ראש השנה - כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו (שיעור)

כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו

משנה[1] (ראש השנה ג,ז-ח): "...וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.

'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...' (שמות י״ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ״א): 'עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי', וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים".

סיום משנה ז' תמוה. המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״ - נראה מיותר, שכן הדין שאין יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב כבר נאמר במשנה קודם לכן?

עוד יש להבין את מקומה של משנה ח׳. האם היא קשורה למשנה ז׳, ואם כן, מהו הקשר?

נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת:

המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.

בהמשך לכך באה משנה ח׳ ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם!

זוה״ק (ח״ג קמ״ט. תרגום):

ר׳ אלעזר ור׳ יוסי ור׳ יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך.

בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר׳ אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר׳ אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.

פתח ר׳ אלעזר ואמר, כתוב ״ותנה התיבה בחדש השביעי וגר על הרי אררט וגר״. כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י״ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.

כמו זה שכתוב, ״ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט״. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט,

מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא...

בוא וראה, ״ותנח התיבה״. מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב״ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, ״ותנה התיבה בחדש השביעי״. בחדש השביעי וראי, שהוא דין העולם.

״על הרי אררט״ ('אררט', הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב״ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.

וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב״ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'.

ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, ״אשרי העם יודעי תרועה״, ולא כתוב תוקעי תרועה...".

חז״ל פותחים בשבח התורה, שהיא כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, וממשיכים בענין תקיעת השופר.

נראה, שיש קשר עמוק בין שני דברים אלה. בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו ״יציאה מן הכלל״ - העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה׳ על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא ״דבר שיצא מן הכלל״.

בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין - מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד - הרי אררט (מלשון ארור).

כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים ? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?

בתורה נתן לנו הקב״ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים.

״כל דבר שיצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״. העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד - על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.

כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.

אך ״אין הדין נמתק אלא בשורשו״ (עץ חיים שער י״ג פי״א). הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.

החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל - מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.

החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. ״אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים״ - כשם שהנחש הממית הופך לנחש מחיה והידים מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.

אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב - לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

בקול השופר אנו ממליכים את ה׳ על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.

זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה - ״זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.

שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו - המלכת ה׳ על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול מהנהגתו יתברך.

אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוה״ק, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל - מלמדים על הכלל כולו.

הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו - שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון שאליו מכוונים הפרטים.

סיפר הגה״צ ר׳ משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח בישיבת קמניץ, מעשה נורא ששמע מהגר״ח שמואלביץ זצ״ל, המלמדנו מהי השפעתה של תפילה מעומק הלב. ומעשה שהיה כך היה: בימי המלחמה בשנת תשכ״ז, שהו כל בני ישיבת ״מיר״ במקלט, בחדר האוכל של הישיבה, כאשר אימה ופחד אוחזת בציבור, שמא חלילה תפול פצצה על גג הישיבה, ותחדור דרך שתי הקומות אל חדר האוכל. והנה לאחר המלחמה, בדקו ומצאו על גג הישיבה שלש פצצות גדולות מאד, ואף אחת מהן לא התפוצצה.

ויהי הדבר לפלא.

ואז, פתח הגר״ח שמואלביץ זצ״ל והסביר את אשר ארע: וכי סבורים אתם, שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו. בזכות אשה אחת משכנותיה של הישיבה, אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה, והזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה. אותה אשה, היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים קטנים, שהגדול ביניהם היה רק בן שבע שנים. לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו.

והנה - ממשיך הגר״ח זצ״ל לספר - בעת שהותנו במקלט, שומע אני את אותה אשה פותחת בדברים לפני הקב״ה, הטיתי את אזני לשמוע, ושמעתי דברים מבהילים: ״רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי, הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים, והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין, ובעלי יצא חייב״.

אבל - המשיכה האשה בתפילה - ן׳רבש״ע, הבא נעשה עיסקא, אני מוכנה מצידי למחול ולמחוק מלבי את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנורא, ואתה תמחול לנו על בל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום״.

