Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 2 באוקטובר 2019

פרשת וילך - הסתר או הארה?


הסתר או הארה?


הסתר[1] הפנים האלוקי בעקבות חטאיהם של ישראל, הסתר פנים אשר גרם לצרותיו הרבות של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, כמאמר ה׳ למשה על העתיד להיות לאחר מותו (דברים לא, טז-יז):

״וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת...״ - ברור ומובן.

הרי זהו הסדר הקבוע אשר על פיו מנהיג הקב״ה את עולמנו, סדר הנקרא בפינו ׳שכר ועונש׳, המכונה על פי הרמח״ל (תחילת דעת תבונות) ׳הנהגת המשפט׳.

גם תגובתו של עם ישראל לצרות אלו - הודאתו בקלקוליו הרוחניים ובחטאיו, כנאמר (שם): ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה״, היא התגובה המצופה ממנו, התגובה הראויה והרצויה, המבטאת את השלב הראשון במהלך התשובה - הכרה החטא.

לכן, תגובתו השלילית של הקב״ה לאחר הודאתם של ישראל בקלקולם, תגובה הממשיכה ואף מעצימה ומכפילה את הסתר הפנים האלוקי, באומרו להם (בהמשך שם, דברים לא,יח) ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מפתיעה מאוד ואינה מובנת.

האם זו התגובה האלוקית הראויה לתשובתם של ישראל? וכי לא היה צריך הקב״ה להסיר את מסכתו ולהפסיק את הסתר פניו ולהתחיל להאיר פנים לישראל?

כשאלתו של הרמב״ן (במקום) - ״כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בעבודת כוכבים״, ומדוע אפוא לא התחלפה הנהגת הסתר הפנים האלוקית להנהגת הארת פנים, כפי הראוי וכפי המצופה, ולא עוד אלא שהתגברה ההסתרה האלוקית הסתר על הסתר, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר׳?

מבאר הרמב״ן שישנם שני סוגי הסתר אלוקי:

האחד - הסתר שלילי הנובע מחטאיהם של ישראל, והמשמש כעונש על בחירותיהם החופשיות הלא מתוקנות, הסתר פנים הנקרא גם יסורי כפרה (על פי לשון הרמח״ל בספרו דרך ה׳), הבאים לכפר על מעשיהם המקולקלים בעבר.

והשני - הסתר חיובי, שאינו קשור כלל למעשים המקולקלים בעבר, אלא נובע מרצון ה׳ להמשיך ולהשפיע שפע חיובי על ישראל, התלוי בכלי הקיבול שלהם וביכולתם להכילו, שפעמים בשביל להכשירם לכך משתמש הקב״ה במנגנון היסורים המכונים יסורי הערה (הרמח״ל שם), אשר תפקידם לעורר את ישראל ולרוממם למדרגה עליונה זו הראויה להם באמת בעתיד.

זהו ההבדל המהותי בין הסתר הפנים הראשון, כנאמר ׳והסתרתי פני מהם׳, הסתר אלוקי שלילי, המופיע לפני הודאתם של ישראל עקב חטאיהם, להסתר הפנים השני, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר פני׳, הסתר אלוקי חיובי, המופיע לאחר הרהור תשובתם על מנת לעוררם להשלים את תשובתם ובכך לקבל את הטוב האלוקי הראוי להם באמת, המכונה בלשונו של הרמב״ן ׳הסתר פני גאולה׳.

וזה לשונו: ״ולכך אמר כי על הרעה הגדולה שעשו... יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות (אלא) רק שיהיו בהסתר פני הגאולה... עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלמה... ״.

הרב קוק (אורות התשובה טז,יב), העמיק זאת יותר וביאר, שמטרת הסתר הפנים האלוקי המופיע בתקופת גאולתנו, המכונה בלשון הרמב׳׳ן ״הסתר פני גאולה״, הסתר פנים המתגלה בצורות שונות, בייסורים חומריים - כקשיים בטחוניים כלכליים וכדומה, ובייסורים תרבותיים-רוחניים - בקלקולים מוסריים ערכיים ודתיים, אינם באים רק בשביל לעוררנו למדרגה עליונה יותר, אלא גם משמשים כ׳משקפי שמש׳ המסננים את כמות האור והטוב האלוקי, וזאת בכדי לאפשר לנו להכיל את השפע והטוב האלוקי אותו רוצה להשפיע הקב״ה על ישראל בגאולתו האחרונה והשלמה.

כדוגמת אור חלש שעל מנת להסתכל בו, לקבלו ולהכילו בתוכנו אין צורך לחבוש משקפי שמש, כי כלי הקיבול המוגבל שלנו מספיק בשביל לקבלו, לעומת אור חזק כאור השמש שהדרך היחידה לקבלו אלינו היא על ידי משקפי שמש המהווים מסנן החוצץ בינינו לבינה, חציצה היוצרת הפסק והפרדה, שדווקא היא ורק היא מאפשרת את קליטת אורה והתקבלותה בתוכנו.

