Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 10 באוגוסט 2018

ר"ח אלול - מי אמור לבנות את בית המקדש?


ר"ח אלול - מי אמור לבנות את בית המקדש?

עלון 'שלום לעם': הימים הם ימי שיבת ציון, שלאחר גלות בבל וחורבן בית המקדש הראשון. העולים מבבל ביקשו לבנות שוב את המקדש, אבל הגויים שישבו בארץ התנגדו לכך וניסו בכל כוחם להפריע לעבודה. הם אף שלחו מכתבי שטנה לאחשוורוש מלך פרס (כן, זה ממגילת אסתר) והוא ציווה לעצור את הבנייה. נראה שהעולם לא השתנה הרבה ב-2300 השנים האחרונות...
מצב זה נמשך 18 שנה, ונראה היה שכך הוא יימשך. אך בא' אלול בשנת ג' ת'ח (352 לפני סה'נ), דיבר חגי הנביא בשם ה' אל מנהיגי העם, זרובבל מושל יהודה ויהושע הכהן הגדול, וקרא להם לחדש את בניית הבית:
חגי (א, ד,ח): "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! ... עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת". 
הוא אף אמר שהצרות הכלכליות שבני הארץ סובלים מהן, באות בגלל שאינם משתדלים לבנות את המקדש.
ואכן, בעקבות קריאתו חידשו העולים את העבודות, ותוך ארבע שנים נבנה הבית השני, שעמד לא פחות מ-420 שנה, עד חורבנו בידי הרומאים.
ומה אמר המלך? הסתבר שבינתיים עלה לשלטון בפרס המלך דרייוש, בנה של אסתר המלכה. לא זו בלבד שהמלך החדש אישר את הבנייה, אלא הוא אף מימן אותה מכספו, ואיים שמי שינסה להפריע, 'תילקח קורת עץ מביתו והוא ייתלה עליה'. אין ספק שהוא הבין היטב את שפתו של המזרח התיכון...


מה קורה בימינו?

ירמיה (לא,כ): הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה".

זה השלב הראשון, לשוב אל ארץ ישראל, אבל העבודה עוד לא נגמרה, שני פסוקים אחר כך כתוב (שם לא,כב): 

"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ ה' נְוֵה צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ".

מצודת דוד: "עוד יבוא זמן אשר הכל יאמרו: בשובי - בעת אשיב בני השבי למקומם, יאמרו יברכך ה' אתה נוה הצדק - והוא ירושלים, הר הקדש - זהו בית המקדש".

וכן ביתר פירוט כותב הנביא ירמיה פרק לפני כן (ל,יח): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב".

משרטט שם המלבי"ם תכנית עבודה: "כי הנני שב שבות אהלי יעקב, ואח''כ ישכנו במשכנות קבועים ומשכנותיו ארחם, ואח''כ ונבנתה עיר על תלה.

ר''ל תחלה ישבו שם באהלים (מעברות?), ואח''כ יבנו משכנות (שיכון?), ואח''כ תבנה ציון כמו שהיתה לפנים (כמו הבניה היום ועוד יותר בע"ה), ואח''כ יבנה המקדש ובית המלך וארמון על משפטו ישב (זה השלב הבא עלינו לטובה, על זה צריך לעבוד...)".

הקומה הזאת תלויה במעשינו (גאולה בדרך הטבע...), אם הבורא ירצה לקצר לנו את הדרך – אהלן וסהלן, אבל עד אז זה תלוי רק בנו! בתפילות ובמעשה בפועל !

אם הבנים שמחה (פ"ג אות כא' עמ' קצג'): "אביא ראיה גם מרבנו הרמב"ם, שאין לנו לסמוך על נסים גרידא, אלא לעשות כל מה שבידינו לעשות בטבע, ואח"כ יבוא לנו הסיוע מן השמים, ממה שכתב באגרותיו לחכמי מרשילא (אגרות ותשובות לרמב"ם, אגרות שונות עמ' כא) אודות חכמת החוזים בכוכבים, מה דעתו בזה. ואחר שכתב שאין ממש בספרים אלו שמדברים בזה, ואין בהם חכמה כלל אלא טפשות, ואין בלימוד בספרים הללו אלא איבוד זמן בלבד בלי שום תועלת כלל, כתב בזה"ל: "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים וטעו ונהו אחריהם, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו אותם יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואוילים, ודאי סכלים ואוילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה הלכו", עכ"ל הקדוש.