דעו לכם - סיים ר׳ חיים את דבריו - התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה. היא שהצילה את הישיבה. כי, היתה זאת תפלה ובקשה מעומק הלב.

מעשה נורא - כחן העצום של הדמעות

מסופר בזוהר הקדוש (פרשת בלק. מתורגם ללה״ק): כשהלכו רשב״י ורבי אלעזר בנו בדרך, לפתע שמע ר״׳א עורב מצפצף, הבינו שנפטר ר׳ יוסי דפקיעין ואין מי שיתעסק עמו. אמרו בואו נלך לגמול חסד עמו.

הלכו לביתו. היה לו בן קטן ולא הניח לשום אדם לגשת למיטת אביו, ורק הוא היה סמוך למיטתו ובכה עליו פיו על פיו. וכה אמר: רבש״ע, כתוב בתורה ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״, קיים את דבריך, שני בנים אנו מהאב, אני ואחותי קטנה ממני, קח אותנו, ואם תאמר, ״את האם״ כתוב ולא את האבי כאן הכל מתקיים, שאמא כבר מתה ועזבה את הבנים ועכשיו האבא. שמעו ר״א והחברים את קול הילד ובכו. פתח ר״א את פיו ואמר ״שמים לרום וארץ לעומק״ וגו׳ (משלי כה) מיד יצא עמוד אש והפסיק ביניהם. אמר ר״א, או שהקב״ה יעשה נס, או רוצה שלא יעזור והתערב שום אדם אחר. אולם איני יכול יותר לסבול את צערו ודמעותיו של הילד. הילד לא זז מפיו של אביו.

כשהם יושבים, לפתע יצאה בת קול ואמרה: זכאי רבי יוסי! שדבוריו ודמעותיו של הבן עלו לפני כסא הכבוד. ודנו בדין. וי״ג אנשים נתן הקב״ה למלאך המות במקומו. והוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כדי שילמד עם הבן החביב לפני ה׳.

מיד קמו ר״א והחברים, ולא הניחו לאדם לשהות בבית, וראו עמוד של אש שנמצא בבית, ורבי יוסי פתח את פיו. אמר ר״א אשרינו שראינו בעינינו תחית המתים.

אמר ר׳ יוסי אין לי רשות לגלות מה שראיתי בעולם האמת, רק לאחר י״ג שנים. אצל דעו, צי שלוש מאות ושישים וחמש הדמעות שהוריד בני, עלו בחשבון לפני הקב״ה!! ועוד אומר לכם: צשעה שפתח את פיו ובבה הזדעזעו שלוש מאות ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, הנמצאים לפני הקב;/ה, וכולם עוררו רחמים עלי, והתערבו בשבילי, והקב״ה התמלא רחמים עלי, ושלח שלוש עשרה אנשים למלאך המות במקומי, ופקד אותו שיחזרני לעוה״ז עוד עשרים ושתים שנה.

הרי לנו, מהן כחן העצום של הדמעות, אף להחיות מתים!!

---

[1] הרב ויצמן משוש הארץ עמ' קעה.

יום הכיפורים - וְגַם אֶת דִּמְעָתִי שִׂימָה בְּנֹאדֶךָ

וְגַם אֶת דִּמְעָתִי שִׂימָה בְּנֹאדֶךָ

רמח"ל (תקונים חדשים תיקון חמישי עמ' סה'): "דישראל קראן קמיה בכל יומא ומיחדין יחודא דק"ש, ועניין אמן אחר ברכאן דאיהו יאהדונה"י, ולית אינון נגאלין. אמאי. אלא ישחרונני ולא ימצאונני, בגין דעננא מכסי עלייהו ולא אתגליין, וצלותא לא עברת, דכתיב סכותה בענן לך מעבור תפילה (איכה ג,מד) וכתיב עבים סתר לו ולא יראה (איוב כב,יד). ובגין עיבא דא דאשתכח, צלותא לא אתקבילת ופורקנא לא אתגלית. דהא עיבא דא צריך לאעברא לה בכמה דמעין דזלגין מעינא, דאתמר בהו מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך (ישעיה מד,כג) דהא באינון דמעין אתמחי עיבא דא, והכי אתמחין כלהו חובין".

