Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 9 באוקטובר 2018

פרשת נח - תיבת נח - בין השתדלות לנס


תיבת נח - בין השתדלות לנס

https://www.hidabroot.org/article/100097

בראשית
(ו,יג-יח): ״ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני... והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר. וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר״ ציווי מובן והגיוני...

אבל מהתבוננות מדויקת יותר ביחס שבין גודל התיבה שאותה צווה נח לבנות - כמאה חמישים מטר אורכה, כעשרים וחמישה מטרים רוחבה ובחמישה עשר מטר גובהה וחלוקתה לשלש קומות (בראשית ו,טו-טז), לבין תכולתה - כמות בעלי החיים שהיה הוא צריך להכניס לתיבה, כמויות האוכל ולאחר־מכן הזבל שהיו בתיבה במשך שנה תמימה, ברור ומובן שלא יכול היה ׳המעט להחזיק את המרובה׳ אלא בדרך נס.

רמב״ן (בראשית ו,יט): ״ידוע כי החיות רבות מאוד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג:): ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין אחד של ׳איה׳ (סוג עוף) הם׳ ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס המחזיק מועט את המרובה״.

שואל הרמב"ן - אז למה הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמיים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל - ״ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?״

מתרץ הרב (שם כתשובתו השנייה): ״עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשותם מה שביד האדם לעשות, והשאר יניח בידי שמים״.

יש כאן כלל עקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בין השתדלותו של האדם מחד, ובטחונו בה׳ מאידך.

תחום אחריותו והשתדלותו של האדם היא לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין ביכולתו לעשות, ישאיר להקב״ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס, כהגדרתו של הרמב״ן (תחילת פרשת בחוקותי): "בנס נסתר או בנס גלוי...".

כותב הירושלמי (שקלים פרק ו הלכה ג) ביחס להנחת בשר בעלי החיים לאחר שחיטתם בבית-המקדש על שולחנות של שיש שהוא חומר גלם קר המשמר את הבשר, ולא על שולחנות של עץ שהוא חומר חם המקלקלו, אף על פי שלכאורה ראוי היה להניח את הבשר דווקא על שולחנות של עץ כדי להעצים את הנס שנעשה בו, כמאמרם של חז״ל (אבות ה,ה): ״לא הסריח (לא התקלקל) בשר הקודש מעולם״, וכל זאת "כי כל מה שאפשר למעט בנס ממעטים", אפילו בדבר שהוא עצמו סימן ודוגמא לנס (מפרשים שם).

כך גם כתב המבי׳׳ט (בית אלוקים שער התפילה א): בהגדירו את מהותה של התפילה כ״בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו״, ביחס לכך שרשותו של האדם להתפלל ולבקש את בקשותיו מה׳, היא רק ביחס למה שאין ביכולתו לעשות בעצמו, משום שאין הדבר בתחום אחריותו והשתדלותו, אך כל מה שברשותו וביכולתו לעשות בעצמו אסור לו להתפלל שה׳ יעשה עבורו.

כך כתב גם רבינו בחיי (שמות יג,יח): ״רצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע״ה: 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה', כלומר חייבים בני האדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב״ה יושיע כי התשועה היא לו לבדו יתברך״.

סיבת הדבר שאין לסמוך על הנס, אלא על האדם לעשות בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, היא ההכרה הישרה שרצון ה׳ מן האדם הוא שיהיה שותף אקטיבי בבניין העולם החומרי והרוחני, ובכך יגלה את מעלתו היחודית בבריאה ויגשים את המטרה שלמענה שם בו ה׳ כשרונות אלו.

הרב קוק (עין אי״ה ברכות א,קא): ״ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול על-ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוקית לתן לו כוח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו. הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכול כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה״.

הרב כותב שזה "יוביל את האדם אל רוממות מעלתו" – ככה אתה דבק במידותיו של הבורא שהוא עושה הכל בעצמו!


תשובה שכתבתי ברוטר על צבא יהודי:

הצבא היהודי חייב להיות חזק וחכם ויעיל ומאומן כמו כל צבא אחר!

יעקב אבינו התכונן למלחמה.

הרמב"ם (אגרות לחכמי מרשיליא הוצאת אפשטין עמ' כא): "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום... ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות...".

הרמב"ן (במדבר א,מה. וכן ויקרא כא,יז. במדבר יג,ב): "כי היה זה (המיפקד) כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ, ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה - כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".


כותב הרב אהרן מרגלית (בספרו המדהים 'אתהלך' עמ' 275): "רבי יצחק עראמה מחכמי ספרד בדור הגירוש בספרו 'עקידת יצחק' כותב במילים מפורשות, אותן ראוי להציב בפתחו של כל בית אולפנא: "כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו"!".


יום רביעי, 3 באוקטובר 2018

פרשת בראשית - תשע"ח - תהא שנת עבודה חינוכית - הכל דיבורים!


הכול דיבורים!


בשנת תשע"ז דיברנו על תהא שנת עוצמה זוגית, השנה בע"ה נייחד את הדרשות בבוקר על חינוך ילדים, תהא שנת עוצמה חינוכית!

היסוד הנפשי בחינוך הוא לדעת שאתה תעשה כל שביכולתך ע"י חינוך נכון ואמיתי וחם ואוהב ועם הרבה הרבה תפילות אבל בסופו של דבר יש לילד נשמה ותפקיד ועוצמות ובחירה חופשית שהוא בלבד יחליט איך להופיע אותם בעולם, במיוחד בדורות אלו של סוף התהליך הארוך והתחלת הגאולה שישנם הרבה תיקונים שלא תלויים בך או בבחירה החופשית של הילד.

בראשית (ב,ז) ״ויהי האדם לנפש חיה״.

הגדרה מעוררת תמיהה, הרי גם בעלי החיים מכונים כך בתורה, כפי שנאמר קודם לכן: ״ויאמר אלוקים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ״.

מהו אפוא ההבדל בין ׳נפש החיה׳ שבאדם לזו שבבעלי החיים?

גם פירושו של אונקלוס: ״והוות באדם לרוח ממללא״ - ויהי האדם לרוח מדברת, צריך בירור, שהרי גם בעלי החיים ממלמלים - ׳מדברים׳ בהוצאתם קולות מגרונם, ומהו ההבדל העקרוני בין שני סוגי דיבורים אלו?

רש״י: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור (ולא רק דיבור)״.

יוצא מדבריו שיש הבדל יסודי בין דיבורו של האדם, ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים:

מקורו של הדיבור האנושי הוא דעתו - שכלו ומחשבתו של האדם, בניגוד ל׳דיבורם׳ של בעלי החיים שאינם אלא רק קולות והברות המבטאים את חושיהם ורגשותיהם הטבעיים.

דעת על-פי התורה וחז״ל אינה רק שכל וחכמה, מידע ואינפורמציה ׳יבשה׳ העומדת מחוץ לנפשו ועצמיותו של האדם, אלא החיבור הפנימי בין האדם למחשבותיו, חיבור המבטא את הזדהותו ושייכותו של האדם עם מחשבותיו המתגלות בדיבוריו המוציאים את פנימיותו של האדם החוצה אל חלל העולם...

דיבורו של אדם אינו ׳שליפה מהבטן׳ בשל רגש חולף המתעורר ממציאות מזדמנת, אלא נובע ממחשבה ביחס לתוכנו, התועלת שבו וכד׳, וכן אינו דיבור ׳צבוע׳ כלפי חוץ, בחינת ׳אחד בפה ואחד בלב׳, אלא ביטוי חיצוני המבטא את מחשבתו ועולמו הפנימי של האדם. דיבור איתו מזדהה האדם באמת ובתמים.

זו גם כוונתו של אונקלוס בתרגומו ׳רוח ממללא׳ - דהיינו דיבור הנובע מרוחו של האדם המבטאת את עולמו הרוחני, עצמיותו ומהותו הפנימית.

זו גם הסיבה לכוחו, עוצמתו והשפעתו של הדיבור על האדם והעולם.

דיבור יכול להיות אמצעי לבניין העולם אם יופיע כדיבור חיובי, או לחורבנו אם יופיע כדיבור שלילי כלשון הרע וכד'.

הרב קוק (עין אי״ה. שבת א׳ ב, תב): ״הרעה הגדולה שבלשון הרע, היא בעיקרה מפני שאין להעריך את גדולת ההפסד של פעולתה להרע. אמנם יסוד הדבר מפני מה פועלת לשון הרע כל-כך את פעולתה, ובמה כח הדיבור יפה כל-כך לפעול על הלבבות להזיק אל מה שהיא מכוונת להזיק ואת כל אשר תפגע, הוא מפני שכח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי״.

הרמב״ם (אבות א,טז) מחלק את הדיבור לחמישה סוגים: ״הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמישה חלקים: דיבור מצווה, דיבור אסור, דיבור מאוס, דיבור אהוב, דיבור מותר:

החלק הראשון - והוא הדבור המצווה הוא קריאה בתורה ולמודה והעיון בה, זו מצות עשה מחויבת, ״ודברת בם״ והיא כמו כל המצוות.

החלק השני - הוא הדיבור אשר נאסר והוזהר ממנו כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה... נבלות פה ולשון הרע.

החלק השלישי - הוא הדיבור המאוס והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו... כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה ואיך מנהג פלוני בארמונו ומה הייתה סיבת מות פלוני או עושר פלוני ואלה יקראו אצל החכמים שיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור.

החלק הרביעי - והוא הדיבור האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות וגנות הפחיתויות בהם... ויש אשר יקרא זה החלק ״דרך ארץ״.

החלק החמישי - והוא הדיבור המותר הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו.

ובזה החלק, הדיבור המותר ישובח לאדם מיעוט הדיבור... אבל הדיבור האסור והדיבור המאוס הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי, ואמנם הדיבור המצווה והדיבור האהוב אם יוכל לדבר בהם כל ימיו - הרי זו התכלית״.

החלוקה הזאת אינה חלוקה טכנית גרידא, אלא תלויה גם בנקודת המוצא והמטרה של המדבר.

בעיקר בנוגע לדיבור המאוס הנקרא שיחה (בטלה) אשר בדרך-כלל אין בו תועלת, אך במצבים מסוימים יכול גם הוא לשמש כלי ואמצעי לבניין העולם ותיקונו - כשיחה בין איש לאשתו ובחברה בכלל כדי להרבות אהבה אחווה שלום ורעות.

כדבריו של הרב קוק (אורות הקודש ג, רפא): ״וכל דיבור היוצא מעומק הרצון של קדושה ואצילות, גם כשהוא בחיצוניותו נראה כאילו הוא סתם שיחה, מכל מקום נובע הוא ממקור הרצון הקבוע (הנכון והרצוי) של בעליו״.

הדיבור עם הילדים הוא הדבר שהכי הכי מעצב אותם, את תודעתם, את חינוכם, ואת שאיפותיהם.

הסיפורים, ההתעניינות, ההקשבה, הצורה של הדיבור – הכל הכל חודר עמוק עמוק ומעצב את דעתו של הילד המתעצב.

הדעת שלך מעצבת דיבור המגיע אל הילד ומעצב את דעתו...

ברכות (ס.): "תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי".

אחד הפירושים הוא שבביתו של הלל לא צעקו, גם כשהיו בעיות...

מאיפה בני ביתו למדו להתנהג כך?

מהלל בעצמו!

גמרא (שבת לא.): "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי.
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום ערב שבת היה והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות פקחות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? אמר לו: הן, אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! אמר לו: בני, מפני מה? אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז.
אמר לו: הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד".

כשאתה גדל עם כזה אבא אתה לומד איך לדבר בנחת בעצמך...

זהו סוד החינוך!

כל השאר זה סוגים שונים של אילוף...

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!"