הרי שאדונינו הרמב"ם האשים את אבותינו על חורבן ארצנו ומקדשנו, על שלא התעסקו בלמידת המלחמה ובכיבוש ארצות, אלא בילו ימיהם בתוהו ובוהו וסמכו על זה. ולמה לא האשים אותם על שלא התעסקו בתורה ובעבודה כדבעי למיהוי? ועל כרחך, דזה לחוד לא מהני

וכדברי הרמב"ן בכמה מקומות (ויקרא כא,יז. במדבר א,מה. יג,ב), וכן כתב הרשב"א בתשובה (סי' תיט). וכפירוש המדרש (תנחומא פקודי ח'), על הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" - שאין הכונה שהאדם לא יעשה כלל אלא יסמוך על הי"ת שהוא לבדו יבנה, אלא הכונה, שבְּעֵת שהאדם עושה ועמל, לא יסמוך על מעשי ידיו לחוד - שאז שוא עמלו בוניו בו - אלא יסמוך על הסיוע מן השמים שיסייעו לו...


וה' יתן בלבנו להכיר את האמת, ויעורר את לב כל ישראל לשוב ולחמוד לחיק אמנו, ולעשות פעלים לזה. ויפקח את עיני העוורים אשר הס"מ, ר"ל, מסמא את עיניהם בטענות בדויות, אשר אין להם שורש ועיקר, ואדרבה מבואר בחז"ל היפך דבריהם, וד"ל".

אחד מעיקרי האמונה, כפי שניסח אותם הרמב"ם, הוא שהתורה לא תשתנה. לא היא ולא אף אחת ממצוותיה.

בהלכות תשובה (פ"ג הלכה ה) פוסק הרמב"ם, שמי שאומר שמצוה מסויימת בטילה – הרי הוא כופר בתורה.

והנה ביחס לבניין המקדש, אומרים חז"ל (סנהדרין כ:): "היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה". 

הרי שבניין המקדש הוא מצוה המוטלת עלינו, ומי שאומר שאין אנו צריכים לבנות את בית המקדש, אלא להמתין לירידתו מהשמים, הרי הוא אומר בעקיפין שמצוה ממצוות התורה בטלה!

נוסף על כך, במדרש רבה, מספרים חז"ל על מקרה שהתרחש שנים מועטות לאחר חורבן בית שני. באותו הזמן התירו הרומאים לבנות את בית המקדש מחדש, ועם ישראל התחיל לבנות את בית המקדש השלישי, ולא חשש ל"הלכה" לפיה יש להמתין לירידת המקדש מהשמים!

דרושה השתדלות שלנו גם כדי לבנות את בית המקדש החומרי, כדי שעליו יוכל לחול בית המקדש הרוחני.

כדברי אם הבנים שמחה (פ"ג, מאמר מקדש ה'): "כתיב בעזרא (ו,טז): "ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה". עיין מלבי"ם (שם) שהביא בשם קדמונים בדקדוק לשון הכתוב "הבית הזה": "שאם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד בית המקדש מן השמים, כמקדש שראה יחזקאל לעתיד לבוא. והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל. ולעת עתה עשו "חנוכת הבית הזה", שמלת "הזה" מורה שמצפה על חנוכת בית אחר. והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר, כמבואר שם, והם המשיכו את החנוכה שלהם עד כ"ג אדר, שהם כ"א יום. ואם היו זוכים, היתה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים. ויען שבימים אלה חל פורים, שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה, שהיתה גדולה משמחת פורים". עכ"ד בשם הקדמונים. 

מדברי קדמונים אלה נראה, שאם שהבנין שלעתיד יהיה בידי שמים, עם כל זה מתחילה נהיה אנו בונים בית המקדש בידינו, ואח"כ ירד הבנין המקווה שבידי שמים...

עכ"פ, אין סתירה בין הזהר בפרשת פנחס והגמרא במסכת בבא קמא, שמשמע מהם שהבית דלעתיד יהיה מעשה ידי הקב"ה, לזהר בפרשת פקודי שמשמע ממנו שיהיה מעשה ידי אדם, וכן משמע עוד מהזהר בפרשת תולדות -
דשניהם אמת - דתחילה נבנה למטה מעשה ידי אדם, ואח"כ ירד עליו מלמעלה...

ונראה פשוט, שבית המקדש שלמטה, שיהיה מעשה ידי אדם, יבנה עוד קודם ביאת המשיח. שיהיה קיבוץ ישראל תחילה ע"י רשיון המלכויות, ונבנה בית המקדש שלמטה, ואח"כ יבא משיח, ואח"כ ירד בית המקדש שלמעלה. 

ודבר זה מבואר בפסיקתא (פיסקא "קומי אורי"). דאיתא שם בזה הלשון: "ת"ר, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על גג בית המקדש, והיה משמיע להם לישראל ואומר להם: ענוים, הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים - ראו באורו שזרח עליכם, שנאמר 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח'".

וכתב שם בביאור "זרע אפרים", לרבנו ר' אפרים זלמן מרגליות, וז"ל: "'עומד על גג בית המקדש' - בירושלמי דמעשר שני (ה,ב (כא,ב) עיי"ש, וצ"ע), הובא בתוס' יו"ט (שם), שבנין בית המקדש יהיה ארבעים שנה קודם לביאת המשיח. לפי"ז אתי שפיר 'עומד על גג בית המקדש' בפשיטות", עכ"ד. הרי בפירוש, דבנין בית המקדש שלמטה יהיה קודם ביאת המשיח...

ונראה לי לרמז הענין הנ"ל בפסוק בזכריה (א,טז): "לכן כה אמר ה' שַׁבְתִּי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות, וְקָו יִנָּטֶה על ירושלים", עכ"ל הפסוק. היינו, שקודם יבנה בית בירושלים, והיינו שע"י האדם יבנה בית למטה, ואח"כ קו ינטה על ירושלים - שירד בית המקדש שלמעלה על ירושלים, ודוק".


וכך דברי רבינו הרמח"ל (משכני עליון): "אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז"ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה, ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה" (וכן כתב הערוך לנר סוכה מא.).

יום שלישי, 17 ביולי 2018

שבת חזון - בניית בית מקדש פנימי של נחת


בניית בית מקדש פנימי של נחת

https://www.9instyle.com

כשאדם רוצה[1] לעבוד את ה', בתחילה עליו לבנות, אפילו בצורה מלאכותית, כעין חדר פנימי בתוכו, שהוא יכול ללכת אליו בכל זמן שירצה. יותר מכך: לא זו בלבד שהוא יכול ללכת לשם בכל עת שירצה, אלא שמעולם אין הוא יוצא משם. זו מדרגה עליונה מאוד, שהכי טוב ללמוד אותה מתוך איגרת הרמב"ן לבנו.

כותב הרמב"ן:

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת".

אפשר להסביר זאת בשני מובנים:

א.     צורה טכנוקרטית: כשם שיש מצוה להניח תפילין וללבוש ציצית, כך גם יש מצוה לדבר בנחת.

ב.       צורה פנימית: אדם שחי כך, שתמיד חי בנחת, כל מה שקורה בחוץ, ובעולם, זה התרחשות משנית עבורו. אין זו ההתרחשות הראשונית עבורו. בד"כ אדם נתון כשבוי בתוך המאורעות שעוברים עליו, ואז הוא נע בכף הקלע, שהכל דוחף אותו מפה לשם, מבלי שימצא את עצמו.

אחת הבעיות הקשות ביותר היא ההתחלפות של מצבי הרוח: ללכת לשם או לא, לעשות כך או לא. להתחיל את זה או לא.

האדם מיטלטל בין מיליון דרישות נפשיות ומצבים מתחלפים. יש לו בלבול הדעת והוא לא מוצא את עצמו. פעמים רבות, האדם מובס ע"י בלבול הדעת הזה, שמרוב ההתרחשויות החיצוניות, שהוא חוטף כל הזמן "זפטות", הוא מרים ידיים. אולם זה לא עוזר שהוא מרים ידיים. הוא קם בבוקר והוא כל הזמן מתגונן. קשה לו מאוד לקום בבוקר, כי יש לו מתחים רבים. מצד אחד הוא רוצה לקום ולהתפלל במנין, אולם מצד שני הוא מרגיש "נאחס", כי יש כל מיני דברים שהוא לא רוצה לעשות.
בין אם הוא נדחף לעשות משהו חיובי ובין אם זה משהו שלילי, הוא מרגיש נפסד.

לראות את הדברים כמתרחשים למישהו אחר

אולם כשאדם מדבר את כל דבריו בנחת, הוא מרגיש שהוא חי בשני רבדים. כל מה שמתרחש בעולם החיצוני הוא תמיד התרחשות משנית עבורו. זה קורה מבחינתו כאילו שמישהו בא להתייעץ איתו בענין כלשהו, שיש לו בעיה כלשהי, והוא שואל אותו מה לעשות. לעתים הוא יענה לו תשובה פשוטה, ולעתים פשוט יאמר לו ללכת למישהו אחר שיענה לו (-שכן לא תמיד יש לך פתרון). בכל מקרה אין מה להילחץ מהענין - כל מה שמתרחש לא קורה עבורו, ולכן הוא מקבל את הכל בנחת. 

אם לראובן יש בעיה והוא בא לדון איתך, אתה יושב איתו בנחת ומדבר איתו ברוגע. כך גם אם יש לך בעיה עליך להמשיך לדון בה באותה נחת.

אם אתה נוסע בכביש ומישהו עוקף אותך בצורה מסוכנת, אתה יכול להשתגע מכך. אם מישהו ישאל אותך מה לעשות במצב כזה, היית אומר לו "תחכה, ותאפשר לו ליסוע, ואל תנסה לעקוף אותו שוב".

אסור שלאירועים תהיה בעלות עליך, אלא עליך להיות הבעלים עליהם. אתה משתדל לעשות כמה שיותר, ואם אינך מצליח אזי אינך נלחץ מכך.

אם המאורעות בעלים עליך, אזי כשמישהו עוקף אותך, אתה משתגע, כי יש פה מאבק ביני לבינו, ואסור שהוא ינצח אותי. אולם אם אתה הבעלים על המאורעות, אז אם הוא עוקף אותך שיהיה לו לבריאות, וב"ה שיצאת בשלום. לא שייך שתרדוף אחרי הנהג הזה ותמשוך לו בזקן ותנסה לחנך אותו.

הדוגמה הכי טובה לנחת היא לראות כאילו זה קורה לחבר שלך, מישהו אחר. אתה שומע חדשות, ולדוגמה אתה שומע שיש מאבק בין שר האוצר לראש הממשלה, (-דבר שתמיד קורה בכל הממשלות. תמיד העיתונים מתרגשים מזה, ובסופו של דבר כמעט תמיד שר האוצר ממשיך להישאר שר ולא מתפטר). אם לדוגמה שר האוצר מגיע אליך, ושואל בעצתך, אזי אתה עונה לו בנחת, ואם אח"כ מגיע אליך גם ראש הממשלה כדי לשאול בעצתך, אתה מייעץ גם לו בנחת.

זה לא שזה לא נוגע אליך ולא איכפת לך. אם לדוגמה חבר שלך נעשה חולה, זה נוגע בך ואיכפת לך מכך, אולם אינך מאבד את העשתונות בגלל זה.

עיקר המקדש הפנימי הוא שיהיה לך ישוב הדעת, יציבות נפשית, מבלי לאבד את העשתונות.

תוכן המקדש הפנימי

תוכן המקדש הפנימי הוא אמונה ובטחון, או בטחון ואמונה. יש ניגון של ברסלב "מה לכם לירא ומה לכם לדאוג שאני הולך לפניכם". אנחנו יש לנו "רבה" גדול יותר מרבי נחמן, והוא הקב"ה, וממילא כשאנו שרים זאת יש לנו פי 1000 נחת, ואנו הולכים אחריו. הקב"ה הולך לפנינו ואנו הולכים אחריו, והוא דואג לנו.

בכל פעם שחבר בא אליך ומתייעץ איתך, תדע שזה בא ללמד אותך משהו. וכך גם לכל דבר שקורה לך, אין להילחץ, אלא יש לנסות לראות מה זה בא ללמד אותנו.

הבטחון בה' לא ימנע אותנו מלפעול אם יש לנו בעיה, אלא נפעל, תוך ניסיון להבין מה ה' רוצה ללמד אותנו.

אם יש מישהו במצוקה, אני אעזור לו יומם ולילה, אך אוכל להמשיך לישון. אם זו היתה הצרה שלי ובגללה לא הייתי מסוגל לישון אזי איבדתי את העשתונות והובסתי בקרב.

הרב משה שפירא אומר שצריך לדאוג למצב, ולא לדאוג מהמצב.

אחד המופתים הגדולים ביותר של בעל התניא הוא שהוא תמיד ענה על כל דבר במנגינה. זוהי נחת עצומה.

הבעש"ט קורא לכך "זריזות במתינות". אתה עושה ופועל, אולם הכל בנחת, מכיון שהקב"ה הולך לפניך, ויתכן שלא תצליח, אך עדיין הכל בסדר. אינך משתעבד למה שקורה לך מבחוץ. אפילו אם דברים לא יסתדרו ואני אצא פראייר וכולם יצחקו עלי, לא אפסיק לרצות להיות עובד ה'.

כעת עלינו למלא את המקדש הפנימי בתוכן. המקדש הפנימי הוא מקום שבו תמיד יש לך נוכחות אלוקות. מקדש הוא מקום שבו הקב"ה משרה את שכינתו. כך גם האדם צריך שיהיה בו מקום שבו תמיד הוא יראה שאת הכל הקב"ה עושה. ומתוך כך גם הקב"ה שולח אותך לכל המעשים בחוץ. אדם צריך להיות נטוע בתוך המקום של הנוכחות האלוקית שבתוכו.

תמיד טוב להחזיק משפט של נוכחות אלוקית בראש, כגון "מה לכם לירוא ומה לכם לדאוג אני הולך לפניכם", "שיויתי ה' לנגדי תמיד", "הריחוק תכלית הקירוב", "כל הנפילות אינן באות אלא מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה". אדם תופס משפט והולך איתו. אחד הדברים הנפלאים שאפשר ללמוד מתורה רפב' הוא "וציווה רבינו ז"ל ללכת עם התורה הזו". יש כאלה שהולכים כל הזמן עם ספר ביד, וגם בכך יש מעלה כי בכך הם הולכים כל הזמן עם קדושה ביד (-גם אם היא לא נמצאת בתוך האדם), כמו בבית מדרש, אולם חשוב יותר שאדם ילך עם מקדש בתוכו, משפט כלשהו, שאפשר לדוגמה להחליף אותו כל שבוע. האדם צריך להתרגל להיות שרוי בתוך הנוכחות האלוקית הזו, ללכת עם זה שהקב"ה נמצא איתך.

ממילא זה יביא לנחת לעומת הלחץ מהמאורעות, ואפשר לשם כך ללכת עם המשפט של נחום איש גמזו: "כל מה שעושה הקב"ה גם זו לטובה".

הגדלות האמיתית של האדם היא עד כמה הוא לא יוצא מהמקדש הפנימי שלו, וכל מה שקורה מסביבו לא נוגע ולא פוגע בו.

אתה מרגיש וסופג את המאורעות החיצוניים, אם אדם מגיע לביתו ונוכח ששודדים הגיעו לביתו ועשו בלאגן והרס בבית, א"א שלא להצטער על כך. אולם הוא יכול לאפשר לצער הזה להיספג עד המקדש הפנימי שלו, ולומר: "הקב"ה, אם אתה רוצה שזה מה שיקרה לי, אני מקבל זאת ומבין שזה לטובה".

נחום איש גמזו הלך לרצות את הקיסר עם אוצרות, ובלילה החליף בעל הבית את האוצרות שבתיבתו בעפר, ולבסוף העפר הפך לחיצים. הוא נשאר רגוע למרות שהזהב הפך לעפר, כי הוא הבין שהקב"ה רוצה שהשליחות שלו למען עמ"י תהיה בצורה כזו. זו מדרגה נוראה, אולם היא מלמדת אותנו להיכן צריך לשאוף.

כשבאים לעבוד את ה', צריך להתרגל לחיות כאילו זה עובר על חבר שלך ולא עליך. חלק גדול, רוב המשברים שעוברים עלינו, הם מכיון שכשאנו מגיעים למסלול אנו מאבדים את העשתונות מכיון שאנו מתנתקים מהמקדש הפנימי שלנו. פעמים רבות האדם מגיע מעצמו למקדש הפנימי שלו, ואז הוא בכלל לא מבין מה הוא מתבלבל מהחיים? אז מה אם היו לו תחושות של ריחוק?

אם עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה, מדוע הוא נלחץ ואינו עושה תשובה?

ואם בכל מקום שאדם נמצא, ה' איתו, עימו ואצלו, אז ממה יש לו לדאוג?

המילוי האמיתי של המקדש הוא ללכת עם נוכחות אלוקית. כל אחד צריך להיות במקדש שלו כהן גדול, שכל מה שקורה לו בעולם, ואפילו אם אביו או אימו מתים ח"ו, בכ"ז "ומן המקדש לא יצא", והוא ממשיך לשמור על הנחת הזאת. (מת מצוה מלכתחילה לא נוגע באדם, כי אין לו קרובים, והוא בכלל לא מכיר אותו, וממילא הוא לא ממש יוצא מהמקדש. אולם כשזה אביו שנפטר, אז הכל נשבר מול עיניו).

אחד הכללים החשובים ביותר הוא, שכשלא יודעים איך לפעול בענין מסוים פשוט צריך לספוג אותו, לתת לכאב להיכנס פנימה עד המקדש הפנימי, ששם הוא פג ונעלם.

אם לדוגמה אבד לאדם דבר יקר מאוד שהוא עמל עליו, באשמתו או שלא באשמתו, אסור לו להילחם ולנסות לשבור את הכאב. אלא יש לומר "הקב"ה, אם אתה רוצה שזה יכאב לי אני מקבל זאת".

אמנם בתחילה יש צורך להתנתק מהעולם החיצוני בצורה שתפגע בקשר עם העולם החיצון, ולדוגמה אדם יהיה פחות מעורב עם מה שקורה לעמ"י, אולם זהו שלב מעבר (כמו תיבת נח שהרב מדבר עליה במוסר אביך פ"ב, ב,א), ובסופו של דבר האדם יפעל יותר למען עמ"י דוקא מתוך המקדש הפנימי שלו, שכן המקדש הפנימי כולל גם רצון גדול להטיב, ודוקא כשהאדם משתחרר מכל האילוצים של הסביבה להטיב, וכגון מה יגידו, ולא נעים, הוא יכול באמת להטיב (אם כבר נכשלת והגבת לא כראוי, אין צריך להצטער על כך עוד).

סיכום:

ענין המקדש הפנימי הוא שיהיה לאדם ישוב הדעת ונחת בכל מעשיו, וירגיש כאילו האירועים שעוברים עליו קורים למישהו אחר. את המקדש הפנימי הזה הוא ממלא בפסוקי אמונה ובטחון, ובנוכחות אלוקית, שהוא מרגיש שה' תמיד איתו, והכל לטובתו.

קריאת הקרבנות לפני התפילה בונה אצלך בית מקדש פרטי בנפש:

הרב קוק (שמונה קבצים / קובץ א / קמד): "בית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם. אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד. תעודה זו מתכוננת בפועל ע"י סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפלה: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת. זורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה. גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת, וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה. אהבת אלהים התמימה והנשאה מתעוררת ומתיצבת, חיה בעז גדול בנשמת האומה, ע"י זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה. והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה".




[1] הרב יהושע שפירא.