.

לפיכך, חיזרו שוב לשאלה וענו לעצמכם בכנות המירבית: "איך נראית המשמעת שאני כה חפץ בה?"

משיחות עם הורים עולים מספר  'תסריטי משמעת אידאלית' הקיימים בפנטסיה.

קיימת  ציפיה ל'משמעת מלאה'.

משמעת בה יש ציות מיידי ומלא של הילד לדרישות הוריו,  ללא תהליך מתיש של  הדיינות או ויכוחים . זו משמעת בה ההורה אומר מה 'צריך' לעשות והילד מציית. לדוגמא, ההורה מבקש: "תוריד את הפח, בבקשה" והילד הדימיוני מציית באופן מיידי ללא קשר לפעילותו באותו רגע. הוא מבצע את הדרישה במלואה, גם אם צפה בטלויזיה או הכין שיעורים.

הורים מקווים ל'משמעת דמוקרטית':

משמעת המבוססת על הסכמה הדדית בין ההורה לילד. ואינה נכפית בכעס, או תוך שימוש בכוח.  משמעת דמוקרטית מתחשבת הן בצרכי הילד והן בצרכי ההורה. לדוגמא, ההורה מבקש: "תשחק בחדרך בשקט על מנת שאוכל לנוח", והילד מסכים מתוך קבלת זכותו הדמוקרטית של ההורה למנוחה.

הורים רוצים  'משמעת שקטה והגיונית':

'כמו הסכם בין שני בוגרים'. מצב בו ההורה אך מנמק את בקשתו, והילד משתכנע ונענה לו. ההורה אינו צריך לדרוש, לצעוק או להעניש. לדוגמא, ההורה מבקש מהילד שיקח את אחיו הקטן מהגן, ומנמק זאת בכך שהוא מתעכב בעבודה. הילד משתכנע ממהסבר, ומביא  את אחיו הביתה  מתוך הבנת המצב ונכונות לעזור.

ציפיה נוספת של הורים היא ל'משמעת מחייכת':

מצב בו הילד לא רק מציית להורה ומתנהג כנדרש, אלא גם מרגיש נוח ונעים עם הדרישה. הילד ממושמע הן בהתנהגותו והן ברגשותיו.

זוהי למעשה שאיפה ל'משמעת מרצון' - משמעת, שבה הילד מציית לדרישות מתוך רצון ובחירה חופשית.

זו הפנטסיה שציות הילד "יבוא ממנו", 'שיבין שזה חשוב', 'שירצה לציית'.

זוהי משמעת המצפה, שהילד יהיה 'מריונטה עצמאית'.

למשל, ההורה אומר לילד, שלא יוכל לצפות בתוכנית הטלויזיה האהובה עליו, כי ההורה  רוצה לראות חדשות. הילד אמור להסכים מתוך קורת רוח, ללא  גילויי כעס נראים לעין.

לסיום, ההורה רוצה להפעיל 'משמעת חנוכית'

ההורה רוצה להאמין, שדרישות המשמעת שלו תמיד הגיוניות ומקדמות את התפתחות ילדו. בדרך זו לא יאלץ ההורה, לעמוד אל מול העובדה שלעיתים הוא שרירותי בהתנהגותו,  או דורש דברים הנובעים מסיבות אנוכיות כמו עייפות.

למשל, ההורה רוצה לחשוב, שהוא מבקש מילדו ללכת לישון מוקדם רק מתוך דאגה למספר שעות השינה הנחוץ להתפתחות הילד, ולא מתוך צורך טבעי במעט שקט ופרטיות לעצמו.

אלו מהציפיות מוכרות לכם?

כנראה שחלק מהציפיות למשמעת אידאלית מוכר לכם. יתכן, שלעיתים אתם אף מצליחים להשיג משמעת בדרך מהירה  והגיונית,  המבוססת על הסכמה והבנה.

עם זאת סביר, שבעת קריאת הצפיות הן נראו לכם במידה מסוימת בלתי ריאליות, מעט מוגזמות, ובלתי ניתנות למימוש.

'משמעת מרצון'? 'משמעת הגיונית'? 'משמעת מיידית'? האם זה אפשרי?

