הפרש בין כניסת
הנשמה בעובר וכניסתה בתחיה:
יג. ואולם צריך
שתדע, כי גם עתה בהכנס הנשמה בגוף העובר, אע"פ שלא קנתה עדין שלימות במעשיה,
הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתתן זיכוך גדול לחומר, עד שיהיה יוצא מגדר
המין האנושי.
אמנם גזירתו ית'
כובשת אותה ומעלמת כחה וממעטת זוהרה, באופן שלא ימשך ממנה ענין זה. אבל תשב שמה לוטה בעצמה, באותו השיעור המצטרך לפי הכונה העליונה,
ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו ית'.
והנה כפי מעשיה
הטובים שעושה והולכת, היה לה להתפשט ולהזדהר כמ"ש, ואז היה מגיע ממנה הזיכוך
לגוף, ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה, לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות.
אכן בשובה בגוף
אחר התחיה, לא תתמעט ולא תתעלם, אלא תכנס בכל
זהריה ובכל כחה, ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול, ולא יצטרך לו הגידול מעט
מעט שצריך עתה לילדים, אלא מיד בשעתו תאיר בו, ומיד תזככהו זיכוך גדול.
ואמנם לא ימנע
זה, שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים, אבל הענין הוא, שמיד בבוא הנשמה
בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה, וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון, יתעלה בו מכל מה שהיה
כל ימי חייו הראשונים. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים
אותו במדריגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלימות. ואחר כך יתעלו שניהם
עילוים אחר עילוים, כפי מה שראוי למי שהוא במדריגה ההיא.
למה כל כך חשוב להאמין בתחית המתים,
עד שזה נכלל בכלל עיקרי האמונה?
ר' שלמה אלישיב (בעל הלשם שבו ואחלמה, הדע"ה ח"ב דרוש ב' ענף ג' אותיות א-ד):
"הנה ראינו לחז"ל שהחשיבו
בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא את "האומר אין תחיית המתים מן התורה",
וכן הרמב"ם ברוח ה' אשר דיבר בו החשיב גם הוא את אמונת תחיית המתים מכלל הי"ג
עיקרים שהם יסודי התורה. ולכאורה ייפלא, כי על מה ולמה הוא, וכמו שתמה על זה הרב
יוסף אלבו ז"ל בספר העיקרים מאמר ראשון פ"ג, ואמר כי מי שמאמין בשכר
ועונש אלא שיאמין שהגמול יהיה לנפשות בעולם הבא ושאין תחייה לגופות אחר המוות, לא
מפיל את האמונה בתורה בכללה, ואם כן למה תחיית המתים היא עיקר מעיקרי התורה?
אך האמת היא כי בזה תלוי עיקר הכל,
ולולא זה היה נראה כי כל הבריאה כולה הוא רק לעמל ולתלאה ולדאבון נפש לכל בשר ורוח
ח"ו.
כי כאשר נחקור ונתבונן על כל ההנהגה בכל
ימי עולם מיום ברוא ה' אדם על הארץ, הנה מעולם לא היה האדם בכבוד ונחת.
אדם הראשון
חטא ונטרד מיד, וכל הדורות כולם עד המבול שהוא אלף שנים, הנה כולם נאבדו ולא נשאר
מהם אלא רק נח ובניו, וכן אחר כך בעשרה דורות אשר מנח עד אברהם אבינו, הנה
לא היה גם כן תועלת מהם, אלא רק באותן יחידי הסגולה שבכל דור ודור, שכן אמנם שם
ויפת קבעו בתי מדרש להורות דרכי ה', אבל לא הצליח, שכן לא הלכו רבים אחריהם. ורק
מאברהם אבינו התחילה להתפרסם אמונת ה' בעולם. והרי קראו רז"ל את כל אותן שני
אלפים בשם "תוהו", ונראה לכאורה שלא היתה כל תועלת מכל הדורות הללו.
וכן גם אחר כך בשני אלפים תורה,
הרי לפי מה שנראה לכאורה לעינינו, הנה גם בזה לא הצליח העולם עדיין כלל, כי הרי לא
ניתנה התורה אלא רק לישראל, שהם המעט מכל העמים, ונשאר רוב העולם בתוהו ואין תועלת
מהם כלל.
וכן גם בישראל עצמם, הרי לפי מה שנראה
הנה לא הושלמה המטרה בהם גם כן, כי הרי עיקר המטרה לפי מה שאנו רואים בתורה, הוא
שייבנה בית הבחירה, כי רק זוהי המנוחה והנחלה, ורק בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא
(עמדה הלבנה – כנסת ישראל – במילואה), ורק אז היתה הצלחת ישראל במעלה העליונה, אך
אחר כל זה הרי אמרו רז"ל במדרש, כי באותו הלילה שהשלים שלמה את מלאכת בית
המקדש הוא נשא את בת פרעה, ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב”ה להחריב את ירושלים. והרי
לנו כי לא היה אפילו לילה אחד של נחת בעולם.
וכל שכן שלא היה נחת בשני אלפים של ימות
המשיח, כי כבר עברו מהן יותר מאלף ושבע מאות שנה, ועדיין לא נושענו, והרי נמצא
כי מעת בריאת העולם עד עתה, הנה לא זכה העולם להיות אפילו יום אחד בתיקון, והרי
נראה כאילו שכל הבריאה כולה היא לריק ולבהלה ח"ו.
ואמנם נכון שנצרכת מציאות כל הטומאה
והרע כדי לייסד את כוח הבחירה, שתהא אפשרות לאדם להטות לכאן ולכאן, כי מזה הוא כל
עיקר השכר והעונש, אולם כל זה היה מתיישב אם היתה הולכת הבריאה כולה ולכל הפחות
רובה על דרך הטוב והיתה נוסדת הבריאה בסדר כזה שיהיה קל לאדם לכבוש את יצרו, היינו
שהיו שני היצרים שקולים, בלי שהאחד חזק מחברו.
אבל מאחר שאנו יודעים מכל דורות ימי
עולם עד היום הזה שהעולם מתייצב על דרך לא טוב ורובם תמיד בכל דור ודור רעים
וחטאים, וגם הטובים והצדיקים הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא",
וגם התורה העידה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ועוד הרבה מקורות בזה, ועל
ידי זה הולך העולם בצרות גדולות משונות זו מזו, והאדם אין לו מנוחה מיצרו כל ימי
חייו וגם הצדיקים לא שמחו בעולמם ואף הקב"ה כתוב בו "ישמח ה' במעשיו",
רק לעתיד לבוא. וכאילו לא די לו לאדם הצרות בעולם הזה, אלא גם בעולם הנפשות עלול
הוא לכמה צירופים וליבונים עד בואו למנוחתו, בדין הקבר וגיהנם ומדוריו וגלגולים
וכו', וכל זה הוא מסיבת הזוהמא והרע. והרי כל זה היה גלוי וידוע לפניו ית"ש
בעת בריאת עולמו, אשר אין כוח לאדם לעמוד בנסיונו, ואם כן הרי כל הטעם הנזכר
לבריאת הרע, אינו טעם מספיק כלל, מאחר שקלקולו הוא הרבה יותר מתיקונו!
אמנם, על ידי האמונה בתחיית המתים,
יתורץ הכל.
כי עומק העניין של תחיית המתים אינו רק
תקווה המיועדת לאדם לבדו, אלא מהייעודים ההכרחיים לכל כוחות הבריאה כולה מיום
שנוסדה עד סוף כל ימי עולם. הנה כל כחותיה המהווים את כל הנמצאים בבריאה כולה,
וכל העניינים שעברו על כל אחד ואחד, בכל פרט ובכל רגע, הנה הם עתידים כולם לחזור
ולהתחדש ולקום ולהיתקן בעת תחיית המתים".
מה זה רפ"ח ניצוצות?
אוצרות חיים: "כי כאשר נשברו אלו הכלים של אלו המלכים כמ"ש בע"ה, כל
האורות נסתלקו מתוכם ואשתארו מאנין תבירין ולא נשאר בהם רק בחי' הרפ"ח
ניצוצין כאשר נבאר בע"ה".
בשבירת הכלים ה"כלים" (האור האלקי שהיה בעולם התוהו) התפזרו ולאחר מכן אף
נשברו. בנפילה זו היו "שברי הכלים" עם ניצוצות הקדושה שנשארו בהם.
מספרם של הניצוצות שנפלו הוא מאתיים
שמונים ושמונה (288). על פי חשבון של שם ע"ב (72) ארבע פעמים.
מספר זה הוא בעולם האצילות, אולם בירידת
הניצוצות לעולמות בי"ע, הם התחלקו שוב ושוב לריבוי ניצוצות פרטיים.
האריז"ל ביאר, שהם נרמזו בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים":
"מרחפת" הוא נוטריקון "רפ"ח מת".
בירור רפ"ח הניצוצות מהווה הקדמה
לגאולה. לפי האריז"ל 202 ניצוצות בוררו כבר בגלות מצרים שנאמר "וגם ערב
רב עלה איתם" - רב בגימטריה 202. ומאז נותרו לבירור 86 ניצוצות (בגימטריה
אלקים).
בשנת תשמ"ח הודיע הרבי מחב"ד שכבר נסתיימה עבודת הבירורים וכל הניצוצות בוררו.
לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום
שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים
דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכה, אומר דבר תורה, או אפילו רק חושב
ומאמין ש"ה' אחד", הניצוצות נגאלים. לכך
קוראים עבודת הבירורים.
מה אפשר לקחת מזה לעבודת ה' שלנו?
הקב"ה מכין לך כל יום תוכנית של
בירורים וניצוצות לאסוף, בכל ניסיון כל פגישה עם מישהו כל מצווה שמזדמנת יש
בירורים שצריך לעשות שרק אתה יכול לעשות אותם!
לא לפספס! לקפוץ על כל הזדמנות כדי לקחת
את הניצוצות שנמצאים שם ולא שח"ו יהיה ההיפך שהקלי' תיקח ממך!
אדם כועס -
מסלק ממנו חלקי רפ"ח, אם הנכעס מבליג, הוא זוכה ברפ"ח של הכועס, דינה בת
יעקב נאנסה על ידי שכם בן חמור, אולם כיון שמעשה זה נעשה תוך כפיה של כוח טומאה, יצא
הניצוץ השבוי בשכם = ודינה זכתה בו, ותדבק נפשו = ניצוץ = בה בדינה.
אותו דבר על כל מידה רעה שמשפיע אחד על
חברו, ניצוץ עובר ממנו אל חברו המבליג, בשפת המקובלים קוראים לזה, "ברר
אותו", כמו שאמרו על לשון הרע, שכל המדבר על חבריו לשון הרע, נלקחים ממנו
זכויותיו - ניצוצות - וניתנות לחברו.
רמח"ל
(קל"ח פתח נז'): "עיקר המרכבה הוא אלה הע"ב, שהוא התחזק ד'
הפרצופים בא"א, שהוא נשגב מן הקלקולים. וכאן הכסא נושא את נושאיו. על כן מכאן
הוצרך לרדת רפ"ח ניצוצין, להחזיק ולקיים הכלים היורדים, שלא יעשה חרבן גמור,
אלא בדרך שיחזור ליתקן. וכן הושרשו עניני העולם הזה שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב
העולם ליחרב ח"ו. אלא בכח הזה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל...
היחוד אף על פי שמתעלם - אבל מציאותו
מוכרח, ולכן אפילו בשעת החרבן לא נעשה חרבן גמור, אלא נתקיים בסוד היחוד, בדרך
שאין היחוד מעכב השליטה הגדולה של ס"א, אלא שאין מניח לה שליטה גמורה...
שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם
ליחרב ח"ו, שלא יהיה שום נפילה שלא ישאר איזה חלק של אור מקיים, אם מיתה - יש
הבלא דגרמי, אם גלות - לא זזה שכינה להאיר באיזה אור של ישראל".
המשך הלש"ם: "והעניין הוא, כי נודע מדברי האריז"ל שעיקר העניין של תחיית
המתים מתרחש באמת תמיד, בכל רגע ורגע, בעליית הניצוצות ושברי הכלים של האורות
הקדומים אשר נשברו ומתו, והם תמיד הולכים ומתבררים בכל רגע, שכן בניין כל
העולמות בכל חלקי הדצח"מ בנוי מניצוצות אלו, ובעולם הזה יוצאים תמיד פעולות
חדשות בכל חלקי הדצח"מ, ואין לך רגע בזמן שלא יתחדשו פעולות שונות בכל כלי
המעשה ומלאכת אומן וכן כל מה שנעשה מעצמו בכוחות הטבע אשר הטביע יוצר בראשית בכל
חלקי ארבע היסודות – אדמה, רוח, מים, עפר – שיוציאו את כוחותיהם אל הפועל, והעולם
כולו הרי הוא פועל תמיד בלי מנוחה אפילו רגע אחד, וזהו מה שכתוב "אשר ברא
אלקים לעשות".
וכל הפעולות של כל היסודות והחלקים, הרי
כולם הם לצורך האדם, ובזה הם מתעלים, כי כך מתקשרים כל הנמצאים כולם באדם, שהוא
מבחר היצור והוא מעלה ומחייה את כולם, וכן הוא בכל העולמות.
וכאשר משתמש האדם בהנאה המגיעה לו
מהם כדי לעשות את רצון קונו והוא מעלה בזה את נפשו ורוחו לה', הרי עולים בזה עם
חלקי נפשו גם כל כוחות הניצוצות ושברי הכלים הללו למעלה למעלה, כל כוח וכוח חוזר
לשורשו ומקורו, ומתחדשים שם בתוספת אור וברכה להאיר באור פני מלך חיים, והוא תחיית
המתים ממש, כי הרי הם חוזרים אל החיות שלהם אחר שמתו ונפלו והיו טבועים בעמקי
מצולות ים בלי חיות. וזוהי הכוונה בכל התורה והמצוות, הברכות, התפילה והמעשה. ואין
לך רגע בעולם שלא יתוקנו ויעלו בירורים חדשים תמיד. ולכן אומרים "מחיה המתים"
בלשון הווה.
והנה, כמו שיצירת האדם היתה אחרי כל
מעשה בראשית ואחרי בריאת כל העולמות כולם, שכן הכל כלול בו ובו תלוי תיקון הכל, כן
יהיה תחיית המתים שבגופות בני האדם גם כן רק אחר שיחיו ויעלו כל הבירורים כולם
שבכל חלקי העולמות.
וכל סיבת המיתה והקבורה של האדם הוא גם
כן רק משום הזוהמה שנכנסה בו מאז חטא האדם הראשון, ולכן הוא מוכרח להתבלה ולהתעכל
בעפר, כמו כל האורות הקדומים אשר נפלו ומתו, כדי שייפרדו מהם כל הסיגים והזוהמא,
ואז יעלו ויתוקנו, כך גם באדם, אחרי שתעבור כל הזוהמא והעכירות שבגופות, אחרי ביאת
המשיח, שיעלו כבר כל הכוחות ויתוקן כבר הכל, אז מוכרח ש"יקיצו וירננו כל
שוכני עפר" ויעמדו בגופם מזוככים. ואז, על ידי תיקון האדם, יתאחדו כל
הניצוצות ביחד, שכן הם תלויים זה בזה, ואז יהיה גמר התיקון.
ואז כל כוחות הפעולות שנעשו בעולם
הזה בכל משך ימות עולם מששת ימי בראשית עד היום הזה, וכל כוחות חלקי הארבע יסודות
וחלקי הדצח"מ, הנה כולם יתעוררו ויעמדו ויקומו ויאירו ויזהירו בעת התיקון,
ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קל מהם, ומוכרח שיחזרו ויעלו כולם לשרשם בקודש, והוא
תחייתם, אשר יעמדו ויקומו לעת קץ הימים ויתחדשו בתוספת אור וברכה משפעת קודש של חי
העולם ית"ש.
וזהו מה שכתוב בדניאל פרק יב': "וירם
ימינו ושמאלו וישבע בחי העולם", ומתואר אז הקב"ה בתואר "חי
העולם", מה שלא נמצא תואר זה בכל התנ”ך כולו. משום שאז יקום כל העולם
כולו בתחייה ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קטן וקל מכל הנמצאים ויחיו כולם לעד
ויאירו כולם באור פני מלך חיים.
ואמנם הכוחות כולם גם נטמאו ונעכרו כל
כך הרבה בזוהמה והטומאה אשר מכל הפשעים והעוונות של כל דור ודור, אולם על ידי
התלאות המרובות העוברות על כל בשר בעולם הזה, וכן על ידי כל העונשים אשר בעולם
הנפשות, על ידי כן מתבטלים כל הטומאה והזוהמה והרע, ויישארו נקיים וטהורים,
ושורשי כוחות הרע עצמם, יתוקנו גם כן ויחזרו כולם לקודש, שכן לרע אין כוח עצמי
והוא השתמש בכוחות שביסודם הם טובים והוציא אותם לפועל בשיא העוצמה, הרבה יותר
מאשר שימוש בקדושה. ואחר שיתכלה הרע על ידי העונשים, הנה העוצמה הגדולה שבה פעל
הרע בעולם, תתהפך לעוצמה אדירה של קדושה, ומזה יהיה כל השעשוע והעונג
והנועם וכל טוב הצפון, בסוד "יכין רשע וצדיק ילבש".