אומר הרמח"ל שהדמעות מעבירות את הענן שחוסם את התפילות.

זוה"ק (ח"ג נח.): "עַל דָּא בְּיוֹמָא דָּא, קוֹרִין, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, דְּיִשְׁמְעוּן עַמָּא, וְיִצְטַעֲרוּן עַל אֲבוּדְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, וְיִתְכַּפֵּר לְהוֹן חוֹבַיְיהוּ. וְכָל דְּמִצְטָעַר עַל אֲבוּדְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא, אוֹ אָחִית דִּמְעִין עָלַיְיהוּ, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַכְרִיז עָלֵיהּ וְאוֹמֵר, (ישעיה ו) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכוּפָּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּלָא יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּיוֹמוֹי. וְעָלֵיהּ כְּתִיב, (ישעיה נג) יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךָ יָמִים וְגוֹ' ".

[תרגום: עַל כֵּן בַּיּוֹם הַזֶּה קוֹרְאִים אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, שֶׁיִּשְׁמְעוּ הָעָם וְיִצְטַעֲרוּ עַל אָבְדַן הַצַּדִּיקִים, וְיִתְכַּפְּרוּ לָהֶם חֲטָאֵיהֶם. וְכָל מִי שֶׁמִּצְטַעֵר עַל אָבְדָנָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים אוֹ מוֹרִיד עֲלֵיהֶם דְּמָעוֹת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עָלָיו וְאוֹמֵר: (ישעיה ו) וְסָר עֲוֹנֶךְ וְחַטָּאתְךְ תְּכֻפָּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בָנָיו בְּיָמָיו. וְעָלָיו כָּתוּב, (שם נג) יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְגוֹ'].

ר' יעקב אבוחצירא (שערי תשובה סוף אות ב' מובא באוצרות יעקב על כיפור עמ' רעח'): "כי ביום הזה יכפר ר"ת בכי"ה שצריך להרבות בבכיה, ועקר קבלת התשובה היא הבכיה, כי כל השיעורים ננעלו חוץ משערי דמעה (ב"מ נט.)[1]".

כוחן של דמעות: מנהג היה לתלמידי 'החוזה' מלובלין להיכנס בכל שנה ושנה במוצאי יום-הכיפורים לחדרו של הצדיק ולשאול את פיו כיצד הייתה ה'חתימה' שנקבעה להם במרום[2], לא לכולם היה הצדיק משיב, אך היו מהם שנענו.

שנה אחת נכנס אל 'החוזה' תלמידו ר' בונים, שלימים נתפרסם כרבי מפשיסחה, ושאל על 'חתימתו'. שקע הרבי בהרהור קל. "רואה אני כי גזרה קשה מרחפת על ראשך", אמר וכעבור רגע הוסיף: "השנה תפסיד את כל כספך ותהיה עני ואביון".

ואכן, בדיוק כפי שחזה הצדיק - כן היה. באותה שנה חלו כל בני-משפחתו של ר' בונים במחלות קשות, ואת כל כספו נאלץ לפזר על רופאים ותרופות. באין מזומנים בידו איבד ר' בונים את מקור פרנסתו. הוא נשאר נקי מכל כספו ורכושו,  תוהה מהיכן יביא מזון ובגד לאשתו ולילדיו.

"משנה מקום - משנה מזל", אמרו חכמינו. נטל אפוא ר' בונים את מקל הנדודים בידו ויצא לתור אחר מקור פרנסה חדש. עבר ממקום למקום, ניסה לחפש מקור פרנסה פה ושם – לשווא. במסעותיו הגיע לוורשה. כדרכו בימים הטובים נכנס לבית-מלון משובח, שבעליו הכירו בעבר, והתאכסן בו. בעל-הבית ידע שהסוחר ההגון משלם את כל החשבון, ואירחו ברוחב-לב.

