פרשת שמיני: וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן

ויקרא (י,ג): ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

המשכן עומד על תילו[1] ומשה חונך אותו במשך שבוע ימים. ביום השמיני, קורא משה לאהרון ובניו ומצווה אותם להקריב קורבנות, וזאת הפעם הראשונה שהם מקריבים במקדש.

אהרון ובניו מקיימים בהתרגשות את כל אשר נצטוו, ולאחר שהם שחטו את הקורבנות, עשו את זריקת הדם, ערכו את העולה והחלבים על המזבח וקיימו את כל הלכות ההקרבה כהלכתם, הנה הגיע הרגע המיוחל, הרגע בו נודע לבני ישראל שמעשיהם רצויים בפני הבורא - "וירא כבוד השם אל כל העם" (ויקרא ט,כג-כד) - השכינה ירדה על המשכן.

בנוסף, כותבת התורה – "ותצא אש מלפני השם, ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", ירדה אש מן השמים ו"אכלה" את הקורבנות שהם העלו וכשבני ישראל ראו את המחזה - "וירא כל העם, וירנו ויפלו על פניהם".

מעמד מיוחד זה היה מרגש ומרטיט, זמן רב בני ישראל ייחלו לו. משום שהשראת השכינה על המשכן וירידת האש מן השמים, העידו על כך שאלוקים כיפר להם על מעשה העגל, שהרי המשכן נקרא "משכן העדות" (שמות לח,כא), עדות על מה? – "עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י).

והנה, באותו יום כל כך מיוחד ומרומם, קרתה טרגדיה קשה לאהרון הכהן. שני בניו – נדב ואביהוא, הקטירו "אש זרה אשר לא ציווה אותם השם", והתוצאה הייתה נוראה – "ותצא אש מלפני השם, ותאכל אותם וימותו לפני השם", נדב ואביהוא מתו בתוך המשכן.

איך אביהם – אהרון, הגיב על אסון שכזה? כותבת התורה – "וידום אהרון". אהרון היה בדממה.

לא כתוב "וישתוק" אהרון, אלא "וידום" אהרון. בלשון הקודש יש הבדל בין "שתיקה" ל"דממה". שתיקה זוהי שתיקה חיצונית בלבד, זאת אומרת אדם יכול להיות נסער מבפנים אבל הוא לא מבטא זאת בקולו כלפי חוץ.

"דממה" מורה על מעין שלווה והשלמה פנימית, לא חיצונית בלבד (ספר "שם עולם" על ויקרא).

אהרון דמם, זאת אומרת הוא הצדיק עליו דין שמים באהבה, ואפילו בליבו לא הייתה שום טרוניה כלפי הבורא. לכן כותב רש"י בשם חכמים במדרש שאהרון קיבל שכר על שתיקתו, שהרי לא להתרעם על הנהגת הבורא בנסיבות כאלו, זו משימה לא פשוטה, אולם קשה שבעתיים להיות שלם עם כך בלב פנימה...

רבנו יעקב בן אשר ("בעל הטורים"): בכל המקרא מצינו רק שתי פעמים את המילה "וידם".

בפרשה זו, ובספר יהושע – במלחמתו בחמשת מלכי כנען נאמר: "וידם השמש" (יהושע י,יג).

דבר זה בא לרמוז לנו שלהגיע לדרגה נעלה זו של שתיקה לאחר מכה כל כך כואבת וטראגית זו היא מעלה מופלאה ונדירה. וכשם ש"וידם השמש" הוא מאורע יוצא מן הכלל הפועל בניגוד לדרך הטבע כי שינוי חריג הוא בסדרי הטבע, כך התנהגותו של אהרן הייתה התנהגות שמעל לטבע בן אנוש.

הדממה של אהרון לא הייתה דממה של הלם, אלא דממה שביטאה יותר מכל קבלת דין שמים באהבה...

מספר הרב צבי הירש מייזליש בספרו "מקדשי השם" (עמ' יז'. הרב מייזליש היה רב בגליציה והונגריה טרם השואה. הוא הוגלה למחנה ההשמדה אושוויץ, וגם שם, בתוך התופת, יהודים רבים הפנו אליו שאלות לא פשוטות, אותם הוא העלה על הכתב עם סיום המלחמה):

לרב מייזליש הייתה טלית בעלת ערך סנטימנטלי מאוד גבוה, שקיבל מסבו טרם המלחמה. כשהרב נכנס בשערי אושוויץ, הוא ידע שעליו להיפרד מכל חפציו האישיים וביניהם גם הטלית שהוא כל כך חיבב. החליט הרב לחתוך את הטלית הגדולה ולעשות ממנה טלית קטנה (ציצית) שיוכל ללובשה תחת בגדי האסיר אותם יקבל במחנה.

באחד הימים, בגדיו של הרב עוררו את חשדו של אחד הקלגסים הנאצים, הרב היה נראה "שמן" מידי... הנאצי קרא לו לבירור וכשהוא ראה את הטלית מתחת לחולצתו שאל אותו - מה זה הבגד שאתה לובש? הרב לא התבלבל, הוא ידע שאין סיכוי שהנאצי יבין את משמעות הציצית, ולכן אמר לו בקצרה שזה בגד של אלוקים... הנאצי שמע את זה, פניו האדימו והוא רתח מזעם – אלוקים? כאן באושוויץ? תראה איך אתם היהודים נראים כאן, אתם הולכים ונעלמים, אחרי מה שקורה כאן אתה עדיין סבור שיש לכם אלוקים? אם הוא קיים איך הוא מאפשר לנו להשמיד אתכם?

הרב מייזליש הסביר לאותו חייל, שזה שאנחנו לא מבינים את הנהגת הבורא, אין זה אומר שהוא לא קיים, אולם הרב הוסיף ואמר דבר שגרם לנאצי לחבב אותו מאותו יום והלאה.

הוא סיפר לו על אחד מגדולי החסידות בשם רבי שמעון מירוסלב, שזכה לאריכות ימים מופלגת. לעת זקנותו שאלו אותו תלמידיו, רבי, במה הארכת ימים? אמר להם הרב, מעולם לא שאלתי שאלות על ריבונו של עולם, וכל פעם שארע לי משהו מצער סמכתי בליבי על הבורא שהוא עושה את מה שהכי טוב עבורי. ואם תשאלו מדוע זה גרם לי לאריכות ימים? משום שכשאדם שואל ומערער על הנהגת הבורא, כיוון שאלוקים כל כך אוהב אותו, הוא מזמין אותו אליו ועונה לו תשובות... אני מעולם לא שאלתי – אמר הרב לתלמידיו, אז ממילא הוא עדיין לא קרא לי...

סיים הרב מייזליש ואמר לנאצי, אני מציע לך לא לשאול איך יתכן שאלוקים עושה לנו כך, זה פשוט לא משתלם לך, אם תמשיך לשאול הוא יקרא לך ויענה לך תשובה, אתה רוצה לחיות, הלא כן?...

זה מה שאהרון מלמד אותנו – וידום אהרון. לפעמים, התשובה הכי טובה היא לשתוק...

גם בענין הפרה אדומה עדיף לשתוק...

"זאת חוקת התורה ויקחו אלך פרה אדומה תמימה"

בפרשה זו מודיעה לנו התורה שאת מצוות התורה יש לקיים גם אם נבצר ממנו טעמה של המצוה, כי כתוב זאת חוקת התורה לא זאת חוקת הפרה!

רק משה רבנו זכה להשיג את הסוד של פרה אדומה, וזה היה קודם חטא העגל בשעת מתן תורה, שאז זכה משה לשער הנ' מחמישים שערי בינה כמ"ש האר"י ז"ל פ' ואתחנן "בלקוטי תורה".

חוקת הפרה היא כנגד שער הנו"ן, ורמז לכך אדמה גי' חמישים, והכח שלה לבטל את אחיזת הקלי', וממילא לבטל המיתה, כי שט"ן ר"ת נ' שערי טומאה.

אבל כאשר חטאו בעגל, נחסרה השגת שער הנו"ן ממשה רבינו, כדי שלא יתבטלו הקליפות טרם זמנם. כמ"ש, "לך רד כי שיחת עמך", כלומר רד משער החמישים גי' ל"ך, ואז נשאר מ"ט כמ"ש "ותחסרהו מעט מאלקים".

אבל היות והיה זה שלא בעוונו אלא בעוון העם, לכן בעת שנפטר כתוב, "ויעל משה מערבות מוא"ב אל הר נב"ו" - מואב גי' מ"ט, כלומר שעלה מהערבות של שער המ"ט אל הר נבו - ר"ת נ'-בו שער הנ' דחמישים שערי בינה בו.

יש הרבה דברים שקורים מאחורי הקלעים ואנחנו לא מבינים אותם...

אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה יד): מעשה היה בישראל אחד, שהיה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו, ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: "בוא טול פרתך. שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה". אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו "בא ואני מעמידה".

כיוון שבא ואמר לה באזנה: "פרה פרה את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול, בשבת היית נחה. עכשיו שגרמו עונותי, ואת ברשות הגוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך, שתהא בא ומעמידה על אחת וכי בכל פעם אצטרך לחזר אחריך שתבא להעמידה? חוץ מזו ומזו, איני מניחך, עד שתאמר לי, מה דברת ועשית לה באוזנה אני נתיגעתי בה, והכיתי אותה, ולא עמדה".

התחיל אותו ישראל מפייסו, ואומר לו: "לא כישוף, ולא כשפים, עשיתי. אלא כך וכך הסחתי לה באוזנה, ועמדה וחרשה". מיד נתירא הגוי, אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שיצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי". מיד בא ונתגייר, ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתא, ועכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו ע"כ.

כתב הרמ"ע מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ו') "ושתי שאנו קוראים עליה במגילה, נתגלגלה באותה פרה שמכר החסיד ולא היתה רוצה לחרוש בשבת. כי היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה בשבת, ואותו חסיד היה מכירה [ידע שהפרה גלגול של ושתי] לכן מכרה לגוי ולא רצה לתת לה הנאה שלא תעבוד בשבת. ואותו גוי המתגייר בגלל המעשה שקרה, הוא אחשורוש, וכך היה תקונה".

וצריך לדעת דגלגול הוא בגימטריא "חסד", כיוון דחסד הוא לאדם לבא בגלגול. והוא מאי דכתיב בתהלים: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כיוון שהקב"ה רוצה שאדם יקיים כל התורה כולה בשלימות, לכן משיבת נפש, צריך האדם לבא בגלגול ולהשיב נפשו לזה העולם עוד הפעם, כדי להשלים מה שחיסר ממנה". (טעמי המנהגים).

אנחנו לא יודעים כמעט כלום על התשבץ הענקי שאנחנו מונחים בו (600,000 נשמות מליארדי חלקי נשמות, 6000 שנה, וכל מה שקורה בין כל אחד לאחד) לכן הכי טוב לקבל הכל באהבה כי היחיד שמבין הוא זה שאוהב אותנו ודואג לנו הכי הרבה!!!

---

[1] הרב משה שינפלד - נפש יהודי.

פרשת וארא - עבדים חופשיים!

עבדים חופשיים!

שמות (ו,יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ירושלמי (ראש השנה ג,ה): "אמר רב שמואל בר רב יצחק... על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים..."[1].

על איזה עבדים מדובר? הרי כולם היו עבדים בעצמם...

משך חכמה (וארא, ו,יג): "יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים, והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם... לכן ציווה ה' יתברך שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד...".

למה הדבר הראשון שהקב"ה מצווה את בנ"י זה שחרור יהודים עבדים דווקא?

עונה הגמרא (בבא מציעא י.): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה,נה) - עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שלג,ג): "הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה, וְחָזַר בּוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל כְּבָר דְּמֵי שְׂכִירוּתוֹ וְאֵין בְּיָדוֹ לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְהַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, (וַיִּקְרָא כה,נה) וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים".

כדי לצאת מהמֶּצׇרִים, מהפרעה שיושב על העורף, כדי לצאת מהגלות האישית שלך – אתה חייב לקבל על עצמך עול מלכות שמים שלימה!!!

כל עוד יש בך אחוז של עבדות למשהו אחר, זה גורע מהעבדות לקב"ה!

סוגים של שעבוד[2]:

-אדם שמשתוקק להיות מקובל בחברה - משועבד, מפני שאינו יכול לעשות את מה שבאמת מתאים לו, שמא ח"ו יבקרוהו. אולי היה רוצה להאריך בתפילה או לקבוע זמנים הגונים ללימוד תורה, אבל בעיני חבריו זה לא מקובל. אולי היה רוצה להתנדב למען חולים, אבל בעיני משפחתו זה יראה מוזר. אולי היה רוצה למחות כנגד עוול שנעשה לחלש במקום עבודתו, אבל הוא שותק מפני שהוא חושש לספוג עלבונות אם יפתח את פיו. נמצא שהוא משועבד לסביבתו.

-אנשים הרודפים אחר הכבוד, כמו פוליטיקאים למשל, משועבדים עוד יותר, מפני שלא רק שהם נמנעים ממעשים מסוימים, אלא רוב מעשיהם נעשים כדי לזכות בכבוד, נמצא שכל חייהם משועבדים לתאוות הכבוד שלהם.

-אדם שתאב מאוד להתענג באכילה הוא משועבד לתאוותו. שעות רבות בכל יום הוא טרוד בתאוות אכילתו, ואינו יכול לפתח את כישרונותיו הרוחניים, לא בלימוד ולא במעשים טובים. וכך לגבי כל סוגי התאוות.

-יש סוג של שעבוד מהופך, שאדם כל כך רוצה שלא להיות מושפע, עד שהוא בורח לקצה השני.

למשל, אם הוריו יציעו לו ללמוד מקצוע, דווקא לא ילמד. והרי הוא משועבד, מפני שלא החליט כפי שהחליט מפני שחשב שכך מתאים לו, אלא מפני שנפשו נוטה לעשות תמיד ההפך ממה שהוריו אומרים לו.

דוגמא נוספת: אדם שחושש מאוד שמא ייגרר אחר תאוות וכבוד, וכדי שלא ייפול וייכשל הרי הוא מתנזר לחלוטין מכל תענוג גשמי או מכל שמץ של מצב שבו יכבדו אותו - גם אז יוצא שהוא משועבד, מפני שבפועל כל הזמן הוא חושב על התאוות והכבוד. ואף שהוא מנסה לברוח מהן, מכל מקום אינו יכול לחיות את חייו בחירות, מפני ששיקול דעתו מוטה עקב החששות המופרזים שלו מהתאווה והכבוד.

אז איך נראה אדם שיצא מעבדות לחירות? 

הרב אייל ורד מסביר בקטע קצר שכתב איך מתנהג לדעתו מי שאינו משועבד:

חירות – זה להכיר את הכפתור העגול האדום הקטן שמכבה דברים ולהשתמש בו.

חירות – זו היכולת לא לשמוע ולא לקרוא לשון הרע, למרות שכולם מדברים על כך וזה מבעבע בכל האתרים.

חירות – זו היכולת לומר למעסיק שלך שיש לך גם אישה וילדים, ולכן אתה לא יכול לעבוד בלי שעון, לצאת כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים, כי יש לך עוד דברים בחיים. ולפני המעסיק – חירות זה לומר את זה לעצמך.

חירות – זה לדעת לחיות מהכסף שיש, ולא מהכסף שאין (חירות ממינוס, בשפה פשוטה).

חירות – זה לשמור על הגוף חופשי, ולא להעמיס עליו קילוגרמים רבים מיותרים שמקשים עליו את התנועה ואת הגמישות, והופכים אותנו לעבדים סגורים בתוך בית כלא של עצמנו, חסרי תנועה ומתנשפי מדרגות.

חירות – זה לשמור על הנשמה חופשית, נקייה, ולא מסונוורת ממראות לא טובים. או במילים פשוטות, לשמור על העיניים.

חירות – זו היכולת לשתוק. לא להגיב על כל דבר. לבלום פה בשעת מריבה.

חירות - זה לעצור להולך רגל שרוצה לחצות את הכביש, ולאפשר לו לחצות בבטחה. וגם לתת לנהג שטעה וכעת מנסה להשתלב בנתיב שלך, לעשות זאת בנחת. בן חורין לא צופר בזעם לרכב שהתמהמה שניה מיותרת ברמזור. הוא מאותת לו בעדינות עם האורות.

חירות – זה להביט בעין טובה על המדינה היקרה שלנו, ולא ליפול לבור הנרגנות והתלונות, אלא לשמוח ולהודות ולתקן.

חירות אינה פסל, פסל החירות, אלא מהות. 

היא המיצוי של האישיות הפרטית והלאומית שלנו.

מסופר על אחד מן החכמים שהלך לבדו ביער, ולפתע פגש מולו את המלך. פנה המלך לחכם ושאלו – אמור נא לי, למי אתה עובד? ענה החכם למלך – מי שהוא אדון עליך, הוא עבד תחתיי. המלך ידע שהחכם אינו אומר דברים לחינם, וביקש הסבר.

הסביר החכם למלך – אתה מלך. יש תחתיך עבדים רבים ואלפי נתינים הכפופים לך וסרים למשמעתך. אתה עבד לתאוות השררה והכבוד שבך. אני – אמר החכם – אדון על תאוותי. תאוות הכבוד שאתה כפוף אליה, היא זו שאני מולך עליה.

עומד הנביא ירמיהו טרם חורבן בית המקדש הראשון, מתרה בבני ישראל ומצווה עליהם לשחרר את עבדיהם – "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת השם, אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ" (ירמיהו לד, ח-ט).

העם אכן שמע לציוויו - "וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד, וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ".

אולם מיד לאחר מכן – "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". בני ישראל שבו ו"כבשו" בשנית את העבדים והשפחות.

ירמיהו הביא את דבר השם לעם ואמר – "לָכֵן כֹּה אָמַר השם, אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם השם אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ".

מידה כנגד מידה. אתם לא נתתם דרור לעבדים, הבורא נותן דרור לחרב ולרעב לפגוע בכם, ואכן בית המקדש נחרב על ידי בבל.

מה קרה כאן? מה המידה כנגד מידה? הרי הם לא נתנו דרור והקב"ה כן נתן!?!

אלא הם היו עבדים לעבדים שלהם! הם לא יכולים בלעדיהם – זה אומר שמה שהם שולטים עליו לא נשלט אלא שולט עליהם כך הקב"ה נתן לנשלטים שלו (החרב וכו') להשתחרר ולעשות מה שהם רוצים...

זוה"ק (בריך שמיה): "אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכל עִידָּן וְעִידָּן".

אדיר במרום (ח"א - למגזר מלין דקשוט): "והענין דע, כי מי שרוצה שתיקוניו יהיו פועלים כראוי למעלה, צריך שיסתדר הוא במעשיו כראוי בדוגמא של מעלה, וסוד זה, סור מרע ועשה טוב (תהלים לד,טו). כי מי שאינו עושה כן, נקראים מעשיו דרך עראי. אבל מי שהוא בדוגמא של מעלה, אז באמת השכינה קובעת דירה עליו. וזה, כי צריך לשים עצמו בתחלה נגד ס"מ, להתחזק לעומת קטרוגו. וזה בקבלת מעשה המצות עליו, ובפרט מצות לא תעשה, שבכח זה נעשה שומר לדרך הקדושה... וכן הוא קבלת הדבר על עצמו בכח ובקיום. ואז יכולים אחר כך להמשיך הטוב".

תניא (פרק מא') (השבוע ההילולא שלו): "ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" והאהבה ל"ועשה טוב". אף על פי כן, לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב" ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. דהיינו, להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים... ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט... והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

חסיד נכנס לשפת אמת בערב פסח ושטח את צרותיו והרב אמר לו תכוון באנא ה'.

 הוא כיוון ב"אנא ה' הושיענא" - ולא עזר.

כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר.

חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר! מה לעשות?!

שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית?

סיפר לו החסיד: "כיוונתי בשניהם ושום דבר לא קרה!"...

השיב הרב בחיוך: התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך"...

משנה[3] (ברכות א,ב): "מאימתי קורין את שמע בשחרית?".

גמרא (שם ט:): "תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד".

רבי מאיר ורבי עקיבא קובעים את הזמן המוקדם ביותר שניתן לקרוא בו קריאת שמע בבוקר,  לפי הזמן שבו יש מספיק אור כדי להבחין בין סוגים שונים של בעלי חיים.

משנה (כלאים א,ו): "הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְּבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה".

המשנה מביאה רשימה של שבעה זוגות בעלי חיים שאסור לזווג אותם יחד, למרות הדמיון הבסיסי ביניהם. ממשנה זו ניתן להבין כי החיות הללו היו מוכרות לחז"ל כדומות זו לזו.

מכך מובן מדוע במסכת ברכות נעזרים רבי מאיר ורבי עקיבא בחיות הללו כדי להגדיר את מצב האור שבו ניתן כבר להבחין בין דברים דומים. כאשר יש די אור כדי להבחין בין החיות הדומות הללו,  מתחיל החיוב לומר קריאת שמע בבוקר.

אולם קשה: אם אכן רצו התנאים לחפש סימן במציאות כדי לוודא שניתן להבדיל בין דברים דומים, היה יותר הגיוני לבחור מן המשנה בכלאים את החיות שסביר שאדם יראה בבוקר, כגון סוס ופרד או פרד וחמור. הזאב והערוד, לעומת זאת, הם חיות בר שלא נמצאות באזורים שבהם חיים בני אדם?

גם הצבעים המופיעים בירושלמי (ברכות א,ב ג.), תכלת וכרתי, שהם צבעים דומים, מספיקים בשביל להבחין בזמן הנצרך.

מה עומד אם כן מאחורי הבחירה לאפיין את זמן קריאת שמע על בסיס אבחנה בין בעלי חיים ולא בין צבעים?

עיקר מצוות קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיים.

בשני זוגות החיות שהזכירו רבי מאיר ורבי עקיבא ישנה חיית בר אחת וחיה מבויתת אחת.

נדייק: לאחת מן החיות יש אדון, ולשנייה אין. 

שימוש בבעלי חיים מבויתים כמשל ליחס שבין האדם לאלוהים מופיע בנביאים.

ישעיהו (א,ג): "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".

החמור המבוית מופיע כאן כסמל של הכרת אדונו.

בדניאל, לעומת זאת, הערוד מופיע כסמל של העדר קבלת עול מלכות שמיים.

דניאל מסביר למלך נבוכדנצר את פשר חלומו:

"ומן בני אדם גרש, ולבו שם עם החיה, ועם הערודים מעונו...עד אשר ידע כי שליט האל העליון במלכות האדם" (דניאל ה, כא; תרגום מארמית של "דעת מקרא").

מתי מגיע זמן קריאת שמע?

מתי שאתה מבחין בין קבלת עול לבין פריקת עול!

עבדים חופשיים:

ריה"ל: "עבדי זמן עבדי עבדים המה,

עבד ה' הוא לבדו חפשי,

על כן בבקש כל אנוש חלקו

חלקי ה' אמרה נפשי".

ריה"ל מגדיר את עבד ה' כעבד, אבל קורא לו "חופשי", מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: "אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סגריה, עזוב אותך משטויות". החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו "שאכטה".

את  מי מבין השניים אנחנו מעריכים? מי העבד ומי החופשי?

לאחר שנפסק דינו של אנטולי שרנסקי להישלח לסיביר קם ואמר: "אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני יהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בין החורין האמיתי! אומנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה!".

בימי השואה נשאל הרב אפרים אושרי (שו"ת ממעמקים, סימן ו') שאלה מיוחדת: בעת התפילה, שליח הציבור ר' אברהם יוסף הי"ד התחיל לומר את ברכות השחר. כאשר הגיע לברכת 'שלא עשני עבד' לא יכול היה לברך, ואמר: "איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ושבי, וחינם נמכרנו ולא בכסף. איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו ומוסרי שביה נתונים על גופו?".

תשובתו של הרב אושרי הייתה, שברכה זו נתקנה בעיקר על עבדות הרוח ולא על עבדות הגוף. ישנה מציאות שבה עבד אינו משועבד ברוחו. עבד היודע להתפלל גם בתוך הקשיים של הגטו, הרי שברוחו איננו משועבד לנאצים ימ"ש, אלא משועבד לקב"ה. אדם כזה יכול לברך ברכת 'שלא עשני עבד'.

יכול אדם להיות עבד, אך רוחו – רוח של בן חורין. מנגד יכול אדם להיות בן חורין, המשועבד לתאוות העולם, לכסף, לעבודה, לאופנה, לאוכל וכדומה.

הרב קוק זצ"ל (מאמרי ראי"ה עמ' 157): "ההבדל בין עבד לבן חורין איננו רק בהבדל מעמדי מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות ולהיפך בן חורין שרוחו רוח עבד.

מי שמשועבד לדברים שנחשבים יפים בעיני אחרים, מי שנמשך אחרי תאוות לבו – נחשב כעבד, גם אם במציאות חייו החיצונית הוא בן חורין. אך מי שנאמן לעצמיות שלו, לרוח אלהים אשר בקרבו; מי שפועל לאור הרוח הטהורה אשר בקרבו – הוא בן חורין, גם כאשר הוא מצוי בתחתיות ארץ, ומשועבד בגופו באופן קשה ביותר".

איך משתחררים מהעבדויות???

שמות[4] (כא,ב): "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי".

מבאר אור החיים הקדוש מדוע משתמשת התורה במילים "עבד עברי" ולא "עבד יהודי": "רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע".

גם אם, עד לרגע זה, הייתי עבד לתאוות, לדמיונות, לחולשות, לבלבול.

גם אם נכשלתי בהכל. בגדול. מה שהיה היה. אצל יהודי עבדות היא שקר, דבר עובר וחולף.

כל מה שקרה לי עד עכשיו, כל מה שהייתי עד עכשיו, לא יכול באמת לחסום אותי. הרגע הזה עדיין לא היה בעולם. אני, כמו שאני, עדיין לא הייתי בעולם. עת רצון, חסד עליון, הכל יכול לקרות עכשיו. אני לא באמת משועבד למה שהייתי, לכמה נכשלתי, "אין לך אדם שאין לו שעה". אולי כאן ועכשיו הגיעה שעתי.

ואם אני, משוחרר מכישלונות העבר, אתחבר עכשיו לטוב האמיתי. הניצחון הזה, ברגע הזה, יהיה ניצחון נצחי. לא משנה מה קרה עד עכשיו.

ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"י): "שָׁמַעְתִּי שֶׁאִישׁ אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ: כֵּיצַד הוּא הַבְּחִירָה? הֵשִׁיב לוֹ בִּפְשִׁיטוּת: שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בְּיַד הָאָדָם בִּפְשִׁיטוּת. אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה".

אני לא רע או טיפש, מבולבל או חלש. אני לא עבד למחשבות רעות על עצמי. אני נשמה קדושה, אני עצם הטוב. ואני יכול. עכשיו. לבחור בטוב.

ליקוטי הלכות (תולעים ד,יד): "בכל יום ויום שולח הקדוש ברוך הוא ישועות חדשות להציל את האדם! בכל יום ויום נעשה עם כל אדם עניינים חדשים לגמרי! בכל יום הקדוש ברוך הוא עוזרו ומושיעו!"

כל מה שצריך מצידך זו החלטה חזקה!!!

יה"ר שנזכה לעשות רצונו כרצונו אמן!

---

[1] ירמיהו (לד,יג-יד): "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם".

[2] הרב אליעזר מלמד.

[3] הרב יעקב נגן.

[4] הרב ארז משה דורון.

פרשת ויצא - חיילים של הקב"ה

חיילים של הקב"ה

כמיהתה של שרה לבנים[1] מתבטאת במילה "אָנֹכִי". "אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ" כלומר, כל כֻּלִּי וכל מהותי.

אחרי שרה, באה רבקה ובפיה ביטוי חריף יותר: "...וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי (בראשית כה,כב)".

הרמב"ן מפרש, למה לי חיים ומהות? כלומר, אם ההריון הזה לא יחזיק מעמד, למה לי חיים?

את הסדרה הזאת חותמת רחל, האומרת ליעקב:

"וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי (בראשית ל,א)".

כלומר, ללא בנים אני נחשבת למתה.

בניגוד לאימהות, שלחצו מאוד ובצדק, אצל האבות לא מצאנו נכונות מיידית להתפלל לה' בחוזקה למימוש הבטחת ה' לזרע:

1) אברהם אבינו לא התפלל לפקידה בבנים.

2) ביצחק אמנם נאמר "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא", אך גם יצחק המתין עשרים שנה עד שעשה זאת, וגם זאת רק "לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ", כלומר לבקשת אשתו, ולא מפני שהוא ביקש זאת.

3) תגובתו של יעקב אבינו לדרישתה הפסקנית של רחל, הייתה חריפה: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?".

למה? למה 'לא הזיז' לאבות שאין להם ילדים?

עוד שאלה: אומרת הגמרא (ברכות ז:): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי. מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה (אשת יעקב) והודתו שנאמר (בראשית כט,לה): "...הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'".

כיצד ייתכן שאנשי מעלה, כאברהם ויצחק ויעקב, לא חשבו על הבעת תודה לה', עד שבאה לאה אשת יעקב?

ה' הבטיח לאברהם ליצחק וליעקב פעם אחר פעם, כי ירבה את זרעם ולא ייספר מרוב.

האבות ידעו כי המשימה שייעד להם ה' בעולם, היא להוליד אומה שתישא עליה את שם ה', ותלמד את העולם את דרך ה'.

האבות היו בטוחים, שמכיוון שזהו היעד שה' בחר, הוא ימצא את הדרך להבטיח שייוולדו בנים, והוא גם יקבע את הזמן הראוי.

בגלל זה השקפת עולמם היתה: שכל מה שהם קיבלו מאת ה' היה בעיניהם ככלי לביצוע משימתם הגדולה והחשובה, ולא כשכר על מעשיהם המופלאים.

כשמקבלים משימה חשובה לביצוע, לא אומרים: "תודה", אלא "כן אדוני!"

לאה ראתה בשלושת בניה הראשונים, שליחות, שמטרתה לחבר אליה את יעקב.

1) ראובן - "...כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי". 2) שמעון - "שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי". 3) לוי - "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי".

ביהודה, הבן הרביעי,  ראתה לאה מתנה. לכן אמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' ".

לפי חשבונה, היה מגיע לה שלושה ילדים בלבד, שהם רבע משנים עשר השבטים. משום כך ראתה בבן הרביעי סוג של מתנה.

גם יששכר התקבל כשכר על מעשיה - "נָתַן אֱ-לֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי (בראשית ל,יח)". אם מקבלים שכר, אז בודאי יש לומר תודה.

אבל האבות ראו כבר בבן הראשון מתנה וכלי לשליחות, מבחינתם לא מגיע להם שכר על כלום לכן לא אמרו תודה ולכן לא לחצו, מתי שנצטרך את הכלים האלו הם יגיעו!!!

את הרעיון הזה, לא לצפות לשכר וגמול על מעשיהם הטובים, אלא להקדיש את עצמם ואת חייהם קודש לה', כחיילים של בורא העולם, רואים גם אצל אליעזר:

כאשר עֵבֶד אברהם ניצב בארם נהריים לפני לבן ובתואל, הוא סיפר בהתרגשות על השתלשלות האירועים שהביאוהו אל פתח ביתם. בין היתר הוא תיאר את הדו-שיח בינו ובין אדונו אברהם:

"וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי: אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי?

וַיֹּאמֶר אֵלָי: ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ... (בראשית כד,לט)".

העבד מספר: "ה' אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו", כלומר הוא חושב שאברהם אבינו מתכווין: היות ועשיתי הטוב בעיני ה', הוא ישיב לי גמול טוב וישלח את מלאכו שיורה את הדרך הנכונה.

העבד קלט בטעות מדברי אברהם, שהוא מצפה לגמול ראוי עבור מעשיו הטובים.

במקור הדברים שונים בתכלית: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ... (בראשית כד, ו-ז)".

כלומר, אני בסך הכול עבד נאמן לשליחות ה' אלוקי העולם. הוא לקחני, הוא דיבר אלי, הוא נשבע לי שייתן לזרעי את הארץ הזאת, הוא עושה את הכל. הוא בודאי גם ישלח מלאכו ויצליח את השליחות שהוא רוצה בה.

זו הייתה המעלה המיוחדת של אבותינו הקדושים, שמעולם לא ביקשו גמול מאת ה' על מעשיהם הגדולים, אלא ביקשו להיות שליחים נאמנים ומסורים למשימות ולמטלות שבורא עולם הטיל עליהם לבצע.

את הזכות הזאת ה' שומר לנו! לעם ישראל, לעד!

כותב המדרש (ויקרא רבה בחוקותי לו): "אילו ביקשו אבות הראשונים שכר מצוות שעשו בעולם הזה מהיכן היתה זכות עומדת לבניהם אחריהם, הדא הוא דכתיב 'וזכרתי את בריתי יעקב' ".

סבא שלי זצ"ל ביקר את הבב"ס זיע"א בבית חולים בפריז כשהתאשפז שם על חולי במעיים, והביא איתו רשימה של חולים, שהרב יברך. הרב בירך את כולם, חוץ משני חולים שהבב"ס דילג על שמותם והתברר אח"כ שנפטרו כבר.

באותה הזדמנות, שאל סבא את הרב למה כבודו לא מתפלל על עצמו? ענה הבב"ס: את הזכויות שלנו אנחנו שומרים לצאצאים שלנו לא משתמשים בשביל עצמנו! וגם אני מברך בזכות אבי וסבי שהורישו לנו זכויות עצומות!

אפשר לקחת לחיים מהאבות הקדושים את הדבר הזה: כל כלי שהקב"ה יודע שאתה תצטרך הוא יביא לך אותו, אם אתה רואה שיש עיכוב במשהו שאתה רוצה כנראה אתה לא צריך אותו כרגע, אל תתעקש, אפשר להתפלל על זה ולהוסיף שה' יעשה כטוב בעיניו.

וכן לזכור לא לצפות לשכר על שום דבר. א. כי אנחנו עובדים שלא על מנת לקבל פרס[2]. ב. כי רק על נשימה אחת כבר אנחנו אמורים לשלם כל החיים לקב"ה (מי שלא חושב ככה שירד לדקה וחצי מתחת למים ואז נראה כמה הוא מוכן לשלם על עוד נשימה אחת :-).

---

[1] מבוסס על שיחה של הרב שבתאי סבתו שליט"א.

[2] אחד מהתלמידים שלי בתלמוד תורה נשאר יום אחד והרים כיסאות לבד, ואז הוא מסתובב ואומר לי: הרב אתה יודע אני לא אנטיגנוס... אני כן רוצה פרס על זה!