הכרת הטוב
אחת הנקודות המרכזיות
בספר שמות היא מידת הכרת הטוב.
שיעבוד מצרים הקשה התחיל
מחוסר הכרת הטוב!
"ויקם מלך חדש
אשר לא ידע את יוסף".
בין אם המדובר הוא במלך חדש ממש, בין אם הכוונה היא
שנתחדשו גזירותיו (שמות רבה א,ח).
האם ייתכן שלא ידועה לו הפעילות המבורכת
של יוסף שהציל את מצרים מחורבן, והפך אותה למעצמה עולמית ש"כל הארץ באו
מצרימה"? גם לא שמענו על אפליה לטובה של בניו ונכדיו של יוסף, שלא נאלצו
לעבוד קשה.
אין זאת אלא כפיות טובה שקרית, המכחישה את טובתו של השני. פרעה בגלל
"אשר לא ידע את יוסף" - עשה עצמו כלא יודע, הגיע למצב של "לא ידעתי
את ה'". מכאן למדו חז"ל (מדרש הגדול שמות ח'): "כל
הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של מקום".
משה לעומת זאת אפי'
לא מכה את היאור במכת דם ובמכת צפרדע, כי הוא הגן עליו כשהונח בתיבה בתוך
היאור (שמות רבה ט,י). כאן לא מדובר באדם שהתאמץ לסייע וחייבים להוקיר לו תודה.
היאור לא טרח ולא התייגע לשאת את תיבתו של משה, ובכל זאת מחנך משה את עצמו לתחושת
הכרת הטוב כלפי דבר שהועיל לו.
הכרת הטובה אינה מחווה כלפי היאור. הכרת הטובה
משפרת את האדם המודה, ומרגילה אותו להתנהגות אנושית נאותה.
לפני שמשה נפטר מצווה
אותו הקדוש ברוך לנקום נקמת ה' מאת המדיינים. משה, שולח במקומו את פנחס.
תמהים חז"ל,
אמר הקדוש ברוך הוא נקום, אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים. אלא מפני שנתגדל בארץ
מדיין אמר, אינו בדין שאני מיצר למי שעשה בי טובה (במדבר רבה כב,ד).
משה
מבין שהציווי לא היה שהוא עצמו יכה את מדיין, שהרי הוא חייב להוקיר להם תודה על
המקלט ששימשו לו בברחו מפני פרעה. משה אינו פוגע במי שסייע לו.
עם ישראל מכיר טובה
ליתרו.
במשך מאות שנים גדלים בניו בצמוד לעם ישראל, ודואגים להם לנחלה, כל זאת מפני שאירח
את משה רבינו בביתו. חז"ל מגלים שמניעיו לא היו תמימים וכשרים: "קראנה
לו ויאכל לחם", שמא ישא אחת מכן. (שמות רבה א,לב). יש לו שבע בנות,
הוא מנודה בארצו והרועים אינם מאפשרים לבנותיו להשקות את הצאן. ההזמנה לארוחת הערב
הייתה כהכרת תודה למשה על הסיוע לבנות. ובכל זאת מתי שעמ"י הולכים להילחם
בעמלק הם אומרים לצאצאי יתרו לזוז מהאזור כדי שלא יפגעו מהסיבה של: "ואתה
עשיתה חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים" (שמואל א' טו-ו), העזרה
ניתנה למשה, וכל ישראל חשים הכרת תודה על הטוב שגמלוהו.
יסוד האמונה הוא הכרת
הטוב. "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
אחד הלקחים
החשובים מיציאת מצרים הוא הכרת הטוב. מי שיודע להודות לחברו, יודע להודות לקב"ה
על חסדיו. "כל הכופר בגמילות חסדים כאילו כופר בעיקר" (קהלת רבה
ז,א).
הרב דסלר (מכתב מאליהו ג'
101): "צריך אדם לעשות כל השתדלות לרכוש מדה זו בשלמות, כי על ידה ילמד להכיר
את גדולת חסדיו יתברך עם כל הבריאה, ועל ידה ידבק בקב"ה. וכפי שיעור דבקותו
יוכל להנות מזיו שכינתו בעולם הבא... שהכרת טובה לאדם ולקב"ה שורש אחד להם,
ואם נפגמה המדה של הכרת הטוב לחברו, לא יכיר גם חסדיו של הקב"ה".
הרב קוק (עין איה שבת א' פרק ראשון יד.):
א"ר בר מחסיא אר"ח ב"ג א"ר, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר לדעת כי אני ד' מקדשכם.
הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי.
כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל.
כיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם חזק מאד בלבות בנ"א, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה? רק מכח הכרת טובה המושרש עמוק מאד בלב בנ"א.
אמנם כך היא המדה שכ"ז שהאדם אינו מוכשר כראוי, הוא עלול רק להכיר יחושו הרוחני לדברים קטנים, ולדברים גדולים שראוי שיהי' יחושו אליהם יותר חזק אלפים פעמים, לא יוכל להכניס [יחש] בלבבו הקצר והמוגבל. ע"כ כח הכרת טובה להורים מוכר בלב רבים, וכח הכרת טובה לאל היחיד החנון והטוב, שראוי שיהי' ער בלב מאד, עד שלא יתן דמי כ"א לחפש ולבקש במה להשקיט את הצמאון הגדול של ההוראה שאנו מכירים את טובותיו של הטוב והמטיב ב"ה, דבר זה מפני קטנותו של האדם וגדולתם של הטובות והמטיב ב"ה אי אפשר שיכנס בלב עם כל רישומו.
אמנם לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכ"כ תהי' פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר ג"כ את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנשאות...
ע"כ חובה עלינו להדריך את החיים בכללם לחנכם ביסוד כח הכרת טובה, אם שיהיו בדברים חלקיים וטובות קלות ערך, יצא הכה אל הפועל. ולכשתשתלם הידיעה האנושית ויתגדלו כחות הטוב והיושר יביא כח הכרת טובה את פעולתו הטובה, עד שכל לב יאמר 'נדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מוצאו'".
הסופר איי. ג'יי ג'ייקובס בדק ומצא שעל כוס קפה פשוטה שהוא קונה בבוקר הוא צריך להגיד תודה ליותר מאלף אנשים שבלעדיהם לא היה יכול לשתות קפה בכל בוקר...
לאורי אלימלך, המכונה 'האינסטלטור
האגדי' היו ידיים של זהב. מה נאמר ומה נגיד, כל ברז עקשן היה הופך למרגרינה בידיו
המיומנות. אבל לא רק ידי זהב היו לו, גם לב של זהב פעם בין ריאותיו. במשך 30 השנים
האחרונות התגורר לו אורי שלנו בקומה שלישית בדירה בגודל בינוני בשכונה ממוצעת, ולא
פזל לגדולות. בוקר אחד קמה אשתו עם רעיון חדש, שמעולם לא עלה על שולחנם של בני
הזוג, המטופלים בארבעה ילדים נשואים ובעוד כמה וכמה נכדים חביבים. "ראה אורי,
שנים רבות אנו חיים בצניעות, אבל כיום בלי עין רעה, בריאות יש, וגם כסף לא חסר,
הדירה קטנה מלהכיל את הנכדים, בוא נבנה לנו בית חדש, על חלקת אדמה עם גינה ועצי
פרי, ונזדקן לנו בנחת. מגיע לנו אורי, מגיע לנו".
אורי הסכים, שחרר כמה
חסכונות, רכש חלקת קרקע בת 700 מ"ר, פתח במרץ רב במבצע אדריכלי-הנדסי, ובתוך
פחות משנה קיבל רשיון בניה. הוא הצמיד לימינו את הקבלן הוותיק געצל שרייבר, וביקש
ממנו להתחיל לבנות. "אתה בונה געצל, ואני קונה את כל חומרי הבנין". געצל
הנהן. עוד באותו שבוע יצא אורי לרחרוח מחירי חומרי הבנין, בלוקים, ברזל, חול, מלט,
בטון, ה-כ-ל. הוא נע מחברה לחברה וקיבל כחמש הצעות מחיר, עם הפרשים סבירים בין ספק
אחד למשנהו. ההחלטה היכן לקנות מסה כה גדולה של חומרי בנין היתה קשה לאורי, והוא
התחבט. והנה, ללא הודעה מוקדמת, בשעת בוקר, מקבל אורי פלאפון בהול: "אורי,
מדבר געצל, אני כאן בחלקה שלך, עם המהנדס, ולא יאומן כי יסופר, נוחתות כאן עכשיו
שש משאיות גדולות, עם ברזל, עם בלוקים, עם חול, עם מלט. קיצור, כמות ענק של סחורה,
שעל פי העין שלי, תספיק לבנות את כל הוילה עם אפשרות גם לבניית המחסן שדברנו
עליו".
אורי שאג:
"ריבונו של עולם, לא הזמנתי סחורה מאף אחד! בדוק מי הספק החצוף שעשה דין
לעצמו". געצל ביקש תעודת משלוח מאחד הנהגים, עיין בה והודיע: "מדובר
בחברת האחים נחמן בע"מ מרחוב הפלדה 24 באזור התעשיה הישן".
"הוי, הם
חצופים, אני לא הזמנתי מהם דבר... ועוד שש משאיות! אני אתן להם על הראש לאחים
נחמן, הם ייקחו את הכל בחזרה. פרוטה הם לא יראו ממני". אורי חייג לאחים נחמן
בע"מ. "אחים נחמן שלום". "בוקר טוב מדבר האינסטלאטור אורי
אלימלך, מי הזמין אצלכם סחורה? אני בטח לא, ואתם מורידים על דעתכם שש משאיות
בלוקים ומלט. אני לא מתכוון לשלם... קחו הכל!!!".
"סליחה אדוני
הנכבד, אבל הסחורה שולמה". "שולמה? מי שילם?! מה שילם?!".אורי ניתק
את השיחה, הניע את הג'יפ ולחץ על הדוושה. הוא נכנס בסערה למשרדו של צורי נחמן בעל
העסק, התיישב מולו בעינים רושפות ואמר: "תשמע חביבי, אני לא מכיר אותך, אבל
התרגילים שלך לא מוצאים חן בעיני, אני מבקש הצעת מחיר, ואתה על דעתך שולח סחורה,
מה אני חבר שלך? והפקידה שלך מוסיפה חטא על פשע ומספרת לי סיפורי מעשיות שהסחורה
שולמה". צורי נחמן בן ה-30 חייך חיוך ענק, מזג כוס מים צוננת לאורי, וביקש
שיברך ויירגע. "לא נרגע!", דחה אורי את הכוס. "ובכן, לפני שאתה
כועס ורותח, תרשה לי לספר לך סיפור קטן, זה ייקח לא יותר משתי דקות, ואחר כך אם
תרצה תוכל להחזיר את הסחורה...".
"לפני 20 שנה,
אולי שנה או שנתיים יותר אלמנה צעירה מטופלת בששה ילדים קרסה תחת נטל העומס הנפשי
והכלכלי. היה זה לאחר שהבחינה כי מים נוזלים מן הכתלים. החיים בדירה הקטנה הפכו
לגיהנם, הכל טחוב ורטוב, חשבון המים האמיר, אחד השכנים אמר לה שמדובר בדליפה חמורה
בצינורות שבתוך הקיר, ומדובר בתיקון בעלות של אלפי שקלים. האלמנה מררה בבכי, אין
לה כסף לקנות לחם וחלב, ומהיכן תמציא אלפי שקלים לתיקון הצינורות. "וכשהגיעו
מים עד נפש, היא חייגה בדחילו ורחימו לאינסטלאטור אחד, וזה הגיע, איבחן את התקלות,
ואמר: "גברתי, מדובר פה בתיקון מורכב, צריך להחליף מחצית מהצנרת של הבית,
צריך לפני כן לשבור שלושה קירות ולהקימם מחדש. זו צרה לא קטנה, הדורשת סכום
גדול". האלמנה ניגבה דמעות ובתמימותה אמרה: "אני אדבר עם העובדת
הסוציאלית שלי, אולי העיריה תשלם".
למחרת בבוקר הלכה
האלמנה לעובדת הסוציאלית שלה, וזו פרצה בצחוק גדול: "פרויקט שיקום שכונות
מממן רק שיפור חזות הדירה, אבל לא תקלות של אינטסלציה". פגועה חזרה הביתה
וגילתה הפתעה. בבית התייצבו להם האינסטלאטור ושני פועליו, שוברים קירות ומפנים
אותם, כשמסביבם מביטים הילדים היתומים, שהביטו בעינים משתאות במלאכת השבירה
והבניה. הכל נעשה במיומנות, הקירות נבנו בזריזות, צינורות חדשים הוכנסו, ברזים
נוצצים הורכבו לכל הכיורים, והיתומים, בעיקר השניים הגדולים, הביטו בכל פעולה בסקרנות
מהולה בחדווה.
"אחרי יומיים של
עבודה מאומצת הבריקה הדירה הקטנה של האומללה מנקיון. גם הכתלים נמרחו בצבע חדש.
האלמנה היתה מאושרת ושאלה את האינסטלאטור: "כמה אני צריכה לשלם?" והוא
השיב לה: "סליחה? יש לך טעות גברתי, העיריה שילמה, העיריה שילמה הכל...".
אתה מבין אורי אלימלך ידידי, האלמנה שמחה מאד לגלות שבניגוד לדברי העובדת
הסוציאלית, העיריה כן שילמה את ההוצאה הגדולה, והיא יכולה לחיות בדירתה בהקלה רבה
מבלי לשלם ממה שאין לה. אבל שני היתומים הגדולים הבינו, שהעיריה לא שילמה פרוטה,
ולא חצי פרוטה".
אורי הזדקף מכסאו,
תופף בעצבנות על שולחן הכתיבה של צורי נחמן ושאל: "נו, אתה חושב שהסיפורים
התמימים שלך מעניינים אותי?". צורי נחמן שלף פתק קטן מן המכתבה שלו, הוציא עט
פלסטיק מכיס חולצתו ורשם: "אורי יקירי, את שש המשאיות שירדו בחלקה שלך,
העיריה שילמה!!!".
אורי פער שתי עינים מוכות
בתדהמה, ושמע את צורי מסכם את סיפורו: "ידידי, האלמנה זו אמא שלי, היתומים
שהביטו בך ולמדו את המקצוע ממך אלו אחי הגדול חנוך ואני. 20 שנה שאנו מחפשים אותך
כדי להודות לך על שמחת החיים שהכנסת לבית שלנו, באחת התקופות האיומות
בחיינו". צורי קם וחיבק חזק חזק את אורי, חיבוק של הכרת הטוב.
