Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 10 בדצמבר 2019

דרך השם - שיעור 7 - חלק א פרק ב - איך משיגים הארת פנים?






והנה תראה כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית', וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית' והסתר פניו.

ונמצא שהארת פניו ית' וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה. והסתר פניו השרש והסבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו.


הארת פנים והסתר פנים:

דרך ה' (חלק ב,ח,ג - בהבחנות פרטיות בהשגחה - השפעת הארת פנים והשפעת הסתר פנים): "והנה כבר נתבאר בחלק א' פרק ד', שאולם מצבו של האדם בעוה"ז הוא מצב שהחומריות והחשך שרשי בו, וההארה נרכבת ומשתתפת בו, שממנה הדעת והשכל.
והנה בראשית תולדתו של האדם סכלותו רב ודעתו מועט, וכפי התגדל הנער כך ירבה דעתו. ואמנם הסבה לכל המציאויות האלה היא השפעתו ית', כי כפי מה שיושפע על האדם כן ימצא בו מציאות וענין בכלל ובפרט".

בשפת הקבלה ענין זה נקרא מוחין, להרחבה עיין כאן.

"ושרש הכל הוא ענין הארת פניו ית' והסתרם, שביארנו למעלה בחלק א' פרק ד', שהוא שרש מציאות הטוב והרע בכל מקום שהם.
והנה ההשפעה נמשכת על פי הארת הפנים או הסתרם, כפי מה שתגזור החכמה העליונה. ומהשפעת ההארה יולד הריבוי, הזכות, והיקר. ומהשפעת ההסתר יולד החסרון, העביות, והשפלות.
ובהיות שמציאות הנמצאים וההנהגה הראויה להם מורכבים מהענינים האלה הרכבה רבה, כי בנמצא אחד עצמו ובמה שראוי להמצא בו, יהיו עניני חסרון בבחינה אחת, ועניני ריבוי בבחינה אחרת, עניני עביות ועניני זכות, עניני שפלות ועניני יקר, על כן ההשפעה שתושפע להם לפי מה שראוי המצא בם, צריך שיהיה בענינה הרכבות מן ההארה ומן ההסתר, כפי מה שראוי שיולד במושפעים, וכפי מה שישתרש בה. וכפי הסדר שיוסדר וההדרגה שיושרשו הענינים בהשפעה, כן תצא התולדה בכל בחינותיה וגבולותיה. וזה כלל גדול לכל המציאיות והמקרים בכל מקום שהם. הדרגה רביעית במצבי העולם".

דעת תבונות (עח): "ותדעי עתה, כי שתים אלה הם מוסדות הנהגתו ית' ושרשה עם כל ברואיו - מדת הסתר פנים, שהוא מתעלם ומסתתר ואינו מגלה הדר כבודו, ומדת הארת הפנים.
ומה שהוא בהנהגה - הוא בבריאה כי הנבראים הגסים העכורים לא נבראו אלא בהסתר פנים, כי לא האיר להם פני קדשו, והרוחניים הנכבדים ברואים בהארת פנים.
ועל פי יסודות אלה נעשה החיבור הזה של הגוף והנשמה; שהגוף, עניניו בכל דרכיהם, בהסתר הפנים נמשכים ובאים; והנשמה וכל עניניה - בהארת הפנים.
והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין (סנהדרין צט ע"ב), "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם כתיב, שדרשו חז"ל, ובידו הוא להגביר בעצמו את הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו.
כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו הגופניים, הנה נשמתו, תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה, שתהיה מזככת אותו כמו שביארנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחשך. ולהפך מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל, ללכת בדרכי התורה והמצוה - תגבר הנשמה על הגוף ותזככהו...
כי הגוף בראו האדון היחיד ית' בהסתר פנים, ולא בהארת הפנים, על כן היה מציאותו חשוך ועכור;
מה שאין כן הנשמה, שהיא אדרבא ברואה בהארת פנים ובהשקפה לטובה, על כן היא קיימת ונצחית, ובריאתה זכה.
ואמנם, אם מגביר האדם את גופו ומשליטו, הנה האדון ית"ש במדה שהוא מודד כן ימדוד לו - להנהיגו רק בהסתר פנים. ומכאן נמצא שיהיה רחוק מאור החיים, מן החכמה והדעת, ומשוקע בזבל זוהמת החומריות והבלי העולם הזה...
לא כן בהיות האדם משליט את נשמתו, כי אז גם הקב"ה יאיר פניו אליו, ויעלהו לעילוי גדול להיות כאחד מן השרפים, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וכמו שהיה לדור דעה על הר סיני, וכמו שיהיה לעתיד לבא בזמן שנאמר (יואל ג,א), "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'...
וראי, שכאשר נבין פרטי מציאות הגוף והנשמה, ומצביהם בהסתר הפנים ובהארת הפנים, כמו שנבראו בכל חילוקי פרטיהם שבענין זה, נבין ממילא כללי סדרי הנהגתו ית' שנהג ושהוא מנהג את עולמו, עתים לטובה ועתים לרעה ח"ו; ונראה כמה חכמה גדולה אנו מוצאים בהנהגה הזאת; ונראה גם כן כמה עיקר גדול הוא האדם, שבו - בעניינו ובמעשיו - תלוי כל העולם, וכל מה שנעשה בו מראש ועד סוף".