במשך כמה שבועות שהה במלון, אכל ושתה ככל צורכו, ובכיסו אין אפילו פרוטה שחוקה אחת. כל מאמציו לשלוח את ידו במיני עסקאות מזדמנות - נכשלו. גם ניסיונותיו לחדש קשרי מסחר ישנים, עם מכרים ותיקים - לא עלו יפה.לאחר שכשלו כל ניסיונותיו הרגיש ר' בונים את מלוא חומרתה של הגזרה שנגזרה עליו באותה שנה. הוא הגיע למסקנה כי עליו לקבל את הדין באהבה ולהשלים עם העובדה שנגזר עליו להיות עני ואביון.אולם ככל שהתבונן במשמעות הדבר, התמלא ליבו צער וכאב. הוא הצטער על מצבו העלוב ועל מצבם העגום של בני-משפחתו. אך יותר מכפי שכאבו לו העוני והדוחק עצמם, חשש בעיקר מהרגע שבו יתברר לבעל המלון כי אין בידו לשלם את דמי האירוח, והדבר יגרום חילול שם שמים גדול.

בתוך כך פרץ ר' בונים בבכי. מלב מורתח נשא תחינה לקב"ה שיוציאו מן המיצר אל המרחב. לפתע נשמעו נקישות על דלת חדרו. זה היה אחד המשרתים במלון, שבא לשאול אותו במה יסעד היום את ליבו - בבשר אווז או שמא בבשר אחר. שילח ר' בונים את המשרת מעליו, וכשזה יצא, גבר והתעצם בכיו.

לא חלפו דקות אחדות והנה שוב נשמעו נקישות על הדלת. הפעם ניצב על הסף שליחה של גבירה יהודייה מפורסמת בוורשה. הגבירה ידעה, ככל הנראה, על מצבו הנוכחי של ר' בונים. היא חשבה להיטיב עמו ובאותה שעה לרכוש לעצמה איש נאמן. בפי השליח הייתה הצעת עבודה בעבורו - להיות קופאי בבית-העסק שלה ולזכות במשכורת גבוהה למדיי - שישה רובלים לשבוע. ברגע הראשון חלפה במוחו של ר' בונים המחשבה להיענות להצעה, שהייתה מבטיחה לו ולמשפחתו קיום בכבוד, אך לאחר מחשבה נוספת חזר בו. "אם הקב"ה החליט לסייע לי ולפתוח לפניי שוב את שערי ההצלחה, אינני חפץ להיות פקיד", אמר לעצמו. השליח היה בטוח כי איש-שיחו יקבל את ההצעה בשמחה. לתדהמתו שמע את ר' בונים אומר: "מסור לגבירתך כי מוכן אני להיות שותף בעסקיה; לא פקיד". הביט בו השליח בהשתאות רבה והלך לדרכו.

כשנמסרו דברי ר' בונים לגבירה חרה אפה על העזתו של הצעיר. היא הורתה לשליח להישאר בבית ואף לא לחזור למלון כדי למסור את תשובתה השלילית להצעה שנראתה לה חצופה. בינתיים נרגעה רוחו של ר' בונים. מאמין ובוטח בישועת ה' הקרובה הוציא מתרמילו ספר והחל להגות בו בשקט ובשלווה. ר' בונים הוסיף לשבת במלון, מנסה את כוחו במסחר כזה או אחר - ונכשל פעם אחר פעם.

חלפו עוד כמה ימים והנה שוב נקש על דלת חדרו של ר' בונים שליחה של הגבירה. כשהפכה בדבר עוד ועוד, הגיעה הגבירה למסקנה כי לא יהיה רע כל עיקר אם תכניס לעסקיה כשותף את ר' בונים, שנודע לכול ביושרו ובתבונתו. הפעם קיבל ר' בונים את הצעתה.

ואמנם מתוך השותפות העסקית בין הגבירה לבין ר' בונים צמחה הצלחה גדולה, ובאותה שנה הרוויחו שניהם סכומים גדולים מאוד.

כשנסע ר' בונים ללובלין שם את פעמיו אל ביתו של 'החוזה'. אך דרכו רגליו על מפתן החדר, נשא אליו הצדיק את עיניו ואמר: "כפי שאמרתי לך במוצאי יום-הכיפורים, נגזר עליך לאבד את כל כספך, וכפי שנגזר כן היה. ואולם באותו יום לא דיברנו כלל על בכיות שתבכה ועל דמעות שתשפוך. אלה קרעו את רוע הגזרה" (גליונות חב''ד).

גמרא (כתובות סב:): "רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי יומא חד משכתיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי לא אתא חלש דעתה אחית דמעתא מעינה הוה יתיב באיגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה".

[רב רחומי, היה מצוי תמיד לפני רבו בישיבה, והיה רגיל לשוב לביתו בכל ערב יום הכיפורים. פעם אחת נמשך בלימודו ולא שב הביתה. היתה אשתו מצפה לו. בכל רגע אמרה: עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא. לא בא. חלשה דעתה, עד שירדה דמעה מעיניה. היה רב רחומי יושב על הגג. נשבר הגג מתחתיו ויצאה נשמתו].

המשנה הראשונה במסכת יומא עומדת על כך שהכהן הגדול - הנכנס ביום הכיפורים אל קודש הקודשים ומכפר על העם כולו - חייב להיות נשוי. השראת השכינה במקום המקודש ביותר, בזמן המקודש ביותר, ועל ידי האדם המקודש ביותר - לא תוכל להתממש על ידי אדם שאינו קשור עם אשה בברית הנישואין. על הקרבן הראשון שמביא הכהן הגדול במיוחד ליום הכיפורים - נאמר: "וכיפר בעדו ובעד ביתו".

השראת השכינה בבית המקדש הלאומי תבוא רק על ידי מי שהשרה את השכינה בבית מקדשו הפרטי, בבחינת "איש ואשה - זכו - שכינה ביניהם".

אין ניגוד בין אהבת ה' לאהבת האשה. שני צדדים של אותה מטבע הם.

שיר האהבה הגדול שבין כנסת ישראל לקב"ה - שיר השירים - מתאר אהבה זו דווקא במשל אהבתם של הדוד והרעיה. ועל כך אמר ר' עקיבא כי "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים".

על כן נאמר במשנה כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות... וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך".

דווקא יום הכיפורים - שבו הושלמה "חתונתו" של הקב"ה עם כנסת ישראל במתן הלוחות השניים - הוא היום המתאים לפתוח בו את תהליך כריתת הברית בין איש מישראל לאשתו. דווקא היום שמתייחד בו כל אדם מישראל באהבת ה' - הוא היום הראוי לטיפוח האהבה שבין איש לאשתו; כי אהבה אחת הן (הרב עזריאל אריאל).

אם נמשיך את המשל אז - אנחנו בעצם האשה בספור, רב רחומי הוא כנגד התורה שאומרת על החוטא שיקבל את עונשו – כנגד הנהגת השכר ועונש [רחומי = רי"ו + כ"ד (בתי דינים לזכות) + כ"ד (בתי דין לחייב)].

ביום כיפור אנחנו אמורים להיגאל! כדברי ר' יעקב אבוחצירא (שערי ארוכה ר', מובא באוצרות יעקב על כיפור עמ' רמז'): "מדוע לא הועילו כמה וכמה כיפורים שעברו בעולם ולא פדיתנו, והלא כל יום הכיפורים אתה מכפר כל עונותינו, ומהראוי שתצרף גדל יום הכיפורים עם צער וארך הגלות ותגאל אותנו"!

כשמידת המשפט (רב רחומי) לא מגיעה = כשאנחנו לא נגאלים, אנחנו צריכים להוריד דמעה! ואז רב רחומי נפטר, מידת השכר ועונש מתבטלת ומתעוררת הנהגת היחוד שמוחלת וסולחת כל עוונותינו!!!

---

[1] שיג ושיח של דמעות:

דב נהג לשבת שני כסאות ממני בבית הכנסת. הוא היה בחור שקט, צעיר ממני, ולכן לא יצא לנו לדבר הרבה.

בשנה שעברה נגזרה עליו שתיקה מסוג אחר – נתגלה אצלו גידול ממאיר בלשון, ולאחר ניתוח קשה, נגזר עליו שלא לדבר.

הקושי שלא לדבר, בהיותו בעל משפחה, היה קשה במיוחד ביום הכיפורים, שבו לא יכל להתפלל.

במוצאי יום הכיפורים כתב דב את חוויתו מאותו יום במכתב.

מכתב זה פורסם לאחר מותו, לאחר כמה חודשים של מאבק רצוף ייסורים. יהיו דברים אלה לזכרו של דב אייזנבך, ולהצלחתו של עם ישראל בדין של מעלה.

בס"ד מוצאי יוה"כ תשס"ט

שיג ושיח של דמעות

אין לך שעה שדמעותיהן של ישראל עולות ומתקבלות כשעת נעילה, שכשנסגרים שערי שמים עדיין מובטח לישראל שכל הנושא קולו בבכי תפילתו נכנסת להיות עם תפילות יום הכיפורים, לרחמים ולכפרה. ויש לך מישראל שבכיין מצוי, וצרותיהן גדולות ובוכים בכי של דמעה, ויש לך מישראל שאין דמעתן מצויה, ואף אלו לטובה כוונתן לקיים מצוות שמחה תמיד, ולמרות זו ככשומעים אחיהם בבכי מצטרפים אף הם בבכי שעיתים הדמעה עימו ועיתים רק קול הבכי. ומהשמים רואים שכולם אגודה אחת, ומצרפין דמעותיהן של אלו עם קולם של אלו, ובעל הרחמים שם דמעותינו בנאדו להיות, כל דמעה ותפילתה עימה.

אף אני הייתי מן הכת השנייה ולא היתה הדמעה מצויה בי, ונסתמכתי על דמעותיהן של כלל ישראל, אלא שבאותה שנה קפצו עלי הצרות, וזכיתי להיות מבני עליה שמסתמכין על דמעות עצמן. אשרי המקום שכל שעושה לטובה.

אך בגלל אותה צרה גם לדבר לא יכולתי שאסרו עלי הרופאים באיסור חמור, וכל תפילותיי רק מכוון הייתי לשמוע ולצאת, ואף זו לטובה הייתה, שהייתי שומע לחזן ומכוון, והייתי שומע לציבור ומכוון, וכפלתי תפילתי וגם שמחתי שמחה גדולה שהיה הציבור באותו בית כנסת מקפיד להשמיע בפיו את תפילתו, בחיתוך משובח ובקול נאה והייתי בורר לי תפילתו של מי נשמעת ומכוון עימו. אשרי המקום שהביאני ביניהם באותה שנה.

כסבור ומאמין הייתי שמשהגיעו דמעותיי ליעדן פעלו כדרך תפילותיהן של ישראל ביום הכיפורים. אלא שבשמיים בוקה ומבולקה. דמעות ללא תפילות. מי שמע ומי ראה. והיה סניגורן של ישראל אוסף הדמעות ומעלן מלפני כיסא הכבוד, כל דמעה ותפילתה עימה, וכך היה ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שואב ועולה, חוזר ושואב, ורק דמעותיי שלי גלמודות מבלי תפילות. והיו מתדיינין הצדיקים מה יעשה בהן, ואמרו נשאל לבעל הלכות תשובה. ובא לו ר' משה בן מימון אצל דמעותיי, וראו בו ששותק, שסבור היה לכבוש תורתו, אלא שאמת מארץ תצמח ועלתה תורתו בפיו, שאין התשובה שלמה עד שיתוודה בפיו.

והיו באין צדיקי סיפורי החסידים ומעלים עלי סנגוריה ור' ישראל בעל שם טוב ותלמידיו מעידים בסיפוריהם כי אמת הדבר. זה בא ומספר דברו שנתקבלה תפילתו אף שכל שידע לומר היה אלף בית, ואפילו עשר אותיות ראשונות היה די בהן, ולא עלתה לי. וזה סיפר כי צעק כתרנגול ביום כיפורים ונתקבלה תפילתו, ולא עלתה לי אף זו. ועוד זה הולך וזה בא ומספר על תפילתו שהיתה בשריקות. ואחרון סיפר בעצמו , שמסר סידורו לשמיים, ובשמיים נוצרו תפילותיו. וכולם לא עלו לי, שלא הרי סיפורם כסיפורי. שהיה כח תשובה שלהם גדול ממני, שכולם תינוקות שנשבו, ולא יכולתי לעמוד במקום בעלי תשובה כאלו.

והיו רואים כולם את ר' משה בן מימון שאף הוא בוכה עימי ולא מצא מנוח שאהבת ישראל שבו גדולה כאהבת אמת שבו. ולפתע אורו עיניו והלך וחזר כהרף עין, ועימו יהודי נוסף וניכר בהם שאהבה גדולה ביניהם, אלא שלא ידעתי מיהו, כי דיוקן דמות הרמב"ם ידוע ומפורסם ואותו לא הכרתי. והיה קורא ר' משה בן מימון – השג השגותיך. והיה היהודי עורם השגות ומפלפל פלפולים על דברי הרמב"ם, כי יש להשמיע וידוי בפה ממש.

וידעתי כי הוא ר' אברהם בית דין, בעל ההשגות. אשרי המחלוקת שהיא לשם שמים ואשרי תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם.

או אז היה רץ לו ר' לוי יצחק, ואוסף דמעותיי שהיו אחרונות להיות, ושם בדלי קטן שנותר עימו בתום מלאכתו, ואף שגם שערי דמעות היו ננעלין באותה שעה, מפתח מסור לו לר' לוי יצחק מריבון העולמים, שכמה וכמה דמעות מכניס הוא בכל יום ויום בעזרת מפתחותיו, ועיתים אף שוכח השערים פתוחים, עד שבא לשם מלאך שאחראי עליהם וסוגרם. ואם מתרעם המלאך על פיזורו של ר' לוי יצחק, מיד זה מפייסו בחיוך של אהבת ישראל והמלאך- משתתקין טענותיו. אף באותו יום הכניס דמעותיי אחורי שערי דמעות, אלא שבאותו יום לא שכח לנעול השער, שהיו המלאכים עומדים היטב על משמרת שעריהן, שאף צבא מרום בא לפני ריבון העולמים בדין, ומקפידין ביום זה על משמרתם. ובאו דמעותיי עם דמעות כל עם ישראל להיות בנאדו של בעל הרחמים לדעת מה יעשה ומה יחתם בהן.

כבר אמרו חכמים: עלמא הדין עלמא דשיקרא. אלא שמי שזוכה ורואה בצרות, זוכה לקורטוב של אמת כבר בעולם הזה. ברוך המקום שריחמני, ואף אני, שאיני הגון וכדאי לכך, זיכוני צרותיי וראיתי צל של אמת , וחשתי באותה שעה קורת רוח של תפילה שעלתה למרום. ואף שלא יודע אדם אנה ילכו תפילותיו, ידעתי באותה שעה כי יפעלו משהו, ולו גם לצרותיהם של אחרים. ושמחתי שמחה גדולה, ואף שאר הציבור חש שמחה, שבעת יציאת היום הקדוש, באה שמחה של נקיות לעולם, שישראל זכין מעברותיהם, ומצוות רבות מחזרות לפניהן להיעשות על ידם.

יזכני המקום לעוד שנים רבות של דמעות נעילה, לכל השיטות ולכל הדעות.

דב איזנבך.

[2] רבה של ירוחם הרב יצחק שליו שליט"א סיפר שבא לרב מרדכי אליהו זצוק"ל ושאל אותו האם לצום ביום הכיפורים (עקב בעיה רפואית מסויימת), ענה לו הרב: 'חכה אחרי ראש השנה אני אראה מה נגזר עליך ואומר לך האם לצום...'.