להעלות יהודים מתוך
הקלחת הרותחת
בראשית (כח,יא): "וַיִּפְגַּע
בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".
רש"י (בשם המדרש): "עשאן כמין מרזב
סביב לראשו שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת: עלי יניח
צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".
האם באמת האבנים דיברו ורבו זו עם זו?
כיצד יכולות אבנים סביב הראש להציל
מחיות רעות?
המהר"ל מסביר שאין המדרש הזה כפשוטו, אלא הוא מבטא
את הריבוי הגדול והעצום במציאות, ואת תפיסת האחדות המתאימה דווקא לעם ישראל.
כאשר אדם מסתכל במציאות – הוא רואה אין
ספור תופעות שונות ומשונות ואף הפוכות האחת מן השניה: חושך ואור, טוב ורע, צדיק
ורשע ועוד ועוד ועוד.
אך המאמין יודע שלמרות הריבוי הגדול
והעצום, בכל זאת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" - הקב"ה
הוא המניע את כל המציאות כולה על שלל הופעותיה וגווניה.
(לכן בעלי המבט הפנימי מכונים בשם
"מחצדי חקלא", קוצרי השדה, מפני שהם יודעים שתחת הצמחים הרבים והמגוונים
– ישנה קרקע אחת המצמיחה את כולם).
הרב קוק (במאמרו 'אחדות ושניות', מאמרי
הראי"ה, עמ' 234-236): "הרוחניות הגדולה והנשגבה, המקפת את הכל וחודרת
אל תוך הכל, ממלאה בנחלי עדניה גם את החיים הריאליים החומריים, ומצרפת ומזככת
אותם, מפני שלפניה אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין
שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם".
אין סתירה בין החומר לבין הרוח. אדרבה,
צריכה לשרור ביניהם אחדות ואף השלמה והפריה הדדית.
"ואולם קצרי ההשגה", החושבים
כי ישנה סתירה בין החומר לבין הרוח, "מבקשים לבטל לגמרי את הרוחניות, שלדעתם
היא סותרת את החומריות החביבה עליהם... ועם ישראל גוי אחד בארץ, שהשניות
שנואה לו על פי שרש נשמתו, מרגיש כי ההפרדה בין החומריות ובין הרוחניות מסבה לו
צער גדול ועמוק, והוא מבקש לו דרך לשוב אל האחדות".
לשם כך מבקשים יהודים רבים לשבור ולנתץ
את הפירוד הזה שבין החומר לבין הרוח – "ויד פושעי ישראל בה בראשונה... פושעי
ישראל סוף סוף גם הם בני עם אחד, גם הם אינם יכולים לסבל את השניות, ועל כן הם
מקדימים בעבודת הנתיצה. נותצים הם מתחילה את הרוחניות החלוקה מעל החומריות וסותרת
לה".
בשלב הראשון אותם "פושעי
ישראל" שוברים את הרוח, מפני שלדעתם היא עומדת בניגוד לחומר. "בביקורת
עזה הם מבקרים אותה ומראים את כל שקרה והפסדה. מנתצים ומשברים הם רוחניות זו
בקנאות המיוחדת לעם ישראל ושמחים רגע לראות כי האליל של הרוחניות היה למעי
מפלה".
אבל בסופו של דבר הם נשארים עם חומריות
כשלעצמה, והלא חומריות כשלעצמה גם היא סותרת את תפיסת האחדות. וכאן מופיע החידוש
הגדול של הרב:
"ואחרי שגמרו את עבודת הנתיצה של
אליל הרוחניות, הם על כרחם באים לנתץ גם את אליל החומריות, כי אחרי שהחומריות
נפרדת מהרוחניות גם היא אינה אלא אליל ואין לה זכות הקיום.
אז מתעוררות מלחמות המפלגות והמעמדים,
והמלחמות הקשות והאכזריות מרעילות את נעימות החומריות".
הרב מתאר מציאות נוראה שבה "פושעי
ישראל" שוברים ומנתצים לרסיסים – את מה שהם בעצמם בנו!
אולי הרב מתכוון למה שאנו מכנים בשם
פוסט-ציונות, כאשר אותם זרמים בעם ישראל שעזרו לבנות את מדינת ישראל – באים
ושוברים אותה...
כל מי שמסתובב במסדרונות האקדמיה, רואה
כיצד מנסים לטעון שוב ושוב שאין ציונות, אין עם ישראל, אין ארץ ישראל, הכל אשלייה
אחת גדולה, נרטיב בלבד...
די אם נזכיר את ספריו של פרופ' שלמה זנד
– "מתי ואיך הומצא העם היהודי", "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל",
ולבסוף "מתי ואיך חדלתי להיות יהודי"...
"והספרות עוד באה ומוסיפה שמן על
המוקד, כמעט מכל שיר ושיר, מכל ספור וציור בוקעת ועולה אנקת חלל, הקורעת שמים מעל
ומפעפעת כארס מתחת עד קצוי שאול. החוקרים מבקשים איזה תכלית לחיים ואינם מוצאים,
אין קו של אור להאיר ולחמם את הנפש הרועדת מקור. גם מקול המחרפים והמגדפים,
החצופים ועזי הפנים, אתה שומע תרעומות של איוב, הסובל יסורים אין קץ ומרב כעסו הוא
נכון לרמס, לטרף ולהשחית את הכל".
אבל באמת עצת ה' היא זו: "כך הולכים פושעי ישראל ושוברים
בעצמם את אלילי הזמן, שוברים ומנפצים ומנקים את המקום מהרוחניות המזויפה
ומהחומריות הריקה והשפלה ומפנים דרך לקדושה העליונה. שתשלח היא את אורה להשיב
לב בני ישראל אל אמונת האחדות".
פעמים רבות האבות התהלכו ברחבי ארץ ישראל. פעמים
שאף אברהם נאלץ לצאת מגבולות ארץ הקודש, אך התורה לא כינתה זאת כיציאה, אלא או
כהליכה או כירידה. נראה כי שינוי זה הוא שגרם לאמירת המדרש (רבה רות א) שיציאה זו
של יעקב - רושם היה בה 'שפנה זיוה והדרה של עיר'.
אך המפרשים (כלי יקר) התקשו מדוע
היה זה הרושם דווקא בהליכת יעקב ולא בשאר הליכות האבות?
מרן הרב קוק (אורות הקודש חלק א, פרק יט 'יציאה
מתלמוד לתלמוד') מבחין במושג 'היציאה', בהסבירו את מאמר חז"ל (חגיגה י.) על "היוצא
מתלמוד לתלמוד":
"עינוי גדול יש לנכנס מתוך הרחבה
גדולה של עיונים טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת תפארת, אל תוך הקצובות
ההלכותיות, שהן שחורות כעורב. אף על פי שזהו יופיו ועזוז קדשו, למשול בעולם המלא
מחשכים, זוהמות, ותסיסות מהומיות. אבל בעל הנשמה, המפוארת בהדר קדשה, הוא מרגיש את
ענותו הנוראה, את כל חבלי המאסר, בעת יציאה מתלמוד אל תלמוד.
והוא צריך תמיד עצה והדרכה נכונה, איך
לרפד את היצוע של התוכנים המעשיים לפרטיהם הקשים ברפידות רכות, מלאות יפעה של
עדינות החיים.
והדר הקודש הנוצץ בהוד החופש והטוהר
השמימי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר".
אין ספק שבהליכתו זו של יעקב עוזב הוא
את אותו מצב אידאלי עליון
של "יושב אהלים" ומגיע אל לבן הארמי, אותיות רמאי, שם הוא צריך לעבוד
ולהתמודד מול עולם מלא "מחשכים וזוהמות".
והוא צריך עצה נכונה, כלשון הרב, ועל כן
מגיעה דוקא עכשיו החלטתו של יעקב ללכת לבית מדרשו של שם ועבר. כי כאן נדרש
למלאכה חדשה: איך לממש את העיונים הטהורים במקום הקצוב והמדוד של המעשים.
אבל , דווקא יציאה זו, היא שהביאה ברכה
גדולה ליעקב, שהרי חזר עם בנין עם ישראל. כי עצם 'היציאה' הזו היא המכניסה את
הטוהר השמיימי אל העולם שלנו, ואז כל האידאלים האלה מתלבשים בילדים ובמשפחה בחיים
ממשיים.
דומה הדבר למובא במדעי הטבע, ב"חוק
שימור האנרגיה", שלפיו אין מושג של 'אנרגיה מתכלה' אלא רק כזו שמחליפה את
צורתה.
גם בחיינו אנו נקראים אנו לתת את הלב
והדעת , 'לקום מהספר' - ולשאול היאך נקיים מה שלמדנו, ולצאת מהתלמוד העיוני
אל הקצובות של חיי המעשה ולהפריחם.
שהרי אותו זיו והדר שהיה באוהלו של
יעקב, כלל לא נעלם, אלא רק עבר אל מעשיו וחייו של יעקב.
יעקב אבינו ירד גם למצרים כי יש שם 'שבר' (322 ניצוצות משבירת
הכלים) ועלה משם עם שבטי י-ה - עם ישראל (המגיד ממעזריטש: ערב 'רב' עלה עימם –
העלו 202 ניצוצות מתוך ה'שבר' שהיו שם...)
בין השנים תשכ"ח-תשל"ד למדתי
בישיבת רבנו יצחק אלחנן של 'ישיבה-יוניברסיטי' בניו יורק. באותן השנים, ארגון של
תלמידי הישיבה יזם מסיבות ראש חודש מדי פעם במשך השנה עם רבי שלמה קרליבך. מאות
מתלמידי הישיבה היו מתכנסים באולם גדול בבנין הישיבה, יחד עם תלמידים נוספים
מאגפים אחרים של Yeshiva College כל ערב כזה חימם את הלב להרבה זמן והשאיר צמא לעוד.
ר' שלמה היה תמיד מגיע עם כמה
"חבר'ה היפאל'ך", כפי שהיה מכנה בגאווה בלתי-מוסתרת את ידידיו הצעירים.
הוא הציג אותם בשמותיהם העבריים לקהל, ומחא לכל אחד מהם כפיים. הם ציחקקו למשמע
שמותיהם העבריים החדשים, שטרם התרגלו לשמוע. מיד החלה ההופעה, ובמהלכה הם היו
מלווים אותו, מי בגיטרה, מי בתופים, מי במצלתיים או רק בנענועים או קפיצות לפי קצב
המוזיקה.
תלמידי הישיבה נראו מהוגנים,
"מרובעים", אנשי חינוך או בעלי מקצועות חופשיים לעתיד, היה תמיד ניגוד
גדול בין המראה החיצוני של תלמידי הישיבה לבין מלוויו של ר' שלמה.
על פי רוב, מסיבות ראש חודש אלו היו
מסתיימות בחתונה. ר' שלמה היה ממתין עד שרוב התלמידים עזבו את האולם ואז הוא היה
פותח מזוודה ושולף ממנה חופה וציוד נלווה, בקבוק יין וכוסות, ומתיישב למלא טופס של
כתובה. מאיפה-שהוא הייתה צצה בחורה מה'היפאל'ך', שכנראה המתינה באיזה שהוא מקום
מחוץ לאולם. אז ר' שלמה היה מזמין את "אחי הקדושים, ר' פלוני ובחירת ליבו
אלמונית, שתי נשמות תואמות מההיפאל'ך הקדושים", להסתופף מתחת לכנפי השכינה
בנוכחות תלמידי הישיבה הקדושים. עדים מונו, תלמידים אחרים החזיקו את מוטות החופה
והשמחה הייתה גדולה.
אחרי כמה ניגוני חימום, ר' שלמה היה
נושא דרשה נאה ומלהיב את כולם. השמחה הייתה רבה, ספונטאנית, ומוגבלת לזמן שאנשי
האבטחה של האוניברסיטה היו מוכנים להשאיר לנו את האולם.
תמיד במסיבות ראש חודש הגענו בתקווה
לזכות לראות חתונה של ר' שלמה, אבל ר' שלוימל'ה נמנע מלהכריז מראש. גם אם שאלנו
הוא אף פעם לא אמר. במידה ולא התקיימה חתונה, חלק מאתנו המתין בכל זאת. אולי יש רק
איחור קל... כדאי להמתין, אמרנו אחד לשני.
המפגש בין העולמות היה חם אבל לרוב
אילם, עם מתח מחשמל באוויר. הרגשנו שאנו בנוכחות מישהו מיוחד ברוחניותו, אבל לא
חשבנו לרגע ללכת בעקבותיו. רצינו לשאוב מהאהבת-ישראל שלו, אבל לא יותר מדי. ציפינו
– ובסתר לבנו אף קיווינו - לשמוע קצת דברי מוסר מ"יהודי אמיתי". בנוכחותו,
הרגשנו שאנו כאילו משחקים בלהיות יהודים, אבל הוא לא משחק; הרגשנו שהוא מתנהג
כיהודי אמיתי, בכל כולו. הוא נותן מעצמו את כל כולו ל"אחיו ואחיותיו
הקדושים", אבל אנחנו?
ההיפאל'ך מצדם, הסתכלו עלינו בעיניים
מרוטות אבל מחייכות, וב"ה לא הסגירו כלל מה הם חשבו עלינו. כל אחד, בתוך
תוכו, ראה בשני "עוף מוזר".
ר' שלמה כיבד אותנו בדרכו, אבל מדי פעם
היה משחרר דיבורים מרירים מעומק לבו. כנראה מתוך תקווה שמי מבני הישיבה יתעלה
ל"עולמות גבוהים יותר, גבוה מגבוה, רבותיי...". קלטנו שבלבו הטהור רצה
שנבין שעלינו לעשות יותר ממה שמלמדים אותנו לעשות. הרבה יותר.
פעם אחת, דווקא בשנה שלמדתי יורה דעה –
הוא התחיל בין מחרוזת ניגונים אחת לשנייה לדבר בשפה של מי שמתפלפל בניגון הישיבתי
המוכר... "אשריכם בני הישיבה", הוא התחיל, "שאתם זוכים ללמוד את
תורתנו הקדושה במשך חלק גדול מיומכם. (ניגון בלי מילים) אשריכם שאתם לא לבד בעולם
הזה, אלא מלווים על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, במילים שלו ושל שליחיו אלינו.
איזו זכות. איזו זכות. (מפזם). לא להישאר
לבד בעולם. לא להחליט לבד לבד מה לעשות בכל מיני מצבים קשים. הרי אנשים יכולים
לפחד, להתבלבל, לא לדעת מה לעשות. אבל מי שלומד תורה יודע מה לעשות. (מנגן ומפזם,
ומחזיק את ראשו).
ואז היה ממשיך: הרי אנו צריכים גם לדעת
– כמו שלומדים ביורה דעה – גם מה לעשות כאשר משהו מחלב נופל לתוך סיר של בשר. הרי
געוואלד! אישה הקדישה כל כך הרבה זמן להכין את הסיר המלא והגדוש בכל-טוב, לשמח את
בני ביתה והאורחים שלה. אבל געוואלד! מישהו עבר והפיל לתוך הסיר שלה משהו מחלב! מה
עושים? מה עושים??! איך מצילים את הבשר ושעות העבודה והכבוד של אישה, בעלת-הבית
המסורה?!!
אבל יש כאלו בישיבות שלומדים "הכל-הכל", אבל עומדים לבד
מול ספיקות כשמוצאים עצמם במציאות שלא התכוננו אליה.
מה לעשות עם סיר הבשר יודעים. יודעים,
בביטחון. לוקחים מבחנים וכותבים תשובות. יודעים!!
אבל מה לעשות כשמשהו קורה שלא התכוננו
עבורו? נגיד שיש סיר רותח, רק מים, מים חמים חמים. ולתוך הסיר של מים רותחים נופל
– נופל – אוי! כמה כואב לומר את זה! נופל
א-אידעל'ה! יהודי חם נופל לתוך סיר רותח!! (מחזיק את ראשו ומתנדנד מצד לצד).
זה קורה כל יום!!! יהודים נופלים לתוך
סירים רותחים מעשה-יום-יום. פוגשים שיקסאל'ה נעימה ויפה באוניברסיטה, בעבודה,
רואים אנשים טובים, ישרים, ורוצים להתחתן. מתבוללים בכל יום, בכל מקום. בכל העולם,
באירופה, ברוסיה, אפילו בישראל! התבוללות
מתרחשת בשקט בשקט כל הזמן. אם רוצים לראות, רואים. מי שלא רוצה לדעת לא
מסתכל ואומר שהוא לא יודע. אוי!!!
באוניברסיטה ובעבודה שומעים דברים יפים
על עולם חדש, בלי שנאה, מלא אהבה, בלי גבולות בין אנשים ובין קבוצות. זה נשמע כל
כך יפה וכנה ומושך. ויהודים נופלים כל יום ויום. מי יוציא אותם מזה? מי?! מי?!
(מפזם).
אבל בישיבה לא לומדים מה לעשות כשזה
קורה, כשיהודי נופל ונופל ונופל, לא מלמדים אותנו מה לעשות. מה עושים?! מה עושים
רבותי??!! אף אחד לא יאמר לכם. תשאלו. תשאלו!! אם ייפול מישהו מבני הישיבה, אולי
יאמרו לכם מה לעשות, אולי... אבל מישהו רחוק, רחוק מהישיבה?! והם נופלים כל יום
ויום! אני רואה, אני רואה ובוכה!! (מנגן
כמה אקורדים).
אז אני אומר לכם בכאב גדול, מה שאני
שומע. לפעמים. בדמעות בעיניים. צר לי לומר מה אני שומע. שמעתי אומרים, אוי שמעתי
אומרים, שצריכים לשים על הסיר הזה עם היהודי בפנים - את המכסה! לכסות את הסיר! לא
להסתכל! אסור להסתכל עליו! לא לראות, לא לשים לב. הוא לא היה צריך להיות שם! זה
אשמתו, אומרים. זה לא בשבילנו. אין מה לעשות!
יהודים תמיד ידעו לתת יד אחד לשני. להוציא
כל אידעל'ה מצרה. בכל מקום. כל השנים הארוכות של הגלות. בכל גלות וגלות. לא שכחו.
אבל בישיבות, כואב לומר, שכחו. לא רוצים לדעת.
האם זה באמת מה שהתורה הקדושה רוצה
מאתנו!? האמת רבותיי, שהתורה רוצה שאני ארגיש שאני הוא זה שנשרף, אני הוא זה שנופל
למים הרותחים, לא מישהו אחר. הוא אני! אני הוא! ומייד להוציא את אחי הנשרף משם!!
מהר, מהר להוציא את האח שלי מהסיר הרותח. אוי, געוואלד, אחיי, מתי נוציא את כל
אחינו הנופלים מהסירים הרותחים שלהם... כשבישיבות ילמדו גם את זה, המשיח כבר יהיה
כאן אתנו. אוי. אוי. אוי. געוואלד.
ומשם ר' שלמה פנה הצדה, ומחה דמעה.
ואז הוא חזר לרמקול והזמין "שתי
נשמות תואמות מההיפאל'ך הקדושים", מאלו שפעם היו בסיר הרותח והוציאו אותם
משם. ר' שלמה, עם עיניים בורקות, הודה לזוג הקדוש שמזכה את כולנו לשמוח אתם בשמחתם
הקדושה, מתחת לחופה שהתחיל לסדר...
ואז, לאט לאט שר "עם ישראל
חי...", ורק אחר כך "עוד יישמע..." בניגון מקפיץ, ואחר כך במלוא
הכוונה חזר לניגון איטי, הפעם של "ברכי נפשי...", ועוד ועוד.
