Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 10 ביוני 2018

מעלת הצדיק (לכבוד הילולת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל)


מעלת הצדיק

(לכבוד הילולת הרב מרדכי אליהו זצוק"ל)



כוחו של הצדיק:

שמואל ב' (כג,ג): "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים".
גמ' (מועד קטן טז:): "אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלוהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה".
גמ' (בבא בתרא קטז.): "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: (משלי טז,יד) 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'".

הרב ומפקד יחידת החיסול של המוסד (אביהם של ישראל, ישראל טויטו אל"מ במילואים):
יש לי הרבה חברים מהצבא. לא כולם שומרים את כל תרי"ג המצוות. חלקם מהדרים במצוות כאלה וחלקם מהדרים במצוות אחרות. אחד מהם היה מפקד יחידת החיסול של המוסד, והוא הידר "למהדרין מן המהדרין" בכל מה שקשור להצלת יהודים על-ידי חיסול אויבים.
גדולי האויבים שבכל העולם מצאו את מותם מידו הארוכה. מי בתאונה ומי בהרעלה. מי בהצטננות ומי בפיצוץ שגרתי. בדרך כלל, הוא היה פועל בדרכים יצירתיות מאוד, יחד עם פיקודיו. חזק כמו עשרה אנשים ופיקח כמו עשרה מחשבים. אדם כזה לא היה קיים בשום מקום בספרים, אבל בהחלט קיים במציאות – "מפקד יחידת החיסול של המוסד".
יום אחד הוא התקשר אלי בבהילות. באתי אליו לרמת-אביב ג', בית שאי-אפשר לאכול בו דבר. אפילו מזוזה אין בו, ואני רואה אותו יושב על כיסא גלגלים. זה היה מפליא, כי זכרתי אותו כמו גיבור, ענק. פתאום אני רואה אותו והוא בקושי זז. הוא אמר לי: אין לי יותר כלום בחיים. אני הולך למות, כך אומרים לי הרופאים. הגרורות של הסרטן התפשטו בכל הגוף, אין להם מה לעשות. פניתי אליך כי אתה מכיר רבנים. אני לא ראיתי כאלה בחיים שלי. שמעתי על אחד כזה, האם אתה יכול להפגיש אותי איתו?
את מי אתה רוצה? שאלתי.
הוא הוציא פתק מהכיס וקרא: אחד, מרדכי אליהו. אמרו לי שאם אני מקבל ברכה ממנו – אני חוזר להיות בריא כמו שור. אתה מכיר אותו? אמרו לי שהוא סוף הדרך.
אמרתי לו שאני מכיר, בכל יום שישי אני מגיע לבית הרב לקבל ברכה. בוודאי מכיר. וגם מכיר את הפלאים שהרב מחולל באמצעות ברכותיו. אבל אמרתי לו שאני לא יודע איך אוכל להפגיש אותו עם הרב, כיוון שהוא אינו יכול לצאת מהבית, ואילו הרב גר בירושלים.
בכל מקרה, נסעתי ממנו היישר לבית הרב זצ"ל בירושלים וסיפרתי לרב שיש יהודי חולה, יהודי שהמדינה חייבת לו את החיים שלה. אדם שמסר את נפשו והציל הרבה יהודים. אין מבצע שיוצא לדרך בלעדיו.
הרב שמע את הדברים ומייד אמר: אם זה אדם שהציל כל כך הרבה חיים כמו שאתה מספר – מגיע לו שאגיע אליו עד הבית. הערב ב-19:00 אבוא לביתו ברמת-אביב לברך אותו. תיארתי לעצמי שהרב ביטל כמה וכמה אירועים שהיו לו באותו ערב, כנראה בגלל הזכויות של האדם הזה שהציל כל כך הרבה יהודים.
התקשרתי למפקד ואמרתי לו: הערב ב-19:00 הרב אצלך. הוא לא האמין שזה קורה לו ואמר לי, בשפתו: רציני הרב שלך, יצא גבר. ביקשתי ממנו שלא יעשה בושות, שידע שמדובר ברב ולא כך מדברים אל רב, אבל לא נראה לי שהוא כל כך הבין מה אמרתי לו. הגעתי ב-18:45 לביתו של המפקד, ומכוניתו של הרב כבר היתה שם. עלינו לביתו של המפקד והנה, שוד ושבר, אשתו לא לבושה בצניעות, בלשון המעטה. ביקשתי ממנה שתלבש חולצה, כי נמצא כאן רב גדול, אבל היא הזעיפה אלי פנים ואמרה: בבית שלי לא יגידו לי איך להתלבש.
הרב אמר לי: אל תשים לב. תתמקד בעיקר. בעלה ישב בקצה הסלון על כיסא גלגלים, והרב ניגש אליו.
– מה יש לך? שואלו הרב. – סרטן בריאות, הוא משיב.
– מי אמר לך? – הרופאים.
– תגיד דבר אחד שעשית לטובת עם ישראל. – לא יכול להגיד. אסור, אלה סודות מדינה.
– אם אתה רוצה להבריא אתה חייב לספר. שומעים אותך עכשיו בשמים.
הרב ביקש מכולנו לצאת מהחדר, גם אשתו יצאה, והרב הסתגר איתו למשך שעה ארוכה. אחר כך שניהם יצאו מהחדר והפנים של הגיבור הזה שטופות בדמעות. הדיבור היה קשה לו, והוא רק אמר לי: מאיפה הבאת את הרב המדהים הזה? יש לו כוחות פלא. הוא העביר את היד שלו מעל הגוף שלי פעמיים וניקה לי את כל הגוף. הוציא את כל המחלה.
באותה שעה לא הבנתי את מה שהוא אמר, רק מיהרתי ללוות את הרב למכונית. בדרך, הרב אמר לי: כל מה שסיפרת לי עליו זה כלום. אתה בעצמך לא יודע מה האיש הזה עשה למען עם ישראל. הזכויות שלו הגנו עליו. ברוך ה'.
בתמימותי שאלתי את הרב מה הוא סיפר לו, והרב השיב: מצטער, אי-אפשר לספר. הבטחתי לו.
חזרתי אל הבחור שלי היושב על כיסא הגלגלים. הוא לא יכול היה לדבר, רק פרץ בבכי אדיר. הבנתי שקרה ביניהם משהו שאני לעולם לא אדע אותו. הוא רק אמר לי: הרב הזה הוציא לי את כל הקישקע החוצה. אבל עדיין לא הבנתי במה דברים אמורים.
בפורים הייתי בבית הרב, ושאלתי אותו מה שלום החבר שלי. הוא אמר לי: הכול בסדר, אין צורך להתקשר. אחרי כמה דקות שאלתי שוב, ושוב הרב אמר: בשביל מה להתקשר? הכול בסדר.
סקרנותי גברה והתקשרתי מבית הרב לביתו של חברי. אשתו ענתה לי, ושאלתי אותה מה קורה עם בעלה, שלפי חוות דעת הרופאים היה צריך להיות בקבר כבר לפני שבועיים.
היא סיפרה לי שבעלה חזר לפעילות במוסד. היא לא מבינה איך הפלא הזה עבד, אבל בכל מקרה הוא נמצא כעת בגרמניה והיא לא יכולה למסור יותר פרטים.
הרב ראה אותי מדבר בטלפון וכנראה הבין עם מי אני מדבר. מייד הוא אמר לי: תסגור את הטלפון.
יש דברים שהרב לא רצה שנדע.