זה סוד הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פד,יב): שם הוי"ה הוא אור שאי אפשר להכיל אותו בעולם, לכן באה מידת הדין, בשם אלוקים, המצמצמת, ומגנה עלינו מפני תוקף האור של שם הוי"ה.

וזה לשונו (אורות התשובה טז, יב): ״התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם (משמשת) בתור מסכים, שהם רק מתקנים (מאפשרים) את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו.

והדבר תלוי במידת האור עצמה. כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים (מסננים - ׳משקפי שמש׳ אלוקיים המופיעים כהסתר פנים) כדי לאפשר את ההנאה מזיוה...

(אך, לעומת זאת, כאשר) האור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכוח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם (כי כבר הגיע זמן הגאולה ותיקון העולם),

והכרח הוא מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה,

ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תיקון סדרו של עולם הם. (איננה כי אם מסך המתקן (המאפשר) את הזרחת האור...״.

באר מים חיים (פרשת וילך): "ואמנם אחר כל זה אם היו כולם בגוון אחד כולו לבן טהור המורה על אור החסד לבד והיה השפעת החסד על בני אדם ההולכים לפני ה' תמיד בלי הפסק כלל. 

הגם שהיה במדה ובמשקל בכח לקבל האור אך אין כח בגוף נכאה ונשבר לקבל יראת שמו יתברך ואהבתו כל היום וכל הלילה מאין הפוגת בלי הפסק רגע כמאמר חז"ל מי לא בעי מינם פורתא וכדומה מהדברים שהגוף צריך להן בהכרח. ובגלל זה אי אפשר לאדם להיות השפעת האהבה והחסד חופפת עליו תמיד בלי הפסק.

ועל כן הנה שמו יתברך הרוצה בקיום הגופניות והחומריות גם כן כמאמר הכתוב (ויקרא יח,ה) וחי בהם, ברא בחינת המקמץ ואור חוזר גם כן לעתים מזומנים בבחינת (קהלת ג,ה) עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. 

והכל לטובת ותועלת בני אדם שיתקיימו לפניו תמיד בעבודתו. בעת גדלות המוחין, לאהבתו ויראתו הגדולה בכל עוז ותעצומות. ובעת קטנות המוחין, לקיום הגוף. והכל באהבה ויראה לערך הזה.

והנה בחינה הזו הוא כמו מסך המבדיל בין האדם ובין האור הזך המצוחצח מלהסתכל בו תמיד כדי שיהיה משפטים ישרים שיחיה בהם האדם ויתקיים. ומזה נתהוה בחינת הדין והגבורה בעולם שהוא בחינת הקימוץ והצמצום וחזרת האור למעלה".






[1] בנין אמונה.

יום שלישי, 1 באוקטובר 2019

ראש השנה - עם מי אתה יושב?


עם מי אתה יושב?


בר"ה[1] ובעשי"ת צריך כל אחד להחליט מה הזהות הבסיסית שלו!

הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"א, ה"ג):

"כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה בֵּינוֹנִי...
וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זְכֻיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו, בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה".

המדייק בלשון הרמב"ם, רואה דהוא דורש מן הבינוני לעשות דווקא תשובה, ולא אמר שכל מצווה שיעשה הבינוני בין ר"ה ליו"כ, תועיל להטות את דינו לחיים.

הקשה רבי איצל'ה בלזר מדוע דווקא תשובה נדרשת מן הבינוני ולא שולחים אותו לרוץ לעשות עוד מצוות כדי להטות את הכף?

ואם התשובה מועילה אז שישלחו גם את הרשע לעשות תשובה, למה חותמים אותו למיתה?

הפחד יצחק (הרב הוטנר, מאמר יח) תירץ קושיא זו והעמיד יסוד חשוב לימים אלו.

מסביר הרב הוטנר, שאמנם בהבנה ראשונית נראה שצדיק ורשע אצל הרמב"ם נמדדים באמת לפי כמות הזכויות והחובות שביד האדם (כמובן ע"י משקל שרק יודע התעלומות יכול לשקול, אבל סוף סוף הכל הוא כמות של זכויות וחובות) אך דבר זה אין השכל יכול לסובלו, דא"כ כל כמה רגעים יכול האדם להפוך מצדיק לרשע ודבר זה קשה לקבל.

אלא שביאור הדבר הוא, שגדר רובו זכויות או רובו עבירות, הוא מידה בנפש האדם!

זוהי מידה שיוצרת אצל בעליה השקפה על דרכו ושאיפתו כלפי הטוב והרע.

אדם שרובו זכויות, יכול להיות שיש בידו עבירות רבות, אך מדובר על אדם שבנפש פנימה יש לו מידה כזו והשקפה כזו שהוא רוצה לילך בדרך הטוב, שרצון ה' ומצוותיו הם הנכונים והערכים האמיתיים בחיים.

לעומתו ה"רובו חובות" הוא אדם שבנפש מסתכל על הדברים הרעים כאל דברים נכונים וטובים ואליהם ובם הוא שואף להצליח ולהתקדם.

ואילו הבינוני הוא אדם שלא החליט לאן הנפש שלו נוטה, מבחינתו זה טוב וגם זה טוב.

לכן דורש ממנו הרמב"ם דווקא את מצוות התשובה, שע"י הוא מכיר ומודה שדרך ה' היא הנכונה בעיניו ואליה הוא רוצה לשאוף וללכת בה.

מאורות הדף היומי: הרב אליעזר ל. (אחד מפעילי התשובה המרכזיים בברית המועצות) סיפר את אחת המעשיות היותר מרטיטות שבצקלונו.

אחד הדברים המופלאים ביותר ביהדות שנרמסה תחת המגף הקומוניסטי, היה הדחף האדיר של יהודים צעירים, שלא ראו מעולם את קירותיו הפנימיים של בית הכנסת, ללמוד תורה. הנשמה היהודית נכספה אל אלוקיה ואל תורתה. כניצנים רכים וזעירים, הם היו מגיחים מחורים לא צפויים, לאחר סערה איומה שהתחוללה על ראשם, מטים את גופם לכיוון האור ומנסים לשאוב יותר ממה שהם מסוגלים להכיל.

אני זוכר, שאירע פעם, שהחלטנו לייסד שיעור תורה במרכז לנינגרד. הביקוש היה עצום, והמשתתפים המיועדים היו מוכנים ליטול על עצמם את הסיכון הגבוה הכרוך בהשתתפותם בשיעור תורה.

סטודנט צעיר ונלהב ארגן מקום מסתור, אני דאגתי למספר עותקים של מסכת שבת, והשיעור קם והיה.

אשרת השהייה שלי עמדה לפוג, ונותר לי עוד יום אחד בלבד כדי להדריך את הקבוצה, ובעיקר את מגיד השיעור המיועד, בחור מבוגר שזה עתה הכיר את שפת עמו ואת ניבה.

בשעה הנקובה הם חמקו פנימה, איש איש בתורו, בשקט, בחשאי, שוחחו בלחש, וכאשר המוזמנים התקבצו, הדלת ננעלה על מסגר ובריח, הגמרות נשלפו ממקום מחבואן, ו"מגיד השיעור" החל לקרוא את הגמרא.

אם אתנסח בעדינות, אומר כי לא היה להם קל, היה עליהם להתמודד עם לשון הקודש, עם השפה הארמית, עם שפתו של רש"י המתובלת בלעזי"ם צרפתיים. חלקם הטיבו להתמודד עם הקריאה בחומש, אך כאן, להפתעתם, הניקוד 'נעלם', וארמית ועברית התחלפו ביניהם ללא הרף. על דבר אחד הסכימו הכל - שבת זה 'סובוטה'.

השיעור הסתיים, נפרדתי מהם לשלום ויצאתי בדרכי המפותלת לארץ הקודש, כשבליבי תפילה שבביקורי הבא אמצא אותם בריאים ושלמים, מחוזקים ואיתנים ביהדותם, באמונתם ובלימודם, הכל היה בסדר, חוץ מדבר אחד, הביקוש היה רב על ההיצע...

פתרון ראוי לשמו לא נראה באופק, אך הכל נתנו את עיניהם באחד המשתתפים. איש לא אמר לו מילה. חלילה. אך מארגני השיעור והמשתתפים היותר פעילים, היו דנים רבות בינם לבין עצמם, אם לא היה מן הראוי שיפנה את מקומו לאחר. הוא לא התקדם. השפה לא נקלטה במוחו. דברי הגמרא לא חדרו אליו. מצער ככל שיהא, אלה היו פני הדברים.

כעבור חצי שנה, נסעתי ל'טיול' נוסף בברית המועצות. הזדרזתי לבקר בכל המקומות שבהם ייסדנו שיעורי תורה מחתרתיים, ביניהם גם בשיעור הצפוף. ההתרגשות היתה גדולה, נקל לשער. הם התקדמו יפה מאד, ידיעותיהם התרחבו, ולפעמים הם אפילו הבינו את הגמרא. באמת.

לאחר סיום השיעור, אחד המשתתפים לקחני לפינה, ושח בפני את ההתלבטות שהם ניצבים בפניה לגבי השתתפותו של אותו יהודי בשיעור, אינני יודע מה לומר לך, השבתי לו בכנות, אינני יודע, רבונו של עולם. מי יכול לענות תשובה על שאלה כזו.

למחרת התעכבתי קמעה, והופעתי במקום הכינוס כחמש דקות לאחר תחילת השיעור. נכנסתי אל המקום, ומצאתי את כולם יושבים בצפיפות ומאזינים בדריכות לדבריו של אחד המשתתפים שדיבר במהירות עצומה, בהתרגשות גדולה. למרות שאני שולט בשפה הרוסית ברמה סבירה, לא הבנתי מדבריו אף לא מילה אחת. הכל היה נשמע לי כמו מילה אחת ארוכה. עמדתי מן הצד, לא רציתי להפריע להם. הוא שילב בדיבורו תנועות ידיים נמרצות, הרים את שרוולי חולצתו, התנשף בכבדות, דפק על השולחן, גילם דו-שיח בין שני בריונים אלימים. דרמה אמיתית. את דבריו הוא סיים במשפט מוחץ ודרמטי, כך בכל אופן ניחשתי על פי תגובותיהם הנרגשות מאד של הנאספים, שטפחו על כתפיו נמרצות, התחבקו איתו, וזקן הנאספים אף נשקו על מצחו, מחווה נדירה לרוסי מצוי. כשוך ההתרגשות, הם הושיבוני בראשם ופענחו עבורי את שהתרחש לנגד עיני.

הדובר היה אותו יהודי שלא הבין מאומה מן הנלמד, ככל הנראה הוא הבחין בהתלבטות שליוותה את שהותו במקום, והוא החליט לשתף את המשתתפים בשיעור בסיבת נוכחותו במקום, ולהעביר לידיהם את ההחלטה כדת מה לעשות.

לפני שנים, הוא סיפר, ישבתי במסעדה כלשהי ואכלתי לתומי. לפתע, ללא הודעה מוקדמת, אנשי ק.ג.ב. זינקו לתוך המסעדה, שלפו אקדחים והורו לכל הנוכחים לשכב על הקרקע, תוך דקות מצאתי את עצמי כבול באזיקים, מובל בניידת משטרתית לבית המעצר. האמינו לי, לא ידעתי על מה ולמה.

לאחר מכן התברר לי, כי באותה מסעדה נכחו מספר אנשים בעלי דעות 'משוחררות' יתר על המידה, והחוקרים ביקשו להוכיח את קשרי עם הקבוצה החתרנית. התחננתי, בכיתי, צעקתי, הבטחתי ואמרתי, כי אין, לא היה ולא יהיה לי קשר כל שהוא עם אנשי אותה קבוצה. אך מאומה לא הועיל.

בוקר צהרים וערב, לילה ויום, היו החוקרים הנוקשים חוזרים על אותו משפט: "אם ישבת איתם, סימן שאתה מהם".

אני חזרתי על טענותי, הם חזרו על טענותיהם המלוות במכות נמרצות, שהותירו בי סימנים עד היום, ולבסוף נענשתי בהתאם.

חברי היקרים, הוא פנה אליהם. לאחר פטירתי, כאשר אתייצב בפני בית דין של מעלה, ככל הנראה לא אדע לחזור על שורה אחת בגמרא, אולי אפילו לא על משפט אחד. אבל אני אגלה את זרועי החבולה, ואומר למלאכי השמים, "אתם רואים, הם לימדו אותי, שאם ישבת איתם, סימן שאתה מהם", רבונו של עולם. באמת לא הבנתי מאומה ממסכת 'סבוטה', אבל ישבתי איתם, אני מהם, אני מהם, אני מהם!!!
הכל קמו וחיבקוהו, "אין ספק, אתה מאיתנו. לוואי שאנחנו גם נהיה איתך..."!

ע"פ היסוד הנ"ל נבין, רמז נפלא שכתב הרש"ש (על ר"ה יז. ד"ה תוספות ועליהם) בשם רבי מנשה מאילייא.

הרב שם מביא מדנפשיה מקור לדברי הגמרא (יז.) שהקב"ה מטה כלפי חסד לאדם אשר יש לו מחצה עוונות ומחצה זכויות.

והוא כותב שמהפסוק (תהלים קטז,ב) "כי הטה אזנו לי" דרשו מלשון מאזנים ורצונו לומר שמטה לי המאזנים לצד זכות. ויש להבין כיצד מתקשרת האוזן למאזניים?

אמנם לפי הדברים לעיל, הדבר מובן הפלא ופלא, שכן בתוך האזנים מצויים העצבים הקובעים את שיווי משקלו של האדם.

ובכך רמז למאזנים הפנימיים הרוחניים שבאדם, שאם שיווי המשקל שלו נוטה כלפי הקדושה והתורה, אזי הקב"ה ממילא מטה את חסדו כלפיו ופודהו מדינה של גיהנם.

מלכים (א' ח,נח): "לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו".





[1] הרב יואל ביסראור.