פרשת בלק - הצניעות בגשמיות ובעבודת השם

פרשת בלק - גשמיות צנועה

 

במדבר (כד,ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

 

הרב פרץ זצוק"ל: עינא בישא של בלעם הרשע מעידה על עם ישראל. ביקש לקלל אותם, ראה בהם כאלה דברים, אמר, אינם ראויים אלא לברכה, איך אפשר לקלל כזה דבר?

 

"וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". המילה "שְׁתֻם" זה סתום מצד אחד ומצד אחד זה פתוח. לפי דברי חז"ל (מובא ברש"י), כשרצה לקלל אותם נסתמה עינו, כי ראה שהוא לא יכול לקלל, אמר לפחות נעשה להם עין הרע. אז הסתכל עליהם ככה בעין רעה, נסתמאה לו העין ונקרא "שְׁתֻם הָעָיִן".

 

אז מה הוא ראה כשהוא בירך אותם ואמר "מה טובו אוהליך יעקב"? אומר רש"י, ראה שפתחיהם, האוהלים שלהם, אינם מכוונים זה מול זה, כלומר צניעות. אין לך דבר היפה מן הצניעות (מדרש תנחומא כי תשא לא'). אבל בני אדם מחפשים איך לגלות את עצמם יתר על המידה, איך יותר שאנשים ידעו מה קורה איתם. משאירים את הדלת פתוחה, מפרסמים את עצמם, והם לא יודעים שהם מזיקים לעצמם. הדבר הסמוי מן העין יש בו ברכה (תענית ח:). תצניע את עצמך כמה שיותר, הצניעות יפה. אפילו בלעם הרשע לא היה יכול לקלל את ישראל. כשהוא ראה "מה טובו אוהליך יעקב" – יצאה לו ברכה.

 

אבל בתוך הרש"י הזה, בדברי חז"ל, שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, יש יותר עומק. לא רק בחינת צניעות כפשוטה שזו גם דרגה גבוהה מאד, אלא גם צניעות בפנים, בתוך המח. שאדם לא מכוון את דרכיו לפי חברו, הוא לא חקיין, הוא לא קנאי.

 

שלמה המלך אומר "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל, וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (קהלת ד,ד).

 

אדם יורד לחניה שלו לקחת את האוטו, פתאום הוא רואה איזה אוטו מיוחד! הוא לא יכול להתאפק, הוא עולה למעלה לשאול את אשתו מי זה, מה זה פה האורח הזה? אומרת לו אשתו, איזה אורח?! זה ראובן השכן קנה! אשתו ספרה לי. מה? הוא סך הכל שכיר ואני עצמאי ויש לו כסף לקנות אוטו כזה?! לא, לא, אני הולך לקנות אוטו יותר טוב. נמצא שהוא קנה את האוטו בגלל שהשכן שלו קנה.

 

אדם נכנס לבקר אצל חברו, רואה איזה מקרר כזה בצבע מיוחד, הוא לא ראה את זה בשום מקום. הוא שואל אותו מה קנית? איפה קנית?! הולך גם כן וקונה. כלומר כל החיים שלו, גם אפילו החיים הרוחניים של האדם, הוא כמו חקיין. הוא לא בונה את עצמו בגלל שככה צריך להיות, בגלל שהקב"ה רוצה שככה תהיה.

 

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שבצעירותו הלך עם רבי יהודה צדקה לאדם עשיר להתרימו לישיבת "פורת יוסף". 

כשהגיעו לחניון ביתו של אותו עשיר, ראו שם כמה רכבים מפוארים, והרב לתומו חשב שמדובר במגרש למכירת רכבים. 

כשדפקו על הדלת בא המזכיר של העשיר וביקשם להיכנס, עלו במדרגות והנה הכול מצופה שיש, דבר יקר המציאות באותם ימים. 

בבואם לפני אותו העשיר ראוהו עומד נשען על החלון, מביט לרחוב, וכולו נראה מוטרד וחסר מנוחה, ולא התייחס כלל לאורחים הנכבדים. 

הרב פנה לאותו עשיר והעיר לו: ראש הישיבה הגיע לכבודו, יואיל בבקשה להתייחס.

העשיר רק מלמל לרב, הצביע לעבר הרחוב ואמר לרב: תראה, תראה, לההוא יש "קדילאק" (הרב הטעים זאת במלרע) ולי אין! 

כששמע הרב כך פנה לרב צדקה ואמר לו: בוא, בוא נלך מכאן, זה עני מרוד, אין לו מה לתת לישיבה. 

כששמע זאת העשיר מייד ננער ואמר: מה, אני עני? עני מרוד? 

אמר לו הרב: כן, אם יש לך כזה בית ומכוניות ואתה יוצא מדעתך כשאתה רואה מה יש לשכן ולך אין, זה עני! איזהו עשיר? השמח בחלקו!

מה טובו אוהליך יעקב – שאין פתחיהן מכוונים זה מול זה, אלא כל אחד מחפש להפנות את הפתח שלו נגד השם, לחפש מה הקב"ה רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? עושה את הדברים לשם פָּעֳלָם, גשמית ורוחנית.

 

"מה טובו אוהליך יעקב". מה זה אוהל? אוהל זה ארעי! העולם הזה כולו ארעי! אם אתה הולך עם האוהל, עם העולם הזה, בצורה שאתה לא מכוון את דרכיך כנגד חברך. אם אתה מאמין באמונה שלימה שזה עשה ככה? – שיהיה לו לבריאות. עין טובה. הקב"ה נתן לו, אני לא צריך. הוא אוכל שוקולד? לא, אני מספיק לי גבינה. הוא שותה קולה? אני שותה מים זה יותר בריא. אפילו שיש לך אפשרות, זה לא ענין של יש אפשרות או אין אפשרות, אלא אתה מכוון את דרכיך לפי מה שהשם רוצה.

 

אם מתקיים "מה טובו אוהליך יעקב", אם אדם חי בעניני העולם הזה שהם בבחינת אוהל, בצורה של טובו, בשמחה, עושה את המועיל, את הטוב, את מה שראוי לו לעשות – אז "משכנותיך ישראל", אז יש לו זמן, והוא פנוי לשבת על הדברים הקבועים, הרוחניים, הנצחיים, הוא יכול לשבת על התורה ועבודת השם. אבל אם אדם מבולבל בענייני האוהל, כל כך נפשו רוצה עוד ועוד, מאיפה יש לו משכנותיך? אין לו זמן!

 

ראיתי שם בארה"ב, יהודי אחד, שכולם מחפשים את הכתובת שלו. רואים אותו בבית הכנסת מתפלל בהנץ החמה. אני רואה שהרבה רבנים באים, בגלל שאומרים להם שהוא מתפלל בבית הכנסת הזה. הם באים שואלים מי זה פלוני אלמוני? הם מחפשים לראות איזה אחד ככה נוצץ, אבל הוא נראה כמו איזה אברך, החליפה שלו כמו של אברך פשוט, מקומטת, פשוטה, חולצה פשוטה, האוטו שלו טרנטה, כמעט לא נוסע. הוא אולי נראה ככה פשוט, אבל היהודי הזה, אומרים עליו שהוא עשיר גדול.

 

כשבאים אליו לבקש תרומה, הוא אומר כן, טוב, תשלח לי את החומר על הישיבה, ככה הוא פוטר את כולם. שולחים לו את החומר, שולח להם מאה דולר לארץ וזהו. במי שהוא רוצה לתמוך הוא תומך. אבל על כל פנים, איזה פשטות! וכך יש לו זמן לקום בהנץ, וללמוד, חצי יום הוא לומד. מתנהג ממש בפשטות.

 

מה טובו אוהליך יעקב – משכנותיך ישראל. כשאדם בעניינים של האוהל טוב לו, לא רודף אחרי תענוגות העולם הזה, ולא מחפש כל הזמן, זה עשה ככה – אז אני צריך לעשות ככה. בצורה כזו אף פעם לא תגמור, כל פעם יש אנשים שעושים איזה דברים יותר. תרדוף אחריהם?

 

אם אדם יש לו נחת, אז הוא יכול לשבת במשכנותיך ישראל. יהי רצון והשם יזכה אותנו לאמונה ובטחון גמורים, כדי שנוכל להיות פנויים בשמחה לעבודת השם, אמן כן יהי רצון.

פרשת צו - מה עם הלילה?

הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

ויקרא (ו,א-ב): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

רש"י אומר "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ידוע שאף על פי שהתורה אומרת "צו את אהרון ואת בניו" – אנחנו בכלל "אהרון ובניו". התורה היא נצחית. כל פסוק ממנה שייך לכל אדם בכל דור ודור.

מה רומזת לנו פה התורה? מה המשמעות של "מיד ולדורות", ומה פירוש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"?

הנה זה הענין. "זאת תורת העולה", אומר רש"י "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין – איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל 'תורה' – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו – לא ירדו".

נראה בסייעתא דשמיא שהפסוק הזה ירמוז על ענין גדול מאד שאינו נמצא כל כך בספרי הפוסקים הפשטנים. הוא ענין מיוחד שכתוב בזוהר הקדוש ומבורר היטב בכתבי האר"י והרש"ש על פי ההלכה.

חכמים תיקנו לנו את התפילות כנגד הקורבנות (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד קורבן התמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים. אלה שני הקורבנות שהם בתוך היום. תפילת ערבית, לדעת רבי יהודה אפשר להתפלל גם ביום לאחר פלג המנחה. ואפילו לדעת חכמים, מתפללים ערבית בתחילת הלילה מיד בצאת הכוכבים, אז זה בסוף היום, זה קשור גם כן לענין היום. נמצא שכל העבודה של האדם היא ביום.

אז יש לנו פה שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית. ואדם שמתפלל אותם חושב – זהו, סיימתי את עבודת השם שלי. עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת ערב ולישון טוב כל הלילה. זהו, נגמרה העבודה.

באה התורה הקדושה ואומרת – רגע, מה עם כל הלילה? כל הלילה אתה תישן? עד הבוקר? תדע לך, יש עוד ענין חשוב, "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" לרמוז על מה שכתב הזוהר הקדוש. כמה הזוהר מסביר וצועק – אוי לו לאדם שישן כל הלילה! (זוה"ק ויקרא כג.) אוי לה לַמִטָּה שישנו עליה כל הלילה!

איך האדם יכול לשכב על מטתו בזמן שהשם צועק בחצות הלילה ובוכה ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי והגלתי את בני (ברכות ג.). והאדם לא שומע את הצעקה? איך אתה יכול לישון אם אתה שומע כזו צעקה? צריך לקום לצעוק עם השם, לעשות תיקון חצות.

לרמוז – יש עוד עבודה של האדם בתוך הלילה. הקריאת שמע שעל המטה עם תיקון חצות זה עוד תפילה! זה עוד עבודת השם! (שער הכוונות, דרושי הלילה)

יש קריאת שמע של ערבית, ויש קריאת שמע של שחרית שמועילה לשתיים – לשחרית ומנחה (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א). כל תפילה מלווה בקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אז יש לנו עוד עבודה – קריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות. שבעצם קריאת שמע שעל המטה שאדם קורא – היא פועלת בחצות הלילה בדיוק, היא מחוברת למושג הזה של תיקון חצות שהוא עוד תפילה, עוד עבודת השם. והרמז לענין הוא "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר".

אם אדם כבר קם ואמר תיקון חצות ובכה לפני השם על חורבן הבית, איך תעזוב עכשיו את השכינה לבד? הרי למה קמת? – בגלל שהיא יורדת, היא בגלות והיא בצער והיא בחושך ואין לה אור, וקמת לבכות על החורבן שלה, על הצער שלה, אז איך תעזוב אותה עכשיו? לחזור למטה לישון?

"זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה", תקח עכשיו את התורה הקדושה ותאיר לשכינה, תאיר לאמא "על המזבח כל הלילה, עד הבוקר". ואז יתקיים בך "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה", אז אתה, כמו שכותב הזוהר הקדוש, כשהיא עולה – אתה עולה עמה (זוה"ק שמות מו. "וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ").

אם אתה כל הלילה נתת והמשכת לה אור, כשיגיע עמוד השחר והיא תעלה – אתה מתחבר איתה ואתה עולה איתה, "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה". השכינה מתחברת אליו וחוט של חסד משוך בו (זוה"ק ויקרא כג.) ואין לך אדם מובחר מהאדם הזה שקם בחצות ולמד עד הבוקר – ברכתו ברכה, זה אדמו"ר גדול, אפילו אם אדם עשה את זה פעם אחת, באותה הפעם שהוא עשה – הוא מגיע למעלה גדולה מאד – אש!

אבל מה – למה צריך לזרז את האדם בעבודה הזו? צו – אין צו אלא לשון זירוז! בגלל שזו עבודה קשה מאד. אדם צריך לקום מהמטה שלו, חסר לו שינה, המטה חמה... הוא גם אומר, אם אני אעשה את זה – מה יהיה ביום? מה אני אעשה ביום? אני כבר גמור, אני יכול ללכת לעבוד בצורה כזו? אני יכול ללכת ללמוד בצורה כזו? אז אדם דואג.

אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. האדם הזה אומר לא לא לא, מי יקבל אותי לעבודה? אני כל הזמן ארדם להם באמצע העבודה? אין לי כבר כח, את כל הכוחות נתתי בשביל השכינה, את כל הכוחות נתתי בשביל קימת חצות עד הבוקר והתפילה, אין לי כבר כוחות בשביל לתת למשהו אחר!

לכן הזוהר הקדוש אומר שאם האדם קם בחצות עד הבוקר – מזונותיו מצויים לו! הוא זה שמשפיע את השפע של כל העולם, אז הוא יחסר לו? כל השפע יורד בזכות הדבר הזה!

זוה"ק (שמות מו.): "כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא".

פרשת פקודי - לשם יחוד

לשם יחוד

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשמתבוננים בפרשת 'פקודי', רואים לכאורה שבפרשה זו אין בה חידוש, ולכאורה נראה ח"ו שפרשה זו מיותרת, שהרי בפרשת 'תרומה' ה' ציוה להביא תרומה לבניית המשכן וכליו, ובפרשת 'תצוה' ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן היאך לעשותו, ושאר הפרשיות הם העשיה עצמה, ובויקהל נשלמה העשיה, ולמה נצרכה פרשת 'פקודי'?

אלא התשובה לזה היא שכל הענין בפרשת 'פקודי', הם "פקודי המשכן" רק לספור את כל מה שהיה נצרך למלאכת המשכן, וליתן דין וחשבון, כמה היה מאסיפת התרומות, וכמה הושקע בבניית המשכן, לומר לך שאפילו משה רבינו אשר עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היה צריך לשקול כל פרט ופרט ולראות שהכל מאוזן וזהו שאמר הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן", ועד כדי כך שחכמים ז"ל אמרו במדרש (תנחומא) שמשה רבינו עשה את החשבון ויצא לו מינוס, היה חסר לו בחשבון ההוצאות של בניית המשכן אלף שבע מאות שבעים וחמישה, עד שנזכר שלא לקח בחשבון את הווים, עד שהוצרכה התורה לחזור ולפרט "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים". פלא עצום, איך שנתן חשבון מדויק על כל עבודת המשכן.

כמה הדבר מחייב, אם משה רבינו נתן דין וחשבון, מי אנו שנחיה בלי דין וחשבון? וזה מחייב את האדם, העולם לא הפקר. אתה לא יכול לחיות כמו שאתה רוצה, יש עולם ואתה עתיד ליתן דין וחשבון, בורא עולם נתן לך גוף, נתן לך נשמה, נתן לך אשה, נתן לך בית, מה אתה עושה עם זה?

במשפט אחד – מי שחי בלא חשבון הוא לא בן אדם והוא לא יצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות. וחייב אדם לעשות חשבון זה יום יום, לראות היכן הוא עומד, כמו שבעל מכולת חייב לערוך חשבון פשוט היכן הוא עומד. שאם לא כן, הוא עלול להפסיד את הכל, הרי גם עובד וגם מפסיד. ולכך כדי שלא יפסיד צריך לעשות חשבון, לראות היאך מרויח, ושכל השימוש שלו יהיה רק מחשבון הרווחים ולא מהקרן, שהרי אם יאכל את הקרן עלול להפסיד. ואם על דברים כאלה אדם עושה חשבון איך לא יעשה חשבון על החיים שלו – על הזמן? זמן זה חיים, חודש מורכב משבועות, מימים, משעה, מדקות, משניות. וזה חשבון של חודשים ויש חשבון של שנה. היום יש כל מיני מאזנים, יש חשבון של יום, יש חשבון של חודש, ובכל אחד מהם יש חשבון של רגעים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז,יח). בקיצור כל ענין הפרשה הוא ללמד את האדם את הענין של חשבון.

ויש עוד ענין בפרשה שמלמד אותנו על הענין הנ"ל. חוזרת התורה בפרשה שלנו כמה פעמים על ענין "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" וכו' וכו' שמונה עשרה פעמים. ואם ניקח בחשבון גם את הפסוקים שנאמר בהם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", ונצרפם יחד יוצא עשרים ושש פעמים כמנין הוי"ה.

אַי אַי אַי. אל תבדוק רק אם עשית או לא עשית, הרוחת או לא הרוחת, אלא תבדוק את הלשם שמים שבעשיה שלך, את האיכות של מה שעשית. שהרי בכל מעשה צריך לבדוק גם את המעשה אם, נעשה ע"פ ההלכה, ע"פ הזוהר, ע"פ האר"י ז"ל, וגם את הכוונה שעשה[1]. ישנם שני בני אדם זה עושה וזה עושה, לדוגמה הנחת תפילין, שניהם מניחים בדקדוק אולם זה עושה עם כוונה וזה בלי כוונה. ויש פעמים שבאדם עצמו יש את שתי הבחינות, שלפעמים עושה עם כוונה ולפעמים בלא כוונה. זה שעושה בכוונה – המצוה או הלימוד שעושה נוסק לגבהים. וזה מה שאומרת התורה "כאשר ציוה ה' את משה", "כאשר ציוה ה' כן עשו" עם כל הדקדוקים עם כל הכוונות.

שמעתי באוזני ממורינו ורבינו ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות שצריך להקפיד לומר את המילים "בשם כל ישראל".

ונסביר את הדברים. הנה לא מיבעיא במצוות דאורייתא ודרבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשיטא, אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה – הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חז"ל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). איך יכול לקיים בכל דרכיך דעהו? תאמר 'לשם יחוד', ובזה מרויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו "כאשר ציוה ה' כן עשה". שהרי חז"ל אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק, ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד' בזה כבר קיים את הבדיקה שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד' קוב"ה ושכינתיה, וזה מה שלימדה אותנו התורה שאותם אנשים כולם עשו הכל "כאשר ציוה ה' את משה", איך הגיעו להכרה כזו? הכל ע"י שאמרו 'לשם יחוד' קוב"ה.

וזה מעשה הצדיקים הגדולים שלא עשו שום מעשה מבלי לייחד את ה', והריווח באמירה זו הוא ריווח עצום, שאפי' אם טעה בדרך – זה יצר הרע. שהרי אני מצידי אמרתי 'לשם יחוד'. והריווח הוא גדול, שה'לשם יחוד' מאפס ומאזן את כל מה שקורה לך באמצע.

ובעיקר הכוונה של ה"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", הנה קוב"ה זה אור האין סוף בעליונים ושכינתיה זה העוה"ז. שהרי הקב"ה בחר להשרות שכינתו בתחתונים, וכמו שכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו,א). ידוע שקוב"ה הוא כינוי להוי"ה, ושכינתיה הוא כינוי לשם אדנות (א‑ד‑נ‑י). אדנות הוא מלשון אדון הכל. אתה רואה את העולם, אל תחשוב שיש מישהו שיש לו שליטה בעולם, הכל זה אדון הכל, אדנות. [הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים אני כך וכך ואני כך וכך, צריך האדם ששומע אותם באותו רגע לכוין "אני ה' אלוקיכם אמת" להשריש בקרבו שהכל מאיתו יתברך ולא להיחלש בשמיעה זו] , וזהו שאנו אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", דהיינו יחוד הוי"ה ואדנות (זו"ן), ויכוין אותיות השמות בשילוב י‑א‑ה‑ד‑ו‑נ‑ה‑י.

ולאחר יחוד זה אנו עולים למקום גבוה יותר, "בדחילו ורחימו" כלומר למערכה הנקראת ישראל סבא ותבונה [הנקרא בקיצור ישסו"ת], והיינו יחוד הוי"ה אהי"ה דהיינו יחוד חיצון, שההוי"ה בחוץ והאהי"ה בפנים דהיינו י‑א‑ה‑ה‑ו‑י‑ה‑ה. ומשם אנו עולים ליחוד גבוה יותר לפרצופי אבא ואימא דהיינו "ורחימו ודחילו" שמשמעותה יחוד אהי"ה הוי"ה בשילוב כזה א‑י‑ה‑ה‑י‑ו‑ה‑ה, ובחינה זו גבוהה יותר מבחינה קודמת משום שידוע הוא שכל מקום שההוי"ה היא בחינה פנימית היא בחינה גבוהה יותר.

ואח"כ ממשיך "ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים", נשאלת השאלה מה עשינו עד עכשיו? הרי כבר יחדנו לזו"ן ולישסו"ת ולאו"א, אולם כעת אנו עולים לבחינה גבוהה יותר, בחינה של פרצוף אריך, שהיחוד הפשוט הוא בכתר דהיינו בפרצוף עתיק. וכשאומר "בשם כל ישראל", זהו בחינה של א"ק בחינה גבוהה ביותר של אור האין סוף שאין לה אפי' בחינה של אותיות.

כשאדם אומר את כל זה כאילו כיון את כל סידור הרש"ש, על כל המצוות והלימוד תורה שעושה, ומחזק אותם בתכלית החיזוק, שהגיע לא"ק וממשיך את אור האין סוף עד עולם העשיה, מה שייך יותר מזה?!

אז כמה זה חשוב – "כאשר צווה ה' את משה", בכל דבר להקפיד להגיד "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

ויותר מזה, בכל מעשי האדם אפילו במעשים הגשמיים ייחד את ה', יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה הריני הולך לביה"כ, תייחד את עצמך עם הקב"ה ובזה אתה מאמץ את כוחך, ולא רק בלימוד התורה או במצוות טלית ותפילין, שהרי אפילו בעשיית כפתוריה ופרחיה גם נאמר "כאשר ציוה ה' את משה", ובזה אתה נותן עוצמה במעשה, ועוד יותר כשאתה אומר ב"שם כל ישראל" תרמת את המעשה לכלל ישראל והכלל ישראל מתחזק במעשה הזה.

---

[1] נפגשו שניים מתלמידי המגיד ממעזריטש איש ברעהו, אמר האחד. מה יהא בסופנו, להיכן נוביל את כל העבירות שלנו. השיבו חברו, על העבירות אינני דואג, לכך תיקנו תשובה, אלא מוטרד אנכי בשל המצוות שלנו, איך נישא פנים עם 'מצוות' כאלה...

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: 

(הרב שר וכולם עונים:) אפתח פי ברינה, בשיר ונגינה. לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר.

בתוך הסעודה אנחנו נדבר על רבי מאיר, אחרי שנדליק את הנר לכבוד רבי מאיר. אבל עכשיו, לפני שנוטלים ידיים ועושים סעודה, נדבר על היום הזה מצד אחר.

היום הזה י"ד באייר. בי"ד בניסן הקרבנו קורבן פסח, זה זמן של קורבן פסח. והיום זה נקרא פסח שני, מקריבים קרבן פסח גם כן. מי? מי שהיה בדרך רחוקה, או שהיה טמא, ולא הקריב קרבן פסח ראשון – מקריב בפסח שני קרבן, והוא גם עושה את זה על מצות ומרורים. 

אז מה זה העניין של פסח שני? שמעו רבותי, מי שהיה בדרך רחוקה, או חס ושלום היה טמא. אנחנו לא רוצים לדבר על אנשים טמאים, אנחנו כולנו טהורים, אנחנו כולנו אנשים טהורים, צדיקים, קדושים. אני לא יכול לסבול לשמוע שיש יהודי טמא. יהודי טמא? אבל הלשון 'טמא' הוא גם לשון 'סתום'. כמו טוֹמְטוֹם, טום זה סתום, טמא מלשון סתום. לא היה לו בראש, הראש שלו נסתם, הלב שלו לא התרגש. אז בפסח ראשון – היה בדרך רחוקה, היה במקום רחוק מאוד ולא הרגיש את ההתעוררות של פסח ראשון, והבן אדם הזה ישן ולא התעורר. 

הקב"ה נתן לו עוד אפשרות, פסח שני, היום. אז אם כן מורי ורבותי, לפסח שני יש משמעות עצומה לכל אחד מאיתנו, שיש אפשרות לאדם להתעורר בכל העניינים של פסח. אם לא הספקת להתעורר ולעשות מה שצריך אז – אתה יכול להשלים עכשיו. זה נקרא פסח שני.

וכל שכן מי שהתעורר בפסח ראשון, יש לו אפשרות להוסיף מדרגה על מדרגתו. אם נגיד שמי שלא התעורר והיה בדרך רחוקה יעשה פסח שני, אז כל שכן – מי שהיה בפסח ראשון, מגיע לו לעשות גם פסח שני. לכן נוהגים לאכול מצות עבודת יד, כל אחד יקבל חתיכה מיוחדת בע"ה. אז נעשה קודם כל את נטילת הידיים, ונשב נסעד קצת, אחר כך נדליק את הנר ונביא את רבי מאיר בעל הנס לפה. על ידי הדלקת הנר, נביא לפחות איזה ניצוץ מטבריה. אתם יודעים עכשיו בטבריה, אווו, מדורה עד לב השמיים, ורוקדים ושרים ושמחים בהילולה של רבי מאיר בעל הנס.

האר"י הקדוש העיד שכשהוא בא מצפת לטבריה עם התלמיד שלו רבי חיים ויטאל, אמר, אני רואה את רבי מאיר בעל הנס קבור עומד (שער הגלגולים הקדמה ל"ז). 

אתם יודעים, כתוב "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיהו נ"ז ב'). כשקוברים את המת, קוברים אותו שוכב, שינוח. רבי מאיר בעל הנס אמר אני לא יכול לשכב לנוח, עם ישראל עוד לא נגאל, יש צרות בישראל, אני מוכן להצטער, להיות קבור עומד, כדי שזכותי תעמוד לכל ישראל לכל הדורות. זה לא דבר לחינם רבותי. 

זכותו של רבי מאיר עומדת על כל יהודי ויהודי. לכן, אנחנו עכשיו מדליקים את הנר הזה, אב רחום וחנון, אנחנו מיחדים, להדבק נפשא בנפשא, רוחא ברוחא, נשמתא בנשמתא, ברבי מאיר בעל הנס ולהביא אותו לפה. כדי שנדרוש מדבריו ונלמד מאורחותיו.

ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. אב רחום וחנון, אַי אַי אַי. מורי ורבותי, רבי מאיר בעל הנס היה מנהיג של עם ישראל אחרי רבי עקיבא. כשרבי עקיבא ראה שימיו ספורים, ורצה להפטר מהעולם, כינס את כל תלמידיו ומינה את רבי מאיר להנהיג את העולם (ירושלמי סנהדרין ו' ע"א).

רבי, רבי יהודה הנשיא, שהוא כמו משה רבנו, הוא הרבי של כל ישראל, אמר, האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי (עירובין י"ג ע"ב), זה מה שאני יותר חריף מחברי, זה בזכות שראיתי את רבי מאיר מאחוריו. כשרבי מאיר לימד, רבי ישב מאחורה, עוד היה קטן. ואמר, אם הייתי רואה אותו מלפנים, אוהו, איזה חכמה היתה לי. רק לראות את רבי מאיר.

רבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה. והיתה גזרה קשה מאוד, אוי לו למי שילמד תורה, אוי לו למי שיניח תפילין. ורבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים, מאיר עיני ישראל. בגמרא כתוב (עירובין י"ג ע"ב), השם שלו היה נהוראי. ולמה קראו לו מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ויש מאמר אחר בגמרא, שקראו לו מאיר ולמה קראו לו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אז יש לו שני שמות, מאיר ונהוראי.

אנחנו אומרים רבי מאיר 'בעל הנס'. מאיפה נדבק לו העניין הזה, רבי מאיר בעל הנס? מאיפה נדבק לו היסוד הזה של 'בעל הנס'? תשמעו טוב. פעם אחת גזרה עליו מלכות רומי גזרה, לתפוס אותו חי או מת (עבודה זרה י"ח ע"ב). שמו את התמונה שלו בכל הרחובות, ואמרו מי שיתפוס אותו, יקבל מליון דולר. פששש, כולם מחפשים את מי שבתמונה הזו, מי זה הבן אדם הזה? וכתוב מעשה, שרבי מאיר יצא מבית המדרש לבית, או לאיזה מקום אחר, וראהו קסדור, שוטר אחד, הסתכל עליו וראה שזה בדיוק התמונה. רדף אחריו לתפוס אותו חי או מת. ראה רבי מאיר שהמצב קשה מאד. מה עשה? רץ רץ מהר, נכנס לשוק, לשוק של העיר. בשוק הזה מה יש? אני לא רוצה לדבר, אוי ואבוי, היה שם מקום של... אני לא רוצה להגיד, אתם יודעים מה הכוונה שלי, השם ירחם. בתוך השוק יש מקום של נשים שהם לא בסדר, נשים מופקרות. נכנס לשם רבי מאיר, והשוטר אחריו. פתאום מה השוטר רואה? יצאה אחת, הראש של כולן, וחיבקה אותו ואמרה לו חיכיתי לך. אמר הקסדור אווו, זה לא יכול להיות רבי מאיר, זה סתם איזה פושע, זה לא יכול להיות, ועזב אותו. מי היתה אותה אשה? אליהו הנביא נדמה כמו אשה, ורבי מאיר הכיר אותו. נעשה לו נס. אלהא דמאיר ענני! בעל הנס!

אשתו קראו לה ברוריה, פששש, אַי אַי אַי, ברוריה, דביתהו דרבי מאיר, אשתו של רבי מאיר. היתה תנא! היתה לה גבורה של תנא! היא היתה חולקת על תנאים. הגמרא אומרת (עירובין נ"ג ע"ב), מעשה ברבי יוסי הגלילי שהלך בדרך ופגש את ברוריה, ועמד בצומת של דרכים, ולא ידע לאן ללכת ימינה או שמאלה. אמר לה לברוריה, שאל אותה, "באיזו דרך נלך ללוד?" אמרה לו "גלילי שוטה", השם ישמור, התנא רבי יוסי הגלילי, אתם יודעים מי זה רבי יוסי הגלילי? תנא אדיר! היא אמרה לו אסור לך לדבר עם נשים, תקצר, למה הוספת עוד מילים? תגיד "באיזה ללוד?" מה אתה אומר "באיזו דרך נלך ללוד"? מה אתה מוסיף עוד מילים? לא כך אמרו חכמים (משנה אבות א' ה') אל תרבה שיחה עם האישה? – באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מה אתה, מרבה שיחה עם האשה? היא היתה תנא אדיר! היתה מניחה שתי זוגות של תפילין. ברוריה, היא לא היתה אשה, זה היה תנא.

ברוריה היתה בתו של רבי חנינא בן טרדיון, אחד מעשרה הרוגי מלוכה! אַי אַי אַי. פעם אחת שבו הרומאים את אחותה (עבודה זרה י"ח ע"א). אסרו אותה בבית האסורים. אתם יודעים מה זה אשה שיש לה רק אחות אחת, היא כל הזמן היתה אומרת לרבי מאיר, רבי מאיר מה יהיה עם אחותי? אחותי! אחותי! למה אתה לא עושה שום דבר? אחותי, אחותי, אחותי... אתם יודעים כשהאשה רוצה משהו, לא יועיל לבעל שום דבר, חור בראש היא עושה לו. בבוקר, בצהריים, בערב, אני צריכה את זה, אני צריכה את זה, והוא אומר די, אני אתן לה הכל, רק שיהיה לי מנוחה.

בקיצור, רבי מאיר לקח סוס, ולקח איתו כיס של זהובים, אמר לה אני הולך לשם, אם היא טהורה אני פודה אותה, אם חס ושלום היא נטמאה, היא תשאר שמה. הלך רבי מאיר בעל הנס, והביא איתו כמה ברנשים, וניסה לפתות אותה, לראות אם היא התפתתה לגויים. כל מי שבא, היתה אומרת לו אני עכשיו לא טהורה, והיתה שולחת אותו. אמר סימן שהיא טהורה, הלך לשומר בית האסורים, אמר לו אני אתן לך כיס של זהובים, תן לי אותה. אמר לו אבל מה זה יועיל? אחרי שתתן לי את הכיס של זהובים, אני אתן חצי לכל הממונים עלי, אבל אחר כך זה יגמר. יבוא פתאום הממונה על כל הממונים, ויבקש את השבויה מה אני אגיד לו? – אמר לו אל תדאג, אם מישהו ירצה לעשות לך רע, תגיד שלוש פעמים "אלהא דמאיר ענני", ואתה תנצל. אמר לו איך אני אדע שזה אמת? היה שם בבית הסוהר כלב סגור בכלוב שהיה רגיל תוקף אנשים, אמר תשחרר אותו ותגיד "אלהא דמאיר ענני", הוא לא יוכל לנגוע בך כלום. שחרר את הכלב ואמר "אלהא דמאיר ענני" והכלב ברח. אמר לו אתה רואה? זו סגולה מיוחדת! וכך היה. אַי אַי אַי, רואים מה זה זכותו של רבי מאיר בעל הנס.

עד עכשיו זו היתה הקדמה. מה אני רוצה להגיד עוד? רבי מאיר בעל הנס היה דרשן עצום. כשהיה דורש בליל שבת, הגמרא אומרת היה דורש שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש משלים (סנהדרין ל"ח ע"ב). היה מרתק את כל העם, אנשים נשים וטף, גדולים וקטנים כולם היו מרותקים לדרשה של רבי מאיר בעל הנס בליל שבת (ירושלמי סוטה ה' ע"א). והיתה אשה אחת שהיתה הולכת קבוע לדרשה של רבי מאיר, כל ליל שבת. והיתה אומרת לבעלה, בעלי היקר, אתה מפסיד, בא איתי. הדלקתי את הנרות, בא איתי לדרשה. למה לך ללכת לבית הכנסת פה קרוב? עוד כמה צעדים, יש לך שכר פסיעות. בא איתי לרבי מאיר, תראה איזה דרשה טובה. הוא אמר לה תראי, אשתו כגופו, את שומעת בשבילי, זה כמו שאני שומע. אני עייף מהעבודה, תעזבי אותי, אני אתפלל פה קרוב, אני בא הביתה ומחכה לך.

באותה השבת רבי מאיר התעורר. היתה לו התעוררות, והאריך, והאריך, והאריך בדרשה עם משלים ועם הלכות ואגדות. והבעל מחכה ומחכה עם כוס הקידוש מוכן, עם הפיתות, עם הכל. הנרות כבו, לא היה להם כמו היום פלורוסנטים על חשמל, זה מה שהיה. נהיה חושך והבעל לא אכל. האשה באה, היה חושך בבית, אמר לה אַי אַי אַי, זה אשת חייל? ככה את עושה לי בשבת? עד עכשיו לא עשיתי קידוש! חושך! אני אראה לך מה זה! את לא תכנסי לבית שלי יותר, תצאי מפה! היא ספרה לו, מסכנה, אמרה לו תראה מה אני אעשה, לא רציתי לצאת באמצע, ורבי מאיר האריך בדרשה, מה יכולתי לעשות, אני לא אשמה. אמר לה את לא תכנסי הביתה עד שתירקי לו בפנים!

מסכנה, חס ושלום, רבי מאיר זה קודש קודשים! אם בעלה היה יודע מי זה רבי מאיר הוא לא היה אומר ככה. מה היא תעשה מסכנה, הלכה לשכנים. דפקה בדלת, הכניסו אותה, נתנו לה לישון. אמרה, עכשיו הוא בכעס, אולי עד מוצאי שבת הוא ירגע. השכנות נכנסו לדבר איתו, והוא צעק עליהן, אמר בשום אופן! יום ראשון נכנסו – כלום, עוד יותר גרוע. יום שני, יום שלישי. ראו שהבן אדם הזה מתעקש, אמרו לה שתי שכנות שלה, בואי נלווה אותך, נלך לרבי מאיר ונתייעץ איתו מה לעשות עם הבעל הזה.

הלכו והלכו עד שהגיעו לבית המדרש של רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס שרתה עליו רוח הקודש, וראה ברוח הקודש ששלוש הנשים האלה מתקרבות אליו. פתאום רבי מאיר באמצע השיעור אומר, אַי אַי, כואבת לי העין. אמר לתלמידים תלכו תחפשו אם יש איזה אשה שיודעת לחש, ללחוש לעין. בימיהם היה מקובל שמי שיש לו כאב בעין, כנראה שקרה לו משהו, עין הרע, אז צריך ללחוש לעין. וכשלוחשים אומרים כמה מילים ויורקים, ככה עושים.

אז רבי מאיר ראה ברוח הקודש מה קרה עם בעלה, והוא הכין את העניין שיהיה לה קל יותר, ואמר לתלמידים לכו תחפשו איזה אשה שתבוא ללחוש. אמרו לה שכנותיה, אַי אַי אַי, זו הזדמנות! מי שלוחש גם יורק, תעשי ככה ותבואי הביתה, ואנחנו נעיד בפני בעלך שעשית בדיוק מה שהוא אמר. האשה הזו היא תמה, כשהגיעה לרבי מאיר, אמרה לו רבי, אני לא יודעת ללחוש, לא יודעת כלום, סתם שלחו אותי לפה. אמר לה אף על פי כן, תעשי טפו והכאב של העינים יעבור. עשתה אחד ככה חלש. אמר לה לא, תעשי יותר חזק. והיא מתביישת ועושה קצת יותר. והוא אומר לה עוד, עוד, שבע פעמים. אמר לה רבי מאיר, לכי תגידי לבעלך, אתה ביקשת לירוק פעם אחת, ירקתי עליו שבעה פעמים. לכי הביתה.

כששמעו את זה תלמידיו, אמרו לו מה זה? אנחנו נביא את הבעל, נעמיד אותו, וניתן לו פלאקה, אתם יודעים מה זה פאלקה? בימיהם התלמידים יכלו לקחת את הבעל ולתת לו פאלקה (מלקות). אבל רבי מאיר אמר להם לא. תשמעו מה שאני אומר. 

הקב"ה בשביל להטיל שלום בין איש לאשה, מה הוא עושה? כשהאיש מקנא לאשתו ולוקחים אותה לכהן – לוקחים קלף, כותבים עליו פרשת סוטה שיש בה כמה וכמה שמות הוי"ה, ומוחים את זה על המים ונותנים לה לשתות. אמר רבי מאיר אם הקב"ה מוחה את שמו בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, מה אני רבי מאיר? אז ירקה עלי שבע פעמים, העיקר שיהיה שלום בינה לבינו. תראו איזה ענווה של גדולי ישראל! רבי מאיר בעל הנס, איזה עניו!

ומזה אנחנו לומדים כמה אדם צריך לשמור על שלום בבית. הכי חשוב בעולם זה שלום. כשאדם יש לו שלום בבית, כשהוא הולך לעבודה, הוא הולך בשמחה, הוא מצליח. אין הברכה מצויה אלא בזכות אשתו (בבא מציעא נ"ט ע"א). אם אדם מכבד את אשתו הוא מתעשר, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. כל אלה שיש להם נשים, אני מבקש מכם, תדעו לכם דבר אחד, אשה לא רוצה כלום, רק כבוד קצת. תן לה מילים טובות, קנית אותה. כל מה שאתה רוצה, הכל אתה תקבל. תן לה מילה טובה, זה הכל. מילה טובה, תעריך אותה, אוקירו לנשייכו.

ואלה שאין להם עוד אשה, תקבלו עליכם לכבד את הנשים טוב טוב, אז האשה תבוא מהר. למה? הנשים מחכות אבל הן פוחדות לקחת איזה אחד שהוא נראה פראי ונראה שלא יכבד אותן. אשה אחת, עשיתי לה שידוך עם איזה בחור, מפה דוקא, מהרצליה, אמרה לי הרב, הוא נראה יותר מדי חזק, אני פוחדת ממנו, רק ראיתי אותו – אני פוחדת. יש לו מראה קצת נוקשה. אשה היא צריכה עדינות, רכות, דיבור בנחת, דיבור של כבוד. כל הבחורים שיקבלו עליהם לדבר בכבוד, אז השם יזמין להם זיווג בזכות רבי מאיר.    

* * * 

ישר כח למיכל סלומון שתמללה שיחה זו.

הרב ניסים פרץ זצוק"ל על האור החיים הק'

הרב ניסים פרץ זצוק"ל על האור החיים הק'

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: אַי אַי אַי, כמה קשה לי שאני לא נמצא שמה. ברוך השם, התלמידים שלי הלכו וצלצלו אלי משם. אמרו, עשינו כל מה שאתה רגיל לעשות. תמיד כשאני הולך ל'אור החיים' אני לא הולך ישר לציון. איך אפשר לגשת ככה ישר לציון, זה פחד. קודם כל לומדים מהתורה שלו מרחוק, להתמלאות ככה. אחר כך להדליק נר, לתת צדקות. כל הדרך יש אנשים שאוספים צדקה. תלך עם הרבה כסף לכבוד ה'אור החיים' הקדוש, לתת בהלוך ובחזור. כל מי שאתה פוגש, לתת לו כסף בשביל 'אור החיים' הקדוש. ואחר כך, אחרי שגמרת ללמוד, ללמוד, תקרא קצת תהלים. אחרי התהלים, עכשיו תִּדָּחֵף, מרפקים, להגיע, לנגוע אפילו דקה אחת בציון, זה קשה מאד להגיע. מלא, מלא, מלא אנשים. אחד דוחף את השני, ויש הרבה אבנים, הרבה קברות.

יש תפילה ש'אור החיים' הקדוש חיבר אותה, ונתן אותה לתלמיד שלו. בתפילה הזו הוא מדבר עם השכינה ככה בצורה פשוטה[1]. להגיד את התפילה שלו וככה לנגוע באבן שלו, זה כבר מספיק. ולהגיד לו הגיע הזמן, כל כך השקיע בענין שכינה ומשיח ובית המקדש, להגיד לו שהגיע הזמן, שיעשה רעש גדול בשמים, שהשם יושיע אותנו. אַי אַי אַי 'אור החיים' הקדוש, 'אור החיים' הקדוש.

ככה כתוב בשם רבי פנחס מקוריץ, שהבעל שם טוב היה אומר, שהוא זכה להיות מרכבה לנפש של דוד מלכא משיחא, וה'אור החיים' הקדוש, הוא זכה להיות מרכבה לרוח של דוד מלכא משיחא. ואומר, שאם הם היו נפגשים, הנפש והרוח, היו ממשיכים את הנשמה של דוד מלכא משיחא, והיה בא המשיח.

ידוע שכשנפטר ה'אור החיים' הקדוש, באותו יום זה היה שבת, בשעת רעווא דרעווין. והבעל שם טוב הלך ליטול ידים לסעודה שלישית, פתאום הוא נאנח ואמר כבה נר המערבי! אמר לתלמידיו ש'אור החיים' הקדוש נפטר. תמיד היה קורא לו 'נר המערבי'. אז לא רצו לשאול אותו באמצע סעודה שלישית מאיפה הוא יודע, אבל, במוצאי שבת אחרי ההבדלה שאלו אותו. אמר להם שיש יחוד אחד של נטילת ידים, שמגלים את זה מן השמים רק לאחד בדור. מספיק לקב"ה אחד שיכוון בזה. אז באותו רגע שהלכתי ליטול ידים, התחלתי לכוון את כל הכוונות שאני יודע, ופתאום גילו לי את היחוד הזה. אז הבנתי שאם גילו לי את היחוד הזה, סימן ש'אור החיים' הקדוש שבק חיים לכל בריה, כבה נר המערבי.

בעצם, הבעל שם טוב הוא גילה את גודל הנשמה ה'אור החיים' הקדוש[2].                                          

וכך מסופר בספר 'ירים משה' על הרמח"ל, שהבעל שם טוב ניסה ללכת להפגש אם ה'אור החיים' הקדוש. למה הוא ילך להפגש אם 'אור החיים' ולא ההפך? בגלל שנפש צריך להתחבר עם הרוח. אז הוא הגיע עד איסטנבול ושם היה מה שהיה עם הבת שלו, היתה סערה, והספינה נשברה והבת שלו נטבעה. אמרה אבא, אבא, תציל אותי, אני כבר טובעת. אז הבעל שם טוב ראה שזה ככה אמר, רבש"ע, אני יודע, אתה לא רוצה שאני אפגש עם 'אור החיים'? – טוב, אני חוזר הביתה. ואז הים נרגע, ונצלו, וחזר.

ככה היה אומר הבעל שם טוב, כשאני עושה עלית נשמה, אני ברוך השם עולה לפני כל הצדיקים שבדור, כשאני יורד אני רואה שהם מתחילים לעלות. חוץ מהמערבי הזה, ה'אור החיים' הקדוש שהוא קל רגליים, כשאני עולה – הוא כבר יורד.

גם מסופר שהבעל שם טוב ניסה לעשות איזה פגישה רוחנית עם 'אור החיים' הקדוש, לא בפועל. הוא שלח את התלמיד שלו רבי גרשון קיטובר, והוא היה כותב לו מכתבים ואמר לו תשאל את ה'אור החיים' הקדוש איך אני יכול להתראות איתו בעלית נשמה, תשאל אותו מה לעשות, איך לעשות. אז 'אור החיים' אמר לו שיכתוב לו שאם הוא רואה את הרגלים שלו בעלית הנשמה, אז שהוא יכוון ע"ב ק"ל, הביא שם איזה כוונה ואז הוא יכול להפגש איתו. אבל אם הוא לא רואה את הרגלים אז הוא לא יכול להפגש איתו.

במכתב אחר, כותב הבעל שם טוב לרבי גרשון קיטובר, לך תשאל את 'אור החיים' אם הוא רואה מה שאני עכשיו רואה. אני רואה עכשיו שרגלי משיח נכנסו בארץ ישראל. תשאל אותו אם גם הוא רואה את זה. ואז בדיוק בתקופה ההיא נכנס הרמח"ל לעכו. נגמרה התקופה שלא הרשו לו ללמוד קבלה והוא אמר שהוא רוצה לעזוב את ארץ העמים, ארץ טמאה, וללכת לארץ ישראל ושמה להקים חבורה, ושמה ללמוד. משמע מהמכתבים האלה בין 'אור החיים' הקדוש לבעל שם טוב שזה היה הרמח"ל, שבעוונות הדור נכנס לעכו, והיה כמה שנים בארץ, והיתה מגפה, ונפטר הוא וכל המשפחה שלו, לא נשאר זכר.

נורא ואיום. אנחנו צריכים זכות בשביל המשיח. מה הזכות? להגיד לקב"ה, רבש"ע, תן לנו מתנת חינם למרות שלא מגיע לנו. לא דור שכולו זכאי, ולא דור שכולו חייב, ולא כלום. אנחנו רוצים שאתה תעשה "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה"[3], תעשה למען שמך הגדול, שלא תהיה תורתך פלסתר, למען 'אור החיים' הקדוש, למען הבעל שם טוב, למען רשב"י, למען כל אלה שמסרו את נפשם על קדושת השם.

יהי רצון שזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אחינו, שכולנו נחזור בתשובה שלימה. 'אור החיים' זה סגולה לתשובה. להשתטח על קבר 'אור החיים', בפרט ביום שלו זה משהו מיוחד. גם בלי לשים לב מתחילים לבכות ולרעוד. זה פחד להתקרב לקבר. אש להבת שלהבת. רבי חיים בן עטר.

[1] יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ, יְדִידוּת אוֹר נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְמָתֵינוּ, לְמַעַן בְּרִיתְךָ אֲשֶר כָּרַתָּ לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִידוֹת שֶאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ, זְכוֹר אַהֲבָתֵינוּ וְחִיבָּתֵינוּ וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁינוּ וְתַחֲזוֹר לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּנוּ כִּימֵי קֶדֶם, כִּי קָשָׁה פְּרִידָתְךָ מִמֶנוּ כִּפְרִידַת נַפְשֵׁינוּ מִגוּפֵינוּ. הָמוּ מֵעֵינוּ וְכָלְתָה נַפְשֵׁינוּ אֶל גְאוּלַת שְׁכִינָתְךָ וְאֶל מְעוֹן קָדְשֶׁךָ וְלִרְצוֹנְך ה' נִכְסַפְנוּ. הִנְנוּ מִתְחַנְנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ ה' אָב הָרַחֲמָן עַל גָלוּת הַשְׁכִינָה, הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ, וְדַבֵּק נַפְשֵׁינוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְעִימָה וְהָעַרֵיבָה עַל נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְׁמָתֵינוּ, וְייֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכְלֵיה.

[2] שם הגדולים, ערך 'אור החיים'

[3] ישעיהו מ"ח י"א

הרב ניסים פרץ - הספד על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

הספד על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: מה נדבר ומה נאמר. אלו אנשי קדם. אנשים מהדור הקודם. להגיד עליו שהוא בנם של קדושים זה מספיק. בנו של ה'כרם שלמה'[1]! איזה זכות! 

חכם מרדכי אליהו ע"ה זה נשמה שירדה מן השמים עם כוונות האר"י והרש"ש. הרי בדורו ה'כרם שלמה' היה 'חד בדרא', אחרי שנפטר השד"ה[2]. הוא היה התלמיד המובהק שלו שהעביר את הקבלה שלו לעולם. מי שרצה ללמוד את כוונות סידור הרש"ש היה בא אליו. הוא כתב את פירוש ה'כרם שלמה' על ה'עץ חיים'. חבל שאבד לנו הכתב יד המלא, נשאר רק עד דרוש או"א, מה שהוציאו.

אבל ברוך השם, חכם מרדכי ע"ה, שקע בלימוד הזה חזק ומצא כדי מידתו, עד שהתחילו לקרוא לו המקובל האלקי, ולא רק הראשון לציון. אז הוא זכה ברוך השם גם לחכמה הזו. בבחינת כל העוסק בתורה לשמה זוכה ומגלים לו רזי תורה[3]. אצלו עסק התורה היה לשמה. הוא היה טורח ומתיגע בתורה ללמוד אותה וללמד אותה, להקים עולה של תורה.

היו לו ידים נקיות. לא היה רודף אחרי הכסף. מספר הרב שמואל זעפרני, שהיה ראש הלשכה שלו, הוא בעצמו ראש ישיבה, תלמיד חכם גדול, אני מכיר אותו אישית. והוא מספר שהוא התלווה אליו לחו"ל, והיה אחד שהתפעל ממנו הרבה ובא והביא לו פתק, הרב זעפרני ראה שמדובר בצ'ק בסכום עתק. נתן את זה לרב. הרב אמר מה זה? תחזיר לו, אנחנו לא לוקחים כסף. לא רוצים כסף. אמר לו הנדיב זה בשביל הישיבה שלך, בשביל העניים. אמר לו הרב, תחלק אתה, אני לא לוקח כסף.

איפה יש דבר כזה? זה דברים מיוחדים. הוא גדל בבית שהיתה בו עניות. חכם סלמאן אליהו מה היה לו? אפילו לא היה לו ניירות לכתוב את החידושים שלו. ככה זה היה בירושלים.

אז אני אומר זה דרגה של עוד דור, שלא יהיה חס ושלום חילול השם. שם בחו"ל חושבים – רב זה כסף. זה מה שמונח בראש שלהם, הוא בא בשביל כסף. אבל הוא הלך בשביל לחזק את הקהילות נטו. לחזק את הקהילה היהודית בארה"ב. הוא הלך מבית כנסת לבית כנסת, ותיקן תקנות, והיה עורך שבתות. כל שנה היה נוסע. זה עשה רושם גדול.

טוב, על גדולתו בתורה לא צריך לספר, כמה היה אדם גדול, משכמו ומעלה. הוא למד ב'פורת יוסף' אצל חכם עזרא עטיה ע"ה, כמו הרב עובדיה יוסף שליט"א והרב בן ציון אבא שאול ע"ה. בתקופה ההיא של ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, כולם, אחד, אחד, יצאו גדולים.

על כל פנים, מה שראו אצלו, חוץ מהענין של התורה, שהוא היה ענק בתורה, בנגלה ובנסתר, בכל מכמני ומקצועות התורה, בדרשות, בהלכה בעיקר. 

הוא היה נאמן ביתו של ה'בן איש חי', כיון שבאמת הוא צאצא של אחותו של ה'בן איש חי'. אימו וחכם יהודה צדקה ע"ה היו בנים של בת אחותו של ה'בן איש חי'.

אבל חוץ מהדבר הזה של הגדלות בתורה, הוא שמר על הפסיקה ההלכתית הספרדית שהיתה נהוגה קודם בכל ארצות המזרח. על פי ה'בן איש חי' יסעו ועל פיו יחנו, לא זזים לא ימין ולא שמאל. כל מה שאמר ה'בן איש חי' היה קודש קודשים. והוא שמר את הדרך הזו. הוציא ספרים, הוציא הגהות על קיצור שולחן ערוך על פי דרכו של ה'בן איש חי' ו'כף החיים', הכל בשביל לחזק את דרך הפסיקה הזו. תמיד נטה לדרך הקבלה בפסיקה שלו, כמו ה'בן איש חי'.

אבל אני אומר, מה שראו אצלו, זה את ה'בן אדם' שבו. אמיתות, שמחה. אפילו בזמן של היסורים הקשים. פעם ביקרו אצלו כמה תלמידי חכמים, ביקור חולים, והוא יושב ביסורים, אז אחרי שגמרו את הביקור אמר להם תשירו לי איזה שיר. אז הם התחילו לשיר לו איזה שיר ככה 'רחם בחסדך', זה שיר של עצבות. אמר להם לא, תשירו לי 'מצווה גדולה להיות בשמחה'. משהו שמח ככה, מה אתם שרים כזה שיר, צריך להיות בשמחה.

היתה לו הארת פנים לגדול ולקטן, לצעיר ולזקן, היה מתיחס לכל אדם, היתה לו התיחסות נפלאה לכל אדם.

אני אספר משהו אישי שהיה לי. כשחליתי והייתי בארה"ב קרוב לשנה, הייתי תקוע באיזה מרתף, Basement , מי שיודע מה זה. לא היה לי כסף לקחת בית מלון. כשיצאתי מאושפז בבית החולים, היו שם אנשים בעלי חסדים, שהם גרים בבית, ואת המרתף הם מסדרים כמו דירה עם כניסה לבד, ונותנים את זה לכל מיני דברים של מצווה, ויש כאלה שמשכירים את זה ומרויחים הרבה. אלה אומרים, בשביל מה כסף? חסר לי כסף? מצוות חסר לי! משכירים את זה לאנשים, לאורחים, לשליחים שמגיעים ואין להם איפה להיות והם לא מכירים אף אחד.

לאט לאט הכירו אותי רבנים משם והיו באים ללמוד איתי. וככה הכירו את הענין של הקבלה, בפרט אלו שלמדו קצת קבלה לפני – היו באים בשביל שאני אתן שיעור. ואח"כ ארגנו שיעור גדול, וכל יום, אפילו כשלא יכולתי לשתות אפילו מים, אבל שיעור שעתיים רצוף, עם קול צרוד, נתתי. הם היו מקליטים על המקום, היתה להם מכונה מיוחדת שמקליטה ומיד על המקום היו מכינים הרבה קלטות וכל אחד היה לוקח. נגמר השיעור כבר יש קלטת.

אז עכשיו אני לא רואה אף אחד מהארץ ולא יודע כלום מה קורה בארץ. כל הזמן הראש שלי רק שמה, ללכת לבית החולים, לחזור, ופתאום מופיע רבי מרדכי. הרב זעפרני אמר לו אתה יודע שפלוני חולה והוא נמצא פה? הרב אמר, מה? פה בארה"ב? אני צריך ללכת לבקר אותו. איפה הוא ימצא אותי? צלצל לארץ שהם יצלצלו ויחפשו את המספר שלי בבית. ואני יכול להיות פעם פה, פעם פה, איפה הוא ימצא אותי? וחיפש וחיפש, ובא עם הרב זעפרני לבקר. תראה איזה מידות! מה אני בשבילו? מה יש לבקר? מספיק שהיה מתפלל עלי. לבקר? הוא היה עסוק שמה, פה לוקחים אותו לשיעור, פה לוקחים אותו לתלמוד תורה, פה לוקחים אותו לאיזה ישיבה, וזה לא קל למצוא ולבוא ולרדת שמה לתוך המרתף. איזה גדלות של אדם. והוא עוד אומר "זה זכות בשבילנו", ואיזה הארת פנים, כמה זה עודד אותי. תראה מה זה, סמל המידות, סמל המידות.

הרי הוא אדם שגדל ב'פורת יוסף', גדל בעולם החרדי, גם ההשקפות שלו הם ככה. אבל בכל אופן הוא היה רבם של התנועה הדתית לאומית. בפרט אלו עם הכיפות הגדולות, התורניים, שאצלם אין מעורב, אין את כל השטויות. הם חזקים, ציציות בחוץ, כיפות גדולות, פאות, הם עושים תלמודי תורה לבד שמלמדים כמו שצריך. בפרט אלה היו קרובים אליו מאד. פעם שאלו אותו, כבוד הרב למה הם באים אליך? אז הוא אמר, מה הם לא צריכים רב? אני באתי אליהם? הם באו אלי. לאחרים יש רבנים, הם הולכים אליהם, אלא הבנים שלי. כלומר, מצד אחד באים אליו העדה החרדית ומבקשת אותו על זה ועל זה, וחוגים כאלה ואחרים באים, והחילונים באים, והוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, אין אצלו הבדל בין זה לזה. רוצה תורה? רוצה יראה? השם יעזור, למה לא? כל אדם באשר הוא אדם.

ככה היתה הדמות של הרבנים של פעם. הרבנים של פעם, בפרט הספרדים, הם היו 'הכל בו'. יש לו אהבת ישראל לכל יהודי. היה בורח מן המחלוקת אפילו בבית דין. אם היה רואה שזה עלול להגיע למחלוקת, לא היה מדבר, היה משאיר אותם להתווכח ופתאום היה קם ועוזב אותם.

אוי ואבוי אם מישהו היה מדבר נגד מישהו איזה דבר של גנות או משהו כזה. זה יהודי! צריך ללמד עליו זכות! וכל שכן שלידו אי אפשר היה לדבר על זרם מסוים, לדבר סרה על כלל ישראל. אהבת ישראל שלו, האחדות שהיתה בתוכו. אַי אַי אַי, איבדנו כח גדול, איבדנו ראש ועטרה. צריך למלא את החלל, בפרט בענין של הקבלה, צריך ללמוד יותר, למלאת את החלל.

בנגלה – ושקעה ושמש וזרחה השמש, יש ממלאי מקום, יש הרבה אנשים שיהיו דיינים, שיהיו רבנים, מהבנים שלו, ברוך השם, דיינים גדולים. הוא העמיד הרבה תלמידים, בכולל ההוראה שלו יש מאתים אברכים בעלי הוראה, בעלי דיינות, מרביצים בהם תורה. 

אבל מי יעמיד לנו את המקובל, זה שעומד בתוקף שהפסיקה צריכה להיות רק על פי הקבלה? להנחות את הדרך, את העם, על פי הסוד? 

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ויהיה מליץ יושר. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן כן יהיה רצון.

[1] רבי סלמאן אליהו זצוק"ל

[2] רבי שאול דוויק הכהן זצוק"ל

[3] אבות ו' א'

ספירת העומר - איסור התספורת בעומר והנגיעה בזקן

איסור התספורת בעומר והנגיעה בזקן

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשאדם מתנהג על פי הקבלה, אז זה הכל כמו דוגמה של מעלה. יש שתי נקודות, ללמוד קבלה ולנהוג על פי הקבלה. יש יהודים תמימים, לא מבינים קבלה ולא למדו 'עץ חיים' אבל הם מחפשים את ההלכות ואת המנהגים על פי הקבלה. ויש יהודים לומדים קבלה ויודעים קבלה ולא מתנהגים על פי הקבלה. גם זה קיים. כלומר אתה רואה בן אדם לומד כתבי האר"י ובהתנהגות הוא מתנהג אחרת. יש הלכות! האר"י זה דבר מחייב! זה הלכה! כמו שקיבלנו הוראות מרן קיבלנו כמה וכמה יותר הוראות האר"י הקדוש, קיבלנו הלכה למעשה.

כל גדולי הפוסקים שבדורות הקודמים, כל פסיקה שלהם היתה על פי האר"י, על פי הקבלה. החיד"א, רבי חיים פאלאג'י, כולם. החיד"א בפרט, הגדיל על כולם. בכל ארצות המזרח, בבל, מרוקו, סוריה, נהגו שלא מסתפרים מפסח עד שבועות. אין כזה דבר, לא נהגו להסתפר. אבל היום כבר כולם נוהגים להסתפר לאחר ל"ג לעומר, את מי תראה שנוהג אחרת? הם אומרים כן, זה נכון, המקובלים נוהגים ככה, אבל דעת מרן לא ככה. שכחו שפעם לא היה בכלל כזה דבר להסתפר לפני מ"ט לעומר. הסבא שלי ידע קבלה? זה היה המנהג שלנו כשהייתי ילד, הסבא אמר "לא, לא מסתפרים עד שבועות". כששאלנו אותו למה? אמר – מה יש להתווכח, ככה זה המנהג, עומר! עומר! ככה היה המנהג של הרבה מקומות. אבל בפרט אם אדם לומד כתבי האר"י, בכתבי האר"י זה מפורש!

וכן על זה הדרך, יש עוד הרבה מנהגים. לאט לאט צריך ללמוד אותם, לדעת אותם, ולהתנהג על פיהם. זה מה שעשה 'כף החיים'[1]. מה ההבדל בין כל הפוסקים ל'כף החיים'? התפלאתי על 'כף החיים' – מה אתה מחפש לכתוב עוד פירוש ל'אורח חיים'? הרי יש 'משנה ברורה' לפניך! ב'כף החיים' הוא מעתיק כמה פעמים מה'משנה ברורה' קצת ככה על קצה המזלג פה ושם. לפעמים אתה קורא ש"כף החיים" מציין את המקור מ"ב, זה לא 'משנה ברורה' זה 'מורה באצבע'. אבל מסתמא היה לפניו גם 'משנה ברורה'[2]. אז לחבר 'כף החיים'?

אז דבר ראשון, משנה ברורה לא תמיד מיושר על פי מרן. הוא פוסק על פי הרמ"א או על פי פסיקה אחרת וצריך שמישהו יישר את הענין על פי הפסיקה הספרדית. דבר שני, עיקר המטרה שלו להביא את דעת הסוד, את דעת הזוהר, את דעת הקבלה, לחבר את האוהל, שהאדם יהיה לו את הכל. ודאי שהוא לא מביא את הכל. את הדברים העיקריים הוא מביא, אבל יש עדיין דברים מכתבי האר"י שהוא לא מביא אותם.

הזקן אסור לנגוע בו כל השנה. אם אדם לדוגמה יגיד ככה, מה אתה אומר כבוד הרב? אני מוכן לגדל זקן כל השנה, תתיר לי להסתפר כל העומר? – אני אומר לו אתה תסתפר בעומר יום יום, זה יותר קל מלגעת בזקן כל השנה. זה פשיטא שצריך לקיים גם את זה וגם את זה, אבל אם אתה רוצה לשקול את זה מול זה, אז לגעת בזקן כל השנה יותר חמור מאשר להסתפר בעומר יום יום.

בכלל, אחד שאל אותי שאלה יותר קשה. אחד מקובל, לא פשטן, הוא שאל אותי על השפם. הוא אומר, בסדר להסתפר אסור עד שבועות, אבל את השפם מותר לספר כל השנה, הוא לא בכלל הזקן. בפרט אם הוא מעכב את האכילה. אם הוא מכסה את הפה מותר לספר אותו. אז הוא רוצה בעומר לספר את השפם. הוא שאל אותי על פי הקבלה אם זה מותר. גם זה אסור. הבעיה היא שלא מעיינים טוב בדברי האר"י. האר"י אמר כל שער, וזה לא תלוי אם זה בראש או כל שער שבגוף אפילו. זה לא קשור לא לזקן ולא לכל דבר אחר. "וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד"[3]. השער מעיד על צמצום של אור. הצמצום הכי גדול זה בשער. למדנו שהענפים של ע"ב דא"ק יוצאים דרך השערות[4], למה? – זה הכלי הכי קטן ליציאה של אור. זה הצמצום של "וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד". כלומר, אם כן, שערות זה הדין הכי גדול. איפה הדין נמצא – בכלי, כלי זה הדין. הצמצום יצר כלים, כלים זה דין, והאור זה חסד, זה השפעה.

אם כן השערות זה דין, והימים האלה של העומר הם דין. ואומר רבנו האר"י ב'שער הכוונות'[5] – אין להעביר את הדין בזמן הדין! אתה מתגרה בדין, אתה מעורר על עצמך קטרוג, אתה מעורר על עצמך דין. אז בימי העומר אסור לספר כל שער שבגוף, זה לא תלוי בשפם, זה לא תלוי בענין של מה מותר ומה אסור לספר בשאר ימות השנה. אתן לזה דוגמה מוחשית. למשל, האר"י צווה שלא להסתפר אלא עד חצות היום[6]. הכי טוב זה ביום ששי כדי שיהיה גם לכבוד שבת. בזמן שמידתו של אברהם אבינו שהיא מידת החסד שולטת[7] – תוכל להעביר את הגבורה, ויעקוד אברהם את יצחק – להעביר את הדין. אבל לא אחרי הצהרים. למה? כי אחרי הצהרים זה דין. אתה מעביר את הדין בזמן הדין, ואת זה כל השנה לא עושים, האר"י אומר ככה. כל שכן, מאן דכר שמיה, אלו שמסתפרים בלילה. אתה רואה את כל אלה שעומדים בתור להסתפר בלילה. בלילה להסתפר?! אפילו אחרי צהרים לא מסתפרים! אפילו ביום ראשון שני שלישי רביעי לא מסתפרים אחרי הצהרים, לא קשור ליום שישי, שאז יש עוד מצווה – להסתפר לכבוד שבת, לכבוד יום טוב.

עכשיו בימי ספירת העומר, גם החצי הראשון של היום הוא דין. בגלל ספירת העומר, שהימים לא היו ספורים ומדודים, אז גם החצי של אברהם אבינו יש בו דין. אתה לא יכול להסתפר גם בחצי היום הזה. זהו, זו הסיבה. וזה לא תלוי בל"ג לעומר או חתן או סנדק, זה לא שייך. כל הטעמים האלה זה על פי הפשט, שאם הסיבה שלא מסתפרים זה בגלל אבלות על מיתת תלמידי רבי עקיבא, אז אפשר להקל לחתן משום שזה יום טוב שלו וכל מיני סיבות כאלה. אבל זה לא שייך כלפי הענין של הדין שבימי עומר.

האמת שב'פרי עץ חיים'[8] יש טעם יותר עמוק. ב'פרי עץ חיים' במקום הטעם של דין – הרב אומר הפוך. הוא אומר שבימים האלה של ספירת העומר שורה על הראש של האדם "עֲמַר נְקֵא"[9] – עֲמַר מלשון עומר. שורה על האדם אחד מהתיקונים של אריך. קדושה גדולה מאד שורה על השערות אפילו של הראש ולא רק של הדיקנא. הדיקנא זה תמיד מצד אריך וצריך לראות את הקדושה ואין להעביר אותה. אבל גם בשערות הראש, הופך להיות האדם בימים האלה נזיר להשם, ואסור להעביר את השער. אז זה לא בגלל דינים שהם מבחינת 'סור מרע' אלא בגלל הקדושה שהיא מבחינת 'עשה טוב', איך אתה יכול להעביר את הקדושה מעל הראש? "כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ"[10]! לסיכום ישנם שני טעמים, אחד נמצא ב'שער הכוונות' ואחד ב'פרי עץ חיים'.

הדברים מגיעים עד כדי כך – הרש"ש שאלו אותו שאלה[11], הרי בספירת העומר, ביום מ"ח לעומר כבר הסתיימו ההמשכות של המוחין, אז אם כן שיהיה מותר להסתפר ביום מ"ח בבוקר. כיוון שספרנו כבר בלילה, אז מ"ח ביום אפשר כבר להסתפר. מה ענה הרש"ש? הרש"ש אמר לו, אולי אתה צודק בענין המוחין, אבל מוחין לבד ושערות לבד. מבחינת השערות, מבחינת הדין הוא לא נגמר להכנס במ"ח, הוא צריך להכנס ולהתתקן גם במ"ט. לכן אתה צריך עוד לחכות עד מ"ט, ואז מקצת היום ככולו, מספיק שספרת בלילה, אז כבר ניתן להסתפר במ"ט ביום. והרש"ש מוסיף, ואפילו כאשר מ"ט חל בשבת ושבועות חל ביום ראשון, אז מה ההלכה אומרת? – תסתפר ביום שישי, נכון? אפילו ע"פ המקובלים. המהרח"ו כך היה נוהג. אומר הרש"ש – מצידי לא הייתי מסתפר, הייתי נשאר עם זה עד אחרי שבועות. לולי שהכריחוני ע"פ דברי מהרח"ו[12] לפי הענין אי אפשר היה להסתפר אפילו כאשר חל מ"ט בשבת. כלומר, להראות לך שכל יום ויום מספירת העומר יש לו את התיקון שלו מבחינת שערות, ואי אפשר להסתפר. שערות זה מושג רוחני. וכן תלמידי רבי עקיבא נקראו 'שערות', שרבי עקיבא היה דורש על כל תג ותג תילי תילים של הלכות[13], והתגים האלו פרושם שערות. אז הנשמות שלהם היו מבחינת שער ולכן פגעה בהם מידת הדין כל כך.

(שאלה שנשאלה ע"י אחד האברכים:) כבוד הרב, היה מי שרצה לומר שהרמ"ע מפאנו היה מסדר את הזקן[14]. אמנם הרב עובדיה[15] מצטט אותו ואומר שאין הוכחה שהיה נוגע בזקן[16]. (תשובת הרב:) מהר"י אירגאס בעל 'שומר אמונים' הקדמון, יש לו שו"ת 'דברי יוסף', שם הוא מדבר על הזקן, שמישהו הראה לו[17] שעל פי סוד אפשר אולי קצת לסדר את הזקן בחו"ל, ומהר"י אירגאס צעק על זה חזק מאד ודחה את דבריו. לגבי הרמ"ע מפאנו אמר – מה אתה מביא הלכה מפי מעשה?[18] אפילו יבוא המקובל הכי גדול שבדור ויסדר את זקנו, לא נוכל להגיד שהוא עושה על פי האר"י. אני לא יודע מה הוא עושה, שיסתדר עם עצמו. על פי האר"י אין כזה דבר. יש היום מקובל גדול בדור שהוא קצת ככה מסדר את זקנו עם מספרים. אם תשאל אותו – הוא לא יגיד לך שזה על פי האר"י. יגיד מגרד לי, יגיד אשתי לא מרשה לי וכו'. יש תמונות שהוא היה עם זקן ארוך מאד, אמנם היתה סיבה שהוא היה צריך להוריד את הזקן. אבל על פי האר"י – אין כזה דבר!

אַי אַי אַי, ה'חפץ חיים', היה איזה בחור בישיבה שלו, והיה לו זקן גדול, והלך ל'חפץ חיים' ואמר לו, השדכנים אומרים לי אם אתה לא תסדר קצת את הזקן, לא יהיה לך שידוך. אז ה'חפץ חיים' אמר לו אוי ואבוי, השידוך הוא מהשמים, מהשם אשה לאיש, מן התורה מן הנביאים מן הכתובים[19]. אם אתה תסדר את הזקן בשביל שידוך, השידוך דוקא יברח. אם הייתה אומר לי איזה סיבות פרטיות מילא, אבל בשביל שידוך? בכל אופן ה'חפץ חיים' לא היה פוסק הכל על פי הסוד והיה יכול למצוא לו היתר לסיבות פרטיות, אבל אתה בא ואומר בשביל שידוך? זה חוסר אמונה! הוא אמר לו לא לנגוע בזקן.

אלי, אם היה בא אחד ושואל אם אפשר לסדר את הזקן בשביל שידוך –הייתי אומר לו לא לנגוע אפילו בחצי שערה. אפילו אם היה כבר בגיל ארבעים ועוד לא התחתן, אפילו בן ששים. אין כזה דבר! הדיקנא זה צינורות השפע. אשה שלא רוצה זקן, למה שתגרש אותה אחר כך – תגרש אותה כבר מעכשיו ואל תתחתן איתה! תחפש אחת שרוצה זקן. אני חושב שגם אשה שהתחתנה עם בן אדם עם זקן ואחר כך זה מפריע לה, צריך להגיד לה גברת, התחתנת איתי ככה, או שאת רוצה אותי ככה, או שלום, נלך לרבנות. אין. שאני אוריד את צינורות השפע?

אחד בא אלי פעם ופתאום ראיתי שהוריד את הזקן, שאלתי אותו מה קרה? והוא אמר לי – מה אני אעשה כבוד הרב, שלום בית. הלכתי ושאלתי רב והוא אמר לי להוריד. אמרתי לו – למה לא באת לשאול אותי? כל דבר אתה בא לשאול אותי ופתאום אתה הולך לשאול רב אחר? מה זה הדבר הזה, חס ושלום.

אַי אַי אַי, אז צריך לדעת – יש דברים שכאשר אתה לומד את דברי האר"י אתה רואה שהם עקרוניים מאד מאד ואין לזוז מהם, וזה (הזקן) אחד מהדברים האלה. אם אדם קורא בשער המצוות פרשת 'קדושים' את מה שכתב האר"י, הוא רואה שיש בזה איסור חמור מאד מאד לא רק לחתוך, הוא אומר, שאפילו אם לפעמים לבן אדם נכנסת היד לתוך הזקן הוא צריך להזהר כשהוא מוציא את היד שלא יעקור שערה. ולעקור שערה זה עוד יותר גרוע מלקצוץ שערה.

יש כאלה שהביאו ראיה מה'בן איש חי' שמותר לחתוך קצת[20]. אַי אַי אַי, חכמי בבל עקרו את התשובה הזו משו"ת 'רב פעלים' בגלל שטעו בה, לא למדו אותה נכון. אני פעם כתבתי על זה, אחר כך אני מצאתי את התשובה הזו בעותק ישן של קונטרס 'סוד ישרים' שבשו"ת 'רב פעלים'. ה'בן איש חי' מדבר בתשובה זו בכלל על זקן התחתון. מישהו שהפריע לו שמה השערות בגלל חולי ושאל אם מותר להוריד וקיבל תשובה שבמספרים מותר מכיון שהעיקר נמצא[21]. היכן שנמצאים שערות אסור להוציא את זה לגמרי, כי זה תיקון של האדם הענין של שערות, כמו בית השחי. לא כמו אשה[22]. (אחד האברכים:) גם החיד"א כותב שמי שרוצה לפרש את דברי האר"י שבמספרים הוא התיר – טועה (הרב:) טועה, פשיטא.

[1] לרבי יעקב חיים סופר זצוק"ל

[2] 'כף החיים' נכתב במשך כארבעים שנה משנת תר"ס (1900) עד תרצ"ט (1939), 'משנה ברורה' נכתב במשך כשלושים שנה ועריכתו הסתיימה בתרס"ט (1907)

[3] תהלים נ' ג'. ועיין יבמות קכ"א ע"ב "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה"

[4] עץ חיים שער ה' פרק א'

[5] דרושי הפסח דרוש י"ב

[6] פרי עץ חיים שער מנחה ומעריב - פרק א

[7] עד חצות היום

[8] שער ספירת העומר פרק ז'

[9] דניאל ז' ט' "חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק"

[10] במדבר ו' ז'

[11] נהר שלום דף ל"ג ע"א

[12] שהראו לו דברי המהרש"ו שכתב שמהרח"ו נהג במקרה זה להסתפר ביום שישי במ"ח לעומר

[13] מנחות כ"ט ע"ב

[14] חתם סופר או"ח תשובה קנ"ט "ומה שרמז לספרי מקובלים שכ' שלא להושיט ידי' בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות אבל מהם ומהמונם הותר׳ הרצוע׳ לגמרי בכל ארץ אטליה שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר׳ מנחם עזריה [הרמ"ע] בכל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגלח מבלי השאיר שערה א׳ וכן העיד עליו היש"ר מקאנדי' באילים שלו והיה אומר שעפ"י חכמי המקובלים אין חו״ל ראויה לכך"

[15] יביע אומר, חלק ט', יו"ד, סי' י' ס"ק ד'

[16] ומביא עדויות של אחרים שראו את ציור תמונת הרמ"ע מפאנו עם זקן מלא

[17] בספר 'באר עשק'

[18] דברי יוסף סימן כ"ה: "עוד כתב שדרש וחקר על מנהג מוהרמ״ע זצוק״ל וידע על נכון דהוה מסתפר בדיקניה כמנהיג איטליא עכ״ל. מדקאמר הוה מסתפר בדיקניה ולא קאמר מסתפר דיקניה מוכח שלא העידו לו שהרמ״ע ז״ל היה מסתפר כל זקנו אלא מקצתה וא"כ הוא מביא ראיה לסתור דבריו שכתב לעיל דבחוצה לארץ עדיף לגלחה כי בודאי דין החלק כדין הכל הוא. ועוד אני חקרתי על זה ממוהר׳׳ר בנימין הכהן נר״ו בעי' ריניי"ו יע״א והשיב לי וז״ל דברי בעל באר עשק אין ראוי לסמוך עליהם כי כבר התעשקו עמו בעלי ההוראה מכמה תשובו׳ שבאו שם דלא כהלכתא ואני ראיתי במנטובה צורת הרמ״ע זלה״ה והוא בזקן מלא על כל גדותיו עכ״ל. והרי זו הכחשה בגופא של עדות. ועוד בשלמא אם היו אומרים לי אלו המעידי' דהרמ״ע זלה״ה אמר להם דע״פי הסוד ראוי להסתפר הזקן במספרים בחוצה לארץ אזי היה עדות השייך לעניינינו ואני הייתי משיבו כמו שהשיב הרב הגדול הרא״ם זלה״ה בריש פ׳ כי תבא על מה שכתבו קצת מפרשים בשם רבינו תם מאורליינ״ש ז״ל אמר איני מאמין שיצא זה מפיו יעו״ש כי כל דבר זר אין ראוי להאמין שיצא מפי אדם גדול. אבל עתה שהמגיד לו, לא הגיד אלא שראהו עושה מעשה ומסתפר בדיקנא – אין זה כלום. כי העיקר אצלנו, אין למדין הלכה מפי מעשה, כדאיתא בפרק יש נוחלין. שמא טעה הרואה או המגיד, או שמא איש חולני היה הרמ"ע זלה"ה שאם לא היה מסתפר היה בא לידי חולי כבר ומשום הכי לא הנהיג עצמו לקיים מצווה זו על פי פנימיותה"

[19] מועד קטן י"ח ע"ב

[20] יביע אומר, חלק ט', יו"ד, סי' י' ס"ק ד'

[21] שו"ת תורה לשמה יו"ד תשובה רט"ו "ומיהו דע דאם השערות של הזקן התחתון ארוכים הרבה וקשה עליו השתלשלותם למטה מחמת אורכם ועוביים אפשר לקוץ מן האורך שלהם ולקצרם מאחר דאינו מסירם לגמרי מש"כ בזקן העליון דבכל אופן אסור. לא תגע בו יד"

[22] שו"ת סוד ישרים תשובה תמ"ו

הספד על מורי ורבי הרב ניסים בן מימון פרץ זצוק״ל

הספד על מורי ורבי הרב ניסים בן מימון פרץ זצוק״ל

הרב בברית המילה של בני בכורי הי"ו

״תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו... כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹ-ת הוּא״ (מלאכי ב,ו-ז).

תורת אמת – כותב הרב מרדכי אליהו זצוק"ל – זוהי תורת הקבלה! זה היה בשפתיו כל הזמן. 

אבל מה עם ההתנהגות? ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ אם דומה רבך למלאך ה׳ צבאות למוד תורה מפיהו!!!

הרב נפטר ביום שלישי כח׳ שבט היום האחרון שקשור לשבת משפטים האחרונה בשבתות השובבים של השנה.

הרב היה משקיע את כל כוחותיו בתיקוני השובבים בכוונות בצעקות בדרשות להתעורר בתשובה. היה רק מתאים שיעלה לשמים בתאריך הזה אחרי שהזדכך ביסורים במשך כל התקופה. 

אפשר למצוא היום בדורנו רב שימסור לך שיעור קבלה ברוך השם אבל גאון צדיק מקובל פשוט עניו ומתוק ברמות מטורפות לא מצאתי תמורתו!

כשהרב היה מדבר על ענין כלשהו הוא היה מבעיר את הלב שלך ולא היה נשאר שם יצר הרע יותר בעניין הזה!

הרב היה מתנהג ומייעץ תמיד לפי מאמר חז״ל במשנה האחרונה בש״ס: ״אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט), ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״ כל בעיה שהיתה הרב היה אומר העיקר השלום תוותר על הרבה דברים (כמובן לא דברים נגד ההלכה) העיקר שלא תהיה מחלוקת!!! 

לכל אחד הרב התייחס כאילו הוא הבן שלו!

קרעתי על הרב בצד שמאל של החולצה איפה שקורעים על ההורים רח"ל. 

כשהייתי בדרך להלויה חשבתי לעצמי שאם יהיה צפוף אומר לאנשים שזה אבא שלי ושיתנו לי לעבור (מביאו לחיי העוה״ב) וכשעמדתי שם בהספדים מישהו ניסה לעבור ואמר לי ״אבא שלי פה...״ אמרתי לו זה גם אבא שלי...

הרב שלום פרץ בנו הבכור סיפר שבזמן האחרון לפני הפטירה הרב לא זכר את השמות משפחה של מי שנכנס אליו אלא רק את השם הפרטי ואיך קוראים לאמא שלו מרוב תפילות שהיה מתפלל על אנשים.

הרב הפסיק את השיעורים באוצרות חיים בשיעור שלנו בדיוק איפה שמסתיים הפירוש של הכרם שלמה! (ח״ב עמ׳ עג).

הרב הוא זה ששלח אותי להתפלל בציון של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בשבעה כשהקבר היה ריק ואמר לי ללמוד תורה על קברו ושזה עושה לו נחת רוח עצומה.

לפני כמה שנים הנהג של הרב סיפר לי שכשהם היו בחו״ל ולא ידעו את הדרך הרב הסתכל באיזה ספר קדוש ואמר לו ימינה שמאלה עד שהגיעו למחוז חפצם.

בשיעור של הרב למד איתי סופר סת"ם שסיפר לי שהבת שלו חיכתה הרבה זמן לילדים, יום אחד הוא נכנס לשיעור והרב מסתכל עליו ומרים 2 אצבעות כלפי מעלה, לאחר השיעור הוא התבשר מבתו שיש לה תאומים...

לאחר כמה זמן הרב הסתכל עליו וסימן עם 2 אצבעות כלפי מטה ובאמת נודע לו לאחר מכן שהיא הפילה רח"ל.

אמר לו הרב אל תדאג עוד מעט יהיה לה בן והוא יהיה בסדר.

כשבאתי לרב לבקש ברכה על לאה הוא הסתכל עלי ואמר לי יש לכם בת.

כשהתקשרתי לבשר על הלידה של תמר הוא ישר ענה ושאל נולדה לך בת?

ילד אחד אמר לאבא שלו במוסף אבא תראה הטלית של הרב עולה באש...

בפטירה הרב שאל את הסובבים אותו למה הם לא עומדים לכבוד כל הצדיקים שבאו.

לפני שנפטר הוא אמר תביאו לי את התיק של הברית כי הוא ראה את אליהו (כמו שהוא היה רגיל לראות את אליהו בכל ברית מילה....)

אחרי שבשבועות האחרונים היה לו מאוד קשה לדבר - ב4 בבוקר שעה לפני שנפטר קרא בקול ברור: שמע ישראל, ה׳ מלך, אנא בכח, ר׳ שמעון בר יוחאי! ויהי נעם 7 פעמים. ויצאה נשמתו בטהרה!!!

וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא כהאי״

יה״ר שהקב״ה יאמר לצרותינו די ויחיש לגאלנו ונזכה לראות את כל הצדיקים שוכני העפר עין בעין בתחיית המתים בקרוב, אמן.