תאוות (אפילו של היתר) מסוכנות אפילו לאדם גדול!

הגמ' (שבת קמז:) אומרת: "חמרא דפרוגייתא (שם מדינה שיינה משובח) ומיא דדיומסת (שם נהר שמימיו מלוחים וטובים לרחיצה) – קיפחו עשרת השבטים מישראל (רש"י - שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה). רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (לפרוגייתא ודיומסת), אימשיך בתרייהו (נמשך אחר היין והרחיצה) איעקר תלמודיה (ונעקר תלמודו ושכחו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא "החדש הזה לכם", אמר: החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה".

מי הוא ר' אלעזר בן ערך?

למדנו במסכת אבות (פ"ב מ"ח) חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר.
"הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם".

וכן בחגיגה (יד:) תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו, אמר לו: רבי, תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור, אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור, מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".

הנה אפילו מי שהיה דורש במעשה מרכבה, שקול כנגד כל חכמי ישראל, הגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא היה טועה כן, וכל זה שהלך אחרי תענוגות ועזב את חכמת התורה.

אומר המדרש שאם יעקב אע"ה היה נותן לעשו בית מלא זהב הוא לא היה מוכן למכור את הבכורה, כאשר ראה יעקב שבא עשו מן השדה ורצה לאכול ונכנס לתאוה מיוחדת, הבין יעקב שעתה זו ההזדמנות שימכור את בכורתו. כי אדם מוכן לתת עבור תאותו את כל אשר לו ואפי' בית מלא כסף וזהב.

אומר התניא (פרק יד'): גם בתאוות של היתר, אף שבאותו רגע אינו עובר במפורש על ציווי המלך, אבל באותו רגע הוא נפרד ח״ו מה' ומוריד את נפשו לשלש קליפות הטמאות, בכך שהוא עושה דבר לא מפני רצון ה׳, אלא מפני רצון הסטרא אחרא, מפני תאוות נפשו. (שלא לדבר על חז״ל שאמרו: ״כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה׳׳.

מה השורש של התאוות?

הרצון של הנשמה להתענג על ה' בשביל כך היא נוצרה, הגוף מתרגם את הרצון האדיר הזה למשהו גשמי של תאווה לשוקולד ודברים אחרים כי זה מה שהוא מבין הוא חומר.