למה יש לצדיק כזה כח?

רבינו הרמח"ל (דעת תבונות התחלת סימן ע"ב): "הזיכוך הוא עיקר הפעולה אשר לנשמה בעולם הזה, ואחר זה יש לה ענינים אחרים, ואין כאן מקום ביאורם. ועל ענין זה אמרו (זוהר ח"א, מדרש הנעלם, קטו ע"א), "ר' חייא אמר, תא חזי - עד שהגוף עומד בעולם הזה, הוא חסר מן התשלום לאחר שהוא צדיק והלך בדרכי יושר ומת ביושרו - נקרא שרה בתשלומו", עכ"ל. והנה זה כל פרי צדקתה (של הנשמה) - עילוי כבודו של מקום ב"ה, המתעלה בשלמות בריותיו, שהכל ברא לכבודו, וזה כל אשר יולד מן המעשה הטוב כלפי מעלה, אשר על כן נקבע לו שכר מלמעלה, כי כנחת רוח שעשה לפניו ית', כן יעשה לו".

אוהבם של ישראל (הרב אברהם בליקשטיין- נשוי לנכדתו של הבבא סאלי):
מסופר במשפחה, שלבבא סאלי לא הייתה פיז'מה! לעלות על מיטה?! הוא מימיו לא עלה על מיטה! גם כשהיה בזקנותו, לפני שהיה ממש חולה בשנים האחרונות, היה יושב על כיסא, מוריד את הראש לחצי שעה, ואחר כך היה ממשיך ללמוד, כך בכל לילה ולילה. וגם כשהוא לא היה יכול לקרוא, כשהיו לו בעיות בראייה, מישהו שהיה קורא לו, לא היה לו מושג של שינה.

ועוד מנהג מיוחד שהיה לבבא סאלי, בחורף הוא היה ישן בלי שמיכה, ובקיץ היה ישן עם שמיכה. אמרו לו, שראוי לנהוג הפוך, ועל כך הסביר הבבא סאלי: בקיץ אני צריך שמיכה כדי שיהיה לי חם וכך לא אוכל לישון הרבה, ובחורף אני צריך לישון בלי שמיכה כדי שיהיה לי קר ואני לא אוכל לישון הרבה!

מספרים שבבא סאלי הגיע לצרפת. הייתה ישיבה של חב"ד בצרפת, שם היה מוצא את שלוות הנפש בנסיעותיו לחו"ל, ובפרט בשל היותה מרוחקת. וסיפרו, שפעם אחת כשהגיע לאותה ישיבה, והוא כבר בן שבעים וארבע, הגיע מנסיעה ארוכה ממרוקו לצרפת. עם הגעתו, מיד התמקם בחדרו הקבוע שהיו מכינים לו מראש. מתוך סקרנות גדולה למעשיו ולפועלו של הצדיק, החליטו הבחורים להעמיד שומר לפי תור מול הדלת. אותם ה"שומרים" היו מסתכלים דרך חור המנעול במהלך הלילות שבהם שהה הבבא סאלי בחדרו בישיבה.
המחזה שנגלה אליהם לא נמחק מזיכרונם, כיצד יהודי זקן בא בימים נוטש את המיטה המוצעת ומניח מחצלת על רצפת החדר. הוא התיישב על הרצפה ללמוד מתורת הנסתר, וכל זאת אחרי עשר שעות של נסיעה רצופה. למרות טורח הדרך והנסיעה הארוכה, הוא למד תורה ביגיעה תוך מיעוט הנאות ובקדושה נוראה. במשך שבע שעות רצוף, משמונה בערב עד שלוש בבוקר.
בשלוש בבוקר עוד היה מדפדף ולומד, עד שלפנות בוקר הגיע לעמודים האחרונים, וראו כיצד מנשק הוא את הספר עם סיומו, ומכין עצמו לקראת טבילה במקווה. ה"שומר" התורן שעמד ליד החור של המנעול כבר התעייף ומדי פעם נרדם וביקש שיחליפו אותו. אותם ה"שומרים" סיפרו שלא ראו אותו מרים את העיניים מהספר, במשך שעות רצופות.

לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה (אוהבם של ישראל, הרבנית צביה אליהו):
הרב בבא סאלי התארח חודשיים בשנה בביתו של סבי זצ"ל, הרב יוסף שלוש, והם היו לומדים גמרא ברצף, במשך שעות, מהשעה שלאחר התפילה עד שעות הלילה. אני הייתי הילדה הקטנה בבית, וביקשו ממני להביא להם שתייה ואוכל. בבוקר שמתי לפניהם כוס תה ועוגה, אבל כנראה שהם היו שקועים מאוד בלימוד ולא הבחינו בזה, כי כאשר הגעתי בצהריים להגיש להם ארוחה, ראיתי שהם לא נגעו כלל בתה ובעוגה. בשעות הערב נכנסתי שוב לחדר שבו הם למדו על מנת להגיש להם ארוחת ערב, ואז גיליתי שהמגש של ארוחת הצהריים נשאר מיותם, מלא כמו שהגשתי אותו. 

יתגבר יותר מארי (אביהם של ישראל, יוסי אליטוב):
שתיים וחצי לפנות בוקר. הרב זצ"ל מתעורר בחדרו שבטיפול נמרץ בבית החולים 'שערי צדק'. מצבו קשה וכאבים עזים הוא סובל כבר חודשים ארוכים.
מבעד למכשירים המלפפים את קלסתרו האצילי הוא מברר: "מה השעה?" ואחר כך ישאל: "מתי הנץ?". הנץ החמה מנצח את המורפיום. "הנץ בחמש וארבעים", עונה המקורב. "תעירו אותי שעה וחצי לפני כן" מבקש הרב, כמו מתחנן על נפשו.
"אבל הרב צריך לנוח, מספיק שעה", התחנן רבי חיים סויסה, המשמש הנאמן, על נפשו של הרב.
"לא, שעה וחצי. שעה זה מעט מדי. יש תיקון חצות ולהתכונן לתפילה, כתוב להתגבר כארי", לוחש האריה בהתאמצות.
אך הרב סויסה מתעקש: "אריה שהיה עובר את מה שהרב עובר ועוד תחת מורפיום, היה ישן שבוע שלם", אמר.
מבעד למסכת החמצן הנודניקית נשמע חיוך של לוחם. "בשביל זה נאמר 'כארי' ולא אריה ממש. צריך להתגבר יותר מאריה", אומר הרב ונרדם לעוד כשלושים דקות. אחריהן הוא שוב יקיץ, ישאל מה השעה ויבקש שוב להעיר אותו שעה וחצי לפני הנץ...



הצדיק מזכה את בני דורו ומתפלל עליהם:

גמרא (סנהדרין לז.): "כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה (רבי זירא כּוּנָה בשם זה כי ישב מאה תעניות שלא תשלוט בו אש הגיהנם, והיה בודק את עצמו על ידי שישב בתוך תנור ולא שלטה בו האש, עד שפעם אחת נתנו בו חכמים עיניהם ונחרכו רגליו מעט) דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אנשי העיר: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים על העיר, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים, ועשו תשובה).

מסילת ישרים (פרק יט): "נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.
וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם".

בוכה על הפיגוע ב'מרכז הרב' – עוד בטרם התרחש:
סיפר אחד מראשי ישיבת 'אור שמח' כי הזמין את מו"ר הרב זצ"ל להכנסת ספר תורה, שבוע ימים לפני הפיגוע שהיה בישיבת 'מרכז הרב'. ברגע שהרב שמע על ההזמנה, התחיל לבכות בכי תמרורים. המזמין התפלא על התגובה של מו"ר הרב, ושאל מה קרה. אמר לו מרן הרב זצ"ל: "ולוואי שבאותו לילה ירד שלג". גם המשפט הזה היה פלא בעיניו למשך שבוע.
באותו יום של הפיגוע ביקש מו"ר הרב לארגן תפילה בכותל המערבי, ואף אחד לא הבין על מה ולמה הרב ביקש לבוא לתפילה. הרבה בחורים מישיבת 'מרכז הרב' הגיעו לתפילה. הרב התפלל עם הציבור בכותל וביקש למשוך את התפילה עוד ועוד. בסופו של דבר הסתיימה התפילה ובשעה שבחורי הישיבה נסעו חזרה מהכותל לישיבה נכנס המחבל הארור והרג שמונה בחורים, מהצעירים של הישיבה, שנשארו בספרייה ללמוד תורה. האוטובוסים שהחזירו את התלמידים הבוגרים מהכותל נתקלו בחזרתם במחסומים של המשטרה שהוצבו ברחוב הישיבה.

איך אפשר לסגור את הדלת? (אביהם של ישראל):
"את לא צריכה לסגור את דלת ביתכם", היתה אומרת שכנתה של הרבנית לרבנית שתחיה, כשנוכחה לראות באופן יום-יומי איך בבית הרב זצ"ל זה הולך וזה בא, כמעט מדי רגע. עם ישראל יוצא ונכנס, מבקש עצה, ברכה, או רק לחזות במאור פניו של הרב.
כיוון שמדובר בעם ישראל, אהוביו, לא היתה מציאות שהרב היה מסרב להיענות לאדם שהגיע אליו. מעולם לא אמר: "לא עכשיו, השעה דוחקת, אני לא יכול, אין אפשרות". תמיד היה מסור לעם ישראל . תמיד יכלו לבוא אליו ולמצוא אצלו ישועה.
לילה אחד, בשעה 02:00 בלילה, דפקו על דלת ביתם. "לפתוח?" שאלה הרבנית, ענה לה הרב: "בטח לפתוח".
הדלת נפתחה ולבית הרב נכנסה אישה, בוכה במר נפשה, ושטחה בפני הרב את בקשתה: "אני צריכה לעבור ניתוח ואני לא מסכימה לעבור אותו בלי ברכה מהרב". כמובן שהרב עודד אותה וצייד אותה בברכתו.
כשיצאה אותה אישה, אמר הרב לרבנית: "את רואה? האם אפשר לסגור את הדלת?"

מצטער בצערם של ישראל ושמח בשמחתם (אביהם של ישראל, תהילה):
בעיני ראיתי שהרבנית שתחיה מספרת לרבנו זצ"ל על חולה שביקשו שהרב יתפלל בעדו, והתרשמתי שהחולה איננו מכר או קרוב משפחה.
הרבנית תיארה את מחלתו של אותו אדם באופן כללי, ולאחר מכן החלה לפרט את פרטי מחלתו. לפתע הבחנתי שהרב לופת את ראשו בידיו מרוב צער, ממש היה נראה בעיני כאדם שחלילה מודיעים לו על סבלו של אחד מקרוביו.
מאידך, ראיתי שכאשר הרבנית סיפרה לרב שבשעה טובה נולד בן לזוג שחיכו לילד במשך שנים, הרב כל כך שמח ובירך, כאילו נולד לו בן או נכד חדש.


פרשת שלח לך - חוסר אונים נרכש ואיך לצאת ממנו

חוסר אונים נרכש ואיך לצאת ממנו


הרב יונתן זקס (קרוב אליך שלח לך התשע"ח, עם דגשים ותוספות): בפילדלפיה ישנו איש לגמרי לא צעיר, שערו לבן ודיבורו עדין ומניין שנותיו מתקרב למאה. לאשתי איליין ולי היה העונג לפגוש אותו כמה פעמים, והוא מן האנשים הנחמדים ביותר שנתקלנו בהם מעודנו. אנשים רבים צריכים להיות לו אסירי תודה, מפני שעבודתו שינתה את חייהם. הוא הציל רבים מדיכאון ומשאר מצבים נפשיים הרסניים.

שמו אהרן בֵּק, והוא מייסדה של אחת מהגישות הפסיכותרפיות היעילות ביותר שישנן: התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית. הוא גילה אותה בעבודתו במרפאה לחקר הדיכאון שהוא הקים באוניברסיטת פנסילבניה.

בעבודתו עם מטופליו הבחין בדפוס אופייני: הם נוטים לפרש חוויות ואירועים באופן פטאליסטי ומתוך זלזול בעצמם. דומה היה שהם תמרנו את עצמם, באמצעות דרך החשיבה שלהם, אל המצב שמרטין זליגמן, מן המבריקים בתלמידיו של בק, עתיד היה לכנות "חוסר אונים נרכש".

בדרך אחת או אחרת הם אמרו לעצמם בעצם: "אני כישלון. שום דבר שאני מנסה לא מצליח. אני חסר תועלת. המצב לא ישתנה אף פעם". המחשבות הללו באו להם באורח מוכני. זו הייתה תגובת-המחדל שלהם לכל דבר שלא הסתדר.

תובנה זו יכולה להאיר לנו את פרשת המרגלים.

כזכור, משה שלח שנים-עשר אנשים לתור את הארץ. הם היו מנהיגים: נשיאי השבטים, נכבדי העדה. ובכל זאת, עשרה מהם חזרו ובפיהם דו"ח מדכדך. יושבי הארץ חזקים מאתנו. הם ענקים. אנו היינו כחגבים בעיניהם. וכך הידרדרו הדברים לאסון. העם נתקף בהלה. הם עמדו לרגום באבנים את המיעוט בקרבם, יהושע וכלב, שגרסו כי כיבוש הארץ אפשרי. ה' זעם ואיים להכות את העם בדֶבר. משה התחנן למענו. ה' חס על העם, אבל קבע שאיש מבני הדור הזה לא יזכה להיכנס לארץ.

דו"ח המרגלים היה חסר יסוד. ידיעה זו חיונית להבנת הפרשה. כעבור עשרות שנים, על סף הכניסה לארץ, כשיהושע עצמו ישלח מרגלים, ילמדו בני ישראל לדעת מה באמת קרה כאשר שמעו יושבי הארץ על בני ישראל המתקרבים אליה.

כך סיפרה רחב, האישה מיריחו שנתנה מחסה למרגלים (יהושע ב,ט-יא): "וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת".

המרגלים בפרשתנו נבהלו מפני הכנענים, ועיניהם טחו מראות שהכנענים מבוהלים מפניהם. איך הגיעו לידי טעות חמורה כל כך?

נבין זאת אם נפנה אל תורת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ונתבונן בכמה מדפוסי החשיבה המעוותים שזיהה דיוויד בֶּרְנְס, תלמידו של אהרן בק:

א. חשיבה של הכול או לא-כלום. כל דבר הוא שחור או לבן, טוב או רע, קל או בלתי-אפשרי. כזה היה פסק דינם של המרגלים באשר לאפשרות הכיבוש: אין סיכוי שנצליח. לא היה אצלם מקום לגוונים, לניואנסים, למורכבות. הם יכלו לומר "יהיה קשה, נצטרך להפעיל כוח ומוח, אבל בעזרת ה' נעשה ונצליח". אבל הם לא אמרו כך. החשיבה שלהם הייתה מקוטבת. חשיבה של או-או.

ב. סינון שלילי. אנחנו זונחים את הצדדים החיוביים וממעיטים בחשיבותם, ומתמקדים כמעט אך ורק בצדדים השליליים. המרגלים פתחו אתּ סיפורם בציון הצדדים החיוביים: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", ואז בא האֲבָל הגדול. שרשרת ארוכה של צדדים שליליים, שהאפילה לחלוטין על הפתיחה החיובית עד שנותר רק רושם שלילי.

הרב אשר סבג: לא מזמן נכחתי בסיור שנעשה בשכונות של דרום תל אביב כדי לראות בעינים את המצב הקטסטרופלי שאליו נקלעו אחינו תושבי השכונות בגלל זרם המסתננים שהגיע אליהם. לסיור הצטרף גם בחור ששייך לארגוני הסיוע לפליטים, ובסופו של הסיור יצא לי לשוחח איתו, נדהמתי לראות כיצד לי ולו היו מסקנות הפוכות זה מזה, אם בשבילי הסיור המחיש את המצוקה האדירה של התושבים, בשבילו הוא העצים את המצוקה של הפליטים.

זה הזכיר לי את הבדיחה הידועה על מישהו שראה את חברו קורא עיתון בערבית, הוא שאל אותו מדוע הוא עושה זאת? והוא ענה לו שבעיתון בעברית כתוב שישראל היא המדינה הכי גרועה, ושיש אבטלה וצרות וכדו', ואילו כאן כתוב איך היהודים מנהלים את העולם ושכל הבנקים שלהם, ושישראל המדינה הכי חזקה בעולם.

בכל מקום שהגיעו היו לוויות, יהושע וכלב ראו בזה סימן אלוקי כיצד הקב"ה מסייע להם לרגל מבלי שיבחינו בהם בגלל שכולם עסוקים באבלם. לעומת זאת שאר המרגלים ראו בתופעה הזו דבר שלילי שאולי נובע מבעיה שיש בארץ הזאת הגורמת לאנשים למות.

כלב ויהושע רואים בפירות הענקיים שנמצאים בארץ עדות לברכה השורה בארץ ישראל, ואילו המרגלים האחרים רואים גם בפרות האלו הוכחה לכך שהארץ הזו משונה ומקוללת וכל האנשים בתוכה גם הם גדולים וחזקים כמו הפרות ולכן אין סיכוי לנצח אותם.

ג. ציפייה לאסון, ביטחון בכך שקטסטרופה ממשמשת לבוא. צורת החשיבה הזו מתבטאת באמירתם של בני ישראל "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז".

ד. קריאת מחשבות. ברור לנו, כביכול, מה חושבים אחרים. לאמיתו של דבר מחשבותיהם אחרות לגמרי מאלו שאנו מייחסים להם, שכן האמונה שלנו מתבססת על הרגשות שלנו עצמנו, לא שלהם. המרגלים כשלו בקריאת מחשבות כזו כאשר אמרו: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

ה. חוסר יכולת להפריך. האדם דוחה כל ראיה וכל טענה העלולות לסתור את המחשבות השליליות שלו. המרגלים שמעו את טיעוני הנגד של כלב אך פטרו אותם בלא כלום.

ו. הסקה רגשית. האדם נותן לרגשותיו, במקום לשיקול הדעת, להכתיב את החשיבה שלו. דוגמה לכך היא הפרשנות שנתנו המרגלים לכך שערי הארץ הן – "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם" (דברים א,כח),  הם לא עצרו וחשבו עלּ האפשרות שעם הבונה ביצורים עד השמיים כנראה מפחד מאוד. לו עשו כן אולי היו מבינים שהכנענים אינם בטוחים, אינם ענקים, אינם חסינים. אבל הם נתנו לרגש להחליף את החשיבה.

ז. האשמה. אנו מאשימים אדם אחר במצוקתנו במקום לקחת אחריות. כך עשה העם למשמע הדו"ח – "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" - לו רק נתתם לנו להישאר במצרים! אנשים שמאשימים אחרים מצויים כבר בדרך אל חוסר האונים הנרכש. הם רואים את עצמם כחסרי כוח לשַנות. הם קורבנות סבילים של כוחות שמעבר לשליטתם.

קריאתו של סיפור המרגלים במשקפיים המושגיים של התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית מאפשרת לנו לראות את הרלבנטיות של הסיפור העתיק – לנו, כאן, עכשיו.

קל מאוד ליפול לצורות אלו ואחרות של עיוות קוגניטיבי, והתוצאה עלולה להיות דיכאון וייאוש – מצבי תודעה מסוכנים המצריכים התערבות טיפולית או תרופתית מיידית.

אהרן בק גם גילה שכאשר הם נעשים מודעים למחשבות השליליות, מבינים שאינן מוצדקות, ומפתחים דפוסי חשיבה מציאותיים יותר, אפשר להתרפא.

מרגש מאוד לראות את המרשם הטיפולי שהתורה עצמה נותנת:

לפרשיית המרגלים ולפרשיית ציצית (שתיהן בפרשת השבוע שלנו), משותפות שתי מילות מפתח: "ורְאִיתֶם" (בפרשת המרגלים: יג, יח. בפרשת ציצית: טו, לט), והפועל 'לָתור' להטיותיו (בפרשת המרגלים: פרק יג, פסוקים ב, טז, יז, כה, לב. בפרשת ציצית: טו, לט).

בפרשת ציצית הן מופיעות באותו פסוק: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

שימו לב לסדרם התמוה של האיברים, העיניים והלב. אפשר היה לצפות שיהיה הפוך. הרי קודם רואים, ואז מרגישים.

אך התורה הופכת את הסדר, ומטרימה את מה שעתידה לומר תורת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי: פעמים רבות הרגשות מעוותות את התפיסה. אנו חומדים משהו, במקרה של הציצית, או מפחדים ממשהו, במקרה של המרגלים – ואז רואים אותו, גם אם אינו קיים כלל.

לכך מכוונים דבריו הידועים של הנשיא האמריקני רוזוולט בנאום ההשבעה לכהונתו הראשונה: "יש לפחד רק מן הפחד עצמו – אימה עלומת שם, נטולת היגיון ונטולת הצדקה, המשתקת את המאמצים הדרושים כדי להפוך נסיגה להתקדמות".

פתיל התכלת שבציצית נועד, לדברי חז"ל, להזכיר לנו את הים, את השמיים, ואת כיסא ה'. התכלת גם ציינה בעולם העתיק מלוכה.

הציצית עצמה היא אפוא צורה של תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. היא אומרת:

אל תפחדו, ה' עמכם!

אל תיכנעו לרגשות שלכם, שכן אתם בנים למשפחת מלוכה. אתם ילדיו של מלך העולם!

אל תיתנו לרגשות שליליים לסלף את תפיסת העולם שלכם. אינכם חגבים. המתנגדים לכם אינם ענקים!

כדי לראות את העולם כפי שהוא, לא כפי שאתם פוחדים שהוא עלול להיות, תנו לאמונה להדוף את הפחד.

הציצית עצמה גם שומרת את היהודי מפגעים רוחניים וגשמיים וכך מעניקה לו ביטחון אישי:

-המעביר ציצית על עיניו בשעת קריאת שמע, לא יבוא לסימוי עיניים.
-תיקונ"ז (תיקון ח"י) גורי האריז"ל: ע"י הציצית "אדם מכוסה מכל המזיקין ומלאכי חבלה".
-ניצול מיצר הרע כמעשה יוסף הצדיק.
-ניצול מדינה של גהינום.

הציצית גם מעניקה השראת שכינה ושמחה ללובש:

ירושלמי, זוה"ק: כל המקיים מצוות ציצית כאילו מקבל פני שכינה.


להרחבה: