Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 7 בדצמבר 2018

חנוכה - "חזרה מלכות לישראל״?!


"חזרה מלכות לישראל״?!

ישראל 1960 צילום: לני זוננפלד (בית התפוצות)

דבריו המסכמים[1] של הרמב״ם (הלכות חנוכה ג,א-ג) מתארים את אשר אירע בשלהי הבית השני - גזירות היוונים על ישראל, חילול המקדש על ידם, ניצחונם של החשמונאים הכהנים עליהם והעמדת מלך מתוכם, כנאמר:

״בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות... ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים״.

וחותם דבריו הרמב"ם: ״וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני״.

חתימת הדברים נראית פשוטה, תמימה ומובנת, אך סקירה היסטורית קצרה המבררת מי היו רוב המלכים שמלכו ׳יתר על מאתיים שנה׳ בישראל (לאחר שהסתיימה מלכותם של בני חשמונאי הכהנים), ומה הייתה השקפתם והתנהגותם מבחינה יהודית-רוחנית, מוסרית והלכתית, מגלה שמלכים אלו היו רשעים ופושעים הן בעניינים שבין אדם לחברו והן בעניינים שבין אדם למקום (למעט שלומציון המלכה הצדקת שמלכה כעשר שנים המהווים את ימי תור הזהב היחידים בתקופה זו).

נזכיר מספר דוגמאות לכך:

א. ינאי המלך שרצח את כל חכמי הסנהדרין כתיאורם של חז״ל, ושהרג על הר-הבית המונים מעם ישראל כמתואר על ידי יוסף בן מתתיהו.

ב. הורדוס העבד האדומי שמונה בחסותה של רומא ורצח את כל זרע המלוכה מבית חשמונאי.

ג. יוחנן הורקנוס המלך הנקרא בחז״ל ׳יוחנן כהן גדול׳, שחז״ל העידו עליו שנהיה צדוקי בסוף ימיו.

ד. כל שאר המלכים שמונו על ידי הרומאים, כגון אנטיפטר שליט ממלכת יהודה, ארכילאוס בנו של הורדוס מאשתו השומרונית, אגריפס השני בנו של אגריפס הראשון שהיה נציב רומאי ועוד רבים אחרים.

אם כן, כיצד ניתן להבין את דבריו אלו של הרמב״ם, הרואה בחזרת מלכותם של ישראל את פסגת ההצלחה של נצחון המכבים על היוונים, מלכות שלא התאפיינה בלשון המעטה במוסר, בערכים ובקדושה, הלזה ייקרא ׳וחזרה מלכות לישראל׳?

מבאר הרב קוק (מאמרי הראי׳׳ה, עמ' 173-174 מאמר ממלכת כהנים), שגילוי המדרגה המוסרית והתורנית בממד הציבורי-הלאומי הממלכתי, קשה הרבה יותר מגילוי מדרגה זו בחיי הפרט-היחיד.

שהרי פעמים רבות רואים אנו שגם באותם הנושאים והתחומים שבהם מופיעה המדרגה המוסרית, הערכית והרוחנית בצורה הראויה בחיי היחיד, היא איננה מופיעה בצורתה המתוקנת בחיי הציבור.

קלקול ציבורי זה במערכות החיים הלאומיות יגרום לעיוותים מוסריים וערכיים קשים, ולנזקים מעשיים חמורים.

כלשונו של הרב שם: ״עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה (מ)השמירה של התורה היחידית.

כי התורה ומצותיה באו לצרף את הבריות, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לעניינים מדיניים (חברתיים-לאומיים), הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי.

כי הרי עינינו הרואות שגם המוסר האנושי הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים יש לו על כל פנים איזה אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין, שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הציבורית, ואפילו המפלגתית כולה.

ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית הרותחת... (ועד כדי) מחיקת הצדק ואובדן המוסר, הבא במרה הרגילה מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים״.

סיבת הדבר לאובדן המוסרי, הערכי והרוחני החמור הזה, בחיי האומה והממלכה, היא מפני שעל מנת לבסס את מעמדה של המלכות, הן מבחינה חיצונית ביחס לאויב - בענייני חוץ וביטחון, והן מבחינה פנים לאומית - בענייני כלכלה, רווחה וכדומה, יש צורך במידות נפשיות קשות ובפעולות מעשיות חומריות רבות, העלולות לזהם את הנפש הציבורית ולהרחיק את החברה מערכי המוסר ומהקדושה האלוקית.

כדבריו של הרב קוק (הקדמת שבת הארץ): ״אותה האביריות (המידות הקשות והמעשים החומריים), המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי צבור קבועים (עם בארצו ובמדינתו), גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים (מצד הממד האלוקי שבישראל - הדת), לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי (מצד הממד הלאומי החומרי שבישראל - המדינה), גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה״.

היוצא מדברים אלו, שחלק מסגולתה ומתכונתה של המלכות בישראל, ובוודאי בשלב הראשון של הופעתה וביטוייה השונים במציאות החיים הממשית, גונז בקרבו וכולל בתוכו עיוותים מוסריים וקלקולים רוחניים, המהווים חלק מהד.נ.א של הדרך המעשית בבניינה של הלאומיות הישראלית.

אובדן דרך מוסרי, ערכי ורוחני זה, הוא חלק אינטגרלי הכרחי בתהליך בניינה של לאומיות ממלכתית זו, כפי שהתגלה בשלהי הבית השני(כאמור לעיל), ומשמש סמל ודוגמא להופעתן של כל מלכויות ישראל בהיסטוריה, וכפי המתגלה גם בימינו בחזרתה של המלכות לישראל לאחר אלפיים שנות גלות (באופן חיובי הרבה יותר, להבדיל מאז), בדרך למלכותו המתוקנת והשלמה של המלך המשיח על ישראל ועל העולם כולו.

כדבריו התמציתיים של המהר״ל בענין זה (גבורות ה׳ יח): ״יש לך להבין כי מלכות ישראל בהתחדשה כמו שהיה ביציאת מצרים שהתחיל ממשלת ישראל, שלא היה מלכות קודם זה לישראל, ולעתיד מלכות המשיח שתתחדש מלכות חדשה היא יוצאה מן המלכות הראשונה שלפני זה.

כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדרגה אלוקית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלוקית, מעלה פנימית... שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית הוא יוצא מתוך דבר שהוא חיצון לו, ולכך היה גדל משה רבינו עליו השלום בבית פרעה להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלוקית שהיה למשה מתוך דבר החומרי, דאם לא כן לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית.

והבן דבר זה כי הוא עמוק מאוד והוא ידוע למי שיודע בענק הדברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך הדברים החומריים, וכן משיח יושב במדינת אדום...״.

הדרך לבית המלך עוברת בבית הסוהר!

החותמת שהצילה - דוד קליינר
יוכבד ברודי הייתה בסך הכול בת חמש עשרה כאשר הנאצים פלשו לאוסטריה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד אז חייה זרמו על מי מנוחות, אבל הכול השתנה באותו יום - גרמניה סיפחה את אוסטריה והפכה אותה לחלק משטחה, וממילא כל האזרחים נהפכו לתושבים זמניים של גרמניה.
היא לא תשכח לעולם את היום שבו אספו את כל היהודים האוסטרים מול רחבת העירייה והללו נעמדו בתור ארוך כשדרכוניהם הגרמניים החדשים בידיהם, השוטר הנאצי נטל כל דרכון, הביט בשחצנות אל האיש שמולו וחתם את המילה 'יודן' באותיות אדומות גדולות על גבי הדרכון.
אבא של יוכבד היה כל כך המום מההשפלה, עד שהוא החליט עוד באותו היום שזה בדיוק הזמן בו הם צריכים לעלות לארץ ישראל.
לאחר מאמצים מרובים הם הצליחו להשיג כרטיסים לאנייה שלאחר מכן התברר שהייתה האחרונה שהורשתה להגיע לישראל לפני שהבריטים הטילו סגר על חופי הארץ.
את זוועות השואה יוכבד לא עברה אבל כל משפחתה וחברותיה שנשארו מאחור נהרגו בשואה האיומה. זו גם הסיבה שהיא לא רצתה שום קשר עם עברה ולכן כאשר בסיום המלחמה הודיעה ממשלת גרמניה החדשה על כך שכל מי שסבל מהכיבוש וארצו סופחה לגרמניה יוכל לקבל אזרחות גרמנית, זה ממש לא עניין את יוכבד. להיפך, היא נתנה את הדרכון יחד עם כל המסמכים הישנים לחברתה הטובה שתשמור עליהם. חלפו שנים, יוכבד הקימה משפחה לתפארת, ילדים ונכדים, ולבסוף הלכה לעולמה בשיבה טובה.
רבקה לוי הייתה די מופתעת מהחבילה שקיבלה בדואר, זה היה ללא ספק הדרכון של סבתא שלה - יוכבד, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את תמונתה בתור ילדה קטנה, והסיפורים שהיא שמעה כל השנים קרמו עור וגידים, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' אכן התנוססה על עמוד השער של הדרכון ממש כמו התיאורים ששמעה מסבתא שלה כאשר הייתה ילדה קטנה.
בהתחלה היא ממש התלבטה מה עליה לעשות עם הדרכון שנשלח אליה על ידי צאצאי החברה של סבתא שלה שנפטרה גם היא לפני מספר חודשים, בשלב מסוים היא  נזכרה שקראה באיזשהו מקום על כך שממשלת גרמניה מאפשרת לכל צאצאי התושבים שסופחו עד שנת 1934 לקבל אזרחות גרמנית הם וכל בני משפחתם, וזו הייתה הסיבה שהיא החליטה לבסוף לאכסן אותו בין המסמכים שלה, למרות שלא הייתה שום סיבה שבעולם שתגרום לה אי פעם לרצות לקבל אזרחות גרמנית.
שלוש שנים חלפו מאז, ויום אחד רחל בתה בת התשע החלה להרגיש חולשה כללית בכל הגוף. היא נשלחה על ידי הרופאים לבדיקות מקיפות, ובסופן התברר לתדהמתם הרבה שרחל סובלת ממחלת כבד קשה, עורה הפך צהוב והיא לא הייתה מסוגלת כמעט להרים את ידיה מרוב חולשה. רחל אושפזה בבית חולים תוך כדי בידוד מוחלט מחשש שמא תידבק בחיידק שיוכל חס ושלום להכריע את גופה החלוש. עולמה של רבקה כמעט קרס עליה, וכל חייה סבו סביב בית החולים. היא פנתה לטובי המומחים, אך הללו אמרו שאין בישראל אף מומחה היודע לטפל במחלה הזאת, היא החלה לערוך בדיקות אצל מומחים בינלאומיים עד שלבסוף נודע לה שרק בגרמניה ישנו מרכז רפואי בעל ידע רב בטיפול במחלה המדוברת.
בירור מול המרכז הרפואי העלה שעלויות הטיפול והאשפוז הממושך של חודשים ארוכים יגיע בסופו של דבר למיליון יורו, מכיוון שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה את עלויות האשפוז האסטרונומיות שבית החולים הגרמני לוקח מכל מי שאינו אזרח גרמני.
רבקה הייתה אובדת עצות, אמנם אין מחיר לחיים אבל מאיפה הם ישיגו סכום כל כך גדול בזמן כה קצר?! ואז הבליח בראשה רעיון מטורף: 'הדרכון של סבתא! לפי החוק אנחנו יכולים לקבל אזרחות גרמנית!'
היא רצה במהירות לחדרה והחלה לנבור בין המסמכים הישנים עד שלבסוף מצאה את הדרכון עם הדפים הצהובים והחותמת האדומה, שבוע לאחר מכן היא ובתה היו כבר על המטוס בדרך לגרמניה. הם פנו לכל הגורמים שיכלו לזרז את התהליכים, ותוך שבוע היו היא וכל ילדיה בעלי אזרחות גרמנית. מה שהפחית את עלויות הטיפול ברחל לכמה עשרות אלפי יורו בודדים...
וכך לאחר 70 שנה, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' שכל כך השפילה ילדה יהודייה אחת, הצילה את חייה של ילדה יהודייה אחרת - נינתה של אותה ילדה...





[1] בנין אמונה.

שבת חנוכה - חינוך של חנוכה וחינוך של שבת


חינוך של חנוכה וחינוך של שבת


מצוות[1] הדלקת נר שבת ומצוות הדלקת נר חנוכה נראות דומות מאוד - ״להדליק נר של שבת״, ו״להדליק נר (של) חנוכה״, אך מהתבוננות בהלכותיהן ניכר שיש ביניהן הבדלים יסודיים ומשמעותיים:

א. סוג הפתילות והשמנים - ״פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת (מפני איכותם הגרועה שלא נאחז בהם האור כראוי), מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת״ (שבת כא:).

ב. זמן ההדלקה - הדלקת נר שבת היא מבעוד יום, ואילו הדלקת נר חנוכה היא דווקא לאחר מכן - משתשקע החמה.

ג. מקום ההדלקה - הדלקת נר שבת צריכה להיות בתוך ביתו של האדם - במקום אכילתו או שנתו, ובמקום הגבוה מעשרה טפחים, ואילו חובת הדלקת נר חנוכה היא דווקא ׳על פתח ביתו מבחוץ׳, ובמקום הנמוך מעשרה טפחים (ולמעלה מג׳ טפחים).

ד. עיקר מצוות ההדלקה - בנר שבת מטרת ההדלקה היא דווקא התוצאה, שיהיה הנר דולק והאור יהיה בבית, ואילו בנר חנוכה דווקא פעולת ההדלקה המהווה אמצעי למציאות האור היא העיקר, שהרי ׳הדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה׳ (אין צורך להדליקה שנית).

ה. מטרת ההדלקה, השימוש באור הנר - עניינה ומטרתה של הדלקת נר השבת היא שישתמשו באורו ובכך ירבה שלום הבית בבית, ואילו בנרות החנוכה אסור להשתמש אלא לראותם בלבד.

מהו אפוא המכנה המשותף להבדלים אלו ולהבדלים נוספים אחרים, ומהו ההבדל העקרוני בין שתי מצוות אלו כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהלכותיהם השונות ואף המנוגדות זו לזו?

מובא בספרי החסידות (שפת אמת, שם משמואל, נתיבות שלום ועוד), שישנן שתי דרכים להפגיש בין האדם ובין האור שבעולם - הטוב, האמת, הצדק, המוסר והיושר האלוקיים שבעולמנו, עולם המלא חושך - שקר, רע, עקמימות ותאווה.

הדרך האחת - להוציא ולהרחיק את האדם מן ה׳חושך׳ - החיסרון, הרע והטומאה הקיימים בעולם, ולהביאו למחוזות אחרים אשר בהם נמצא ה׳אור׳ - הקדושה, הטהרה, הערכים והמוסר.

זוהי בחינת השבת אשר בה מתרחקים אנו מהחושך החומרי שבעולמנו ושבחיינו - מהטרדות, מהחסרונות ומהקלקולים שבהם, עד אשר מכוחה של השבת מתייחסים אנו אליהם, לפחות במהלכה של השבת - כלא קיימים במציאות, כמאמרם של חז״ל: ׳ראה מלאכתך כאילו עשויה׳... ואנו מפליגים אל הנפש (כנאמר: ׳וביום השביעי שבת וינפש׳ - מלשון נפש), אל הנשמה של עולמנו החומרי - השבת, המהווה מעין שגרירות של העולם הבא בעולם הזה...

הדרך השנייה הפוכה לגמרי מהראשונה - מטרתה איננה להוציא את האדם מהתמודדותו המורכבת עם העולם הזה ובכך כביכול להתייאש מתיקונו, אלא אדרבא, להכניס את האדם עם האור האלוקי הגנוז בו אל ממדי החושך המסובכים והמורכבים של עולמנו, להאירם ולתקנם ככל הניתן.

זו מהותו של חג החנוכה - להאיר בתוך החושך, לגלות את האור הגנוז בו, ואף לצרפו להיות חלק מן האור המאיר והמתקן את העולם.

מובן ששתי דרכים אלו נכונות ונדרשות, כשדרך השבת התדירית - פעם בשבוע, מהווה את היסוד האמיתי להצליח גם בדרך המסובכת של חג החנוכה.

מכאן מובנים ההבדלים ההלכתיים היסודיים בין הדלקת נר שבת להדלקת נר חנוכה:

בשבת אשר עניינה ומהותה הוא האור הרוחני העליון הנמצא למעלה מעולמנו והמאיר אליו מכוח קדושתה של השבת - הדלקת הנר היא למעלה מעשרה טפחים, הרומזים לגובה הרוחני אשר בו נמצאת השכינה לפי קבלתם של חז״ל, שהרי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. הפתילות צריכות להיות כאלה שהאש החומרית, כמשל לאש הרוחנית, נאחזת בהם היטב על מנת שאור האש ידלוק כראוי. זמן ההדלקה הוא דווקא ביום, בזמן אשר בו השמש זורחת ומאירה כמשל לקדושה המאירה את חיי העולם הזה, ומטרת ההדלקה היא שיהיה האור החומרי כמשל לאור הרוחני דולק.

לעומת זאת, בחג החנוכה אשר מטרתו להאיר את החשכה גם במקומות היותר שפלים ונמוכים, הגובה בו מדליקים את הנר הוא דווקא למטה מעשרה טפחים, בגובה אשר בו כביכול לא נמצאת השכינה. זמן ההדלקה הוא דווקא בחושך - משתשקע החמה, וגם פתילות ושמנים שכביכול אין האור נאחז בהם יפה מותרים להדלקה על מנת לגלות את האור הטמון גם בהם, וממילא מובן שעיקר המצוה היא פעולת ההדלקה הנעשית על ידי האדם אשר תפקידו להאיר את העולם גם במקומות החשוכים והמסובכים שבו.

גמ' (שבת כג:): "אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

רש"י מבאר, כי כוונת הגמרא להדלקת נר שבת ונר חנוכה: "בנים תלמידי חכמים – דכתיב (משלי ו): "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה שבת וחנוכה בא אור התורה".

רואים מכאן שלנרות שבת וחנוכה יש קשר הדוק לחינוך הילדים!

ישנן כל מיני גישות לחינוך וישנם כל מיני סוגי ילדים, כל ילד זקוק לגישה אחרת, כל ילד 'נדלק' בצורה אחרת ומאיר בצורה מסויימת!

ישנם ילדים הצריכים התנהגות של חנוכה ואחרים הצריכים התנהגות של שבת...

בדור שלנו צריכים דמות שתחנך כמו חנוכה ותדע איך לרדת אל הילדים באהבה...

אמנות ההכלה (עמוד 88) – הצורה שבה מורחים את השוקולד:

מאוחר בלילה, ההורים מתחילים להילחץ: הילדים עדיין לא ישנים, התינוקת בוכה, הכלב נובח והם-עצמם עייפים... פתאום האב מתחיל לצעוק ולאיים, ותוך דקות ספורות הילדים במיטה. למרות המתח הם יירדמו, אולי ירטיבו, אולי יקומו מתוחים, אבל הם כבר ישנים, ומה זה בעצם משנה...?

כל הורה אוהב את ילדיו. זו עובדה ואין על זה ויכוח. עיקר המשימה הוא לגלות את אהבתנו, שכן מקום משימת החינוך הוא באמצעים ולא במטרה.

אם גם כך בסופו של דבר הילדים יירדמו, עיקר העיסוק שלנו אינו ה'מתי' אלא ה'איך׳ הם יירדמו.

לכן, מה שחסר בסיפור זה הוא חוויית המנהיגות של ההורה. ההורה הוא המוביל, הוא מאמין בהשפעתו, וכשיקיים את ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, תחל ההתארגנות לקראת השינה שעה וחצי לפניה.

צריך לתכנן ארוחה נעימה, פשוטה אך שמחה, פיג׳מה וצחצוח שיניים ולבסוף סיפור, או לימוד הלכות לשון הרע או פרק תנ״ך, ואז קריאת שמע על המיטה.

עבודת החינוך אינה צריכה כאמור להתמקד במטרה, ״האם הכנת שיעורי בית?״, ״מה, לא אכלת את הסנדוויץ'?!״, ״אל תנבל את הפה!״, ״עוד לא קמת? מאוחר!״. זהו חלק זניח.

עיקר החינוך הוא בצורה, באווירה, במבט, בחיוך, בחיבוק, בדרך שבה אנחנו מורחים את השוקולד על הלחם...

אמנות ההכלה (עמוד 90) - הדרך להיות אב סמכותי:

שאלה: אני אבא חלש, ביישן, עדין, לא סמכותי... מהי הדרך לעורר את הסמכות האבהית שבי?

הסמכות האבהית היא אחד הדברים החסרים ביותר בדור הזה. כי האב במהותו הוא חסד מתוק וכל עבודתו היא להתגבר, כלומר להיות גבר, ״ברוך שלא עשני אשה״.

העבודה על הגבריות היא סוג של מלחמה. אולם מהי הגבריות?

החברה המודרנית פיתחה אצלנו דפוס מוטעה של הגבר כגס ורודני, וזה אינו נכון. האמת היא שההתפתחות הגברית היא על ידי גילוי רגשי, ביטויי חיבה, פתיחות אמוציונלית.

זה שאתה מדבר על עצמך באופן כזה כבר מעיד על כך שאת השלב הזה עברת. כי גבר ה״מראה שרירים״ אינו אלא ציור של אדם חסר ביטחון שצריך לעורר סביבו התפעלות או בהלה על מנת להוכיח את גבריותו.

אולם לאחר שלמדת לדבר באמת על רגשותיך, בעיקר עם אשתך, עליך ללמוד להעמיד פנים, לכעוס ב'כאילו', וזה באחוז אחד של המקרים. ברוב המקרים, הסמכות מתבטאת באקט של חיזוק, כמו ״אני לא מאמין שאתה - ילד שכולו עדינות - מסוגל לדבר בצורה כזאת״.

ולפעמים דיבורך עמו הוא תוצאה מחייבת של מעשה רע: ״אם אינך מסוגל לשבת בשקט בשולחן, היכנס לחדר לחמש דקות ותעשה ׳חושבים׳ על התנהגותך״, לגבי האחוז האחד הזה, תוכל לעמוד מול המראה ולדמיין שהילד מכניס ברזל לשקע, ואז תרים את קולך: ״תוציא מיד את הברזל!״ זה פיקוח נפש... כי הרי הילד ירא מאביו, כצורך נפשי, וזה הרי טמון בו!

בנין אמונה (חגים עמ' 100) – מהי גבורת המכבים?

גבורתם של המכבים המעטים בלחימתם אל מול הצבא היווני הרב והעצום שרדף אותם, כמתואר בספרים החיצוניים - ספר חשמונאים וכדומה, אינה מוטלת בספק.

על כן, מפתיע מאוד שבנוסח תפילת על הניסים המעצימה את נס הנצחון הצבאי שאותה אומרים אנו בימי החנוכה, מתוארים המכבים כחלשים ביחס ליוונים המכונים גיבורים, כנאמר: ״מסרת גיבורים (היוונים) ביד חלשים (המכבים)״, האומנם?