אבל אם האדם משליט את השכל והנשמה שלו על הגוף, הוא מבין שאם הגוף עכשיו רוצה שוקולד כנראה שהנשמה מרגישה שאמור להגיע עכשיו איזשהו תענוג רוחני גדול ושפע מהשמים! אז אל תבזבז את השעת רצון הזאת עכשיו על התאווה שהגוף משתוקק אליה!!! תתגבר תקרא תהלים תלמד משהו תעשה איזו מצוה וכך תכין כלי לשפע שמגיע ותזכה בו בשלימות!

זו דוגמא מצויינת לעבודת ה' גם על ידי היצר הרע, הוא זה שמגלה לך שעכשיו מגיע שפע מהשמים...


הארת פניו של ה' מביאה ברכה עצומה:


ברכת שים שלום בתפילה: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

זוה"ק (ח״א קפט.): "תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהלים כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו'. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן.
[בֹּא רְאֵה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם וְלֹא עוֹזֵב אוֹתָם. דָּוִד אָמַר (שם כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךְ וּמִשְׁעַנְתֶּךְ וְגוֹ'. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עִמָּהֶם וְלֹא עוֹזֶבֶת אוֹתָם].
יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ.
[יוֹסֵף הָלַךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְהוֹרִידוֹ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם - הַשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף. וּמִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ - בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ אֲדוֹנוֹ בְּגָוֶן אַחֵר - הָיָה מִתְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ לְאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הָיָה רוֹצֶה בָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי ה' אִתּוֹ].
תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף".
[בֹּא רְאֵה, וַיֵּדַע אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדנָיו, שֶׁהֲרֵי בְּעֵינוֹ הָיָה רוֹאֶה מַעֲשֵׂה נִסִּים בְּכָל יוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּיָדוֹ, וְעַל כֵּן וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף].

הסתר הפנים הוא זה שהוליד את הרע בעולם:

דעת תבונות (קיח): "ונמצא, שבהיותו הוא ית' תופס בשתי המדות כאחת, בהסתר הפנים והארת הפנים שזכרנו, יולידו מזה הנשמה והגוף, שדברי הגוף יהיו פחותים משל נשמה, ויהיו בו החסרונות שאין יש בנשמה; אך לא מפני זה יהיה בו רע. אמנם ברצותו ית' לחדש מציאות הרע, שהוא ההפך לשלמותו ית' ממש, כמו שביארנו, הנה אז הסתיר פניו הסתר היותר גדול שאפשר לחשוב, עד שבהיותו רק מסתיר פניו ולא מאיר אותם כלל, יוולד מזה הווית ההפסדים ממש, וברא משחית לחבל. ונמצא כלל הרע, אשר הוא ית' השיב אחור ימינו מהנהגת עולמו, וינהגהו בכבדות, תוקף חשך סתרו, ושם בטבע הלז כל הפסדי הטוב, הלא המה כל מדות בית דין, להביא במשפט על כל נעלם ורשעים. ואמנם זעמו של הקב"ה רגע, וחימה אין לו אלא בכדי שיעשו הנחשים השרפים המקודשים ומזומנים לגיהנם, להכות את הרשע כדי רשעתו במספר".

הרע נולד מהסתר הכוונה שהיה אור ועכשיו הוא מוסתר - הרע זה תמיד הפסקה של טוב שהיית רגיל אליו!!!


ועל כן הנברא הזה העומד בשיקול בין השלימויות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלמויות והקנותם אותם בעצמו, הנה הוא אוחז בו ית' שהוא השרש והמקור להם.

וכפי מה שירבה בשלמויות כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית', ונמצא מתדבק בו ית' ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלימותו.


התהליך הוא כמו ספירלה, תנועה מעגלית, אבל לא של הליכה במקום אלא של התקדמות.

ככל שאתה מתעלה אתה מתקרב יותר ויותר מקבל הארת פנים שיותר עוזרת לך להתקרב עוד (מצוה גוררת מצוה) ואז אתה יותר עושה טוב ואז יותר הארה וכו'






יום רביעי, 4 בדצמבר 2019

פרשת ויצא - להעלות יהודים מתוך הקלחת הרותחת


להעלות יהודים מתוך הקלחת הרותחת


בראשית (כח,יא): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".


רש"י (בשם המדרש): "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".

האם באמת האבנים דיברו ורבו זו עם זו?

כיצד יכולות אבנים סביב הראש להציל מחיות רעות?

המהר"ל מסביר שאין המדרש הזה כפשוטו, אלא הוא מבטא את הריבוי הגדול והעצום במציאות, ואת תפיסת האחדות המתאימה דווקא לעם ישראל.

כאשר אדם מסתכל במציאות – הוא רואה אין ספור תופעות שונות ומשונות ואף הפוכות האחת מן השניה: חושך ואור, טוב ורע, צדיק ורשע ועוד ועוד ועוד.

אך המאמין יודע שלמרות הריבוי הגדול והעצום, בכל זאת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" - הקב"ה הוא המניע את כל המציאות כולה על שלל הופעותיה וגווניה.

(לכן בעלי המבט הפנימי מכונים בשם "מחצדי חקלא", קוצרי השדה, מפני שהם יודעים שתחת הצמחים הרבים והמגוונים – ישנה קרקע אחת המצמיחה את כולם).

הרב קוק (במאמרו 'אחדות ושניות', מאמרי הראי"ה, עמ' 234-236): "הרוחניות הגדולה והנשגבה, המקפת את הכל וחודרת אל תוך הכל, ממלאה בנחלי עדניה גם את החיים הריאליים החומריים, ומצרפת ומזככת אותם, מפני שלפניה אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם".

אין סתירה בין החומר לבין הרוח. אדרבה, צריכה לשרור ביניהם אחדות ואף השלמה והפריה הדדית.

"ואולם קצרי ההשגה", החושבים כי ישנה סתירה בין החומר לבין הרוח, "מבקשים לבטל לגמרי את הרוחניות, שלדעתם היא סותרת את החומריות החביבה עליהם... ועם ישראל גוי אחד בארץ, שהשניות שנואה לו על פי שרש נשמתו, מרגיש כי ההפרדה בין החומריות ובין הרוחניות מסבה לו צער גדול ועמוק, והוא מבקש לו דרך לשוב אל האחדות".

לשם כך מבקשים יהודים רבים לשבור ולנתץ את הפירוד הזה שבין החומר לבין הרוח – "ויד פושעי ישראל בה בראשונה... פושעי ישראל סוף סוף גם הם בני עם אחד, גם הם אינם יכולים לסבל את השניות, ועל כן הם מקדימים בעבודת הנתיצה. נותצים הם מתחילה את הרוחניות החלוקה מעל החומריות וסותרת לה".

בשלב הראשון אותם "פושעי ישראל" שוברים את הרוח, מפני שלדעתם היא עומדת בניגוד לחומר. "בביקורת עזה הם מבקרים אותה ומראים את כל שקרה והפסדה. מנתצים ומשברים הם רוחניות זו בקנאות המיוחדת לעם ישראל ושמחים רגע לראות כי האליל של הרוחניות היה למעי מפלה".

אבל בסופו של דבר הם נשארים עם חומריות כשלעצמה, והלא חומריות כשלעצמה גם היא סותרת את תפיסת האחדות. וכאן מופיע החידוש הגדול של הרב:

"ואחרי שגמרו את עבודת הנתיצה של אליל הרוחניות, הם על כרחם באים לנתץ גם את אליל החומריות, כי אחרי שהחומריות נפרדת מהרוחניות גם היא אינה אלא אליל ואין לה זכות הקיום.

אז מתעוררות מלחמות המפלגות והמעמדים, והמלחמות הקשות והאכזריות מרעילות את נעימות החומריות".

הרב מתאר מציאות נוראה שבה "פושעי ישראל" שוברים ומנתצים לרסיסים – את מה שהם בעצמם בנו!

אולי הרב מתכוון למה שאנו מכנים בשם פוסט-ציונות, כאשר אותם זרמים בעם ישראל שעזרו לבנות את מדינת ישראל – באים ושוברים אותה...

כל מי שמסתובב במסדרונות האקדמיה, רואה כיצד מנסים לטעון שוב ושוב שאין ציונות, אין עם ישראל, אין ארץ ישראל, הכל אשלייה אחת גדולה, נרטיב בלבד...

די אם נזכיר את ספריו של פרופ' שלמה זנד – "מתי ואיך הומצא העם היהודי", "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל", ולבסוף "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי"...

"והספרות עוד באה ומוסיפה שמן על המוקד, כמעט מכל שיר ושיר, מכל ספור וציור בוקעת ועולה אנקת חלל, הקורעת שמים מעל ומפעפעת כארס מתחת עד קצוי שאול. החוקרים מבקשים איזה תכלית לחיים ואינם מוצאים, אין קו של אור להאיר ולחמם את הנפש הרועדת מקור. גם מקול המחרפים והמגדפים, החצופים ועזי הפנים, אתה שומע תרעומות של איוב, הסובל יסורים אין קץ ומרב כעסו הוא נכון לרמס, לטרף ולהשחית את הכל".

אבל באמת עצת ה' היא זו: "כך הולכים פושעי ישראל ושוברים בעצמם את אלילי הזמן, שוברים ומנפצים ומנקים את המקום מהרוחניות המזויפה ומהחומריות הריקה והשפלה ומפנים דרך לקדושה העליונה. שתשלח היא את אורה להשיב לב בני ישראל אל אמונת האחדות".

הרב עומר דוידוביץ – הירידה אל החומר:

פעמים רבות האבות התהלכו ברחבי ארץ ישראל. פעמים שאף אברהם נאלץ לצאת מגבולות ארץ הקודש, אך התורה לא כינתה זאת כיציאה, אלא או כהליכה או כירידה. נראה כי שינוי זה הוא שגרם לאמירת המדרש (רבה רות א) שיציאה זו של יעקב - רושם היה בה 'שפנה זיוה והדרה של עיר'.

אך המפרשים (כלי יקר) התקשו מדוע היה זה הרושם דווקא בהליכת יעקב ולא בשאר הליכות האבות?

מרן הרב קוק (אורות הקודש חלק א, פרק יט 'יציאה מתלמוד לתלמוד') מבחין במושג 'היציאה', בהסבירו את מאמר חז"ל (חגיגה י.) על "היוצא מתלמוד לתלמוד":

"עינוי גדול יש לנכנס מתוך הרחבה גדולה של עיונים טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת תפארת, אל תוך הקצובות ההלכותיות, שהן שחורות כעורב. אף על פי שזהו יופיו ועזוז קדשו, למשול בעולם המלא מחשכים, זוהמות, ותסיסות מהומיות. אבל בעל הנשמה, המפוארת בהדר קדשה, הוא מרגיש את ענותו הנוראה, את כל חבלי המאסר, בעת יציאה מתלמוד אל תלמוד.

והוא צריך תמיד עצה והדרכה נכונה, איך לרפד את היצוע של התוכנים המעשיים לפרטיהם הקשים ברפידות רכות, מלאות יפעה של עדינות החיים.

והדר הקודש הנוצץ בהוד החופש והטוהר השמימי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר".

אין ספק שבהליכתו זו של יעקב עוזב הוא את אותו מצב אידאלי עליון של "יושב אהלים" ומגיע אל לבן הארמי, אותיות רמאי, שם הוא צריך לעבוד ולהתמודד מול עולם מלא "מחשכים וזוהמות".

והוא צריך עצה נכונה, כלשון הרב, ועל כן מגיעה דוקא עכשיו החלטתו של יעקב ללכת לבית מדרשו של שם ועבר. כי כאן נדרש למלאכה חדשה: איך לממש את העיונים הטהורים במקום הקצוב והמדוד של המעשים.

אבל , דווקא יציאה זו, היא שהביאה ברכה גדולה ליעקב, שהרי חזר עם בנין עם ישראל. כי עצם 'היציאה' הזו היא המכניסה את הטוהר השמיימי אל העולם שלנו, ואז כל האידאלים האלה מתלבשים בילדים ובמשפחה בחיים ממשיים.

דומה הדבר למובא במדעי הטבע, ב"חוק שימור האנרגיה", שלפיו אין מושג של 'אנרגיה מתכלה' אלא רק כזו שמחליפה את צורתה.

גם בחיינו אנו נקראים אנו לתת את הלב והדעת , 'לקום מהספר' - ולשאול היאך נקיים מה שלמדנו, ולצאת מהתלמוד העיוני אל הקצובות של חיי המעשה ולהפריחם.

שהרי אותו זיו והדר שהיה באוהלו של יעקב, כלל לא נעלם, אלא רק עבר אל מעשיו וחייו של יעקב.

יעקב אבינו ירד גם למצרים כי יש שם 'שבר' (322 ניצוצות משבירת הכלים) ועלה משם עם שבטי י-ה - עם ישראל (המגיד ממעזריטש: ערב 'רב' עלה עימם – העלו 202 ניצוצות מתוך ה'שבר' שהיו שם...)

צריך להיכנס לתוך היורה הרותחת - סיפר דוד קניגסברג, ירושלים עיה"ק, חשוון תשע"א:

בין השנים תשכ"ח-תשל"ד למדתי בישיבת רבנו יצחק אלחנן של 'ישיבה-יוניברסיטי' בניו יורק. באותן השנים, ארגון של תלמידי הישיבה יזם מסיבות ראש חודש מדי פעם במשך השנה עם רבי שלמה קרליבך. מאות מתלמידי הישיבה היו מתכנסים באולם גדול בבנין הישיבה, יחד עם תלמידים נוספים מאגפים אחרים של Yeshiva College כל ערב כזה חימם את הלב להרבה זמן והשאיר צמא לעוד.

ר' שלמה היה תמיד מגיע עם כמה "חבר'ה היפאל'ך", כפי שהיה מכנה בגאווה בלתי-מוסתרת את ידידיו הצעירים. הוא הציג אותם בשמותיהם העבריים לקהל, ומחא לכל אחד מהם כפיים. הם ציחקקו למשמע שמותיהם העבריים החדשים, שטרם התרגלו לשמוע. מיד החלה ההופעה, ובמהלכה הם היו מלווים אותו, מי בגיטרה, מי בתופים, מי במצלתיים או רק בנענועים או קפיצות לפי קצב המוזיקה.

תלמידי הישיבה נראו מהוגנים, "מרובעים", אנשי חינוך או בעלי מקצועות חופשיים לעתיד, היה תמיד ניגוד גדול בין המראה החיצוני של תלמידי הישיבה לבין מלוויו של ר' שלמה.

על פי רוב, מסיבות ראש חודש אלו היו מסתיימות בחתונה. ר' שלמה היה ממתין עד שרוב התלמידים עזבו את האולם ואז הוא היה פותח מזוודה ושולף ממנה חופה וציוד נלווה, בקבוק יין וכוסות, ומתיישב למלא טופס של כתובה. מאיפה-שהוא הייתה צצה בחורה מה'היפאל'ך', שכנראה המתינה באיזה שהוא מקום מחוץ לאולם. אז ר' שלמה היה מזמין את "אחי הקדושים, ר' פלוני ובחירת ליבו אלמונית, שתי נשמות תואמות מההיפאל'ך הקדושים", להסתופף מתחת לכנפי השכינה בנוכחות תלמידי הישיבה הקדושים. עדים מונו, תלמידים אחרים החזיקו את מוטות החופה והשמחה הייתה גדולה.

אחרי כמה ניגוני חימום, ר' שלמה היה נושא דרשה נאה ומלהיב את כולם. השמחה הייתה רבה, ספונטאנית, ומוגבלת לזמן שאנשי האבטחה של האוניברסיטה היו מוכנים להשאיר לנו את האולם.

