‏הצגת רשומות עם תוויות חוץ לארץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חוץ לארץ. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 24 במאי 2020

הרב קוק מזהיר לעלות לארץ ישראל


הרב קוק מזהיר לעלות לארץ ישראל



בזמן עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, שנתיים לפני מותו, נשא הרב קוק דרשה בחורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בה הוא מדבר על השואה האיומה שש שנים לפני שהחלה.

בדברים אלה הצטרף הרב קוק לחזונם ולבקשותיהם של רבים מאבות הציונות ש...קראו לבני הגולה לשוב לארצם.

"...אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו" (ברכות פ"ו, מ"ד)" (מאמרי הראי"ה א', עמ' 268-269).


מועדי הראי"ה (עמ' קמט') - ״דעתך לחזור? הלא זה חוסר - דעת!"

איש מחלקת־העליה, ר׳ ברוך דובדבני הי״ו, מספר על הד־קול דברו של מרן הרב זצ״ל, שהגיע אליו מפי יהודי פליט־השואה, ביום קור וכפור בווארשא:

היה זה בחורף שנת תשט״ז, לאחר מבצע סיני. באותו זמן נחתם הסכם בין ממשלת פולין לבין ממשלת ברית־המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין יהודים ולא יהודים שהיו אזרחי פולין ב־1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אח״כ לישראל.

עלתה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.

היה זה באחד הימים בבקר בחדש דצמבר, כאשר מידות הקור הגיעו בווארשא ל־19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיא ורוצים לעלות לארץ ישראל. נעצרתי על ידם ושוחחתי עם כל אחד מהם ארוכות, והלב היה כה שמח שלא הרגשנו בכפור.

בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, שחוף עצמות, שלא היה כמעט בשר על גופו. עינים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח אתי, והוא מחכה רק שאגמור את שיחותי עם האנשים האחרים. לאחר שגמרתי את השיחות, ניגש אלי האיש ושאל אותי אם אני מירושלים אמרתי: כן, ואז הוסיף לשאול אותי אם הכרתי בירושלים את מרן הרב קוק זצ״ל? עניתי לו שעוד זכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו וליהנות מתורתו ומשיחותיו. ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו והמשיך להתייפח. לאחר שנרגע מהבכי סיפר לי את סיפורו:

היה זה בשנות ה20 הראשונות ואני הייתי תעשיין גדול באחת מערי התעשייה המפורסמות בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ״ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ ולחשוב על השתקעותי בה. לאחר כמה שבועות של סיור בארץ חזרתי אל הרב, ובין היתר שאלתיו כיצד עלי לנהוג ביום טוב שני של גלויות מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך: תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד כמו כל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה שבועות לפני החג, אכנס אפוא אל הרב שנית ואשאל שוב השאלה בצורה מעשית.

ואמנם סמוך לחג נכנסתי אליו ושאלתיו את השאלה הנ״ל. על זה ענה לי הרב בקפדנות ואמר: ״הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי הפסח לחסל שם את עניניך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב״. אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי וחשבתי ובסופו של דבר דעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר-דעת!...

המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול - הרב, חזרתי לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שיכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת!...


33 שנה לפני השואה הרב קוק צועק מקירות ליבו לעלות לארץ ישראל - ישראל הצילו את נפשותיכם.

אוצרות הראי"ה (מאמרי ארץ ישראל / ג. הקריאה הגדולה לארץ ישראל):

את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול, ולא יסף. באו לארץ ישראל אחים נעימים באו לארץ, ישראל הצילו את נפשותיכם. את נפש דורותיכם, ואת נפש, עמנו כולו. הצילוהו משוממות וטמיון, הצילוהו מרקב והשפלה, הצילוהו מכל טומאה ורשעה, מכל צרה וצוקה שהוא, עלול אליהם בכל, ארצות העמים בלי הבדל והפרש.

בואו לארץ ישראל, נקרא בקול נורא ומרעיש, בקול רעם ורעש גדול בקול מחולל סערה ומרגיז שמים וארץ, בקול קורע כל קירות לב. המלטו על נפשכם ובאו לארץ ישראל.

קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא. מקבץ אותנו הוא מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא: אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, באו לארץ ישראל הלקטו לאחד אחד (ישעיה כז, יב).

אל תמתינו על סדרים ודברים רשמיים, אל תמתינו על רשיונות מרעישים ומפורסמים.

עשו מה שתוכלו, המלטו והאספו, באו לארץ ישראל. סלו סולו המסילה, בעד עמנו האהוב והנדכא, הראו לו בפועל שדרכו כבר מוכנת היא לפניו וסלולה, אין לו מה "להתישב" [הערה: לשהות ולהתבונן] אין לו מה לדרוש, אין לו דרכים ונתיבות רבים, דרך אחד יש לפניו ודוקא בה ילך, ובה הוא מוכרח ללכת, דוקא לארץ ישראל.

הנצנים נראו בארץ. באו, אחים יקרים, וראו איך שושנת יעקב מתחלת לפרוח על אדמת הקודש, באו לראות איך רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים לכבוד ועוז.

התדעו אתם, אחים אהובים, אחים אומללים יושבי ארצות מאפליות, את האוצר הגדול של הקדושה והמנוחה, של העונג והשלוה של רוממות הרוח של גדולת הנפש של קדושת החיים, של אדירות הרעיון ועדינות הרגש שיש בכל לב של ישראל היושב בארץ ישראל? הוי, אחים יקרים, התוכלו גם לשער אפילו מעט מהרבה מחיבת ארץ חמדה חיבת קודש, וחמדת עולמים, הארץ כי טוב, מנוחה כי נעמה?!

באו לארץ ישראל, באו וראו הדר ארץ חמדה, הדר הכרמל והשרון, הדר שמי התכלת הנאים והיפים, הדר האויר הצח, הטהור וממוזג השורר בהודו והדרו גם בתקופת טבת, באו והתענגו ושישו משוש על ארץ חמדה הנאה והמעונגה, ארץ החיים שאוירה הוא חיי נשמות, מה יפית ומה נעמת!

באו לארץ ישראל, באו וראו "ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה" (ישעיה סו, יד).

באו וראו איך עמנו, האהוב והיקר, מחדש כנשר את נעוריו, איך הוא מתחיל פושט ברווחה את עצמותיו הכואבות והמפוצחות מימי נידודו וגלותו המרה, באו וראו איך מתרגל הוא לזקוף כתמר את קומתו, באו וחושו, איך הוא מעודד את רוחו בזכרו את חסנו וגאונו, בזכרו את הודו ותפארתו על כל צעד ושעל.

באו והתענגו עלי זכרונות טובים מיין הטוב, המגדילים את הנפש ומרחיבים את הדעת, זכרונות מלכים ושרים, זכרונות גבורים ונביאים, זכרונות תפארת ועוז גדולה והוד. באו לארץ ישראל, פה תראו חזות הכל, פה תדעו שאתם חיים, חיים שהם ראויים לשמם בארץ החיים.

עתה הגיע זמן תקומת היהדות בארץ ישראל, ההכרח לשוב לארץ אבות יקיף את כל המצבים של האומה, בין החמריים בין הרוחניים, וביותר האחרונים. המהפכה הרוסית פעלה ותפעל על סכנת מצב היהדות בכנסת ישראל שברוסיא, ומשם הפעולה חוזרת על כל העולם העברי, כמעט, לפי ערך של הרבוי הגדול של האומה אשר שם, אולי יותר עוד ממה שפעלה להרע על הדת והיהדות המהפכה הצרפתית, ע"י גלגולי סיבותיה מאז עד ימינו אלה. כח מכריע גדול היה בעולמנו מצבה הרוחני של היהדות שהיה חזק ברוסיא. עתה נמוג והולך הוא היסוד האדיר הזה. וכל זה מביא לנו מחשבה מחרידה מאד. אבל ג"כ הכרח להסב. עינינו לקרן האורה.

מעת גלינו מארצנו, הלכה התורה עם ישראל בגולה, נדדה מבבל לצרפת, לספרד, לאשכנז, לפולין, לרוסיא ועוד. ועתה מה נשמח, אם נוכל לאמר שהיא שבה למקומה הראשון לארץ ישראל, יחד עם ישראל ההולך ומתרבה על אדמת הקודש. ועתה מי הוא העיור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו להיות פועל עם אל? "ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז).

מי יוכל להפטר מלסבב מצדו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, ליישבה בעסקים ובנינים, בקניית קרקעות, בנטיעות ובזריעה, ובכל דבר שהוא מקור חיי יישוב נכון ומסודר.

גדולה עלינו החובה לעורר את האהבה הישנה לציון, האהבה הנצחית שכאז מימים מקדם כן עתה בוערת היא בלבת אש קודש בלבב בני עמנו בכל מקום שהם. עלינו ללחום בכל עוז בשנאת אה"ק שהתחילה להכנס בפרטים מקרבנו. עלינו להשמיד בזרוע עוז רוחני ובקדושת עולמים של ארץ חמדה את הזוהמא של המרגלים, שדוקא במועד לחננה התחילה להתנער מעט. המרגליות [לשון מרגלים] היא מתאבקת בשארית כוחה, אמנם נוכל לאמר בבטחה בגאון שם ד' אלוהי עולם הבוחר בארץ חמדה, שהיא דומה להתאמצות האחרונה של הפתילה, המתנשאת למעלה טרם תכבה כליל. עוז חיבת אה"ק אהבת ציון וירושלים, תרוץ ארחה, ותאיר כשמש בגבורתה את כל נאות יעקב. בחבלי אדם ועבותות אהבה תמשכם כולם, כל בניה, לארץ חמדה לבית חייהם.

דבר אלוהינו יקום לעולם. קדושת ארץ חמדה וחיבתה לא נשתנתה ולא תשתנה. כל המאורעות המרים, שבאו כתומם (ישעיה מז, ט) על אדמת הקודש, בין המאורעות החמריים. בין הרוחניים, שלפי מבט העין הקלוש היו יכולים למעט את אהבתה וכבודה, להרחיקה מלב ולהשניאה ח"ו, לא יכלו לה. לא יכלו כל שממותיה וחרבותיה, כי אם להוסיף לה אהבה על אהבתה, אהבת חמלה לאם אומללה, נוסף על אהבת כבוד ויקר לגברת ממלכות. וכשם שלא יוכל כל חורבן חומרי למעט את האהבה, ולכבות את אש החיבה הקדושה והעמוקה, הלוהטת בנשמת האומה כולה פנימה לארץ חמדה, כן לא תוכל ג"כ כל שאיה רוחנית גם אמיתית וק"ו מדומה, למעט את עז אהבת אומן לארץ צבי, לארץ חיים. אם הגערה, הנבואית האיומה ומחרידה, הגערה שיכולה באמת להקפיא כקרח גם את דם הלב היותר רותח וחם לאהבת ציון וירושלים, הנזיפה הנוראה האומרת בחמת אלוהים "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה, להסירה מעל פני" (ירמיהו לב, לא). אם קובעת כוס תרעלה זו, לא הספיקה לצנן את חם אהבת קודש, העומדת לעד לציון ולמקראיה, רק לשוא נפחד שיוכל שום קלקול מעמד, שום המעדת רגל, לרופף עוד את הקשר הנאמן העומד וקיים לעד, בחרצובות אלוהיות העומדות נצח סלה. הם יעברו כצל עב קל על השמש בעז גבורתה, ואור אהבת ציון וחמדת ארץ חמדה יאיר באור שבעתיים, ילהיב כל, לב וירומם כל רוח, יקדש ויעודד.

לשוא יתאוננו המתאוננים, מכל הצדדים האוהבים והאויבים על מהלכה של הפעולה המעשית להתישבות אחינו על אדמת הקודש, שלא גדול עוד ערכה. טרוטי עיניים אלה אינם רואים את האור, אינם מרגישים אותו. אינם מכירים את אוצר החיים הגדול והאדיר שיש לנו גם עתה בארץ חמדתנו, אינם מכירים את כח הצומח האדיר והנאור שכבר חבוי ואצור בקרבו, אינם מכירים את השפעתו הגדולה של זה הקהל הקטן היושב על אדמתו, אדמת קודש. אינם מכירים, בשביל שאינם למודים להכיר את התוך, את הנולד, הם יכולים רק, להתפעל מציורים של גוונים קורעי עיניים, "משפעת קלגסים וקול צווחות" (סוטה מב.). אבל אינם יכולים להכיר את הדר החיים של הקדושה השאננה, את המנוחה הפנימית ואת האור המאיר בשלוה ובטחה גנוזה, השורה בעצם קדושתו בכנסת ישראל כולה היושבת על אדמת הקודש. הה, עיורים, מי יתן לכם עיניים לראות בלב פנימה, הוי יושבי ארצות חשוכות, התוכלו גם לשער ולהכיל את גאון הקדושה, את ששון העולמים, את שפע נחלי העדנים השוטף בקרב הלב של בן ישראל היושב על אדמת הקודש? הטעמתם טעם גן עדן זה? הוי אחים נדכאים ואומללים, לבי לבי עליכם, מעי מעי עליכם. הקשיבו ושמעו. שמעו ותחי נפשכם. תחת עלפת התוגה, הגלויה והנסתרת, למראה החורבן והשממה, למראה מהפכת הזרים. למראה כל הוד וכל קודש הנתוץ והרטוש, תחת אדר יגון זה אור נוגה מאיר, אור משיב נפש ומשלם ניחומים, אור מאזר חיל ומושיט תקוה, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו" (ישעיה סו, יג).

דברי ראי"ה, יפו, שנת תרס"ז


להלן דברי רמ"צ נריה, בספרו "חיי הראי"ה" (עמ' קצב, קצג) המביא עדות ממי שהיה נוכח אצל הראי"ה כשבאו להפרד ממנו רבנים מרומניא שבאו לבקר בארץ, בשנת תרצ"ג.:

"הרב דיבר ברטט על העובדא המצערת שאין אנשי התורה מעודדים את הציבור החרדי בתפוצות לעלות לא"י. ואמר לי: "תמסרו לכל הרבנים והצדיקים, הם עתידים ליתן את הדין. בא אליהם יהודי להתיעץ לאן להגר [לנדוד], ושולחים הם אותו לכל הרי חושך [הערה: שמא כוונתו לארה"ב, שהוא סמל לשפל המדריגה], רק לא לא"י. תאמרו להם שהם יצטרכו למסור על כך דין וחשבון!" עכ"ל.

יום רביעי, 16 במאי 2018

פרשת במדבר - יהדות ארץ ישראל היא לא יהדות חו"ל!


יהדות ארץ ישראל היא לא יהדות חו"ל!


העמק דבר (פתיחה לספר במדבר): "זה הספר נקרא (בפי המשנה יומא פרק ז' ועוד, ורבי חנינא בן גמליאל סוטה דף ל"ו) חומש הפקודים...

ונרשם בדעת רבותינו עניין שני הפקודים שבזה הספר, יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה,

משום דעיקר זה הספר הוא מחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר:

שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע, בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא.

וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים...

על פי זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע, וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח...".

צח ואדום (עמ' 171):

יהושע (ה,יא-יב): "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא".

האלשיך הק' – המן הפסיק כשנכנסו לארץ ישראל כי אין צורך שירד מן מן השמים, הוא פשוט צומח מן הארץ!

ויקרא (יח,כח): "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".

הארץ הזאת מקיאה אפילו גוי שלא מתנהג בקדושה! כי הקדושה טבעית בתוך האבנים של הארץ הזאת!

כותבת הגמרא (ברכות לה:): "ת''ר ואספת דגנך מה ת''ל לפי שנא' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת''ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל. ר''ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י אחרים שנא' 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י עצמן שנא' 'ואספת דגנך' ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' 'ועבדת את אויביך וגו''...".

רבנו החתם סופר כתב (חידושיו לסוכה לו.) שאין מדובר במחלוקת שורשית ויסודית, אלא שכל אחד מן התנאים הקדושים דיבר במציאות אחרת, ולא פליגי. רבי שמעון בר יוחאי דיבר בחוץ לארץ, שבה אין מקום לעיסוק בעניני החומר. וככל שיוסיף הגוף בנין, תוסיף הנשמה חורבן. ולכן לדעתו אין לעסוק בעניני החומריות כלל, אלא רק בעסק התורה הקדושה.

ואילו רבי ישמעאל דיבר בארץ ישראל, שבה העיסוק בעניני זריעה וקצירה ושאר מלאכות למצוה יחשב. ולכן אין לומר שהעיסוק בפיתוח החיים בארץ ישראל כביטול תורה יחשב. וכשם שלא שייך לומר שמי שמניח תפילין מבטל תורה, שהרי עוסק הוא במצוה שבגופו שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, כך בדיוק אי אפשר לומר שהעוסק במלאכת החקלאות בארץ ישראל הינו מבטל תורה.

וכתב להביא ראיה מבועז שעסק בעבודה חקלאית תרה את גורן השעורים. והרי אמרו חז״ל שבועז גדול הדור היה ובכל זאת לא נמנע מעבודה חקלאית זו בעצמו, וזאת משום שראה בזה מצוה ממש, כהנחת תפילין וכעטיפת ציצית.

"נלע״ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא״י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א״י ולהוציא פירותי׳ הקדושי׳ ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי׳ הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו׳ שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעו״ה בין או״ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר״י לרשב״י וע״ז אנו סומכי׳ על ר׳ נהוראי במתני סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח׳׳ל וכנ״ל״.

עצם החיים בארץ ישראל העם חיי קודש, וכל העיסוקים הארציים והגשמיים לקודש ולמצוה יחשבו, כשנעשים על פי הוראת התורה ולשם ישוב ארץ ישראל ובנינה, ומהווים שלמות של הופעת החיים!


החת"ס כותב (שבת לא.) ששמאי עבד בבניה: "... ע"כ דחפו שמאי באמת הבנין כי הוא היה ת"ח וגם בנאי באמת הבנין וזה וזה עלה בידו...".


והראוני בשם הגאון רבי מנחם מנדל מרימינוב זצוק״ל זיע״א בספר מנחם ציון בפרשת משפטים, שכתב שהמילים: "עבד עברי״ עולים בדיוק כמניין המילה ״משיח״. וכתב שכשיהיו בעלי מלאכה ישראלים יבוא המשיח!


הרב גץ זיע"א, קבע קריטריונים לקבלת תלמידים לישיבת המקובלים 'בית אל', בין הכללים הוא קבע שהתלמידים יהיו לאחר שירות צבאי ויפרנסו את משפחתם.
אפשר לקרוא כאן את כל הרשימה.






גמרא (ברכות ח.): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב 'אשרי איש ירא את ה' ', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה".


המקובל רבי יהודה פתיה זצוק"ל (אם חכמים אינם עוסקים במלאכה, אין להם עושר וכבוד):

'אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד' - ואם כן יש לתמוה על חכמי דורנו שעוסקים בתורה והם אינם חיים יותר משאר בני האדם הפשוטים. וגם אין להם עושר וכבוד. ולא עוד אלא שזה בהפך, כי הם עניים ואביונים, וקומץ ההספק אינו מספיק אפילו לשליש ולרביע, ובעודה בכפו יבלענה...

'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' - שיש להבין, שמה צורך למלאכה? שהרי אמרת: 'בשמאלה עושר וכבוד' - והוא מתפרנס בנחת ולא בצער. והתירוץ לזה הוא פשוט, והוא כי מה שאמרו רז"ל: 'בשמאלה עושר וכבוד', זהו שעוסק במלאכה עם עסק בתורה, ואז יברכהו ה' בעושר וכבוד. כמו שאמרו רז"ל על פסוק 'וברכך ה' אלוהיך' - יכול ישב בטל?! תלמוד לומר: 'בכל מעשה ידיך אשר תעשה' - ולכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ולפי שבעוונותינו הרבים, רוב התלמידי חכמים שבזמנינו אינם עוסקים במלאכה, רק לוקחים הספקה מקופת הקהל, לכן אין מוצאת הברכה מקום לחול בדבר המנוי.

(מנחת יהודה, עמוד 208, משלי סימן ג', ק"א. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה 1995)


חכם שלום הדאיה (ש"ה לבית אבות, באור על מסכת אבות יט:): "אחר שלמד התורה שלו ונעשה רב, אומר התנא - צריך להיות עם התורה, מלאכה להתפרנס. שכשיהיה בתחילת לימודו, אין לו לטרוח על פרנסתו כי נגזר על תלמידי חכמים, שילמדו מתוך צער, וכן אמרו חז"ל 'צדיקים תחילתם יסורין וסופם שלוה'. 
לזאת עתה שכבר למד התורה, אזי צריך לחפש על פרנסתו, וזאת אומרת - 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה'...
וגם 'גוררת עוון' לאחרים, שכיוון שרואים הכל, תלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ועם כל זה אין לו פרנסה, ממנו יראו ולא ילמדו עוד".


משנה (אבות ב,ב): "וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון".

המהר"ל מתייחס לנושא של "תורה שאין עמה מלאכה" בפירושו למשנה באבות ('דרך חיים' במקום):

האדם מורכב מגוף ונפש, ושניהם צריכים להיות בתהליך מתמיד של השלמה - הגוף דרך מלאכה, והנפש דרך תורה.

היגיעה בשני התחומים מרחיקה את האדם מחטא, כי אדם שעמל להשלים את עצמו (הן בגוף והן בנפש) פחות נוטה לחטוא.

דווקא מצב של "ישיבה" - כלומר מנוחה והיעדר עמל - מביא לחטא. זאת משום שהיצר הרע שולט באדם כשהוא במצב של שלמות מדומה ולא בתהליך של צמיחה.

תורה ללא מלאכה סופה להתבטל כי האדם נשאר חסר, וכל דבר חסר אינו יכול להתקיים לאורך זמן. החיסרון גורר אחריו חסרונות נוספים וחטא.

לכן, הדרך הנכונה היא לשלב בין השניים - להיות בתהליך מתמיד של עמל הן בתורה והן במלאכה, ובכך להגיע לשלמות אמיתית של האדם.


מעין דברי החתם סופר הנזכרים לעיל, כתב גם מרן הראי״ה קוק זצוק״ל בבארו שכל דבריו של רשב״י זיע״א נאמרו בדווקא לאחר החורבן, ומתאימים לתקופתו של רשב״י שהיתה מיד לאחר החרבן. שיטתו של רשב״י היתה בבחינת צורך השעה. בזמן החורבן יש צורך לכנוס את כל הכוחות, אל המצב הרוחני המופשט. וזאת משום שנעתקנו מעל אדמתנו ומכל העיסוקים הארציים והקדושים ומוכרחים היינו להכנס לד׳ אמות של הלכה, בבחינת רשות היחיד של הופעת התורה, אל תוך העולם הרוחני וההתעמקות בו. אך כשישובו בני ישראל לארצם, גם רשב״י סובר שההתעסקות עם עניני הארציות בארץ ישראל, קדושים ונצרכים הם.

וזה לשון קדשו של מרן הרב קוק זצ״ל: "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התוכניים המעשיים ומגברת את ההתענינות עם העולם והחיים וכל אשר בם. רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו, והוצרך להכיר את תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש רבי שמעון בר יוחאי את דרכו לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדעים והחברותיים הוא חלק מתכנית פעלו הכללי, הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתרחבו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים ואור ישראל יאיר על פני תבל בכליל יפעתו״.

ועוד כתב הרב זצ״ל (קובץ א תתפז): ״דבר פשוט הוא שהצדיק עושה כל מעשיו בקדושה, וכל פעולותיו הגשמיות עולות הן לתקונו של עולם, וזאת היא אהבת המלאכה, שכל-כך שגבה מעלתה מצד עצמה ושנתנה בברית כמו שתורה נתנה בברית. 
ומעתה אין ספק שתקון עולם מלא והתרחבות אור הקדש נמצא באמת בכל מלאכה. כל תנועה שמצלת איזה חלק מן ההויה מן שליטת התוהו, דבר גדול וכללי יש כאן. אמנם הנעלה מכל היא ההצלה הכללית של הכשרת החיים הפנימיים של המציאות, להוציאם מידי גלמותם ולתקנם בתור כלים שלמים העושים את תפקידם יפה. 
אבל המחשבה של גדולי הדעת מתאחדת גם עם הנטיה ההמונית וקל וחומר עם נטית אהבת המלאכה והעבודה הממשית, שהיא כבר נטיה של שאר רוח, ורוח אלהים חופף עליה. 
וכשישנם צדיקים בדור, שאור ד' מופיע עליהם תמיד, הם מאחדים נשמתם עם נשמת הכלל כולו, והגות לב פנימי של המוני בני אדם עושי המלאכה מתאחדת עם הגות לבבם. וצד המארה שיש במלאכה שהיא באה מצד קנאת איש מרעהו. ומצד שנאת הבריות היונקת הרבה ממלחמת החיים בצורתה הארורה בעולם הירוד, הרי היא הולכת ומתפכחת, ויוצאה היא מכלל ארור ובאה לכלל ברוך. 
לפעמים יש כח בצדיקים לתן אור קדושה בעצמות המלאכה עד שיהיה בה כח מעין של תורה, להביא לחיי עולם הבא ולתקן את הפנמים ולהשיב בתשובה גמורה את עוסקיה, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים... 
וכל המלאכות יאירו באור החיים על־ידי מלאכת הקודש, וכל מה שמתוספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ-ישראל, תצא על-ידי ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה... 
והנה כבוד אלהי ישראל בא, מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים, והאיץ האירה מכבודו. ואפילו התכנים היותר נפולים יתרוממו ויתקדשו, ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים״.


ע"י הירידה הצדיק ממשיך חיות לאנשים הרגילים ('נטיעת ארץ ישראל'):

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה עח): "... באמת, זהו מן הנמנע ובלתי אפשר להיות דבוק בהתורה תמיד יומם ולילה בלי הפסק רגע, וכל בעל תורה הן למדן שעוסק בלימוד התורה בגמפ"ת, וכיוצא, כ"א כפי ערכו, כפי עסק לימודו, בהכרח שיבטל מהתורה איזה שעה ביום. וכן אפי' בעל השגה, ואפי' מי שהוא גבוה יותר ויותר למעלה למעלה, אעפ"כ בהכרח שיפסיק ויבטל מהשגתו איזה זמן...

ובאותו שעה שמבטלין מהתורה, אזי זה הלמדן או הבעל השגה הוא בחי' איש פשוט ממש. 

ולכאורה זה הדבר קשה מאד, איך אפשר לפרוש עצמו מן התורה אפי' שעה קלה, הלא היא חיינו וכו', ומי הוא זה שירצה לפרוש עצמו מן החיים אפי' רגע קלה. 
ואף על פי שארז"ל (מנחות צט) ביטולה של תורה זהו קיומה, אעפ"כ מי יתרצה בזה, להתבטל מן התורה, אף שזהו קיומה, אעפ"כ טוב יותר בוודאי להיות דבוק בהתורה, אשר היא החיים ואורך הימים. 

ומי האיש אשר יתרצה לפרוש מן החיים אפי' רגע אחת, בפרט מי שזוכה לאהבת התורה, ומתמיד מאד בתורה, ודבוק בה מאד.  מכ"ש מי שזוכה להרגיש איזה מתיקות בתורה, לחדש איזה חידוש אפי' איזה פשט בגמפ"ת. מכ"ש וכ"ש בעל השגה, ובפרט מי שזוכה לגנזיא דמלכא, ומעלה זו א"א לשער במוח, ואיך יתרצה לפרוש מן התורה אפי' שעה קלה...


אך דע, כי הצדיק האמת מחיה עצמו באותו הזמן שהוא איש פשוט כנ"ל, מהדרך של נטיעת ארץ ישראל. 

כי דע, כי כל אלו הפשוטים, דהיינו זה הלמדן בשעה שבטל מן התורה שאז הוא איש פשוט כנ"ל [...] וע"כ מוכרח הצדיק הגדול לירד וליפול לתוך פשיטות, ולהיות איש פשוט ממש איזה עת. כי עי"ז הוא מחיה את כל הפשוטים הנ"ל, יהיה מי שיהיה, ואפי' או"ה. כי הוא מחיה עצמו בבחי' התורה הנעלמת בעשרה מאמרות, המלובשין בתוך העולם. וממנו מקבלין חיות כל הפשוטים הנ"ל. וכ"א כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק הנ"ל, כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר...".


רבנו הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצוק״ל: "כי עיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם (רמז לשיטת רבי ישמעאל) וראשית כל אשר לו יובא בית ה׳ ולמשרתיו הקדושים. ושלוש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון האלוקי, ויבואו להראות פני ה׳. וכאשר יישירו לכת, תוסיף הארץ לתת פריה, ותהיה חיתת ה׳ על הגויים סביב. ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך. וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי עולם הבא לכל מתבונן. לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ה' וה' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי?!. הלא אין זה רק חיי עולם הבא חיים של מלאכים...״.

והנה המתבונן בחדות ובחריפות דברי קדשו, עומד משתומם. שכתב לתמוה האם ראיית כבוד ה' תמידית היא חיים רוחנים!?!

הגדרת חיים רוחניים של האומה לדברי הגה״ק המשך חכמה זצ״ל אחת היא - חיים טבעיים המונהגים על אמונה וחיי תורה. וכל זולת זה, אינו חיים רוחניים ואינו התכלית הרצויה.

ועוד הביא הרב משך חכמה זצ״ל את מדרש חז״ל שדרשו את הפסוק שקר החן - זהו דורו של משה והבל היופי - זה דורו של חזקיה.

וכוונת דבריהם שהשגה רוחנית בדורות משה יהושע וחזקיה אינה מהווה מעלה אמיתית, שכן היו בדורות אלה גילויי אלקות נסיים ולכן מכונים כשקר והבל משום שלא נרכשו באופן של חיים טבעיים אלא חיים נסיים.

ועוד הוסיפו ודרשו "אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ - זה דורו של רבי יהודה בר אילעאי, שהיו עשרה מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה. ובאר הרב שהאשה בפסוק זה הינה משל לחומר, וכשהחומר פועל באלקות, הוא חיים רוחניים ולו יאה לכנות כאשה יראת ה'.

ובזה כתב לבאר הפסוק: ״כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוקנו...״ - שדווקא משה רבנו שהוא בעלה דמטרוניתא, דהיינו שולט בכל הנהגת הטבע, שהיא בחינת המטרוניתא (שכינה) המנהיגה תבל. דווקא משה רבנו ודורו היו צריכים להנהגה זו, בכדי לבסס את אמונת ה' לדורי דורות ולמען ביאור התורה היטב, ולכן הופרשו מכל עניני העולם הזה.

וכאן מודיעם משה רבנו ע"י ה' שהנהגה זו אינה מתאימה לכלל הדורות. ואינה נרצית! וזוהי משמעות הכתוב - שדווקא משה רבנו קורא בשם ה', שם הוי״ה ברוך הוא המסמל את הנהגת הנס העל הטבעית. כי שם ה' אקרא - דוקא אני קורא בשם הוי״ה ברוך הוא העל טבעי. בגלל צורך השעה.

וכאן פונה משה רבנו ע״ה לעם ישראל ומודיעם: "הבו גודל לאלוקינו״.

באר המשך חכמה: ״...דעו כי בכם יהיה ההנהגה הטבעית אשר נקרא בשם אלוקים... שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בפמליא של מעלה, היא ההנהגה הטבעית אשר היא פמליא של מעלה והבן־!!!


הנהגת הטבע בארץ ישראל מפני ריבוי האור:

מצינו למרן הגרי״מ חרל״פ בספרו מי מרום שכתב לבאר את הנהגת הטבע בעם ישראל ובפרט בארץ ישראל לעומת הנהגת הטבע בחו"ל, הנהגת הטבע בעם ישראל הינה מפני העילוי הגדול שבנשמתם!

״...אך יש הבדל בין הנהגת הטבע היחס לעמים לבין הנהגת הטבע ביחס לישראל. העמים שאינם יכולים להביט באור פני א-לוהים חיים, להם הנהגת הטבע אינה אך מפני מעוט האור. אולם לא כאלה חלק יעקב, שאצלם הנהגת הטבע דוקא מפני ריבוי האור. ועתידים ישראל שיגיעו גם לגילוי האורות הנעלמים שבטבע שהם האורות היותר גדולים ונשגבים...״.

ומוסיף שם לבאר את גודל ההבדל שבין הנהגת הטבע שבחוץ לארץ לעומת ארץ ישראל:

״...וכמו כן ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. אמנם זורעים וחורשים בחוץ לארץ כמו בארץ, ואף על פי כן הטבע שבחוץ לארץ הוא מפני מיעוט האור, והטבע שבארץ ישראל הוא מפני ריבוי האור. והקדושה שמתגלה בתרומה וחלה מגלה את הקדושה הפנימית שישנה בכל התבואות והעיסות של ארץ ישראל, אלא שאין אנו משיגים את הקדושה, כי אם בקצה שלה. בחטה אחת שהיא פוטרת את הכרי. וכן הפרשת חלה שהיא בכל שהוא, וחד עם זה מוכרחים להיות השיריים שלהם ניכרים, שמבלעדי השיריים לא היתה מתגלה הקדושה״.

ועוד כתב: "...ארץ ישראל, ארץ הקודש גם חיי החול שבה ההתישבות, הזריעה, וכדומה מתרוממים לתוקף של קדושת מצוה וחובה. ולכן יש הרבה מצוות התלויות רק בארץ, מפני שגם היא לא נפגעה הרבה מן החטא ולא גושמה ביום זעם שלא ירד המבול בארץ ישראל...״.

ובזה כתב לבאר שכל החילוק בין מצוה להכשר מצוה בחילוקי המדרגות, הינו מכח החטא הקדמון חטא הארץ בו הוציאה האדמה עץ עושה פרי ולא רק עץ פרי. אבל בארץ ישראל כתב הרב שהעניין שונה לחלוטין.

״...אולם כל השינויים הללו אינם אלא מצד חוץ לארץ ולא מצד ארץ ישראל שמצידה לא בא שום שינוי ועל כן בארץ ישראל גם ההכשר של הזריעה קודש הוא לה' ויצחק שהיה כולו בחינת ארץ ישראל עסק בזריעה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳ ״.

הגלות - ניתוק התורה והחיים:

כאן המקום להביא מדבריו של אחד מגדולי ישראל בדור האחרון, אוד מוצל מאש מדור דעה, הגאון האדיר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ״ל, בענין יחס התורה לחיים, ואת מה שעוללה הגלות ליחס זה: ״...לפיכך אנו רואים כי הדת היהודית לא הביטה אל החיים בעיניים זועמות, ולא חשבה אותם לאויביה. מאידך גיסא, מעולם לא הורגשה דת ישראל אצל מחזיקיה, כאבן נגף בדרך החיים. כי הדת עצמה היא תוך תוכה ופנימיותה של פעולת חיים אמיצה ובריאה. מעכשיו אנו מבינים כי הדת הישראלית, אינה יכולה להצטמצם בגבולות הפולחן הדתי שבבית הכנסת בלבד. היהדות שאפה בהכרח להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור. החקלאות היחסים החברתיים וכן כל מעשי היצירה באומנות במדע ובפוליטיקה, כולם צריכים להיות קבועים בחותם דת ומצותם בכך. הנביאים התנאים והאמוראים לא היו נזירים קדושים בלבד, אלא גם אנשים גיבורים בחיים ואנשי מעשה מלאי חדות חיים ופעולה...״.

ממשיך הרב וכותב: "...כך היה מצב הדברים בעבר בארץ ישראל כך היה בזמן התנאים והאמוראים... היהדות היתה לישראל גוף החיים במילואם. פירוד בין דתיות וחיוניות בתור שני כוחות מובדלים או מתנגדים זה לזה - לא נכנס בגדר המותר...".

בהמשך דבריו המופלאים, מנתח הרב את השפעת הגלות על מהות החיים היהודיים ואופיים: ״...בד בבד עם דלדול חיינו הלך גם היקף הדת הלוך והצטמצם שטחי חיים רחבים וגורמיהם החשובים הוצאו באכזריות רשע מיד האומה ומיד דתה. הנשמה העברית נקרעה קרעים קרעים, פסקה מישראל השמחה השלמה, שמקורה בתום ובהתאמה המלאה בין הנפש והחיים...״.

״...המושג חיים חילוניים שהוא זר לרוח ישראל נוצר בחשכת הימים ההם. הרגש הדתי חדל לינוק במישרין מרגש החיים, ולהיות ביטוי מותאם לכח האיתנים האצור בנשמה היהודית...״.

"...התפלגות החיים במשמעות המתוארת לעיל, שהתקיימה בין חומות הגטו היהודי. הביאה בהכרח טבעי לידי נקיטת עמדה שלילית לגבי קנייני החיים. רוח ישראל נתעטפה שחורים, ונתלבשה אדרת נזירים וסגפנות הזרות לרוח היהדות״.

מדגיש הרב ויינברג זצ״ל שגישתה המקורית של היהדות היא בחיים מלאים אומץ. וגדולי התנאים בנוסף להיותם קדושי עליון היו אנשי מעשה מלאים בחדוות חיים.

הוסיף הרב ויינברג זצ״ל לבאר את הצלחתה של תנועת ההשכלה לחדור אל תוך מחנה התורה ולכבוש לבבות, עד כדי הפניית עורף חלילה לחיי תורה ומצוות. וזאת משום שתנועה זו החזירה את היכולת, לעסוק ליצור וליזום בכל מרחבי החיים. דא עקא, שתנועת ההשכלה ראתה בתורה דבר המנותק מהחיים, ולכן הפנתה לו עורף, וגרמה לפרצות מרובות בכרם ישראל. אך בשלימות הופעת התורה, וכמבואר לעיל בדברי הרב ויינברג זצ״ל, אין שום סתירה בין התורה והחיים, ואדרבה שלימות התורה הינה בהופעתה בכל מרחבי החיים.

ומרגלא בפומיה דרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל, שבחזרת עם ישראל לארצו ובכינון המדינה שהיא הציבוריות הישראלית, יצאה השכינה מרשות היחיד של ההלכה שאליה היתה חייבת להכנס בעקבות הגלות. וכעת השכינה מופיעה גם ברשות הרבים של כלל ישראל - הלכות צבור.  לא רק חזרה לחיים מלאים אומץ אלא גם חזרה להסתכלות ממבט כללי של אומה העוסקת בסוגיות הנוגעות לכלל.


דמותו של הרב משה בוצ'קו – קודש וחול משמשים ביחד:

הרב משה בוצ'קו נולד בתרע"ז (1917) בשוויץ. אביו, הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו, חניך ישיבת נובהרדוק שבליטא, הגיע לשוויץ ופתח בה את הישיבה הראשונה במערב אירופה – ישיבת 'עץ חיים'. עד אותה תקופה לא היתה במערב אירופה ישיבה (אם לא ניקח בחשבון את בית המדרש לרבנים בברלין). "סבי הבין", אומר הרב שאול דוד בוצ'קו "שללא לימוד תורה הציבור הדתי לא ישרוד. הישיבה שלו הצילה מאות בני נוער מהתבוללות. הגיעו אליה תלמידים משוויץ, מאוסטריה, מצרפת וממקומות נוספים".

במלחמת העולם השניה שימשה הישיבה במונטרה, עיירת קיט על שפת אגם ז'נבה, אבן שואבת לפליטים שברחו מאימת הנאצים לשוויץ הנייטרלית, והעניקה להם סעד, כשמשפחות בוצ'קו ושטרנבוך (משפחת אשתו של הרב ירחמיאל אליהו) פועלות רבות להצלת הפליטים ולהבאתם לישיבה. המפורסם מבין הנמלטים היה הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל ה'שרידי אש', מגדולי פוסקי הדור, שאומץ על ידי משפחתה של הרבנית מרים ויינגורט, אחותו של הרב משה בוצ'קו. הרב וינברג קבע מאז את מושבו במונטרה, ולמרות שלא לימד כר"מ מן המניין בישיבה, השרה עליה מרוחו.

הרב ירחמיאל אליהו התחנך, כאמור, בישיבת מוסר ליטאית ואף הישיבה שהקים היתה ישיבת מוסר "עם איזושהי אנושיות חסידית", כהגדרת הנכד, הרב שאול דוד, שמספר גם על הקשר לארץ ישראל: "סבא היה חבר באגודת ישראל, ונמנה על חברי האגודה, כמו הרב יצחק שפירא מקובנא, שדחפו להטות את פעילות אגודת ישראל לטובת ארץ ישראל".

הרב ירחמיאל אליהו נפטר בתשי"ז (1957) ומספר שנים אחר כך מונה בנו, הרב משה, לעמוד בראשות הישיבה, כשהוא ממשיך ומפתח את דרכו של אביו. הוא הדגיש בישיבה את המסירות למדינת ישראל, שבאה לידי ביטוי גם בביתו שלו, כפי שמספר בנו: "אני זוכר כילד בחו"ל שהרגשנו כזרים, כשגרירים של ארץ ישראל בחו"ל, למרות שהיו לנו יחסים טובים עם הגויים". הרב משה ורעייתו הלן זכו שכל צאצאיהם מבנם ומשלוש בנותיהם חיים בארץ. אחת מנקודות השיא ביחסו למדינה היתה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ביום ירושלים הראשון החליט, בניגוד לדעת רבים מעמיתיו רבני שוויץ, לחגוג את היום ברוב פאר והדר, כשהוא מזמין לאירוע את הראשון לציון הרב יצחק ניסים. החלטה זו גרמה לקרע בינו לבין חבריו, ומאז פחת מספר התלמידים המגיעים לישיבתו משוויץ. התלמידים שהגיעו לישיבה היו בעיקר מצרפת השכנה.

באותה תקופה שמע הרב משה שניתן ללמוד למבחני בגרות בהשקעת זמן לא גדולה על ידי לימוד אינטנסיבי בקבוצות קטנות. הוא החליט להפוך את ישיבתו לישיבה תיכונית. "היו אלו שנות הזהב של אבא", אומר הרב שאול דוד, "הגיעו תלמידים ברמה גבוהה, גם אם מספרם לא היה גדול. כמעט כולם הקימו משפחות ועלו ארצה, כשרבים מהם תופסים משרות מפתח בחינוך, ברפואה, במשפט ובתחומים נוספים". העובדה שראש ישיבה מתגאה בבוגריו שפנו לעיסוק במקצועות שאינם מצריכים דווקא לינה באוהלה של תורה, יש בה כדי ללמד על תפישתו של הרב משה בדבר ההרמוניה בין קודש לחול: "אין דבר כזה חול, יש מה שהוא קודש מעצמו ויש מה שעושים אותו קודש".

יחד עם זאת, הדגש העיקרי ניתן בישיבה ללימודי הקודש. ד"ר מיכאל ויגודה, תלמידו של הרב משה מהמחזור הרביעי של תקופת הישיבה התיכונית, ששימש בעבר כר"מ בישיבה וכיום מנהל את המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מספר כי עד השעה חמש אחר הצהריים נלמדו בישיבה לימודי קודש, ובין השעות חמש לשבע נלמדו "לימודים כלליים". שוב, ההגדרה המקובלת של "לימודי חול" אינה קיימת.

