‏הצגת רשומות עם תוויות תחיית המתים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תחיית המתים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 4 בפברואר 2020

דרך השם - שיעור 15 - חלק א - פרק ג - תחיית המתים ורפ"ח ניצוצות









הפרש בין כניסת הנשמה בעובר וכניסתה בתחיה:


יג. ואולם צריך שתדע, כי גם עתה בהכנס הנשמה בגוף העובר, אע"פ שלא קנתה עדין שלימות במעשיה, הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתתן זיכוך גדול לחומר, עד שיהיה יוצא מגדר המין האנושי.

אמנם גזירתו ית' כובשת אותה ומעלמת כחה וממעטת זוהרה, באופן שלא ימשך ממנה ענין זה. אבל תשב שמה לוטה בעצמה, באותו השיעור המצטרך לפי הכונה העליונה, ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו ית'.

והנה כפי מעשיה הטובים שעושה והולכת, היה לה להתפשט ולהזדהר כמ"ש, ואז היה מגיע ממנה הזיכוך לגוף, ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה, לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות.

אכן בשובה בגוף אחר התחיה, לא תתמעט ולא תתעלם, אלא תכנס בכל זהריה ובכל כחה, ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול, ולא יצטרך לו הגידול מעט מעט שצריך עתה לילדים, אלא מיד בשעתו תאיר בו, ומיד תזככהו זיכוך גדול.

ואמנם לא ימנע זה, שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים, אבל הענין הוא, שמיד בבוא הנשמה בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה, וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון, יתעלה בו מכל מה שהיה כל ימי חייו הראשונים. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים אותו במדריגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלימות. ואחר כך יתעלו שניהם עילוים אחר עילוים, כפי מה שראוי למי שהוא במדריגה ההיא.



למה כל כך חשוב להאמין בתחית המתים, עד שזה נכלל בכלל עיקרי האמונה?

ר' שלמה אלישיב (בעל הלשם שבו ואחלמה, הדע"ה ח"ב דרוש ב' ענף ג' אותיות א-ד):

"הנה ראינו לחז"ל שהחשיבו בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא את "האומר אין תחיית המתים מן התורה", וכן הרמב"ם ברוח ה' אשר דיבר בו החשיב גם הוא את אמונת תחיית המתים מכלל הי"ג עיקרים שהם יסודי התורה. ולכאורה ייפלא, כי על מה ולמה הוא, וכמו שתמה על זה הרב יוסף אלבו ז"ל בספר העיקרים מאמר ראשון פ"ג, ואמר כי מי שמאמין בשכר ועונש אלא שיאמין שהגמול יהיה לנפשות בעולם הבא ושאין תחייה לגופות אחר המוות, לא מפיל את האמונה בתורה בכללה, ואם כן למה תחיית המתים היא עיקר מעיקרי התורה?

אך האמת היא כי בזה תלוי עיקר הכל, ולולא זה היה נראה כי כל הבריאה כולה הוא רק לעמל ולתלאה ולדאבון נפש לכל בשר ורוח ח"ו.

כי כאשר נחקור ונתבונן על כל ההנהגה בכל ימי עולם מיום ברוא ה' אדם על הארץ, הנה מעולם לא היה האדם בכבוד ונחת.

אדם הראשון חטא ונטרד מיד, וכל הדורות כולם עד המבול שהוא אלף שנים, הנה כולם נאבדו ולא נשאר מהם אלא רק נח ובניו, וכן אחר כך בעשרה דורות אשר מנח עד אברהם אבינו, הנה לא היה גם כן תועלת מהם, אלא רק באותן יחידי הסגולה שבכל דור ודור, שכן אמנם שם ויפת קבעו בתי מדרש להורות דרכי ה', אבל לא הצליח, שכן לא הלכו רבים אחריהם. ורק מאברהם אבינו התחילה להתפרסם אמונת ה' בעולם. והרי קראו רז"ל את כל אותן שני אלפים בשם "תוהו", ונראה לכאורה שלא היתה כל תועלת מכל הדורות הללו.

וכן גם אחר כך בשני אלפים תורה, הרי לפי מה שנראה לכאורה לעינינו, הנה גם בזה לא הצליח העולם עדיין כלל, כי הרי לא ניתנה התורה אלא רק לישראל, שהם המעט מכל העמים, ונשאר רוב העולם בתוהו ואין תועלת מהם כלל.

וכן גם בישראל עצמם, הרי לפי מה שנראה הנה לא הושלמה המטרה בהם גם כן, כי הרי עיקר המטרה לפי מה שאנו רואים בתורה, הוא שייבנה בית הבחירה, כי רק זוהי המנוחה והנחלה, ורק בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא (עמדה הלבנה – כנסת ישראל – במילואה), ורק אז היתה הצלחת ישראל במעלה העליונה, אך אחר כל זה הרי אמרו רז"ל במדרש, כי באותו הלילה שהשלים שלמה את מלאכת בית המקדש הוא נשא את בת פרעה, ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב”ה להחריב את ירושלים. והרי לנו כי לא היה אפילו לילה אחד של נחת בעולם.

וכל שכן שלא היה נחת בשני אלפים של ימות המשיח, כי כבר עברו מהן יותר מאלף ושבע מאות שנה, ועדיין לא נושענו, והרי נמצא כי מעת בריאת העולם עד עתה, הנה לא זכה העולם להיות אפילו יום אחד בתיקון, והרי נראה כאילו שכל הבריאה כולה היא לריק ולבהלה ח"ו.