תמיד במסיבות ראש חודש הגענו בתקווה לזכות לראות חתונה של ר' שלמה, אבל ר' שלוימל'ה נמנע מלהכריז מראש. גם אם שאלנו הוא אף פעם לא אמר. במידה ולא התקיימה חתונה, חלק מאתנו המתין בכל זאת. אולי יש רק איחור קל... כדאי להמתין, אמרנו אחד לשני.

המפגש בין העולמות היה חם אבל לרוב אילם, עם מתח מחשמל באוויר. הרגשנו שאנו בנוכחות מישהו מיוחד ברוחניותו, אבל לא חשבנו לרגע ללכת בעקבותיו. רצינו לשאוב מהאהבת-ישראל שלו, אבל לא יותר מדי. ציפינו – ובסתר לבנו אף קיווינו - לשמוע קצת דברי מוסר מ"יהודי אמיתי". בנוכחותו, הרגשנו שאנו כאילו משחקים בלהיות יהודים, אבל הוא לא משחק; הרגשנו שהוא מתנהג כיהודי אמיתי, בכל כולו. הוא נותן מעצמו את כל כולו ל"אחיו ואחיותיו הקדושים", אבל אנחנו?

ההיפאל'ך מצדם, הסתכלו עלינו בעיניים מרוטות אבל מחייכות, וב"ה לא הסגירו כלל מה הם חשבו עלינו. כל אחד, בתוך תוכו, ראה בשני "עוף מוזר".

ר' שלמה כיבד אותנו בדרכו, אבל מדי פעם היה משחרר דיבורים מרירים מעומק לבו. כנראה מתוך תקווה שמי מבני הישיבה יתעלה ל"עולמות גבוהים יותר, גבוה מגבוה, רבותיי...". קלטנו שבלבו הטהור רצה שנבין שעלינו לעשות יותר ממה שמלמדים אותנו לעשות. הרבה יותר.

פעם אחת, דווקא בשנה שלמדתי יורה דעה – הוא התחיל בין מחרוזת ניגונים אחת לשנייה לדבר בשפה של מי שמתפלפל בניגון הישיבתי המוכר... "אשריכם בני הישיבה", הוא התחיל, "שאתם זוכים ללמוד את תורתנו הקדושה במשך חלק גדול מיומכם. (ניגון בלי מילים) אשריכם שאתם לא לבד בעולם הזה, אלא מלווים על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, במילים שלו ושל שליחיו אלינו. איזו זכות. איזו זכות. (מפזם).  לא להישאר לבד בעולם. לא להחליט לבד לבד מה לעשות בכל מיני מצבים קשים. הרי אנשים יכולים לפחד, להתבלבל, לא לדעת מה לעשות. אבל מי שלומד תורה יודע מה לעשות. (מנגן ומפזם, ומחזיק את ראשו).

ואז היה ממשיך: הרי אנו צריכים גם לדעת – כמו שלומדים ביורה דעה – גם מה לעשות כאשר משהו מחלב נופל לתוך סיר של בשר. הרי געוואלד! אישה הקדישה כל כך הרבה זמן להכין את הסיר המלא והגדוש בכל-טוב, לשמח את בני ביתה והאורחים שלה. אבל געוואלד! מישהו עבר והפיל לתוך הסיר שלה משהו מחלב! מה עושים? מה עושים??! איך מצילים את הבשר ושעות העבודה והכבוד של אישה, בעלת-הבית המסורה?!!

אבל יש כאלו בישיבות  שלומדים "הכל-הכל", אבל עומדים לבד מול ספיקות כשמוצאים עצמם במציאות שלא התכוננו אליה.

מה לעשות עם סיר הבשר יודעים. יודעים, בביטחון. לוקחים מבחנים וכותבים תשובות. יודעים!!