גם בהנאות החיים המותרות הוא לא ראה דבר מגונה. ויגודה מסביר כי הרב משה סבר שעניינה של התורה הוא לא להפריד ולנתק את האדם ממציאות החיים, אלא לקדש את החיים. זו הסיבה גם לכך שהוא לא כיוון את תלמידיו לשאוף לבנות את חייהם רק על לימוד תורה, "כך שלא יהיה להם מקור פרנסה ויעסקו בתורה והפרנסה תבוא מהשמים. הוא חשב שיהודי צריך להיות מעורה במציאות החיים, שלפיה האדם עובד לפרנסת ביתו, כשמוטל עליו גם לקבוע עיתים לתורה, והיא זו שתהווה את מרכז חייו". ויגודה גם מספר כי מה שהרשים אותו וגרם לו לגלות כנער צעיר מעיר הולדתו שטרסבורג שבצרפת למקום התורה במונטרה שבשוויץ, היה לימוד התורה ברמה גבוהה שהיה שם מחד ופתיחות בלתי רגילה להוויות העולם וללימודים כלליים מאידך.

ביחסו לתורה ועבודה היווה הרב משה דוגמה אישית למימוש דרכו. הרב אלי קלינג ממכללת חמדת הדרום (שבעבר כיהן כמגיד שיעור בישיבה), מספר כי כשהחל ללמוד בישיבה שם לב לכך שראש הישיבה נמצא בבית המדרש בבקרים ואחר כך נעדר ממנו. "חשבתי שהוא מכין את השיעור. יום אחד הלכתי עם חבר בעיר מונטרה, כשלפתע החבר מצביע על חנות בגדים ואומר: 'זו החנות של הרב משה'". באותה הזדמנות הבין הרב קלינג כי ראש הישיבה שלו בעצם אינו מתפרנס כלל ממשרתו התורנית, אלא ממפעל לטכסטיל אותו החזיק יחד עם אחותו, הרבנית ויינגורט.

ערך זה של פרנסה היה חשוב לו מאוד, והסיפור הבא שהושמע בשבעה יוכל להעיד עד כמה: הרב משה התחתן בגיל מאוחר יחסית. הוצעו לו הצעות שידוכים רבות. אחת ההצעות כמעט והגיעה לידי גמר, אולם תנאי שהתנה אבי הכלה, לפיו הרב משה ילך אחרי חתונתו ללמוד תורה במשך מספר שנים באחת הישיבות המפורסמות, לא היה מקובל על החתן. גם הפשרה בדבר שנה אחת בלבד לא התקבלה: "אחרי החתונה אני צריך לפרנס את אשתי", הוא התעקש. העיסוק בפרנסה לא נראה אצל הרב משה כעיסוק מעיק. "כשראיתי אותו עובד או לומד זה היה באותה שמחה", מספר בנו.

מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

לא רק משכורת לא הסכים הרב משה לקבל. כחלק מתפישתו את תפקידו כראש ישיבה, הוא סבר שעליו לדאוג גם לקניית מוצרי המזון עבור תלמידיו בעצמו. בתחילה היה נושא את מוצרי המזון מהחנויות בעיר לישיבה ששכנה במעלה ההר כשהוא הולך רגלי, אולם בהמשך, משקשה הדבר עליו, הוחלט להעבירם במונית. הוא עצמו סירב להיכנס למונית כדי לתפוס טרמפ יחד עם מוצרי המזון, בטענה שאינו מוכן ליהנות מכספי הישיבה. גם בסעודה שלישית, אותה נהג לאכול בישיבה, היה טועם רק מעט לחם כדי לצאת ידי חובה, שוב, כדי שלא ליהנות מכספי הישיבה. אגב, הרצון שלא להתפרנס מהישיבה היה גם הדרך בה נהג אביו של הרב משה, מייסד הישיבה. הרב שאול דוד אומר כי זה היה לדעת אביו הקשר הנכון בין תורה לעבודה.

יחד עם זאת, הרב משה לא כפה עמדה זו על תלמידיו. ד"ר מיכאל ויגודה אומר כי באופן כללי התנגד הרב משה למציאות הנוהגת לפיה חומרה אישית הולכת ונקבעת כנורמה כללית. במכתב של הרב משה לתלמידו הוא מתייחס לנושא זה ויוצא נגד המנהג: "א) למצוא חומרה בספר כלשהו, מה שלא מסובך כלל, ואח"כ ב) לתת לה תוקף הלכתי מחייב. ג) לדרוש מכל אחד לקבלה על עצמו. ד) לרגל  אחרי כל אחד כדי לגלות מי לא מציית. ה) לשפוט אותו. ו) להרשיע אותו. ז) להחרים אותו, וכל זה בעטיפה של צדקנות, בשם הדת, בשם התורה הקדושה (דעת תורה)...".

באותו מכתב הוא כותב: "בשם שליחות כביכול כאשר כל אחד חש עצמו מוסמך ע"י הקב"ה, אנו מפיצים שנאה, שנאת חינם, שנאת אחים. ידידי היקר, אם יש משהו שעלינו לתקן, זו הגישה הזו - שהיא היא נוגדת את התורה".

ישיבה בלב רחביה

אהבתו לארץ ישראל היתה גדולה מאוד. עוד בשבתו במונטרה היה נוהג להתכתב עם רבנים, ראשי ממשלות ואישי ציבור אחרים כשהוא דן עימהם במצב בארץ.

על המכתבים היה מספר לתלמידיו שהגיעו לביתו לעונג שבת אחרי סעודת ליל שבת בישיבה. פעמים רבות הצהיר שהוא יעלה לארץ, ובשנת תשמ"ה מימש את הצהרתו ועלה לארץ, ואיתו הישיבה כולה. הוא קבע את משכנו בירושלים, ואת הישיבה מיקם בשכונת רחביה. תלמידו, הפרסומאי מאיר ואקנין, מסביר כי רבו החליט להקים את הישיבה דווקא במעוז חילוני כשכונת רחביה, למרות הפיתויים שבמרכז העיר הקרוב, כדי שלא להתנתק מהציבור הכללי. בארץ, בה המותג 'עץ חיים' היה כבר תפוס על ידי המוסד הירושלמי הוותיק בשם זה, שונה שם הישיבה ל'היכל אליהו' על שם האב המייסד בשוויץ.

הישיבה שכנה בסמוך לביתו הקודם של הרב עובדיה יוסף, ויחסים חמים התפתחו בין הרב משה לבין השכן הגדול, שהגיע גם למסור שיעור בישיבה. דבר זה לא מנע מהרב משה לצאת בחריפות נגד פסיקתו של הרב עובדיה יוסף המתירה למסור שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום.

הרב שאול דוד מסביר את שיטתו של אביו בנושא: "צריך לעשות אבחנה בין שני מצבים. יש מצב בו איסורים כמו 'לא תחנם' נדחים מפני פיקוח נפש, וזה כשמדובר במצב לא מהותי, בו האיסור לא מופקע לגמרי. אבל כשאדם עושה הסכם שלום שבו הוא מוותר באופן רשמי על חלק מארץ ישראל הרי זה בעצם ויתור על חלק מהתורה. מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לוותר על מצוות שבת. הוויתור על הארץ לדורות הוא כאילו אמירה שאיננו מאמינים בתורה, ויש בזה כפירה באמיתות התורה". הרב שאול דוד סבור כי על פי שיטת אביו, הרי שבניגוד למקובל לטעון, מה שקרה בלבנון ובעזה הוא טוב יותר מבחינה זו, דווקא בגלל שהיתה זו בריחה ללא הסכם שלום, וללא ויתור רשמי על ארץ ישראל. את תגובתו ההלכתית לפסיקת הרב עובדיה פרסם הרב משה בשעתו על גבי שני עמודים בעיתון 'הצופה', והרב שאול ישראלי אמר על תגובה זו כי "זו תשובה מנצחת".

ויכוח הלכתי זה לא שינה את יחסי ההערכה בין שני תלמידי החכמים. מאיר ואקנין מספר כי הוא זוכר שבברית של בנו, בה שימש הרב עובדיה כסנדק, ראה הרב משה את הראשון לציון ובלי לחוס על שנותיו, שכבר עברו את גיל הגבורות, רץ לעבר הרב עובדיה ונישק את ידו, כמנהג הספרדים.

למרות המוצא האשכנזי של משפחת בוצ'קו, הרי שבישיבה המוצא העדתי לא היה כלל נושא לדיון. "אני חושב שהישיבה מצליחה מאוד בגלל זה, וראיתי שהרוב המכריע של תלמידי הישיבה כיום הם ספרדים", אומר הרב אלי קלינג "יכול להיות שזה משהו שמתאים לחלק גדול מהחבר'ה שלא ישימו לב מי בדיוק אבא שלך, והאם התברגת מספיק בחברה הישראלית השלטת". מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

הרב משה החשיב מאוד את השירות בצה"ל. עוד כשהיה בחו"ל עודד את תלמידיו לנצל את ההסכמים בין ממשלות צרפת וישראל, לפיהם מי שמחזיק בשתי האזרחויות יכול לצאת ידי חובת השירות הצבאי הצרפתי בשירות בצה"ל, גם אם הוא ארוך יותר. כשעלה לארץ, היה זה אך טבעי שיהפוך את ישיבתו לישיבת הסדר. בנו, הרב שאול דוד, אומר כי אביו לא יכול היה לסבול את העובדה שאדם יחיה בארץ ולא ישרת בצבא, ועוד לפני עלייתו ארצה כתב תשובה על כך. 

כששאלו אותו על פטור תלמיד ישיבה משירות בצבא הוא תהה: "האם הוא פטור ממצוות תפילין בגלל לימוד התורה? אם האדם לא משרת בצבא, זו נקודה ביהדות שהוא לא מקיים אותה".

מספר שנים לאחר עלייתו של הרב משה, עלה לארץ גם בנו הרב שאול דוד, שעד אותה עת ניהל מוסדות בצרפת הדומים באופיים לישיבת מונטרה. עקב אילוצים שונים הוחלט להעביר את הישיבה לכוכב יעקב שמצפון לירושלים, יישוב עימו היא מזוהה עד היום. הרב שאול דוד, שעומד כיום בראשות הישיבה, הקים בנוסף למסגרת ההסדר הרגילה מסגרת נוספת ארבע שנתית בשם 'שילובים', שכוללת בתוכה יותר צבא ופחות ישיבה – שנה ישיבה, שנתיים צבא ושנה נוספת בישיבה. "נוצר מצב בו בחור הולך להסדר רק כדי שלא יתקלקל בצבא", אומר הרב שאול דוד "מבלי שהוא באמת מסוגל או רוצה לעמוד בנטל הנפשי והכלכלי של לימודי ישיבה ארוכים. בוודאי, מי שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם – שיגדיל את זמן לימוד התורה על חשבון השירות הצבאי, אבל מי שלא כזה – עדיף שהלימוד שלו בישיבה יהיה יותר אפקטיבי". מסגרת 'שילובים' קיימת כיום גם בישיבות נוספות. בישיבת 'היכל אליהו' רוב התלמידים כיום הם ישראלים ורק מיעוטם הקטן תלמידי חו"ל.

"לא לשאול על כל שטות"

נקודה שתלמידיו מרבים לדבר עליה, היא חינוכו של הרב משה לחירות. "הוא נתן כבוד גדול לייחודיות של כל אחד", אומר הרב שאול דוד "אצלי כבן זה בא לידי ביטוי בכך שהוא אף פעם לא אמר לי מה לעשות מבחינה דתית. בישיבה זה התבטא בכך שכל שאלה היתה מותרת, לא רק קושיות על התוספות, אלא גם על המציאות שלנו, אפילו בתחומים רגישים של בינו לבינה. אנו מאמינים שהתורה היא אמת, ואם כך – היא תנצח, ולאו דווקא הצורה שבה אני מבין אותה היא הנכונה". הרב שאול דוד אומר שתהליך המרידה שקיים לעתים אצל בני נוער הוא תהליך בריא ונצרך: "יש ערך למצוות שעושה אדם שעבר תהליך כזה, כי הוא לא עושה את זה כמצוות אנשים מלומדה".

"אצל אבא היתה אמירה ברורה שלא לחקות אותו: 'קחו אחריות על החיים שלכם, ואל תשאלו שאלות על כל שטות'", מצטט הרב שאול דוד. הרב קלינג מספר כי חלק מהכבוד שרחש הרב משה לתלמידיו בא לידי ביטוי בכך שהיה מוחה בפניהם כשקמו בפניו ובכך שנהג לפנות אליהם בגוף שני רבים (בצרפתית פונים כך בלשון כבוד י.י.). גם כשחשב שמתאים לתלמידיו לעשות דבר מה, נזהר שלא לכפות עליהם. מאיר ואקנין מספר כי פעם ניגש אליו הרב בבית המדרש, ובצניעות אמר לו בקצרה: "אתם מעוניינים ללכת לשליחות בקהילה מסוימת בשוויץ?" והלך. "הוא לא  התחיל להרצות על המשימה הגדולה וכו', היתה לו דרך חינוכית שמכבדת את התלמיד ונותנת לו להתפתח לבד, ובאמת לא עשיתי זאת". ד"ר מיכאל ויגודה מספר כי לא על כל שאלה היה מוכן לענות. לעיתים אמר: "תחשוב לבד ותיקח אחריות".

נתינת הכבוד לתלמידים לא פטרה את הרב משה מהחובה שראה לעצמו לדאוג כאב לתלמידיו המתבגרים הרחוקים מביתם. הרב קלינג מספר כי הוא אף לא דרש מתלמידיו להגיע בזמן לשיעור. "להיפך, אם היה רואה מישהו עייף היה מציע לו: 'אולי תלך לישון או לאכול'. הוא דאג לצד החומרי בדיוק כמו לצד הרוחני".

ויגודה מספר כי לא זכורים לו שיעורי מוסר בישיבה, אף על פי שמייסד הישיבה הגיע מעולם המוסר. כשנשאל הרב משה על כך, הוא אמר: "כשאנחנו לומדים חומש, תנ"ך, גמרא – אנחנו לומדים מוסר". "הוא שילב את הדברים בתוך הלימוד, כי חשב שהדברים צריכים לנבוע בצורה אינטגרלית מתוך לימוד התורה על כל ענפיה". ויגודה אומר כי אחד הדברים שהשפיעו מאוד על אלו שבאו עימו במגע היתה העובדה שלמרות שלא לימד מוסר כמקצוע בפני עצמו הרי שאישיותו והתנהגותו היו ברמה מוסרית גבוהה, של אדם מאוזן בנפשו ושקול מאוד במעשיו.

הרב משה לימד את תלמידיו לחפש את נקודת ההזדהות בין הלומד לנלמד, ולא להסתפק בידיעה שחכם אחד אומר כך וחכם שני אומר אחרת. "אתה חייב להיות בתוך בית המדרש ולנקוט עמדה, בענווה, אך ללכת באמת שלך", אומר הרב שאול דוד. "אם אני לומד סוגיה, הרי שיתכן שאזדהה יותר עם פירוש רש"י על הסוגיה מאשר עם פירוש תוספות, למרות שאנסה ליישב גם את שיטת התוספות". הרב אלי קלינג מספר כי דרך לימודו היתה דרך הפשט: "פעם כשראה שהסתכלנו באחרונים, הוא הניח את ידו על כתפינו ואמר: 'ניסיתם קודם להבין בעצמכם את הסוגיה?'". את שיטתו בלימוד ניתן לראות בספרו 'הגיוני משה' על הש"ס, שבסופו גם מאמר על דרך המוסר.

כתיבה עד היום האחרון

לפני כשבע שנים עבר הרב משה להתגורר בכוכב יעקב על יד בנו וישיבתו. כוחותיו הלכו ונחלשו והוא הפסיק להעביר שיעורים בישיבה. אולם למרות מגבלות הזקנה, מעיינות היצירה שלו לא פסקו. כשנה לפני פטירתו יצא לאור ספרו 'עיוני משה' על פרשת השבוע, שהצטרף לספר קודם 'הגיוני משה' על התורה והמועדים. הרב משה לא הסתפק בכך, ובמשך השנה האחרונה לחייו חזר לכתוב רעיונות חדשים על פרשיות השבוע. מכיוון שהקדים לכתוב לפני קריאת הפרשה בפועל, הוא הספיק לסיים עד פטירתו בערב יום הכיפורים גם את הספר הזה מ'בראשית' ועד 'וזאת הברכה'. הרב שאול דוד מספר כי למרות שידע שאביו כותב, הוא לא שיער שהספיק למרות חולשתו כל כך הרבה, כפי שגילה לאחר הפטירה. "בסוף הספר הוא נפרד מאיתנו, ביקש סליחה מכולם, והתפלל שספרו יתקבל למעלה ולמטה".

הרב משה נפטר ממש עם כניסת יום הכיפורים. במוצאי הצום הגיעו תלמידיו ללוותו עוד באותו לילה. הרב אלי קלינג מספר כי חבר הסב את תשומת ליבו לכך שה'זמן' בישיבה היה מסתיים במוצאי יום הכיפורים והרב משה, המחנך האבהי, היה יורד לתחנת הרכבת כדי ללוות את תלמידיו היוצאים לחופשה בביתם. "תמיד הוא היה מלווה אותנו, ובמוצאי יום הכיפורים הזה אנו ליווינו אותו".

יום שישי, 22 במאי 2015

פרשת במדבר - עולם שהוא דרך

עולם שהוא דרך




ספר במדבר הוא ספר של דרך...

הירושלמי (ברכת לד:) כותב "כל הדרכים בחזקת סכנה".

הדרך מבטאת בעצם את חיי העולם הזה שהוא כולו כפרוזדור ודרך להגעה לעולם הבא, עולם המנוחה והגמול.

מסילת ישרים (פ"א): "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו".

המהלך הזה של דור המדבר, הוא אבן היסוד לכל מהלך חיי עם ישראל בכל הדורות כולם.

בעל הלשם שבו ואחלמה (ספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף כ סעיף ד):
״והנה בהניסיון הנורא הזה הכניס הקב״ה את כל דור המדבר גם כן. כי כל המדבר כולו הוא מקום הס״מ וחיילותיו ושם הוא עומד בכל כוחו ותוקפו, וכמו שאמרו בפרשת תרומה (קנז א): ״ולא אשתכח חרבא תקיפא (מדבר עצום) בכל עלמא בר ההוא מדבר, דתברו חייליה ותוקפיה ישראל ארבעים שנה, כמה דאת אמר ׳המוליכך במדבר הגדול והנורא״(דברים ח,טו), בהוא מדברא שלטא סטרא אחרא, ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה ותברו חיליה ארבעין שנין. ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין הוה  מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא. ומדקא ארגיזו ליה לקודשא כדיך הוא כל אינון זמנין, אתתקף ההוא סטרא אחרא ונפלו כלהו תמן תחות רשותיה.
כי על ידי קבלת התורה וקיומה וקדושת המשכן וענני כבוד שהיה במקום המדבר נשבר כוחו ותוקפו דהס״מ הרבה מאוד. כי בדרך כלל היה כל דור המדבר כולו צדיקים גדולים ואנשים מצוינים הרבה מאור יותר מכל דורות עולם. וכמו שמבואר מזהר הקדוש פרשת שלח (דף קסב וקסג), ובפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק מא), ובתנא דבי אליהו רבא (פרק כג). אלא על ידי הליכתם במדבר ששם הוא כל תוקפיה דס״מ הנה זה היה גורם להם שנפלו בכמה דברים שהם העשרה ניסיונות שניסו אבותינו להקבי׳ה. והיה המקום גורם להם. וזהו שכתוב ׳על כן קרא שמה מרה׳ (שמות טו,כג), ׳ויקרא שם המקום מסה ומריבה׳ (שם יז ז), 'ויקרא שם המקום ההוא תבערה׳(במדבר יא,ג), 'ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה׳ (במדבר יא לד).
וכן שמעתי בזה בשם מהרב יצחק בן מורנו הרב חיים ז״ל מוולאז׳ין שזהו מה שכתוב ׳על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו ובהאריך הענן׳ וכו׳, ׳ויש אשר יהיה הענן ימים מספרי וכו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר׳ וכו׳, ׳על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ (במדבר ט יח-כג). והרי יש בזה לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך, וגם עיקר העניין מה משמיענו התורה בזה?
אך התורה מדבר בשבחן של ישראל כי הנה כל המדבר כולו היה מקום חושך וצלמוות והיה מלא טומאה זוהמא ורוע מכל מיני קליפות וחיצונים משכן הס״מ וחיילותיו, והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה וכדי לבטלו ולטהר את המקום והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. ולכן הלכו שם ארבעים שנה שהוא כנגד מספר הארבעים מלקיות כמו שכתב בפרשת תצוה (קפד.). כי כל זה הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ אשר יש לו אחיזה בזה, והוא בהידין ורגלין, ויונק מכללות החגת״ם (חסד-גבורה-תפארת-מלכות) הכלול כל אחד מעשר והם ארבעים. ולכן הלכו במדבר ארבעים שנה לשבור תוקפיה וחיליה.
והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו ולטהר אותן המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד והיו מרגישים תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים ממדרגתם הרבה ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך באשר נתעכבו שם וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם.
וזהו שאמר הכתוב ׳על פי ה' יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ ־ שלא הסתכלו על עצמם מאומה אלא שהיו עושים רצון ה׳ הן בהחניה והן בהנסיעה, ׳ובהאריך הענן׳ וכו׳ והיו רוצים לברוח משם עם כל זה ׳ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר' משום שלא היה שם מקום מזוהם כל כך והרי היו רוצים להתעכב שם עם כל זה ׳ונעלה הענן בבקר ונסעו׳. ומדבר הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאוד עם כל זה 'את משמרת ה׳ שמרו׳ וכו'. וזה לימוד גדול להאדם לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר, כי כל זה הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה ופעמים באופן זה פעמים בצער ופעמים ברווח. ועל זה נאמר ׳ביום טובה היה בטוב' (קהלת ז,יד) - ורוצה לומר לשמור את אותו העת כבבת עיניך. ׳וביום רעה ראה' (שם) - להתחזק עצמו בכל האפשרי.
ונחזור להעניין כי הליכת ישראל במדבר הנה היה שהכניסם הקב״ה בהניסיון הנורא הזה שהכניס אותם בתוך משכן הס״מ וחיילותיו וכל הרשעה כולה, ונתנסו בכל פיתוייו ותחבולותיו וראו אותו וידעו אותו מכל וכל ועם כל זה הנה שם גופה קיבלו את כל התורה כולו ונעשו לחלק ה׳ עמו, וכמו שכתוב ׳ומצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמון׳ (במדבר לב י). וכן כתוב עוד ׳לכתך אחרי במדבר׳ וכו׳ ׳קדש לשראל לה״ (ירמיהב ב-ג) וכו׳. ולא נכשלו אלא רק בהעשרה ניסיונות. כי המקום היה גורם להם כנזכר לעיל. וחטא העגל שהוא החטא הקשה יותר מכולם, הנה בזה ישראל עצמן לא חטאו בזה מאומה אלא רק הערב רב וכל חטא ישראל בזה היה רק על שלא מיחו בהם, וכמו שיתבאר כל זה לפנינו לקמן בארוכה בעזרת ה׳ יתברך עיין שם ותמצא נחת. ועל כל פנים הוא, כי בדרך כלל הנה נשארו כל אותו הדור קיים באמונתו של הקב״ה ונשארו קודש לה׳ גם אחר הניסיון העצום והנורא הזה״ (ומקורו מהזוה"ק תצוה קפג:).

העולם הזה הוא עולם של משברים!

הגמרא (גיטין מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״. התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.

המשבר הוא בעצם הליכה של כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.

להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין ׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות. אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות. בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה. הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו עובר חבלי לידה.

משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד, אין לו לאן...

באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר לתלמידו שהתאונן על נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:
״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נם את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.
אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח במלחמה).
בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.
החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק וקם׳[1], והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק - מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳[2] - ׳טוב׳ - זה יצר טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע[3].
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״[4].

ספר במדבר נועד להדריך את ישראל כיצד להתמודד עם קשיי העולם הזה

בפרשתנו אנו רואים שהתורה מכינה היטב היטב את ישראל אל ההליכה בדרך. פוקדים את ישראל, מסדרים באופן עמוק ומדויק את המחנות, כיצד יסעו וילכו בני ישראל בדרך. כל זאת כדי להכין את ישראל לקראת ההתמודדות.

כך יוצא מדברי הרמח״ל, שעיקר מניין בני ישראל נועד לתת להם כוחות למלחמה, ובשל כך מנו דווקא את הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה, שהם יוצאי צבא. וזו לשונו (פירוש על התורה, פרשת במדבר, אוצרות רמח״ל עט׳ צה):
״ 'מבן עשרים שנה׳ וגו'. סוד המניין הזה של אנשים הראויים למלחמה דווקא, זאת היתה הכנה למלחמות ארץ ישראל, שכשם שהיו נמנים כך נמשך להם לכל אחד ואחד בפרטות כוח להכניע האויבים אחר כך בארץ ישראל. ונעשית הכנה במדבר ־ מקום שליטת הסטרא אחרא, להכניעה דווקא במקומה, שזאת היא ההכנעה הראויה. וזה סוד התחלת הספר 'במדבר סיני' שדווקא במדבר הוצרך הענין הזה. ולא היו הולכים למלחמה אלא בן כ' שנה".

יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.

עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל, ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד:
״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא, אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי״.

[עיין ברב קוק עין אי"ה שבת א עמ' 135 על הסיפור של הלל הזקן והאיש שרצה להקניטו].

בניין הארץ:
הרב ראובן ששון: עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה. לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד - מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?
הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות, והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו. הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין אריאל. ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהילים קלב ג-ה). זו נקודה חשובה מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.





[1] משלי כד, טז.
[2] בראשית א, לא.
[3] ראה קהלת רבה ג, ג.
[4] פחד יצחק, איגרות וכתבים קכח. הרב יצחק הוטנר היה ראש ישיבת ׳רבנו חיים ברלין׳ בברוקלין וחבר מועצת גדולי התורה באמריקה. נפטר בשנת תשמ׳׳א.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: