Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שני, 1 באפריל 2019

פרשת תזריע - לידת האדם והאומה


לידת האדם והאומה

מעפילים מורדים לחוף בנהריה, 1.1.1948. הארכיון הציוני

התורה מצווה על היולדת להביא קרבן בתום ימי הטהרה, כמתואר בפרשתנו (יב,ו-ח):

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה".

הצורך של היולדת להביא קרבן המורכב למעשה מקרבן עולה הבא יחד עם קרבן חטאת, העלה את תמיהתם של פרשני התורה ודרשניה. על שום מה נצרכת היולדת להביא קרבן, מה תכליתו ומשמעותו בעולם הקורבנות המוכר לנו. בפרט יש לתמוה על מקומו של קרבן חטאת הבא על חטאים שעשה האדם בשגגה ואילו כאן - יולדת זו במה חטאה?

שאלות אלו עמדו בבסיסה של דרשת חז"ל המפורסמת (נדה לא:): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

דברים אלו, שבאו ליישב את שאלתנו הראשונה, הוסיפו עליה כמה וכמה תמיהות. לא כל הנשים נשבעות, שבועה זו הינה על דבר שבאחריותו של בעלה (שאגב יכול להפר אותה), גם אם תפר האישה את שבועתה אין זה מצריך ממנה קרבן, מדוע אם כן מביאה היולדת קרבן עולה ועוד שאלות רבות.

דומה שרשב"י מבקש מאתנו לחדור לנבכי הרגשתה של הכורעת ללדת ולהבין את המהלך הנפשי העובר על היולדת במהלך הלידה ולאחריה. היולדת עוברת למעשה תהליך המכיל בתוכו שתי תנועות נפש עוצמתיות מאוד אך גם הפוכות במשמעותן.

מחד, היא חווה בפלא הבריאה, נשמה חדשה באה לעולם לאחר חודשים שלמים של ציפייה והכנה. חוויה זו היא חוויה מיוחדת במינה, שהאישה תזכור למשך כל ימי חייה ושכל הנוכחים במהלכה מרגישים את עוצמתה המיוחדת.

מאידך, הלידה מלווה במציאות פחותה ומזולזלת - דם רב, חלקי שליה והפרשיות רחמיות יוצאים מן הגוף, קולות של זעקות שבר ובכי נשמעים בחלל חדר הלידה והאוירה פעמים רבות מתוחה, לא פשוטה וגסה.

הדיכוטומיה של תהליך הלידה - אירוע רוחני מול מראות גופניים - בא לידי ביטוי גם במדרשי חז"ל המתארים את אופן ביאת האדם לעולם בשני סגנונות:

ויקרא רבה (תזריע יד): "ר' לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה: מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא - ואין זה שבח?..."

מדרש ילמדנו "ואם ראה אדם נאה ומשובח וקווצותיו תלתלים הוא משבחו, חברו אומר לו: לזה אתה משבח? אילו ראית מאיזו טומאה וסירוח יצא, לא היית יכול להסתכל בו. נמצא האבן והעץ יפים מן האדם".

התורה מנסה לסייע ליולדת לפתח יכולת לשלב בין שתי התחושות, במעשיה של היולדת באות לידי ביטוי ההתייחסות לתהליך הלידה על כל גווניו והיבטיו.

ראשית היולדת טמאה, טומאה הממחישה את ההליך הפיזי של הלידה ואת השלכותיו, כדברי הרמב"ן (יב,ז): "כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת, ואחרי עמדה בימי הנקיון, או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה, תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר, כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות".

החוויה הפיזית של הלידה המביאה לידי ביטוי בצורה מוחשית את קללת האישה 'בצער תלדי בנים' מביאים את היולדת להישבע שלא להזדקק יותר לבעלה. שבועה זו, שאין ודאות שהיא מתרחשת בפועל, היא ביטוי של תחושות האישה הרואה את עצמה מתבוססת בדמה ונאנקת תחת כאבי גוף סובל.

