Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 3 בפברואר 2019

פרשת תרומה - ונהפוך הוא (נתינה וחינוך ילדים)


ונהפוך הוא (נתינה וחינוך ילדים)



חודש אדר[1] בפתח ובחינת ה'ונהפוך הוא' הגיעה... בפורים כידוע הכל הפוך...

גם בפרשה יש ונהפוך הוא...

במנורה היו קנים ועליהם תבליטים של כפתורים פרחים וגביעים, הדרך של גביע הוא להיות עם התחתית למטה והפה למעלה.

אבל בציור בכתב ידו של הרמב"ם - כל 22 הגביעים הפוכים – התחתית למעלה והפה למטה!

למה? הרי הכל יישפך...

מתי הגביע ישר ומתי הוא הפוך?

כאשר הגביע ישר הוא מקבל את היין, אבל כאשר רוצים לשפוך לאחרים (או לשתות ממנו) צריך להפוך אותו...

עכשיו צריך לחשוב מה המטרה העקרית של הגביע, לקבל או לתת?

אם מדובר בחבית מים התפקיד העקרי הוא לקבל ולשמור אבל גביע תפקידו לשפוך ממנו לא לאחסן במקרר...

אם כן העיקר של הגביע הוא להיות הפוך, זמנית הוא ישר...

לפי זה נבין את המצב של הגביעים.

הגמרא במנחות (פו:) כותבת שהקב"ה לא צריך את אור המנורה אלא המטרה היא להאיר את העולם כולו ("וכי לאורה הוא צריך") לכן החלונות נבנו כשהחרכים הולכים ונפתחים כלפי החוץ כדי לפזר את האור החוצה!

לכן הגביעים של המנורה הפוכים כי הם בכיוון של נתינה לא של קבלה!

הרבי מחב"ד בהתוועדות בשנת תשמ"ו הזכיר את הרעיון הזה והורה לכולם לשתות את היין ולהפוך את הכוס!

המסר היה לא לחשוב על עצמך אלא על הזולת!

אחרי ההתוועדות סיפרו לרעייתו הרבנית חיה מושקא ע"ה שהרבי אמר להפוך את הכוסות והיא ישר מיהרה להפוך את הכוס שהיתה מולה! (לקוטי שיחות חלק כא תרומה ג).

ללא הנתינה המעיין מתייבש...

מהר"ל (נתיב הצדקה פרק ב): "אין קיום של העושר של אדם כי אם על ידי הצדקה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו. 
וכן כאשר יש אל אדם העושר אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני אז מוסיף השפע הבא מן הש"י. אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא הש"י שהוא מקור חיים ומוסיף להשפיע ברכת הש"י, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו שאין ברכתו מן הש"י".

ישנם שני ימים בארץ ישראל אחד מלוח אחד מתוק... אחד שומר את מימיו אצלו ואחד מעביר אותם הלאה לירדן...

אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך ילדים הוא ללמד את הילדים לתת... זה הישר של המציאות... הם נולדים עם רצון לקבל...

פרשיות השבוע האחרונות[2] עוסקות בתרומת מחצית השקל, תרומות לבניין המשכן. התרומה היא רעיון מהותי בחינוך לשותפות ונתינה בחברה. חברה בריאה היא חברה שמנהלת יחסי נתינה הדדיים. ערך הנתינה הוא ערך מוסרי ואבן יסוד במידות הנפש, לקחת משלך ולתת לאחר.

ילדים צעירים מאד הם אגואיסטיים, רכושניים, "הכל שלי" - קשה להם לוותר. בתהליך החינוך אנו מפתחים בהם את הרצון להיטיב, לעשות חסד עם הזולת, לתת למי שנזקק, ואנחנו עושים את זה באופן טבעי, על ידי שמעניקים להם, קונים ונענים לצורכיהם, מזדהים עם הכאב והשמחה שלהם. כך אנו מפתחים רגישות בנפש של הילד.

הורים שנותנים ללא הגבלה, ומבלי לדרוש מהילד לתת, מרגילים רק לקבל, וכך הוא הופך להיות אנוכי - אנטי חברתי.

