פרשת לך לך - להזדרז!

להזדרז!

הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 86):

בראשית (יב,ד): "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'".

יש לנו הרגל לא טוב, אנחנו תמיד מבטיחים להתחיל מחר את מה שקיבלנו על עצמנו היום. אבל זה דבר נורא, זה ממש מחריב את העולם.

מה פירוש ״מחר״? לא רק שאסור לדחות למחר, אסור לדחות אפילו לחמש דקות. לכן כל הצדיקים מלמדים שהיסוד של חיים יהודיים הוא זריזות.

ה׳ אומר לאברהם, ״וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה״ (בראשית כב,ב). 

ה׳ לא אמר מדוע, או מתי, ואברהם היה יכול להגיד: אעשה את זה, אבל לפחות אבלה עם בני עוד שבת, לפחות עוד חג.

אבל אברהם אבינו יצא כבר למחרת בבוקר.

נחזור קצת אחורה, לימים שאברהם אבינו גר באור כשדים. המשפחה של אברהם אבינו הייתה עשירה מאוד. חלק גדול מאור כשדים היה בבעלות תרח ואברהם. ואז ה׳ אומר לאברהם אבינו, ״לך לך מארצך" - עזוב הכול ולך מכאן. מתי הלך אברהם אבינו? ממש למחרת בבוקר.

רמח"ל (אדיר במרום ח"א - עת אימת ניתב בקיימא דחד סמכא): 

"צריך זריזות גדול להשתמש מן האורות האלה ולקנא על הזמן העובר".

הקשיבו לסיפור שובר הלב הזה, שסיפר הרבי הקדוש מרוז׳ין.

רוז'ין היתה שושלת קדושה, אבל לצערנו לא נשאר ממנה הרבה. אחד מאלה שנשארו היה האדמו״ר מסדיגורה, שהתגורר בתל אביב. פעם אחת הגיע האדמו״ר לניו יורק, והתארח בבית מלון במנהטן במשך ארבעה שבועות. הוא נזקק למניין, ולכן התקשרתי וביקשתי להצטרף למניין. באותם ימים הרבי לא קיבל אנשים, פשוט מפני שהיה חלש. אולם, הוא היה צריך מניין, ואני זכיתי להשלים מניין באותו ליל שבת.

ברוז׳ין, הרבי איננו מתפלל ביחד עם המנין, אלא בחדר הצמוד. מיד אחרי קבלת שבת, הרבי שר ״שלום עליכם״, מקדש, כולם חוזרים לביתם, ואחרי זמן מה, כולם חוזרים ואוכלים את הסעודה עם הרבי. הרבי תמיד אומר תורה אחרי הקידוש, ואני זכיתי פעם אחת לשמוע את התורה שלו. לא אשכח את זה לעולם.

זה סיפור שרבי ישראל הקדוש מרוז'ין נהג לספר: בשנת ר״נ (1490 למניינם), התאספו יחד היהודים תושבי ספרד, שהיו בעלי נכסים רבים, והחליטו לקנות את ישראל כולה. זו הייתה התעוררות עצומה ומופלאה למען הארץ. הכסף לא היה בעיה עבורם, כי באותם ימים, הקהילה היהודית בספרד הייתה אולי הקהילה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. כולם היו חכמים, כולם היו עשירים.

הקהילה מינתה שלושה נציגים, חכמים גדולים ובעלי השפעה, כדי שילכו לדבר עם הסולטן ולשכנע אותו למכור להם את ארץ ישראל.

והם באמת ערכו את כל ההכנות לחזור לארץ ישראל. בכל עיר החלו כולם ללמוד את המצוות התלויות בארץ - תרומות ומעשרות, שביעית. הם אפילו פתחו בתי מדרש להכשיר בהם כוהנים ולוויים, כי הם תכננו לבנות את בית המקדש, וצריך שם כוהנים שידעו את העבודה.

מדהים.

ראשי הקהילה קבעו תאריך כעבור שנה, שבו יחזרו כולם לשמוע את תשובת הסולטן. בשנת רנ״א (1491 למניינם), חזרו שלושת הנציגים ובישרו את הבשורה המופלאה: הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל! היהודים התחילו לרקוד ברחובות, הם ממש יצאו מגדרם, ״אנחנו חוזרים אל ארץ ישראל!״

פתאום קם יהודי זקן ואמר, ״אם ה׳ רוצה שנחזור לארץ ישראל, מדוע לא נתן לנו אות משמים?״, אבל יהודי אחר אמר, ״אות משמים? יש לך אות גדול מזה? הסולטן מוכן למכור לנו את ארץ ישראל, ויש לנו הכסף, עשינו כבר את כל ההכנות - איזה אות צריך עוד? זה האות משמים הכי גדול שיש!״

אבל אחרי דבריו של אותו זקן נוצרה כבר מחלוקת. אלו אומרים ״בואו נלך״, ואלו אומרים ״נחכה לאות משמים״. לבסוף החליטו להיפגש כעבור שנה, בראש חודש אלול רנ״ב (492! למניינם). בכנס הגדול הזה היו אמורים להחליט האם לקנות את ארץ ישראל או לא.

למרבה הצער, בתשעה באב של אותה שנה, אירע גירוש ספרד, וכל הכסף היהודי הוחרם.

זה הסיפור הכי קשה בעולם.

זה מזכיר לנו את החיים של כל אחד מאתנו. כשאנחנו מסתכלים אחורה, ומבינים כמה הזדמנויות היו לנו לעשות משהו עצום, והחמצנו אותן כי לא פעלנו מיד. זה ממש שובר את הלב.

פעם שמעתי מאחד הצדיקים שכשאדם מגיע לשמים, מראים לו שני סרטים. בסרט אחד הוא רואה מה היה יכול להיות, ובאחר - מה היה בפועל. אם שני הסרטים האלו מתאימים, זה גן עדן, אבל אם אינם מתאימים, זה גיהינום. הגיהינום הכי קשה. מפני שהייתי יכול לעשות כל כך הרבה דברים טובים בקלות, מדוע אם כן החמצתי את השעה?

אומר עכשיו את הדבר הכואב ביותר שאפשר. תארו לכם איך נרגיש אם כשיבוא משיח נגלה שאולי היה אפשר להציל את ששת המיליונים?

הורים רבים אינם מצליחים להסתדר עם הילדים שלהם. אני בטוח שהיו להם בעבר רגעים שהם היו יכולים להסתדר. אני בטוח שהיו רגעים שהילדים שלהם התחננו, ״אני רק רוצה לדבר אתך״. אבל באותו רגע הם היו צריכים ללכת לפגישה, או שהיו עייפים, או שצפו בטלוויזיה. ״דבר אתי מחר״. אבל מחר כבר היה מאוחר מדי. אז אני מברך אתכם, ותברכו אותי בחזרה, שבכל רגע שהילדים שלנו רוצים אותנו, לא נדחה את זה. לעולם לא נדחה את זה.

זה היסוד של חיים יהודיים, כי אברהם אבינו הוא היהודי הראשון. במה התבטאה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו? אפשר לחשוב שאברהם אבינו היה כל כך גדול כי הוא השיג את ה׳ במדרגה גבוהה מאוד. אפשר לחשוב שמה שהפך אותו ל״אברהם אבינו״ הוא מעשה זה או אחר שלו.

אבל הרבי הקדוש ר׳ חנוך העניך מאלכסנדר אומר שגדולתו של אברהם אבינו היא שהוא הזדרז ולא חיכה. הוא ממש לא חיכה להתחיל את המסע שלו - לארץ ישראל, ולעקדה.

פרשת נח - איך מקרבים?

איך מקרבים? 

הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 79): אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח. 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט). 

הנביא רומז בכך לנח: נח, למה לא ניסית לדבר עם אנשי הדור שלך? אמנם חשבת שהם משוגעים, סוטים וחוטאים, אבל מדוע חשבת שאין בכוחך לקרב אותם? 

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא. 

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״ 

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״. 

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״ 

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״ 

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״. 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף. 

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה? 

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. 

תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו. 

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי. 

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו. 

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים. 

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

ליאורה קולטון אורלי:

"אימי, עליה השלום, נולדה בסוסונוביץ שבפולין. אביה (סבי, שלא הכרתיו) היה בעל חנות בגדים, לימים עזב את הישיבה והתחיל לפתוח את חנותו בשבת. 

באחד ממוצאי השבת, כשהיה בדרכו הביתה, ארבו לו כמה תלמידי ישיבה, שהחליטו ללמד אותו לקח, הכו אותו, ובעטו בו, והשאירו אותו מתבוסס בדמו בשלג. 

סבי נמצא רק לפנות בוקר, פונה לבית חולים אך לא שרד. 

נשארה סבתי עם שני ילדים קטנים. אימי היתה אז בת שלוש ואחיה בן שנה וחצי.

אימי גדלה עם שנאה עזה לחרדים, "הם רצחו אותו" היא היתה אומרת... 

כל משפחתה של אימי נרצחה בשואה. 

אימי, ששרדה את מחנות הריכוז, נישאה לחייל יהודי מהבריגדה, ועלתה לארץ.

שנאתה לחרדים עדיין היתה יוקדת. על זה גדלנו. 

והנה, כשביתי גדלה ובגרה, היא התחילה לגלות עניין בדת. חזרה בתשובה והיא מנהלת אורח חיים חרדי, ליטאי. 

כמובן שכולנו במשפחה נבהלנו. היינו בטוחים שאיבדנו אותה. אך לא! לאט לאט התחלנו להיחשף לדת. להתקרב, לגלות את האמונה. 

אותם אברכים שרצו ללמד את סבי "לקח" גרמו לכך ששני דורות התרחקו מאד מהדת. 

ביתי שחזרה בתשובה הכניסה לחיינו את החסד. והרי העולם אינו יכול להתקיים אלא אם קיימים בו שלושה קווים: דין, חסד, וביחד הרי זה רחמים".

פרשת חיי שרה - לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה

לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה

שתי[1] רמות של קשרי שייכות לארץ אנו מוצאים אצל אברהם.

כבר מרגע הגעתו של אברהם לארץ, הוא מסתובב בה לארכה ולרחבה, על פי צו אלוקי. בפעולה שיש בה מעין "חלוקת הארץ", מקבל אברהם את איזור ההר למחייתו, ואילו לוט מקבל את סדום ועמורה. אולם, זהו רק קשר השייכות הראשוני לארץ.

בפרשתנו, מתגלה קשר של שייכות חזק יותר, במעשה הקניין הראשון בארץ.

בניגוד למה שהתרחש עד כה, ועל אף ההבטחה האלוקית של ירושת הארץ, קונה אברהם את מערת המכפלה מעפרון החיתי בכסף מלא.

זוהי הפעם הראשונה שיש לנו אחיזה גמורה בארץ, מתוקף הקניין המתרחש בה.

מדוע דווקא כעת, עם מותה של שרה, מתעקש אברהם לקנות את מקום קבורתה בכסף מלא?

אברהם אינו מוכן להתפשר עם עפרון ולקבל את הקבר במתנה. נראה, כי לא נוח לאברהם לקבל מתנות. אמנם אברהם קבל מתנות מאבימלך, אך לבסוף נתן אותם לבני הפילגשים (רש"י בראשית כה,ו). גם לאחר המלחמה בארבעת המלכים, אברהם אינו מעוניין לקבל מאומה ממלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". אף בפרשתנו, אברהם אינו מעוניין לקבל במתנה מעפרון את מערת המכפלה.

במתנה אכן יש גדר של קניין, אך בכל זאת, עדיין נשארת במתנה חלק מן הבעלות של הנותן אצל המקבל. כביכול, גמילות החסד שלו נתונה בתוך המתנה. באותו אופן, כאשר עני מקבל לחם לצדקה, אמנם מן הצד המשפטי הלחם שייך לו לגמרי, והנותן אינו יכול לחזור בו, אך מן הצד הנפשי, העני אוכל לחם שאינו שלו, "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). כיון שאין הקניין נעשה בתשלום, הדבר מצביע על תלותו של המקבל בנותן.

גם אברהם אינו רוצה להיות תלוי בעפרון ולקבל את מערת המכפלה במתנה. אברהם אבינו מעוניין לקשור קשר של דיבוק גמור בארץ, ועל כן רוצה לקנות את הארץ ללא כל תלות מאף אחד, בקניין מוחלט ובכסף מלא. ועוד, למרות שלכתחילה מבקש עפרון ארבע מאות שקל כסף בלבד, אברהם נותן לו בכסף "עובר לסוחר", בצורה המעולה ביותר, ועל אף שמקבל זיבורית, שהרי חברון כולה טרשים, אברהם נותן לו בעידית.

מרן הרב קוק זצ"ל (אורות, ארץ ישראל א):

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ".

ישנן דעות הטוענות כי ניתן להקים מדינה ליהודים בכל חבל ארץ המאפשר הקמת אוטונומיה וניהול חיים עצמאיים (אוגנדה למשל...).

לפי דברי הרב קוק, אין הדבר כך, כי באמת ישנה משמעות דווקא לארץ ישראל. הארץ "איננה קניין חיצוני לאומה", אלא בעלת קשר מהותי לאומה.

טענה זו מוצאת את ביטויה בדברי רבותינו כי "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי:), מפני מעלתה העליונה של הארץ.

גם במעמדם של המצוות כולן, שהינן בגדר "מצוות התלויות בארץ", באה לידי ביטוי מעלתה העליונה של הארץ. שהרי, כל קיומן של המצוות בחוץ לארץ הוא בבחינת "הציבי לך ציונים" (ירמיהו לא,כ). באמת, אין כל משמעות לקיום המצוות בחוץ לארץ, אלא רק בארץ ישראל. קיום המצוות בחוץ לארץ הוא בגדר תמרור ותזכורת, שלא ישתכחו מאיתנו, עד שנוכל לקיימם בשלמותם בשובנו אל הארץ (ספרי עקב מג,י. איכה רבה א,נד). גם הנבואה, לפי ריה"ל, אינה שייכת כלל בחוץ לארץ. הנביאים אשר התנבאו בחוץ לארץ לא התנבאו אלא בעבור הארץ. כביכול, ישנה המשכה של קדושת הארץ בכל עניין שנעשה בעבורה, אך אין כל משמעות לנבואה ולמצוות בחוץ לארץ (הכוזרי, מאמר שני, יד).

מהי מעלתה העליונה של ארץ ישראל? ומה המשמעות כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה", אלא עצם מעצמהּ?

על מנת לבאר דברים אלו, נתבונן בדרגות הקיום של האדם ושל האומה - גוף, נפש, רוח ונשמה.

הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא קיום הגוף במציאות הפיזית. הגוף כשלעצמו הוא דומם, ואף השפל שבדוממים, שהרי כאשר מסתלקת החיות ביום המוות, הגוף מסריח, נרקב, ובטל תוך זמן קצר ביותר, במהירות רבה יותר משאר דוממים, המתכלים כעבור זמן רב.

למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

הנפש היא כוח החיוּת הבהמי של הגוף הכוללת את דמו "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,כג), ואת רצונותיו הקשורים לחיי הגוף - "אם יש את נפשכם... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר" (בראשית כג,ח). הנפש הינה הצד בהמי של הקיום, השייכת גם בבהמה, ומבטאת את החיות והדינמיות של הגוף הדומם.

למעלה מן הנפש, באה דרגת הרוח, השייכת לצד האנושי והמופשט של הקיום, "אכן רוח היא באנוש" (איוב לב,ח). מדרגה זו באדם, עוסקת בתחומי התרבות, האומנות, המדע והיצירה, ובתחומי המוסר האנושי.

על גבי הרוח, באה הנשמה. הנשמה היא המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו, ובה מתגלה השאיפה הבוערת לדבקות אלוקית- "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז).

כאשר אנו נמצאים בעולם הזה נדמה לנו שהעיקר בו הוא מימד הנפש. לפעמים מתגלה אלינו מימד הרוח, ולעיתים מציצה הנשמה מבין החרכים, אך הרגשתנו העיקרית היא, כי עיקר חיותנו בעולם הזה שייכת לנפש הבהמית, ואילו כל המדרגות שלמעלה ממנה נראות לנו כתוספת בלבד.

אך באמת, המציאות הממשית היא הפוכה. עיקר מציאותנו ואמיתת קיומנו שייכים דווקא למימד הנשמה, שהינה "חלק אלוק ממעל ממש" (תניא, א). המציאות הממשית היא הנשמה, ואילו שאר דרגות הקיום הינם דרגות התעבות שונות של הנשמה בעצמה.

כאשר יורדת הנשמה אל העולם הזה, היא הולכת ומתעבה, עד שהיא מולידה מתוכה את הרוח האנושית. לאחר התעבות הנשמה ברוח, יורדת הנשמה ומתעבה ונעשית נפש, ועוד מתעבה, ונעשית צורה לגוף.

כל הכשרונות, הרגשות, המחשבות והדיבור, שהינם הצד הרוחני האנושי שבאדם, הם רק צל של הנשמה האלוקית - "בצלם אלוקים ברא את האדם". הצלם, כשהוא עומד לעצמו הוא כמו צלם בהיכל, אך כאשר הוא מרגיש את מקורו, הוא נעשה כצל לאלוקות המתגלה בנשמה שבקרבו.

המתבונן באמיתת המציאות, יודע כי לגוף, ולמציאות הממשית כולה, אין שום חיים מצד עצמם. "הם לא נבראו אלא לשמשני" (קידושין פב:). כל המדרגות המתגלות בהתעבות הנשמה אינן עומדות כלל בפני עצמן, אלא מהוות שיקוף עבה לקיומה של הנשמה האלוקית. הגוף עצמו, אף הוא נשמה מעובה, לכן, לא ניתן להעלות על הדעת לשים נשמה של פלוני בגופו של אלמוני. סוד החיים קובע כי הגוף והנשמה הינם היינו הך, ומציאות אחת שלמה, במדרגות הופעה שונות ובאמת, אין שום הפרדה בין הגוף לנשמה. כל קיומו של הגוף, הוא הוא קיומה של הנשמה. רמ"ח האברים הגשמיים מקבלים את חיותם מרמ"ח מצוות עשה. רמ"ח מצוות, הם רמ"ח איברין דמלכא, וכאשר אדם מקיים מצוות בגופו, גופו עצמו משמש רמ"ח איברין למלכא, אלא שהוא מעובה בגשמיות (עיין תניא, פרק ה).

הגוף והנשמה הינם דבר אחד המשתקף באופנים שונים וברבדים שונים. גוף האדם הוא השתקפות בחיי החומר של מציאות נשמתו, ואינו דבר נפרד ממנה. לכן, גם כאשר הגוף מתכלה, הנשמה עדיין שוכנת בגוף במידה מסוימת. וכך הדבר אצל צדיקים עליונים, שגופם אינו מתכלה כלל, מפני שאור הנשמה מאיר כל כך חזק בגופם, עד כי הגוף עצמו נעשה בר קיום, והוא מתעלה לדרגת הנשמה, שאין לה כליון ("קרית ארבע היא חברון", נדרש בפירוש "אור החיים" הק', כי ארבעת היסודות המרכיבים את הגוף מתפרקים בעת המוות (זוהר א', דף קכב, ע"ב), אך אצל שרה נעשו לדבר אחד, לשון חיבור). ההליכה לקברות אבותינו מהווה ביטוי לעובדה, כי מצד הצדיקים אין חילוק בין הנשמה לגוף. מצידנו הם אמנם נראים מתים, אך מצד מעלתם, אין  בהם מוות גמור.

העלייה לקברו של כל אדם, ולא רק של צדיקים, הינה ביטוי לעובדה כי בכל אדם ישנה נקודה בגופו אשר אינה מתכלה ומתפוררת, אלא נשארת נצחית, וממנה עתיד הקב"ה להחיות את המתים. זוהי עצם הלוז, אשר מקבלת חיותה מסעודת 'מלווה מלכה', וממנה, כמו מהדנ"א, ניתן לשבט את האישיות כולה. המשכת השבת בסעודת מלווה מלכה היא עצמה בחינה של תחיית המתים, כאשר לוקחים מימות החול ומשייכים אותם לדרגת השבת, כמו שהגוף עצמו מתעלה לדרגת הנשמה בעצם הלוז שבו.

כשם שיש באדם הפרטי דרגות שונות של קיום - גוף, נפש, רוח ונשמה, כך ישנן דרגות קיום שונות אף באומה כולה, הכלולה מגוף, נפש, רוח ונשמה.

גופה של האומה הוא ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. כמו באדם הפרטי, הגוף הוא דומם ואין לו חיים משל עצמו, כך גם הגוף הלאומי. אין לארץ ישראל חיים כאשר ישראל אינם נמצאים על אדמתם, והיא נעשית שממה - "ושממו עליה אויביכם".

דרגת הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של החיים, כדוגמת משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון.

דרגת הרוח באומה הישראלית, שייכת להתגלות התורה שבעל פה באומה, שהיא הרוח הלאומית שלנו. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו, המתגלה בקרב תלמידי החכמים העוסקים בהמשכת הנשמה האלוקית לתוך כלי השכל האנושי, בשקלא וטריא של ההלכה.

דרגת הנשמה היא דרגת התגלות האלוקיות שבנו המתגלה בעיקר בנביאים ובהשראת השכינה במקדש. נשמת ישראל היא הגילוי האלוקי שבעולם, היא השכינה בעצמה. לכן, כל מקום שגלו ישראל - שכינה עימהם, ובעת שיצאו ישראל לגלות אף השכינה בגלות.

כמו באדם הפרטי, גם באומה, נדמה למראית עין, כי המציאות האמיתית עיקרה במימד החיות של הנפש. אך באמת, כמו באדם הפרטי, המציאות האמיתית של האומה היא הנשמה, והיא שיורדת ומשתקפת ברבדים הנמוכים יותר של הקיום- ברוח, בנפש ובגוף. הנשמה האלוקית והשראת השכינה שבאומה, משתקפות בכל הרבדים הנמוכים, עד למימד הגוף, של הארץ בעצמה. עפרה של ארץ ישראל קדוש בקדושת השכינה, כיוון שהוא בעצמו נשמה אלוקית מעובה. כך אומר הכתוב בפירוש "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהארץ עצמה היא אלוקית, היא השכינה. הארץ היא המקום האחרון בו משתקפת הנשמה. לכן, כאשר מתבטל הקשר בין הנשמה לרוח, וחל ביניהם ניתוק, ממילא גם הארץ אינה משקפת את הנשמה, ובאה גלות.

לאור הסברנו, ניתן כעת להבין לעומקם את דברי מרן הרב קוק זצ"ל שהובאו לעיל, כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה". הארץ אינה רק מקום פיסי לחיי האומה, אלא היא היא מציאותה הנשמתית של האומה, כפי שהיא משתקפת ברובד הגשמי, בדיוק כפי שגופו של האדם הוא השתקפות מציאות נשמתו.

כאשר נפטרה שרה אמנו, ונוצר הצורך לקברה, מבין אברהם אבינו כי כעת הקשר עם הארץ נעשה אחר לגמרי. עד כה היו אברהם ושרה הגילוי היחידי של נשמת ישראל בעולם. כל זמן שהנשמה שרתה בגופה של שרה, ללא שום חילוקים, לא היה צורך לעשות מעשה קניין שיקשור את הארץ עם נשמתן של ישראל. עד אז עוד לא היה יהודי בעולם שמת, ולכן, לא היה עיסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך רק כאשר נפרדת נשמתה של שרה מגופה, יש צורך לקשור קשר של קניין בין הנשמה לארץ.

עד מותה של שרה, הגוף של הארץ היה בטל לגמרי לאור הנשמה. כמו שהגוף של אברהם ושרה היה טפל לגמרי לנשמתם. אברהם ושרה לא עסקו בגוף אלא בשעת הצורך, כפי שהתרחש במצרים בבית פרעה. רק אז אומר אברהם: "עתה ידעתי כי אישה יפת מראה את". עד כה לא ידע אברהם על יופי מראה דמותה של שרה, כי כשהנשמה מאירה, אין צורך לעסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך כאשר אברהם ושרה מגיעים לבין הכושיים, שכל חייהם שייכים רק לחיי הגוף, אז גם הם מתבוננים על הגוף בלבד, ורק אז אברהם יודע "כי אישה יפת מראה את".

גם כאשר מגיע זמן קבורתה של שרה, זמן הפירוד שבין הנשמה והגוף, נוצר הצורך בהתייחסות לגוף - לגופה של שרה ולגוף האומה, לארץ. עד כה הייתה החיות של אברהם בארץ בדבר ה' - "לך לך מארצך". הקב"ה הוליך את אברהם בארץ, וממילא, כל הקניין והקשר עם הארץ היה טפל לגמרי אל המקום האלוקי. לכן, עד אז עוד לא היה כל צורך לעסוק בארץ, לגודל מדרגתה. אך כאשר מתרחש פירוד בין הנשמה לגוף, יש צורך לעשות קניין בארץ, על מנת לקשור בקשר ממשי בין הנשמה לגוף, ובין האומה לארצה.

מהי משמעותו של הקניין? לשון 'ליקוחין' בליקוחי אישה, "כי יקח איש אשה", נלמדת מפרשתנו ונדרשת במדרש הלכה בגזירה שווה. קיחה-קיחה מעפרון החיתי, "נתתי כסף השדה קח ממני", כלשון קניין, שהאישה נקנית. כל לימוד הלכות קניין בכללם, המופיעים במסכת קידושין, מתחילים בלימוד קידושי אישה. הרמב"ם מונה את קנייני האישה בסדר נשים, בנפרד משאר הלכות קניינים, אך אין סדר זה תואם את דרכו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, אשר סידר את ענייני הקניינים במסכת קידושין. מסדר המשנה אנו לומדים, כי בעצם כל קניין בעולם הוא המשך של קניין אישה.

אישה, אף על פי שהיא נולדה בנפרד מבעלה, וכביכול עומדת בפני עצמה, נעשית קשורה בחיבור עצמי לאישהּ, באמצעות הקניין. באופן זה, כל קניין יוצר קשר וחיבור עצמי בין החפץ לקונה. לכתחילה נראה, כי אין כל קשר בין החפץ לאדם, אך הקניין יוצר קשר עצמי בין החפץ לקונהו. ועל אף שהקונה לא עשה כל שימוש בחפץ, עצם לקיחתו לבעלותו יוצרת קשר עמו, עד כדי שעל הצדיקים נאמר כי "ממונם חביב עליהם יותר מגופם".

כאשר אדם לוקח אישה ומקדש אותה בקניין, בעצם הוא לוקח את מה שכבר שייך לו, שהרי הוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד - "בת פלוני לפלוני". למראית עין חיצונית נראה, כי בעולם הזה ישנו ריחוק בין האיש והאישה, אך באמצעות הקניין הופכים האיש והאישה בשנית לאחד. אז מתגלה, כי בעצם מאז ומעולם הם היו אחד, ויש להם שייכות פנימית ועצמית זה לזו.

אך יש לתמוה, אם ממילא ישנה שייכות פנימית, בין הקונה לחפץ, ובין האיש לאישה, מדוע יש צורך לבצע פעולה של קניין ולקנות אותו, שהרי מראש ישנה שייכות עצמית בין השניים?

אלא, שבעולם הזה חל פירוד בין האיש לאישה. ארבעים יום קודם יצירת הוולד אמנם נקבע כי בת פלוני לפלוני, ואכן, בשורש הנשמה האיש והאישה הינם אחד. אך האיש והאישה ירדו לעולם כגופים מחולקים, "פלגא דגופא". על מנת לגשר על הפער שבין האחדות, הקיימת בשורש הנשמה, לפירוד המתגלה בעולם הזה, נצרכת פעולת הקניין. פעולת הקניין היא אשר מגלה, במציאות העולם הזה, את הקשר הפנימי והעליון בין האיש והאישה, שבעצם נשמתם אחת.

כאשר נפטר יהודי מן העולם, נעשה גופו חלק מארץ ישראל. יהודי, הרי הוא רסיס מנשמת האומה אשר גובל ברגב מרגבי אדמתה. בשעת מיתתו, חוזר הגוף אל האדמה אשר לוקח ממנה והנשמה נצררת שוב במקורה בצרור החיים כלפני ירידתה לעולם. על פי זה מובן גם עניין גלגול המחילות שנאמר ביעקב, אשר ביקש שלא להיקבר במצרים כדי להינצל מצער זה. גופו של יהודי הוא חלק מארץ ישראל ואין לו תחיה אלא בה. כשם שאם יושתל ליבו של ראובן בחזהו של שמעון, בתחייה, יחזור הלב לראובן, שהרי הדנ"א של תאי הלב הם עצם מעצמיו; כך יהודי שנפטר בגלות, עצמיותו זרה למקומו הפיזי, והוא עתיד לשוב לארצו ולמולדתו.

פרשתנו העוסקת במותה של שרה והפירוד בין הנשמה לגוף, נקראת דווקא פרשת "חיי שרה", מפני שכאשר נטמנת שרה בין רגבי אדמת ארץ ישראל, אין מוות לנשמתה. אין מוות לנשמתם של הצדיקים, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים", ויעקב אבינו אף הוא "לא מת". כל חייהם של הצדיקים הם מעשיהם הטובים הנמשכים בזרעם - "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". כך אף בפרשתנו, פרשת חיי-שרה, חייה של שרה נמשכים בבנה יצחק, ובו מתגלה עיקר תוקף מעלתה של ארץ ישראל. יצחק הוא "עולה תמימה" ואינו יוצא מן הארץ כלל, מפני שבו מתגלה קניין שלם בין הגוף לנשמה, ללא שום פירוד וניתוק.

באמצעות פעולת הקניין של שדה עפרון ומערת המכפלה, מגלה אברהם במציאות העולם הזה את הקשר הפנימי והעליון שבין הגוף לנשמה. במובן הפרטי, בקבורתה של שרה מגלה אברהם את מקום מנוחת הגוף, דווקא בין רגבי אדמתה של ארץ הקודש, מקום שהשכינה שורה. בנוסף, במובן הכללי, בפעולת הקניין קונה אברהם את החיבור הנצחי המתרחש בחברון מאז ולתמיד, בין הנשמה לגוף, הוא החיבור שבין האומה לארצה.

חברון, היא מקום החיבור שבין שמים לארץ, בה מתגלה כי בעצם אין כל ניתוק בין הגוף לנשמה. כלב בביאתו עם המרגלים לארץ, משתטח על קברי אבות על מנת שיוושע מעצת המרגלים. ואכן, ניצל כלב מחטא המרגלים אשר ביקשו לנתק את הארץ מן הנשמה, ולטעון כאילו יש חיים לנפשות ישראל ללא הארץ. עד עצם היום הזה מקום מערת המכפלה הוא המקום שתפילת הישועה על הארץ מתקבלת.

קניין הארץ, שנעשה דווקא בחברון, מגלה כי כל הפירוד והמרחק המתגלה בין הגוף לנשמה, כמרחק שבין האיש והאישה בעולם הזה, נועד על מנת שאנחנו ניעשה שותפים בקשר הזה שבין הנשמה לגוף, ונגלה במציאות המפורדת את קשר האחדות העליונה הזו. ועוד, ככל שיש יותר מניעות לחיבור הזה, כפי שאנו רואים בחברון בפרט, ובכל חבלי ארצנו, דווקא כך, נעשה החיבור והקשר בינינו לבין הארץ חזק ואיתן יותר. זאת, מצד שמוטל עלינו, במסירות נפש, לקנות חזרה את הקשר שבין הארץ, עצם מעצמינו ובשר מבשרינו, לנשמתנו.

יהי רצון שזכותם של יושבי חברון ואבותינו, שוכני עפר שבה, יעמדו לנו-  "בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם", ונזכה לראות את הנשמה האלוקית שוכנת בארץ הזאת בגילוי שלם, במהרה בימינו, אמן.

---

[1] הרב יהושע שפירא.

שבועות - גאולה מחשבתית במגילת רות - חשיבה יוצרת

גאולה מחשבתית במגילת רות - חשיבה יוצרת

אנו עומדים לפני חג השבועות[1], בו נקרא את מגילת רות, מגילת היוחסין של המלכות בישראל. אלימלך ובניו נופלים דוקא בשדה מואב, ומשם יוצאת רות הגואלת הגדולה, אמה של המלכות בישראל.

מה יש בשדה מואב שיכול לגרום נפילה כה גדולה, ומאידך, להוליד את הגאולה? ובכלל, מה למלכות בישראל ולשדה מואב דוקא?

השאלה גדלה עוד יותר, לנוכח יחוסו המפוקפק של מואב, בבנות לוט שבאו על אביהן.

יחוס זה אינו מקרי, כאמור במדרש (ב״ר נ׳, על דברי המלאך ללוט, בראשית יט,סו): "ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו׳, אמר ר׳ טוביה בר רבי יצחק שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית".

רות אמה של מלכות, ונעמה אשת שלמה המלך, נחשבות במדרש, כ׳׳מציאות׳׳, שנמצאו דוקא משתי בנות לוט.

אם לא די בכך, מוסיף שם המדרש: "אמר רבי יצחק, מצאתי דוד עבדי (תהלים פט׳), היכן מצאתי אותו? בסדום". מדגיש המדרש, שדוד המלך הוא המציאה, מבת לוט שיצאה מסדום. מה פשר ה׳מציאה' הזו?

ילקו׳׳ש (לך לך סה׳): "אמר ר׳ אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכין אלא בשביל ישראל, כל גויי הארץ אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל, אמר הקב׳׳ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית".

ההברכה מתבצעת על ידי הכנסת ענף העץ לאדמה, והוצאתו במקום מרוחק מעט. אז איך רות ונעמה, הן הברכה של אברהם אבינו?

סוד הענין כולו נעוץ, במחשבת המלכות בישראל. איך בדיוק?

מחשבת אלימלך:

כל מגילת רות אינה אלא התממשות מחשבתו הטובה של אלימלך!

מדרש (רות רבה ב׳): "...ושם האיש אלימלך, שהיה אומר אלי תבא מלכות...", אלימלך חשב לגאול את ישראל מהבלבול הנורא של תקופת השופטים, על ידי הקמת המלכות בישראל.

הרמב׳׳ן באגרת הקודש, כותב שהחיבור בין איש ואשה נקרא ׳ידיעה׳, משום שהילד נוצר ומקבל את מאפייניו היסודיים, מהחיבור של המחשבה שבמוח האב, עם מחשבת האם.

מתוך מחשבות קדושות וטהורות, מביאים ההורים ילדים צדיקים לעולם - כך מפורט בעמקות עצומה, גם בכתבי האר׳׳י הקדוש.

מחשבתו של אלימלך היתה נתונה ליסוד המלכות בישראל. הוא חשב על בנים שינהיגו את הדור, ואכן זכה לכך.

אומר רשב׳׳י (ב׳׳ב צא.), שאלימלך ובניו "גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ".

הולדת בניו היתה פרי של מחשבה קדושה ונכונה. לעומת זאת, נפילתם היתה פרי של מחשבה מוטעית.

הפסוק (דברי הימים א,ד), מכנה את מחלון וכליון, ׳יואש ושרף׳.

מה פשר השמות הללו?

מסביר המדרש (ילקו׳׳ש רות תר׳) – "רב ושמואל, חד אמר מחלון וכליון שמם, ולמה נקרא שמם יואש ושרף? יואש שנתיאשו מן הגאולה, ושרף שנתחיבו שרפה למקום. וחד אמר, יואש ושרף שמם, ולמה נקרא שמם מחלון וכליון, מחלון שעשו עצמם חולין, וכליון שנתחיבו כליה".

הולדתם היתה פרי של חשיבה גואלת, נפילתם פרי של חשיבה חולשתית - "שנתיאשו מן הגאולה".

רות ובועז, גואלים את מחשבת אלימלך. מחלון בן אלימלך, בעלה של רות, נפטר בלא בנים.

בזוה"ק (חוקת קס.) מוסבר, שמי שנפטר והניח אשה בלא בנים, נשמתו צריכה לרדת מחדש לעולם הזה. כשאלמנתו מתיבמת, היא משיבה את נשמתו לארץ, בדמות הילד הראשון שיולד לה.

רות עולה לארץ ישראל, במטרה להתייבם ולגאול את נשמת בעלה. לכשתתחתן עם הגואל ממשפחת מחלון, היא תביא את נשמתו בחזרה לעולם הזה, כדי שימשיך את מחשבת אלימלך, להקים את המלכות בישראל.

הדברים מתאימים כפתור ופרח, לדברי הזוהר חדש (ויקרא עז:) שמייחס את גיבורי המגילה, לאותיות שם הוי׳׳ה כדלקמן, י׳ אלימלך. ה׳ נעמי. ו׳ מחלון. ה׳ רות.

אלימלך נרמז באות י׳, הרומזת לראשית המחשבה.

רות נרמזת באות ה׳ האחרונה, הרומזת ליישומה של המחשבה בעולם המעשה.

הנה כי כן, מגילת רות סובבת כולה על גאולת המחשבה הקדושה של אלימלך, להקים את המלכות בישראל. אם חשבנו, שהמלכות היא ענין ארצי חומרי, באה מגילת רות ומלמדת אותנו, שמדובר ביישומן של מחשבות קדושות.

אך יש להבין, מדוע המחשבה כל כך מרכזית בעולם המעשה המלכותי? ואיך כל זה קשור למואב בדוקא?

מחשבה טובה:

הגמרא (קידושין מ.) אומרת: "מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: אז נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו ויקשב ד׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד׳ ולחושבי שמו (מלאכי ג׳), מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד׳ (תהלים סו׳)...".

מחדש רב אסי חידוש עצום, שלמחשבה טובה, יש כח לפעול בעולם המעשה, גם אם נשארה בגדר מחשבה.

השאלה היא, אם למחשבה יש כח לפעול במציאות, אז מדוע רק מחשבה טובה בדוקא?

התשובה בפשטות היא, שמחשבה טובה, היא תוצאה של שפע חיים אמיתי וטוב, שגם אם לא יצא לפועל באופן מעשי, יש לו השפעה סגולית על המציאות המעשית.

אבל מחשבה רעה, היא מחשבה ללא שורש, ללא כח חיובי משלה, ואינה אלא קלקול. אז כל עוד לא יצאה אל הפועל, אין לה שום כח השפעה מעשי מצד עצמה, מלבד הקלקול שבעצם המחשבה. מה שאין כן מחשבה טובה שיש בה חיות וכח פעולה מצד עצמה.

מחשבת רחל:

יעקב אבינו מגלה שלבן רימה אותו, והכניס לו את לאה אימנו במקום רחל אימנו.

מתארת התורה (בראשית כט,כה): "ויהי בבוקר, והנה היא לאה, ויאמר אל לבן.. הלא ברחל עבדתי עימך, ולמה רימיתני...".

הגמרא (נדרים כ:) אומרת: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ׳), אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות.. בני תמורה...".

אדם שנמצא עם אשתו ומהרהר באשה אחרת, פוגע בנפש הילד שיולד. שהרי מחשבת האב, מעצבת רבדים נפשיים בדמותו של הילד. אף שיעקב אבינו קודש קודשים ומרכבה לשכינה, עדיין צריכים אנו להבין, הרי מחשבתו של יעקב אבינו באותו לילה היתה נתונה ברחל, אז איך מאותו לילה מבולבל, יצא ראובן בן יעקב, אחד מיב׳ השבטים הקדושים?

שאלה זו נשאלה בזוהר (ויצא קמו:), אומר שם הזוהר, "כל מלין דעלמא אזלין בחר מחשבה והרהורא" - כל עניני העולם הולכים אחרי המחשבה. "יעקב שלימא דכלא גלי קמי קב׳׳ה דכל ארחוי בקשוט הוו והרהורא דקשוט הרהר תדיר בכלא" - יעקב אבינו איש תם, גלוי לפני הקב׳׳ה שכל דרכיו באמת, וכל מחשבותיו תמיד, רק מחשבות אמת. "בההוא ליליא.. הרהורא דיליה ברחל הוה.. ובגין דאתגלי קמיה דקב׳׳ה דהא לאו לדעתא הוה ובארח קשוט הרהר כרעותיה יעקב, לא איפסל מגו שבטין קדישין, דאי לאו הכי הוה איפסל".

באותו לילה הרהורו היה ברחל, ובגלל שגלוי לפני הקב׳׳ה שהיה זה שלא לדעת ובדרך אמת הרהר יעקב, לא נפסל ראובן מהשבטים, כי אם לא כך, היה נפסל.

"ובגין דהרהורא עקרא איהו ועביד עובדא, קב׳׳ה דהוה ידע ההוא הרהורא, באחר דאתדבקא.. אשתמר ליה בכירותא דכתיב (דברי הימים א,ה) כי הוא הבכור וגו׳ נתנה בבורחו ליוסף.. ואתנטילת בכורה מראובן ואתמסר באתר דהרהורא אחדבק בה, ברחל הרהר ואתדבק רעוחא, ברחל אתדבק בכירוחא וכלא אחהדר בחר הרהורא ומחשבה, כגוונא דא הרהורא מחשבה עביד עובדא ואחמשך משיבו בכל מה דאתדבק בר נש...".

בגלל שההרהור הוא העיקר ועושה מעשה, הקב׳׳ה שמר אח הרהורו הביכורי של יעקב ברחל, ונתן אח ההרהור הזה ברחל ובבנה יוסף, ולכן עברה הבכורה מראובן ליוסף. כמו בענין זה, כך תמיד המחשבה עושה מעשה ומשפיעה אח השפע בכל מה שהאדם דבק בו.

מעבר לאמירה האדירה, שעיקר הכל הוא המחשבה, ראו כמה עצום כוחה של מחשבה קדושה - הקב׳׳ה שמר את מחשבתו הראשונה של יעקב אבינו, מחשבת הבכורה בישראל, עד שיעקב נשא את רחל, ואז נתן את השפע של אותה המחשבה ברחל אימנו, ובבנה הבכור יוסף. כן נעשה יוסף בכור ישראל.

למדנו אם כן, שבכוחה של מחשבה קדושה, להמתין עד הגעת המציאות המתאימה לתחולתה, ומשהגיע הזמן או האדם או הדור הנכון, היא חלה ומשפיעה ומתחברת למציאות. צריך רק סבלנות.

אמר דוד המלך (תהלים קסד): "האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאד, אני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב".

הסביר הרב צבי יהודה, אם אני מדבר מתון אמונה, אז יש לי סבלנות. ׳עניתי׳ כמו ׳עונה׳, המתנה עד שיגיע זמנה של המחשבה להתממש. אבל אם אמרתי בחפזי, היינו, בלחץ ובלי סבלנות להמתין עד שיתבשלו התהליכים הנדרשים, ׳כל האדם כוזב׳, היינו, סימן שיש כאן חסרון באמונה.

המילה ׳כתר׳ משמשת בלשון הראשונים, להמתנה וסבלנות. ׳כתר לי זעיר׳, המתן לי מעט עד שאסביר את כוונתי, ואז תגיב על דברי. מלך צריך להיות סבלן. כי הוא מופקד על יישומן של מחשבות אלוקיות גדולות, ויישום אדיר ונורא שכזה, דורש סבלנות אין קץ.

מה פרצת:

מגילת רות (ד,יח) פותחת את תאור שושלת בית דוד, "ואלה תולדות פרץ...". 

מדוע הציבה המגילה את פרץ בראש השושלת, ולא את יהודה בן יעקב?

התשובה בפשטות היא, משום שמיהודה יצאה גם משפחתו של זרח, ואילו ענף בית דוד, מתאפיין משפחתית, דוקא ברוחו של פרץ. נסביר.

התורה אינה חוסכת מאיתנו, את תאור טעותו של יהודה, אשר חשב את תמר הצדקת, לאשה פרוצה.

תקציר הסיפור כמתואר בתורה (בראשית לח׳): "...ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף.. ותשב בפתח עיניים על דרך תמנתה... ויראה יהודה ויחשבה... ויט אליה אל הדרך... היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר, צדקה ממני.. ויהי בלדתה, ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני.. והנה יצא אחיו, ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא שמו פרץ".

יש להבין, הרי למדנו שמחשבת האב, מעצבת את הילד, אז אין יתכן שראש שושלת בית דוד עוצב על ידי מחשבת פריצות לכאורה? יתירה מכן, אם זה נכון, השם האחרון שהיה נכון לתת לילד הזה הוא - פרץ. למה להדגיש את המחשבה המוטעית?

כאן אנו מגיעים להיכרות עם אחד משיאי יכולותיה של מחשבת האדם.

יעקב מברך את יהודה (בראשית מט,ח) "יהודה אתה יודוך אחיך...".

מפרש תרגום יונתן, "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כך, לך יהודון אחן, ויתקרון יהודאין על שמך...". אתה יהודה, הודית על מעשה תמר, לכן יקראו כל ישראל יהודים על שמך.

הודאתו של יהודה, לא היתה הודאה רגילה של מי שחטא ומודה על חטאו. זו היתה הודאה של הדיין, שדן את תמר לשריפה, וחזר מהפסק, והודה שהוא זה שהיה איתה.

נטל הבושה והחרפה שבעקבות הודאה כזו, הוא לא אנושי. מי יכול לעמוד בבושה כזו?

יהודה כופף קומתו בפני האמת, שילם את מלוא המחיר, ועשה תשובה על מעשיו.

התשובה שלו, הלכה אחורה בזמן, ותיקנה את מחשבת חטאו, עד שהתהפכה בדיעבד, למחשבת קדושה, שהולידה אח פרץ.

עם כל העוצמה המדהימה של מחשבת החשובה ללכת אחורה בזמן, עדיין איננו מבינים, מדוע לקרוא לילד פרץ? אדרבה, אם יהודה עשה חשובה, אז מדוע להזכיר חטאו?

כאן מונח עומק מדהים. מחשבת התשובה של יהודה, לא רק חוזרת בזמן ומתקנת את מחשבת חטאו, אלא גם מבררת אותה, מנקה אותה, ומוציאה ממנה את הכח הטוב, המושלך בתוך הזוהמה. למעשה, מוציאה ממנה את מחשבת המלכות בישראל. הכיצד?

כח הפריצה:

מיכה הנביא אומר (ב,יג): "עלה הפורץ לפניהם, פרצו ויעבורו שער, ויצאו בו, ויעבור מלכם לפניהם, וד׳ בראשם".

פירש מצודת דוד: "עד לא יעלו הם יעלה לפניהם מי שיפרוץ גדרות סירים ומסוכת חדק ליישר את הדרך ועל אליהו הנביא יאמר שהוא יבוא קודם הגאולה ליישר לבות ישראל לאביהם שבשמים להיות מבוא אל הגאולה וכמ''ש הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות וגו' (מלאכי ג)... ויעבור מלכם לפניהם... הוא מלך המשיח. וה׳ יעבור בראש כולם, כי אז יחזיר גם הוא שכינתו לציון".

אומר מצודת דוד, בדור שלפני הגאולה, יהיה צורך בפורץ שיפרוץ גדרות של קוצים.

מה כוונתו? יש מצב בו הקוצים מתאזרחים בחברה הישראלית, ומציגים עצמם כגדר מוסרית.

מי שבא בשם התורה ועל פי התורה, מוצג כפורץ. רבים חוששים, ומיישרים קו עם הגדר החדשה, שבמהותה אינה אלא פרצה.

לעת כזאת, כדי להשיב לעם ישראל את השפיות, אח גדרי המוסר השורשיים, יש צורך בכח של פריצת גדר, עזות דקדושה של אליהו הנביא. לדעת לעמוד באומץ אל מול הצביעות המוצגת כגדר, ולומר בקול גדול, הגדר הצבועה שכאילו גדרתם, אינה אלא פרצה בגדר הישראלית האמיתית האלוקית.

אמנם חשוב להדגיש, כי אין מדובר כאן בקנאות חסרת יכולת הבחנה. זוהי עבודה שדורשת עומק גדול ועצום. הכח הפורץ דרך לכלל ומסלק את הקוצים, צריך להיות כח חכם ומחושב. זוהי עבודה עדינה וחכמה של לקיטת השושן המסתתר בקוצים האלה. לקיטת כל הטוב המסתתר גם בבלבול של ישראל קדושים.

עבודה של ניסור עמוק, המבחין בהבחנה דקה, בין טוב לרע, מאמץ את הטוב ומשליך את הרע.

עתה נוכל להבין, מדוע נקרא פרץ בשם זה.

הביטוי ההלכתי (ב׳׳ב ק:) – "מלך פורץ גדר", מבטא רוחנית אח הכח הנדרש למלך ישראל. כח של פריצה. אבל מהיכן יבוא כח הפריצה, אצל ישראל קדושים המלומדים בגדר?

לזאת באה מחשבת התשובה של יהודה, חזרה אחורה בזמן, לקחה את מחשבת הפריצות המוטעית, השליכה את זוהמתה, ואמצה את כח הפריצה הנדרש למלכות בישראל.

לכן, לא הוסתר כח זה, ולילד קראו בשם פרץ.

מגילת רות פותחת את שושלת בית דוד, ב"אלה תולדות פרץ". משום שכח המחשבה הפרצי, פורץ הדרך לקדושה, הוא אבן היסוד של המלכות בישראל.

מכל מקום למדנו, שלמחשבה יש כח ללכת אחורה בזמן, לברר מחשבה מורכבת, לקחת את הטוב שבה, לסגלה ולאמצה, להעבירה אל העתיד, ולהמתין בסבלנות מלכותית, עד שיגיע זמנה להתממש.

הכל נפלא, אבל עדיין נותרנו עם שאלותינו, מדוע אלימלך עם מחשבותיו הקדושות, נופל דוקא בשדה מואב? למה דוד נחשב למציאה שנמצאה מבנות לוט? וכיצד רות ונעמה, הן תוצאה של פעולת הברכה, שנעשתה באברהם אבינו?

מחשבה מולידה נשמה:

כשאברהם אבינו יוצא ללכת אל ארץ ישראל, מתארת התורה (בראשית יב,ה): "ויקח אברם את שרי אשתו.. ואת הנפש אשר עשו בחרן...". מה פירוש "הנפש אשר עשו", וכי הם יצרו אנשים?

פירש רש׳׳י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום".

מרן הרב קוק (באגרת תקנ"ה), מכנה תלמידי החכמים שעוסקים בפנימיות תורה, ומקרבים פושעי ישראל לתורה, בשם ׳לוקחי נפשות׳.

הרב צבי יהודה ציין שם, לפסוק (משלי יא,ל): "...ולוקח נפשות חכם", ובגר׳׳א ביאר, "מי שמלמד תורה לעם". ראו עד היכן מגיעה מעלת עבודת הקירוב.

הזוה"ק (שלח קסח.) מפרש זאת באופן מאד מיוחד.

התורה אומרת (בראשית יא,ל): "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". שואל הזוהר, "ממאי דאמר ותהי שרי עקרה, לית אנא יודע, דלית לה ולד? מאי אין לה ולד?", אם התורה אומרת ששרי היתה עקרה, ברור שאין לה ולד, למה צריך להוסיף את המשפט הזה? משיב הזוהר, "אלא הכי אמר רב מתיבתא, ולד לא הות מולדא, אבל נשמתין הות מולדא.. דאינון תרין זכאין הוו מולידי נשמתין לגיורי, כל ההוא זמנא דהוו בחרן.. כמה דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, נפש עשו ודאי...".

התורה מדגישה, אין לה ולד, כדי לומר, שולד לא היה לה, אבל נשמות קדושות רבות באו לעולם, ממחשבות אברהם ושרה.

השל׳׳ה הקדוש (שער האותיות, קדושת הזיווג) חיבר את דברי הזוהר אלו, לדברי רש׳׳י, שאברהם מגייר אנשים ושרה את הנשים, וכתב, "מכח מחשבת קדושת אברהם.. נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה.. נשפעים נשמות של נקבות".

עתה נוכל להבין - מדוע רות ונעמה, נחשבות לתוצאות הברכה שנעשתה באברהם אבינו? מדוע המדרש מכנה אותן מציאות? ומדוע בתהלים פט׳, אומר הפסוק, ׳מצאתי דוד עבדי׳, ומכנה את דוד המלך בשם מציאה?

משכיל לאיתן האזרחי:

מזמור פט׳ בתהלים, פותח במילים, "משכיל לאיתן האזרחי".

בבא בתרא (טו.): "איתן האזרחי זה הוא אברהם".

מדוע פותח המזמור המתאר את דוד המלך כמציאה, במחשבתו של אברהם אבינו? הרשו לי להציע פירוש חדשני אבל הכרחי לדברים.

מציאה, שנעשית לרכוש מוצאה, היא חפץ שבעליו איבדו וגם התייאש ממנו. היאוש הוא בעצם ניתוק דעת הבעלים מהחפץ. הדעת יוצרת את הזיקה הקנינית של הבעלים, ובסילוק דעתו של הבעלים, הופך החפץ להפקר.

המוצא שלוקח את המציאה לרשותו, מחיל עליה את דעתו שלו, עושה בה מעשה קנין, והיא נעשית שלו.

מואב ועמון, שנולדו משתי בנות לוט שהשקו את אביהן יין, עד שנעשה חסר דעת, היו כמו שתי אבדות, חסרות דעת בעלים. הן נולדו ללא מחשבת אב.

הקב׳׳ה לוקח את מחשבת אברהם אבינו, וכמו פעולת הברכת האילן, מחבר אותה למואב ועמון, שיוצאים אצל לוט חסר הדעת.

כך נוצרות שתי הנשמות האלה, ממחשבותיו של אברהם אבינו.

גם דוד המלך שיוצא מרות המואביה, נחשב כמו מציאה שנמצאה בסדום, משתי בנות לוט שבאו על אביהן. כי הגוף המואבי בא מנותק מדעת, כפי שנאמר (בראשית יט) "..ולא ידע בשכבה ובקומה", וחובר על ידי הקב׳׳ה, לאור הדעת של אברהם אבינו. זהו המובן של "שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך", וזהו הקשר, שבין מציאת דוד המלך, למחשבתו של אברהם אבינו, "משכיל לאיתן האזרחי".

השכל הישראלי:

כתב מרן הרב קוק, (אורות הקודש ג,סז): "השכל האלוקי הוא שכל יוצר.. ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו..". יש שכל שמצייר את הקיים במציאות, ותו לא. אבל יש שכל, שבכוחו ליצור מציאות. "סגולה אלוקית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל.. אלוקים אתם ובני עליון כולכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה..".

הפסוק מישעיה (נא,טז) בו סיים מרן הרב, מבואר על ידי רשב׳׳י (זוה"ק הקדמה ה.): "ולאמר לציון עמי אתה.. אל תיקרי עמי אתה אלא עימי אתה, למהוי שותפא עימי. מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כמה דאת אמר, בדבר ד׳ שמים נעשו, אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא..".

אל תקרא את הפסוק ולאמר לציון עמי אתה, עם פתח תחת העין, אלא עימי אתה, עם חיריק תחת העין. היינו, אתם עם ישראל, שותפים עימי. כמו שאני בראתי השמים והארץ במאמר, כך גם אתם שותפים לחידוש ומתן צורה חדשה למעשה בראשית בכל יום, על ידי שאתם לומדים תורה.

מיד לאחר פיסקה קדושה זו, מובאת שם (אורות הקודש ג,סט) הפיסקה הבאה, "יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים, ולנצח את כל החולשות שבהם".

אומר לנו מרן הרב, שבכח המחשבה של הצדיקים הגדולים - להביא נשמות לעולם - שיהיו בעלות רצון אדיר וכח גדול, להביא את הגאולה!

כך סידר וערך מורנו ורבינו הרב דוד כהן הנזיר, עורך אורות הקודש. מיד לאחר הפיסקה המדברת על השכל הישראלי היוצר מציאות, הביא את דבריו המופלאים של מרן הרב, באומרו "יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם". מי יוכל לעמוד במחיצתם של צדיקי עליון אלו, שאנו הולכים לאור תורתם.

תיקון עמון ומואב:

השאלה שנותרה, מה הענין המיוחד במואב ובעמון דוקא? מדוע אלימלך עם מחשבתו המלכותית, נופל דוקא בשדה מואב? ומה למלכות בית דוד ולמואב דוקא?

בברית בין הבתרים, הבטיח הקב׳׳ה לאברהם אבינו ארץ עשרה עמים ולא רק שבעה.

בראשית (טו,יח): "..לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני".

פירש רש׳׳י: "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד". מדוע עוכבה ירושת ארץ אדום מואב ועמון לעתיד?

מסביר המאור ושמש (דברים ד׳׳ה ונפן ונסע משם האר׳׳י הקדוש): "ושעיר - הוא כנגד כתר, שהוא עולם דלית מחשבה תפיסא ביה, רק שאנו צריכים לשער אותו. ומואב - הוא כנגד חכמה, שאב הוא חכמה. ועמון - הוא כנגד בינה, שנועם הוא בינה". שעיר עמון ומואב, הן קליפות המחשבה הטמאה, כנגד בחר חכמה ובינה דקדושה. שעיר, רומז לכח המתנגד לכתר האינסוף, שעליו אפשר לדבר רק בהשערה, כי אין מחשבה תופסת בו. מואב, רומז לכח המחשבה המתנגד לחכמה המכונה אבא, וכן אב בחכמה. עמון, רומז לנועם בחילוף אותיות, המתנגד לנועם הנשמתי הבא מן הבינה.

ממשיך המאור ושמש ומסביר, "לכן לא כבשו ישראל אלא שבע עממין, מפני שהיה בכחם לבטל אותם. אבל ארץ שעיר ומואב ועמון לא כבשו, מפני שהם כנגד שלש ראשונות והם בתקפם, ואי אפשר לבטל אותם עדיין. ולעתיד אז יהיה מלאה הארץ דעה.. אז יודו כולם שהוא אחד ושמו אחד ויבטלו החיצונים מכל וכל".

המאבק המחשבתי הושאר לדורות האחרונים.

לבנות לוט היתה מחשבה טובה. הן חשבו שהעולם חרב, והן מצילות את העולם. זו בדיוק הקליפה המואבית. מחשבות טובות, שמיושמות בטומאה.

לאלימלך היו מחשבות טובות, אבל הוא נפל בטעות תפיסתית, ׳׳בשדה מואב׳׳.

היה לו את הכח לעשות גאולה, אלא שתפיסה מחשבתית גויית של המציאות הארצית, ייאשתו, בלבלתו והפילתו.

בשונה ממה שרבים חושבים, מלכות בית דוד, היא מלכות של גאולה מחשבתית יוצרת. שכל של תורה, שמנהיג את המציאות, ומעצב אותה מחדש. משיב אותה לצורתה האלוקית הרצויה.

מחבר את הארציות האחריתית, אל המחשבה הראשיתית. חיבור של השכינה, המכונה (שה׳׳ש ז,ב) – "בת נדיב", עם אביה שבשמים, אבל בקדושה.

מציאות ארצית מעשית, המונהגת ומחוברת למחשבות אלוקיות נישאות קדושות וטהורות.

גם בדורנו, יש לנו את כל הכח המעשי הנדרש, כדי להתקדם במהלך הגאולה. מה שעוצר אותנו היום, היא התפיסה, המחשבה המוטעית.

אנחנו צריכים להיזהר משדה מואב. מתפיסות מיואשות, כיואש ושרף שנתיאשו מן הגאולה, וכפפו קומה בפני תפיסות זרות.

המחשבה הישראלית, היא שכל יוצר. בכח מחשבתנו ומעשינו, ליצור מציאות חדשה ומתוקנת לגאולתנו. נשחרר את המחשבה, נתמלא באמונה, ונזכה לגאולה השלמה.

---

[1] שיעורו של הרב זאגא.