הלא ישנה סתירה פנימית, בציפיה, שהילד יהיה  מריונטה צייתנית ובו זמנית עצמאי ובעל דעה משלו.

גם הרצון, שהילד יבין וישתכנע בצדק ובהגיון שבדרישות הוריו המקשות עליו, אינו אפשרי בדרך כלל, כי הילד נוטה להתרכז בצרכיו ולא בצרכי הוריו. 

תהליך המשמעת לעולם אינו פשוט ונוח, כפי שמציירת אותו הפנטסיה הלא רציונלית.

חשוב לציין שהפנטסיה משפיעה מאוד על ההורים - הציפיות מכתיבות את רגשות ההורה ותגובותיו במצבי המשמעת השונים.

למשל, אם ההורה מצפה שילדו יציית לו מתוך הבנה, והילד אמנם מציית, אבל מתלונן  'על מר גורלו', ירגיש  ההורה חוסר נחת ואכזבה.

אם ההורה שואף לציות מיידי ומלא, והילד מתעכב, ומנסה לדחות את ביצוע הדרישה (עוד רגע...), ההורה מתרגז. בסופו של דבר, גם אם הילד מבצע את הנדרש , עלול ההורה לחוש שילדו אינו באמת ממושמע.

בסופו של דבר את המשמעת ניתן להשיג עם הרבה אהבה וחיבור אל הילד, חיבוק דיבור משחק סיפור והרבה הקדשת תשומת לב, ואז גם מבינים איך ומתי לבקש מהילד את מה שאתה רוצה...

גם הגבולות בבית צריכים להיות עטופים בהרבה ריפוד...

לבקש מהילד אבל עם גישה נכונה אוהבת.

״ויגש אליו יהודה ויאמר... ידבר נא עברך דבר באוזני אדוני״.

דבריו של יהודה אל יוסף אשר התקבלו על לבו עד אשר התוודע אל אחיו - ״ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר יוסף אל אחיו - אני יוסף״, מצריכים התבוננות ותשומת לב.

מה היה בדבריו של יהודה אשר ׳המיס' את ליבו של יוסף, כדבריו הקודמים של יהודה אשר שכנעו את יעקב אביו לשלוח איתם את בנימין לשבור אוכל ממצרים( בניגוד לראובן שדבריו נדחו על ידו קודם לכן)?

היכולת לשכנע אחרים בדברינו, אינה תלויה רק בתכנים הנכונים ובנימוקינו המחודדים, אלא גם ואולי בעיקר בגישה - בנקודת המוצא, ביחס ובסגנון, אשר ממנה אנו יוצאים ועל־פיה נאמרים הדברים, כנרמז בתחילת פרשתנו במילה ויגש.

הגישה כוללת שלשה צדדים מרכזיים:

א - היחס לזולת - האם הוא נובע מהערכה פנימית, אהבה ושייכות אמיתית, או ח"ו מניכור ואפילו שנאה.

ב - המוכנות להכיל את צדדי האמת שבדבריו - האם אנו קשובים גם לדעתו של האחר החולק עלינו, ואף פתוחים להשתכנע מדבריו או ממקצתם, או שמא ברצוננו להביע רק את אשר בתוכנו. בלי להתחשב כלל בדעתו ולאשר מתחולל בנפשו.

ג - ענווה ואמונה בהשגחת ה׳ - האם אנו בעלי ענווה, אמונה וביטחון, שה׳ הוא המנהל את העולם ועל-כן הכול לטובה, בין אם דברינו יתקבלו וייעשה רצוננו ובין אם לאו, או שמא אנו מלאי אגו וחוסר אמונה וחושבים שהכל תלוי בנו ותמיד צריכים הדברים להיות לפי הבנתנו ולשביעות רצוננו.

נקודת המוצא - הגישה, האווירה והסגנון בהם נאמרים הדברים בכל שיח, מחלוקת וויכוח, חשובה כל-כך, עד כדי כך שפעמים רבות זהו הקריטריון המרכזי שעל-פיו יקבע האם ישמעו הדברים אם לאו.

מעשה בבן שירד מנכסיו, ששלח מכתב לאביו כדי שיעזור לו במצבו הכלכלי הקשה אליו נקלע. האב הזדקן, ואף כהו עיניו, ולכן לא יכול היה לקרוא את מכתב בנו, על-כן ביקש משכנו שיקריא לו את הכתוב בו.

קרא השכן לאב: ׳אבא תן לי כסף' בטון תקיף הנשמע כדרישה חצופה וכוחנית של הבן המחייב את אביו לתת לו מכספו. הגיב האב ואמר לשכנו ׳איך הוא לא מתבייש לדבר אלי כך, כאילו אני חייב לתת לו. לא אתן לו בשום פנים ואופן'!

משעבר זמן, והבן לא קיבל תגובה מאביו ובוודאי לא את הכסף אותו ביקש, שלח את המכתב שנית. הפעם ביקש האב משכן אחר לקרוא לו את המכתב. השכן השני קרא בעדינות וברוך: ׳אבא, תן לי כסף' מיד פתח האב את ארנקו ושלח לבנו סכום כסף הגון.

מסיפור זה אנו למדים שהדבר החשוב באמת כדי שהדברים יתקבלו על לב השומע, הוא לא רק התוכן – 'מה אומרים' אלא בעיקר הסגנון - ׳כיצד אומרים' סגנון המבטא באופן עמוק ופנימי את הגישה ואת נקודת המוצא.

פרשת ויגש - סמינר לאומי


סמינר לאומי


מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל (ארז תדמור עמ' 22): בימים שאחרי המהפך (1977, עלייתה לשלטון של מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין) היו אנשי השמאל הבכירים במערך הפקידות והממשלה משוכנעים שהכל נגמר. 

הם ארזו את חפציהם, נפרדו לשלום מצוות הלשכה וכתבו את מכתבי ההתפטרות שלהם. הם הבינו את כל מה שמבין מי שמעט שכל בקודקודו: חילופי שלטון מחייבים חילופי גברי גם בדרג הפקידותי הגבוה. ניצחון בבחירות הוא חסר ערך אם לא מגיע אחריו שינוי במדיניות, ושינוי במדיניות אפשרי רק אם צמרת השירות הציבורי פועלת ברוח המדיניות החדשה, עשרה שרים ו65 חברי כנסת אינם יכולים להוביל מדיניות חדשה בעצמם.

מכתבי הפיטורים כבר היו מונחים על השולחנות, אך בגין טרף את הקלפים, בראיונות לתקשורת לאחר המהפך פנה בגין לעובדי השירות ציבורי הבטיח: "באנו לשרת לא לרשת"! ... בגין החליף רק שלושה בעלי תפקידים מרכזיים: את מנהל לשכתו, מנכ"ל משרדו, ואת מזכיר הממשלה.

עד היום המדינה כולה סובלת מההחלטה האומללה הזו של בגין...

תגובתו[1] של יעקב לבשורה לה ציפה וחיכה מאז היעלמותו של יוסף בנו ״כי עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים״, ללכת למצרים כדי לראות את בנו האהוב אותו לא ראה שנים רבות - (בראשית מה,כח) - ״אלכה ואראנו בטרם אמות״, טבעית ומובנת מאוד.

ואכן, כך הוא עושה, הולך לבאר שבע ללא רכושו ומקנהו, כתייר זמני ההולך לביקור משפחתי כדי לראות את יוסף הנמצא במצרים ולחזור לארץ כנען.

אך באופן מפתיע הקב״ה מתערב ומשנה את תוכניתו של יעקב - ״ויאמר אלוקים... אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם״.

דהיינו - יעקב, אתה לא הולך רק לראות את יוסף, לבקרו ולחזור לארץ כנען, אלא אתה ומשפחתך, מקנך וכל רכושך יורדים לגור במצרים, אתם עוברים דירה.

יעקב ומשפחתו משנים את תכניתם המקורית, יורדים למצרים עם כל רכושם ומקניהם, ירידה המתחילה את גלות מצרים.

״ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו. בניו ובני בניו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה״.

אין ספק שציוויו של רבש״ע לרדת למצרים ולהשתקע שם, ולא רק ללכת לראות את יוסף ולחזור לארץ כנען, מפתיע מאד את יעקב, אך לא פחות מכך ואולי אף יותר, הנימוק האלוקי לכך - ׳כי לגוי גדול אשימך שם׳, דווקא שם.

האומנם? האם משפחת יעקב העתידה להיות עם ישראל ולתקן את העולם כולו, לא יכולה להיעשות ל׳גוי גדול׳ בארץ כנען, היא ארץ-ישראל? הרי לכאורה אין מקום טבעי יותר לכך. מה היה בה אפוא בארץ מצרים כאותה התקופה, שדווקא בה הוכשרנו להיות ׳גוי גדול׳?

הנצי״ב: ״ולפי הפשט משמעות ׳גוי׳ בכל מקום - אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפני עצמה, ובמצרים נעשו מוכשרים לזה״.

הסבר - המילה גוי היא מלשון גויה, דהיינו גוף לאומי המהווה את המסגרת החומרית והמעשית, את התבנית הטכנית החיצונית, אשר בתוכה מתגלה התוכן הפנימי התרבותי והערכי הרמוז במילה עם מלשון עִם, דהיינו המהות האלוקית הרוחנית הנמצאת בתוך - בעומק האישיות הלאומית, והעומדת בבסיסה.

אם כן, מטרת הירידה למצרים שהייתה באותם הימים הממלכה שבה היה המרכז הפוליטי, הצבאי והכלכלי של כל מדינות העולם, הייתה ללמוד כיצד מנהלים מדינה, דהיינו כיצד הופכים מעם - קבוצת אנשים בעלת תוכן תרבותי ייחודי, לגוי - לקבוצת אנשים המסוגלת לגלות ערכים אלו בפועל בתוך מסגרת לאומית חומרית ומעשית בעם ריבון ועצמאי בארצו ובמדינתו.

על-כן הוצרכנו לרדת דווקא למצרים, שהייתה באותה התקופה בית-הספר הטוב ביותר ללמוד זאת, ושם ורק שם נעשינו מוכשרים לכך.

אך דא עקא, ההבדלה העקרונית בין קבלת המסגרת המעשית מהממלכה המצרית בחינת גוי, לבין דחייה מוחלטת של ערכיהם ותרבותם בחינת עם, לא הייתה קלה על עם ישראל בשנים הארוכות בהם היה במצרים.

״וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד״.

הרש"ר הירש: ״הרי כאן רמז לאותו חטא... בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן. קרובה היתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט (העם) ולהתנכר לתעודתו הגדולה״.

כגלות וגאולה ראשונה, כך גלות וגאולה אחרונה.

גם אנו נזרענו בגלות כאלפיים שנה, כשאחת ממטרותיה הייתה להזכירנו וללמדנו מחדש לאחר שנים רבות בה היינו קהילות קהילות מפוזרות ללא ארץ וללא מדינה, כיצד יש לנהל מערכת לאומית, ואיך ניתן להשתמש בכל הכשרונות המעשיים והיכולות הטכנולוגיות המתחדשות אותם פגשנו בגלותנו הארוכה במדינותיהם של עמי העולם.

אך כאז כן היום גם לנו - עם ישראל השב לציון - קשה מאוד ההפרדה הברורה בין היכולות המעשיות החיצוניות אותם עלינו לקחת ממחוזות גלויותינו כלבוש לאומי חיצוני חומרי ומעשי, לבין תרבותנו הישראלית וערכינו האלוקיים הייחודיים רק לנו.

וכאז כן היום, דווקא מתוך הבלבול והערבוב בין הכלי הלאומי לתוכן התרבותי, יצמח אור גדול, כפי שהיה במהלך כל ההיסטוריה שלנו.

דווקא ההכרח החומרי וה׳אין ברירה׳ המעשי בהתמודדותנו עם בעיותינו החומריות המעשיות החיצוניות כסוגיות הביטחון והכלכלה, יובילו לגילוי הערכים האלוקיים הישראליים האמיתיים.

הרב קוק (עין אי-ה ברכות ב׳ ט, רעז): ״כה יסדה החכמה העליונה, שהסיבה המכרעת להוציא את כל היתרון אל פועלו יהיה ההכרח, וזה ההכרח הוא ציר האמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתו״.

בסופו של דבר אנחנו נבין בגלל ההכרח אבל אם היינו מבינים עוד לפני זה היה יותר טוב ויותר ברחמים...



[1] בנין אמונה.