אולם הטומאה הזו זמנית, התורה אינה חפצה להבליט ולהעמיק את החוויה הפיזית הנמוכה של הלידה. מיד בסיומה של הטומאה התורה פונה במסר אל היולדת:

אמת הוא שבמהלך הלידה נתקלת בצדדיה הנמוכים והמאוסים של המציאות הגופנית, אבל אלו היו דברים זמניים, מקריים וחיצוניים לעניין עצמו.

במסר זה הבורא מנחם את היולדת ומקהה את הסבל הגדול שהביא אותה לרצון שלא לחזור על החוויה ובמילותיו של המדרש (בראשית רבה כ,ז): "ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך".

אין זו מלאכה פשוטה, היכולת לראות צללים ואורות באירוע אחד היא יכולת מופלאה שצריכה לימוד.

יש המעדיפים להישאר בעולם התיאורטי, להימנע מדם שפיר ושליה המלווים את תהליך הלידה.

כאלה היו בני עלי שעיכבו את הנשים מלחזור לביתם מתוך התפישה שהרוצים לשמור על קדושתם צריכים להתעלות מעל החיים עצמם.

כמאמר הרב קוק (עין איה, שבת נה:, נג): "אבל זה לא יתכן, איך ישהה את הקן, איך ימעט את המטרה הראשית, שלום הבית וסדרי החיים הטובים והשוקטים, שהם חפץ ד' בעולמו? אבל מתוך קלקול ההשקפה, הנה נעשה ציור עבודת הקודש לענין בפ"ע, שדבר אין לו עם קדושת החיים והתמלאותם".

לאחר מכן, פונה התורה לאישה במגמה להעצים בה את תחושת ההתעלות הרוחנית שליוותה את הלידה.

על האישה להכיר במשמעותו הגדולה של האירוע שעברה ובהשלכותיו הרוחניות הגדולות.

כך למשל כתב הרש"ר הירש: "יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החפשית-מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את נסה. וביחוד שומה על האם – מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מלוא יעודה הנשגב ביותר עלי אדמות – שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה, מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל ורעדה אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם".

היכולת להכיל את שני הדברים גם יחד - את הפחיתות הגשמית ואת ההתעלות הרוחנית - מתאפשרת על ידי הבאת הקורבנות - הקורבן הוא הסמל ליכולת לשלב בין שני הכיוונים המנוגדים זה לזה והמשלימים זה את זה.

באופן הזה ביאר הרב קוק (שם) את קרבנה של היולדת:

"שטף החיים כשעובר, והוא נושא עמו ג"כ את מחשכיו וצרותיו, מי יאירו, מי ישיבו לתחיה להדר ותפארת? רק שם ד' אלקים הנקרא על החיים כולם. הלידה האנושית, קול חיים חדשים, שָׂשׂונים חדשים הגיעו במשפחה ע"י ילד יולד.

אמנם הביא עמו ג"כ חלי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים, אשר רק אחרי עבור משך זמן מסויים הכל ישכח, והחיים ישובו להאיר בשמחות וצהלה. אבל מי ימחה את רושם הקודר מהיסורים והעצב, אשר חטאת אמנו גרמה לזה בראשית היות אדם על הארץ?

הקירוב אל ד', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים.

הנה צריכה העבודה הזאת, קרבן לידה ביחוד, לשאת עליו את תיו של התאחדות העבודה הקדושה עם החיים והשלמתם, וממילא לא יוכל המוסר האנושי הטהור לבוא עם מושג העבודה בטרוניא, והכל יתאחד באחדות הרמונית נחמדה".

החלוקה בין היחס לשתי התחושות בולטת בשני הקורבנות שמביאה היולדת.

קרבן החטאת מתייחס לתחושת המיאוס של האישה מהלידה והסלידה שלה מהכאב והמראות הקשים, לעומתו ובמקביל אליו, קרבן העולה יעורר באישה תחושות של התעלות רוחנית בעקבות החוויה הרוחנית העצומה שלה זכתה בהבאת ילדה לעולם.

באופן הזה, מתייחסת התורה לשני האספקטים שיש בלידה - נשמה טהורה שניתנת בתינוק הנברא למול טומאה סרוחה שיש בגוף האישה הכאוב והמדמם.

תיאור מרתק לאירוע הכפול הזה מצוי בדברי השם משמואל (תזריע תרע"ד): "מפני זה גופא שהי' שורה ענין אלקי היינו מפתח של חי' שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הפותח, ואח"כ כשנסתלק הענין האלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה".