ואמנם נכון שנצרכת מציאות כל הטומאה והרע כדי לייסד את כוח הבחירה, שתהא אפשרות לאדם להטות לכאן ולכאן, כי מזה הוא כל עיקר השכר והעונש, אולם כל זה היה מתיישב אם היתה הולכת הבריאה כולה ולכל הפחות רובה על דרך הטוב והיתה נוסדת הבריאה בסדר כזה שיהיה קל לאדם לכבוש את יצרו, היינו שהיו שני היצרים שקולים, בלי שהאחד חזק מחברו.

אבל מאחר שאנו יודעים מכל דורות ימי עולם עד היום הזה שהעולם מתייצב על דרך לא טוב ורובם תמיד בכל דור ודור רעים וחטאים, וגם הטובים והצדיקים הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וגם התורה העידה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ועוד הרבה מקורות בזה, ועל ידי זה הולך העולם בצרות גדולות משונות זו מזו, והאדם אין לו מנוחה מיצרו כל ימי חייו וגם הצדיקים לא שמחו בעולמם ואף הקב"ה כתוב בו "ישמח ה' במעשיו", רק לעתיד לבוא. וכאילו לא די לו לאדם הצרות בעולם הזה, אלא גם בעולם הנפשות עלול הוא לכמה צירופים וליבונים עד בואו למנוחתו, בדין הקבר וגיהנם ומדוריו וגלגולים וכו', וכל זה הוא מסיבת הזוהמא והרע. והרי כל זה היה גלוי וידוע לפניו ית"ש בעת בריאת עולמו, אשר אין כוח לאדם לעמוד בנסיונו, ואם כן הרי כל הטעם הנזכר לבריאת הרע, אינו טעם מספיק כלל, מאחר שקלקולו הוא הרבה יותר מתיקונו!

אמנם, על ידי האמונה בתחיית המתים, יתורץ הכל.

כי עומק העניין של תחיית המתים אינו רק תקווה המיועדת לאדם לבדו, אלא מהייעודים ההכרחיים לכל כוחות הבריאה כולה מיום שנוסדה עד סוף כל ימי עולם. הנה כל כחותיה המהווים את כל הנמצאים בבריאה כולה, וכל העניינים שעברו על כל אחד ואחד, בכל פרט ובכל רגע, הנה הם עתידים כולם לחזור ולהתחדש ולקום ולהיתקן בעת תחיית המתים".


מה זה רפ"ח ניצוצות?


אוצרות חיים: "כי כאשר נשברו אלו הכלים של אלו המלכים כמ"ש בע"ה, כל האורות נסתלקו מתוכם ואשתארו מאנין תבירין ולא נשאר בהם רק בחי' הרפ"ח ניצוצין כאשר נבאר בע"ה".

בשבירת הכלים ה"כלים" (האור האלקי שהיה בעולם התוהו) התפזרו ולאחר מכן אף נשברו. בנפילה זו היו "שברי הכלים" עם ניצוצות הקדושה שנשארו בהם.

מספרם של הניצוצות שנפלו הוא מאתיים שמונים ושמונה (288). על פי חשבון של שם ע"ב (72) ארבע פעמים.

מספר זה הוא בעולם האצילות, אולם בירידת הניצוצות לעולמות בי"ע, הם התחלקו שוב ושוב לריבוי ניצוצות פרטיים.

האריז"ל ביאר, שהם נרמזו בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים": "מרחפת" הוא נוטריקון "רפ"ח מת".

בירור רפ"ח הניצוצות מהווה הקדמה לגאולה. לפי האריז"ל 202 ניצוצות בוררו כבר בגלות מצרים שנאמר "וגם ערב רב עלה איתם" - רב בגימטריה 202. ומאז נותרו לבירור 86 ניצוצות (בגימטריה אלקים).

בשנת תשמ"ח הודיע הרבי מחב"ד שכבר נסתיימה עבודת הבירורים וכל הניצוצות בוררו.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכהאומר דבר תורהאו אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד"הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

מה אפשר לקחת מזה לעבודת ה' שלנו?

הקב"ה מכין לך כל יום תוכנית של בירורים וניצוצות לאסוף, בכל ניסיון כל פגישה עם מישהו כל מצווה שמזדמנת יש בירורים שצריך לעשות שרק אתה יכול לעשות אותם!

לא לפספס! לקפוץ על כל הזדמנות כדי לקחת את הניצוצות שנמצאים שם ולא שח"ו יהיה ההיפך שהקלי' תיקח ממך!

אדם כועס - מסלק ממנו חלקי רפ"ח, אם הנכעס מבליג, הוא זוכה ברפ"ח של הכועס, דינה בת יעקב נאנסה על ידי שכם בן חמור, אולם כיון שמעשה זה נעשה תוך כפיה של כוח טומאה, יצא הניצוץ השבוי בשכם = ודינה זכתה בו, ותדבק נפשו = ניצוץ = בה בדינה.

אותו דבר על כל מידה רעה שמשפיע אחד על חברו, ניצוץ עובר ממנו אל חברו המבליג, בשפת המקובלים קוראים לזה, "ברר אותו", כמו שאמרו על לשון הרע, שכל המדבר על חבריו לשון הרע, נלקחים ממנו זכויותיו - ניצוצות - וניתנות לחברו.

רמח"ל (קל"ח פתח נז'): "עיקר המרכבה הוא אלה הע"ב, שהוא התחזק ד' הפרצופים בא"א, שהוא נשגב מן הקלקולים. וכאן הכסא נושא את נושאיו. על כן מכאן הוצרך לרדת רפ"ח ניצוצין, להחזיק ולקיים הכלים היורדים, שלא יעשה חרבן גמור, אלא בדרך שיחזור ליתקן. וכן הושרשו עניני העולם הזה שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו. אלא בכח הזה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל...

היחוד אף על פי שמתעלם - אבל מציאותו מוכרח, ולכן אפילו בשעת החרבן לא נעשה חרבן גמור, אלא נתקיים בסוד היחוד, בדרך שאין היחוד מעכב השליטה הגדולה של ס"א, אלא שאין מניח לה שליטה גמורה...

שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו, שלא יהיה שום נפילה שלא ישאר איזה חלק של אור מקיים, אם מיתה - יש הבלא דגרמי, אם גלות - לא זזה שכינה להאיר באיזה אור של ישראל".


המשך הלש"ם: "והעניין הוא, כי נודע מדברי האריז"ל שעיקר העניין של תחיית המתים מתרחש באמת תמיד, בכל רגע ורגע, בעליית הניצוצות ושברי הכלים של האורות הקדומים אשר נשברו ומתו, והם תמיד הולכים ומתבררים בכל רגע, שכן בניין כל העולמות בכל חלקי הדצח"מ בנוי מניצוצות אלו, ובעולם הזה יוצאים תמיד פעולות חדשות בכל חלקי הדצח"מ, ואין לך רגע בזמן שלא יתחדשו פעולות שונות בכל כלי המעשה ומלאכת אומן וכן כל מה שנעשה מעצמו בכוחות הטבע אשר הטביע יוצר בראשית בכל חלקי ארבע היסודות – אדמה, רוח, מים, עפר – שיוציאו את כוחותיהם אל הפועל, והעולם כולו הרי הוא פועל תמיד בלי מנוחה אפילו רגע אחד, וזהו מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".

וכל הפעולות של כל היסודות והחלקים, הרי כולם הם לצורך האדם, ובזה הם מתעלים, כי כך מתקשרים כל הנמצאים כולם באדם, שהוא מבחר היצור והוא מעלה ומחייה את כולם, וכן הוא בכל העולמות.

וכאשר משתמש האדם בהנאה המגיעה לו מהם כדי לעשות את רצון קונו והוא מעלה בזה את נפשו ורוחו לה', הרי עולים בזה עם חלקי נפשו גם כל כוחות הניצוצות ושברי הכלים הללו למעלה למעלה, כל כוח וכוח חוזר לשורשו ומקורו, ומתחדשים שם בתוספת אור וברכה להאיר באור פני מלך חיים, והוא תחיית המתים ממש, כי הרי הם חוזרים אל החיות שלהם אחר שמתו ונפלו והיו טבועים בעמקי מצולות ים בלי חיות. וזוהי הכוונה בכל התורה והמצוות, הברכות, התפילה והמעשה. ואין לך רגע בעולם שלא יתוקנו ויעלו בירורים חדשים תמיד. ולכן אומרים "מחיה המתים" בלשון הווה.

והנה, כמו שיצירת האדם היתה אחרי כל מעשה בראשית ואחרי בריאת כל העולמות כולם, שכן הכל כלול בו ובו תלוי תיקון הכל, כן יהיה תחיית המתים שבגופות בני האדם גם כן רק אחר שיחיו ויעלו כל הבירורים כולם שבכל חלקי העולמות.

וכל סיבת המיתה והקבורה של האדם הוא גם כן רק משום הזוהמה שנכנסה בו מאז חטא האדם הראשון, ולכן הוא מוכרח להתבלה ולהתעכל בעפר, כמו כל האורות הקדומים אשר נפלו ומתו, כדי שייפרדו מהם כל הסיגים והזוהמא, ואז יעלו ויתוקנו, כך גם באדם, אחרי שתעבור כל הזוהמא והעכירות שבגופות, אחרי ביאת המשיח, שיעלו כבר כל הכוחות ויתוקן כבר הכל, אז מוכרח ש"יקיצו וירננו כל שוכני עפר" ויעמדו בגופם מזוככים. ואז, על ידי תיקון האדם, יתאחדו כל הניצוצות ביחד, שכן הם תלויים זה בזה, ואז יהיה גמר התיקון.

ואז כל כוחות הפעולות שנעשו בעולם הזה בכל משך ימות עולם מששת ימי בראשית עד היום הזה, וכל כוחות חלקי הארבע יסודות וחלקי הדצח"מ, הנה כולם יתעוררו ויעמדו ויקומו ויאירו ויזהירו בעת התיקון, ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קל מהם, ומוכרח שיחזרו ויעלו כולם לשרשם בקודש, והוא תחייתם, אשר יעמדו ויקומו לעת קץ הימים ויתחדשו בתוספת אור וברכה משפעת קודש של חי העולם ית"ש.

וזהו מה שכתוב בדניאל פרק יב': "וירם ימינו ושמאלו וישבע בחי העולם", ומתואר אז הקב"ה בתואר "חי העולם", מה שלא נמצא תואר זה בכל התנ”ך כולו. משום שאז יקום כל העולם כולו בתחייה ולא יאבד ולא יתבטל שום כוח קטן וקל מכל הנמצאים ויחיו כולם לעד ויאירו כולם באור פני מלך חיים.

ואמנם הכוחות כולם גם נטמאו ונעכרו כל כך הרבה בזוהמה והטומאה אשר מכל הפשעים והעוונות של כל דור ודור, אולם על ידי התלאות המרובות העוברות על כל בשר בעולם הזה, וכן על ידי כל העונשים אשר בעולם הנפשות, על ידי כן מתבטלים כל הטומאה והזוהמה והרע, ויישארו נקיים וטהורים, ושורשי כוחות הרע עצמם, יתוקנו גם כן ויחזרו כולם לקודש, שכן לרע אין כוח עצמי והוא השתמש בכוחות שביסודם הם טובים והוציא אותם לפועל בשיא העוצמה, הרבה יותר מאשר שימוש בקדושה. ואחר שיתכלה הרע על ידי העונשים, הנה העוצמה הגדולה שבה פעל הרע בעולם, תתהפך לעוצמה אדירה של קדושה, ומזה יהיה כל השעשוע והעונג והנועם וכל טוב הצפון, בסוד "יכין רשע וצדיק ילבש".





יום חמישי, 30 בינואר 2020

דרך השם - שיעור 14 - חלק א - פרק ג – עולם הנשמות ותחיית המתים








י. והנה לפי שרש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר שזכרנו למעלה, ומקומו, הוא אחר התחיה בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך על ידי נשמתו, ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא. ואולם יבחנו שם האנשים ותתחלף מדריגתם ומעלתם, כפי השיעור מה שטרחו בעולם העבודה, וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלימות. כי כפי שיעור זה תזדהר הנשמה בעצמה, ותאיר בגוף ותזככהו, ויקנו שניהם יקר ומעלה, ויהיו ראוים להתקרב אל האדון ב"ה וליאור באור פניו וליהנות בטובו האמיתי.



הרמח"ל (מאמר העיקרים): "בגאולה - הנה מבחר המין האנושי הוא ישראל ועם המעותדים לדביקות בו ית', וראוי להם שיהיו מעוטרים בעיטורי קדושה גדולה ותהיה שכינתו ית' שורה עליהם ומתדבקת בם שישתלמו בה עד שיזכו לטובה האמיתית.

וצריך שתדע שאע"פ שהטובה האמיתית נקנת מכל אחד ואחד בפני עצמו כפי מעשיו, אמנם אין כלל הבריאה משתלם עד שתסודר כלל האומה הנבחרת בסדר נכון ותשתלם בכל עטוריה ותתדבק בה השכינה, ואחר כך יגיע העולם למצב השלם ויזכו הפרטים כל אחד ואחד כפי מה שזכה במעשיו.

ואולם דבר זה עדיין לא נשלם מתחילת הבריאה ועד הנה, כי מיד שנברא אדם חטא, ואחר כך שהתחילו האבות ונמשכו הבנים אחריהם להיות לעם סגולה, עם כל זה מעולם לא נשלם הדבר כראוי מפני כמה חטאים שנזורו בם אחור מהתיקון השלם,

ונמצא שעל כל פנים צריך שנגיע לזה שתהיה האומה בשלימותה בכל התנאים הצריכים לזה, ותקבל הבריאה כלה שלימותה ואז יוקבע העולם במצב המתוקן שבו יוקבעו הצדיקים להנאה הנצחיית ותהיה הנאתם בה כל אחד לפי מעשיהם.

והנה שיתא אלפי שנה הגבילה החכמה העליונה לעבודת בני האדם והשתדלותם על השלימות ואחר כך יתחדש העולם בצורה אחרת ראויה למה שיעשה בו אחרי כן, דהיינו ההנאה הנצחיית לזוכים לה,

וטרם יכלו ו' אלפים אלה הנה צריך שתעמוד האומה הנבחרת במצבה השלם, שיוכלו ליעתק הדברים אחר כך אל הנצחיות, וזה מה שהובטחנו עליו שיהיה על כל פנים, והאמצעי לזה יהיה אחד מזרע דוד שיבחרהו האדון ב"ה לזה ויעזרהו שיצליח בו, והוא מלך המשיח.

והנה בזמנו ועל ידו יתוקנו ישראל תיקון גדול וכל הבריאה אחריהם שירבה הטוב בכל הצדדין ויסור הרע לגמרי, בין במה שנוגע לנפש ובין במה שנוגע לגוף, דהיינו לב האבן יעשה לב בשר, והוא שתגבר בבני האדם הנטיה לטובות ובאופן שלא ימשכו אחרי החומר כלל אלא ינטו תמיד לעבודה ולתורה ויתגברו בה, וכנגד זה תרבה השלוה והרוחה ולא ימצאו נזקים ולא הפסדים כלל, והוא מה שהבטיחו הנביאים, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו', ולא יהיה סכלות בעולם אלא כל הלבבות יהיו מלאי חכמה ורוח הקדש יהיה שפוך על כל בשר באופן שיזכו לו הכל בלי קושי כלל, והוא מה שאמר הנביא, אשפוך רוחי על כל בשר וגו'.

והנה ישמחו ויעלצו ברוב הטובה והם מתדבקים בבורא ית' ועובדים לפניו עבודה שלימה, ועל ידי זה יהיו מתעלים והולכים עילוי על עילוי עד שיגיעו למה שצריך שיגיעו לו לעבור ממנו אל מצב הנצחיות בחידוש העולם.

והנה באומות העולם יעשה בירור גדול באותם שימצאו באותו הזמן, אותם שכפי המשפט העליון יהיו ראוים לכליה ישמדו בחרב ובדבר וכל מיני עונשים, ואותם שיהיו ראוים להנצל ינצלו וישארו ויכירו האמת ויעזבו אליליהם וישתעבדו לישראל, ויהיה להם לתפארת עבוד את ישראל ושרת אותם, באשר יכירו וידעו שהנה על ידי זה יגיע להם מה שאפשר שיקבלו מן הקדושה ואור ה'. והנה ימצא העולם כלו נמשך אחר עבודת הבורא ית' ולא תהיה עבודה זרה כלל בעולם, והוא מה שאמר הנביא, אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ואמנם החיים כלם צריך שימותו ויחזרו לעפר לפחות שעה אחת קודם תחית המתים ואחר כך ישובו ויחיו אותם הראוים לקום בתחיה.

והנה בתחיה יקומו צדיקים ורשעים, והרשעים שחטאו ולא נשלם בהם העונש הראוי יענשו אז כראוי להם. ואמנם אחרי התחיה יהיה יום הדין הגדול שידון הבורא ית' את כלם וישפוט הראוים לישאר לנצחיות, והראוים ליאבד.

הראוים ליאבד יענשו כפי מה שראוי להם, ולבסוף יאבדו לגמרי, והראוים לישאר ישארו במדריגה שתגיע להם, כפי המשפט בעולם שיחודש.

והנה אחר שהוכנו הראוים לישאר בנצחיות כל אחד במדריגתו הנה העולם הזה יחזור לתהו ובהו, דהיינו שיפסד צורתו, וישוב מים במים כמו בתחלת הבריאה, ובין כך ובין כך הצדיקים שזומנו לנצחיות הקב"ה יעמידם במאמרו כמלאכי השרת בלי שיצטרכו לעולם זה.

ואמנם לא ישיגו עדיין הטובה האמיתית הראויה להם, אלא אחר שעמד העולם תהו הזמן שגזרה החכמה העליונה, ישוב ויחודש בצורה אחרת נאותה למה שראוי שיהיה לנצחיות וישובו הצדיקים וישבו בו ויתקיימו בו לנצח נהנים בטובה האמיתית כל אחד כפי מדריגתו".

לו"ז באלפים:

סוף האלף השישי (אחרי תחיית המתים) – יום הדין הגדול.
האלף השביעי – חד חרוב, עולם פושט צורה ולובש צורה.
האלף השמיני – חידוש העולם הוא, "אז יהיה נבנה הבנין של כל השורשים לפי הכנת הענפים, והבנין הזה הוא נעלם לגמרי שאי אפשר לדעת ממנו כלל" (אדיר במרום קפח').


פניני אמונה – מה זה עולם הבא?

על פי רוב עולם הבא נתפס כעולם אחר, אולם באמת עולם הבא הוא המימד הפנימי של העולם הזה. העולם שלנו פשוט עדיין לא מצליח להכיל ולגלות את כל המימדים הטמונים בו.

באמת שמו של העוה"ב מדויק כי לא אמרו "העולם האחר" אלא "עולם הבא", דהיינו העולם שהולך ובא, כי כל הזמן המציאות שלנו (העולם הזה) הולכת ומשתכללת ומצליחה להכיל יותר איכויות וטוב מטובו של ה' והיא הולכת ונהיית יותר ויותר העולם הבא - העולם הבא אינו משהו שלא קיים ובעתיד הוא יהיה קיים אלא הוא נמצא כאן.

עכשיו השאלה היא כמה אנחנו מצליחים להכיל ממנו גם כיום.

כותב הראי"ה (עולת ראיה ב עמ קנז): "העוה"ב בישראל הוא לא דבר הראוי שיהיה ויבא ואיננו כעת במציאות. כקו ישר הולך העתיד ומאיר בהוד קדשו על ההוה והעוה"ב העתיד בהדר יקרת תפארתו מאיר הוא בנשמה הישראלית גם בהוה".

משל לבחור ובחורה מאורסים שכל הקשר ביניהם נועד לטובתם לאהבתם וחיבורם ביחד אבל עוצמת הקשר שלהם במיצוי הכי גדול שלה תוכל להתבטא רק בחיי הנישואין אולם חלק מהחיבור שלהם כבר מופיע ומתגלה בקשר שלהם עכשיו מה שהם כן מצליחים לבטא בדיבורים במכתבים ומתנות.

כך גם התענוג הגדול שיהיה בעולם הבא מתחיל להאיר עלינו כבר בעולם הזה אבל אנחנו לא יוכלים להגיע למימושו המלא עד שהעולם הזה יתעלה לדרגת עולם הבא.

כתב הרצי"ה (לנתיבות ישראל מאמר נוי של אילן): "אין פה שני עולמות נפרדים אלא רשות אחת רשות של יחידו של עולם.. לפיכך האור ונועם הגדול והנשגב.. הממלא את הטרקלי העולם הבא הרי הוא חודר ושופע בכל מלא הפרוזדור העולם הזה".



עולם הנשמות:
יא. ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם וכמ"ש, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר. הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב. והוא מה שאמר ית"ש לאדם, כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

אך הנשמה הזוכה במעשיה הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אחר כך לשתשוב ליכנס בו.

ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך, ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה, כל זמן התגלגל על הגוף הענינים הראוים להתגלגל עליו.

והנה כל הזמן ההוא תשכנה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה.

כי גם מעלתו בעולם הנשמות ודאי שימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן ימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחיה.


תועלת לאדם בעולם הנשמות:

יב. ואולם מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף כמ"ש, הנה עוד תועלת גדול נמצא בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אחר כך בזמן התחיה.

וזה, כי אחר שהיתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלימות אלא אחרי המות, אע"פ שכבר נראה לו מצד מעשיו עודנו חי כי זולת זה לא היה מגיע לו מעולם שהרי אין זמן קנית השלימות אלא בעוה"ז טרם המות וכמ"ש עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה כל זמן היותה בגוף בעוה"ז שהרע דבוק בו שאי אפשר שיפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה.

ואע"פ שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלימות יקר, לא יוכל הדבר להגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר, כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שינתן להגלות. ואולם אין העכבה מצדה כלל, כי אם מצד הגוף כמ"ש, והוא עצמו מפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן הזיכוך שהיה ראוי שיקבל כמ"ש.

אמנם גם היא מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף. ואלו היתה פועלת אותה, היתה משתלמת בזה שלימות גדול, מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלימות היא היות מטיב ומשלים זולתו. ועוד שזאת היא הפעולה הנאותה לה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה, וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו ית' שיפעל, וחסר משלימות כל זמן שלא יפעלהו.

ואמנם בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה, כפי מה שראוי לה על פי מעשיה. ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחיה. עד שכשתשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו הפעולה הנאותה לה, דהיינו הזיכוך שזכרנו.




חמדת ימים (עשרת ימי תשובה פרק ו') השבת היא מעין עולם הנשמות:

"אפס לא יהיה תפארתו ותפארתנו כי אם כאשר נשים לבבינו להבין להשכיל שהשבת מעין עולם הבא עולם שכולו שבת, ושעיקר כוונתו יתברך שנתן לנו קדושת שבת הוא להודיענו שאין עיקר דירת האדם בעולם הזה כי בעולם הזה הוא כגר כמו שנאמר כי גרים אנחנו לפניך וגו' ועיקרו של האיש הוא בעולם הנשמות שהוא עולם הבא, ולכן האדם שובת ממלאכתו בשבת המורה על ענייני העולם הזה ומקדש יום השבת להראות שמתקדש ואין לו עסק בענייני העולם הזה, ובכן החי יתן אל לבו בשומרו את השבת לשוב אל ה' בזכרו עניני אחריתו.

וכן אמרו חכמים, ההולך במדבר ואינו יודע מתי יום שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש יום השביעי[1], שם רמז לאיש הישראלי עודינו עומד בעולם הזה הדומה למדבר אשר בו גורש ממקום מנוחתו מנוחת הנפש, בהיותו נמשך אחר החשך בעצת יצרו שכח יום השבת יום שכולו שבת שהוא עולם הנשמות ששם עיקר ישיבתו, ולכן מיום שנתן אל לבו שכחתו והוא חפץ במעשה התשובה צריך שיהיו בגדיו נקיים ושכל יום יחשוב שהוא שבת שמא באותו היום יזדמן ליום שכולו שבת על דרך שוב יום אחד לפני מיתתך, ולכן לא יעשה מלאכה יותר מכדי פרנסתו ליומו כמזדמן לדרך כי שמא אין לו חיים אלא אותו היום בלבד ואין ראוי שיטרח על עולם שאינו שלו כמו שהאריכו בזה דורשי רשומות".







[1] גמרא (שבת סט: וכך נפסק בשו"ע או"ח שמ"ד): "אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד... כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה? בקידושא ואבדלתא".






דרך השם - שיעור 13 - חלק א פרק ג – חטא אדם הראשון








פעולות הנשמה בגוף:

ז. וצריך שתדע שאע"פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה"ר מגיע אלו לא חטא, שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.

תולדות חטא אדה"ר:

ח. וכיון שחטא נשתנו הדברים שינוי גדול, והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה"ר במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.

פירוש - כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מדת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצרתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות.

אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות, כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו וכמ"ש.

וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה.



רמח"ל (דעת תבונות קכו): "הרי לנו בכאן שלשה חילוקים למציאותו של האדם:
א' - מציאותו קודם חטאו,
ב' - מציאותו אחר חטאו,
ג' - מציאותו מה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא, והוא המציאות שיהיה לעתיד לבא.

והנה מציאותו קודם חטאו הוא מצב אמצעי בין מה שנהיה אחר כך ובין מה שהיה יכול להיות. ונמצא שעל כל פנים לא נברא בשלמותו, אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו, שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא ואשם, וכמו שהיה. והנה הן כל אלה ענינים הכינם הבורא ית"ש, שחידשם ובראם לצורך הנהגת העולם הזה...

ותראי, כי הגופניות של אדם הראשון קודם חטאו היה בערך הרוחניות אשר לו עתה; צא וחשוב הרוחניות שלו איך היה, והתולדות של המעשים ההם עד היכן היה מגיע. ודי לומר מה שאמרו ז"ל במאמר שזכרתי למעלה (ב"ר, ח, י), "בקשו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש". ומינה נדון למה שהיה ראוי להיות אלמלא לא חטא, שהיה מתעלה בעילוי הגדול שהיה מזומן לו. כי כמו שאנחנו רואים שהגופניות שלו של אז הוא כרוחניות של עתה, נוכל להקיש מזה שהגופניות שלו אם היה מתעלה, היה יכול להיות כערך הרוחניות של אז, כי כן הדברים מתעלים מעילוי לעילוי".

אור תורה: "...על זה הוכיח ירמיה הנביא באמרו, "כי שתים רעות עשה עמי, אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארת נשברים, אשר לא יכלו המים" (ירמיה ב, יג), והם העוזבים חכמת התורה, שהוא אמת מים חיים, ואין בהם נפתל ועקש ובריאים לנפש להדריכה בדרך חיים, ועוסקים בחכמת הפילוסופיא הארורה "אשר רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו) בעונותינו הרבים,

והם ב' רעות באמת, א', שבאותו העת עוזבים ומתבטלים מן התורה, שנפסק מקשר החיים, והב' אשר חוצב לו בורות נשברים, והם מעט מים המכונסים שם, אשר הסטרא אחרא יונקת מאחורים דקדשה, שכל זה בא מצד שנשברו הלחות הראשונות, שעל ידי זה על ידי חטא העגל חזרה זוהמת הנחש.

ולכן נקראים בורות נשברים, אשר לא יכילו המים, כי נתערב ונכנס בטיט ורפש של הנחש בעצמו, שחס ושלום מזה יבא לידי כפירה באלקים חיים, ולהכחיש בהשגחה ובנסים, ונפלאות, ונבואה, ורוח הקדש, ותולים הכל בטבע.

וכן מי שהולך אחר שכלו בעבודת ה', שלא על פי דרכי התורה המסורה לנו מפי חכמינו הקדושים, אשר קבלו איש מפי איש, ממחצב הראשון מפי ה', ועל פי דברי חכמים האחרונים, אשר העמיקו לפלפל ולסלסל בתורתנו הקדושה, על פי הדינים המסורים בידינו בשלחן ערוך המסור לפנינו, וחושב מחשבות אחרות וכו' היא מעצת הס"ם וכת דיליה, אשר ממתיק לו דרכיו, והוא מערב בטיט ורפש, והם מים עכורים ממש.

ולכן האדם הישר הולך, אשר חס על נפשו ועל כבוד קונו, יתרחק מכתות חדשות המתחדשים בכל עת, האומרים זה הדרך לכו בה, והוא עקר העבודה, "בני אל תלך בדרך אתם, מנע רגלך מנתיבתם" (שם א, טו), וחס ושלום שלא לסור מן הדרך הכבושה לרבים מימים הקדמונים, לילך בדרכים אחרים אשר הם מסכנים מאד, ואז טוב לו".



המיתה והתחיה:

ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מדת דינו ית', שלא יוכלו לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע.

אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההוים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחלה, וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו.

וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.



ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

סיפור מהמדרש על תחיית המתים (מדרש רבה פרשת קורח): מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.
הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.
ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.
כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.
קם האריה וטרף אותו.

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):
"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו.
ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת...?
הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל.
היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים.
ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".
האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".

סעודה רביעית, עצם הלוז, ותחיית המתים:

גמרא (שבת קיט:), טור ושו"ע (או"ח ש'): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית".

בית יוסף בשם שבלי הלקט (סימן קל): "אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

ה"מטה משה" (סדר הבדלה סימן תקיג): "ונראה לי טעמא דמילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עיצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים... ובכן כל הזהיר בסעודה זו (רביעית) ומשביע לעצם הזה, יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות, אשר עליהם התפלל המשורר (תהלים טז,יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח".

כותב היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי עמדין, הבן של החכם צבי): מעודי הייתי משתאה ומשתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, ואמרו שממנו בנין גוף האדם, ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד שהוא כשאור לגוף כידוע, ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד...?

הענין הוא שידעו חכמי האמת, אחר שבעלי ההויה עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם היה כל גופו של אדם מורכב בשוה, היה מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קיצו יתפרד כולו אל חלקיו, ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחיה בגוף הקודם.

אף על פי שהשם יתברך בעל היכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות היה נחשב, ואין זה הוא הגוף שסבל צער המיתה, כי הוא כלה בעשן ואבק דק, ואם יתהוה עוד גוף – אחר הוא. על כן בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף, שאינו תחת יד הריקבון ואינו כלה ובלה בקבר, כי הוא יסוד קיים בו מתחילת שורש היצירה, ולא נתהוה מהרכבה [של ארבעה היסודות שמתפרקים במיתתם], ומשתלשל מאב לבן, על כן אין ההפסד שולט בו....

אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה, שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקים, ודי בזה למבין".







יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

פרשת חיי שרה - חיי שרה - לא מוות שרה!

חיי שרה - לא מוות שרה!


מדוע הפרשה מספרת על מותה של שרה אבל נקראת ״חיי שרה״?

גם בקשתו של אברהם מעפרון לקנות רק את המערה שהייתה בקצה שדהו, כדי לקבור בה את שרה לאחר מותה - ״ויתן לי את מערת המכפלה... אשר בקצה שדהו... לאחוזת קבר״, ודחייתה על ידו, מפני התעקשותו של עפרון למכור לאברהם לא רק את המערה אלא את כל השדה אשר בו נמצאת המערה - ״השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה״, איננה מובנת.

מה ראה עפרון צורך למכור את כל השדה ולא רק את מערת הקבורה אותה ביקש אברהם לקנות בתחילה, האם רק מפני השיקול הכלכלי להרבות במחיר המקח או אולי מסיבה אחרת, נסתרת ופנימית יותר?

גם מעשהו של אברהם, לייעד את כל השדה שאותו קנה מעפרון, לבית קברות אחד גדול - ״ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר״, תמוה מאוד, וכי לא עדיף היה לקבור את שרה במערה אשר בקצה השדה, ובשאר שטח השדה לבנות את ביתו-אחוזתו?

מלבי״ם: ״כי מה שהאריכה התורה בקנייה זו ובפרטיה הוא, כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פינה גדולה מפינות הדת, שהיא האמונה בהישארות הנפש אחרי המוות ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש ובין לגוף, כי גם הגופים ישני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדיראון עולם... ועל-כן צריך להכין לגוף המת מקום קבר במקום נבחר... וכל זה היה כרכר זר לבני חת שחשבו כי מתים בל יחיו, ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה (אלא) רק לפי שעה, משום בזיון החיים ומשום הסירחון ואחר-כך מפנים הקבר, ועל-ידי מעשה זה שהיה בפרסום ואברהם נתן בעד המערה הון רב, נתייסד אצלם אמונה (זו)״.

יסוד מחלוקתם של אברהם ועפרון ביחס לקניית המערה והשרה, נעוץ במחלוקת הרוחנית הגדולה שהייתה בין אברהם לעפרון ובני חת בסוגיית הישארות הנפש לאחר המוות.

לשיטתו של עפרון אין חיים לאחר החיים בעולם הזה, כי המוות הוא חידלון מוחלט המהווה את סיומו הסופי של חיי האדם, סיום שאין אחריו תקומה. על-כן מקום קבורתו של האדם אינו דבר בעל ערך ומשמעות, היות שמטרת הקבורה היא רק לסלק את ה׳מפגע׳ התברואתי - גופת המת - מסביבתם של בני האדם החיים, כדי שיוכלו להמשיך את חייהם ללא הפרעה.
על-כן, לא ראה עפרון במכירת המערה את עיקר המקח, אלא ראה בה רק מערת קבורה שמשמשת פתרון לסילוקה של גופת שרה, לעומת השדה שבו ראה את המשכיות החיים בעולם הזה, שדה אשר בו יוכל אברהם להשתמש לבניין חייו החדשים לאחר מות אשתו.

אברהם לעומתו, הכיר בהמשכיות החיים לאחר מותו של האדם בעולם הזה, בעולם הנשמות בגן-עדן ולאחר-מכן בתחיית המתים לעולם הבא. המשכיות חיים שלא רק שאינה מסיימת את חייו של האדם, אלא אדרבא מעצימה אותם בהמשך חיים רוחניים עליונים ללא מגבלותיו של הגוף בעולם הזה.

על-כן רצה לקבור את שרה דווקא במערת המכפלה - הכפולה בקומותיה, כבא לומר לעפרון: שתי קומות לחייו של האדם: הראשונה בעולם הזה - בממד החומרי המתגלה כחיי גופו, והשנייה, לאחר מותו בממד הרוחני המהותי שלו, בתחילה בגן-עדן בעולם הנשמות, ולאחר-מכן בתחיית המתים בעולם הבא (עולם התחייה), בו יתחברו הגוף והנשמה יחדיו, לאחר זיכוכן, ויזכו לחיי נצח רוחניים עליונים עד אין קץ.

לפי תפיסת עולם אמיתית זו, יש לקבור את הגוף במקום מיוחד ומסוגל כמערת המכפלה, מקום בו יתמרק הגוף כראוי, ובבוא העת יתחבר לנשמה שהתמרקה בעולם הנשמות ויחדיו יקומו לתחייה, זכים וטהורים לחיים הרוחניים השלמים לעתיד לבוא.

לכן, כדי לחזק באופן מעשי אמונה זו בהישארות הנפש ובחיים הרוחניים העליונים העתידיים לה, הפך אברהם אבינו את כל השדה אשר קנה מעפרון לבית קברות גדול.

זאת כדי ללמדנו לדורות שבית הקברות איננו מקום חסר חשיבות, אשר כל מטרתו היא רק לפנות אליו את המתים, אלא מקום בעל חשיבות רבה בו מזדכך הגוף, זיכוך אשר מכוחו ובזכותו יופיעו בהמשך החיים האמיתיים והעליונים יותר בעולם הבא.

ברור אפוא שדווקא הפרשה המתארת את מותה של שרה, ראויה להיקרא על שם חייה שלא הסתיימו במיתתה, אלא אדרבא, התעצמו והתגברו בעולם רוחני נשגב ומרומם יותר.


ההורים משתתפים בשמחות של הילדים אפילו לאחר הפטירה:

זוה"ק (פנחס רי"ט.): "וְאַף עַל גַּב דְּאַבָּא וְאִמָּא אִתְפְּרָשׁוּ מֵהַאי עָלְמָא, חֶדְוָה בְּכָל שׁוּתָּפוּתָא הֲוִי. דְּתָנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּבַר נָשׁ שָׁתִּיף לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחֶדְוָוה דִּילֵיהּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְגִנְתָּא דְּעֵדֶן, וְאַעְקַר מִתַּמָּן (ס''א דאודע תמן) לַאֲבוּהִי וְאִמֵּיהּ, דְּאִינּוּן שׁוּתָּפִין בַּהֲדֵיהּ, וְאַיְיתֵי לוֹן עִמֵּיהּ לְהַהוּא חֶדְוָוה, וְכֻלְּהוּ זְמִינִין תַּמָּן, וּבְנֵי נָשָׁא לָא יַדְעִין".
תרגום: וְאַף עַל גַּב שֶׁאַבָּא וְאִמָּא נִפְרְדוּ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, יֵשׁ חֶדְוָה בְּכָל שֻׁתָּפוּת. שֶׁשָּׁנִינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם מְשַׁתֵּף אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּחֶדְוָה שֶׁלּוֹ, בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן וְעוֹקֵר מִשָּׁם אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים אִתּוֹ, וּמֵבִיא אוֹתָם עִמּוֹ לְאוֹתָהּ חֶדְוָה, וְכֻלָּם מְזֻמָּנִים שָׁם, וּבְנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים.

דרשות ר' יהושע אבן שועיב (סוף פרשת חיי שרה): "עוד שם במדרש שבאה שרה באהל לראות שמחת בנה, ודרשו זה ממלת 'שרה אמו' (בראשית כד,סז)".


האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):

"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו. ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת... הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל. היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים. ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".


*הרעיון מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: