Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 17 ביולי 2018

שבת חזון - בניית בית מקדש פנימי של נחת


בניית בית מקדש פנימי של נחת

https://www.9instyle.com

כשאדם רוצה[1] לעבוד את ה', בתחילה עליו לבנות, אפילו בצורה מלאכותית, כעין חדר פנימי בתוכו, שהוא יכול ללכת אליו בכל זמן שירצה. יותר מכך: לא זו בלבד שהוא יכול ללכת לשם בכל עת שירצה, אלא שמעולם אין הוא יוצא משם. זו מדרגה עליונה מאוד, שהכי טוב ללמוד אותה מתוך איגרת הרמב"ן לבנו.

כותב הרמב"ן:

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת".

אפשר להסביר זאת בשני מובנים:

א.     צורה טכנוקרטית: כשם שיש מצוה להניח תפילין וללבוש ציצית, כך גם יש מצוה לדבר בנחת.

ב.       צורה פנימית: אדם שחי כך, שתמיד חי בנחת, כל מה שקורה בחוץ, ובעולם, זה התרחשות משנית עבורו. אין זו ההתרחשות הראשונית עבורו. בד"כ אדם נתון כשבוי בתוך המאורעות שעוברים עליו, ואז הוא נע בכף הקלע, שהכל דוחף אותו מפה לשם, מבלי שימצא את עצמו.

אחת הבעיות הקשות ביותר היא ההתחלפות של מצבי הרוח: ללכת לשם או לא, לעשות כך או לא. להתחיל את זה או לא.

האדם מיטלטל בין מיליון דרישות נפשיות ומצבים מתחלפים. יש לו בלבול הדעת והוא לא מוצא את עצמו. פעמים רבות, האדם מובס ע"י בלבול הדעת הזה, שמרוב ההתרחשויות החיצוניות, שהוא חוטף כל הזמן "זפטות", הוא מרים ידיים. אולם זה לא עוזר שהוא מרים ידיים. הוא קם בבוקר והוא כל הזמן מתגונן. קשה לו מאוד לקום בבוקר, כי יש לו מתחים רבים. מצד אחד הוא רוצה לקום ולהתפלל במנין, אולם מצד שני הוא מרגיש "נאחס", כי יש כל מיני דברים שהוא לא רוצה לעשות.
בין אם הוא נדחף לעשות משהו חיובי ובין אם זה משהו שלילי, הוא מרגיש נפסד.

לראות את הדברים כמתרחשים למישהו אחר

אולם כשאדם מדבר את כל דבריו בנחת, הוא מרגיש שהוא חי בשני רבדים. כל מה שמתרחש בעולם החיצוני הוא תמיד התרחשות משנית עבורו. זה קורה מבחינתו כאילו שמישהו בא להתייעץ איתו בענין כלשהו, שיש לו בעיה כלשהי, והוא שואל אותו מה לעשות. לעתים הוא יענה לו תשובה פשוטה, ולעתים פשוט יאמר לו ללכת למישהו אחר שיענה לו (-שכן לא תמיד יש לך פתרון). בכל מקרה אין מה להילחץ מהענין - כל מה שמתרחש לא קורה עבורו, ולכן הוא מקבל את הכל בנחת. 

אם לראובן יש בעיה והוא בא לדון איתך, אתה יושב איתו בנחת ומדבר איתו ברוגע. כך גם אם יש לך בעיה עליך להמשיך לדון בה באותה נחת.

אם אתה נוסע בכביש ומישהו עוקף אותך בצורה מסוכנת, אתה יכול להשתגע מכך. אם מישהו ישאל אותך מה לעשות במצב כזה, היית אומר לו "תחכה, ותאפשר לו ליסוע, ואל תנסה לעקוף אותו שוב".

אסור שלאירועים תהיה בעלות עליך, אלא עליך להיות הבעלים עליהם. אתה משתדל לעשות כמה שיותר, ואם אינך מצליח אזי אינך נלחץ מכך.

אם המאורעות בעלים עליך, אזי כשמישהו עוקף אותך, אתה משתגע, כי יש פה מאבק ביני לבינו, ואסור שהוא ינצח אותי. אולם אם אתה הבעלים על המאורעות, אז אם הוא עוקף אותך שיהיה לו לבריאות, וב"ה שיצאת בשלום. לא שייך שתרדוף אחרי הנהג הזה ותמשוך לו בזקן ותנסה לחנך אותו.

הדוגמה הכי טובה לנחת היא לראות כאילו זה קורה לחבר שלך, מישהו אחר. אתה שומע חדשות, ולדוגמה אתה שומע שיש מאבק בין שר האוצר לראש הממשלה, (-דבר שתמיד קורה בכל הממשלות. תמיד העיתונים מתרגשים מזה, ובסופו של דבר כמעט תמיד שר האוצר ממשיך להישאר שר ולא מתפטר). אם לדוגמה שר האוצר מגיע אליך, ושואל בעצתך, אזי אתה עונה לו בנחת, ואם אח"כ מגיע אליך גם ראש הממשלה כדי לשאול בעצתך, אתה מייעץ גם לו בנחת.

זה לא שזה לא נוגע אליך ולא איכפת לך. אם לדוגמה חבר שלך נעשה חולה, זה נוגע בך ואיכפת לך מכך, אולם אינך מאבד את העשתונות בגלל זה.

עיקר המקדש הפנימי הוא שיהיה לך ישוב הדעת, יציבות נפשית, מבלי לאבד את העשתונות.

תוכן המקדש הפנימי

תוכן המקדש הפנימי הוא אמונה ובטחון, או בטחון ואמונה. יש ניגון של ברסלב "מה לכם לירא ומה לכם לדאוג שאני הולך לפניכם". אנחנו יש לנו "רבה" גדול יותר מרבי נחמן, והוא הקב"ה, וממילא כשאנו שרים זאת יש לנו פי 1000 נחת, ואנו הולכים אחריו. הקב"ה הולך לפנינו ואנו הולכים אחריו, והוא דואג לנו.

בכל פעם שחבר בא אליך ומתייעץ איתך, תדע שזה בא ללמד אותך משהו. וכך גם לכל דבר שקורה לך, אין להילחץ, אלא יש לנסות לראות מה זה בא ללמד אותנו.

הבטחון בה' לא ימנע אותנו מלפעול אם יש לנו בעיה, אלא נפעל, תוך ניסיון להבין מה ה' רוצה ללמד אותנו.

אם יש מישהו במצוקה, אני אעזור לו יומם ולילה, אך אוכל להמשיך לישון. אם זו היתה הצרה שלי ובגללה לא הייתי מסוגל לישון אזי איבדתי את העשתונות והובסתי בקרב.

הרב משה שפירא אומר שצריך לדאוג למצב, ולא לדאוג מהמצב.

אחד המופתים הגדולים ביותר של בעל התניא הוא שהוא תמיד ענה על כל דבר במנגינה. זוהי נחת עצומה.

הבעש"ט קורא לכך "זריזות במתינות". אתה עושה ופועל, אולם הכל בנחת, מכיון שהקב"ה הולך לפניך, ויתכן שלא תצליח, אך עדיין הכל בסדר. אינך משתעבד למה שקורה לך מבחוץ. אפילו אם דברים לא יסתדרו ואני אצא פראייר וכולם יצחקו עלי, לא אפסיק לרצות להיות עובד ה'.

כעת עלינו למלא את המקדש הפנימי בתוכן. המקדש הפנימי הוא מקום שבו תמיד יש לך נוכחות אלוקות. מקדש הוא מקום שבו הקב"ה משרה את שכינתו. כך גם האדם צריך שיהיה בו מקום שבו תמיד הוא יראה שאת הכל הקב"ה עושה. ומתוך כך גם הקב"ה שולח אותך לכל המעשים בחוץ. אדם צריך להיות נטוע בתוך המקום של הנוכחות האלוקית שבתוכו.

תמיד טוב להחזיק משפט של נוכחות אלוקית בראש, כגון "מה לכם לירוא ומה לכם לדאוג אני הולך לפניכם", "שיויתי ה' לנגדי תמיד", "הריחוק תכלית הקירוב", "כל הנפילות אינן באות אלא מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה". אדם תופס משפט והולך איתו. אחד הדברים הנפלאים שאפשר ללמוד מתורה רפב' הוא "וציווה רבינו ז"ל ללכת עם התורה הזו". יש כאלה שהולכים כל הזמן עם ספר ביד, וגם בכך יש מעלה כי בכך הם הולכים כל הזמן עם קדושה ביד (-גם אם היא לא נמצאת בתוך האדם), כמו בבית מדרש, אולם חשוב יותר שאדם ילך עם מקדש בתוכו, משפט כלשהו, שאפשר לדוגמה להחליף אותו כל שבוע. האדם צריך להתרגל להיות שרוי בתוך הנוכחות האלוקית הזו, ללכת עם זה שהקב"ה נמצא איתך.

ממילא זה יביא לנחת לעומת הלחץ מהמאורעות, ואפשר לשם כך ללכת עם המשפט של נחום איש גמזו: "כל מה שעושה הקב"ה גם זו לטובה".

הגדלות האמיתית של האדם היא עד כמה הוא לא יוצא מהמקדש הפנימי שלו, וכל מה שקורה מסביבו לא נוגע ולא פוגע בו.

אתה מרגיש וסופג את המאורעות החיצוניים, אם אדם מגיע לביתו ונוכח ששודדים הגיעו לביתו ועשו בלאגן והרס בבית, א"א שלא להצטער על כך. אולם הוא יכול לאפשר לצער הזה להיספג עד המקדש הפנימי שלו, ולומר: "הקב"ה, אם אתה רוצה שזה מה שיקרה לי, אני מקבל זאת ומבין שזה לטובה".

נחום איש גמזו הלך לרצות את הקיסר עם אוצרות, ובלילה החליף בעל הבית את האוצרות שבתיבתו בעפר, ולבסוף העפר הפך לחיצים. הוא נשאר רגוע למרות שהזהב הפך לעפר, כי הוא הבין שהקב"ה רוצה שהשליחות שלו למען עמ"י תהיה בצורה כזו. זו מדרגה נוראה, אולם היא מלמדת אותנו להיכן צריך לשאוף.

כשבאים לעבוד את ה', צריך להתרגל לחיות כאילו זה עובר על חבר שלך ולא עליך. חלק גדול, רוב המשברים שעוברים עלינו, הם מכיון שכשאנו מגיעים למסלול אנו מאבדים את העשתונות מכיון שאנו מתנתקים מהמקדש הפנימי שלנו. פעמים רבות האדם מגיע מעצמו למקדש הפנימי שלו, ואז הוא בכלל לא מבין מה הוא מתבלבל מהחיים? אז מה אם היו לו תחושות של ריחוק?

אם עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה, מדוע הוא נלחץ ואינו עושה תשובה?

ואם בכל מקום שאדם נמצא, ה' איתו, עימו ואצלו, אז ממה יש לו לדאוג?

המילוי האמיתי של המקדש הוא ללכת עם נוכחות אלוקית. כל אחד צריך להיות במקדש שלו כהן גדול, שכל מה שקורה לו בעולם, ואפילו אם אביו או אימו מתים ח"ו, בכ"ז "ומן המקדש לא יצא", והוא ממשיך לשמור על הנחת הזאת. (מת מצוה מלכתחילה לא נוגע באדם, כי אין לו קרובים, והוא בכלל לא מכיר אותו, וממילא הוא לא ממש יוצא מהמקדש. אולם כשזה אביו שנפטר, אז הכל נשבר מול עיניו).

אחד הכללים החשובים ביותר הוא, שכשלא יודעים איך לפעול בענין מסוים פשוט צריך לספוג אותו, לתת לכאב להיכנס פנימה עד המקדש הפנימי, ששם הוא פג ונעלם.

אם לדוגמה אבד לאדם דבר יקר מאוד שהוא עמל עליו, באשמתו או שלא באשמתו, אסור לו להילחם ולנסות לשבור את הכאב. אלא יש לומר "הקב"ה, אם אתה רוצה שזה יכאב לי אני מקבל זאת".

אמנם בתחילה יש צורך להתנתק מהעולם החיצוני בצורה שתפגע בקשר עם העולם החיצון, ולדוגמה אדם יהיה פחות מעורב עם מה שקורה לעמ"י, אולם זהו שלב מעבר (כמו תיבת נח שהרב מדבר עליה במוסר אביך פ"ב, ב,א), ובסופו של דבר האדם יפעל יותר למען עמ"י דוקא מתוך המקדש הפנימי שלו, שכן המקדש הפנימי כולל גם רצון גדול להטיב, ודוקא כשהאדם משתחרר מכל האילוצים של הסביבה להטיב, וכגון מה יגידו, ולא נעים, הוא יכול באמת להטיב (אם כבר נכשלת והגבת לא כראוי, אין צריך להצטער על כך עוד).

סיכום:

ענין המקדש הפנימי הוא שיהיה לאדם ישוב הדעת ונחת בכל מעשיו, וירגיש כאילו האירועים שעוברים עליו קורים למישהו אחר. את המקדש הפנימי הזה הוא ממלא בפסוקי אמונה ובטחון, ובנוכחות אלוקית, שהוא מרגיש שה' תמיד איתו, והכל לטובתו.

קריאת הקרבנות לפני התפילה בונה אצלך בית מקדש פרטי בנפש:

הרב קוק (שמונה קבצים / קובץ א / קמד): "בית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם. אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד. תעודה זו מתכוננת בפועל ע"י סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפלה: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת. זורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה. גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת, וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה. אהבת אלהים התמימה והנשאה מתעוררת ומתיצבת, חיה בעז גדול בנשמת האומה, ע"י זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה. והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה".




[1] הרב יהושע שפירא.

פרשת דברים - חזון - שתיקה ארוכה וגאולה פתאומית


שתיקה ארוכה וגאולה פתאומית

http://cafe.themarker.com/image/2414163/

בפרשת השבוע[1] מתאר משה רבינו את מסעם של עם ישראל במדבר ואת הקשיים שחוו במהלכו, וביניהם הוא מתאר את חטא המרגלים שקרה בט' באב, ואז בכו בני ישראל את אותה בכיה של חינם בה נזרע זרע הפורענות של הבכיה לדורות.

מיד לאחר מכן אומר משה (דברים א,ו): "ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר, רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה".

חז"ל דורשים את הפס' הזה כרמז על חורבן המקדש, שנקרא גם "הר המוריה", ובגלל החטא אומר הקב"ה למשה "רב לכם" סוב את ההר הזה, פנו לכם צפונה, רמז לגלות הראשונה לבבל שנקראת ארץ צפון.

עוד מתארים חז"ל שפס' זה גם רומז לחורבן השני שהתרחש בידי הרומאים שהם מלכות עשיו שאמר ליעקב "יש לי רב", ולכן השתמש הקב"ה בלשון "רב לכם" לרמוז לאותם רומאים שיבואו לפנות אותנו מבית המקדש.

כאן מתארים חז"ל תיאור מזעזע במיוחד, כיצד נכנסים אויבי השם להחריב את בית המקדש ועומדים כל המלאכים למולם ורוצים להזיקם  אך הם רואים את השכינה שותקת כפי שנאמר במגילת איכה "השיב ימינו אחור מפני אויב", ולכן הם בעצמם לא מגיבים.

טיטוס נכנס לבית קודשי הקודשים, ושם הוא מבזה את הקודש ואומר אם יש לכם אלוקים היכן הוא "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו?", ולזה רומזת המילה "צפונה" מלשון צפון וחבוי, הקב"ה מסתיר את עצמו ואינו מגיב, ונותן לאויביו לעשות כרצונם בבניו.

כל עוד בית המקדש לא נשרף עדיין היה אפשר לתרץ את השתיקה בכך שהקב"ה רצה לשרוף את ביתו, אך איך אפשר לתרץ את השתיקה לאחר שנשרף הבית, איך אפשר להתמודד עם השתיקה של הקב"ה לאחר החורבן, מדוע לא העניש את מי שהתאכזר אל בניו ושרף את ביתו? "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב...".

חלק מהאבלות היא על השתיקה של השכינה, איך כל הדברים הרעים האלו התרחשו והקב"ה שתק ונתן להם לקרות?

הספר הזה נקרא ספר "דברים" - אומר הנביא "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'" - אנו שואפים כבר אלפיים שנה לביטולה של אותה שתיקה אלוקית, ליום שבו כולנו נזכה לשמוע את דבר ה'!

ברגע שעמ"י יבין ברור מה דבר ה' – כולם יחזרו בתשובה ברגע, כמו שהיה בהר סיני, עם ישראל היו כולם כאיש אחד בגלל שידעו בדיוק מה ה' רוצה מהם...

כתב רבי יוסף חיים זיע"א בספרו "בן יהוידע" (כתובות קיא.) שהשביע הקב"ה את ישראל בשיר השירים "שלא ירחקו את הקץ". "רוצה לומר שלא יהיו מרחקים בדעתם את הקץ, שיתייאשו לומר אם הראשונים שהיו כמלאכים לא זכו להיות הגאולה בימיהם, כל שכן אנחנו, אלא יהיו מצפים לישועה תמיד". כי במשך הדורות הקדושה מתגברת והולכת והקליפה הולכת ונחלשת, ועל כן אנו אומרים כל יום בתפילה: "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנו תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּום".

יש כל כך הרבה בעיות מסביב, איך תגיע ככה הגאולה?

הבעיות באות ביחד עם הגאולה[2]:

סימנים שליליים של גאולה - בשנת תשד"מ נפגשו לראשונה מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל ומרן הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל עם האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל. בפגישה הזאת ביקש הרבי מהרבנים הראשיים לישראל לעודד את הציבור ללמוד תורת הנסתר. בדבריו הסביר הרבי את בקשתו המיוחדת ואמר כי כל הסימנים שהובאו בחז"ל על אודות סוף זמן הגלות – נתקיימו כבר. ולדוגמה, הסימנים בעניינים בלתי רצויים שבסוף מסכת סוטה – חוצפה יסגי, נערים פני זקנים ילבינו, בת קמה באמה וכו' – עניינים אלו נתקיימו כבר ובאופן של "הידור דהידור". כמו כן הסימן ד"מלכיות מתגרות אלו באלו" שעל זה אמרו חז"ל (ב"ר מב,ד) "אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח".

סימנים טובים של גאולה - וכן בנוגע לסימנים בעניינים טובים על הקץ המגולה, כמו שכתוב בגמרא "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו,ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא". ופירש שם רש"י "כשתתן ארץ ישראל פרי' בעין יפה, אז יקרב הקץ" (סנהדרין צח. ובפרש"י).

איך ייתכן שסימני הגאולה חלקם טובים עד מאוד, כמו קיבוץ גלויות מכל קצווי ארץ וברכת הארץ באופן שאין כמותו בעולם, עוצמת ישראל שמנצחים את כל אויביהם פעם אחר פעם ושחרור מופלא משיעבוד מלכויות. ומצד שני התגברות הכפירה עד שאמרו ז"ל "חוצפא יסגי"?

את הדבר הזה ראינו כבר בימים שבגאולת מצרים, שאז גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ובגלל גזרתו גירש עמרם את אשתו עד שהחזירה ונולד משה רבנו ונתמלא כל הבית כולו אורה. אך המתבונן מבין כי כל הגזרה של פרעה לא באה אלא בגלל שהוא יודע שנולד מושיען של ישראל. גם בהמשך משה מודיע לעם ישראל כי ה' פקד אותם לגואלם, ולכן פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל ולא נותן להם תבן.

גזרות המן כשהתנוצץ אור הגאולה:

כך כותב רבי נתן שפירא זצוק"ל (מחברת הקודש - שער פורים), שבגלל בשורת בניין הבית השני באה גזרת המן. "ועוד שאין השינה בא אלא כשהתנוצץ הגאולה". וכל הטעם שבגללו ביטל כורש את הרישיון לבנות את בית המקדש אינו אלא חוזקה ועוצמתה של ירושלים שאיימו על שלטונו.

כך נאמר בכתב השטנה שגורר את עצירת בניין הבית. דע לך כי ירושלים היא "קִרְיְתָא מָרָדְתָּא", עיר מרדנית. ואם היא תיבנה לא תקבל מיסים. "מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא יִנְתְּנוּן וְאַפְּתֹם מַלְכִים תְּהַנְזִק". ואם תסתכל בספרי הזיכרונות של המלכים תראה כי בגלל התכונה הזאת של ירושלים היא הוחרבה. "מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן לָקֳבֵל דְּנָה חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ". ואם היא תיבנה – הם יסלקו אותך ממלכותך בכל עבר הנהר.

כשל כוחה של הסטרא אחרא בעניין השמדות:

מסביר גאון עוזינו ותפארתנו בעל הבן איש חי בספרו "דעת ותבונה", כי כוח הקליפה מתחזק בעקבתא דמשיחא בגלל שהיא הולכת להיעלם מן העולם, לכן היא מתאמצת להילחם כנגד הקדושה. "יען כבר נתברר הרבה, ועתה הברירה ברגלים, וכמ"ש בעקבות משיחא חוצפא יסגא, שהוא הסטרא אחרא, שמתגברת להחטיא את ישראל בראותה כי כלתה אליה הרעה, וכמו שביאר באורך רבינו האר"י זצ"ל. אבל כשל כוחה בענין השמדות ותוקף הצרות, כי כבר הוברר הרבה".

בעקבות משיחא כמו בדורנו התחילו האורות להתפשט:

"בימי רבינו האר"י זצ"ל רצה הקב"ה לפתוח שערי אורה ומעיינות החכמה על ידי זכאי האר"י החי, כי הייתה נשמתו מעולם התיקון מסוד פנימיות של הפנימיות, שכבר נבררו כמה ניצוצות, ולא נשאר אלא ברירת הרגלים, והיה זמן כשר להתגלות שרשי עיקרי פנימיות החכמה, ולמחיה שלחו אליהם, והוציא חמה מנרתיקה והחזיר עטרה ליושנה, לגלות ספוני טמוני קדשי קדשים".

כך כותב רבי חיים ויטאל בספר עץ חיים - כללי מוהרח"ו ז"ל: "אמנם בעקבות משיחא כמו בדורינו זה התחילו האורות להתפשט להיות כבראשונה כמו שהיה בזמן העולם מתוקן ולהתתקן מעט".

יש שואלים: איך יכתוב מהרח"ו כי בדורו התחילו האורות להתפשט? הרי בדורו גורשו היהודים מספרד ומפורטוגל, והנצרות הרימה ראש על-ידי האינקוויזיציה הרשעה והאכזרית.

אלא שכל הרשעה הזאת היא בחיצוניות. אבל בפנימיות העולם התרחש תיקון אחד גדול שבאותו דור גילו את אמריקה, והכריתו ממנה אלפי מקדשי אלילים אצטקים שהיו זובחים בהם מאות אלפים בני אדם. בימים ההם הומצא הדפוס והופצו כתבי הקודש גם בישראל וגם בין האומות. וכשהאנשים החלו לקרוא מה באמת חושב ה' על ישראל ועל הדרך הישרה שיבור לו האדם, ומתוך כך נחלש מאוד כוחה של הכנסייה הקתולית. בימים ההם החלו קהילות של יהודים לעלות לארץ הקודש, נכתב השולחן ערוך שאיחד את פסיקת ההלכה והחל להתפרסם ספר הזוהר.

ואומר על כך הרבי מחב"ד זצוק"ל: "ואם דברים אלו נכתבו בזמנו של רבי חיים ויטאל, הרי עאכו"כ כאשר נמצאים בימים אלו, ארבע מאות שנה לערך לאחרי הרב רבי חיים ויטאל".

הקליפה איבדה את כוחה:

כן כותב גם הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה א,שלב) כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתינו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

והאריך להסביר שם, כי זה מה שכתוב בתיקוני הזוהר על דרא דעקבא דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר". טוב מבפנים ורע מבחוץ. כי בחיצוניות נראית ירידת הדורות, אבל בפנימיות מצטברות כל הזכויות של דורות צדיקים על גבי דורות צדיקים וביחד מצטברים לאלפי דורות. "נוצר חסד לאלפים".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

על כן מתקיים בהם בדור הגאולה "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'", שאפילו הפושעים והמזידים הם "שבי פשע" וחוזרים בתשובה. כי הפְּנִים שלהם היה באמת טהור.



[1] הרב אשר סבג.

[2] הרב שמואל אליהו.

יום שני, 16 ביולי 2018

פרשת בלק - מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית


מלחמה רוחנית מוסווית על ידי מלחמה גשמית


צילום: פלאש 90

במדבר (כג,ו): ״לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה״.

בקשתו[1] של בלק מלך מואב מבלעם לקלל את עם ישראל, נראית בקשה משונה ויוצאת דופן. כי הרי לכאורה חששו של בלק היה כיבושה של ארצו על-ידי עם ישראל כפי שבא הדבר לידי ביטוי בנימוק בקשתו מבלעם (במדבר כג. ה-ו): ״הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי... אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ״, ואם כן היה עליו להיערך למלחמה האפשרית באופן צבאי, שהרי 'במלחמה כמו במלחמה', ומה מקומו של בלעם וקללתו בכל זה?

יותר מכך. המיקום הגיאוגרפי שבו היה עם ישראל נמצא בנקודת הזמן שבה שולח בלק את שליחיו לבלעם היה ערבות מואב הנמצאות צפונית לארץ מואב שבה מלך בלעם, לאחר שעם ישראל עבר את ארצו ולא נלחם בו, כנאמר בסוף הפרשה הקודמת פרשת חוקת (במדבר כב,א): ״ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו״. מקום זה שימש כנקודת חניה אחרונה בעבר הירדן המזרחי לפני חציתם של ישראל את הירדן וכניסתם לארץ כנען, ואם כן, מדוע חששו המואבים שעם ישראל ילחם בהם ויכבוש את ארצם, והלוא סכנת המלחמה כבר עברה מזמן?

התשובה לשאלות אלו ניתנת בתחילת פרשתנו.

במדבר (כב,ג): "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״.

רש״י: ״׳ויגר׳ - לשון מורא, ׳ויקץ מואב - קצו בחייהם״.

מהו ההבדל בין ויגר לבין ויקץ, ומדוע המורא הוא מפני העם, ואילו הקיצה בחייהם היא מפני בני ישראל, מה משמעות הדברים ?

המואבים חששו מעם ישראל בשני רבדים:

א. חשש לאומי מעשי, לאחר שראו את גבורתם הצבאית יוצאת הדופן של ישראל (מכוח הסייעתא דשמיא וההשגחה האלוקית עליהם) בניצחונם במלחמה את סיחון ועוג, כפי שנאמר בתחילת פרשתנו (במדבר כב,ב): ״וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי״, על כן פחדו שעם ישראל יכבוש את האיזור ויפגע בריבונותם הממלכתית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפסוק ׳ויגר׳ - לשון מורא, ו׳מפני העם׳ - מפני תכונת ההמון החושש מאיבוד עצמאותו הלאומית, וכהסברו של הנצי״ב (שם): ״היינו ההמון מהם שלא ירעו ולא ישחיתו בלי מלחמת תנופה (התקפה)״.

ב. חשש רוחני, לאחר שראו את השגחת ה׳ על עם ישראל, הכירו אח ערכם ומעלתם הרוחנית של ישראל ששם ללעג ולקלס אותם ואת תוכן חייהם, עד כדי כך שקצו בחייהם שלהם. וזהו ׳ויקץ׳ - קצו בחייהם, והתייחסו אל תוכן חייהם ותרבותם שלהם כקוצים חסת משמעות ביחס לערכם ומעלתם של בני ישראל (הנחשבים כבנים ליושר האלוקי המתגלה דרכם), ובעיקר לאותם אלו שבישראל המוציאים מהכוח אל הפועל את סגולתם מעלתם האלוקית הישראלית המיוחדת, וכהמשך דברי הנצי״ב: ״התבוננו בגדולתם... של חשובי וגדולי ישראל... והיו נחשבים בעצמם (המואבים ביחס לעצמם) כקוצים, (משום) שראו אותם (את ישראל) מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם״.

מובן, שהחשש הרוחני של בלק ושל העם המואבי ממעלתם וגדולתם הרוחנית של עם ישראל והשפעתה של מדרגה רוחנית זו על החיים הממשיים והמעשיים במציאות, היה חשש גדול הרבה יותר מהחשש הלאומי ביחס לגבורתם הצבאית של ישראל, וזאת מפני שהבינו, כי הכוח המניע - הסיבה הפנימית והמהותית לכוחם ועוצמתם החומרית של עם ישראל היא מדרגתם ומעלתם הרוחנית.

על כן קראו לאיש הרוח הגדול שהיה בימים ההם - בלעם, כדי שימצא חסרון וקלקול רוחני בבני ישראל על ידי קללתו.
אך גם הוא שבא לקלל יצא מברך, מפני שמעלתם העצמית של ישראל, אינה נפגמת בשום אופן ובשום צורה, כפי שבא לידי ביטוי בברכתו - ״לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו״ (במדבר כג,כא).

מלחמת בלק-בלעם בישראל, איננה מלחמה חד-פעמית ויוצאת דופן. זו מלחמה המשמשת כבניין אב לכל המלחמות כולן, ואשר ממנה יש ללמוד כפרט הבא ללמד על הכלל כולו, מהי הסיבה הפנימית האמיתית לכל מלחמותינו ומאבקנו עם אומות העולם, וממילא מה צריך להיות יחסנו הנכון למלחמות אלו, ומהי הדרך הרצויה להתמודדותנו עם כל אויבינו.

אמנם, באופן חיצוני המלחמה היא חומרית-צבאית, פוליטית וכו', מלחמה הגורמת ל׳ויגר׳ - לפחד נפשי ומעשי אצל אויבינו.

אך באופן פנימי במודע ואף בתת-מודע שלהם, יסוד ושורש המלחמה נובע מה׳ויקץ׳ שלהם כלפינו, דהיינו מהכרתם את ההבדל העקרוני בין ערכם ומעלתם הרוחנית של עם ישראל, למעלתם החומרית ושפלותם הרוחנית, הבדל הגורם להם תסכול פנימי מעצמם, תסכול עצמי שאותו מנסים הם לבטל באמצעות כלי המלחמה, בניסיונם להשמידנו.

אם כן, המניע האמיתי של אויבינו במלחמותיהם נגדנו לאורך כל ההיסטוריה, איננו פוליטי-לאומי חילוני, אלא דתי תרבותי ורוחני, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפרשתנו, כאשר בלק מלך מואב בעל התפקיד הפוליטי, הבין שכדי לנצח את ישראל, נדרש הוא לגייס למערכה את בלעם הנביא הרוחני הדתי.

זהו גם הסוד הגדול של תקופתנו, סוד עליו רמזה הגמרא (סנהדרין צז), ביחס לסדר הופעתה של גאולתנו האחרונה, באומרה: ׳הקב״ה מעמיד עליהם (על ישראל) מלך שגזרותיו קשות כהמן, ועושים תשובה ומיד נגאלים׳. ולכאורה קשה הביטוי ׳מלך כהמן׳, שהרי המן לא היה מלך, אלא שרו הבכיר של אחשורוש המלך. ומדוע אמרה הגמרא ׳מלך כהמן׳ ?

אפשר לומר, שחז״ל רצו ללמדנו שהמאבק הכפול מול בלק ובלעם, כאשר בלק משמש כמעטפת החיצונית הפוליטית ובלעם משמש כשורש הרוחני הפנימי של מאבק זה - הופיע גם בימי אחשורוש המלך אשר השתכנע כי ׳למלך אין שווה להניחם׳, כי ׳את דתי (חוקי) המלך אינם עושים׳ ואינם שותפים במאמץ הפוליטי-הלאומי המעשי, לעומת המן שרצה ׳להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים׳, ממניע אלוקי-דתי, הנובע מהסתירה התרבותית המוחלטת שבין עמלק שהמן היה מזרעו לבין עם ישראל.

כך גם בימינו, הקב׳׳ה מעמיד עלינו, כביכול, כלפי חוץ ׳מלך׳ כבלק ואחשורוש -אויב שלכאורה רוצה ׳רק׳ מלכות-שלטון, ריבונות לאומית-מדינה, אך באמת מתחת לתחפושת המלך אחשורוש, מתחבא המן - כבלעם, אויב רוחני שכל מגמתו לממש את השקפותיו הרוחניות העמלקיות, הסותרות כאופן מוחלט וטוטלי את תפקידו האלוקי של עם ישראל בהיסטוריה.

תפקידנו אפוא הוא לגלות את ה׳ויקץ׳ שבעומק ה׳ויגר׳, לחשוף את כוונותיו האמיתיות של בלק המתגלות על-ידי קללתו של בלעם, להסיר את תחפושתו של המלך אחשורוש ולגלות מתחתיה את המן הרשע, לזהות את מלחמת התרבות הדתית, להיאבק בה ולנצחה, מלחמה דתית המנסה לפגוע בישראל במסווה של מאבק לאומי.





[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

פרשת פנחס - קנאה ומעלת כלל ישראל


קנאה ומעלת כלל ישראל

צילום: יח"צ קרן מורשת הכותל

קנאותו של פנחס[1], על אף שכללה מעשה הריגה של איש מישראל שלא על פי הכללים ההלכתיים הרגילים היינו בעדים בהתראה ובפסק של בי״ד - לא רק שקיבלה אישור מאת ד', אלא זכה פנחס ואף קיבל "קידום"! הוא זכה ל'כהונת עולם'. ולא רק זאת, אלא שהתורה אף מעידה על מעשהו של פנחס, כי הגם שמבחינה חיצונית נראה כמעשה שעלול להביא למלחמה - דווקא מעשה זה יביא לשלום אמיתי.

אבל, בניגוד לכך, בהפטרה המקורית לפרשה זו, אנו קוראים על קנאות אחרת, קנאות שדווקא לא התקבלה אצל ד'. והמפליא ביותר הוא שקנאות זו היא קנאותו של אותו אדם! הרי מרגלא בפומיה דחז״ל ש״פנחס הוא אליהו". ולכאורה אליהו קינא בדיוק אותה קנאה של פנחס, ואף שהמצב היה אז יותר חמור מזמנו של פנחס, שהרי ישראל כולם עבדו ע״ז והרגו את כל נביאי ד', יתירה מזו, קנאות זו נדחתה, ואליהו אף מסיים את תפקידו, ואלישע הנביא מתמנה על ידי ד' שימשיך במקומו של אליהו!

כיצד, אם כן, אפשר להבין את ההבדל בין שתי הקנאויות? הרי קנאת שתיהן היו בדיוק לאותו עניין, קנאה על הפרת הברית עם ד'!

הרב יעקב פילבר הלוי שליט״א בספרו "חמדת ימים" מדגיש כ׳ יש כאן הבדל גדול - פנחס פעל כלפי יחיד מעם ישראל, ואילו אליהו קינא ביחס לכל כלל ישראל!

הרב קוק (שו"ת משפט כהן סימן קמד') מביא את דברי רבי יצחק עראמה בעל ספר העקידה שלכלל ישראל אין מציאות של עזיבת ברית ה':

"הנה בעקידה פרשת נצבים מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר הכל בידי שמים חוץ מיר״ש כ״א דוקא על הפרט, אבל כלל ישראל כשם שיש כריתות ברית על קיומו כן יש כריתות ברית שלא יעזוב בכללו ברית ד'... ופשיטא שכשם שהקמת הדת בכללה הויא למגדר מילתא ה"נ הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה".

הרב מסביר שניתן היה לחשוב שהתורה והמצוות הם אלו שמגדירים אותנו כעם, לכן כאשר אין קיום של תורה ומצוות - רוצה אליהו להחזיר את התורה להר סיני - שהרי 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.

כאן מגיע עיצומם של דברי הרב קוק זצ״ל לשיטתו, התורה והמצות הם בעצם "רק" גילוי של העם! אבל העם הוא עצם הענין, הם נציגי האלוקות בעצמם, ודרך התורה העם מתבקש להתגלות.

על כלל אין מציאות של 'החזרת התורה', הרי ד' אומר לאליהו "מה לך פה אליהו", מפני שלעם ישראל אין אפשרות של התנתקות מה', שהוא עצם מהותם.
כמו שצריך להציל את התורה, ק״ו שצריך להציל כלל האומה ולהשתדל להצלחת קיומם בארץ (אף באלו שאין בהם תו"מ), "שהיא (=האומה) היסוד לכל התורה ולכל קדושה"!

תמיד צריך להסתכל על המכלול של האומה – עם אחד כגוף אחד שלם!

אלומה לב (קרוב אליך פנחס התשע"ח): לפני שתים-עשרה שנה, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, הטלפון בבית צלצל. על הקו היתה אישה מארגון עזר מציון, שביקשה לדבר עם אחי הגדול. התברר שהוא נמצא מתאים לתרום מח-עצם, אך הוא לא היה באותה תקופה בארץ. שאלתי אם להודיע לו לחזור, והיא אמרה שלא. למחרת היא התקשרה וביקשה אותי, עבור אותה תרומה.

היא הודיעה לי שעלי לעבור עוד כמה בדיקות קטנות כדי לוודא התאמה מושלמת. אי אפשר לתאר את הרגעים האלה, הלב דוהר, זאת הרגשה גדולה מהחיים אבל מחוברת עמוק עמוק אל מקור החיים, המקום הפנימי השקט והוודאי שמתחת לכל סערות העולם. אחרי כמה בדיקות נמצאתי מתאימה באופן מוחלט.

באותם ימים לא ידעתי למי אני תורמת, על פי הנהלים מותר לגלות רק לאחר שנה. ידעתי רק שזו אישה מבוגרת ממני. בעיצומו של חול המועד סוכות, היום בו נקבעה התרומה, הגענו אל בית החולים שניידר. התמקמתי על הכורסה, פתחו לי ורידים בשתי הידיים, וחיברו אל המכונה שמוציאה את הדם מצד אחד, אוספת אליה את תאי מח העצם, ומחזירה מהצד השני. כך במעגלים, במשך כמה שעות, עד שכמות התאים המבוקשת נאספת. חשבתי לקרוא בזמן הזה תהילים, להתכוון, להיות רוחנית. בפועל, לא ממש הצלחתי. היה קשה להחזיק את הסידור עם הצינורות בידיים, והחיים סחפו אותי ואת כל מי שבחדר לשיחות יומיומיות, אנושיות וקרובות. היינו על הקרקע, המסע להצלת החיים עבר דרך החיים.

אחרי שש שעות הרופאים הודיעו שנדרשת כמות גדולה יותר ולכן ביקשו ממני להגיע גם למחרת. החלטנו לא לנסוע חזרה הביתה, אלא להישאר לישון במרכז. הייתי תשושה. נשענתי על המיטה בבית של סבא וסבתא, בידיים שלי עדיין תקועות מחטים מכאיבות, כדי לחסוך את פתיחת הווריד למחרת. רציתי הביתה. רציתי לעכל מה שעשיתי היום, אבל לא היה לי שקט. אימא שלי הגיעה והתיישבה לידי, היא ליטפה וניסתה לעודד: תחשבי על מה שעשית, ממש ברגעים אלה החולה מקבלת את העירוי. לא הצלחתי להקשיב לה עד הסוף, הבכי פרץ ממני החוצה. קמתי במהירות והלכתי אל חדר צדדי, מרפסת סגורה שכמעט ונושקת לבניין אחר. מהבניין ההוא עלתה, בתזמון מושלם כמו שרק ריבונו של עולם יודע, נגינת כינור. זה היה הבכי הכי טהור שידעתי בחיי.

לשמחתי, התרומה הצליחה. שנה לאחר מכן פגשתי את ג', האישה שבדמה זורם מעט מדמי. המפגש היה מרגש, אבל מה שקרה אחריו הפליא אותי ממש והוא הסיפור האמיתי בעיניי, כי מאז ועד היום היא מקפידה להתקשר אלי בכל חג, לשאול לשלומי ולספר לי את שלומה, בהודיה שרק מי שהיתה על סף המוות יודעת להוקיר.

בערב שבועות האחרון היא התקשרה וסיפרה לי שהשנה היא תהיה בת שבעים, היא לא האמינה שתגיע לגיל הזה. 

הריפוי, כך היא סיפרה לי, מתרחש לאורך זמן. רק בשנה האחרונה חזרה אליה היכולת להזיע. לכאורה, חלום לא להזיע, ועוד בקיץ שלנו. אלא שהזעה היא אחד מסימני הבריאות הגדולים, למוח אסור להתחמם כל כך, הזיעה מקררת ועוזרת. ובנוסף היא חוותה השנה שיפור בכמה אינדיקציות נוספות בדם.

מעל עשר שנים והריפוי נמשך, היא תיארה, והוא פלאי כל כך, מפני שהוא עובד לפי סדר החשיבות. כל המערכות החיוניות הבריאו מיד לאחר התרומה, והיום מבריאות המערכות המשנִיות בחשיבותן. הן המתינו לזמן שלהן. אנשים כועסים על הגוף בגלל שהחומר עושה המון בעיות לנפש, כהגדרתה, אבל התפקוד של הגוף הוא אלוקי לגמרי ואנחנו צריכים לראות את זה. איך הכל עובד יחד, ובסדר עדיפויות מושלם.

כשמסתכלים על האומה כגוף אחד רואים כאן דוגמא מדהימה לתהליך הגאולה שעובר עלינו, אנשים מתלוננים על הגאולה בגלל בעיות של 'הזעה' שעדיין קיימות, אנחנו לא מבינים שעכשיו המערכות החיוניות של האומה חוזרות לעבוד, לאחר מכן גם הדברים החשובים אבל המשניים של האומה יחזרו לימיהן כקדם ויותר!

מנהיג[2] בעם ישראל צריך להיות מוכן למסור את כל כולו על כלל האומה!

לאחר חטא העגל אמר ה' למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב,י).

משה עונה בהמשך: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שם לב,לב) כלומר, שלטובת עם ישראל משה מוכן לוותר על כל מה שיש לו, על עצם מציאותו בעולם על כל הדברים הטובים שעשה ועל כל חלקו בתורה, את הכל הוא מקריב למען עם ישראל.

אומר הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל (אביו של הרבי האחרון מליובאוויטש) פסוק זה לכאורה הוא פסוק חסר (וכך באמת מעיר רש"י במקום) שכתוב "אם תשא חטאתם – ואם אין מחני מספרך", אבל לא כתוב מה יהיה אם כן תשא – רק שאם לא תשא "מחני"?

ה' אומר למשה אחרי חטא העגל שהוא רוצה להשמיד את עם ישראל, אומר משה להקב"ה – איך אתה יכול להרשות לעצמך דבר כזה הרי "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ואומרים חז"ל – בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, אם אתה תשמיד את עם ישראל לא יהיה שום מטרה לעולם, לא יהיה שום קיום לעולם כל מעשה ה' בבריאה הכל ילך לריק.

אומר ה' למשה, אל תדאג "ואעשה אותך לגוי גדול" - אתה משה מספיק צדיק ומספיק חשוב שאני אתחיל ממך עם ישראל חדש וממילא יתקיים העולם.

עונה על כך משה להקב"ה, אם המציאות שלי בעולם מאפשרת להקב"ה שיהיה לו הווה אמינא להשמיד את עם ישראל, אומר משה – כל המציאות שלי לא שווה כלום ואני מעדיף לא להיות קיים בעולם!

לכן אומר משה לה', לי זה כבר לא משנה אם תסלח לבני ישראל על חטאם או לא, אני בכל אופן לא רוצה להמשיך להתקיים, וזה פשט הפסוק, בין אם תשא חטאתם ובין אם לא – "מחני"!

ביטול מוחלט של משה רבינו כלפי עם ישראל!!!

תנא דבי אליהו (פי"א): "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה בשתיים בשלוש, עד שיתישבו בארצם, הן לא עשו כן. אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות את הטורח".

מעניין לראות את התהליך שעוברים פנחס / אליהו במהלך ההיסטוריה:

במדבר פנחס מקנא קנאת יחיד ומקבל על כך שכר, לאחר מכן כשעם ישראל מגיע לארץ – פנחס נכנס לאדישות ומואשם בעקיפין במות שבעים אלף יהודים, פנחס מתקן את דרכו וכן מסתכל על עם ישראל ודואג להם אבל בצורה לא נכונה – בצורה של קנאה, וננזף ע"י הקב"ה – "מה לך פה אליהו?!", לבסוף פנחס לא מקנא ולא מתעלם אלא דואג לכל העם אבל מתוך אהבה גדולה!

מלאכי (ג,כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".





[1] הרב עומר דוידוביץ - ישיבת "מרכז הרב".

[2] תודה רבה לאחותי היקרה שמחה על הרעיון היקר הזה!