בה' באייר תש"ח נגאלה כנסת ישראל ונשמת ישראל מגלותה. ביום העצמאות חלה לידתה של כנסת ישראל מחדש, לאחר שהייתה בגלות אלפיים שנה ונשכחה כמת מלב.

ישעיהו (סו, ח-יא): "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת, כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה', אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹקָיִךְ. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ".

הדברים נכונים גם "לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה" (תהלים כב,לב), גם כאן יש המתעלמים מהזוהמה המלווה את בניין האומה ולידת העם בארצו, אחרים בוחרים להתמקד רק במחיר הדמים ובצדדים המאוסים שיש בתהליך.

אולם התורה מבקשת מאיתנו לראות את הדברים במבט של מקדש, להקריב קורבן חטאת על כל הצדדים המלוכלכים והמצערים שבמציאות הלאומית ובד בבד להקריב קורבן עולה של שאיפה להעלות את המדינה למקומות נעלים וגבוהים יותר.

דואליות זו, סוכמה יפה בדבריו הממצים של הרב קוק (אורות ישראל ד,ג): "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום".

וכן באורות (אורות ישראל ו,ז): "מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.
אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול"!!!

יום ראשון, 31 במרץ 2019

חודש אייר - לשמוע את הגאולה!


לשמוע את הגאולה!


שמות (כג,טו-טז): ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״.

ספירת העומר מחברת את שלושת החודשים שבהם היא חלה: ניסן-אייר-סיון לחטיבה אחת, חיבור שלא מצאנו כדוגמתו בין חודשים אחרים במעגל חודשי השנה.

מה משמעותו של חיבור זה בין שלושת החודשים הללו, ומהו התהליך הפנימי שאותו נדרשים אנו לעבור בימי ספירת העומר דרך החיבור המשולש הזה?

מבאר ה׳שם משמואל׳ בשם הזוהר הקדוש (ויקרא קדושים, ר״ח אייר עמ' כח) ששנים עשר החודשים מכוונים כנגד שנים עשר השבטים וכנגד שנים עשר המזלות.

לפיכך, חודש ניסן הוא כנגד שבט ראובן ומזלו טלה. חודש אייר הוא כנגד שבט שמעון ומזלו שור, וחודש סיון הוא כנגד שבט לוי ומזלו תאומים.

החודש הראשון - חודש ניסן - מבטא את תכונת הראייה, שמכוחה נקרא ראובן בשמו, כאמירתה של לאה אמו (בראשית כט,לב): ״ראה ה׳ בעניי״.

החודש השני - חודש אייר - מבטא את תכונת השמיעה, שמכוחה נקרא שמעון בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם לג): ״שמע ה׳ כי שנואה אנוכי״.

החודש השלישי - חודש סיון - מבטא את תכונת הלוויה, דהיינו החיבור (כמלווה המתחבר אל מי שהוא מלווה), שמכוחה נקרא לוי בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם לד): ״הפעם ילווה אישי אלי״.

מה משמעות הדברים?

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שההבדל העקרוני בין הראייה לשמיעה הוא, שהראייה היא ודאית אך שטחית וחיצונית, ואילו השמיעה היא מסופקת, אך לאחר שמתברר הספק, היא עמוקה ופנימית.

הראייה היא מצד אחד ודאית, כי מה שאנו רואים - נמצא, הווה וקיים, שהרי את הנראה אין להכחיש, אך מצד שני היא שטחית וחיצונית, שהרי אנו רואים רק את הצד החיצוני הגלוי שעל פני השטח, ללא יכולת לזהות את המסתתר מאחורי הקלעים, ואת המתרחש מתחת לפני השטח שהוא הוא הדבר המהותי העצמי והאמיתי.

השמיעה, לעומתה, פחות ודאית כמו ראיית העין אבל לאחר שמקשיבים ומתבוננים בדברים יכולים להגיע למהות הענין ע"י ההסברים ששמענו.

להבדל בין הראייה לשמיעה ישנה משמעות נוספת ביחס להשתדלות המעשית שלנו.

תכונת הראייה אינה דורשת מן האדם לפעול באופן אקטיבי ולהיות שותף מעשי במאורעות כי ישר כשפותחים את העין רואים הכל בבת אחת ללא מאמץ, הכל מופיע מלמעלה למטה - מהבורא לנברא כשהוא עצמו נשאר פסיבי, בעוד שתכונת השמיעה מצריכה את האדם להתבונן ולהקשיב ולהתרכז ולבקש את ההסברים, ובעצם להיות שותף עם אל לא רק בהבנת עומק העניין, אלא גם בפעולותיו המעשיות ובכך להיות שותף אקטיבי, עם רבש׳׳ע בגאולת העולם ותיקונו[1].

ההבדל הכפול הזה בין הראייה לשמיעה הוא יסוד ההבדל בין חודש ניסן לחודש אייר.

חודש ניסן הוא החודש של שבט ראובן - חודש הראייה, בחודש זה ׳ראינו׳ אנו, עם ישראל, את הנהגת ה׳ בעולם באופן גלוי וברור במכת בכורות, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, ראייה שלא השאירה אצלנו ספק כלשהוא ביחס למציאות ה׳ והנהגתו את מאורעות ההיסטוריה, ולא הצריכה מאתנו עומק הבנה ועומק אמונה על מנת לזהות את הקב״ה כמנהל המאורעות.

ראייה ברורה וחד משמעית זו אף לא הצריכה אותנו (כמעט) להשתדלות מעשית ולמאמץ אנושי בחירי, כי הנהגת ה׳ הופיעה אלינו מלמעלה למטה, בדרך נסית ובהתגלות אלוקית בהירה וברורה.

לעומת זאת חודש אייר הוא החודש של שבט שמעון - חודש השמיעה. כי לאחר ההתגלות האלוקית הנסית הברורה שאותה ראינו בחודש ניסן, הקב״ה כביכול נעלם מעינינו ואינו מנהיג אותנו ואת העולם בדרך הנס אלא בדרך הטבע, והוא מצפה מאתנו מכוח הראייה הברורה של חודש ניסן, לשמוע אותו בחודש אייר, גם כשהוא מסתתר בתוך הטבע - בתוך המאורעות המתנהלים כבדרכו של עולם, על ידי הבחירות האנושיות וההשתדלויות המעשיות ואף המקולקלות שבהן על כל משמעויותיהן והשלכותיהן החמורות והמזיקות.

תפקידנו האלוקי-רוחני בחודש אייר, הוא לשמוע את הנהגת ה׳ בהיסטוריה - לזהות את הנהגתו והשגחתו של רבש״ע במאורעות הטבעיים שבהם הוא מסתתר, מתוך עומק מבטנו הרוחני האמוני והבנתנו השכלית, ללא כניעה למבט השטחי והחיצוני הכופר בהנהגת ה׳ את המאורעות והרואה אותם רק כמהלך אנושי בחירי המנוגד לרצון ה׳ והמנותק מתהליך גאולת העולם ותיקונו.

שמיעה אלוקית פנימית זו מצריכה אותנו אף לקחת חלק באופן אקטיבי ומעשי במאורעות ההיסטוריה המופיעים בדרך הטבע על מנת לחשוף את סוד ההנהגה האלוקית דרכם, ובכך להיות שותפים עם אל במעשה בראשית וגאולת העולם.

שם משמואל: ״הנה לפי סדר לידת השבטים מתייחם חודש אייר לשמעון, וכן הוא בזוהר הקדוש, וחודש ניסן לראובן, ושם ראובן על שם "כי ראה ה״, ושם שמעון על שם "כי שמע ה״, והרי שני החודשים האלו בחינת ראייה ובחינת שמיעה. ובזוהר הקדוש כי ראייה היא מקרוב ושמיעה מרחוק. והיינו כי בניסן ראו ישראל בעיניהם אלוקות... וכן נשאר לדורות שנותנין מן השמים התעוררות לכל איש נלבב בבחינת ראייה. אך בחודש אייר נשארה רק בחינת שמיעה מרחוק.... (דהיינו) להיות רודף אחר עומק הכוונה ולא יסתפק בשטחיות העניין... למען ישכיל על עצם הכוונה. וכן הוא בחודש הזה שצריך האדם להשכיל על הכוונה, שהמבוקש מהאדם איננו כשהוא רואה את האלוקות בעיניו (בחינת ראייה), שלדבר זה לא הייתה צריכה הנשמה לרדת לזה העולם. ואם כן - כל כוונת הנסים וההארות הגדולות של חודש ניסן היו הכנה לבד (רק בשביל) לימי ההסתר והחושך (שבחודש אייר)...״.

רק לאחר הוצאת השמיעה מהראייה - הוצאת שמעון מראובן ואייר מניסן כמשל, אפשר להגיע לחודש סיון הכולל את שניהם ולקבל בו תורה, בחינת שבט לוי, המתלוה והמחבר ביניהם, כהמשך דבריו:

״באין אח״כ לחודש סיון המתייחס ללוי, על שם ׳הפעם ילוה אישי אלי' וזוכין לחיבור ודיבוק ונשיקין דרחימא דחג השבועות״...

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שמשולש זה - ניסן, אייר וסיון - המקביל לראובן, שמעון ולוי, רמוז גם במזלות של שלושת החודשים הללו - טלה, שור ותאומים.

חודש ניסן שמזלו טלה, רומז למצב שבו היה עם ישראל בחודש זה בזמן גאולת מצרים, כטלה קטן חסר כוח ויכולת פעולה התלוי באדונו - רועה הצאן הפועל למענו והמחליט בשבילו. תכונת טלה פסיבית זו מבחינה רעיונית וההנהגה המעשית היוצאת ממנה, מתבטאת בתכונת הראייה של חודש זה כפי שהתגלתה בהנהגה האלוקית הנסית הברורה ללא צורך בשותפותם האמונית והמעשית של ישראל בגאולתם.

חודש אייר שמזלו שור, רומז לדרישה האלוקית מאתנו לקחת אחריות, הן מצד ההתבוננות בעומק ההנהגה האלוקית את ההיסטוריה גם כאשר הקב׳׳ה מסתתר בתוכה, והן מצד השותפות המעשית הפעילה שלנו בדרך הטבע במאורעות ההיסטוריה ובגאולת ישראל, כשור הלוקח אחריות - החורש את האדמה והנושא משאות גם כשאינו רואה באופן מיידי את התוצאות החיוביות של פעולותיו.

רק לאחר שהוצאנו את השור מהטלה, את חודש אייר מניסן, את השמיעה מהראייה. אז ורק אז ניתן להגיע לקבלת התורה בחודש סיון שמזלו תאומים, חודש המחבר והכולל את השור והטלה ('תאומים לא זהים׳) יחדיו, ביחס הנכון והמדוייק שביניהם..

״ויש לומר שענין ג׳ חדשים אלה מרומזים במזלות, טלה, שור, תאומים. כי הטלאים אין הבעלים נותנין עליהם עול אלא מבקשין להם מרעה טוב ויפה, והמה נמשכין אחר הרועה, ולעומת טובת המרעה נהנין הבעלים מהם בגזות וולדות, ואם יתן עליהם עול הם מתכחשין והגזות והולדות יהיו דלים ורעים, כן מתדמה ענין ההנהגה העליונה בימי ניסן... וישראל מקיימין (שיר השירים א): ׳משכני אחריך נרוצה׳, ומתפנקין על רחמי מאריהון... אך חודש אייר מזלו שור, והוא שור לעול, וכמו שנאמר (תהלים קכו): ׳הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע׳, כי איננו מרגיש מתיקות העבודה כל כך. ואעפ״כ הוא מטה שכמו לסבול עול תורה (ההופעה האלוקית המסובכת שבמציאות) אפילו בזמן ההסתר והסתלקות האור כי טוב של ימי ניסן. ובשביל (מפני ובזכות) זה זוכין לחודש סיון שמזלו תאומים״.

ספירת העומר שאותה סופרים אנו מחג הפסח עד חג השבועות, איננה ספירה טכנית יבשה הסופרת את הימים והשבועות שביניהם ותו לא, אלא ספירה רוחנית ופנימית שמטרתה קבלת התורה באופן אמיתי ובשלמות, היכולה לצאת אל הפועל רק כאשר בחינת הראייה והטלה שבחודש ניסן המתגלה מלמעלה למטה, מוציאה מתוכה את השמיעה והשור שבחודש אייר, על ידי מאמצנו האמוני והמעשי - מלמטה למעלה.

שמיעה אמונית ומעשית זו, באה לידי ביטוי ביום טוב היחידי מהתורה החל בחודש אייר - פסח שני, יום טוב שיצא אל הפועל לא מהציווי האלוקי אלא מכוח ההבנה העמוקה וההשתדלות המעשית שהופיעה על ידי עם ישראל.

זאת מפני שאותם הטמאים לנפש האדם שלא היו יכולים לחוג את חג הפסח בזמנו בחודש ניסן נטמאו כהלכה וכדין כפי אשר ציוום ה׳ - למת מצוה, לנדב ואביהוא, או לארונו של יוסף (ספרי בהעלותך), ואם כן על פי ראייתם הרוחנית החיצונית, דהיינו הבנתם השטחית, היו הם פטורים מעיקר הדין מלקיים את מצוות חג הפסח, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואונס רחמנא פטריה.

אך אותם הטמאים העמיקו את מבטם והבינו בשמיעתם הרוחנית הפנימית, שאמנם פטורים הם מלקיים את מצוות חג הפסח באופן טכני ומעשי, אך אינם מוכנים לוותר על השפע האלוקי הרוחני החל בו, המהווה את התמצית הפנימית של המצוות המעשיות הנוהגות בו.

אייל סודרי: בעניין פסח שני עונה להם משה רבינו – "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר ט,ח).

שמיעה אמונית ומעשית זו המתגלה בחודש אייר, המשיכה להופיע במהלך הדורות בחודש זה, מלמטה למעלה דרך עם ישראל.

הן ברובד הרוחני על ידי רשב״י שחשף את תורת הסוד בי״ח באייר הוא ל״ג בעומר, והן בדורנו ברובד המעשי בהקמת מדינתנו ביום ה׳ באייר, הוא יום העצמאות, וביום כ״ח באייר, הוא יום כיבושה של ירושלים עיר המקדש והמלכות המחברת ביניהם.

בקדושה של מוסף אנו אומרים: "הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלוקים"!

את הגאולה הזאת הקב"ה משמיע לנו! צריך הקשבה והתבוננות במהלכים ההיסטוריים בשביל להבין זאת...

תהלים (קז,מג): "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'"!

אמנם, לאחר 70 שנה כבר קשה להתעלם ממהלכים כאלו אדירים של גאולה...

הרב עמיחי שוקרון:  פעם התראיין הרב שרקי ברדיו הצרפתי היהודי, שאל אותו המראיין - מדוע נקבל עלינו שהמצב הנוכחי הוא הוא הגאולה, הרי גם עם ישראל, אפילו כשמשה רבינו הגיע אליהם- הם בחנו אותו. מדוע אנחנו מקבלים את המצב, בלי דברי נביא?

ענה לו הרב שכשמשה רבינו מגיע ומבקשים לבחון אותו, זה לגיטימי וטוב, אך אחרי עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מי שמפקפק בגאולה - זה דתן ואבירם.

אתה יכול להתלבט כשמישהו אומר לך שהגאולה עתידה לבוא, אתה לא יכול לערער על דבר שכבר הגיע ועינינו הרואות אותו שארץ ישראל נותנת פריה, עם ישראל שב לארצו ומהווה, בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה את רוב עם ישראל בארץ ישראל כנראה[2].



[1] ההבדל הזה בין הראיה לשמיעה מופיע בהרחבה בהקדמתו של הרב לוי סעדיה נחמני זצוק"ל לפירושו על קהלת 'ברית הלוי' וכן בספר של תלמידו הרב וזאנה 'אור הלוי'.

[2] על פי נתוני הלהמ"ס, ב2016 היינו 44% מהיהודים בארץ ישראל. אך נתונים אלה, מחשיבים גם את כל הרפורמים בארה"ב (ובעולם) כיהודים, דבר שכמובן לא עובר את המבחן ההלכתי, לכן אחוז היהודים בארץ, כנראה גדול הרבה יותר.