י"ט אייר - הגאון הרב עזרא עטיה זצוק"ל
הגאון הרב עזרא עטיה הידוע בכינויו המורה זצ”ל:
נולד ב-י”ז שבט תרמ”ה בארם צובא שבסוריה. גאון. תלמיד חכם. משורר. עניו וצנוע. נחשב לעילוי. נודע בהתמדתו. שימש כראש ישיבת ‘פורת יוסף’ במשך 45 שנים. שימש חבר בבי”ד הספרדי, תפקיד אותו מילא במשך 20 שנים. מצד אביו הוא צאצא של הרב שם-טוב עטיה, תלמידו של הרב יוסף קארו ומצד אמו הוא צאצא של הרב אליהו שמאע, מחבר הספר “קרבן אשה”.
נולד אחרי שנים רבות, בהן התקשתה אמו להביא ילדים. מסופר כי אמו הלכה עד לעיר טדף להתפלל על קברו של עזרא הסופר. היא נדרה שם נדר- שאם תיפקד ותלד בן תקרא את שמו עזרא ותקדיש אותו אך ורק לתורה.
בילדותו התחנך בחאלב. כבר בגיל צעיר ייעדו ר’ עסלן לגדולות. משפחתו עלתה לארץ כאשר היה בגיל 16.על אף המצב הכלכלי הקשה ביותר של המשפחה לא נשלח לעבוד לפרנסת הבית, בשל הבטחתה של אמו. הרבנים עזרא הררי רפול, שלום הדאיה ואברהם עדס התחייבו לתמוך בו כלכלית בעזרת עשירי הקהילה החלאבית.
הרב עזרא עטיה נודע בהתמדתו. הרב יצחק ניסים, הרב הראשי לישראל לשעבר, סיפר כי הרב עזרא עטיה שימש לו כמקור השראה ללימוד בהתמדה. בשנת ה'תרס"ז הוא החל ללמוד בישיבת אוהל מועד, לימים 'ישיבת 'פורת יוסף' , כאשר ראשי הישיבה היו הרב רפאל שלמה לניאדו והרב יוסף ידיד הלוי. בישיבה היה נחשב לעילוי וזכה אף להיות חברותא של הרב יוסף ידיד הלוי, והרב שאול דוויק הכהן. בשנת ה'תרס"ח הוא התחתן עם בוליסה סאלם, בתו של המקובל הרב אברהם סאלם.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה התבקש על ידי הרב אברהם חיים עדס לעבור למצרים על-מנת לחמוק מגיוס לצבא העות'מאני כך שיוכל להמשיך ללמוד תורה. במצרים לימד תורה במשך שמונה שנים בישיבת "כתר תורה" ובישיבת "אהבה ואחווה".
כשחזר לארץ החל ללמד בישיבת 'פורת יוסף' שנוסדה ב-ה'תרפ"ג כמשגיח (תפקיד המשגיח בתקופה זו היה גם למסור שיעורים). בשנת ה'תרפ"ה, לאחר מותו של ראש הישיבה, הרב שלמה לניאדו, נתמנה הרב עזרא עטיה לראש הישיבה. הוא כיהן במשרה זו במשך 45 שנה, עד לשנת ה'תש"ל.
בישיבה זו העמיד הרב עזרא עטייה תלמידים רבים, ורבים מהם הפכו לאחר מכן להיות ראשי קהילות בישראל, בארצות הברית ובדרום אמריקה.
תלמידים מפורסמים: הרב יהודה צדקה, הרב בן ציון אבא שאול, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף, הרב חיים דוד הלוי, הרב דוד שלוש רבה של העיר נתניה, והרב ציון לוי (הרב הראשי של פנמה), הרב ברוך בן חיים מרבני ניו יורק, הרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני והרב משה מאיה.
הרב מונה גם להיות חבר בבית הדין הספרדי, תפקיד אותו מילא 20 שנה. הרב עזרא עטייה היה מקובל מאד על הרבנים רבי צבי פסח פרנק והחזון איש. החזון איש התבטא על הרב עזרא עטייה שסברתו כשל אחד מן הראשונים.
הרב עזרא עטייה הוזמן בשנות ה-ת"ש להיות חבר במועצת גדולי התורה, אך לא הרגיש בנוח בתוך המועצה כיוון שדיברו שם ביידיש, שפה שהוא לא הבין.
בשנת תש"ח (1948), בזמן מלחמת העצמאות, כתבי החכם עזרא עטייה, חידושי תורתו ותשובותיו ,שהיו ספונים בישיבת 'פורת יוסף', אבדו בנפול הישיבה בידי הירדנים. רק בשנת תשנ"ט (1996), לאחר מותו, תלמידו חכם אליהו טופיק ליקט וערך מדברי חכם עזרא עטייה והוציאם לאור בספר 'שערי עזרא'.
חכם עזרא עטייה נפטר במוצאי ל"ג בעומר, י"ט באייר תש"ל (1970) ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
סיפורים:
הגאון רבי עזרא עטיה זצ''ל היה ראש ישיבת פורת יוסף, והיה הרב של כל גדולי הרבנים המפורסמים בדורנו כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זצוק"ל. בנו של הרב עטיה חלה במחלה קשה והרופאים לא מצאו לו תרופה. מצבו של הבן החמיר וחום גופו הגיע ל42 מעלות, והוא היה נתון בין חיים ומות. הרב עטיה התפלל על בנו במשך שעות ארוכות בבכי ובתחנונים עד שנרדם.
בעת שנרדם נגלה אליו אחד מגדולי הדורות לפני כשלש מאות שנה הרב שלמה אידלס - המהרש''א. (כל מי שלומד תלמוד ומעמיק בהבנת הסוגיות לומד את פירוש המהרש''א על התלמוד. כמו כן יש למהרש''א ביאורים על אגדות חז''ל על התלמוד). הרב עטיה שכל ימיו עמל רבות להבין את דברי המהרש''א על התלמוד, נרדם וחלם שהמהרש''א נגלה לו בחלום והוא אמר לו : דע לך כיון שאתה כל כך עמל ומתייגע להבין כל מילה בפירושי למסכתות של הש''ס אני מבטיח לך שאתפלל על הבן שלך כדי שתוכל להמשיך וללמוד תורה מתוך שלוות הנפש. ואני נותן לך אות, שכאשר תתעורר משנתך תראה שהחום של הבן שלך ירד ל- 37 ואחר כך הוא יחלים לגמרי. הרב עטיה התעורר וכל דברי החלום התקיימו.
מסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, כאשר אשתו הרבנית בוליסה עטיה ע״ה חלתה, עלה רבי עזרא לקברו של הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל הקבור במרומי הר הזיתים. וצירף איתו את תלמידו רבי שלום לופס זצ״ל, ושניהם שפכו שיח ותחנונים לרפואת הרבנית.
סיפר הרב לופס, כי שמע את רבו מתפלל על הקבר, ומרבה בתחינה ואומר בקול בוכים: רבש״ע, מה יש לי בעולמי חוץ מהרבצת התורה, ואם יקרה לה ח״ו משהו, איך אוכל ללמוד וללמד...?!
והנה, למחרת היה יום אשר היתה הרבנית צריכה לעבור ניתוח, על המחלה בו חלתה, אמרו הרופאים: בבדיקות שעברה כעת לפני הניתוח, גילינו אצלה דבר מוזר, אין זכר לחששות בו היתה נתונה, ואין כל צורך לנתחה, ומשוחררת היא לביתה. ואכן כך היה כל המיחושים חלפו כלא היו, ושוחררה לביתה בריאה ושלימה...
סיפרה אז הרבנית, כי ראתה בחלומה את הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצ״ל האומר לה: מדוע את מצערת את בעלך, מדוע את גורמת לו ביטול תורה...
הרב עזרא עטיה למד עם תלמיד את הלכות כיבוד אב ואם, למחרת שאל אותו קמת אתמול לפני אמא שלך מלוא קומתך? ענה לרב: לא, היא לא דורשת את זה ממני, סגר הרב את הספר ואמר אם לא מקיימים אין טעם ללמוד... כשתתחיל לקום נמשיך ללמוד...
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:
"רב רבנן"
היום הוא יום פטירתו של מורנו ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייא ע"ה. כשהוא נפטר בא אליי גיסו חכם נתן סלם שאכתוב מודעה, וכתבתי שם "רב רבנן". ונכון הוא הדבר שכן כל הרבנים הספרדים המכהנים היום בארץ ובעולם אם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. כשראה חכם סלם כך הוא אמר לי שבחיים חיותו לא היה מניח מורנו לכתוב על כך, ואמרתי לו שאחרי פטירתו של אדם אין ענוה ואין גאוה, והרי זאת האמת. אדהכי והכי נכנסו דודי הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל והגרב"צ אבא שאול זצוק"ל, ואמרתי לדודי שיספר לחכם נתן על "רוח הקודש". סיפר לו הרב צדקה שאחר פטירתו של הגאון רבי אברהם עדס ע"ה כתבו עליו שיש לו רוח הקודש, והיו שהתנגדו לכך משום שבחיים חיותו לא היה מניח לכתוב דברים כאלה, ואז אמרו שכל התוארים שיש בהם חשש לגאווה אינם אלא דוקא מחיים כדי שלא לבוא לידי גאוה, אבל אחרי פטירתו של אדם אין גאוה ואין ענוה ואין חשש. כששמע כך חכם נתן סלם אמר אם כך העניין, תוסיף למודעה עוד שבחיים. שמא תשאל, הרי כשנכנס ריב"ל בגופו לגן עדן שאל אותו רשב"י אם נראתה בימיו קשת ולא רצה להחזיק טובה לעצמו, ולכאורה משמע שיש ענוה גם בגן עדן, לא קשיא, שכן הוא נכנס בגופו והיה בצורה גשמית הקשורה עדיין לעולם שיש בו גאוה וענוה, אבל הנפטרים לא.
באהבתך תשגה תמיד
מורנו ראש הישיבה זיע"א היה אדם עמקן גדול, והיה תמיד הולך שקוע בסוגיות הגמרא עד שלא חש כלל בנעשה מסביבו. אני עוד זוכר שבזמנו היה אוטובוס קו מס' 1 שנסע משער יפו והתחנה האחרונה שלו היתה במחנה יהודה, שם היה הקצה של ירושלים. (היה גם אוטובוס שנסע לשכונת בית וגן שם היה מושב זקנים, והיה נוסע לשם פעם בשעתיים, והיה נחשב ליישוב מרוחק ביותר, עד כדי כך שחשבו לחייב אותם לקרוא מגילה בי"ד באדר כבני פרזות). פעם אחת הוא נסע באוטובוס ושקע בסוגיא ולא ירד בתחנה של ביתו, וכשהגיע למחנה יהודה ביקש ממנו הנהג לרדת, וירד בלי לשים לב, וכך הלך לכל אורכו של רחוב יפו עד שהגיע לכניסה לירושלים והתכונן לרדת בשביל המוביל לליפתה שהיה שם התגוררו באותה תקופה ערבים רוצחים והיתה כולה קופה של שרצים. באותה שעה נכנס ר"א רפול לירושלים באוטובוס שהגיע מתל אביב, וראה את מורנו זיע"א בדרכו לליפתה, וצעק לנהג לעצור לו. הלה לא רצה כי אין לו שם תחנה, וכשאמר לו שזה פיקוח נפש, הוא עצר ואף חיכה להם ולקח אותם עמו. הלך אליו ר"א רפול ושאל אותו לאן פניו מועדות? התעורר מורנו מהסוגיא ואמר לו שהוא בדרך לביתו, ואמר לו וכי זו הדרך לבית? וכך לקח אותו עמו באוטובוס שחיכה לו והחזיר אותו לביתו. על זה כתוב "באהבתך תשגה תמיד", וזו היתה מעלתם של גדולי עולם שהיו שקועים כל כולם בתורה הקדושה ולא הרגישו כלל בנעשה סביבם ואף לא עם עצמם. זהו עמל התורה, ובהם נתקיים 'אם בחוקותי תלכו'. גם יוסף הצדיק חשש מכך, ואמר לאחיו 'אל תרגזו בדרך', כלומר אל תשקעו בלימוד תורה שאז תוכלו לטעות בדרך ולעכב את אביהם.
פעם אחת שדברתי עם ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל, הוא סיפר לי על מורנו הרה"ג רבי אברהם ענתבי.
יום אחד נכנס אליו עשיר גדול לדבר עימו בענין מסוים. אמרה לו אשתו: אין לי שום דבר להגיש, ויש לי רק קמח ומים, ומה יאמר אותו עשיר שבבית הרב לא מכבדים אורחים? אמר לה הרב אל תדאגי תעשי איזה תבשיל מהקמח והמים.
הלכה האשה ובכתה ודמעותיה זולגות והיא מכינה את התבשיל, והתפללה ואמרה רבש"ע יש לך גן עדן גדול בשמים, שים מעט ממנו בתבשיל הזה. ובגלל צדקותה ותפילה כך היה, ונכנס טעם טוב באוכל.
יושב העשיר ואוכל, ומשבח את המאכל, ומבקש עוד ועוד, ומשגמר הלך למטבח ואכל גם מה שנשאר בסיר.
משחזר העשיר לביתו אמר לאשתו שהטבח שלהם אינו שווה כלום, לעומת התבשילים שמגישים בבית הרב. ומשניסה הטבח לעשות את אותו תבשיל ולא הצליח, באה אשתו של העשיר וניסתה אף היא וגם לא הצליחה שהטעם יהיה כמו בבית הרב.
אמרה האשה לבעלה אני אלך לאשת הרב ואבקש ממנה את המתכון. הגיעה אשת העשיר עם הכרכרה לבית הרב, ומשראתה הרבנית חששה שמא מהתבשיל קרה משהוא לעשיר כי אינו רגיל לאכל ממנו, והיא הלכה והתחבאה.
ירדה העשירה מהכרכרה וחיפשה את הרבנית ואמרה לה אל תחששי באתי לשאול אותך כיצד אתה מכינה את התבשילים שלך. אמרה לה הרבנית אני בכיתי והתפללתי לה' שישים טיפת גן עדן באוכל.
חזרה אשת העשיר לביתה, ואמרה לבעלה שלמדה את אופן הכנת התבשיל וסיפרה לו את דברי הרבנית.
אמר לה העשיר אם כן אז גם את תתפללי שתכנס טיפת גן עדן לתבשיל.
ענתה לו אשתו: כשאתה תהיה צדיק וחסיד כמו הרב אברהם ענתבי אני אהיה כמו אשתו ויכנס טעם גן עדן באוכל שאני מכינה.
ערב הוקרה לתורמים
את הסיפור הבא סיפר הרה"ג יוסף חי סימן טוב שליט"א, ראש ישיבת המתמידים בבית המדרש 'צופיוף' בירושלים:
"בעת שעשו מעמד חנוכת הבית לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה" מספר הרב סימן טוב, "עשו ערב הוקרה גדול ומכובד לעשירים ונדיבי העם שתרמו להקמתה של פורת יוסף, וכאשר נעמד ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל לשאת את המשא המרכזי פרץ בבכי, עד שדמעות הציפו את עיניו וקולו נחנק מדמעות, מתח אדיר ניסר בחלל האויר ואלפי המשתתפים התפלאו על מה ראש הישיבה נסער בבכי, הלא עתה קמה וניצבת לה הישיבה בשיא תפארתה בבניין רחב ידיים למרגלות שריד בית מקדשינו, ונדיבים רבים משחרים לפתחה, בהשתדלותו הרבה של בעל הבן איש חי רבינו יוסף חיים מבבל זצ"ל, אשר חזה ברוח קדשו את אחריתה של ישיבת פורת יוסף ושינס מותניו ליסדה ולהקימה, הישיבה שלימים יצא ממנה גדול ישראל ותפארתו רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.
"תשובתו של רבי עזרא עטיה לפשר התפרצותו בבכי לא אחרה מלבוא, לאחד דקות ספורות הוא פתח את דבריו ואמר: 'רבותי, אנו עדיין שרויים בגלות, במקום שיעשו ערב הוקרה לבני הישיבה הממיתים עצמם באהלה של תורה יומם ולילה, עושים הוקרה לעשירים ונדיבי העם, למה שלא יעשו ערב הוקרה לרבנים המוסרים נפשם להנחיל את התורה לדורות הבאים, ולבחורים המשליכים אחרי גוום כל תענוגי עולם ועוסקים בתורה בשקידה והתמדה? על זה אני בוכה!".
עת להתפלל ועת לעשות
במלחמת העצמאות עמד הרובע היהודי בהתקפות קשות של הלגיון הירדני עד שנכבש לבסוף בידי הערבים. הלוחמים היהודים נפלו בשבי והאזרחים נשלחו למערב העיר. במהלך המלחמה ביקשו בני ישיבת פורת יוסף שהייתה ברובע היהודי לערוך תפילה בישיבה ולזעוק לישועה מהיושב במרומים. להפתעת התלמידים התנגד ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, לבקשתם.
ניגשו תלמידי הישיבה אל רבם ושאלו: "מדוע כבוד הרב מתנגד לתפילה כעת? והרי דרכו של עולם שאדם הנמצא בצרה – מתפלל?!"
השיב להם הרב עטייה: "כשעם ישראל היה מפוחד אל מול ים סוף לפניו והמצרים הרודפים כמעט והגיעו מאחור, התפלל העם בחרדה גדולה וצעק אל ה'. אמר הקב"ה למשה: 'מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ' (שמות יד, טו). ולכאורה מה פשר המילים 'מה תצעק אלי' – אל מי יצעק משה רבנו עליו השלום אם לא לאלוהינו שבשמים?!"
התמיהה שהעלה ראש הישיבה סקרנה את התלמידים שהמתינו בדריכות לתשובתו, והרב המשיך: "אלא שהכוונה היא, מה מקומה של צעקה ותפילה לבדה? העיקר הוא 'דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.' ופירוש הדברים שצריך לעשות גם איזו עשייה בפועל."
אחריות חינוכית
אל ישיבת פורת יוסף הגיע בחור חדש, שעלה זה לא כבר מאחת מארצות המזרח. במהרה התגלה הבחור כעילוי של ממש, והרב עזרא עטייה, ראש הישיבה, ביקש לקבל אותו כאברך בישיבה ולהעניק לו מלגת קיום. אך כששמעו זאת מנהלי הישיבה סירבו לקבל את הבחור: "קופת הישיבה ריקה, ולא נוכל לשלם לבחור."
השיב להם הרב עזרא עטייה: "אם כך, אני מבקש שתעבירו רבע ממשכורתי לטובת הבחור." מנהלי הישיבה הזדעזעו: "גם כך מקבל הרב משכורת זעומה. כיצד יתקיים הרב מן הנותר?"
כאשר המשיך הרב עטייה להתעקש, הוסיפו מנהלי הישיבה וטענו: "הלוא רבע ממשכורתך לא תספיק לפרנסת הבחור ומשפחתו. אם כן, מה טעם להעביר לו את הכסף?!"
כעת הצטרף אל השיחה ראש הישיבה השני, הרב בן ציון חזן: "העבירו גם רבע משכרי, וכך יוכל הבחור ללמוד בישיבה בנחת וברווחה."
נחת רוח ליוצרה
כמו בכל שנה, הרבנית שמחה צדקה התרגשה כשהגיע חג הסוכות האהוב עליה. בהתרגשות רבה היא אחזה בידיה את ארבעת המינים, אמרה את ה"כוונות" כדרך המקובלים, בירכה ונענעה את ארבעת המינים.
מנהגה של הרבנית לא מצא חן בעיני בנה, הרב יהודה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף. "אמא, מכיוון שנשים פטורות מ'מצוות עשה שהזמן גרמן' הרי שאינך מתקנת המצווה בשורשה העליון, ולכן לא נכון שתאמרי את ה'כוונות'."
נתמלאה הרבנית שמחה צדקה דאגה, אך לא ויתרה, והלכה אל חכם עזרא עטייה לשאול לדעתו. קרא חכם עזרא עטייה לרב יהודה צדקה ואמר לו:
"מניין לך שאימך אינה מתקנת המצווה בשורשה העליון?! כל העושה מצווה, איש או אישה, עושה נחת רוח ליוצרנו, וממילא עושה תיקון בעולמות העליונים!"
המשיכה הרבנית שמחה צדקה ליטול את ארבעת המינים כמנהגה.
מסופר על הרב שהיה רגיל למסור שיעור בגמרא בפני פקידים, סוחרים, ותעשיינים. כשהגיעו לסוגיית מצות שילוח הקן (חולין קלט:) אז דנה הגמרא על הפסוק, “כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ”, מה יהיה הדין אם ימצא קן על ראשו של אדם? דברי הגמרא הקדושה צרמו לאחד מהשומעים, ומיד פנה לרב ואמר: “איזו מין שאלה לא מציאותית זו, מדוע עוסקת הגמרא בכזו שאלה?”. ענה לו הרב בנועם אך בתקיפות: “דברי הגמרא הם קודש קודשים, ואין להרהר אחריהם”. מכיוון שראה הרב שלא הועילו דבריו לאותו תלמיד, התפלל מתוך כאב ואמר: “ריבונו של עולם, תוכיח את אמיתות תורתך הקדושה!”.
והנה לפתע נכנס אחד מהתלמידים שנעדר זמן רב, שמח הרב ואמר בלבו: “יש כאן הזדמנות להסיח את דעתו של העיקש”, ושאל את הבא: “היכן היית זמן כה רב, מדוע נעדרת מהשיעורים?”. ענה הלה ואמר: “היה לי עסק בהודו. ארץ מוזרה ואורחותיה מוזרים. תארו לכם, יושב אדם משועמם בידיים משולבות תחת עץ יומיים-שלושה, ומשום שלא שינה את תנוחתו באה ציפור ובנתה על ראשו קן, והוא- אפילו לא הזיז את ידו כדי לגרשה. מה אתם אומרים?”. ענה הרב: “אנו אומרים משה אמת ותורתו אמת!!!” ואותו אדם, שלעג על דברי הגמרא, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה. מיד כבש עיניו מרוב בושה.
מנקיי הדעת שבירושלים היה חכם עזרא עטיה. פעם ישב בחברת כמה מגדולי התורה” ולפתע הבחין שאחד מתלמידי החכמים נותר עומד מחמת חוסר מקום. כיון שידע שהלה לא יניחנו ליתן לו את כיסאו” קם חכם עטיה ממקומו והודיע שהוא נאלץ ללכת מחמת צורך דחוף. כך נמצא כסא פנוי… לאחר זמן הפטיר הרב ואמר: “לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד ואני יושב”.
פעם אחרת הגיע אליו תלמידו הגדול הרב עובדיה יוסף וביקש מרבו לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל זה מכבר. כאשר עיין חכם עטיה בתעודה ראה כי נכתב בה: “החותם פה בישיבת פורת יוסף”. חכם עטיה התנצל והשיב כי איננו יכול לחתום על התעודה כיון שהוא נמצא כעת במערב ירושלים. הימים ימי טרום הקמת המדינה. הרובע היהודי נצור וישיבת פורת יוסף שהייתה בקו החזית ננטשה. לאחר שהתעשת החליט לצעוד בגפו עד לרובע היהודי הנצור נכנס לבניין הישיבה השומם” חתם על התעודה וחזר לביתו. כל זאת כדי לקיים בעצמו “מדבר שקר תרחק”.
לאחר מלחמת ששת הימים כאשר הגיעה השמועה של שחרור ירושלים לא ידע חכם עזרא עטיה את נפשו מרוב שמחה. בני משפחתו לא יכלו לשכוח את תפילתו הראשונה בכותל המערבי.
לאחר פרקי ההודיה קרא חכם עטיה בדבקות ובשמחה עצומה “נשמת כל חי” בהודאה על הניסים הגדולים.
כאשר חזר הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג ממסע בוותיקן בו ניסה לשכנע את מנהיגי הכנסיה להשיב אל חיק היהדות את הילדים היהודים שנמסרו בשנות השואה למשמרת בכנסיה הנוצרית קרא חכם עזרא עטיה לכמה מתלמידיו ואמר להם: “עלינו ללכת להקביל את פניו של הרב הראשי” משום שהוא התמסר מאוד למען כלל ישראל!.
מדי ערב ראש חודש היינו ניגשים אליו למבחן על החומר הנלמד בחודש האחרון, מה רבה תמיהתינו כאשר דקדק על כל דיבור של רש”י בלי לוותר אפילו על אות אחת, ופעם במבחן שאל מדוע כתב רש”י “דהא”, ומה היה קשה לו, ומדוע האות דל”ת. העמיד אותנו על הדקדוק כיצד מעיינים ולומדים. וכשלמדנו תוספות והיו כמה תירוצים כמה דקדק בלשונם הטהור. והנפקא מינה בין התירוצים, ומה ההבדל ביניהם, ומדוע אמרו “ויש לומר”, “ויש ליישב”, ועוד יש לומר”, “ונראה לומר”, “אי נמי”, “וקשה”, “ואם תאמר”, וכן הלאה. כמה דקדוקים בלימוד ובזה הבהיר לנו את מה שהקשו המפרשים באותה סוגיא.
הגר"ש בעדני זצ"ל:
ענוותנותו של רבי עזרא
אחד הדברים המעניינים והייחודיים ביותר שבלטו אצל רבי עזרא הייתה הענווה הנדירה שבלטה במיוחד באישיותו הגדולה, ועל אף כל גדולתו שהיה בקי מופלא בשילוב עמקות נדירה בכל חלקי התורה ממש, הרי שעם כל זאת היה מתהלך כעניו וכפשוט בין הפשוטים ללא שום גוזמא, סיפור מעניין לשם דוגמא נחקק בקרבי וכך היה המעשה:
היו תלמידים בישיבה שהגיעו חו”ל בכדי ללמוד בישיבה. בערב החג נכנסו אותם בחורים למעונו של רבה של ירושלים מרן הג”ר צבי פסח פרנק זצוק”ל בכדי לשאול בדעת תורתו האם עליהם לנהוג כבני חו”ל ולשמור את דיני היו”ט שני של גלויות אם לאו. מרן הגרצ”פ פרנק זצ”ל נענה לבחורים ואמר להם, כי עליהם לשמור יו”ט שני של גלויות כדין בני חו”ל. למעשה הרי הספרדים לא נוהגים כן, וכנראה שמרן הגרצ”פ לא ידע מכך שאין הספרדים נוהגים כן.
לאחר ששמעו את דעתו בנדון חזרו הבחורים לישיבה. במהלך החג נכנסו הבחורים לחדרו של רבי עזרא זצ”ל להתברך מפיו בברכת החג, והנה כששמע רבי עזרא מהבחורים שהם רוצים לקיים את החג יומיים כבני חו”ל וכפי פסקו של הגרצ”פ פרנק, התפלא רבי עזרא על כך ביותר שהרי אצל הספרדים לא נהוג הכי, אך בינתיים המשיך לשוחח עימהם ואף סיפר להם סיפורים כדרכו בכל חג וחג לשבת ולשוחח עם תלמידיו ובכך היה מחדיר בהם תמיד מושגים של אהבת תורה ויר”ש, אך בד בבד מיד שלח רבי עזרא את אחד מבניו להג”ר צבי פסח לשאול אותו ואף לבקש הימנו רשות שיוכל לפסוק אחרת כפי הפסק שפסק, ולומר לבחורים שבני ספרד נוהגים אחרת ועליהם לנהוג בדיני יו”ט יום אחד בלבד וכבני אר”י.
כשהגיע בנו של רבי עזרא לבית הגרצ”פ עם שאלתו בשליחות אביו, עמד הגרצ”פ משתומם אל מול שאלתו, בהתבטאו לפניו: “האם אביך ‘חכם עזרא’ צריך לבקש ממני רשות לפסוק אחרת ממני, הרי הוא ענק שבענקים בתורה ואף מוסמך להוראה מגדולי עולם שהסמיכוהו לכך, ודאי וללא כל ספק יש בכוחו הגדול לפסוק אחרת מהפסק שפסקתי, בהוסיפו, שהוא הרי שולט בכל חלקי התורה ויודעם על בוריים ממש. הגרצ”פ אף נענה לבנו של רבי עזרא בהתנצלות ואמר לו, כי הוא פסק כך מכיון שהוא לא היה מודע שהספרדים נוהגים אחרת בדין יו”ט שני.
זכורני, כי בשעת מעשה ששמעתי על כך יצאתי מההתפעלות מענוותנותו המיוחדת של רבי עזרא שביקש מבנו לשאול רשות לפסוק אחרת מהרב פרנק. חשבתי לעצמי, האם ראש הישיבה שכל התורה כולה שגורה בפיו לא יכול לפסוק אחרת, ובמיוחד שבני ספרד נהגו בזה שלא כמנהג האשכנזים. אך בעצם זו אכן הייתה תמיד גדלותו וייחודיותו של רבי עזרא, שעל אף גדלותו ועמקותו בתורה, היה בטל ומבוטל ממש בפני כל תלמיד חכם וגדול בתורה, ועל כן לרוב צדקותו וענוותנותו שלח את בנו להרב פרנק לשאול שאלה זו.
סברת רבי עזרא היא כסברת הראשונים
ידוע הסיפור עם מרן החזו”א, היה זה לאחר שחזר החזו”א מתפילה ב’כותל המערבי’ ולבקשת תלמידי הישיבה עלה אז לבקר בישיבת ‘פורת יוסף’ הסמוכה ששכנה בעיר העתיקה. החזו”א שוחח עם רבי עזרא בלימוד כשהוא הפליג עמו בשיחה תורנית בארוכה, ולאחר הביקור הפטיר החזו”א בפני מקורביו בהתפעלות ובהערצה נדירה, ואמר להם כי לדעתו ‘סברתו של רבי עזרא עטייה היא כאחד הראשונים’.
יש סיפור נוסף שבו רואים את גדלותו ועמקותו של רבי עזרא שהייתה אכן מבהילה ביותר כאשר לאו כל מוחא סביל דא, הוא הצטיין במיוחד בגאונותו האדירה בכל מכמני התלמוד ממש. ודוגמא לכך, אני זוכר כשלמדתי בישיבה בימי בחרותי סיפרו לנו אז רבני הישיבה, כי בתקופה מסוימת ביקש רבי עזרא להצטרף לחבורת המקובלים שלמדו בישיבה תורת הנסתר. חבורה קדושה ומיוחדת זו הייתה מורכבת ממקובלים חשובים וגדולים שהיו אריות ובעלי התריסין בחכמת הסוד והח”ן בנוסף לגדלותם בתורת הנגלה ואף היו מופלגים בצדקותם ובקדושתם, כאשר כל אותם המקובלים היו פרושים ומובדלים לגמרי מכל ענייני העוה”ז. ואכן רבי עזרא הצטרף לחבורה קדושה זו והחל לשמוע שיעורים מפי גדולי חכמי הקבלה, אך לרוב עמקותו הגדולה היה רבי עזרא מקשה כסדר בכל מאמר וקטע קושיות ללא סוף בעמקות. משרבו קושיותיו החזקות וחכמי הקבלה ראו שהם לא מצליחים להשיג את עמקותו ולתרץ את קושיותיו החזקות, אמרו לו חכמי הקבלה ביראת כבוד כי השיעורים שאנו מוסרים בחבורה זו, זה לא מיועד עבור ענק וגדול שכמותך, כי פשוט אין אנו מצליחים לתרץ את קושיותיך, ועדיף שתלמד באופן אחר את תורת הקבלה. ואכן רבי עזרא עזב את החבורה הזו, והמשיך להתייגע בתורת הקבלה לבדו ועם ת”ח מקובלים ביחידות.
שקיעותו בתורה הק’
בתקופות היותר מוקדמות הוא אכן היה מוסר שיעורים מדי יום בישיבה, אך בתקופה שאני למדתי בישיבה וזה כבר היה לעת זקנותו, היה רבי עזרא יושב כל היום בחדרו הסמוך להיכל הישיבה שם היה הוגה בלימודיו בשקידה, וכל בחור מהישיבה שרצה לשוחח עמו בלימוד ולהקשות לפניו מה שקשה לו בסוגיה היה נכנס ביראת כבוד מיוחדת לחדרו, והיה שוטח לפניו את שאלותיו וכך היה יכול לשוחח עמו בלימוד. כמובן שהתלמידים היו מתכוננים זמן רב טרם שניגשו לשוחח עמו בלימוד ולא העיזו להטרידו בשאלות פשוטות, ורק לאחר שביררו את הסוגיה היטב על בוריה עם רבני הישיבה ולאחר שלא הצליחו להבין את הסוגיה והראשונים ולהגיע לעמק השווה, או אז היו נכנסים לחדרו לשטוח לפניו את שאלותיהם בסוגיה. כמובן שאין צורך להאריך שהבחורים היו יוצאים שמחים ומאירים כשכל הסוגיה נעשתה ברורה ומחוורת להם כשמלה.
היה ידוע בין התלמידים על התמדתו המיוחדת, והבחורים ידעו שרבי עזרא היה יכול לשבת בחדרו שעות על גבי שעות ללא שנע וזז ממקומו וכך היה שוקד על תלמודו ברציפות שעות על גבי שעות עד שהיה סר לביתו ופורש למנוחה קלה.
אני זוכר את התמדתו ושקיעותו הנוראה בתורה בכל עת ומצב כאשר תמיד היה שקוע בהרהורים בדברי תורה, וגם כשהיה יוצא מהישיבה בדרכו לביתו או לכל מקום אחר, הרי שבדרך לא הפסיק מתלמודו והיה ממלמל גמרות שלמות וחוזר עליהם בפיו בע”פ, וכל הבחורים הבחינו שהיה ממלמל בפיו בדברי תורה. ואכן כ”כ היה דבוק בתורה עד שלא היה מסוגל ללכת ברחוב ולא לחשוב או למלמל בפיו בדברי תורה, ואני מדבר על התקופה שאני הכרתי אותו כשכבר היה זקן וחלוש בערוב ימיו, ואעפ”כ לא נתן מנוח לנפשו, ועבד על עצמו כאדם צעיר המונח בעומק הסוגיה.
לא אחת היו מוצאים אותו ברחוב באיזה פינה נידחת הרחק מן הישיבה או מהבית כשהוא שקוע ומהורהר בלימודיו, וכששאלוהו מה הוא עושה במקום זה היה משיב, שהוא לא הבחין בהליכתו כי היה טרוד בשאלה קשה בסוגיה. קרה פעם שמצאוהו מחוץ לעיר לרוב שקיעותו בלימודיו, והיו מחזירים אותו לביתו שלא יטעה מחוץ לעיר.
זכורני, שסיפרו בישיבה סיפור המעיד על עוצם שקיעותו בתורה. היה זה בתקופת המאורעות בשנת תש”ח, אז צעד כרגיל רבי עזרא ברחוב בדרכו חזרה לביתו, וכדרכו תמיד היה כל כולו שקוע במחשבות תורניות בהליכתו ברחובה של עיר, כשלא היה מבחין בכלל מהנעשה והמתרחש מסביבו. והנה לרוב שקיעות מחשבתיו בעומק העיון, טעה בדרכו לביתו וכמעט הגיע בטעות לאזור הערבי של ירושלים של אז באזור ‘כפר ליפתא’, דבר שהיה נתון אז בסכנת חיים מוחלטת, ורק בהשגחה פרטית מן השמים נמנע הדבר ממנו ולא נכנס לכפר ליפתא, מכיון שראה אותו בן אדם שהכירו, וירד במיוחד מהאוטובוס וכך זכה להחזירו לדרכו הנכונה.
פת במלח תאכל
אני זוכר כי בצעירותי שמעתי מאחד התלמידים שלמדו בישיבה ששמע מאחד הזקנים סיפור נורא המעיד על התמדתו בתורה מתוך הדחק עוד בימי בחרות של רבי עזרא. אותו תלמיד סיפר על שקיעותו בתורה של רבי עזרא כשעדיין שהה בעיר חלאב מקום מגוריו בימי בחרותו. אותו זקן סיפר לו שבמקום מגוריו בעיר חאלב שררה בימי בחרותו עניות גדולה, המצב הגיע שבקושי היה שם פת לאכול ורבי עזרא ומשפחתו היה להם לאכול רק לחם יבש בלבד. והנה יום אחד יעץ לרבי עזרא אחד מהמתפללים שבביהכ”נ שהיה חפץ בטובתו שאולי הוא יוכל לטבול את לחמו היבש בשמן של הנרות המודלקים בביהכ”נ ובכך ירגיש קצת יותר טוב, אך רבי עזרא החליט שדבר זה צריך שאלת רב אם זה לא נקרא מועל בכספי הקדש חלילה.
עכ”פ מעובדה זאת אנו למדים על המצב הקשה ששרר באותה תקופה, כאשר למד תורה ממש מתוך הדחק באוכלו לחם יבש. וסיפרו על רבי עזרא, כי בתקופה הקשה הזאת היה עמל בתורה בכל כוחו ואף היה ישן בלילות על הספסלים בביהכ”נ לרוב התמדתו שהיה נופל מותש ונרדם לאחר שעות רבות של יגיעה בתורה, ובשום פנים ואופן לא התפתה רבי עזרא לצאת לעבוד ולהרוויח קצת כסף כשאר חבריו בני גילו, אשר לרוב לחצם לא היו מסוגלים לעמוד במצבם הקשה והיו יוצאים קצת לעבוד למחייתם, אך הוא היה כל כולו שקוע בים התלמוד והתגבר על מכאוביו מתוך ביטחון ואמונה שלמה בהשי”ת שיעזור לו להמציא לו מחייתו. וכך גדל רבי עזרא ועמל בתורה על אף כל הקשיים שעמדו לו, וכנראה שבזכות מסירותו בתורה בבחינת ‘תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי’ לגדול ולצמוח כאחד מגאוני הדור וראש חכמי ספרד בדור האחרון, כאשר כל בני עדות המזרח חייבים לרבי עזרא את תורתם, כי ממנו יתד ופינה לכל הישיבות הספרדיות בדורנו ובצדק ניתן להמליץ עליו ‘אלמלי עזרא נשתכחה תורה מישראל.
מורה לרב עובדיה לקבל עליו משרת דיינות
כאשר רבי ראובן כץ זצ"ל פנה אל הרב עובדיה יוסף זצוק"ל (ע"פ המלצת ר' יהודה צדקה) בכדי שיבוא לכהן כדיין בפתח תקווה, וכאמור בשעה שנקלע למצוקה עלה ונסתפק האם לקבל על עצמו את המשרה מאחר והיה ראשו ורובו בעומקה של הלכה, וע"י משרת הדיינות נגרמים כמה וכמה ביטולים בהכרח כנודע, וכן במיוחד את הרבצת התורה בירושלים שמרן זצוק"ל היה מוסר ועל כן ירד לעיר בני ברק כדי ליטול עצה ותושייה מאת הגאון ה"חזון איש", ופשט לפניו את צדדי הספק בנדון.
ובזה השיב לו החזו"א כי הנה מצד הפרנסה כמדומני שכן תוכל להסתדר טוב בירושלים ובוודאי בתוך זמן מועט תתקבל למשרה תורנית כראוי לך ולכן מצד עצם משרת הדיינות בפתח תקווה מן הראוי שלא תקבל עליך משרה זו.
שמע מרן את דבריו וקיבלם כנתינתם מסיני, ותכף ומיד חזר לירושלים, וכעבור כמה ימים פגש מרן את רבו רבי עזרא עטייה זצ"ל ושאלו רבו מדוע אינך מקבל על עצמך את משרת הדיינות?, והרי מי כמוך אשר כוחו גדול ויכול להציל הרבה מעמנו הספרדים? השיב לו מרן כי כבר הציג את שאלתו בפני הגאון החזו"א והלה הורה לו שימאן מלקבל עליו משרה זו, המשיך רבי עזרא עטייה ואמר לו כך: אני מורה לך שתקבל עליך משרה זו של הדיינות ומה שהוא הורה לך כך, כיון שאינו מכיר אותך כלל, ואינו יודע במה כוחך יפה, שאילו היה מכיר בך ויודע ערכך ודאי שגם הוא היה מצטרף עמי ומורה לך להיכנס לעולם הדיינות.
וכיוון שההלכה היא כבתראי, וכ"ש שנאמרים יפה בטעמים נכונים, ועוד שהם מרבו הגדול, על כך הסכים מרן לעצתו, ושלח והודיע לרבי ראובן כץ שהינו מוכן ומקבל עליו משרה זו, ואפילו ביקש שיפעל כדי שימצא לו דירה בעיר פתח תקווה ולכל שאר סידורי הדיינות.
מסופר על הרבנית הצדקנית מרת לאה עטיה שהסבה יחד עם בנה על שולחן שבת. הרבנית אישה אלמנה הייתה, לכן היא ובנה אכלו את סעודת השבת יחד. כאשר סיימו פנה בנה ללמוד תורה. באותם ימים לא היה חשמל, לכן השתמשו באור הנר או באור העששית. על השולחן בביתה של האלמנה ניצבה עששית שלאורה למד בנה תורה בחשק רב. מולו, ישבה האם וליבה שמח בקרבה, לולא תורתו של בנה יחידה לא הייתה כל משמעות לחייה. היא ידעה את ההלכה: "לא יקרא בשבת לאור הנר שמא יטהו כדי להרבות אור", וחששה שמא מתוך שיהיה בנה שקוע בלימוד יבוא להטות את הנר, לכן ישבה לידו בכל ליל שבת במשך שעות אחדות, מתגברת על עייפותה, ומראה לבנה פנים ערניות.
בליל שבת אחד הכריעה אותה העייפות והיא נמנמה קלות. בנה סגר את הגמרא כי לא יכול היה ללמוד ללא שומר. מיד התעוררה האם ואמרה: סלח לי, בני, נמנמתי קלות. הנה, עכשיו אני כבר לא עייפה, המשך ללמוד בבקשה". למרות הפצרותיו של הבן שאמו תלך לישון, היא לא הסכימה: "לא אוכל לישון אם אדע שגרמתי לביטול תורה". ואמנם, זכתה הצדקנית לראות את בנה גדול וגאון בתורה, הלוא הוא הרב עזרא עטיה זצ"ל, מגדולי התורה שקמו לעמנו בדורות האחרונים.
מתורתו:
בנשמת כל חי כתוב: "וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה'" – פסוק זה מתוך "נשמת כל חי" מדבר על כך שגם אם נהיה כמו כל המרחבים הגדולים והעצומים שיש בעולם (שמיים, ארץ, כוכבים וכו') זה לא יספיק על מנת להודות לה' יתברך על כל חסדיו ונפלאותיו.
הרב עזרא עטיה זצוק"ל העלה על כך נקודה מעניינת - הרי בהמשך ישנו דבר מוזר, כתוב: "עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ, הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ, וִיפָאֲרוּ, אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד" – שואל הרב עטיה כיצד זה ייתכן, הרי בתחילה נכתב שגם אם נהיה כמרחבים הגדולים לא נספיק להודות, אם כן כיצד ייתכן שהפה הקטן והפשוט שלנו כן מסוגל להודות ולשבח?!
הרב עטיה סיפר סיפור על מנת ליישב את השאלה הזו. בעבר נהגו במדינות רבות להעסיק רבנים יהודים כשרי אוצר מכיוון שסמכו עליהם בשל יושרם וחכמתם. אחד המלכים העסיק כמקובל גם הוא רב מסוים. שר האוצר הגוי שהודח מתפקידו כעס על כך מאוד וחיפש סיבות להכשיל את הרב ולהתלונן עליו בפני המלך.
המלך לעומת זאת נשאר בעמדתו ולא האמין לדבריו של השר לשעבר. הלה ראה שהוא לא מצליח במזימתו וחשב על רעיון מקורי יותר. הוא פנה למלך והסב את תשומת ליבו לעובדה שמידי שבועיים כל שר מארגן מסיבה למלך על חשבונו, מלבד הרב, מה שכנראה מעיד על כך שהמלך לא חשוב לו מספיק.
המלך החל להתערער קמעה וקרא לרב על מנת לברר עימו את העניין. כשהעלה בפני הרב את העניין, השיב לו הרב כי הוא יערוך לכבודו מסיבה בשמחה אבל לא בסגנון של הוללות כשאר השרים, אלא בסגנון יהודי כשר.
הסכים לכך המלך ואכן ערך הרב לכבודו מסיבה כיד המלך בסגנון המסורת היהודית. המלך התענג על האוכל והשירים היהודים ונהנה מאוד. יום למחרת סיפר המלך על חווייתו לשר הגוי שהודח. השר בתגובה השיב למלך כי לאורך כל הערב הרב לא חייך אפילו פעם אחת ויכול להיות שהרגיש מאוכזב על הכסף הרב שהוציא מכיסו עבור המלך.
שוב התערער המלך והחליט לבחון את הרב בשנית. הוא זימן אליו את הרב וביקש ממנו לארגן לכבודו מסיבה נוספת, רק הפעם על חשבון המלך. יום למחרת ארגן הרב מסיבה נוספת במהלכה הוא נראה שמח ורגוע.
ליבו של המלך נחמץ כשראה זאת והוא גמל בליבו החלטה לפטר למחרת את הרב מתפקיד שר האוצר. הוא זימן את הרב אליו שוב והודיע לו שהוא מפוטר תוך כדי שהוא מסביר את הסיבה. המשיך המלך ושאל את הרב כיצד ייתכן שכשערך לו מסיבה על חשבונו הוא התהלך בה עצוב וכבוי ואילו כשערך לו מסיבה על חשבון המלך הוא היה עם מצב רוח טוב.
הרב ביקש להסביר את עמדתו וטען בפני המלך כי לאחר מכן יקבל כל אשר יחליט. הרב הסביר למלך כי כאשר ארגן לו מסיבה מכיסו הפרטי הוא היה לחוץ שמא "העריך" (בכסף) את המלך במידה הנכונה או פספס משהו, הוא לא ידע אם כל הכסף שהשקיע זה מספיק לגודל חשיבותו של המלך או לא, אך לעומת זאת כשהיה צריך לארגן מסיבה מכיסו של המלך - התקציב לכך היה סגור מראש מטעם המלך ולכן הרב לא דאג במהלך המסיבה. לבסוף התרצה המלך, התפייס עם הרב ולא וויתר עליו כשר.
זה בדיוק ההסבר גם בהקשר לשאלה שנשאלה על הפסוקים ב"נשמת כל חי". הרב עטיה אמר שצריך לדייק בדברים, "אילו פינו מלא שירה כים" – כלומר אם הפה היה שלנו והיינו מייצרים אותו לעצמנו, על חשבוננו - וודאי שזה לא היה מספיק להלל ולשבח את ה' יתברך. אך לעומת זאת "על כן אברים שפילגת בנו" – כשמדובר באיברים שה' ברא עבורנו ויצר לנו, בבריאה שלימה של ה' יתברך אז וודאי שזה המקסימום שאפשר. וודאי שזה מספיק כי ה' יתברך הוא המקור להכל ולכן "הן הם יודו ויברכו וישבחו".
מדברי הרב בעניין ‘לימוד התורה’ מלמד ככל שיחכים יותר, ימצא השפה הברורה אל פשוטי העם:
‘ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם’ – לכאורה דבר זה הוא מטבע העולם, שכמה שהאדם מוסיף חכמה על חכמתו, ולומד עוד ועוד, יש לו יותר אפשרות ללמד, כי יש בו יותר תורה וחכמה למסור לתלמידיו. ואם כן, מה משתבח שלמה, שאף על פי שהוסיף ידיעה, בכל זאת לימד תורה את העם? – אדרבה, היא הנותנת. והביאור בזה, כי יש חכמים שכמה שהם מתגדלים יותר בתורה, ומחכימים יותר ויותר, קשה עליהם ללמד דעת את העם, כי אם יש בידו פלפול עמוק בהלכה, כדרכה של תורה מחפש הוא את חברתם של תלמידי חכמים, כדי שיבינו את דבריו. אבל, גדולתו של קהלת היתה, שככל שהוסיף חכמה על חכמתו, ירד אל העם והרבה ללמד דעת את פשוטי העם, ולמצוא את השפה הברורה להם, להנחותם את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון (קונטרס “שערי עזרא”, עמוד לד’).
מדברי הרב בעניין עבודת ה' זו תפילה בציבור, שמתברך בפרנסה ובריאות:
'ועבדתם את ה' א-לוהיכם וברך את לחמך ואת מימך, והסירותי מחלה מקרבך.' -
התחיל בלשון רבים: 'ועבדתם', וסיים בלשון יחיד: 'לחמך', 'מימך', 'מקרבך' - הטעם לזה אפשר לומר כי 'עבודה זו תפילה' - ובא הפסוק לבטל טענת היצר שאומר לאדם להתפלל יחידי בביתו, ומונע ממנו להתפלל בציבור. משתי סיבות: האחת - שרוצה להשכים לעסקיו בכדי להרוויח פרנסתו. והשנייה - מפני הקור שמפחד שיהיה חולה. ולזה בא הפסוק להבטיח (קונטרס "שערי עזרא", עמוד כ"א).
מדברי הרב בעניין אשה יראת שמים - מלמד שיראת שמיים שלה 'היא' בזכות עצמה:
'אישה יראת ה' היא תתהלל' - בדרך כלל האישה היא המשפיעה על בעלה, ובעלה אינו משפיע עליה, ואם כך אם אנו רואים אדם ירא שמים, אינו מוכרח שבזכות עצמו הגיע לדרגה זו, כי אולי אשתו היא שדחפה אותו לכך, כאותו רשע שחזר בתשובה על ידי אשתו. מה שאין כך כשהאישה היא יראת שמים - זה ודאי מצד עצמה. לכך אומר: אישה יראת ה' 'היא' תתהלל - בדווקא, כי 'היא' שגרמה לכך שתהיה בעלת יראת שמים (קונטרס "שערי עזרא", עמוד לב'-לג').