הכישורים החברתיים של הילד מתפתחים דרך הנתינה. היכולת שלו ליצור קשרים חברתיים היא דרך הרגישות שלו, שמטפחת הבנה פנימית של מצבים חברתיים. היכולת להתחלק, לתת, לשתף, לוותר, אלו מידות שנקנות באמצעות הנתינה. ילדים נותנים הם ילדים חברתיים, אהודים ומקובלים.

כיצד נפתח את התכונה של נתינה בנפש הילד? בגיל הרך כאשר הילד מתחיל להבין הוראות, בערך בגיל 3 , אנחנו נשתף אותו במשימות המתאימות לגיל שלו כמו למשל להביא טיטול או חפץ אחר לאמא, לעזור בסידור השולחן, להשקות עציצים, לטאטא ועוד - תפקידים המותאמים לכוחותיו הפיזיים והנפשיים, שמפתחים אצלו אחריות.

שיתוף הילד במילוי תפקידים במשפחה, הוא אחת הדרכים המעצימות את הילד בכל תחומי החיים. ילד מרגיש שהוא בעל ערך, שהוא תורם. הורים המשתפים את ילדיהם במשימות הבית נוטעים בהם את ההרגשה שהם חשובים, משמעותיים, וזה מחזק את הערכתם העצמית. משפחה שמחנכת לעזרה ולשותפות בין הילדים ובין ההורים בונה משפחה בריאה וחזקה.





[1] מתוך הספר 'דרשה לכל דורש'.

[2] הדסה גהלי.

יום חמישי, 31 בינואר 2019

פרשת משפטים - לא להשלים עם העבירה


לא להשלים עם העבירה


"כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר"... בפסוקים אלו מדובר על אדם שמסר ביד חברו פקדון לשמירה, ולאחר זמן טען השומר שהפקדון נגנב או אבד ממנו. על השומר להשבע ששמר כראוי ושלא שלח ידו בפקדון ויפטר מלשלם, אך אם התברר שהשומר לקח את הפקדון לעצמו, עליו לשלם כפליים לבעל הבית.

הפרשיה המרכזית הזו בדיני השומרים רומזת לפקדון החשוב ביותר שניתן בידינו: "נשמה שנתת בי טהורה היא", הקב"ה מפקיד בידינו את הנפש האלוקית (שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש") ועלינו לשמור היטב על הפקדון היקר.

כותבים הפוסקים שמ'מודה אני' לומדים לא לערבב פיקדון עם חוב. כלומר אם מישהו שחייב לי כסף גם הפקיד אצלי פיקדון, לא לעכב את החזרת הפיקדון כדי להוציא ממנו את החוב.

כי גם אתה הפקדת את הנשמה אצל הקב"ה "בידך אפקיד רוחי...", ואתה לא רוצה שהוא ישאיר את הפקדון אצלו בבוקר כי יש לך אצלו איזה חוב, נכון...

שמות (כב,ח): "עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אליהם ישלם שנים לרעהו".

אל המהרי"ל דיסקין זצ"ל הגיעו שני אנשים לבוררות. הוויכוח ביניהם היה על סכום כסף גדול, כחמשת אלפים רובל. השלישו בידו את סכום הכסף, עד שיפסוק.
לאחר מספר ימים הופיע אחד מבעלי הדינים ואמר שהוא חייב לקבל למשך יומיים אלפיים רובל מתוך הסכום שהפקידו אצל הרב.
אמר לו המהרי"ל דיסקין: "הבעיה היא שהחבר שלך הקדים אותך כבר אתמול ובקש שלשת אלפים רובל", נזעק המתדיין ושאל: "האם הרב נתן לו, הלא הפקדנו את הכסף אצל הרב מתוך אמונה".
הרגיעו הרב: אל תדאג לא נתתי לו פרוטה... וגם לך לא אתן עד שאפסוק בדין!

גם אם לפעמים קורה שפשעת בפקדון, לא להתרגל לזה או להצדיק את זה אידיאולוגית...