אבל מה לעשות כשמשהו קורה שלא התכוננו עבורו? נגיד שיש סיר רותח, רק מים, מים חמים חמים. ולתוך הסיר של מים רותחים נופל – נופל – אוי! כמה כואב לומר את זה!  נופל א-אידעל'ה! יהודי חם נופל לתוך סיר רותח!! (מחזיק את ראשו ומתנדנד מצד לצד).

זה קורה כל יום!!! יהודים נופלים לתוך סירים רותחים מעשה-יום-יום. פוגשים שיקסאל'ה נעימה ויפה באוניברסיטה, בעבודה, רואים אנשים טובים, ישרים, ורוצים להתחתן. מתבוללים בכל יום, בכל מקום. בכל העולם, באירופה, ברוסיה, אפילו בישראל! התבוללות  מתרחשת בשקט בשקט כל הזמן. אם רוצים לראות, רואים. מי שלא רוצה לדעת לא מסתכל ואומר שהוא לא יודע. אוי!!!

באוניברסיטה ובעבודה שומעים דברים יפים על עולם חדש, בלי שנאה, מלא אהבה, בלי גבולות בין אנשים ובין קבוצות. זה נשמע כל כך יפה וכנה ומושך. ויהודים נופלים כל יום ויום. מי יוציא אותם מזה? מי?! מי?! (מפזם).

אבל בישיבה לא לומדים מה לעשות כשזה קורה, כשיהודי נופל ונופל ונופל, לא מלמדים אותנו מה לעשות. מה עושים?! מה עושים רבותי??!! אף אחד לא יאמר לכם. תשאלו. תשאלו!! אם ייפול מישהו מבני הישיבה, אולי יאמרו לכם מה לעשות, אולי... אבל מישהו רחוק, רחוק מהישיבה?! והם נופלים כל יום ויום! אני רואה, אני רואה ובוכה!!  (מנגן כמה אקורדים).

אז אני אומר לכם בכאב גדול, מה שאני שומע. לפעמים. בדמעות בעיניים. צר לי לומר מה אני שומע. שמעתי אומרים, אוי שמעתי אומרים, שצריכים לשים על הסיר הזה עם היהודי בפנים - את המכסה! לכסות את הסיר! לא להסתכל! אסור להסתכל עליו! לא לראות, לא לשים לב. הוא לא היה צריך להיות שם! זה אשמתו, אומרים. זה לא בשבילנו. אין מה לעשות!

יהודים תמיד ידעו לתת יד אחד לשני. להוציא כל אידעל'ה מצרה. בכל מקום. כל השנים הארוכות של הגלות. בכל גלות וגלות. לא שכחו. אבל בישיבות, כואב לומר, שכחו. לא רוצים לדעת.

האם זה באמת מה שהתורה הקדושה רוצה מאתנו!? האמת רבותיי, שהתורה רוצה שאני ארגיש שאני הוא זה שנשרף, אני הוא זה שנופל למים הרותחים, לא מישהו אחר. הוא אני! אני הוא! ומייד להוציא את אחי הנשרף משם!! מהר, מהר להוציא את האח שלי מהסיר הרותח. אוי, געוואלד, אחיי, מתי נוציא את כל אחינו הנופלים מהסירים הרותחים שלהם... כשבישיבות ילמדו גם את זה, המשיח כבר יהיה כאן אתנו. אוי. אוי. אוי. געוואלד.

ומשם ר' שלמה פנה הצדה, ומחה דמעה.

ואז הוא חזר לרמקול והזמין "שתי נשמות תואמות מההיפאל'ך הקדושים", מאלו שפעם היו בסיר הרותח והוציאו אותם משם. ר' שלמה, עם עיניים בורקות, הודה לזוג הקדוש שמזכה את כולנו לשמוח אתם בשמחתם הקדושה, מתחת לחופה שהתחיל לסדר...

ואז, לאט לאט שר "עם ישראל חי...", ורק אחר כך "עוד יישמע..." בניגון מקפיץ, ואחר כך במלוא הכוונה חזר לניגון איטי, הפעם של "ברכי נפשי...", ועוד ועוד.