מבאר הרב קוק שישנם שני סוגי גבורה:

הגבורה האחת - גבורה גופנית חומרית, הנובעת פעמים רבות (לא תמיד, כמובן) מצדו הבהמי של האדם ומקלקוליו המוסריים, גבורה הבאה לידי ביטוי בהכנעת אחרים וכיבושם. זוהי גבורה חיצונית ויחסית - גבורת ההתפשטות וההתרחבות הבאה (בדרך כלל) על חשבונם של אחרים.

הגבורה השנייה היא גבורה מוסרית אלוקית, הנובעת מנשמתו העליונה של האדם, הבאה לידי ביטוי בכיבוש האדם את עצמו - בשימת גבולות ובסידור כוחותיו השונים וארגונם בתוכו בצורתם המדויקת והמאוזנת, המבטאת כל כוח וכל כישרון לפי ערכו האמתי. זוהי גבורה פנימית-אלוקית - גבורת הצמצום.

יסוד גבורתם של ישראל, הבאה לידי ביטוי פעמים רבות גם באופן חומרי, חיצוני ומעשי, כמו במלחמה צבאית כנגד אויביהם ובהכנעתם, איננה גבורה חומרית-כוחנית הנובעת מהצד הנמוך והשפל שבנפש האדם ומקלקוליו המוסריים, אלא גבורה חומרית ומעשית הנובעת מהגבורה הפנימית-המוסרית אלוקית!

הרב קוק (עולת ראי״ה א,עב): ״גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם ומאבדים אותם אלא גבורה שבעיקרה היא קשורה בכיבוש שאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוקית״.

וכן (אורות, ישראל ותחייתו ח): ״גבורתנו עדינה היא, אי אפשר שתהיה גבורת חורבן וכיליון״.

מכאן מובן, שאף על פי שלאורך כל ההיסטוריה מוטלת עלינו האחריות והחובה להתגבר על אויבינו באופן פיזי ובכוח הזרוע, גבורה חומרית זו אינה נובעת מקלקול מוסרי ואינה התפרצות פיזית אלימה חסרת שליטה, אלא מקורה ויסודה בגבורה מוסרית, ערכית וקדושה, הזוכה מכוח כך גם לסיעתא דשמיא אלוקית, היודעת "כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'״...

על כן, תיאורם של המכבים כחלשים לא מתאר את חולשתם הפיזית הצבאית אלא את חולשת דעתם המגלה את מעלתם הרוחנית, בכך שידעו שאין הניצחון תלוי רק בהם אלא בהקב׳׳ה הנלחם עימם, ובא הדבר ללמד שאף על פי שהיו גיבורים ונועזים באופן חומרי ומעשי, מקור כוחם לא היה גבורתם החיצונית, אלא קדושתם האלוקית הפנימית אשר ממנה נבעה גבורה חיצונית זו.

כדבריו הנפלאים של הגר׳׳א (סידור הגר׳׳א שיח יצחק): ״וזהו מאמרם - ׳חלשים׳, שהיו כל כך צדיקים שלא תלו ניצחונם מחמת גבורתם, אלא שהיו חלשים כדעתם שידעו שמחמתם (בזכות גבורת עצמם) לא ינצחו, אלא רק מחמת עזרת ה׳״!

ובחזרה לחינוך הילדים - השבת אשר בה חל חג החנוכה, היא שבת מיוחדת מאוד המסוגלת לאחד את הצדדים של שבת וחנוכה יחדיו!

ה׳נתיבות שלום׳ (מאמרים לחנוכה עמ' פו'): ״שבת חנוכה מעלתה גדולה מאוד והיא בבחינת תכלית השלמות שנר חנוכה ונר שבת משלימין זה את זה... ונמצא כי שבת חנוכה היא מהשבתות הגדולות בשנה, ומבחינה מסוימת זו השבת הגדולה של השנה שיש בה עליה לכל הפתילות והשמנים שאין מדליקים בהם בשבת, וכל יהודי יכול להידלק בה מאור השבת...״.





[1] בנין אמונה.