שמות (כא,ו): "וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם".

רש"י: "ומה ראה אוזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר ר' יוחנן בן זכאי אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע".

הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום חלק ה' פרשת משפטים): "אם כן למה לא רוצעין תיכף אחר שגנב?

אכן למדין אנו מזה, שאף על פי שעלול האדם להכשל ולהלכד בפח יצרו האורב לו תמיד, בכל זאת על כל פנים עליו ללחום שלא ליפול ולרדת למדריגה נמוכה מאד עד כדי לאהוב את המכשול, שכן בזמן שמרגישים אהבה למכשול הרי זה סימן לכריתה גמורה ממקור הקדושה, ולפחות היה לאדם להשאר במדריגה כזו שהדברים ששמע על הר סיני יהיו צורמים את אזניו, מבלי להשלים עם הדרכים והמעשים הרעים. ולכן רק כשאומר "אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי". שמראה בזה שאינו מתחרט על דרכו הרעה, ובא לידי מדריגה שפלה כזו ששפחה יורשת גבירתה להחליף את אהבת ד' לאהבה זרה, אז: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע", שלידי מדריגה כזו לא היה לו להגיע בשום אופן"!

העבירה היא לא משהו עצמי לך! אף פעם אל תשלים עם זה!

אתה לא מתפלל במנין? תבכה על זה כל פעם שאתה עובר ליד בית הכנסת של אנשים שכן זכו!

אל תשלים עם העבירה, אל תמצא אידיאולוגיה חדשה למה זה בעצם כן מותר...

מי שכן משלים עם הבעיה מגיע לידי – "ועבדו לעולם" (איך הוא ייצא מזה? הרי זה כבר נהיה חלק ממנו - "אהבתי את אשתי ואת בני")...

תמיד תהיה שייך לקב"ה גם כשאתה בעבירה.

גם להיפך כשאתה כל החיים בבעיה ואז מגיעה איזו הזדמנות להיות טוב אל תהסס להיות טוב אפילו לכמה דקות...

הרב קרליבך (סיפורי נשמה חלק ב עמ' 319):
פעם נזדמנתי לעיירה אחת בטקסס, ביום שישי אחר הצהריים, ולהפתעתי ענו לי: ׳כן, יש כאן מקוה׳.
ואתם מבינים שבדרך כלל, במקומות כאלה, אני לבד במקוה, וטובל בתחושה חגיגית שאני הראשון שעושה זאת במאה השנים האחרונות...
שמחתי שיש מקוה, והלכתי לשם לפי ההוראות שקיבלתי. כפי שצפיתי, טבלתי שם לבדי. עמדתי כבר לצאת, כשפתאום נכנס אדם. מה אומר לכם... לא רק שהאיש לא נראה כמו יהודי שטובל במקוה - אם הייתי פוגש אותו ברחוב, קרוב לוודאי שלא הייתי יודע שהוא יהודי.
היה בו איזה חיספוס כזה. הוא היה חבוש כובע קאובוי גדול, ועל חזהו התנדנדה לה שרשרת עם תליון...
׳האיש הזה הולך למקוה??' אמרתי לעצמי, ׳אולי בטעות הגיע לכאן׳.
כנראה שלא יכולתי להסתיר את הפתעתי, כי הוא מיד פנה אלי. וכאן באה ההפתעה השנייה: הוא דיבר ביידיש! לא יידיש אמריקאית-יידיש אמיתית, יידיש של מזרח-אירופה... והוא אומר לי: 'ומה אתה עושה כאן?׳ לא יכולתי להתאפק. שאלתי מיד: ׳מי אתה? מה הסיפור שלך?׳ ׳חכה לי כמה דקות', אמר.
הוא התפשט, טבל במקוה, התלבש, אחר כך הציע לי להחזיר אותי למלון שלי ברכב שלו. בדרך, פתח האיש עם כובע הקאובוי ואמר: ׳אתה בטח שואל את עצמך מה אדם כמוני מחפש במקוה, נכון?׳
אתם מבינים, חברים? אדם לא הולך למקוה ביום ראשון בשביל שיהיה לו יום שני נפלא. והוא לא הולך למקוה ביום שני לכבוד יום שלישי. יהודי הולך למקוה ביום שישי - בשביל שיזכה לשבת הכי נשגבה.
אמר האיש: ׳אם אני הולך למקוה ביום שישי, אתה מניח שאני שומר שבת, נכון? אבל האמת היא שלפעמים אני שומר שבת ולפעמים אני לא שומר שבת׳.
המשיך וסיפר: ׳נולדתי בכפר קטן ברומניה. כשהייתי כבן שמונה, לקח אותי אבי לעשות שבת אצל ההייליגר ר׳ ישראל מוויז׳ניץ׳.
בטח שמעתם על וויז׳ניץ, וויז׳ניץ היא שושלת חסידית קדושה מאוד שמקורה ברומניה, והיא מתמחית בשני דברים: בשמחה הכי גדולה, ובשבת הכי עמוקה.
ושני הדברים קשורים, כמובן: אם אתה לא יודע מהי שמחה, איך תדע מהי שבת? ואם לא טעמת את עומק טעמה של השבת, מה אתה יודע על שמחה...
וגם כן, הכל יודעים שהרבי מוויז׳ינץ האחרון שלפני השואה, ההייליגר ר׳ ישראל - בעל ספר ׳אהבת ישראל׳ - היה אדם עניו מתוק ועמוק באופן מיוחד...
המשיך האיש לספר: ׳זאת הפעם היחידה בחיי שהייתי אצל רבי חסידי, ותרשה לי לספר לך מה קרה שם. היו שם אלפי חסידים, הצפיפות היתה נוראה. כולם דחפו את כולם, בשביל להיות קרוב לרבי. אבא שלי, שידע מראש מה הולך לקרות, פחד שירמסו אותי, לכן עוד לפני שהתחיל ה׳טיש׳ אמר לי: ׳בוא ואושיב אותך מתחת לשולחנו של הרבי. שם תהיה מוגן ויהיה לך קל לשמוע מה הוא אומר. אך גם אם תהיה עייף, אין בעיה - תוכל לשכב שם ולהירדם'.
וכך היה. מצאתי לי מקום מתחת לשולחנו של הרבי. לא הייתי לבד - היתה שם ׳ממלכה׳ שלמה של ילדים והיה מאוד נחמד... והרבי היה כל כך מתוק. הוא ראה שיש ילדים מתחת לשולחן, ודאג להם כל הזמן: הוא נתן לנו חלה וגם דגים, ומכל השיריים שחילק לחסידים חילק גם לנו. ומאחר שישבתי הכי קרוב אליו, לא היה חסר לי כלום. הרגשתי שהרבי זוכר כל הזמן שאני שם, והוא משגיח עלי.
אתם יודעים, חברים, כמה זה חשוב לילדים ששמים אליהם לב?
אין לנו מושג, זה יותר מחשוב. זה חיוני ממש.
המשיך הייד׳לה לספר: ׳ובכן, אני יושב מתחת לשולחן, והרבי מתחיל לומר תורה. הוא לימד, מן הסתם, דברים עמוקים מאוד על הפרשה, אבל הייתי רק בן שמונה ולא הבנתי דבר. אך בשלב מסוים הרגשתי שמשהו מיוחד קורה. הרבי החל לדבר לאט בהתרגשות גדולה. ופתאום הבנתי כל מילה. וכך אמר הרבי:
׳שמעו נא, אחים יקרים, אני רוצה לומר לכם דבר חשוב ביותו, ואני רוצה שתזכרו אותו לתמיד: ישנם עיתים בהם אנחנו מרגישים טהורים כפי שהיינו כשיצאנו לאוויר העולם, ואנחנו ממש רוצים לעשות משהו קדוש. אבל אז מופיע השטן - ׳הצד האחר׳ שבתוכנו, והוא אומר לנו: ׳אני מכיר אותך, אח שלי. אני יודע מה עשית אתמול, ואני גם יודע מה אתה מתכנן לעשות בעוד שעתיים. אז את מי אתה חושב לרמות? מה קרה לך פתאום? התקף קטן של קדושה, אהה? תהיה כן עם עצמך! אל תנסה להיות מה שאתה לא!׳ ופתאום קם הרבי על רגליו וזעק ממעמקי לבו: ׳תקשיבו לי, יהודים! תגידו ל׳צד האחר׳ שלכם: ׳תעזוב אותי לחמש דקות! תן לי לשכוח לרגע מהעבר שלי ומהעתיד שלי. זה לא מעניין אותי עכשיו! בחמש דקות הקרובות, אני רוצה להיות קדוש ולעבוד את השם'!
הרבי התיישב במקומו, ופתאום הרגשתי את ידו נחה על ראשי הקטן. הוא הביט בי מתחת לשולחן, עיניו היו אדומות מבכי, והוא אמר: ׳שמעת מה שאמרתי, ילד מתוק שלי? אנא, אל תשכח׳.
סיים האיש עם כובע הקאובוי: ׳אחרי כשנה שנתיים היגרה המשפחה שלנו לאמריקה. קרה איכשהו שבקושי קיבלתי חינוך יהודי. אני חי כאן בטקסס, כמעט כמו גוי. אני לא יודע הרבה, וגם את מה שאני יודע לרוב אני לא שומר. לרוב אני לא שומר שבת ולא אוכל כשר. אבל מדי פעם, משהו עמוק מתעורר בי. מדי פעם אני מרגיש שאני רוצה להיות קדוש, שאני רוצה לעשות מצוה. כמובן שמיד לוחש לי קול ציני בתוכי: ׳השתגעת? זה לא מתאים לך. תהיה אמיתי! תהיה מה שאתה!׳
ואז אני נזכר בדבריו של הרבי...
גם היום, כשהתחשק לי פתאום לנהוג כמו החסידים שהכרתי בילדותי וללכת למקוה, שמעתי את הקול הזה בתוכי: ׳מקוה? השתגעת? אתה אפילו לא שומר שבת בקביעות!׳ והאמת היא שאני לא יודע אם יהיה לי הכוח לשמור את השבת הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל רציתי ללכת למקוה, וזכרתי מה ששמעתי מתחת לשולחנו של הרבי׳.
כך אמר לי המקוה-ייד׳לה הזה עם כובע קאובוי, בעיירה נידחת בטקסס.
אין לכם מושג כמה שמחתי לפגוש אותו... ׳גוואלד, גוואלד!' לא הפסקתי לומר לעצמי. אלף פעמים 'גוואלד׳״.
אתם שומעים, חברים? אפילו אם בעוד חמש דקות אשוב לשפלות שלי, לשכחה שלי... מה רע בלהיות קדוש חמש דקות? אתם יודעים מה הבעיה שלנו?
הבעיה שלנו היא שבכל פעם שאנחנו מתעוררים לעשות משהו טוב, משהו קדוש, אנחנו חושבים שזה חייב להיות לתמיד. כשיש לי ׳התקף נשמתי׳ קטן, אני מיד אומר: ׳ריבונו של עולם, אני נשבע לך שאהיה טוב לתמיד'.
ואז, בפעם הראשונה שאני נכשל, אני נשבר. אני אומר לעצמי: ׳לא הולך לי. לא אצליח. זה לא בשבילי'.
אבל תארו לכם שהיה לי את האומץ לומר: ׳ריבונו של עולם, אני רוצה לעשות את רצונך. רק שבינתיים, אני לא יכול להבטיח לך יותר משתי דקות,,.. מה רע בשתי דקות?
אתם יודעים, רבותי, לעומת הנצח - מה ההבדל בין שתי דקות לשבעים שנה?
[ר׳ שלמה צוחק, נוטל את הגיטרה ואומר:]
׳אז חברים, בשביל ניגון טוב, האם תוכלו להיות קדושים לחמש דקות?׳